אור ברסלב

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת בא ב'

פרשת בא

בדיני תפילין בשבתות ויו"ט

ושמרת את החקה הזאת מימים ימימה:

בש"ס [מנחות ל"ו, וערובין צ"ו]. איפלגי תנאי בדרשא דהאי קרא, ריה"ג דריש לה לענין תפלין, ימים ולא לילות, מימים ולא כל ימים, פרט לשבתות ויו"ט. ור"ע דריש לה לחקה אפסח, וס"ל דלילה זמן תפלין, ושויו"ט דלאו ז"ת נפקא לי' לר"ע מוהי' לך לאות, פרט לשבתות ויו"ט דהן עצמן אות:

וכבר הקשו על הרמב"ם [פ"ד מה' תפלין] דפ' מחצה כריוה"ג ומחצה כר"ע, היינו פ' דלילה לאו זמן תפלין ויליף לה מחוקה, והיינו כריוה"ג, ופסק דשבת ויו"ט לאו ז"ת, מדהן עצמן אות, וזה כר"ע:

והנה במה שפ' דלילה לאו ז"ת, וכריוה"ג, זה כבר תירץ שפיר בכ"מ שם משום דכמה תנאי במנחות שם כריוה"ג ס"ל, ואין הלכה כר"ע מחבריו. ברם הא קשי', מדמוקי לקרא דחקה אתפלין משום לילה א"כ נילף גם לשויו"ט מקרא זה, ומה שתי' הכ"מ דבשיו"ט לא פליג אדר"ע אלא ריוה"ג לחודי', לכאורה תי' זה אינו מספיק. דהא מדאמר ר"ע מלא נאמר חקה אלא אפסח", משמע דאי הוי קאי אתפלין אז הי' גם ר"ע מודה דיש למעט גם שויו"ט מקרא זה, והא לרמב"ם ע"כ קרא אתפלין קאי, דהא ממעט לילה ממנו, וא"כ נימעוט מיני' לרמב"ם גם שויו"ט, ול"ל מיעוטא דוהי' לך לאות:

וגם נ"מ לדינא יש בזה, דאי מקרא דחקה איסור יש בדבר להניח תפלין בשויו"ט כמו דיש איסור בהנחתם בלילה, למ"ד השמר דלאו לאו, ולמ"ד השמר דעשה עשה, כדאיתא במנחות ל"ו, ב', שם. ואילו מקרא דאות נילף לשויו"ט, כדיליף רמב"ם, וכר"ע, אז רק חיובא ליכא, אבל איסורא נמי ליכא בדמנח להו וכמו"ש השג"א, ה"ת סי' מ"א. עיי"ש. ומדמוכח לי' לרמב"ם דקרא דחקה ע"כ אתפלין קאי, צריך הי' להודיענו דגם שויו"ט מהכא הוא דאימעוט, כדי שנדע שגם איסור יש בדבר. ונלענ"ד לומר ע"ד חידוד דלרמב"ם יש הוכחה מסתמא דש"ס, דעכ"פ שבת ויו"ט גבי תפלין מאות הוא דאימעוט ולא מחקה:

דגרסינן [שבת ס"ט, ב'] א"ר הונא הי' מהלך במדבר כו' מונה ששה ימים ומשמר אחד כו' וכל יום ויום עושה כדי חייו, וההוא יומא נמי כו' ובמאי מינכר לי' בקדושתא ואבדלתא. ע"כ. ויש להבין, מדלא הודיעונו חז"ל היכי ליעבד בתפלין, ש"מ דלענין תפלין אי הוא ככל ישראל ועכ"פ באותן הששה ימים שהוא מונה מניח תפלין **(וכ' אבא מארי הגאון שליט"א העיר לשיטת בעה"ע הובאה בב"י או"ח ל"ח דהקורא בתורה פטור מן התפלין אף בשעת ק"ש, א"כ הא אפשר שיקרא בתורה כל היום כיון דבלא"ה אינו עושה במלאכה אלא כדי חייו:)** ולכ"ק הא כל יום מאותן הששה הוי ספק שבת, ולמה מניח, למ"ד משום חקה דאיכא איסור בדבר, ודלמא עביד איסורא. אך באמת זה לק"מ, דממנ"פ מניח, אי ספק זה אינו אלא ספק דרבנן, דמדאורייתא בטל יום השבת בששה ימי החול, אז בודאי חייב להניח, ושלא לבטל מ"ע מה"ת בשביל ספק דרבנן, ואי כד' המג"א [או"ח, שד"מ]. דחשיב לי' קבוע, הא עכ"פ אינו אלא כמחצה על מחצה, והוי ספק השקול, וידוע דלרמב"ם ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, וא"כ מדין תורה מותר להניח. וא"ת א"כ הא גם החיוב ספקא הוי, ומספק לא יניח דהא ספיקו לקולא, ז"א, לפי"מ שחידש הג' בעל חו"ד ר"ס ק"י דאף רמב"ם לא אמר לקולא מה"ת אלא בספק ל"ת, ובספק עשה אף לדידי' לחומרא מה"ת, וא"כ לפימש"פ הרמב"ם [בה"ת, פ"ד] כר' יוחנן דהשמר דעשה נמי לאו, א"כ כשנמעוט תפלין בשבת ויו"ט מהא דחקה הוי ספק איסורא דידי' ספק ל"ת ולקולא מה"ת, וספק חיובא דידי' ספק עשה, ולחומרא מה"ת, וממילא דחייב להניח, וניחא מה דשתק הש"ס גבי המהלך במדבר מענין תפלין, דבזה הרי הוא ככל ישראל ואמנם בחדוש חילוק זה אליבא דרמב"ם בין ספק ל"ת לספק עשה כבר קדמו לבעל חו"ד הרי"ט אלגזי פ"ג דבכורות, כ"ג ד"ה גרסינן, עיי"ש שכ' להחמיר אפי' בספק אם נתחייב כלל בעשה. אלא דלפי"מ שחילק התם בספק עשה שיש חשש איסור בקיומה א"כ י"ל אף בג"ד דמוטב שלא יניח. ודו"ק):

אולם נחזי אנן, האיך הוא בתפלין ביום השביעי שלו, הסברא נותנת דעכ"פ בשביעי אינו מניח, מדהטלנו עליו קדושת שבת בקדושא ואבדלתא, והוי לדידי' מקרא קדש, ואפי' אי נימא דרק מדרבנן ספק שבת עליו ביום זה, מ"מ הא לא גרע מיו"ט שני, **(ע' בזה בשו"ת הרשב"א סי' ס"א ואמנם מדברי הרשב"א אין ראי' כל כך די"ל דאיהו לשיטתו דס"ל ס"ד לחומרא מה"ת אפי' בספק ל"ת, וא"כ עכ"פ כס' יו"ט ס' חול אסור גם במלאכה מה"ת. ודו"ק:)** אע"ג דלדידן בקיאינן בקביעא דירחא, ואינו אלא משום מנהג אבותיהם בידיהם. מ"מ אינו מניח מדהטילו עליו חכמים קדושת יו"ט באותו יום. הנראה איפוא דגם זה, המהלך במדבר, בכל ששת הימים שלו מניח תפלין ובשביעי שלו אינו מניח. אך א"כ תיקשי אמאי דאמר התם הש"ס אלא במאי מינכר לה בקדושא ואבדלתא, והוי לי' למימר דמינכר לה גם בתפלין [וע' בתוס' שם, שבת ס"ט, ד"ה עושה דלתירוצא בתרא ס"ל לתוס' דאפי' בשוא"ת שייך הכירא, וא"כ הא גם מניעת הנחת תפלין עכ"פ היכר דשוא"ת הוי, ואע"ג דהא שאינו מניח יש לתלותו שאין לו גוף נקי וכדומה מ"מ הא גם זה שאינו מהלך באותו יום יש ג"כ לתלותו באמתלאות אחרות ואעפי"כ חשיב לו לתוס' הכירא]:

ומדלא אמר הש"ס הכי ש"מ דבאמת גם בשביעי שלו מניח, דאע"ג דשבת הוא לדידי', מ"מ מידי הוא טעמא אלא שהן עצמן אות, היינו שאסור במלאכה, וע' רא"ש וב"י או"ח סי' ל"א], והא ההוא גברא אף בשביעי עביד מלאכה, וליכא אות לדידי'. אולם גם ע"ז יש לפקפק דהא לא עביד מלאכה רק כדי חייו, משום פקו"נ, ואטו חולה שעושין לו כל צרכיו בשבת משום פקו"נ יהי' חייב בהנחת תפלין בשבת. אך באמת יש לחלק דלא דמי לחולה כלל, דהתם רק בשבת עושה כדי חייו, ובכל ששת הימים עושה כל צרכיו, אפי' שלא במקום פקו"נ, הוו שפיר אות, אך ההוא גברא דכל השבוע כולו אינו עושה אלא כדי חייו, ודאי דאין זה שום אות אצלו לענין שביעי שלו, וחייב בתפלין, וכעת בא לידי ס' משנה ברורה על ה' שבת הנדפס מחדש ומצאתי סברות אלו כתובות גם שם במחודשים, וגם הג' המחבר שליט"א תפס במושלם דמניח תפלין כל ז'):

והנה הרוקח הקשה [ע' בס' אה"ח שהביאו] אמאי דא' הש"ס שם, יצאו שבת ויו"ט שהן עצמן אות, ופטירי מתפלין, א"כ בכל יומא נמי איכא אות דמילה, ותי' דשני אותות בעינן עיי"ש. ומד' הרוקח הללו משמע דלא כמ"ש. דהא חשיב לי' להא דמילה אות, אע"ג דבכל יומי נמי איתא. מ"מ נ' דסברא זו שאמרנו מוכרחת היא, וע"ד החידוד יש גם להביא ראי' לזה דהנה התוס' דריש פ"ד דפסחים] הביאו. לד' הירושלמי דבדין הי' לאסור במלאכה מה"ת בזה"ב בכל יום, משום יום הקרבה דתמיד, אלא דחיסך רחמנא והתירה תורה בפירוש שנאמר ואספת דגנך. עיי"ש. ובס' או"ח הקשה למה לא מייתי הירושלמי מקרא הקודם לו, ששת ימים תעשה מלאכתך, ותירץ דאי מהתם הוי אמינא דרק מלאכת או"נ יעשה דומי' דיו"ט, להכי מייתי קרא דואספת דהוי מלאכה דקודם לישה, וזה אסור לשיטת הירושלמי ביו"ט אפי' במלאכת או"נ מה"ת. עכ"ד האו"ח שם:

ובמחכ"ת דברים אלו שלא בדקדוק כתבם. דמידי הוא טעמא לחלק בין קודם לישה לאחר לישה, אלא משום דקודם לישה הוי מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט (וכמו"ש הרמב"ם בה' יו"ט להדי', ואף דלרמב"ם ולש"ס דילן חילוק זה דקודם לישה אינו אלא מדרבנן, ולירושלמי הוי ד"ת ויליף לה מקראי, מ"מ מסתברא דבטעמי לא פליגי ולירושלמי זהו גופי' טעמא דקרא) וא"כ הני מילי ביו"ט ממש, אך אי הוי דין תורה דכל יומא הוי כיו"ט בזה"ב, משום הקרבה דתמיד, ודאי דלא הוי מחלקינן כלל בין מלאכה דלאחר לישה למלאכה דקודם לישה, דגם זו תו אי אפשר הוי לעשותה מעיו"ט, (דהא לפי הו"א זה אין שם עיו"ט כלל, כמובן], והי' מותר באמת אף מלאכה דקודם לישה, וא"כ לסברת האו"ח קשה אליבא דאמת, מאי מייתי ירושלמי מהא דאוספת דגנך, דלמא א"ז אלא במלאכת או"נ, ועכ"פ אין סיוע לירוש' מקרא דואספת יותר מקרא דששת ימים, ונסתרו ד' האו"ח:

אך נלענ"ד דיש ליישב ד' הירושלמי בא"א, דבאמת גם ד' האו"ח בעיקרם, לדמות איסור מלאכה דיום הקרבה, לפי הס"ד, לאיסור מלאכה דיו"ט אליבא דאמת, לא מסתבר כלל ואי הוי מדמינן לה, לאיסור הקרבה דחוש"מ הוי מדמינן לה, היינו אפילו אי הי' כל יום הקרבה אסור מה"ת מ"מ לא עדיף מחוש"מ, דהא חוש"מ גופי' יום הקרבה הוא, ויש בו גם מוסף. וע' בס' טו"א [חגיגה, במלואים שם] מה שכ' לסתור ד' התוס' (שנסתייעו דמלאכת חוש"מ לאו דאורייתא מדחילקו בה בין דבר האבוד לדבר שאינו אבוד ומדאמר הש"ס כ"מ שיש מוסף ויש בהם ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחוש"מ קורין ד') וכ' הטו"א דבאמת מלאכת חוש"מ דאורייתא היא, ודלא כתוס', ואעפי"כ אל תתמה מה שהתירה תורה דבר האבוד, דהא גם ביו"ט הקילה תורה לענין או"נ, ובחוש"מ נחתא דרגא להתיר גם דבר האבוד, וה"ה דבר"ח בזה"ב הוי אסור במלאכה מה"ת משום יום הקרבה, דרק בתמיד הקילה תורה ולא במוסף כו' עכ"ד הטו"א שם הרי להדי' דאפי' היכי דיום הקרבה אסור מ"מ לא עדיף מחוש"מ. ולפי"ז לכ"ק מאי ראי' מייתי ירושלמי מקראי, דחיסך רחמנא שלא לאסור מלאכה משום הקרבה דתמיד, דלמא אין הכי נמי דכל יום הקרבה הי' אסור בזה"ב ולא חיסך רחמנא כלל, אלא דאעפי"כ הא לא עדיף מיום הקרבה דמוסף, (כגון חוש"מ ור"ח, דאינהו באמת הוי אסירי במלאכה ד"ת בזה"ב, וכמו שכתבנו בשם הטו"א, ואפי"ה מותרת בהם מלאכת דבר האבוד), ודלמא הני קראי דמורי להתירא, במלאכת דבר האבוד מיירי, ואין הכי נמי דמלאכה בדבר שאינו אבוד היתה אסורה ע"י עצמו, ונעשית ע"י א"י, כמו בחוש"מ מה"ת:

אך באמת זה לק"מ, דהא תני' בברייתא [מו"ק י"ב, ב']. בד"א במלאכת תלוש אבל במחובר אחי' כולו אבוד אסור, (היינו לרשב"ג ולר' יוסי שם), וע' בטו"א [חגיגה, י"ח]. דגם זה הוי ד"ת לר"י, וא"כ אי הו"א דכל יום הקרבה אסור, היתה צריכה כל מלאכת מחובר להעשות ע"י אחרים דוקא, והלא קרא קאמר "ואספת דגנך", וזו מלאכת מחובר היא, [עי"ש במו"ק י"ב קוצר ומעמר כו'] וקרא ע"כ באסיפה ע"י עצמו מיירי, דהא אחז"ל (ברכות, ל"ה]. כתיב ולקחתי דגנו וכתיב ואספת דגנך כו' כאן בזמן שאין ישראל עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן ה וא"כ ע"כ מוכח מזה דחיסך רחמנא ואין איסור מלאכה בכל יום הקרבה אפי' כאיסור מלאכה דחוש"מ:

כל זה אי מקרא דואספת דגנך נילף לה, דאיירי במחובר וע"י עצמו דוקא, אך מקרא דששת ימים הא ליכא למשמע מיני' מידי דנהי דבמכילתא [ש' ל"ה א'] אוקי גם לקרא דששת ימים תעבוד ע"י עצמו, מ"מ דלמא במלאכת תלוש ודבר האבוד מיירי, וזה גם בחוש"מ מותר. ומיושבת קושית האו"ח, ומדוקדק מאד מה דשביק ירושלמי לקרא קמא דששת ימים, ואזיל בתר קרא בתרא דואספת דגנך. ואין להקשות דהא עכ"פ מוכח במו"ק שם דבאין לו מה יאכל במועד אף מחובר מותר, ז"א דע"כ ל"א חילוק זה אלא אליבא דאמת, דאינו אסור רק במועד, וא"כ כשיש לו מה לאכול במועד צריך להניח עד לאה"מ, משא"כ לפי ההו"א דכל יום הקרבה אסור ודאי ליתא לחילוק זה, דאל"כ הא הכל נכנס בגדר אין לו מה יאכל, והבן):

עכשיו נחזור לעניננו הראשון, דלכאורה אכתי יש להקשות למה לי' לירושלמי להסתייע ממקרא מאוחר דואספת דגנך, (וע"ז הא יש לפקפק לתנאי דפליגי ארשב"ג, וס"ל דאפי' במחובר מלאכת דבר האבוד מותרת) הא יש הוכחה אחריתא דלאו כל יום הקרבה דתמיד אסור. היינו לפי"ד הזוהר ולפימש"פ הרא"ש בה"ת בשם גאון דאין להניח תפילין גם בחוש"מ וע' בפרמ"ג דגם הזוהר מצי סבור דטעמא משום מלאכה, וע"כ דגם זה דאסור במלאכה בדבר שאינו אבוד ג"כ מקרי אות, וכמו"ש השג"א ה"ת, מ"א (וזה דלא כט"ז בשם הרא"ש שם ס"ק ב'), א"כ כל פרשת תפלין תוכיח, דאין כל יום הקרבה דתמיד אסור במלאכה, דאס"ד דאסור עכ"פ בדבר שאינו אבוד, א"כ חיוב מצות תפלין בזה"ב אאימת תרמי', הא תמיד כולי יומא איתא, **(ואע"ג דהשתא אליבא מאן דממעט מוהי' לך לאות קיימינן ולדידי' לילה זמן תפלין, ואינו זמן הקרבה, מ"מ דוחק גדול למירמי מצות תפלין דוקא אלילה, ועוד דא"כ לוקמי' גם לקרא דואספת את דגנך אלילה. ודו"ק:)** ואיך מיעטה תורה מוהי' לך לאות פרט לשוי"ט וחוש"מ (לד' הגאון) דאסור במלאכה, הא בכל יומא נמי אסור כחוש"מ:

אך באמת זה לק"מ, דהיא הנותנת, דעד כאן לא אמרינן לגאון דחוש"מ נמי בכלל אות (כמו שויו"ט), אלא אליבא דאמת, דרק חוש"מ אסור בדבר שאינו אבוד, משא"כ לפי ההו"א דכולהו יומי נמי הכי הוו, ודאי דלא הי' זה שום אות לענין תפלין, ורק שבת ויו"ט הוו ממעטינן, ולא חוש"מ ולא כולהו יומי דתמיד, דלא מיחשב אות למיפטר מתפלין במידי דבכל יומא איתא:

עכ"פ מוכח מזה שלא כד' הרוקח שהבאנו למעלה, היינו במ"ש הרוקח דגם מילה חשיב לי' אות לענין תפלין, (אלא דשני אותות בעינן) וכבר אמרנו שדבריו הק' קשים להבין גם מצד השכל, ועתה הוכחנו גם מריהטא דסוגית הירושלמי כן, דכל שאינו מיוחד לאחד מן הימים אלא בכולהו יומא איתא לא מיקרי אות כלל. וממילא דלק"מ גם ממילה:

ועפי"ז הדר קמו דברינו דלמעלה, דגם זה המהלך במדבר, כמו שמניח תפלין בששת הימים, כך מניח נמי בשביעי שלו. ואע"ג דאינו עושה מלאכה אלא כדי חייו, (ובחולה בכה"ג בשבת פטור מתפלין), מ"מ לא דמי לחולה, דהתם עכ"פ שאני לי' שבת משאר הימים, והוי לי' שפיר אות, משא"כ בההוא גברא. וניחא מה דלא אמר הש"ס שם דמינכר לי' בתפלין, כיון דבאמת תפלין מניח אפי' בז' שלו, וליכא הכירא:

אך כ"ז ניחא אי נימא דמטעם אות פטור בשויו"ט בתפלין, וא"כ לזה המהלך במדבר ליכא אות, וכדאמרן, ובפרט דלמ"ד מוהי' לך לאות אין איסור בדבר אפי' בשויו"ט, וכמו"ש בשם השג"א וע' גם בשו"ע ל"א שם, משא"כ אי מטעם חקה ממעטינן לה, ולא תלי באיסור מלאכה כלל, אלא דכל שישנו במקרא קדש אינו בהנחת תפלין, בודאי שהי' הדין נותן שגם זה המהלך במדבר לא יניח עכ"פ בשביעי שלו, מדהטלנו עליו קדושת שבת בקדושא ואבדלתא, (ועכ"פ לא גרע מיו"ט שני), דהא בשבת ממש למאן דיליף מחוקה איסור לאו יש בדבר. והדר קשי', לימא דמינכר לי' גם בתפלין ומדלא אמר הכי ש"מ דלא מושמרת, אלא מדהן עצמן אות אימעוט שויו"ט:

אך עדיין הי' איפשר לומר דאולי הך מ"ד דשבת ס"ט לא ס"ל כלל דשבת לאו זמן תפלין (וכר"מ ור"י ס"ל, דל"ה כלל מ"ע שהז"ג). וא"כ יפול כל יסוד דברינו, וכמובן, אך באמת ז"א, דהא רב הונא הוא דאמר התם הי' מהלך במדבר כו', ואיהו תלמידי' דרב, וע' תוס' מנחות ל"ו דלרב שבת לאו ז"ת, [וע' עוד יבמות פ"ג, וסנהדרין י"ז, אמרי בי רב היינו רב הונא]. הרי דס"ל לרב הונא דשבת לאו ז"ת, ואעפי"כ הא הוכחנו דמוהי' לך לאות ולא מהא דחקה ידע לה:

ומעתה מיושבת שיטת הרמב"ם, דאע"ג דלענין תפלין בלילה ע"כ צ"ל דמחקה אימעטה, משום דבהא אין הלכה כר"ע מחבריו וכדאמרן לעיל בשם הכ"מ, מ"מ לענין תפלין בשבת מוכח לי' לרמב"ם, דאע"ג דשבת לאו ז"ת, מ"מ לא משום דאימעטה מחקה, אלא מדהן עצמן אות, היינו דאסור במלאכה, וכדאמרן ואם שאין כ"ז אלא לפלפולא, מה שאמרתי בימי חורפי, בכ"ז לא נמנעתי מהביאו כאן לפי שהוא מענינא דפרשתא דא ולפי שנתבארו בו פרטים אחדים בענינא דתפלין ודמועדות:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה