אור ברסלב

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת בשלח

פרשת בא ב'

על נוסח ברכת המים לפניה ולאחריה

ויבאו בני ישראל בתוך הים:

איתא במכילתא בשלח [ש' כ"ב] וכבר הי' ר' טרפון וזקנים יושבין כו' אמרו לו למדנו רבנו, השותה מים לצמאו כיצד מברך, אמר להם בורא נפשות רבות כו', אמרו לו למדתנו השותה מים לצמאו כו', למדנו רבנו באיזו זכות זכה יהודה למלכות, א"ל ר' טרפון אמרו אתם, אמרו לו בזכות שאמר מה בצע, שהצילו ממיתה, אמר להם דיה להצלה שתכפר על המכירה כו', אמרו לו בזכות שאמר ויכר יהודה כו', אמר לחם דיה להודאה שתכפר על הביאה כו', אמרו לו בזכות שאמר ישב נא עבדך תחת הנער כו' אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם, אמרו לו רבי למדנו במה זכה יהודה אמר להם כשעמדו שבטים על הים כו' קפץ נחשון בן עמינדב תחילה כו' א"ל הקב"ה מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל, והודו לו הזקנים לר' טרפון. עכ"ד המכילתא:

וכמה מן הפלא יש במאמר זה, וכי מה ענין זכיית יהודה למלכות אל הברכה של השותה מים לצמאו, ומדוע על הברכה השיבם תיכף, ולא אמר אמרו אתם, וע"ד יהודה התוכח עמהם הרבה, וכי מאי נפ"מ באיזו זכות, עד שטרח תנא להודיענו דלבסוף הודו הזקנים לר' טרפון:

הנלענ"ד דהנה ד' ר' טרפון הללו משנה היא בספ"ו דברכות, השותה מים לצמאו מברך שהנ"ב, ר' טרפון א' בורא נפשות, וביארו בתוס' שם ד"ה ר"ט, דר"ט הוא המקיל, דלת"ק מברך לפני', לפי שיטתם במשנה, וגם לאחרי' כעמא דבר, ולר' טרפון דמברך לפני' בורא נפשות, ממילא דלאחרי' ולא כלום. וכך הוא פירוש ד' התוס' שם למעיין היטב בדבריהם וע' צל"ח שם] ובש"ס שם [ברכות מ"ה] א"ל רבא לאביי, וא"ל לר' יוסף, הלכתא מאי, א"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופי' כאן בתוס' דנהגו העולם לברך גם לאחרי', וראיתי בצל"ח שתמה, מה זו שאלה הלכתא מאי, וכי עד כאן לא ידענו דיחיד ורבים הלכה כרבים עיי"ש:

ולענ"ד גדולה מזו יש להקשות, דבש"ס מנחות ל"ה, ב'. בתוד"ה פוק חזי כו' כתבו התוס' וז"ל, פי' בקונטרס להחמיר, ור"ת מפרש להקל, כי ההיא דערובין גבי הילמי ולחיים וכן בברכות, מ"ה. עכ"ל. הרי דלר"ת ס"ל באמת להלכה כר' טרפון, (דהא לפי פי' התוס' בברכות שם ר"ט הוא המקיל, דאינו מברך לאחריו כו') והוא תמוה, דמנ"ל לר"ת הא, לפסוק כיחיד במקום רבים, ועכצ"ל דמשמע לי' דבר זה לר"ת מהא דא' שם בברכות, מ"ד, ורב פפא בריך נמי אמיא, משמע דעד רב פפא לא נהגו לברך אמיא, ולפי"ז ע"כ מה דא' ר' יוסף לרבא פוק חזי כו' היינו ע"כ דלא נהגו לברך לאחרי' וא"כ עכ"פ לשיטת ר"ת במנחות סרה תמיהת הצל"ח על שאלת הש"ס הלכתא מאי, (וזה דלא כמ"ש התוס' בברכות שם):

ואמנם ד' ר"ת במנחות שם חמורים מצד עצמם, דנראה דר"ת כללא כייל בזה, דכל מקום שאמרו פוק חזי מאי עמא דבר הוי לקולא, ואיזה כלל שייך בזה, ואטו משום דבהא דברכות ודערובין נהגו עמא דבר לקולא צ"ל דגם בתפירת הרצועות נהגו להקל, דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא שנחלקו כאן רש"י ור"ת במחלקה כללית, דאיפלגי בה פוסקים בתראי, היינו ב"י ומהרי"ק, דלב"י [יו"ד סי' א'] לא ראינו אינו ראי' אפילו במנהג, וכ"פ השט"ג פ"ז דב"מ כותי'; ולמהרי"ק ורמ"א, ואחריהם החזיק הש"ך [יו"ד שם, ובחו"מ סי' ל"ז] בדבר התלוי במנהגא לא ראינו נמי ראי' הוי, ולהלן נבאר דפלוגתת רש"י ור"ת בהא תלי':

ובאמת, לולא ד' מהרי"ק וש"ך, הי' נלענ"ד להביא ראי' ברורה כד' ב"י, מד' הש"ס [מנחות, ל"ב] אר"י א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל עיי"ש, וזה תימא, דאם אין שומעין לאליהו כנגד המנהג, א"כ גם במנעל לא נשמע לו, דהא כך נהגו עד עכשיו שלא לחלוץ במנעל, כמו שנהגו לחלוץ בסנדל, [ע' בד' רש"י שם וז"ב], אלא ע"כ דזה שנהגו לחלוץ בסנדל הוי מנהגא, דהוי מעשה בחיוב ובפועל, וראינו ראי', ע"כ אין ביד אליהו לבטלו, משא"כ זה שנהגו עד עכשיו שלא לחלוץ במנעל זה לא הוי מנהגא כלל, דהוי שלילה, ולא ראינו אינה ראי', וא"כ כל אימת שיבא אלי' ויאמר דחולצין שומעין לו מוכח מזה דלא ראינו אינה ראי' אפי' במקום המנהג ודבר המצוי:

**(ויש להעיר מהא דכתובות כ"ג, ב' אומרים ראינו שנתקדשה וב' אומרים לא ראינו כו' פשיטא לא ראינו אינה ראי' כו' ל"צ דדיירי בחצר אחד סד"א קלא אית לה למילתא כו' קמ"ל דאיכא דמקדשי בצנעה ואיכא דמגרשי בצנעה כו' ש"מ עכ"פ דאל"ה הוי בכה"ג ראי' אף מלא ראינו עיי"ש. ויש לחלק. דעדיפא חזקה דקלא מחזקת המנהג בדבר המצוי, ואכמ"ל:)**

וכן נ"ל להוכיח גם מד' הש"ס [שבת, ק"ח]. בעי מיני' מר כו' מרנב"י, מהו לכתוב תפלין על עור של דג טהור, א"ל אם יבא אליהו ויאמר, מאי אם יבא אלי' ויאמר כו' (פירש"י דהא אין איסור והיתר תלוי בו, דלא בשמים הוא) אלא אם יבא אלי' ויאמר אי פסקא זוהמא כו', ולכ"ק הא עד עכשיו לא נהגו לכתוב אלא על עור בהמה טהורה בלבד, (כדמוכח בש"ס שם) ומאי הוי אי אתא אליהו ויאמר דלא פסקא זוהמא, מ"מ הא אמרינן במנחות דאין בידו לשנות ממה שנהגו, והדר אין הדבר תלוי באליהו, אלא ע"כ כיון דאין המנהג אלא בשלילה ולחומרא לא מקרי מנהג כלל, דלא ראינו אינה ראי' ואעפ"י שהוא דבר המצוי, [ואמנם יש לחלק, דהתם אינו אלא גלוי מלתא, דבטל הטעם וממילא בטל המנהג):

עכשיו נלענ"ד דרש"י ור"ת בהא פליגי, רש"י כמהרי"ק ס"ל, דבמקום מנהג לא ראינו נמי ראי', עפי"ז הא דבעי מיני' ר"א ברדר"י לרב אשי [שם במנחות, ל"ה] ברצועה שנפסקה מהו למיתפרה מבפנים והשיב לו פוק חזי מאי עמא דבר, שפיר י"ל דלחומרא פשיט לי', וזהו מה שפי' רש"י שם פוק חזי כו' ולא נהגו לתופרו אף מבפנים". דאף דהוי שלילה, מ"מ מדהוי עמא דבר הכי, אף זו ראי'. אך ר"ת כב"י ס"ל, דלא ראינו אינו ראי' אף במנהג ודבר המצוי, ולפ"ז מדאמר לי' רב אשי לר"א ברדר"י פוק חזי כו' תו אי אפשר לפרשו דלחומרא, ודבשלילה פשיט לי', דהא א"כ הוי לא ראינו ומעתה תבין דלאו בפרט זה לחודא אמרה ר"ת, אלא דעל הכלל כולו יצא לידון, וזהו מה שכ' התוס' שם "פוק חזי כו' פירש הקונט' לחומרא, ור"ת מפרש להקל. (כלומר דא"א להסתייע מעמא דבר, אם לא להקל, ובחיוב) כי ההיא דערובין גבי הילמי כו' וכן בברכות מ"ה". דמדכללא כייל ר"ת דאין ראי' מעמא דבר במנהג שבשלילה ולהחמיר, ע"כ הוזקק להראות גם אהא דערובין ודברכות דג"כ לקולא הוי. והכי נמי נהגו עמא דבר למיתפרה מבפנים וזו ראי' בחיוב. ודו"ק, [ואמנם אה"נ דבהא דברכות אף חומרא דידי' הוי ראיה בחיוב, כמובן, אלא מדס"ל לר"ת באמת גם התם לקולא ע"כ נסתייע ר"ת גם מהתם לכללא דכייל דכל פוק חזי הוי לקולא]:

אולם עוד יש לי לשאול על ד' ר"ת ממק"א, דבש"ס ביבמות ט"ו, גבי א"ר טרפון תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי מוכח דר' טרפון מתלמידי שמאי הי'. וזה מכבר תירצתי בזה קושית התוס' [ר"ה, ה', וסוכה, מ"ז] שהביאו ראיות דמה שהקישה תורה חג הסוכות לחג המצות דטעון לינה, ומה שא"ת ופנית בבקר, היינו תיכף בחוש"מ; אלא שהקשו ע"ז מהא דא"ר טרפון [זבחים, צ"ו]. כלי שבישל בו יום ראשון מבשל כל הז' ימים שנאמר ופנית בבקר, התורה עשאו בקר אחד. ומשמע מזה דטעון לינה כל ימי החג, ומ"ש תורה ופנית בבקר היינו לאחר יו"ט האחרון ולא בחוש"מ. עיי"ש שנתקשו התוס' בזה:

ואמרתי דלכאורה אין ראי' מהא דר' טרפון, דר"ט לשיטתי' ודאי מוכרח לפרש דטעון לינה כל ז' ימים, והוא לפי"מ ששנינו [סוכה, כ"ז]. ר' אליעזר אומר אין עושין סוכה בחוש"מ ואין יוצאין מסוכה לסוכה כו', ואיתא שם דא"ר אליעזר לר' עילאי אינך משובתי הרגל, ופריך הש"ס ותי"ל דאין יוצאין מסל"ס, ומשני, התם חג אחרינא הוי, ש"מ דלר"א עכ"פ בחג הסוכות אל יצא איש ממקומו בתוך החג, לא לבד ממדת חסידות, אלא דאיסורא נמי איכא, דמבטל מצות סוכה, וא"כ ע"כ לר' אליעזר לא יתכן לפרש מה דאמר קרא ופנית בבקר דהיינו בחוש"מ, מדהקישה תורה חה"ס לחג המצות, ואמרה "ופנית בבקר", והא בחג הסוכות ע"כ א"א לפנות בבקר, דאין יוצאין מסוכה לסוכה. וע' לעיל וסוכה, ט') בית שמאי כר"א ס"ל דאין עושין סוכה בחוש"מ ואין יוצאין מסל"ס, הרי דגם לב"ש עכצ"ל דהאי ופנית בבקר היינו לאחר יו"ט האחרון. וא"כ תו לא קשי' גם מר' טרפון, דאיהו לשיטתי', לפמ"ש ביבמות שמתלמידי ב"ש הי', ולפי"ז גם איהו ס"ל דאין יוצאין מסוכה לסוכה, וא"כ ודאי צריך לפרש דמה שא"ת ופנית בבקר היינו דלכל הז' ימים עשאו בקר אחד, משא"כ לדידן דיוצאין מסל"ס, שפיר מתפרש האי בבקר אחוש"מ. ובמק"א הארכנו בזה. ואכ"מ:

עכ"פ מדהוי ר' טרפון מתלמידי ב"ש, הלא תיקשי ביותר על ד' ר"ת במנחות ל"ו שם, שכתב דגם הא דברכות מ"ש פוק חזי כו' הוי ג"כ להקל, והיינו כר' טרפון, וכדאמרן לעיל, (דפוטר מברכה שלאחרי' במים), והא ר"ת איהו הוא דאמר [בשבת ק"ל, ובנדה ז']. דמה שאמרו ר"א שמותי הוא, (ומשו"ה אין הלכה כמותו בכ"מ), היינו דמתלמידי שמאי הי', וא"כ איך פסק ר"ת כר' טרפון, והא גם איהו שמותי הוי. **(ואמנם יש לדחות דאע"ג דר' טרפון מתלמידי שמאי הוי, מ"מ כבר אפשר דהא דברכות מדנפשי' אמר, ומהא דר' אליעזר אין ראיה, דשאני ר' אליעזר שאמרו עליו [יומא ס"ו] שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וא"כ ע"כ כל מה שאמר מפי שמאי אמר:)** אך אי נימא דיש יחס בין שני המאמרים דמכילתא בשלח, המובא בראש דברינו, (היינו בין מטבע הברכה של השותה מים לצמאו ובין השאלה מדוע זכה יהודה למלכות), אז תהי' ראי' לר"ת מד' המכילתא הללו, דהא מסיים בה במכילתא "והודו הזקנים לד' ד' טרפון", ואם מאמר אחד הוא אז ע"כ דגם הא דהודו אכולה מלתא קאי. ונלענ"ד למימר בה מלתא, לברר המשך אותו המאמר, דבאמת אחד הוא, וממילא יתברר גם זה מפני מה הודו הזקנים לד' ר"ט, וכי אכולה מלתא הודו ואם שאינה אלא ע"ד ההגיון, מ"מ לא נמנעתי מלכותבה:

הנה באמת טעמא בעי מה שאמר ר' טרפון גבי מים דוקא דלפני' מברך, ולאחרי' ולא כלום, למה תגרע הברכה לאחרי', והלא היא יותר עקריית מאותה שלפני', דהא יש לה עיקר מה"ת גבי ה' המינין בבהמ"ז. גם יש להבין מה נשתנה מטבע זו של ברכת בנ"ר, שלכל מין יש לפחות מעין ברכתו (אף לרבנן דר"י) וכאן אין לו מעין ברכתו לא בתחילה (אף לרבנן, דמברכין שהנ"ב) ולא לבסוף, רק הוקבעה ברכה כללית, ב"נ רבות, שאין לה שום שייכות אל המים:

הנלענ"ד, דהנה ידענו שבחמלת ד' על כל מעשיו, לתת לכל ברי' די מחסורה, חק נתן בטבע שכל שיגדל ההכרח אליו כן תרבה מציאותו ותקל השגתו, וכל הקרב יותר אל המותרות כן תרחק ותכבד מציאותו על בני האדם. ובהיות המים הגדול שבהכרחים לכל היצורים ע"כ מוגרים הם ארצה לכל מוצאיהם חנם, אין כסף ואין טורח, והאויר שהוא הכרחי עוד יותר מן המים, שהוא נשמת כל חי, הוא יבא לאפנו גם באפס יד, ולית אתר הפנוי הימנו. [ע' מו"נ לרמב"ם, פ"ג]:

אם נשית לב, בבאנו לברך לד' חסדו, כשאנו נהנים מחמודות עולמו, באיזה מהם תחול עלינו חובת הברכה ביתר שאת, אם בדברים ההכרחיים ביותר או בדברים המותריים ביותר, אז נמצא כי פתרון שאלה זו תלוי בשאלה אחרת:

מה הוא העיקר בעולמנו זה, על מה אנו מברכין:

אם על מציאות הטוב בחיוב או על מניעת ההעדר בשלילה צ הסברא נותנת שהברכה שלפני' יסודתה על מניעת ההעדר, כי הן עוד טרם בא הטוב אל פינו ואל קרבנו, ואנו מציירים בנפשנו את גודל ההעדר, לוא החסיר ד' את נפשנו מטובה זו, וע"ז אנו מברכין אותו, על שלא הודיענו חוסר. והברכה שלאחרי', לאחרי שכבר שבענו מטובו יתב', היא ע"כ על המציאות בחיוב (כי בשעה שהיתרון כבר מצוי שוב א"א לו לאדם לצייר לעצמו את ההעדר כראוי), אשר נודה לשמו על הטוב שנתן לנו כבר. ובזה יתבאר הפלא בעניני הברכות, שחז"ל למדו ברכה שלפניה מק"ו מברכה שלאחרי', כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ [ברכות, ל"ה, א']. משמע סברת חז"ל, דגדולה חובת הברכה שלפני' יותר מזו שלאחרי', והלא מתורת משה למדנו להיפך, שהיא קבעה חובת בהמ"ז מה"ת רק לאחריו, ולפניו אינה אלא מדרבנן [עתוס' ברכות שם]? ולפי דברינו ניחא, דודאי לענין הברכה על מניעת ההעדר זו שלפני' היא היותר עקרית, דהא כל עיקרה של זו אינה אלא על מניעת ההעדר וכמו שאמרנו, וזהמ"ש הש"ס,כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב (ומצייר לעצמו את ההעדר היטב) לא כש"כ, ולענין הברכה על המציאות בחיוב זו שלאחרי' עיקר (שכל עצמה לא נתקנה אלא על המציאות באיוב וכמו שבארנו) והתורה לא קבעה חובה אלא לברך על המציאות בחיוב (ומטעם שיבואר בסמוך), ומשו"ה רק בהמ"ז לאחריו היא מה"ת, וזו שלפניו שהיא על מניעת ההעדר אינה אלא מדרבנן:

ממילא מובן כי עפ"י הנחה זו יתפרדו בסגנון זה גם הדברים ההכרחים והמותריים לפלגות הברכות שאנו מברכין עליהן היינו כל דבר שאינו מצוי לרוב בני אדם, ואין להם הכרח גדול בו לא תגדל החובה כ"כ לברך על מניעת העדרו, שהלא גם בלעדו אפשר להתקיים. וממילא שהברכה שלפני', (שכל תכסיסה אינה אלא על מניעת ההעדר) איננה בו עקריית כל כך. אך לעומת זה תגדל החובה לברך על מציאותו בחיוב, (היינו הברכה שלאחריו) למי שזכה להיות מן המעטים אשר חלק להם ד' בטובו גם את הדברים היקרים והמותריים האלה ולהיפך כל דבר המצוי וההכרחיי ביותר לא תתפעל ממנו הרבה הנפש הנהנה במציאותו, (בהיותו קרוב ומצוי לכל), וממילא שאין בו הברכה שלאחרי' חובה כל כך, (שהיא באה רק על המציאות בחיוב) ולעומת זה יגדל בו חיוב הברכה שלפניה, היינו הברכה על מניעת ההעדר, שהלא כל שהוא הכרחי ביותר מצטערין על העדרו ביותר, ויש הכרחים שבלעדם א"א לו לאדם להתקיים כלל:

ועל השאלה בכלל איזה מהם עדיף, מניעת ההעדר או המציאות בחיוב, י"ל דבמחלוקת היא שנוי', היינו במחלקותן הישנה דב"ש וב"ה אי נח לו לאדם שנברא, או נח לו שלא נברא משנברא, דלמ"ד נח לו שלא נברא, לשמחה מה זו עושה על מניעת ההעדר (בדברים ההכרחיים שבלעדם א"א להתקיים), והלא מוטב הי' ההעדר מן המציאות, ונוח הי' בשלילה יותר מבחיוב. וע' תוס' (ערובין י"ג, ב, ד"ה נח לו כו') שהקשו למ"ד זה עמ"ש באו ונחזיק טובה לאבותינו כו' שאלמלא חטאו לא באנו אנחנו לעולם, והא מוטב הי' שלא באנו משבאנו כו' עיי"ש]. וע"כ דלדידי' עיקר הברכה והתודה היא על המציאות בחיוב, עכשיו משנברא:

ובאשר ידוע שכבר נמנו וגמרו כמ"ד נח לו שלא נברא, כבר ניחא מה שהתורה קבעה חובה לעיקר בהמ"ז לאחריו דוקא דהא הברכה שלאחריה היא היא הבאה על המציאות בחיוב, ולפי מה שנמנו וגמרו זה הוא העיקר ואולם כתבו התוס' ערובין שם דמ"ש נח לו שלא נברא היינו בסתם בנ"א, אך באדם השלם אשריו ואשרי יולדתו עיי"ש, ולפי"ז אף שהתורה ודאי שקבעה משפטה לסתם בנ"א, (ועפי"ז הברכה שלאחרי' הוא העיקר מה"ת, לפי שהיא לא על מניעת ההעדר באה, וכדאמרן), מ"מ בכה"ג כל אדם כשהוא לעצמו ודאי דאין לו לאחזוקי נפשי' בנח לו שלא נברא, [וכהא דברכות י"ז, רשבג"א לעולם יעשה אדם עצמו כת"ת]. ויש לו להחשיב לעצמו מניעת ההעדר עוד יותר מן המציאות בחיוב, וניחא איפוא מה דיליף הש"ס "ק"ו, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ", אע"ג דלפי"מ שקבעה תורה לסתם בנ"א, אין הברכה על מניעת ההעדר עיקר כ"כ, מ"מ לכל יחיד כשהוא לעצמו יש ללמדה בק"ו, וכדאמרן:

והנה אף דבש"ס ערובין שם לא נתפרש, מי הוא שאמר נח לו שלא נברא, מ"מ הדברים מוכיחין דב"ש הוא דאמר הכי, דאי ב"ה מה זו שאמרו "נמנו וגמרו", תי"ל דאף בשאר דוכתי נמי הוו ב"ה רובא ולא הוצרכו כאן למנין חדש, אלא ע"כ דהכא באמת ב"ש הוא דרבו על ב"ה כשעמדו למנין. וזוהי הרבותא "שנמנו וגמרו" ומדהוי ר' טרפון מתלמידי שמאי וכדאמרן לעיל, ע"כ דגם לר' טרפון עדיפא לי' הברכה על המציאות בחיוב מעל מניעת ההעדר, (מדעל מניעת השלילה ל"ש לברך כיון דבאמת נח היתה השלילה, וכדאמרן), וממילא דחשיבה לי' לר' טרפון הברכה על הדברים המותריים מאשר על ההכרחיים, כפי שהנחנו לעיל, ומסתעף מזה דלר"ט גדולה חובת הברכה של השותה יין להנאתו מן "השותה מים לצמאו", (לפי שזה האחרון הוא הגדול שבהכרחיים):

ואולם לא בנוגע לדיני הברכות בלבד, אלא גם בנוגע לחובתו המוסריית של האדם בכלל, יש מקום לשאלה זו, מה בראש:

אם המציאות בחיוב, (כלומר קיום העשין ומעשה הטוב בפועל), או מניעת ההפסד (כלומר הזהירות מן הלאוין ושלילת הרע), ובהיות השאלה שאלה כלליית, ואחוזה במחלוקת ישנה בין ב"ש וב"ה וכמו שאמרנו, כבר יתכן שנתעסקו בה ר"ט עם הזקנים ביבנה:

**(ובזה יש לבאר גם פלוגתא אחריתא דתנאי [מכילתא, בא כ"ח]. והי' לכם למשמרת כו' חי' ר' מתי' בן חרש אומר, ואעבור עליך כו' הגיעה שבועתו שנשבע הקב"ה לא"א בו', ולא הי' בידם מצות לפיכך נתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה כו', אמר ר"א הקפר וכי לא הי' בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהן, שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם כו'. הכונה, דלר"מ ב"ח מעשים בחיוב הם העיקר, ובבחינה זו ודאי שד"פ ודם מילה היו שתי מצותיהם הראשונות והיחידות, אך לר"א הקפר גם העדר ההפסד חשוב וגדול הוא, ולפיכך לדידי' זו שלא נחשדו על העריות, ולא על לה"ר, ושלא שינו את שמם, ולא את לשונם חשיבי ליה כארבע מצות שאין כל העולם בדאי בהן. והבן:)**

לזקנים הללו הי' גם מניעת ההעדר לעיקר גדול, וע"כ פתחו בשאלה:

השותה מים לצמאו, (והוא מראשי ההכרחיים, וע"כ הברכה בו היא על מניעת ההעדר מאי מברך כי מנוסח ברכתו כבר יפתרו להם את שאלתם, וכמו שבארנו, אבל לר"ט (לשיטתי' דהוי מתלמידי שמאי) לדידי' הוי חשיבה לי' רק המציאות בחיוב (וכמו שביארנו דזב"ז תלי') ע"כ השיב אמריו הם לפי דרכו:

דברכה שלאחרי' אין כאן כלום, דכל עצמה של ברכה זו לא באה אלא על החיוב, ולא על מניעת השלילה, והחיוב נכבד הוא ביותר אצל המותריים ביותר (וכמו שביארנו למעלה), ולא בדבר המצוי ומוכרח לכל נברא, כמו השותה. מים לצמאו:

ועוד זו הורה להם ר' טרפון שגם הברכה שלפניה, אעפ"י שישנה גם בשותה מים לצמאו, מ"מ לא תוכיחו מזה כשיטתכם, שגם מניעת ההעדר עיקר, (וע"ז נתקנה כל עצמה של הברכה שלפני', ומשו"ה לא תדחה גם בדברים ההכרחיים ביותר, לפי שכגודל ההכרח בהם כן תגדל הברכה על מניעת העדרים) דבאמת לא כן הוא, ומטבע של ברכה זו תוכיח לכם, שגם בזה על החיוב אנו מברכין, היינו על מציאות עצם הבריאה (שהיא כבר תחייב על כרחך את מציאות ההכרחיים, שבלעדם א"א להתקיים), וזוהי כונת הנוסחא של ברכה זו (לפי שיטת ר"ט):

"בורא נפשות רבות" (כלומר על מציאות עצם הבריאה אנו מברכים, ומזה כבר יסתעף ממילא מציאת ההכרחיים) "וחסרונן על כל מה שבראת כלומר מי שברא את הנפשות על כרחך שכבר המציא בטבע סיפוק חסרונן ההכרחי:

מששמעו הזקנים, מתשובת ר' טרפון בנוסחת הברכה של השותה מים לצמאו, דרק המציאות בחיוב הוא העיקר אצלו, ולא על העדר השלילה אנו מברכים, הבינו שלפי שיטתו גם בחובתו המוסריית של האדם בכלל רק פועל בחיוב ולא מניעת הרע בשלילה הוא, העיקר, "אמרו לו אם כן יהודה מפני מה זכה למלכות"? כי לא מצאו הם ליהודה איזה ציון של פעולה נשגבה בחיוב, וא"כ לפי שיטת ר"ט, דמניעת הרע איננה מספקת, מ"מ זכה? אומר להם ר"ט אמרו אתם", (כלומר לשיטתייכו מי ניחא, ומה מצאתם בו:) אמרו לו (לדידן ודאי ניחא) "על שאמר מה בצע והצילו ממיתה", ומנעם מבא בדמים, וזו מניעת הרע בודאי, ודי גם במניעת ההפסד, שאמר להם (גם לפי דעתכם אין בזה מועיל) דיה להצלה שתכפר על המכירה", כי הלא בזה כבר הי' שם חטא בפועל, ואין כאן איפוא גם מניעת הרע בהחלט. שאמרו לו בזכות ויכר יהודה (כלומר ג"ז לשיטתם, שגם זו אינה אלא מניעת הרע, שהצילה משרפה) אמר להם (גם זה לא יועיל, אף לפי דעתכם) דיה להודאה שתכפר על הביאה". נאמרו לו בזכות מה שאמר ישב נא עבדך" כו' בזה בקשו כבר לצאת גם שיטת ר"ט, בהיותה לפי דעתם פעולה טובה גם בחיוב "אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם", (כלומר וא"כ גם בזה אין עדיין יתרון וציון, שהיא חובה קבועה לכל). "אמרו לו א"כ למדנו רבנו" כו' אמר להם ומצא ר"ט ליהודה יתרון מיוחד, בחיוב ולא בשלילה, בדבר שאינו חובה, אלא לפמשוה"ד) בשעה שהגיעו ישראל אל הים כו' עמדו כל השבטים כו' זה אומר אין אני יורד תחילה כו' (כלומר, ומצד הדין הלא ידוע מ"ש ר' חנני' בן תרדיון [ע"ז י"ח א'] מוטב יטלנה מי שנתנה ואל ימות מיתת עצמו, ולפי"ז הי' כאן יסוד גדול להמסרבים, דמוטב לעמוד ולנפול בידי הרודפים אולי ירחמום, מלחרף נפשם בעצמם לרדת לעמקי מצולה). "מיד קפץ נחשון בן עמינדב אל הים תחילה", (וזהו כבר מעשה טוב בחיוב, ובדבר שלא הי' בו חובה מצד הדין), שאמר הקב"ה, מי שקידש שמי על הים תחילה יבא וימשול על בני":

הראיתיך כי אכן יש המשך הגיוניי בין המאמרים המתמיהים במכילתא דלעיל, היינו בין נוסחת הברכה של השותה מים לצמאו ובין זכיית יהודה למלכות, ורחוקים נעשו קרובים, ומדהכל מסתעף, לפי דברינו, מן המחלוקת הכללית, אי שלילה עיקר ואי חיוב עיקר, וזה תליא בהא אי נח לו לאדם שנברא או שלא נברא, מעתה כבר תבין מה מדוקדק מאד סיום ד' המכילתא שם:

מיד הודו הזקנים לר' טרפון ואין הכי נמי דר' טרפון מתלמידי שמאי הוי, אך הא כבר הוכחנו דזו תלי' באמת בשיטת ב"ש דנח לו לאדם שלא נברא, אמור מעתה שגם בזה הלך ר"ט בשיטת ב"ש, ואעפ"כ הודו לו דהא כבר ידענו גם מד' הש"ס ערובין, דבזה כבר "נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא" כו', והיינו כר' טרפון דהכא:

ומעתה,אם הויכוח הזה, המסופר במכילתא, אחד הוא כולו, וממילא דגם זה שסיימה המכילתא שהודו הזקנים לר"ט ארישא נמי קאי, (היינו אשותה מים לצמאו) כבר לא יפלא ע"ד רבנו תם [במנחות ל"ו שם] מה דפסק בהא כר' טרפון ומה שהקשינו דהא ר"ט מתלמידי שמאי הוי, (ולר"ת מזה הטעם אין הלכה כר"א בכ"מ), גם זה לק"מ, דהיא הנותנת שאחז בזה ר"ט בשיטת שמאי רבו. דהא במחלוקת זו באמת נמנו וגמרו כב"ש ולא כב"ה ואף "הזקנים הודו לו":

ואמנם יצאנו במאמר זה מחוג ההלכה, אך מה שניתן להאמר גם עפ"י דרכי ההלכה הוא מה שחידשנו בשיטת ר"ת ורש"י לענין לא ראינו בדבר הנהוג והמצוי, שהיא אחת מן ההלכות הגדולות בספרי הפוסקים:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה