המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת שמות
בדין הנשבע לתועלת חברו והרבה פרטים בענין השבועות והתרתן
ויאמר ד' אל משה במדין לך שוב כו' ובש"ס [נדרים ס"ה] המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו, מה"מ, אר"נ במדין לך כו' במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין. וערש"י שם וז"ל:
"ויתרו הדירו למשה שלא לשוב למצרים מפני אותן האנשים המבקשים להורגו. ואמר רבי ת"ח מיפר לעצמו". ע"כ. וסוף ד' רש"י תמוהים, ובדברינו יבואר:
הנה הרמ"א, [יו"ד סי' רכ"ח ס"כ], הביא להלכה דעת הי"א, דלצורך מצוה מתירין בנודר לתועלת חברו אפי' שלא מדעת חברו. והיא דעת התוס' והר"ן נדרים שם, עיי"ש שתירצו בזה עובדא דצדקיהו. ובט"ז ס"ק ל"ג דחה ד' הרמ"א, וגם בש"ך ס"ק נ"ד הביא שהקשה ע"ז גם הריב"ש מעובדא דיתרו, דהא אין לך מצוה גדולה מזו, ואעפי"כ הקפיד הקב"ה שיתיר דוקא בפני יתרו:
ולענד"נ דגם דין זה, אי מתירין לדבר מצוה שלא בפניו, תלי בשני הטעמים שבירושלמי, אהא דאין מתירין בעלמא אלא בפניו, דלחד מ"ד הוא משום חשדא ולאידך מפני הבושה. ועפ"י טעם זה האחרון ודאי סברא גדולה היא להתיר לדבר מצוה, דהא כל עצמך שאתה אוסר שלא בפני חברו אינו אלא כדי שיתבייש הנשאל בפניו, ולא ישאל עליו, א"כ הני מילי בדבר הרשות, דלא איכפת לן אם יתבייש ולא ישאל, [והא דבכל נדר איכא מצוה לאתשולי, א"ז ענין לכאן, ע' מהרי"ק ש' כ"ב], משא"כ לדבר מצוה, אדרבא טוב שלא יתבייש ושישאל, כדי לקיים המצוה. ומהי"ת לאסור לו שלא בפני חברו כ"ז לטעמא דמפני הבושה, אך לטעמא דחשדא, מאי חזית לדחותה משום דבר מצוה, והא עכ"פ חשדא איכא. [וע' ברכות, ח', כ', אסור לו לאדם שיעבור אחורי ביהכ"נ כו' ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא כו', ביכ"נ אחרינא כו' דלא רהיט כו' דלא מנת תפלין כו' אבל איכא חד מהנך ל"ל בה. ולא אמר ל"א דלא אזיל לדבר מצוה, ש"מ דאפי' לדבר מצוה לא מהני כמקום חשדא, דמאן נוכח שהוא לדבר מצוה ואכתי איכא חשדא,
וע' ב"י או"ח סי' צ', דמפרש לה התם משום חשדא (והוא דלא כמג"א בסי' תרע"א), והבן זה]:
והנה באמת לטעמא דמפני הבושה, קשה עכ"פ עובדא דיתרו, (אפי' אי נימא דגם לדבר מצוה אין מתירין), דלפי מ"ש רש"י בנדרים שם דמשו"ה השביעו יתרו כדי שלא יהרגוהו האנשים המבקשים את נפשו, ועל כרחך לומר דזו עצמה היתה גם תועלתו של יתרו באותה השבועה, (דהא רק לתועלת חברו אין מתירין אלא בפניו), וא"כ השתא, לבתר שגלה לו הקב"ה כי מתו כל האנשים כו' הרי כבר עברה התועלת, ומאי בושה שייכי הכא, ומדוע יבוש משה לשאול בפניו, והא נשתנה הענין ומוכרחין אנו לומר דבעובדא דיתרו באמת אזיל השתא טעמא דבושה, אלא דאכתי פש טעמא דחשדא, ואע"ג שכ' הש"ך סוס"ק מ"ג דאף טעמא דחשדא אינו אלא ביש תועלת לחברו, מ"מ הא כל כמה שלא יודיע משה ליתרו מה שאמר לו ד', כי מתו כל האנשים, הלא יסבור יתרו שעדיין יש תועלת בשבועה זו, ולפי דעתו יהי' חשדא. (עי' היטב בש"ך שם). ולפי"ז לר"נ דדריש במדין לך, ע"כ צ"ל דבאמת הקפיד הקב"ה רק על "ההליכה" בלבד, שילך ויודיע ליתרו (מביטול התועלת, ויבטול טעמא דחשדא) ולא שיתיר בפניו דוקא, וכטעמא דמפני הבושה, (דמאי בושה שייך משבטלה התועלת ונשתנה הענין, וכדאמרן) ומ"ש התוס' דביתרו הוי תועלת ועשה לו טובה, היינו דמתחילה הי' כך, דאל"ה הא אף טעמא דחשדא ליכא, וכדאמרן:
ואמנם יהי' מוכח מזה דאף מאן דס"ל בירושלמי טעמא דמפני הבושה ע"כ אית לי' נמי טעמא דחשדא, דעובדא דיתרו יוכיח; אלא דמשום חשדא לחוד סגי בפניו ואפילו שלא מדעתו [וכמו"ש הר"ן שם] ע"כ חידש טעמא דמפני הבושה (היכי דאיתא) להצריך גם מדעתו. ועתו"ס גטין ל"ה, ב', שפירשו להא דמפני הבושה באופן אחר, ולפי פירושם, גם ביתרו וגם בצדקיהו לא הוי אלא טעמא דחשדא:
וכיון שהוכחנו דבעובדא דיתרו בלא"ה לא הוי עכ"פ אלא לאפוקי מחשדא, כבר ניחא קושית הריב"ש מיתרו שלדבר מצוה הי', דהא הוכחנו למעלה דעד כאן ל"ש לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה אלא לטעמא דמפני הבושה, אך טעמא דחשדא בכל גוני איכא, וא"כ לא הועיל הדבר מצוה אצל יתרו כלום, דטעמא דבושה בלא"ה לא הי' אצל יתרו וטעמא דחשדא אין דבר מצוה מועיל בו וכדאמרן. וניחא נמי מה שפ' הרמ"א דלדבר מצוה מתירין שלא מדעתו, היינו א כונתו שלא בידיעתו, אלא שלא בהסכמתו, ואין ה"נ דעכ"פ ידיעתו בעינן, כדי לאפוקי טעמא דחשדא, דלזה סגי בידיעה לחוד, ומדלא אשתייר אלא טעמא דמפני הבושה לזה מהני מה דהוא לדבר מצוה. (דבאמת חשש הרמ"א לשני הטעמים, ע' ביאור הגר"א שם, אלא דבדבר מצוה ובהודיעוהו תרוייהו ליתנייהו, ואף שלא מרצונו, וכדאמרן ודו"ק):
כ"ז לענין עובדא דיתרו, משא"כ בעובדא דצדקי' דהתם עדיין לא בטלה כלל תועלתו של נ"נ באותה השבועה, ושייך שפיר אף טעמא דמפני הבושה, ואלמלא שהי' שם לדבר מצוה אז אף בהודיעוהו לא הוי סגי בלא הסכמת נ"נ, ע"כ שפיר כתבו תוס' ור"ן דרק מפני שהי' באמת לדבר מצוה משו"ה התירו לו, דהא לטעמא דמפני הבושה דבר מצוה מהני, וכמו שאמרנו וכבר כתבנו דלתוס' גטין ל"ה שיטה אחרת בהא דמפני הבושה]:
אולם עדיין היו צריכין הזקנים דצדקי' לחוש לטעמא דחשדא (וכמו שכתבנו דמאן דס"ל מפני הבושה ע"כ אית לי' נמי טעמא דחשדא, ולזה הא אמרן דאף דבר מצוה לא מהני) והיו צריכין עכ"פ להודיע לנ"נ, וי"ל דאין ה"נ דבזה טעו הזקנים, ואינהו הוו סבירי דרק טעמא דבושה לבד הוא דאיכא. ומשו"ה נענשו וניחא מה שהקשה הראב"ד:
מרוחנא מיהות דבר חדש לדינא, דלצורך מצוה ובהודיעוהו, יש להתיר אליבא דכו"ע (ודלא כמו שדחה הט"ז לד' הרמ"א) דלטעמא דמפני הבושה מהני דבר מצוה, ולטעמא דחשדא הא בלא"ה סגי בהודעה לחוד. [ובנוב"י מ"ת חאו"ח כ' דתועלתו של יתרו באותה השבועה היתה כדי שירעה את צאנו כו' עיי"ש. ואשתמיטתי' לשעתי' ד' רש"י כאן שכ' להדי' דכדי שלא יהרגוהו השביעו. אלא דמד' הר"ן ד"ה תניא משמע כד' הנוב"י):
עוד נלענ"ד דעל הראיות שהביא הריב"ש לסבור להיתרא דדבר מצוה מהא דיתרו, והראב"ד ממה שנענשו זקני צדקי', עדיין יש להשיב, ועדיין אין לדחות מהלכה להא דכ' הרמ"א, דהנה הש"ך בס"ק ל"ח כ' דבאמת לא ס"ל לש"ס דילן כטעמי הירושלמי כלל (דמפני הבושה ודמפני החשד), ויש לדעת א"כ אליבא דש"ס דילן מ"ט דאין מתירין אלא בפניו וי"ל בפשיטות, דעובדא דיתרו ודצדקי' מוכיחין שאינו בדין שילך הלה ויקבל טובה מחברו, בשביל שבועה שישבע לו,
ואח"ז תהי' הברירה ביד הנשבע לעוקרה מעיקרה ע"י שאלת חכם ואת פי חברו לא ישאל. ואף שאין זה מגדרי הקנין או השעבוד (דהא לא עדיף מקנין אתן), מ"מ גלתה תורה גבי יתרו שיחשב כאילו נשתעבד הנשבע להמשביע. ולפי"ז הי' בדין שגם צורך מצוה לא יהני, דמאי איכפת לי' למשביע במצותו של המושבע, ובמאי יפקיע שעבודו:
אלא דבאמת ז"א, דאיכפת ואיכפת לי', ומשום ערבות, ואין זה חוב שחבין את המשביע שלא בפניו כיון דאיכא צורך מצוה, ושניהם חייבין בכבודו של הקב"ה. כ"ז אליבא דידן דאיכא ערבות, משא"כ ביתרו וצדקי', דל"ש בהו ערבות, ומצוה לאו עלייהו רמי', אין ה"נ דאין שום נ"מ בדבר מצוה או רשות. וניחא מה שפ' הרמ"א, ול"ק מיתרו וצדקי'. וגדולה מזו כ' ר"ת [גטין ל"ו, גבי נדר ע"ד רבים) אף גבי ישראל כן, דמאי איכפת להו לרבים כו'. אמנם התם פליגי עליו כל הראשונים, ואולי טעמייהו משום ערבות, אך היכי דל"ש ערבות אולי מודו לי' לר"ת:
עכ"פ גם זה חדש הוא, לחלק אף אליבא דרמ"א בין נשבע לישראל לנשבע לא"י וצ"ע. וא"ל דא"כ ישתנה הדין בנדר לאשה שהנשים אינן בכלל ערבות כמו"ש הרא"ש פ"ב דברכות, ז"א, שכבר העלה הגר"ע בתשובותיו סי' ז' דנשים במה דמחייבי ישנן בכלל ערבות, ודלא כדגמ"ר או"ח רע"א וע' פרמ"ג בפתיחה לאו"ח]:
שוב ראיתי דמה שכתבתי למעלה להוכיח מהא דיתרו דטעמא דחשדא עיקר (מדהתם נשתנה הענין ול"ש מפני הבושה) יש לדחות חדא דמל' הר"ן משמע דרצונו של יתרו הי' שישב עמו להנאתו, וזה לא נשתנה, ועוד דגם לרש"י יש לפקפק:
דהנה לעיל [ס"ד, א'] במשנה ר' אליעזר אומר פותחין בנולד, וחכמים אוסרים ובגמ' שם מ"ט דר"א כו' דא"ק כי מתו כל האנשים כו', ורבנן מ"ט, קאסברי הני מי מייתו, והא אר"י משום רשב"י כ"מ שנאמ' נצים נצבים כו' אלא שירדו מנכסיהן. ופי' הר"ן בשם הירושלמי דעניות לאו נולד הוא, דעניות מצויה. והמפ' בשם רש"י פי' דהנהו כבר מתו כלומר ירדו מנכסיהם בשעה שנדר עיי"ש. ודברי רש"י תמוהין, דא"כ למה להו לרבנן להביא כלל הא דאר"י משום רשב"י מי סברת מתו ממש כו' בשלמא לר"ן זהו עיקר התירוץ, אך לרש"י, נהי דקושטא הכי הוי, מ"מ הא עיקר התירוץ במה שכבר מתו בשעה שנדר, וזה יתפרש אף אי הוי מתו ממש וי"ל בפשיטות, דלכ' ק' לישנא דקרא, המבקשים את נפשך, ואיך הוי סד"א לפרש מתו ממש, הא א"כ "אשר בקשו" את נפשך מבעי לי'. ואולם מצינו במקרא שמשתמש בל' הוה במקום עבר היכי שהפעולה פסקה זה עכשיו, [ואף בל' חכמים הוא כן, וראי' מטופס הגט, דאף שהתקינו לכתחילה לכתוב דהוית אנתתי מן קדמת דנא", וע"כ דטעמא מה דמוסיפין דהוית ומקדמת דנא הוא כמו שכ' הג"פ, אה"ע קכ"ו בשם הרד"ך, דכיון שכותב שפטרה לא שייך לכתוב שהיא אשתו:
מ"מ כ' הג"פ גופי' שם בס"ק פ"ח בשם הריא"ז דאם דילג כל זה ולא כתב אלא אנתתי לחוד ג"כ כשר, ועכצ"ל כיון דעד רגע זה היתה אשתו אפשר להשתמש בל' הוה]. אך על הפעולה שפסקה משכבר הימים בודאי לא יתכן להשתמש בל' הוה במקום עבר:
עפי"ז לר' אליעזר, דפותחין בנולד, ואפשר לפרש דעכשיו מתו לק"מ לישנא דמבקשים בל' הוה, דעד עכשיו היו מבקשים, אך לרבנן, דע"כ צ"ל שכבר מתו בשעה שנדר משה, תיקשי דא"כ "אשר בקשו" מבעי לי', ע"ז מתרצי רבנן "מי סברת מתו ממש כו' אלא שירדו מנכסיהם", וא"כ שפיר י"ל שכבר בשעת הנדר ירדו, ואעפי"כ מתפרש היטב הלשון דמבקשים, דאין ה"נ שעדיין הם מבקשים, אף בשעת ענים ומרודם, אלא מדחשובים כמתים תו לא איכפת לך במה שהם "מבקשים" וניחא מה שפירש"י שכבר הענו בשעת הנדר. ואולם לפי"ז הדר י"ל דאף לרש"י עדיין לא נשתנה הענין לגבי יתרו לגמרי, דמדעדיין הם מבקשים י"ל דאכתי מקום סכנה הוא, אע"ג שהענו, ומאן לימא לן שיתרצה יתרו להיתר שבועתו אפי' השתא, ומשו"ה הוצרך משה להסכמתו אפי' אי נימא דטעמא דמפני הבושה עיקר:
אך אי יש לתמוה על ד' רש"י כאן, על סוף דבריו יש לתמוה, היינו במ"ש ויתרו הדירו למשה כו' ואמר רבי ת"ח מיפר לעצמו עכ"ל. הנראה שדחקו לפרש כן שלא תקשי, מנא לן דמשום דאין מתירין אלא בפניו שלחו הקב"ה למדין, דלמא משום דלא הי' לו במדבר מי שיתירנו, ע"כ כתב דת"ח מפיר לעצמו. אך דבריו צ"ע, דהיכן מצינו מי שאמר הכי, דנהי דאיתא לעיל [נדרים ז', ב']. אר"ג אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, א"ז אלא בנדוי (וגם בזה כ' שם הר"ן דדוקא היכי שא"ח נדוי) אך בשבועה לא מצינו. ומשנה מפורשת היא [נגעים פ"ב, מ"ה] דכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, וכ"ה לקמן [נדרים פ"ב]. שוב ראיתי שכבר נתקשה בזה בס' שעה"מ [פ"ו דשבועות] ורצה לומר דלרש"י לא שאני לי' בין נדוי לנדר, עיי"ש. ובחידושי הרשב"א נדרים כ"ב, גבי רב סחורא דשרי לנפשי'] הביא בשם י"א לחלק בין פתח לחרטה, היינו דבחרטה אינו מתיר לעצמו, ובפתח מתיר עיי"ש. וכ"ז צ"ע:
ועדיין הי' מקום ליישב ד' רש"י בדוחק, דמשנה דנגעים לאו בת"ח איירי, ות"ח אין ה"נ דמתיר לעצמו. אך יט ראי' מד' הירושלמי לסתור גם דוחק זה. [ובפרט דלפי"ז נצטרך לדחוק דמשנה דנגעים בצירוף עוד שנים מיירי, דהא אי ביחיד דוקא מומחה בעינן. ואי בצירוף הא אף נדרי עצמו שרי, ע' ר"ש פ"ב דנגעים שם] דהנה גדולה מזו כ' הירושלמי (פ"ה דנדרים, הובא גם בר"ן] לפסול גם נוגע להיתר נדרים, וז"ל הירוש', קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם כו' דהוי כמפיר נדרי עצמו כו' עכ"ל. הרי דכל כך פשיטא לי' לירושלמי דנדרי עצמו ממש אינו מפיר, עד דפסיל גם נוגע, משום דהוי כאילו מפיר נדרי עצמו, ומדאמר הירושלמי "אינו נשאל לזקן שיש שם" משמע פשטא דלישנא דבזקן ת"ח איירי, המתיר ביחידי, ואי אמרת כרש"י, דבכה"ג אף לעצמו מיפר, ק"ו דלא ליפסול נוגע בכה"ג. אלא ודאי דלעצמו אף ת"ח אינו מפיר ביחידי:
ואמנם הרמב"ם, [פ"ז מה' נדרים], פ' ממש להיפך מד' הירושלמי, דבירוש' שם איתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם, קונם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. וברמב"ם שם כ' אסר על עצמו הנאת בני העיר ה"ז אסור לישאל לחכם שבאותה העיר, ולעיל (פ"ו מה' שבועות] מנה לכל מי שאינם ראויין להיתר נדרים ולא מנה נוגע עמהם. וכבר הקשה הריב"ש דפ' בתרוייהו להיפך מד' הירושלמי:
ובב"י ובכ"מ הגין בעד הרמב"ם, ועל שיטת הירושלמי מקשה הב"י אם אסר ע"ע הנאת בני עירו איך ישאל לחכם שבאותה העיר והא נהנה בהתרתו. ותירצתי בפשיטות כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ הוי כגיטו וחצרו באין כא', דהא תיכף משהוא מתירו כבר הותר להנותו. שוב מצאתי כן בגליון ב"מ הנדפס בס' יו"ד החדשים עיי"ש. אולם אנא עדיפא אמינא, דלפי"ז א"צ כלל לומר דרמב"ם פליג אירושלמי, דבאמת י"ל דמר אמר חדא כו' ול"פ כלל. דהנה, לפי הבנת הב"י, מ"ש הרמב"ם אסר ע"ע הנאת בני העיר אסור לישאל לחכם שבאותה העיר כו' היינו שבא לישאל על אותו הנדר עצמו שאסר בו הנאת בני עירו עליו, וזה אסר הרמב"ם לפי שנהנה מן המתיר וירושלמי מתיר:
אך לולא ד' הב"י, י"ל דבזה אף הרמב"ם מודה לירושלמי דלמה יאסר בהיתר הנאתו של הזקן, והא הוא הוא הנדר שבא עכשיו לישאל עליו, ומדעוקרו מעיקרו דמי לגיטו וחצרו בכ"א ומותר הזקן להנותו. וכדאמרן. אלא דרמב"ם לא מיירי כלל מהיתר אותו הנדר רק מהיתר נדרים אחרים שיש לו לנשאל, הייינו שאין הנשאל מתחרט כלל ע"מ שאסר ע"ע הנאת בני עירו, ונדר זה לא מתעקר כלל, ועדיין ישאר עליו גם להבא, אלא שבא לישאל על נדרים אחרים שיש עליו, וזהו מה שאסר הרמב"ם לישאל מזקן שבאותה העיר, וזהו מה דקמ"ל, דגם היתר הנדרים להנאה יחשב, וכמו איסור דרה"ג ואיסור מו"מ וכדומה המנויים שם ברמב"ם פ"ז דנדרים ולאפוקי ממ"ש הלח"מ שם דדמי למלמדו תורה, ומ"ל ליהנות ניתנו]. וגיטו וחצרו בכ"א ל"ש הכא כמובן. דהא אינו נשאל כלל על מה שאסר ע"ע הנאת בני העיר אך הירושלמי י"ל דמיירי באמת מהיתר אותו הנדר עצמו, וזה שפיר מישרי שרי אף לרמב"ם, משום גו"ח בכ"א. (אלא דלא כתבה הרמב"ם להדי' כדרכו הידועה, שלא להביא דבר שאין לו הכרח מפורש מן הש"ס). ודו"ק כי גם זה חדש הוא:
ולכא' הי' קשה לי ע"ז ממה שאמרו [נדרים, צ', א' קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו, נשאל על נדרו תחילה עיי"ש. ופי' הרא"ש שם שהדיר א"ע מפלוני, ומאותו החכם שיתיר לו נדרו זה. וא"כ אי נימא כמו"ש הב"מ תקשי גם בנ"ד, מאי מהני מה שישאל על נדרו תחילה, נימא גם בזה גו"ח בכ"א ולחומרא, היינו דהשאלה, והאיסור שנאסר עי"ז בהנאת החכם המתיר, וההנאה שהוא נהנה ע"י התירו באין כאחד, ויאסר לישאל אף על נדרו תחילה, דהא תיכף משנשאל נאסרה עליו הנאת החכם המתיר
אך באמת י"ל בזה כיון שא"א שיחול נדרו על החכם, אם לא שישאל מקודם, א"כ ע"כ היתה כונתו של הנודר שיחול האיסור על החכם רק אחרי השאלה, וכעין מ"ש [תמורה, כ"ו א', הו"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו] גבי תמורת עולה ושלמים, כיון שא"א שיחולו שניהם כו'. משא"כ בנידון הירושלמי, הא אפשר שישאל לזקן שבעיר אחרת, דהא לא אסר עליו אלא הניית בני עירו:
ובר"ן שם פי' להיפך, שהדיר את החכם מליהנות ממנו, כשישאל אצלו, ועל ד' הש"ס, אי בעי אהאי מיתשל ברישא כו', כ' הר"ן בזה"ל ילך אצל חכם ויאמר אני הדרתי לראובן מנכסי, והדרתי ג"כ למי שאשאל עליו, ועכשיו אני רוצה לישאל לפני פלוני חכם עכ"ל הר"ן והוא תמוה, דמ"ט דקדק הר"ן לכתוב אני רוצה לישאל "לפני פלוני חכם" ולהזקיקו לשואל הזה לשני חכמים לשתי השאלות, הא די באחד, וכך הי' צ"ל "ועכשיו אני רוצה לישאל אצלך":
מזה למדתי דהר"ן כריב"ש ס"ל להלכה, היינו לפסול נוגע בהיתר נדרים, כירושלמי, ודלא כרמב"ם, והשתא ניחא מה שהזקיקו הר"ן לשאול אצל שני חכמים, ומ"ש אצל פלוני' ולא "אצלך", דכיון דאותו החכם איהו הוא המודר אינו יכול לישאל אצלו ברישא, דהוי כמיפר נדרי עצמו, ודו"ק כי קצרתי ולהלן, פ"א ע"ב מביא הר"ן את ד' הירוש' כלשונם, וכאן גלה את דעתו לפסוק כירושלמי] ואף שיש לחלק בין חכם המודר בתוך כלל אנשי העיר, (דאז אינו אלא נוגע) לחכם המודר בפרט, דאז מיחשב כבע"ד עצמו. אך כ"ז דוחק. ומכרעא מלתא דר"ן כריב"ש ס"ל דנוגע אינו מפיר [ומד' המ"ל פ"ב דנזירות ה' ד' גבי מי שנזר, ואמר חברו ואני, אי יכול השני להתיר להראשון כו' (עיי"ש במה שנסתפק) תמצא דס"ל דזה הוי כמיחל דברי עצמו ממש וצ"ע].
הדרן לדברינו דמדנוגע אינו מיפר, שאינו אלא כאילו מיפר לעצמו, ק"ו דלעצמו ממש איני מיפר, ואפי' בת"ח. ולפי"ז קשה על ד' רש"י גבי יתרו. וביותר תיקשי ע"ד רש"י קו' התוס' [בכורות, ל"ז]. באגדה דרבב"ח, ב"ב ע"ד א']. ששמע ב"ק שאמרה אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפיר לי כו' שהקשו שם, אי ת"ח שרי נדוי לעצמו, הקב"ה למה לא הפיר לעצמו עיי"ש בתוס', וע"כ צריך לחלק בין נדוי לנדר, והדרא קושי' לרש"י, דמשוה להו כאן, בעובדא דיתרו ופ' דאפי' בנדר מפיר לעצמו:
אולם בהקדם ד' הי"א שברשב"א שהבאתי לעיל נלענ"ד להסיר הפליאה מעל רש"י גם מהא דרבב"ח. דהנה איתא שם בש"ס, דרבנן דבי מדרשא גערו בו ברבב"ח, ואמרו לו כל אבא חמרא כו' שהי' לך לומר מופר לך כו' ואיהו סבר דלמא שבועתא דמבולא היא", עכ"ל. ואגדה זו תמוה היא גם בסגנון לשונה, דלפי שיטת רבנן דבי מדרשא, שלא עלתה על דעתם שעל שבועת המבול היתה הב"ק מכרזת, [ואולי היתה להם גם הוכחה לזה מהא שכ' המ"ל, פ"ו מה' שבועות ה"ז, מהא דצריך לפרט את הנדר, עיי"ש, ודו"ק.] א"כ הלא היתה ביד רבב"ח הצלת כל ישראל ע"י הגה שיוציא מפיו, והוא התרשל בדבר ק ואיך הסתפקו רבנן דבי מדרשא בזה בגערת חכם "כל אבא חמרא", כו' הלא לפי שיטתם צריכים היו לצעוק חמס על זה:
ומה שנלענ"ד בביאור אגדה זו על פי פשוטה, הוא, דבאמת גם בלאו חששא דשבועת המבול הי' נראה לרבב"ח לנמנע שיועיל ההיתר שלו לשבועה כעין זו. דהנה התוס' [בכורות ל"ז, ד"ה מפירין] הקשו על הלשון "מי מפיר לי' דהא קיי"ל (בנדרים ע"ז) בעל שאמר בל' חכם (התרה) וחכם שא' בל' בעל (הפרה) אינו כלום. וא"כ מי "מתיר" לי הי' צ"ל כאן. עיי"ש שתי' בדוחק:
אולי י"ל שגם לרבב"ח הי' קשה ל' "הפרה" ששמע מפי הב"ק. והיא שגרמה לו לרבב"ח להחליט, דבאמת אי איפשר כאן לא בהפרה ולא בהתרה, וכמו שנבאר. דהנה ידענו שאין מתירין את הנדר אלא בפתח, ושאין פותחין בנולד, וממילא דגדר הפתח שבו יותר הנדר הוא בדרך זה:
אילו הייתי יודע כך וכך כו' או שיארע לי כך וכך כו' [כלשון הרמב"ם פ"ז משבועות, וע' כ"מ שם] ואיך יתכן לפי"ז היתר נדרים לגבי דקודשא ב"ה, שהוא יודע עתידות בודאי, ואעפ"י שאין ידיעתו מחייבת (וכמו"ש הראשונים לענין קו' הרמב"ם בבחירה וידיעה), אך עכ"פ במקום שעיקר הדבר תלוי בעצם ידיעתו (ולא במה שמסתעף ממנה) הלא אין להכחיש ח"ו את ידיעתו יתב' ואפי' למ"ד [נדרים כ"ב, ב'] דפותחין גם בחרטה, הא עכ"פ חרטה מעיקרא בעינן, שיתחרט אתחילתו, וג"ז ל"ש אצל הקב"ה כמובן (וע' בד' הפשטנים כמה נתלבטו בביאור לשון הכתובים "ונחם על הרעה", "נחמתי את אשר עשיתי" כו'):
ברם אילו היו פותחין גם בחרטה דמכאן ולהבא, או אילו היו פותחין בנולד, או בדבר שאינו נולד ונראה כנולד [ע' נדרים ס"ד, ס"ה] כגון קונם פלונית שאביה רע ועשה תשובה כו' א הוא ג"כ בגדר חרטה דהשתא כמבואר מעיין), או אז עדיין הי' אפשר לשמוע ענין ההתרה אף לגבי דידי' יתב', דהא כל עיקר הסבר עניי התפילה והתשובה לבטל גזרותיו של הקב"ה, (וכמו"ש בר"ה יפה צעקה לאדם כו' בין לאחר גז"ד) לא יתבאר ולא יתפרש אלא בדרך זה, דע"י התשובה נתהפך ונולד שינוי בגוף האדם והמעשה, וע' רמב"ם ה' תשובה, והיא הגורמת שינחם ד' כעין חרטה דהשתא. (ואעפ"י שהוא יתב' ראה וידע את הנולד והשינוי, מ"מ הא אמרינן שאין ידיעתו יתב' מחייבת, והדברים עתיקים):
אך באמת הא לא קיי"ל כר' אליעזר לפתוח בנולד, ולא כמ"ד דפותחין בחרטה דהשתא, [ע' ר"ן נדרים כ"א, ב'], ובדברים שאינם נולד ונראים כנולד קייל"ן דאפי' התרה לא בעי [ע' רמב"ם, פ"ח מה"נ וכ"מ שם] ואין לנו בהיתר נדרים אלא החרטה דמעיקרא והפתח שלא בנולד, והם תלויים בעצם הידיעה בלבד, והיא ישנה אצלו יתב' תמיד, ולפי"ז היתר נדרים אצלו יתב' הלא דבר שלא ניתן להאמר כלל:
י"ל דשאלה זו היא שעמדה בפני רבב"ח. והיא שגרמה לו שלא להשגיח בב"ק ששמע. והנה הר"ן [נדרים ע"ז] אסבר לה למ"ש התם דבעל שאמר בל' חכם וחכם שא' בל' בעל כו' וז"ל שם בסוה"ד, ולפי"ז משמע לי דלישנא דמפיר שייך במכאן ואילך, (היינו ל' בעל, דמיגז גייז מהשתא), ולישנא דמתיר, בדבר שהי' מותר מעיקרו (היינו ל' החכם, דעוקר מעיקרו) עכ"ל:
עפי"ז י"ל דגם רבב"ח, מששמע את הב"ק מכרזת "מי מפיר לי" (ולישנא זה קשיתי', דהא חכם שא' בל' בעל אינו כלום) הסביר לעצמו כונת ההכרזה כך:
,אוי לי שנשבעתי (וכדקיי"ל דגז"ד שיש עמה שבועה אף לרעה אינה חוזרת) ועכשיו שנשבעתי מי מפיר לי", כלומר הא "בהתרה" (דמשמע חרטה דמעיקרא וכד' הר"ן) אי אפשר לגבי קוב"ה, דהא אין להכחיש ידיעתו יתב' ולא יצוייר כאן ההיתר אלא בלשון מי "מפיר" לי, היינו אילו הוי אפשר בחרטה דמהשתא, למיגז גייז לנדרא מהשתא, (דע"ז בא ל' ההפרה לפי"ד הר"ן) והא ג"ז א"א, אלא בבעל לאשתו ובאב לבתו, וא"כ "מי מפיר לי" כלומר הא אין תקנה לנדר זה:
כן פי' רבב"ח לעצמו את ד' הב"ק. ואילו הי' הפי' באמת כן (היינו לא בל' ניחותא אלא ל' תימא) נמצא שלא היתה שום תועלת בהכרזה זו, וע"ז הוא שהתאוננו רבנן דבי מדרשא, דהי' לו לרבב"ח להבין, שאין מראין דבר בטל מן השמים, ואין שחין שם שיחות בטלות ח"ו. ואי משום קושי' דידי' כל קושי' יש לה תירוץ. וג"ז יש לתרץ:
דהנה ידוע מאמרם ז"ל [ב"מ פ"ו, א']. במאי דאיפלגי קוב"ה ופמליא של מעלה, בבהרת קדמה ללבן, טמא כו', ספק הקב"ה אמר טהור, **(כל מבין יבין שכונתנו כאן אינה אלא לבאר אגדות אלו עפ"י פשוטן, לפי דרכי ההלכה, ואין לנו עסק כאן עם ביאורן ע"ד הדרש וההגיון, שאין כאן מקומו:)** וגם רבה ב"נ בשעת פטירתו אמר טהור, וקלסי' הש"ס שם, ואעפי"כ פ' הרמב"ם [פ"ב מה' ט"צ, ה"ט]. כמ"ד טמא. והוא פלאי. ועכצ"ל כתי' הכ"מ שם, דלא בשמים היא כו' ואע"ג דגם רבה ב"נ אמר טהור אין זה כדאי להוציא מן הכלל שבידנו דהלכה כת"ק. עכ"ל כ"מ. וע"כ ביאור הדברים הוא כך, דאף שההלכה לאמיתה היא בודאי כמו"ש הקב"ה, מ"מ אנחנו בעלמא הדין, שאין אנו יודעין לכוין אמיתת כל הלכה בפ"ע, ואין אנו יכולין גם לתת תורת כאו"א בידו לאמר הלכה מן השמים [וכמו שהסביר החת"ס או"ח הי' ר"ח הא דלא בשמים היא ע"כ נזקקים אנחנו אל הכללים המסורים, כמו ב"ש וב"ה הלכה כב"ה, ר"מ ור"י הלכה כר"י, או הלכה כסתם משנה, וכדומה. ואף שאפשר שיזדמן שלא יצדקו כללים אלו בא' מן הפרטים אליבא דאמת, מ"מ האמת הזאת בשמים היא, אך פה בארץ אין לנו אלא הכללים שמהם אין לזוז [ע' מ"ש בזה גם כ' זקני הגאון הרד"ז זצ"ל בספרו מ"ח] ומדגם דין זה, דספק בהרת קדמה, סתם לן תנא [בפ"ה דנגעים] דטמא, ע"כ כך הלכתא אנן לדידן:
ככה י"ל שביארו להם גם רבנן דבי מדרשא ענין הב"ק המכרזת ששמע רבב"ח, היינו, נהי דאנן לדידן קיי"ל כר' יוחנן, דחכם שא' בל' בעל אינו כלום, וזה משום דקיי"ל דאין פותחין לא בנולד ולא בחרטה דהשתא, אלא בעקירת הנדר מעיקרו, (וכדאמרן דזב"ז תלי), וממילא דעפי"ז אין ה"נ דלא ניתן להאמר ענין היתר נדרים לגבי הקב"ה אך מכ"ז עדיין אין הכרח שגם ההלכה האמתית, המקובלת שם בשמים, היא כך, שכבר י"ל דאף שלדידן הלכה דאין פותחין בנולד, עפ"י הכלל, דאין הלכה כר' אליעזר דשמותי הוא, מ"מ כששמע רבב"ח את הב"ק מכרזת "מי מפיר לי" הי' לו להוציא מזה דאולי עפ"י ההלכה האמתית, באמת פותחין אף בנולד או בחרטה דהשתא, [ובפרט דהא יצתה ב"ק כר' אליעזר [ב"מ נ"ט] וע"כ עכ"פ ההלכה דבשמים כמותו ומשו"ה שפיר שייך הפרה אף בל' חכם, ומפני ספק הצלת כלל ישראל הי' לו לומר "מופר לך". ממילא מובן שא"כ כבר לא הי' שם מקום לתלונה גדולה על רבב"ח (דהא עפ"י ההלכה המקובלת אצלינו הי' הצדק אתו), והתאוננו רק על חסרון חכמה, "כל אבא חמרא" כו' שעכ"פ הי' לו להבין שאין שחין שיחות בטלות ואין מראין דבר בטל מן השמים ושמשאמרו "מי מפיר" ש"מ דבאמת אפשר בהפרה:
והנה כבר הוכיח המ"ל בה' נדרים שם דלשבועת המבול הי' בודאי אי אפשר בשאלה (משום נשבע לתועלת חברו ומשום דצריך לפרט כו') וא"כ לפי שיטתם דרבנן שאין מראין דבר בטל לא הי' יכול לעלות על דעתם דלמא שבועת המבול היא, דא"כ היתה ההכרזה בודאי לבטלה וללא תועלת, והיינו מה שהתרעמו עליו, דלדידהו כמו דלא הוי אפשר לתלותו בנמנע כך אי אפשר הוי לתלותו בשבועת המבול וכדאמרן אך לרבב"ח לדידי', שהניח לאפשר שבאה ההכרזה אף בלי תועלת, כבר א"צ באמת לכל האריכות בהא דנולד ודחרטה, וי"ל בפשיטות דמשום חששא דשבועת המבול לא אמר כלום, וזהמ"ש הש"ס:
"ואיהו סבר (רבב"ח לדידי') דלמא שבועת המבול היא". [ואי דשבועת המבול אי אפשר בשאלה, הא לסברת רבב"ח גם שבועתא דשעבוד הוי אי אפשר בשאלה, וכדאמרן]:
עכ"פ מוכח מכל האמור למעלה כי השאלה שבאה בהכרזת הב"ק באגדה דרבב"ח עכצ"ל שהיתה שאלה ע"י חרטה כביכול, ולא ע"י פתח, וממילא סרה מעל שיטת רש"י (דס"ל דת"ח מפיר לעצמו) קו' התוס' דב"ב שם שהקשו למה לא הפיר לעצמו, דהא הבאנו למעלה ד' חי' הרשב"א, נדרים כ"ב, שכ' בשם י"א, דרק ע"י פתח שרי ת"ח למישרי לנפשי', אך ע"י חרטה דוקא אחרים מוחלין לו, ומדאותה השאלה שהכריזה הב"ק ע"כ שאלה שע"י חרטה היתה, וכדאמרן, ניחא מה שהוזקק לרבב"ח שיפיר לו:
וי"ל די"א הללו היא היא שיטת רש"י כאן בנדרים, גבי התירו של משה, ומדהיתר זה ודאי דע"י פתח הי', דהא הקב"ה הוא שפתח לו כי מתו כל האנשים כו' ניחא שפיר מה שכ' כאן רש"י דרק משום דאין מתירין אלא בפניו שלחו הקב"ה למדין, דאילו כדי למצא מי שיתיר לו הא קאמר רבי דת"ח מפיר לעצמו" היינו בהיתר כה"ג, הניתר ע"י פתח, וכד' הי"א שברשב"א:
והיוצא מדברינו לדינא:
דבנשבע לתועלת חברו, בשעת השבועה, ועברה לה התועלת בשעת ההתרה, אזיל לי' טעמא דבושה, אלא דמדהוכחנו שאפי' למ"ד מפני הבושה ס"ל נמי טעמא דחשדא, ע"כ עכ"פ צריך שיודיע לחברו:
וגם דבר מצוה אינו מועיל אלא לטעמא דמפני הבושה, ולא לטעמא דחשדא, וממילא דאף בדאיכא תרוייהו, היינו דבר מצוה וגם עברה התועלת, מ"מ ידיעת חברו בעינן תמיד, ומה שהכריע הרמ"א להתיר לד"מ שלא מדעתו, היינו שלא בהסכמתו. גם הוכחנו דיש לחלק בנשאל לדבר מצוה בין נודר לב"ב לנודר למי שאינו ב"ב ושאינו בכלל ערבות. עוד העלינו דאין הכרח לאשויי פלוגתא בין רמב"ם וירושלמי בנודר הנאה מבני עירו שנשאל לזקן שבאותה העיר על אותו הנדר, וי"ל דגם רמב"ם מודה בזה, ואינו אוסר אלא בנשאל על נדרים אחרים (וזה דלא כלח"מ שם) ובזה י"ל דגם לירושלמי אסור. גם הערנו מד' הר"ן והמ"ל דנוגע אינו מתיר, ודלמ"ד פותחין בנולד או פותחין בחרטה דהשתא י"ל דאף חכם שאמר בלשון בעל הוי התרה; עפ"י יסוד זה עשינו סמוכין לד' הי"א שברשב"א דע"י פתח שרי ת"ח למישרי לעצמו אפילו בנדר, והוכחנו דזו היא שיטת המפרש בשם רש"י, בנדרים ס"ה: