המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת בא
בדיני הקניינים בעו"ג ובישראל
ויקרא משה כו' משכו וקחו לכם צאן כו' ושחטו הפסח. במכילתא [ע"ג] משכו וקחו כו' משכו מי שיש לו, וקחו מי שאין לו, ריה"ג אומר משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצוה. ר' יצחק אומר בא הכתוב ללמדך על בהמה דקה שנקנית כמשיכה. ר' ישמעאל אומר למדך על הפסח שמושכין את ידיהם ממנו כל זמן שלא נשחט:
איפלגי כאן ארבע תנאי:
לד' ת"ק לכאורה אין כאן שום חידוש, דפשיטא דמי שאין לו יקח מאחרים, וגם לריה"ג קשה דהא על עבודה זרה כבר נצטוה אדה"ר, ומה חידש להם כאן שימשכו ידיהם מע"ז. לד' ר' יצחק הלכתא קמל"ן הכוללת לכל הקנינים, וג"ז יפלא דמאי שייטי לדיני קנינים להכא, ורק לר' ישמעאל יש כאן חידוש הנוגע להלכות הפסח. ובדברינו יבואר שורש מחלקותם דכל הני תנאי אליבא דהלכתא:
ונקדים ד' הרמב"ם [פ"א מה' זכיי', ה' י"ד] וז"ל, עו"ג שמכר מטלטלין לישראל או קנה מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, ופי' הכ"מ דהאי,או בדמים שכ' הרמב"ם קאי גם אקונה, דבין הקניי' ובין ההקנאה בין במשיכה ובין בדמים. עיי"ש. ואמנם הוא דחוק מאד בלשון הרמב"ם, דפשט לשונו משמע דרק כשישראל מקנה יש לו ב' קנינים, ולא כשהוא קונה, אלא משום דאין לזה שום שרש בדיני הקנינים, לפלוגי בין מקנה לקונה, ע"כ דחיק הכ"מ ומוקי אנפשי'. [וע' סמ"ע חו"מ קצ"ד]:
אולם גם לפי פירושו של הכ"מ ד' הרמב"ם תמוהים:
א) מה שהקשה המ"מ שם, שהוא נגד ד' הש"ס [בכורות י"ג, וש"ד] מדלישראל בחדא לעכו"ם בחדא, כו', הרי דאין שם גם בעכו"ם אלא קנין אחד. וצ"ל דס"ל לרמב"ם לדחות סוגי' זו מקמי דסוגי' דע"ז ע"א דמשמע דשני קנינים יש בעו"ג. עיי"ש במ"מ. ב) הקשה הלח"מ מל' הרמב"ם [פ"ז דעכו"ם, ה' ה'] שכ' שם הרמב"ם הלוקח גרוטאות מן העו"ג ומצא בהם עו"ג אם נתן מעות ולא משך, יחזירם, וכן אם משך ולא נתן מעות, אעפ"י שמשיכה בעו"ג קונה, כמקח טעות הוא. עכ"ל הרמב"ם. ואי ס"ל לרמב"ם דשני קנינים יש בעו"ג, א"כ גם על החלוקה הראשונה, בנתן מעות לחוד, הו"ל לרמב"ם למימר (אעפ"י שמעות בעו"ג קונה כו' וכמו שאמר בסיפא. ומדלא אמר אלא בסיפא, משמע דלרמב"ם רק משיכה לחוד קונה בעו"ג ג) ראיתי להרי"ט אלגזי [רפ"ב דבכורות] שהביא בשם ס' בנ"י להקשות עמ"ש הרא"ש והטור [יו"ד, סי' ש"ך] להצריך בהפקעת בכור מעות וגם משיכה מפני הספק (דלמא כרש"י דלישראל במשיכה, וכר"ל, וממילא דלעו"ג בכסף:
ודלמא כר"ת דלישראל בכסף, וממילא דלעכו"ם במשיכה) וקשה למה לנו בשני קנינים, ליסגי בכסף לחוד, וליפטור מבכורה מטעם ס"ס להתירא, דלמא כרש"י דלעכו"ם בכסף, ודלמא כרמב"ם דלעו"ג או הא או הא מהני. ולכא' גם מקושי' זו יהי' מוכח דלא ס"ל לרא"ש וטור בד' הרמב"ם כמו שהבין המ"מ דלעכו"ם תרוייהו מהני:
והנה בשם ס' בנ"י תי' הריט"א דבאמת אין זה ס"ס, דהוי משם אחד, ואין האחד מתיר יותר מחברו, כיון דלתרוייהו לא יתחדש לנו אלא דמעות קונות בעו"ג. עיי"ש. ולכא' יש לענ"ד לפקפק ע"ז, דהנה זה ודאי כשיתרמי לדון דין ס"ס בדיני טרפות וכדומה, ולפי הספק הא' הוי ריעותא עכ"פ, ולספק השני אפי' ריעותא לא הוי אז שפיר מיחשב לס"ס, דהא הספק הב' מתיר יותר מחברו, מדמסלק גם שם ריעותא הימנו, וא"כ לפימש"כ האחרונים דכל ספק פלוגתא בש"ס, אע"ג דאיפסקה הלכתא כחד מינייהו מ"מ ריעותא מיהא הוי, כיון דלחד מ"ד הוי טרפה, וכגון יתרת בדרי בריש פ"ג דחולין, [ע' בזה בשמ"ת סי' ל"ה ול"ז, ובשו"ת ב"א יו"ד סי' י"א ודלא כלב"ש ל"ה צ"ב שם] וכמו דקיי"ל במחלוקת הפוסקים, שגם הדעה הדחוי' עכ"פ לריעותא משוי לה [ע' ט"ז יו"ד ל"ז, ובשו"ת חת"ס יו"ד, ל"ז, ובשו"ת חת"ס יו"ד, ל"ז], ולכאורה היה נראה לומר דלאו דוקא בדיני טרפות לחוד, אלא דה"ה בכ"מ שאנו דנין דין ס"ס במלתא דאסורא, והספק הא' מתירה רק אליבא דחד מ"ד, (אע"ג דהלכתא כותי'), והס' הב' מתירה אליבא דכו"ע, דמקרי ס"ס זה ספק א' מתיר יותר מחברו ואילו היינו אומרים כן אז לא הועיל הבנ"י כלום בתירוצו, דאכתי קשה ליסגי לענין הפקעת בכור בקנין כסף לחוד ומטעם ס"ס, ספק כרש"י דלעכו"ם בכסף, וס' כרמב"ם דלעו"ג שני קנינים יש, ומה שתירץ הבנ"י, דאין הספק הא' מתיר יותר מחברו, ז"א לפי הסברא שאמרנו, דהא לרש"י רק אליבא דר"ל סגי בקנין כסף, ואע"ג דרש"י פסק כר"ל מ"מ מודה רש"י דעכ"פ לר' יוחנן עדיין היא חייבת בבכורה, משא"כ לרמב"ם הא ס"ל דאף ר' יוחנן מודה בעו"ג דאו הא או הא מהני, ולכאורה אליבא דרמב"ם אין פלוגתא בזה כלל בין ר"י לר"ל, ולפי דברינו דלעיל יש מקום לומר דמיחשב זה ספק א' מתיר יותר מחברו. וע' מ"ש בשו"ת נוב"י מ"ק חיו"ד מ"ז לענין ספק מן הצדדין ספק מכה מן המקור דמיחשב ס' א' מתיר יותר משום טהרת הדם עצמו בזה"ב, אף דאינו נוגע כלל עכשיו בזה"ז לדינא. עיי"ש]:
איברא דאליבא דאמת נלענ"ד דסתירת סברא זו שאמרנו ממקומה היא מוכחת, היינו ממקורו דהאי דינא שמשם נובע ענין ס"ס דש"א. דהנה מקור הדברים הוא בתוס' [כתובות ט', א' ד"ה ואב"ע]. שתירצו בזה קושיתם ע"מ דאוסרין בנשאה כשהיא קטנה ונבעלה תחתיו, והא יש להתירה מטעם ס"ס, ס' באונס, ואת"ל ברצון, ספק כשהיא קטנה זינתה ופתוי קטנה אונס הוא, ותירצו דשם אונס חד הוא, והש"ך יו"ד בכללי ס"ס בשם מהרא"י ביאר דבריהם משום דאין הס' הא' מתיר יותר מחברו. עיי"ש. וק' לי דהא התם גופי' הספק הא' אוסרה עכ"פ אליבא דחד מ"ד, והס' הב' מתירה אליבא דכו"ע. דהא מצינו לאבוהא דשמואל [כתובות נ"א ב'] דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה משום דסופה ברצון, ולדידי' לא יצוייר שום אונס דשרי רחמנא, אלא בצעקה מתחילה ועד סוף עיי"ש, ולסברא זו ודאי דל"ש כלל להסתפק בשום אשה דלמא באונס זינתה, דהא אף בדידעינן שנאנסה אוסרה אבוהד"ש משום דמסתמא נתרצית לבסוף, כל היכי דלא שמעינן בודאי דצעקה מתחוע"ס, א"כ ק"ו דלא ניחוש לאונס היכי דלא ידעינן באונס כלל אמנם כל זה הוא בגדולה, אך בקטנה, דאף רצון דידה אונס הוי, ודאי דאף לאבוה דשמואל מותרת, וכמובן, אלא דאעפי"כ א"א לאוקמי קרא בהכי, (היינו אונס דשרי רחמנא בקטנה), משום דהא קרא ע"כ בבת עונשין משתעי, דהא אמר ולנערה לא תעשה דבר:
ואולם אנן לא קיי"ל כאבוהא דשמואל, אלא כרבא, דאף בנתרצית לבסוף מותרת משום דיצרא אלבשה, מ"מ תיקשי איך כ' התוס' דספק אונס ספק קטנה הוי ס"ס מש"א, הא בספק קטנה אף לאבוהד"ש מותרת (משום דאף רצון דידה אונס הוי) משא"כ בספק אונס דגדולה, הא עכ"פ לאבוהד"ש אסירא, דהא אף אי נאנסה מתחילה, מ"מ חזקה ודאי שנתרצית לבסוף, וזה מקרי רצון לאבוהד"ש:
**(ואמנם לדידן בלא"ה יש כאן ספק פלוגתא דרבוותא לענין פתוי קטנה גופה, אך אי משום הא לא אירי', דמאן פליג בפתוי קטנה הלא הוא הרמב"ם [פ"ב מה' סוטה] והא אליבא דרמב"ם בלא"ה כתב המ"מ [פ"ג מה' א"ב] דאפילו ס"ס משם אחד חשיב לי' נמי ס"ס ודו"ק:)**
ואם יתעקש המתעקש לאמר דאנן הכי קאמרינן, דלמא נאנסה ודלמא צעקה מתחילה וע"ס, דא בורכא, דהא לא עדיף לאבוהד"ש היכי דאין מכירין באונס כלל, מאילו הכרנו באונסה אלא דלא שמענו אותה צועקת מתחוע"ס, והא אף רבא מודה לי' לחזקה דאבוהד"ש, דודאי סופה ברצון, אלא דס"ל דאעפי"כ מותרת, משום דיצרא אלבשה, וא"כ עכ"פ לאבוהד"ש אין להשוות מזה ספק כלל, והדבר ברור למבין ש אעפ"י שיש מקום למתעקש לומר דמ"ש רבא יצרא אלבשה לא אמרה אלא כלפי מה שהקדים דאפי' באומרת הניחו לו פטורה. מ"מ ברור הוא למבין דלאבוהד"ש לא שייך ספק באונס כלל. ומתניתין דמשארסתני נאנסתי שאני דהיא טוענת לפנינו, נאנסתי וגס צעקתי מתחוע"ס]:
ומדאעפי"כ כ' התוס' דהוי ס"ס מש"א, ע"כ דמדאנן לא, קיי"ל כאבוהד"ש אין שום נ"מ במה דלדידי' הס' הא' אסור, לענין ס"ס. והכי משמע נמי להדיא מדברי מהרא"י שהביא הש"ך בסי' ק"י שם, במה שכ' שם לענין הס"ס דשני בכורות שמא זה יצא ראשון ושמא הלכה כמ"ד דחלב פוטר כו' עיי"ש. ובאמת סברא גדולה יש לחלק בין ס"ס דטרפות לס"ס דשאר מילתי דאיסורא. דבטרפות אמרינן מדעכ"פ לחד מ"ד יש באותו הגוף חולי שהוא נטרף בו, א"כ נהי דלא קיי"ל כותי' מ"מ כבר הוחל בו מעשה הטורף, ומיחשב ריעותא עכ"פ להצטרף לריעותא אחרת וממילא כשיצטרף בטרפות ספק האוסרה אליבא דדעה דחויה עם ספק המכשירה אליבא דכו"ע שפיר מיקרי ספק אחד מתיר יותר מחברו, משא"כ באיסור שאינו של טרפות מה תתן ומה תוסיף לנו הדעה הדחויה, מדאיפסקא הלכתא דלא כותי':
ובמק"א כתבתי דיש לכאורה להוכיח דלאו דוקא בשאר איסורין, אלא אף בטרפות אמרינן דגם ס"ס כה"ג מקרי ס"ס מש"א, דאל"כ תקשי לר"ת ודעימי', דס"ל דס"ס אף היכי דאיכא לברורי א"צ לברר, הא בדיקת הריאה הוי תיובתי', דלשיטת הרשב"א דכל סרכא אינה אלא ספק טרפה דדלמא לא אינקב אלא קרמא עילאה [ע' בזה בלב"ש ובפמ"ג בפתיחה ל"ה טה"ר] בדיקת בדיקת הריאה למה, נהי דהוי מיעוט המצוי, מ"מ הא לא עדיף מס' השקול, והוי ס"ס דלמא אין כאן סרכא כלל, ואת"ל יש, דלמא לא אינקב אלא עילאה. וע"כ דאין זה ס"ס, דהוי מש"א, ומשום דאנן קיי"ל עד דאינקב תתאה, וכך לי אם לא נסרכה כלל, כך לי אי נסרכה ולא אינקב אלא עילאה:
ואי נימא דזה מקרי ס' א' מתיר יותר מחברו, מה שהספק הא' אסור עכ"פ לחד מ"ד, והס' השני מותר אליבא דכו"ע, א"כ הא גם בזה יש פלוגתא בש"ס חולין מ"ה, דאמרי לה קרמא עילאה, אע"כ כיון דלאו הלכתא כותי' אין זה מעלה לס"ס כלום אך באמת לר"ת לשיטתי' אין מזה ראי' כלל, דהא ר"ת הוא דס"ל בטעם הסרכות שהוא משום דסופו להתפרק, וכבר כתב הפרמ"ג שם דלמ"ד סופו להתפרק כל סירכא היא ודאי טרפה ולא ספק. והדרינן לכללן דלענין טרפות ס"ס כה"ג מיחשב שפיר ס"ם:
איך שיהי' משמע עכ"פ דלענין שאר איסורין אין זה מעלה לס"ס, מה דלחד מ"ד הספק האחד אסור, כיון דלית הלכתא כותי'. וא"כ הדר קמו ד' הרי"ט אלגזי מ"ש בשם הבנ"י, דמשו"ה לא סגי להו לרא"ש וטור בקנין כסף לחוד, ומטעם ס"ס, ספק כרש"י ספק כרמב"ם, דהוי ס"ס מש"א, דכיון דלרש"י ס"ל דהלכתא כר"ל, אין זה מעלה לס"ס כלל מה דלר' יוחנן היא חייבת בבכורה:
אך מה שכ' הריט"א שם מדנפשי', לתרץ קו' הבנ"י, דלהכי לא יועיל כאן ס"ס, משום שכשיבא הא"י להוציא מן המוחזק הישראל את מקחו, בכח קנין הכסף שלו, לא יוכל, דאין מוציאין ממון בס"ס, וממילא היא חייבת בבכורה דאיסורא בתר ממונא גריר. עיי"ש בריט"א, לא הבנתי. דתינח על סגנון הקושי' כמו שהקשה הבנ"י דליסגי בכסף לחוד, שפיר תירץ הריט"א, אך הא אכתי יש להקשות לאידך גיסא, היינו דליסגי במשיכה לחוד, (ול"ל ב' קנינים) ומשום ס"ס, ס' כר"ת דלעו"ג במשיכה, ס' כרמב"ם דאו הא או הא מהני, (דהא לרמב"ם אין שום נפ"מ אי כר"ל ואי כר"י סל"ן, דלדידי' בין לר"ל ובין לר"י שני קנינים יש בעו"ג וכדמוכח שם גם בד' הריט"א בעצמו) וע"ז תו לא יועיל תירוצו של הריט"א כלום, דמשימשכנה העו"ג לרשותו גם החזקה תהי' מסייע להס"ס, ובכה"ג ודאי דהולכין גם בממון אחר הס"ס [ואף לפי מ"ש השטמ"ק פ"ק דכתובות דאין חזקת ממון לעו"ג מ"מ הא עכ"פ אין חזקת ממון מנגדתו כדי לבטל הס"ס. והבן]:
ולולא ד' הגאונים הנ"ל הי' נלענ"ד לומר דבר חדש בדעת הרמב"ם, דרמב"ם לא ס"ל כלל דב' קנינים ריבתה תורה בעו"ג, וגם איהו כסתמא דש"ס בכורות ס"ל, דלעמיתך בחדא ולעו"ג בחדא, ומה שכתב בפ"א מה' זכיי' מלתא אחריתא היא, וממילא יפלו כל הקושיות דלעיל:
דהנה כבר כ' התוס' בכורות י"ד, ד"ה רב אשי] דהא דדרשינן לעמיתך בחדא ולעו"ג באחריתא, אין זה אלא למ"ד גז"ע מותר, אך למ"ד גז"ע אסור מידרש לי' האי קרא להא דלעמיתך אתה מחזיר אונאה כו', וממילא י"ל דאותו הקנין המועיל בישראל מועיל גם בעו"ג, עיי"ש. ועפי"ז לפי מש"פ הרמב"ם להדיא בפ"א מה' גזילה דגזלו וגנבתו אסור י"ל דגם לרמב"ם הכי ס"ל, ומדפסק הרמב"ם [פ"ג מה' מכירה] דבישראל ד"ת מעות קונות, וכר"י, הי' הדין נותן שיועיל גבי ע"ג קנין כסף לחוד:
ואולם אחז"ל [ב"ק קי"ג] עו"ג וישראל שבאו לפניך בדין אם אתה יכול לזכותו כו' ואם לאו כו' כך דינכם. דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא א' אין זה קה"ש. וידוע שהרמב"ם [פ"י מה' מלכים] פ' כר' ישמעאל והנה למ"ד ד"ת מ"ק חכמים הוא דתיקנו משיכה, לטובת הלוקח, כדי שלא יאמר לו המוכר. נשרפו חטיך כו'. וזה ודאי דלישראל נאמר. אלא דאעפ"י שהקנין העקרי של המצרי הי' בכסף, מ"מ לד' ר' ישמעאל כשיהי' המצרי המוכר, ואין שם משיכה, הלא נאמר לו כך דיננו, דהא עיקר המשיכה לטובת הלוקח נתקנה. משא"כ כשיהי' הישראל המוכר, אז מצד עצם הקנין אין לו נפקותא כלל במה שיהי', אם במשיכה ואם בכסף, והכל תלוי בפרטים המקריים שבאותו המקח, שיארע לפעמים שירצה המוכר בקיומו, ולפעמים בבטולו, הכל לפי המקח והאונאה. ואף שגם כשישראל הוא הלוקח יוכלו הפרטים האלה להשתנות פעם בכה ופעם בכה, מ"מ בדרך כלל כבר יתכן לומר שכשישראל הלוקח קנינו הוא במשיכה, (אע"ג דד"ת עיקר קנינו בכסף), לפי שבדרך כלל המשיכה לטובת הלוקח הוא שנתקנה. וכשהוא המוכר אז כבר לא יתכן כלל זה, רק ישתנה קנינו לפי הפרטים, פעם במשיכה ופעם בכסף, וכד' ר' ישמעאל. (ור"ע פליג משום דאין זה קה"ש):
וכבר אמרנו דרמב"ם פ' כר' ישמעאל, ואולי בזה יתפרשו דבריו ז"ל בפ"א מה' זכיי' המובאים למעלה מצרי שמכר לב"ב או קנה מיד ב"ב, קונה (היינו הב"ב, דעליו קאי) במשיכה, (דזוהי טובתו מצד עצם הקנין, וכך דיננו") ומקנה (היינו כשהב"ב הוא המקנה) במשיכה או בדמים", (אי משום כך דיננו, אי משום כך דינכם, הכל לפי פרטי המקח). וראה כמה מדוקדקים עפי"ז דברי הרמב"ם, דפשט לשונו משמע להדי' דרק במקנה יש שם שני קנינים ולא בקונה. ולפי פירושו של המ"מ צריך לדחוק דהאי "או בדמים" שכ' אצל מקנה אקונה נמי קאי. וזה דחוק מאד לפי שיגרת לשונו של הרמב"ם:
ועתה נחזה דעפי"ז יפלו כל ג' הקושיות שהקשו על הרמב"ם. א) מה שהקשה מ"מ דבבכורות משמע דלעו"ג בחדא, דהא לדידן באמת הרמב"ם נמי הכי קאמר, דמצד הדין אין בעו"ג אלא קנין אחד, וכדאמרן. ב) מה שהקשה לח"מ מל' הרמב"ם [פ"ז דעכו"ם] במה שכ' שם "אעפ"י שמשיכה בעו"ג קונה (ולא כ"כ גבי מעות ג"כ כלשון הזה) ג"ז לק"מ, לפי דברינו, דהא התם בישראל הלוקח גרוטאות איירי. וכבר אמרנו דלרמב"ם כשהוא לוקח אז סתם קנינו במשיכה, משום כך דיננו, וניחא מה שכ' בנידון זה "אע"ג דמשיכה בעו"ג קונה". **(ומה דלא משני גם בש"ס בכורות הכי, זה לק"מ דהא ר"ע פליג אדר' ישמעאל בהא דכך דיננו, וא"כ כדמשני הש"ס בהתנה לדון בדיני ישראל עדיפא קא משני אליבא דכו"ע:)** ג) גם קושיתו של הריט"א בשם הבנ"י, דליסגי רק קנין א' כדי להפקיע חיוב בכורה ומטעם ס"ס, נמי ליתא, דהא כבר אמרנו דבאמת י"ל דגם לרמב"ם רק קנין א' יש שם בעו"ג ד"ת, היינו קנין כסף כמו בישראל, וממילא דאין כאן ספק שני כל ואי משום דלפעמים יקנה במשיכה משום כך דיננו, מ"מ אין זה אלא מטעם תק"ח, ואי לענין הפקעת חיוב בכורה דד"ת מהני קנין דרבנן זה נכנס כבר בחקירה הידועה בקנין דרבנן אי מהני לדאורייתא, וידועה שיטת רש"י, פ"ד דב"מ, דל"מ, וכ"פ הרכה מן הראשונים], וניחא מה שהצריכו הרא"ש והטור לכתחילה שני קנינים, כדי לצאת כל הדיעות:
עכשיו נבא לביאור ד' המכילתא כאן. הנה מה שהצריכה תורה בפסח מצרים דוקא מקחו מבעשור, אף דלפסח דורות די בבקור ד"י בלבד [כמבואר בפסחים צ"ו] י"ל בפשיטות משום דהשה הי' אלהיהם של מצריים, כדאיתא במדרשות, ונעבד פסול לגבוה, נמצא דלא הי' יכול להקריב אלא "מי שיש לו", היינו מי שהי' לו שה משלו, וידע בי' שלא נעבד, אך שה של מצריים לא הוי מתכשר לפסח משום נעבד, ואף אי נימא דגם לגבוה מהני בביטול [בש"ס ע"ז מ"ו, הוא בעי' דלא איפשטא באשרה שביטלה כו' אי מאיס לגבוה, ואי יש דיחוי למצות עיי"ש] **(וגם זה עוד צריך לפנים אי שייך ביטול בנעבד בע"ח, די"ל שאין פסולו כלל משום ע"ז (דהא שרי להדיוט) אלא מטעם גזה"כ דמן הבקר. אך יעויין ברש"י חולין מ' ד"ה דומי' ובתוס' שם, שכ' דבאמת ע"ז הוי והא דשרי להדיוט הוא מטעם גזה"כ:)** מ"מ כשיבטלנו המצרי הא משוי לי' בעל מום. ואולם יש עוד אופן אחר של ביטול, היינו מ"ש שם [ע"ז, נ"ג] במכרה לישראל דזהו ביטולו, עפי"ז אילו הוי מהני ביטול להכשיר גם נעבד בעה"ח לגבוה, אז הוי מהני מכירה דמצרי לחוד, והיינו רק לרבי דס"ל שם במשנה דמכרה או משכנה מהני. ולת"ק עכ"פ במכרה לצורף ישראל שרי וע' רמב"ם, פ"ח מה' עכו"ם דפסק כדעה זו], וא"כ כשימכרנה המצרי לישראל הידוע לו דבעי לשוחטה שלא לשם ע"ז, הוי ביטול אף לת"ק, [ואף דבאמת פי הרמב"ם בה' אה"מ דביטול לגבוה לא מהני ומשום דמאיס, מ"מ י"ל דא"ז אליבא דכו"ע, ועכ"פ י"ל דקודם מ"ת לא קפיד רחמנא אהכי במצרים, מדהוי אי אפשר בא"א]:
זהו מ"ש ת"ק דמכילתא:
"משכו וקחו כו' משכו מי שיש לו (ויודע שאינו נעבד, וזה ודאי עדיף) וקחו מי שאין לו", אפשר גם ליטול מן המצריים אלא דזה יהי' ע"י "קיחה" דוקא, היינו בקנין כסף, [ע' ריש קדושין דסתם קיחה היא בכסף, דיליף קיחה קיחה משד"ע] דס"ל להאי תנא ד"ת מעות קונות אף גבי עו"ג, ומשיהי' ע"י קנין המועיל הוי לי' המכירה כביטול, לאפוקי מחשש נעבד, דהאי תנא כרבי ס"ל, דמכרה לישראל סתם זהו ביטולה:
אולם ריה"ג דמכילתא י"ל דכת"ק דרבי ס"ל, דמכירה סתם לישראל לא מהני, ובעינן דוקא מכרה לצורף ישראל, היינו למי שיודע העו"ג שלוקחה ע"מ לאבדה ולא ע"מ לעובדה עיי"ש בע"ז נ"ג], ומדאחז"ל על ישראל שבמצרים "הללו עוע"ז והללו עוע"ז", א"כ מכירה סתם ודאי דלא תהני לבטל שם נעבד ממנו, אם לא שיקדימו ישראל מתחילה למשוך ידיהם מע"ז, ויקחוהו לשם שחיטת הפסח, ומדאז יקנו בכסף אך אז תהוי קניי' גמורה, וכדין מכרה לצורף ישראל, ויפקע חשש נעבד מיני':
זהו מ"ש ריה"ג משכו ידיכם מע"ז והדבקו בשכינה, (היינו מתחילה יתפרסם דלאבדה ולא לעובדה אתם לוקחים) ואז קחו לכם צאן". אז תועיל קיחה בכסף כדין מכרה לצורף ישראל. והנה ת"ק וריה"ג דמכילתא י"ל דתרוייהו ס"ל כהלכתא, דד"ת מ"ק (וכמו שאמרנו בדעת הרמב"ם, דאותו הקנין המועיל בישראל איהו דמועיל גם בעו"ג), אלא דלת"ק די "בקיחה" בלבד, וע"כ דריש לקרא דמשכו היינו למי שיש לו, ולריה"ג ס"ל דבעינן מכרה לצורף, וע"כ דריש למשכו שימשכו ידיהם מע"ז:
אך ר' יצחק דמכילתא ס"ל כמ"ד משיכה מפורשת מה"ת (וה"ה בעו"ג כך, וכדס"ל לרמב"ם דקנין א' לעמיתך ולעו"ג, וע' פ"ד דב"מ, דאוקי לה הש"ס לפלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דתנאי). זהמ"ש ר' יצחק משכו כו' ללמדך דבהמה דקה נקנית במשיכה", כלומר וה"ה בעו"ג משיכה הוא דמהני ולא "קיחה" בכסף, כמו שאמר ת"ק:
הרי דלהנך ג' תנאי קרא דמשכו וקחו עכ"פ לקנינא דעו"ג הוא דאתי, למר משיכה לחוד ולמר כסף לחוד, ע"ז נענה ר' ישמעאל ואמר והיינו ר"י לשיטתי' בב"ק קי"ג דס"ל דפעמים. משום כך דיננו לפעמים משום כך דינכם אתינן עליו), דלא יתכן כלל לפרש את הכתוב כאן שבא לייחד איזה קנין לעו"ג, לפי דבאמת בעו"ג וב"ב ישתנה זה לר' ישמעאל, פעם במשיכה ופעם בכסף, הכל לפי פרטי המקח. ועכצ"ל דקרא לאו לאורויי קנינא, אלא למלתא אחריתא הוא דאתי. זהו מ"ש כאן במכילתא ר' ישמעאל אומר (היינו לשיטתי' בשלהי ב"ק) משכו וקחו, ללמדך על הפסח שנמנין ומושכין ידיהן ממנו כ"ז שלא נשחט" כלומר ולא תידוק מקרא זה לא קנין משיכה לחוד ולא קנין כסף לחוד:
איך שיהי' הנה לכלהו תנאי דמכילתא כאן, דפליגי אר"י, קרא דוקא לקנינא הוא דקאתי, ומשום שבא כאן הקנין המועיל להציל השה הלקוח מחשש נעבד וכדאמרן, ומעתה כבר יתבאר לנו מדוע הקפידה תורה בפסח מצרים דוקא שיהי' מקחו מבעשור, היינו שיוקח לשם פסח מבעשור, (בעוד שלפסח דורות סגי במה שיוקח מבעשור לבקור בלבד), דהא רק עי"ז שלקחוהו תיכף בשעת מקחו לשם שחיטת הפסח הו"ל כמכרו לצורף ישראל ובטל חשש נעבד, משא"כ אילו לקחוהו סתם י"ל דאף לרבי לא הוי מהני, משהיו הרבה גם מישראל עוע"ג, ובסבור המוכר דלעובדה הוא שלוקחה אף רבי מודה, כדאיתא בש"ס ע"ז שם, ובזה יתבאר היטב ד' ר' אליעזר כאן במכילתא:
ר"א אומר מפני מה פסח מצרים לקיחתו קודם לשחיטתו ד' ימים, (היינו לקיחתו לשם שחיטה דוקא), לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים". כלומר והי' צריך לבטל חשש נעבד הימנו:
ובא וראה שהדבר מבואר עוד ביתר ביאור בד' המדרש כאן [ש"ר] "ד"א משכו וקחו, משכו ידיכם מע"ז, קחו לכם צאן, ושחטו אלהיהם של מצריים ועשו הפסח" והדברים ברורים למבין כמו שכתבנו. ואמנם כבר אמרנו דלדידן לא מצינו שיועיל ביטול להתיר בעה"ח נעבד לגבוה, אך י"ל דזהו רק משום דמאיס לגבוה, וקודם מ"ת והיכי דהוי א"א באחרינא, כגון במצרים, הוי מהני:
והיוצא לנו מדברינו דלעיל דלענין ס"ס דשם אחד משמע לכאורה מן הש"ס וד' התוס' דאין זה מציל מה שאחד מן הספקות אסור אליבא דחד מ"ד (מדאיפסקה הלכתא דלא כותי') כדי לאשוי' ס"ס. גם הערנו דאף לענין ריעותות דטרפות יש לדון בענין זה. גם הוכחנו דלשיטת הרי"ט אלגזי בדין הי' שתועיל משיכה לחוד להפקעת בכור מטעם ס"ס להתירא. אלא שהערנו בדבר חדש, דמה שתפסו גדולי הפוסקים במושלם דלרמב"ם שני קנינים יש בעו"ג, לכאורה אין זה מוכרח כ"כ בשיטת הרמב"ם בפ"א מה' זכיי', וי"ל דגם לרמב"ם רק קנין א' יש בעו"ג, קנין כסף, וממילא דספק דקנין משיכה בעו"ג לא מצטרף אליבא דרמב"ם, וזהו מה שרצינו לבאר במאמרנו זה:
ודע שהרמב"ם [פ"ו מה' מעילה, ה"י]. כתב וז"ל קנה בה חפץ ולא משך (היינו הגזבר בפרוטה דהקדש), אם מישראל לא מעל ואם מעו"ג מעל. עכ"ל. ולכאורה ד' הרמב"ם הללו הם נגד מה שחדשנו בשיטתו ז"ל דהיכי דהישראל הוא הלוקח אז סתם קנינו במשיכה אף מעו"ג. ואמנם בלא"ה כבר תמה שם הכ"מ, וז"ל ויש לתמוה, דבגמרא אוקמינן הכי אליבא דר"ל דס"ל משיכה מה"ת, ואנן קיימינן כר"י דד"ת מ"ק עכ"ל. ונלענ"ד ליישב תמיהת הכ"מ, וממילא דאפילו סייעתא נמי תהוי מד' הרמב"ם הללו למה שחדשנו לעיל בשיטתו:
דהנה בש"ס ב"מ מ"ח רמי תרי ברייתות אהדדי, חדא משמע דנתנה לספר לא מעל עד שימשוך וחדא קתני דמעל אף בכסף לחוד, ומתרץ (אליבא דר"ל) הא בספר ישראל ה בספר עו"ג. וכ' שם התוס' דלר' יוחנן יתורץ להיפוך דבספר ישראל מעל ובספר עו"ג לא מעל. עיי"ש. ובתוד"ה נתנו הקשו שם למאן דלא דריש לעמיתך לחילוק קנינים. דלדידי' שוים הם ישראל ועו"ג בקניניהם, א"כ הדר תיקשי ברייתות אהדדי. עיי"ש בתוס' שלא תירצו כלום. והנה כבר אמרנו לעיל דגם לרמב"ם לא ס"ל חילוק קנינים, וי"ל דגם לרמב"ם קושיא זו קשיתי'. ונלענ"ד לישבה עפימ"ש התוס' [ב"מ מ"ג ד"ה מאי דאולי לר' יוחנן (דס"ל ד"ת מעות קונות) לא הפקיעו חכמים אף מקמי משיכה לכח שיש לו למוכר להשתמש במעות כל קמי דלא הדר בי' הלוקח עיי"ש בתוס' ב' תירוצים. וי"ל דרמב"ם ס"ל כסברא זו בצד, ופליג עלה בצד. היינו היכי דמחסרא משיכה ואפשר בחזרה בין מצד הלוקח בין מצד המוכר אז ודאי הפקיעו והפקיעו כח המוכר בתשמיש המעות, מדסו"ס כבר תקינו השתא משיכה, ועדיין לא נגמר המקח מצד שניהם. אך אילו יצוייר איזה אופן בקנין כסף שיהי' המקח נגמר לגמרי עכ"פ מצד המוכר, ואיהו לא מצי הדר בי', אז ודאי (אף דלוקח מצי הדר בי') לא מסתבר כלל להפקיע כח המוכר בתשמיש המעות (כל קמי דלא הדר בי' לוקח) מדעכ"פ מצד המוכר כבר נגמר המקח לגמרי והנה אופן הציור הזה יתכן (לפי חדושנו בשיטת הרמב"ם) בישראל הלוקח מעו"ג בקנין כסף, דעכ"פ מצד המוכר כבר נגמר המקח (דהא לפי שאמרנו גם חזרה דלוקח אינה אלא מטעם כך דיננו). ובזה ודאי ס"ל לרמב"ם דמותר המוכר להשתמש במעות כל קמי דלא הדר בי' ישראל הלוקח. וא"כ סרה תמיהת הכ"מ, וככה יפרש הרמב"ם גם רומיא דברייתות אהדדי, הא בספר ישראל לא מעל (מדסו"ס תקינו השתא משיכה) הא בספר עו"ג מעל. דהא מבואר בקידושין מ"ג וברמב"ם פ"ז ממעילה דהיכי דמותר המקבל להשתמש במעות כבר מעל הנותן משעת נתינה, ודו"ק כי קצרתי. וע' בהה"מ פ"ד מה' גזילה ובשער המשפט חו"מ קצ"ג ס"ק ג' שהביאו' ולדבריהם יש ליישב מה שהקשינו לעיל להרי"ט אלגזי תיסגי במשיכה לחוד להפקעת בכורה, ס' כר"ת וס' כרמב"ם, ודו"ק כי קצרתי.]