אור ברסלב

המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת וארא

פרשת שמות

בענין א"י מוחזקת מאבותינו וירושת הבנות בחלוקת א"י

ונתתי אותה לכם מורשה אני ד':

חז"ל [ב"ב קי"ט ב'], דרשו ממקרא זה שא"י מוחזקת לנו מאבותינו. ולעיל שם אמרו דיודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן, אלא שלא הי' יודע אי נוטלות חלק בכורה, היינו שנסתפק במשמעותא דקרא דמורשה. ויש להבין מאי אילמי' אי עבדינן למשה אינו יודע בפירושא דהאי קרא דוארא, ממה שנאמר שנעלמה ממנה הלכה בפ' נחלות, הא פ' נחלות עדיין לא נאמרה אז ופ' זו כבר נאמרה ובתוס' שם ד"ה יודע הי', כ' וז"ל, אעפ"י שעדיין לא נאמרה פ' נחלות יודע הי' משה מטעם דלקמן, אם כבן אנו נירש, אם כבת תתיבם אמנו. עכ"ל. וד' התוס' תמוהים, דטענה זו אם כבן כו' היא הטענה שמביא הש"ס לקמן, שבה נצחו בנות צלפחד את משה, ובשלמא הן שהקשו שפיר הקשו, מכח ממ"נ, אך הכא הא במשה גופי' קיימינן, וא"כ תקשי היא גופה מנא ידע, דלמא באמת דין הוא שתתיבם אמם

ונלענ"ד דיש לדקדק בל' הש"ס דלקמן, תנא בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן כו' שלפי שעה דברו, שהי' משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר כי ישבו אחים יחדו, אמרו לו אם כבן אנו חשובים כו' ואם לאו תתייבם אמנו. עכ"ל הש"ס שם, ועמ"ש "שנאמר כי ישבו אחים יחדיו", (שהוא לכא' ללא צורך כאן), אמרתי זה מכבר, שהוא מדוקדק מאד, דלכא' קשה, מה נצוח נצחו בנות צלפחד בטענתן "ואם לאו תתייבם אמנו", הא צלפחד בן חפר אביהן בכור הי', וא"כ האח שנשאר אחריו הוא פשוט, והלא יש הוי אמינא בש"ס [יבמות כ"ד, א']. דבכור לייבם פשוט לא לייבם (וכפשוטא דקרא והי' הבכור אשר תלד כו'), וא"כ כבר אפשר שלא יטלו נחלה, ואעפי"כ לא תתייבם אמן, ואינהי מנא ידעי את האמת אלא דבאמת הש"ס ש מוכיח דבכור לאו דוקא, מדצריך קרא למעט אשת אחיו שלא הי' בעולמו, וזה ע"כ אינו בכור; והנה אשת אחיו שלא הי' בעולמו מהיכי ממעטינן, הלא מקרא זה "דכי ישבו אחים יחדיו" כו' שתהא להם ישיבה א' בעולם וע' יבמות, כ"ד, שם]; נמצא דרק האי קרא דכי ישבו איהו הוא שמוכיח כי טענתן טענה, וזהמ"ש הש"ס שמצאוהו עוסק כו' שנאמר כי ישבו אחים יחדיו", דקרא זה הוא דהוי עיקר הסיוע בטענתא דידהו. שוב הגידו לי דמלתא דא כבר מטו בה גם משמי' דהגאב"ד ר"ב ז"ל מהוראדנא. אך עדיין צ"ע אריכות הלשון שם בש"ס "חכמניות הן דרשניות הן כו' שמצאוהו עוסק בפרשת יבמין" כו', וכי בלא חכמה ובלא דרשנות, ומבלי שימצאוהו עוסק כרגע בפ"י, לא היו יכולות לשאול את שאלתן הפשוטה:

ונ"ל דהנה ראיתי בשו"ת חת"ס [לקוטים סי' נ"ו] שהקשה לו א', לשיטת הסוברים דאשת מומר אינה זקוקה ליבום, [והוא ד' ר"י גאון, עב"י אה"ע קנ"ז] א"כ לפי"מ שאחז"ל [שבת, צ"ו] מקושש זה צלפחד, וא"כ הוי מומר לח"ש, ומה זו שטענו ואם לאו תתייבם אמנו, עיי"ש שפלפל השואל לענין אי נעשה מומר בפעם אחת. [ומה שדחהו הג' חת"ס דמדהתרו בו וקבל התראה אין לך מומר גדול מזה כדאיתא בסוף פ"ב דחולין. לא הבנתי, דהתם לא אמר לה הש"ס אלא לענין איסור דבר שאינו שלו, דמדקבל התראה תו ל"ש לומר לצעורי קמכוין, ולא גרע מאית לי' שותפות בגוה והוי לי' דין מומר לענין זה, אך לא שנימא דקבלת התראה משוי לי' למומר לכל פרטיו והבן זה. ודברי החת"ס צ"ע]:

והנה ידוע דדבר זה, אי נעשה מומר בפ"א, במחלוקת שנוי, דלחד תירוץ בתוס' [חולין י"ד, א'] אף בפ"א הוי מומר, ודעת הג"א דצריך ג' פעמים, ובדעת הרמב"ם כבר נו"נ בזה המ"ל בה' שגגות. וע"ד החידוד יש לי להוכיח דעת הרמב"ם להיכן היא נוטה:

דהנה זה מכבר הראה לי א' הלומדים ד' הלח"מ התמוהים [פ"ט מה' שגגות ה' ד'] אהא דאמרינן דבשפחה חרופה לא מחייב אלא בגמר ביאה, ומסיים שם הרמב"ם, וז"ל ולפיכך אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי אינו מביא קרבן על פיהן כו' וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי ביאתי עכ"ל. וכ' עליו הלח"מ וז"ל ותימא כו' איך תלה רבנו בהא דאינו חייב אלא על גמר ביאה כו', תי"ל דאפי' בשאר ביאות אסורות פטור באמר לא בעלתי כו', דהוי כאילו אמר לא עשיתי שוגג אלא מזיד כו' ואע"ג דבכריתות פ' א"ל אמרו דמודה ר"מ בש"ח כו', היינו דוקא לר"מ כו' עכ"ל הלח"מ, ותימא רבה על תמיהתו, דהא שאני שפחה חרופה מכל האיסורין, דחייב עלי' אשם בין בזדון ובין בשגגה, וכמו"ש הרמב"ם גופי' שם בה' א', וא"כ איך נפטרנו מטעם דהוי כאילו אמר לא בעלתי שוגג אלא מזיד, כמו"ש הלח"מ, והא בש"ח גם על המזיד חייב:

ואני הראתי להשואל אותי שדברי לח"מ הללו כבר רמז עליהם הגאון בעל חת"ס ז"ל וכ' עליהם שדברי שגגה הם, ואף שלא ביאר שם החת"ס אל איזה מד' הלח"מ נתכוין, אך ברור הוא למעיין כי על ד' הלח"מ הללו כונתו. גם בס' מנ"ח [מ" קכ"ט ב'] נתקשה כבר בד' לח"מ אלו, עיי"ש שכ' שצריך להעביר קולמס על כל דבריו:

ברם אני אמרתי להשואל תוכד"ד, דנלענ"ד שאין מההכרח למשוי' לי' להג' בעל לח"מ טועה ח"ו בדבר שתשב"ר יודעין אותו, ויש לתרץ דבריו. דהנה עפי"מ דקייל"ן דגם מומר לעברה אחת אין מקבלין ממנו קרבן על אותה העברה [וע' הוריות י"א, כיון דלתיאבון קאכיל במזיד מומר הוא כו', ומשמע פשטא דלישנא דלא לענין שב מידיעתו לחוד אלא לכל עניני קרבן ואף בפ"א מיחשב מומר בכה"ג]. א"כ לכ"ק, איך יתכן האי דינא דבא על ש"ח לחייבו באשם מזיד כשוגג, נהי דחיובי מחייב, מ"מ הא אינו בר הבאה במזיד, דהוי לי' מומר לאותה עברה, [ועתו"ס שבועות י"ו, ד"ה טמא עצמו במזיד, משמע ג"כ מדבריהם דבפ"א תו אינו מביא קרבן, ואע"ג דהתם מטעם אינו שב מידיעתו, וזה ל"ש אלא בחטאת ולא באשם דש"ח כמובן, מ"מ מדבריהם בפ"ק דחולין ה' ב', נראה להדי' דאף בשאר קרבנות הוא כן ומטעם זבח רשעים כו']:

אך באמת זה לק"מ, די"ל דהא דחייב בא על ש"ח במזיד היינו בעשה תשובה אח"כ (ובזה ודאי שאני בין חטאת לאשם דש"ח, כמב' בתוס' חולין שם וכבר האריך בזה גם המ"ל פ"ג דשגגות) ושפיר מביא אשם ע"מ שעשה בשעת רשעו. אך כ"ז ניתן לאמר היכי שהוא רוצה באמת להביא, אבל בנ"ד דאיירי באמרו לו שנים בעלת והוא אומר לא בעלתי, וא"כ ע"כ או שבאמת לא בעל, או דעכ"פ לא שב, וממנ"פ אינו בר קרבן:

ונהי דבאמת באחת משתי אלה מביא הבא על ש"ח אשם או במזיד ועפ"י עצמו, (כשרוצה לשוב בתשובה), או בשוגג ואפי' ע"ה עדים, (אי לאו דטעין לא גמרתי כו'), ומשום דבכה"ג בשוגג הא לא הוי מומר, אך שיצורף שתי אלה ביחד, היינו במזיד ועפ"י עדים, זה עכ"פ א"א, אף גבי שפחה חרופה, דהא מדהוי מזיד אינו בר קרבן עד שישוב, משום זבח רשעים, ומדהוי עפ"י עדים (והוא מכחיש) עכ"פ ודאי לא שב, דהא לפי דבריו לא חטא כלל וזהו לענ"ד מה שתמה הלח"מ על הרמב"ם, דל"ל לפוטרו מטעם מגו דלא גמרתי, תי"ל דיכול לומר מזיד הייתי. כלומר דאע"ג דבש"ח אף מזיד חייב, מ"מ ז"א אלא עפ"י עצמו, ובשרוצה להביא, משא"כ בנ"ד, בשמכחיש העדים, חזר דינו של ש"ח כשאר החטאות אליבא דרבנן דר"מ. והבן זה. ופלט מיהות הגאון לח"מ משגגה, ונצדק קדש:

ואמנם מדלא אמר הרמב"ם הכי (לפוטרו לבא על ש"ח מטעם מזיד הייתי) ש"מ דרמב"ם באמת ס"ל דבפעם אחת ל נעשה מומר, וכמו שהוכיח גם המ"ל מד' הרמב"ם [פ"ג דמעה"ק] שכ' שם בה' ד' וז"ל הי' מומר לעברה כו' והוא מפורסם וידוע לעשותה כו' והורגל בכך כו'. עיי"ש. ואף שהמ"ל בפ"ג דשגגות] נו"נ בזה, אי כ"ז לרמב"ם הוא לעכובא, אך ממה שהוכחנו מדבריו לענין שפחה חרופה, משמע דרק ע"י ההודעה וההרגל נעשה מומר:

**(ואמנם אף לפי"ז עדיין יש ליישב ד' הלח"מ, עפימ"ש התוס' [כריתות י"ב, א']. דהא דחייבי)**

נחזור לדברינו הראשונים. דעכ"פ מוכיחין גם ד' הרמב"ם כד' רוב הראשונים דבפעם אחת לא נעשה מומר, וא"כ לק"מ מה שהקשה השואל בחת"ס בלקוטים שם מטענת בנות צלפחד ממה שטענו ואם לאו תתייבם אמנו, אפילו לד' הסוברים דאשת מומר אינה זקוקה ליבום, דהא צלפחד רק פעם אחת עשה:

כ"ז לפלפולא. אך אליבא דאמת נלענ"ד דבלא"ה אין כאן קושי', דהנה לכאורה יש להבין, מה כל ההוכחה הגדולה שהוכיחו בנות צלפחד בטענתן אם לאו תתייבם אמנו"? אולי באמת כשתבא אמן למשה, שיתירנה לשוק, יאמר לה שזקוקה היא ליבום, ומה תרויחנה הן מזה ונלענ"ד דכוונה אחרת יש בפשט ד' הש"ס הללו, שבנות צלפחד לא מן המקרה הפרטי של אמן לחוד, אך מבל עצמה של פרשת יבמין הוכיחו למשה כדבריהן, שאם אין בת כבן לנחלה, אז אין מקום לכל ענין מצות יבום בכלל. דהנה עיקר מצוה זו אינה אלא להקים זרע להאח המת, (ואילונית אינה מתייבמת, וכן מי שאינו ראוי להוליד), ולכ"ק איך התירה תורה איסור אשת אח, דלמא לא תלד גם מהשני, ולא יקויים עיקר תכלית המצוה כלל, וע"כ משום דבסתם נשים אזלינן בתר רובא, דרוב נשים מתעברות ויולדות, אך כ"ז אליבא דאמת, דגם בת מקרי זרע, והני שאינן יולדות כלל הו"ל מיעוטא, משא"כ אי הוי אמינא דבת לאו כבן לענין נחלה, וממילא דאינה כבן גם לענין יבום (דהא זב"ז תלי), א"כ תיקשי איך אמרה תורה במצות יבום שבאה להקים זרע לאחיו, והלא זה א"א לפי ההו"א אלא בתנאי שתלד זכרים, וסמוך מיעוטא דמפילות לפלגא דנקבות, וא"כ בשניזל בתר רובא לא תקיים מצות יבום כלל דהוו להו זכרים מיעוטא:

**(ואמנם יש לדחוק ולומר דגזה"כ היא, וכך צותה תורה לייבם משום מיעוטא דזכרים, אך זה דוחק. ואין לומר דשאני לידה דיבם דבהקמת שם תלי רחמנא, ובזה אף לפי הס"ד סגי גם בבת, זה ליתא, דאי רק ידעינן דבבת מיקרי הקמת שם, ממילא ידעינן מזה דאם המת הניח בת תו אינו זקוק להקמת שם. ודו"ק:)**

זהו לפי דעתי מה שטענו בנות צלפחד לפי"ד חז"ל:

אם בת כבן תן לנו נחלה, ואם לאו הלא עליך ע"כ לפסוק גם לענין יבום כן "שתתייבם אמנו", וזה בודאי א"א שאם כן בטלת כל מצות יבמין ולפי פשט זה כבר תפול קושית השואל בחת"ס מהא דמומר, דהן באמת לא מן המקרה הפרטי של צלפחד, אלא ממצות יבום בכלל הוכיחו צדקת משפטן, שאפילו אילו לא הי' צלפחד מקושש, ג"כ אי אפשר הי' לו למשה לפסוק שתתייבם אמן, וכדאמרן, ורק למשל הזכירו יבום דאמן:

וראה כמה מדוקדקים עפי"ז ד' הש"ס ב"ב שם בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן כו' לפי שעה דברו, מצאו למשה עוסק בפרשת יבמין בו' רצונו, שהן בחכמה קפחו למשה, לאמר:

הרי אתה עוסק בפרשת יבמין, והלא כל עצמה של פ' יבמין מוכיחה שא"א שתתייבם אמנו, ושלנו משפט הירושה:

ובזה תבין דחז"ל במאמרם, המוצג בראש דברינו, יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן, אלא שלא הי' יודע אי נוטלות חלק בכורה, דזה שיורשות הן ע"כ הי' צריך משה לדעת מכל עצמה של פ' יבמין, שכבר נאמרה לו. ואולי לזה נתכונו התוס' שם שכ' דזה הי' משה יודע מטעם דלקמן כו' אם לאו תתייבם אמנו. עכ"ד התוס'. וכבר הקשינו למעלה הא גופה מנא ידע מרע"ה דלמא באמת תתייבם, והשתא לפי דברינו ניחא, דזה על כרחך הי' משה יודע מגופה של פ' יבמין, וממילא שעל **(חטאות ואשמות אין ממשכנין היינו בשיודע שהוא חייב ואינו חושש להביא, אבל בסובר שהוא פטור מן הדין, אז ממשכנין, וא"כ יכול לומר מזיד הייתי ויודע אני שאני חייב אשם, ואעפי"כ איני רוצה להביא, ובכהא"ג לא ימשכנוהו לעולם אך ידועה היא דעת התוס' [ר"ה ו' א' ד"ה יקריב וכ"כ המ"ל בשם הרמב"ן [בפי"ד מה' מעה"ק] דאחר ג' רגלים ממשכנין בכולן, ואפילו באינו חושש להביא. ואכמ"ל:)** כרחך הי' יודע באמת גם הא דבנות צלפחד יורשות הן, ולא נסתפק אלא בזה אי נוטלות חלק בכורה, (היינו דנסתפק בקרא דוארא, במ"ש ונתתי אותה לכם מורשה, וכנגד הספק דחלק בכורה לבד הא באמת דמענינא דיבום לא מוכח ולא מידי, וכמובן), ומתורץ איפא מאמרם ז"ל המוצג בראש מאמרנו זה, "יודע הי' משה שבנו"צ יורשות אלא שלא הי' יודע כו' חלק בכורה". שהי' עיקר ספיקו, אם לדרוש מקרא דמורשה דא"י מוחזקת היא מאבותינו אלא דבנו"צ הוא דלא הוו ידעי עיקר ספקו במאי, וע"כ בקשו לקפחו מפרשת יבמין:

ועמ"ש לעיל בכונת הלח"מ פ"ח מה' שגגות למיפטר בהעדאת עדים אף מאשם, שפחה חרופה במגו דמזיד הייתי, ומטעם ממנ"פ או דבאמת לא בעל או דבעל ועדיין לא שב וממילא דאינו בר קרבן ע"ז השיב לי כ' אחי הרה"ג החריף כמוהר"ר אליעזר נ"י עפימ"ש התוס' ב"מ ג', ב', דהא דאם ירצה לומר מזיד הייתי לא יתפרש אלא באומר דרך תשובה, ומשום שאינו רוצה להביא חולין לעזרה (דאל"ה הא אין אדם משים עצמו רשע), ולפי"ז תינח בחטאת דאי מזיד הוי אז אפילו בשב עכשיו מ"מ הוי חולין בעזרה, משא"כ בשפחה חרופה, הא באמת לאו מזיד דידי' משוי לי' חולין בעזרה, אלא מה שהוא גם עכשיו מסרב להביא, וכמו שאמרנו, וא"כ איך יאמר דרך תשובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה, הא משרק ירצה להביא ולהתכפר כבר אינו חולין בעזרה, מדגם מזיד חייב בשפחה חרופה, וע"כ בשאינו אומר דרך תשובה, וא"כ הדר קשה קושית התוס' הא א"א משים עצמו רשע. עכ"ד אחי. ודבר חכמה אמר, דהא אפילו אם נדחוק לומר דהלח"מ לאו מטעם מגו אמר, רק באומר להדי' מזיד הייתי, מ"מ ג"כ לא ניחא עדיין, לפימ"ש מהרש"א [קדושין נ', א'] וכן הוא גם בתוס' [יבמות כ"ה ב'] דבאמת אמרינן לא עביד אינש לאחזוקי נפשי' ברשיעא אפילו ע"י אמתלא דחולין מעזרה, עיי"ש, וע"כ דלדבריהם כל עצמה דמהני אמתלא זו היינו רק באומר בפירוש מזיד הייתי, וש"מ עכ"פ דהיכי דל"ש אמתלא זו אז אפילו באומר בפירוש לא מהני, והדרא קושיא מהא דשפחה חרופה, מדהתם ליכא אמתלא זו וכדאמרן שוב ראיתי דאכתי יש מקום לד' הלח"מ וכמו שבארנו דבריו לעיל דנלענ"ד דגדר זה, של א"א משים עצמו רשע, לא מהני אלא כדי שלא נעשה אנו מעשה עפ"י עדות כזאת, וכגון בגוני דאיירי בי' הש"ס, בפלוני רבעני לרצונו ובאנוסים היו מחמת ממון, וכדומה. אך לכוף את הבע"ד עצמו לעשות איזה מעשה כנגד דבריו משום החזקה דא"א משים עצמו רשע זה אין לנו וזהו באמת הסבר ד' התוס' ביבמות ובב"מ שם מ"ש "שאין רצונו להביא חולין לעזרה", ואה"נ דהשתא, לאחר שחידשו התוס' סברא זו, לא כייפינן לי' להביא אפילו היכי שבידו לעשות שלא יהיו חולין בעזרה (וכגון בהא דש"ח) דהא סוף סוף לפי דבריו השתא אינו בר הבאה, ומשום סברא דא"א משים עצמו אין לך לכופו לשנות דבריו. ודו"ק כי קצרתי:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה