אור ברסלב
הלכות הגעלת כלים לפסח פרק ג' - סוגי הכשר הכלים › עירוי מכלי ראשון

הלכות הגעלת כלים לפסח

פרק ג' - סוגי הכשר הכלים · עירוי מכלי ראשון

דיני הגעלה

עירוי מכלי ראשון

כא. עירוי מכלי ראשון נעשה לכלים שבלעו חמץ בעירוי מכלי ראשון או מכלי שני, וכגון קערות, צלחות וכל כיוצא בזה, שהרי הלכה רווחת בידינו כבולעו כך פולטו, ואין צריך להגעילו מכלי ראשון דוקא. ועירוי פירושו שפיכת מים רותחים שהורדו מן האש על כלי אחר, פשוט. ועיין בטור (או"ח סימן תנא) שכתב: "ועירוי שמערה מכלי ראשון על אחרת חשוב ככלי ראשון וכך צריך להכשירן", וכתב בב"י שם, שבפרק כירה (שבת מב.) כתבו התוספות (ד"ה אבל) שנחלקו רשב"ם ור"י אם עירוי ככלי ראשון או ככלי שני, וגם הרא"ש כתב שם (סימן טז) שרשב"ם ורבינו תם (ע"ז עד: תוד"ה דרש) נחלקו בכך, וכתב שאחת מהראיות שהביא רבינו תם לומר דעירוי ככלי ראשון היא מדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (שם) נעוה ארתחו, ומתוך כך מתיר רבינו תם להכשיר כלי שנשתמש בו בכלי ראשון על ידי עירוי שישפוך עליו מים רותחין מכלי ראשון, ואינה ראיה דשאני יין נסך דתשמישו על ידי צונן אבל כלי שנשתמש בו איסור והוא בלוע מעבר לעבר אי אפשר שיפלוט כל האיסור על ידי עירוי ששופכין עליו שאינו מבשל אלא כדי קליפה ולא כל האיסור הבלוע בדופני הכלי מעבר לעבר. וכך העלו בתוספות (שבת שם) גם כן דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה וכלי ראשון שתשמישו על ידי עירוי כגון קערות יכול להגעילו על ידי עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי, וסיים הב"י שם, בזה"ל: והשתא מה שכתב רבינו דעירוי חשוב ככלי ראשון, לאו למימרא חשוב ככלי ראשון ממש אלא לומר דלא סגי ליה בהכשר דכלי שני קאמר דחשוב ככלי ראשון, אבל מכל מקום אין לו דין כלי ראשון ממש, וזהו שכתב ומיהו כלי שנשתמשו בו על ידי האור לא סגי בעירוי אלא צריך להגעילו בכלי ראשון וכך הם דבריו בספר יורה דעה סימן קכ"א (קצב.), ע"כ. וכ"פ בש"ע (שם ס"ה) וז"ל: וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון. עכ"ל.

וראה זה חדש באיסור והיתר (כלל נח דין מא) שכתב שיש פוסקים שסוברים שכלי שבלע על ידי עירוי צריך להכשירו בכלי ראשון מספק שמא מבליע ככלי ראשון ואינו מפליט, ע"ש. מכל מקום מדברי מרן ז"ל בסימן תנ"א (ס"ה) מבואר שלא חשש לזה. וכ"כ הסכמת האחרונים, עיין בכה"ח (סימן תנא ס"ק צג). ומועיל עירוי פעם אחת להכשיר את הכלי אפילו אם השתמשו בו הרבה פעמים בעירוי, ומכל מקום טוב לערות על הכלי שלוש פעמים בזה אחר זה. הנה הט"ז (יו"ד סימן צה ס"ק יב) כתב בזה"ל: כתוב באו"ה דאין חילוק אם הדיח בכלי ראשון קערות עם קערות או מה שקורין בל"א טעלי"ר לא אמרינן דמה שנשתמש בכלי שני אינו אוסר דכיון שנותנין עליו בשר רותח ע"י עירוי, א"כ ע"י עירויות הרבה בלע האיסור בכולו כ"ש הכפות שרגילין לתחבן בכלי ראשון [ובת"ח כלל נ"ז כתב] אבל אם בודאי לא השתמש בכלי ראשון תוך מעת לעת אינו אוסר בדיעבד ומו"ח ז"ל הסכים כאו"ה, עכ"ל. ומבואר דס"ל לאיסור והיתר, הב"ח והט"ז שכלי שבלע על ידי עירויות הרבה, נבלע האיסור בכולו, דאע"ג דקי"ל עירוי מבשל כדי קליפה, היינו דוקא בפעם אחת אבל כלי שמשתמשים בו הרבה פעמים בעירוי, הרי הוא בולע בכולו.

אולם כל היד המרבה לבדוק בדברי הפוסקים ישר יחזה פנימו שרובם ככולם דרכו קסת'ם להעיר על דברי האיסור והיתר הנ"ל, כי הנה החוות דעת (יו"ד סימן צה ביאורים סק"ט) כתב וז"ל: אכן דינו נראה לי תמוה, דהא עירוי אינו יכול להרתיח יותר מכדי קליפה, ואיך אפשר לבלוע בצונן, כיון דלמטה מהכדי קליפה צונן, ומה לי שהיה עירוי אחד או הרבה עיריות, עכ"ל. וגם הפמ"ג (שם משב"ז ס"ק יב) נתקשה בדברי האיסור והיתר והניח דין זה בצ"ע. וגם בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאי (סימן קפז) תמה על דברי האיסור והיתר ונשאר בצ"ע, ע"ש. וכבר נתבאר בדברי הט"ז שהתורת חטאת חולק על דברי האיסור והיתר בזה. וכנראה שנתכוון למ"ש הרמ"א בתורת חטאת בכלל נז (דין יג) דמשמע שם דלא ס"ל כדברי האיסור והיתר הנ"ל. וכן מפורש יותר ממ"ש בדרכי משה (יו"ד סימן צ סק"ה) שהביא תחילת דברי האיסור והיתר הנ"ל והשמיט האי טעמא דריבוי עירויים. וכן בקודש חזיתיה להרב יד יהודה (בפירוש הארוך ס"ק כה, ובפירוש הקצר ס"ק כח) שהעלה שכיון שראינו שהרמ"א השמיט דברי האו"ה הנזכר וכתב דוקא כשהיה ב"י מבליעת כלי ראשון, נראה שבכוונה השמיטו וס"ל דדוקא כשהוא ב"י מבליעת כלי ראשון, אבל על ידי עירוי אפילו היה הרבה עיריות ביום אחד אין צריך ס' אלא כנגד קליפת הכלי, ע"כ אין לחוש לזה כלל, ע"ש. וגם הפמ"ג ביו"ד (סימן צה) ובאו"ח (סימן תנב א"א סק"ב) העלה להקל בזה. ועיין בדרכי תשובה (יו"ד סימן צה ס"ק סב). ושו"ר בקובץ כשרות ושבת במטבח המודרני (הלפרין, ירושלים תשל"ט כרך ד' פרק ד' עמוד קכז) שהאריך בזה והביא עוד פוסקים דפליגי אדברי האיסור והיתר, וכתב שהט"ז והב"ח היחידים שהסכימו לדבריו, ע"ש.

ואמנם ראיתי בספר סידור פסח כהלכתו (גרוסמן, עמוד כה) שכתב שכלי שבלע חמץ בעירוי כמה פעמים בזה אחר זה בעודו חם, אפשר דלכל הפוסקים אין מועיל עירוי פעם אחת, וצריך הכשר של עירוי שלוש פעמים, או בכלי ראשון, מצד הדין, ע"ש. ולפענ"ד אין דבריו מוכרחים, כי לפי טעמם של האחרונים דפליגי על הט"ז, אין טעם לחלק בזה. ואע"פ שהחוות דעת הנ"ל כתב, "ואיך אפשר לבלוע בצונן", מ"מ אין כוונתו לומר שאם בלע בעירוי כמה פעמים בעודו חם אפשר שבלע יותר, דזה אינו, אלא כוונתו שכיון שעירוי בולע כדי קליפה ולא יותר, ממילא אחרי הקליפה הוי צונן ואינו יכול לבלוע יותר, ולפ"ז אין לחלק כאמור. ואף שיד הדוחה נטויה לומר לחלק בין הדברים, שהרי בנ"ד בשעה שבלע בכל פעם ופעם היה הכלי חם, מכל מקום מכיון דקי"ל דאזלינן בכלי אחר רוב תשמישו ורוב הבליעות לא היו בעירוי כמה פעמים בזה אחר זה בעודו חם, לפיכך יש להקל בזה וסגי בעירוי פעם אחת.

ומכל מקום בודאי שהיכא דאפשר ומהיות טוב יש להחמיר בזה, בפרט שהלבוש ס"ל שיש לעשות עירוי ג' פעמים אפילו בכלי שבלע ע"י עירוי בפעם אחת, והובאו דבריו בחק יעקב (סימן תנא ס"ק כט) ובפמ"ג (משב"ז סק"ט), ואע"ג שהם ז"ל הקשו עליו אמאי צריך עירוי ג' פעמים, וכיו"ב הקשה הרב אליהו זוטא (סק"ח) ועוד, מ"מ נראה שהלבוש כתב כן מפני דס"ל כדברי הט"ז והב"ח הנ"ל, והעלה שבג' פעמים סגי דהוי חזקה. ואע"ג שהמאמר מרדכי (שם ס"ק יג) הביא תמיהת העולת שבת והאליה רבה על דברי הלבוש הנ"ל, וסיים שיש ט"ס בדברי הלבוש וצ"ל "ג"כ" במקום "ג"פ" כיעו"ש. מ"מ המחמיר בזה היכא דאפשר תע"ב.

הכשר במים שהתחממו ע"י חשמל

כב. אפשר להכשיר כלי בעירוי על ידי מים שנתחממו על ידי החשמל, ואין צריך להכשירו על ידי מים שנתחממו על ידי האש דוקא, אפילו אם הכלי בלע חמץ באש ממש, שחימום המים על חשמל דינו כחימום על האש, ולכן אפשר להכשיר כלים שבלעו על ידי עירוי במים שנתחחמו בקומקום חשמלי. על פי מה שנתבאר לעיל בהלכה י"ד ובהערה 26, קחנו משם. וכעת ראיתי בקובץ כל התורה (חוברת ס"ה ניסן תשס"ח קרית ספר) בתשובת הרב יצחק זעקל הלוי פאללאק דומ"ץ של הקהילה החרדית מחזיקי הדת אנטווערפען (עמוד עד ואילך) שדן בזה ובתחילת דבריו כתב שסתימת כל הפוסקים שהחשמל שווה לחום האש ודלא כהגאון מרוגצ'וב בשו"ת צפנת פענח (סימן רעג) שסובר שאין בירור גמור אם חום החשמל כחום האש, אלא שסיים שם שלפי דברי התוס' (שבת מב: ד"ה ושמע) שהחילוק שבין כלי ראשון לכלי שני הוא דכלי ראשון מתוך שעומד על האור, דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה כו', אבל כלי שני, אע"ג דיד סולדת בו, מותר שאין דופנותיו חמין, והולך ומתקרר, ומבואר בדבריהם שאין מדת החום קובעת אם הכלי נידון כראשון או כשני, אלא קביעתו תולה בדפנות, שאם עמדו על האור, מחזיקים חומו והוי כלי ראשון, ואם לא עמדו על האור, אינו מועיל מה שהמים רותחין, אלא כיון שאין לו דפנות המחזיקים חומו, דינו ככלי שני, ופשוט שהתוס' מיירי בכלי רגיל שהונח על גבי אש והאור שלט על דופנותיו וכו', ולפי זה יש לומר שכיון שהכלי שבלע עירוי של קדירה שדופנותיו נתחממו ישיר מן האור, אין זה מוכרח שעירוי זה יועיל, כי יש לדון אם גם הקומקום נדון ככלי ראשון שאולי זה שהדפנות מתחממים על ידי המים אין זה עושה אותו כלי ראשון שהרי דופנותיו לא יתחממו מנגיעת אור עליהם, א"כ גם העירוי שלו לא נחשב כעירוי מכלי ראשון וא"א להגעיל בו דבר שבלע בעירוי על האש, עכ"ד. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי אחר שהסכים שחשמל שווה לחום האש, אם כן המים שיתחממו על ידי החשמל דינם כמים שנתחממו באש שחשמל אש לכל דבר, וא"כ אין שום סברא לומר שדופנותיו מתקררים כדין כלי שני, ואע"ג שבמים שנתחממו על ידי האש נתחממו מבחוץ ולא מבפנים, מ"מ אין טעם לחלק בין זה לבין חימום המים מבפנים שגם בחימומם מבפנים הדפנות חמות ומחזיקות זמן מרובה בחומן, ואדרבא החימום הישיר במים ללא הפסק כלי מחממם יותר מאשר חימומם מבחוץ וממילא הדפנות מתחממות עמהם, משא"כ בכלי שני שהמים לא נתחממו בו וממילא גם דפנותיו אינם חמות, וז"פ. ויש ראיה לזה ממה שנתבאר לעיל בהלכה ט"ז גבי חימום מים בקיטור שגם שם הדפנות מתחממות על ידי המים שנתחממו על ידי הקיטור.

הגעלה בעירוי לכלי שבלע ע"י מליחה או כבישה

כג. כלי שבלע מחמץ על ידי מליחה או כבישה נחלקו הפוסקים האם מועילה לו הגעלה על ידי עירוי, שיש אומרים שמועילה לו הגעלה זו, ויש חולקים וסוברים שלא מועילה הגעלה בעירוי וצריך להכשירו דוקא בכלי ראשון, והעיקר להלכה כדעתם שצריך להכשירו בכלי ראשון דוקא, ומכל מקום אם הכשירוהו על ידי עירוי ובישלו בו, האוכל מותר באכילה. הנה מחלוקת האחרונים בזה הובאה בספר דרכי תשובה (יו"ד סימן קכא ס"ק יט), שכתב שם בזה"ל: עיין משבצות זהב לעיל סוף סימן ס"ח דין ג' שכתב דכלי שנאסר על ידי עירוי הכשירו גם כן על ידי עירוי, אבל כלי שבלע על ידי מליחה כדי קליפה לא מהני הגעלה על ידי עירוי, דאף דלא בלע רק כדי קליפה, והגעלה על ידי עירוי מפליט גם כן כ"ק, מ"מ אין לסמוך על זה דהוי רק ספק אם עירוי מפליט כדי קליפה, ע"ש. וכן ראיתי בבל"י (סימן צא ס"ק יז) שכתב שם לענין כלי שנאסר מציר מליחה שכתב הרמ"א סעיף ה' דהכלי צריך הגעלה ודעת הס' בית ישראל דסגי בזה הגעלה על ידי עירוי, והוא ז"ל השיג עליו והביא מדברי האו"ה דצריך הגעלה בכלי ראשון דוקא ולא סגי בעירוי, דהא דאמרינן עירוי אוסר כ"ק הוא רק לחומרא, אבל לא לקולא, ע"ש. והנה ראיתי בספר דברי יוסף ח"ב (סימן תמח) שהשיג על הפמ"ג הנ"ל ודעתו דכלי שנאסר על ידי מליחה מהני ליה הגעלה על ידי עירוי, ע"ש, אבל לא הביא מדברי הבל"י הנ"ל שכתב גם כן הכי בשם האיסור והיתר כמ"ש הפמ"ג להחמיר, ועיין בחכמת אדם (כלל עד סעיף א) שכתב דקערות וטעללע"ר שתשמישן על ידי עירוי מן הדין הוי הגעלה שלהם גם כן על ידי עירוי אך נוהגין להגעיל הכל בכלי ראשון דלפעמים מכסה בהם קדירה וכיוצא בו, וכן לפעמים מכניס אותן לקדירה, ומכ"ש כלי עכו"ם שידוע שמדיחין יחד בכלי ראשון, עכ"ד הדרכי תשובה. וכ"פ הט"ז (סימן תנב סדר ההגעלה). ומעתה אחר שנתבאר שלדעת רוב האחרונים כלים שבלעו על ידי מליחה או כבישה לא מהני להו הכשר על ידי עירוי מכלי ראשון, בודאי שיש להחמיר בזה. וגם הרב ליקוטי רימ"א (בהגהתו לספר כללי הוראה עמוד נט אות יז) הביא דברי הבל"י הנ"ל ומשמע שמסכים הולך לדבריו, כיעו"ש.

בפרט שלפי מ"ש הר"ן (שבת דף כ. מדפי הרי"ף בד"ה ומיהו) במחלוקת רשב"ם ור"ת האם עירוי הוי ככלי ראשון בזה"ל: "ומיהו לענין הגעלה לא נפקא לן מהאי פלוגתא מידי דאפילו תאמר דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון אין מגעילים בעירוי דברים שנשתמשו בו בתוך כלי ראשון דכלל גדול אמרו [ע"ז עו ב] כבולעו כך פולטו, וכן נמי אם נשתמשו בכלי ע"ג האור כגון יורות וקומקמים אין מגעילין אותן בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האור", ע"ש. וכדבריו כתב בחידושי הריטב"א (שבת מב:) וז"ל: ולענין הגעלה הוא חמור מן הכל משום דקי"ל (ע"ז ע"ו ב') דבעינן כבולעו כך פולטו, מעתה אין מגעילין קדרה שהיה כלי ראשון או אלפס בתוך יורה מרותחת שאינה על גבי האור ואע"פ שזה וזה כלי ראשון, וטעמא משום דבעינן כבולעו כך פולטו וכשם שבולעו [על] ידי האור כך צריך לפולטו ע"י האור, וכל שכן שאין מכשירים קדרה ואלפס להגעילן בעירוי מכלי ראשון, וזה ברור לכל מי שטועם האמת, עכ"ל. וכן הוא בראבי"ה (פסחים, סימן תסד), יוצא איפוא שה"ה בנ"ד, שאף שבמליחה וכבישה בולע כדי קליפה, ומאידך עירוי מפליט כדי קליפה, מ"מ אכתי קי"ל כבולעו כך פולטו, ומכיון שאין בידינו לדעת בדיוק מה בולע יותר, לפיכך יש להחמיר בזה, בפרט שהאחרונים הסכימו שרק לחומרא מחשיבים עירוי לכלי ראשון ולא לקולא (עיין בש"ך יו"ד סימן ק"ה סק"ד, ובפמ"ג סימן סח, ובש"ע שתילי זיתים סימן שיח ס"ק מא).

והן אמת שהמשנה ברורה (סימן תנא ס"ק סא) כתב שסלים שמולחים בהם הבשר טוב להגעילן ע"י עירוי מכלי ראשון, כיעו"ש. מכל מקום הרואה יראה שאינו ראיה לנ"ד, דמיירי התם כשיש ספק חמץ שהרי בדרך כלל אין לחוש שיש שם חמץ וכמו שמבואר ממה שכתב שם בהמשך דבריו, "ואף דמבואר לקמן בסימן י"ח בהג"ה דלא מהני להן הגעלה היינו משום דשם מיירי שמשתמשין בהן חמץ כל השנה ומצוי שמתדבק בנצרים פירורי חמץ משא"כ בזה", ופשוט. ולפי דרכנו למדנו שאע"ג שהחזון איש (או"ח סימן קכב סק"ב) העלה שיורה גדולה של מתכת שממלאים בתוכו חלב כל השנה ויש לחוש שנפלו בו פירורי חמץ ונכבש בתוכה מעת לעת סגי ליה בעירוי ג' ימים מים קודם הפסח או עירוי מכלי ראשון דבבלע צונן מהני עירוי מכלי ראשון כמש"כ תוספות ע"ז (עד: ד"ה דרש) דאף לרשב"ם בבלע צונן סגי בעירוי, ע"כ. מ"מ גם מדבריו אין ראיה להתיר בנ"ד, כי רק בספק בלע חמץ יש להקל, אבל בודאי בלע חמץ יש להחמיר. ועל כרחך לומר כן שהרי התוס' שהביא החזו"א מיירי ביין נסך וידוע שייך נסך קיל טפי כמבואר בב"י יו"ד סימן קל"ה (ועיין להלן בהערה 30 שהבאנו דבריו), ובתוס' (ע"ז לג: ד"ה קינסא) וע"ע במג"א (או"ח סימן תנא ס"ק מט), וא"כ כיצד הביא ראיה לדבריו מדבריהם, אלא על כרחך לומר דמכיון דלא מיירי בחמץ ודאי אלא רק שיש לחוש שמא נפלו פירורי חמץ ונכבשו, ממילא יש להקל אף באיסור חמץ דדמי בכהאי גוונא ליין נסך. ומכל מקום מכיון שסוף סוף יש אומרים שאכן מהני הכשר בכהאי גוונא, לפיכך אם הכשירוהו על ידי עירוי ובישלו בו, האוכל מותר באכילה, וכבר נתבאר דין זה לעיל בפרק א' הלכה ח', לך נא ראה.

עירוי ברצף ללא הפסק

כד. צריך להקפיד לערות את המים על הכלי שמכשירים ברציפות וללא הפסק, וכמ"ש המגן אברהם (סימן תנב סק"ט) בשם המהרי"ל "ויזהר לשפוך עליהם בזריזות ולא ע"י זריקה באויר דזה לא מיחשב עירוי (עיין ביו"ד סימן צ"ב)", והוב"ד להלכה בכל ספרי האחרונים. וביאר בש"ע הגר"ז (סימן תנא הלכה כח) שכל קילוח שנפסק נתקרר ונתמעט חומו מקילוח המחובר ולכן מפליט מה שנבלע על ידי קילוח המחובר ראשון, ע"ש. ומה שציין המג"א בסו"ד לסימן צ"ב כוונתו למ"ש הרמ"א בנידונו שם (ס"ז), "וקלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת, אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן, הוי נמי ככלי שני (כך משמע בשערים מתשובת מוהר"ם). ואם לא נפסק, הוי כעירוי והקדירה הצוננת נאסרה", ע"ש. וכ"כ במפורש הפמ"ג (סימן תנא משב"ז סק"ט) שאם שימש ע"י עירוי צריך עירוי שלא נפסק הקילוח, ע"ש. ועיין באגלי טל (מלאכת אופה אות לב עמוד 250), ובכה"ח (סימן תנא סק"צ). ואפילו אם בלע בעירוי על ידי הפסק. דלא גרע ממה שנתבאר לעיל בהלכה א' שאפילו אם בלע הכלי באש שאינה מעלה ניצוצות, יש חיוב להכשירו בליבון שמעלה ניצוצות, שחכמים נתנו שיעור אחיד לכולם. וכן כתב במפורש בנ"'ד בספר סידור פסח כהלכתו (עמוד יז) בשם האחרונים. ויש ליזהר בזה מאוד, כי בדרך כלל מפחד האדם פן יטנפו בגדיו או שלא יכווה ממי ההגעלה מהניצוצות החמים, וזה גורם להפסק במים. ויש להקפיד בזה במיוחד כשמכשירים כלי גדול שיתמלא כל הכלי כולו ללא הפסק, כי אם ישליכו קצת מים ויגלגלו לאחר מכן את הכלי כדי שיעברו המים על כל חלקיו, אין זה חשוב עירוי דכלי ראשון אלא עירוי מעירוי. הנה המרדכי (עבודה זרה פרק השוכר רמז תתנח) כתב וז"ל: פירש ר"י, הבא להגעיל יפתח החבית מצד אחד ויזרוק בה מים רותחין ויגלגלה ונמצא כל החבית מוגעלת אע"ג דלא זרק אלא במקום אחד, וכשמתגלגלין המים לנסרים אחרים לא הוי כלי שני, דכל החבית מחוברת והוי כלי ראשון כך הורה ר"ת, אבל אין לזרוק המים רותחין דרך משפך לחבית דנמצא החבית כלי שלישי, עכ"ל. ומבואר דס"ל שאפשר לזרוק מעט מים בתוך החבית ולגלגל אותה ואין צריך לשפוך מים בכולה.

אולם מצאתי להרשב"א בתשובה (ח"ג סימן רלט) שכתב על אחד שהכשיר בקבוק במים חמין דאינו כלום, דכלי זה מכניסו לקיום הוא ובעי הגעלה בכלי ראשון, ועירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון, ואפילו למאן דסבר דהוי ככלי ראשון, אין זה ממלא כל הבקבוק מים חמין בעירויו אלא משליכין לתוכו קצת מים ומגלגלים לאחר מכאן את הכלי כדי שיעברו המים על כל חלקיו ומתערין המים מצד אל צד לאחר שהשליכום בתוך הכלי, ואין זה עירוי דכלי ראשון אלא עירוי דעירוי, ע"ש. ומבואר דפליגי אדברי ר"ת הנ"ל וס"ל דבכהאי גוונא הוי עירוי דעירוי. וגם מדברי ההגה"ה שהובאה בדברי המדרכי הנ"ל מתוספות ה"ר אלחנן שכתב, "כל הבא להגעיל לחבית ישפוך פעם ראשון על ארבע נסרים, ושוב ירתיח המים וישפוך על ארבע נסרים, ושוב ירתיח המים וישפוך על ארבע נסרים, עד שיגעיל כולו ואם משא בעיניו להרתיח כ"כ פעמים המים, ישים קערה גדולה במים ביורה וכשירתיחו המים יקח הקערה מלא, ויגעיל ארבע נסרים וכן יעשה עד שיגעלנו כולו, ואע"ג דאין מי הקערה מחוברין ליורה, הויא כלי ראשון, ואע"ג דכשמגביה הקערה מן היורה פוסק רתיחת [הקערה], דמה לי אם מי הקערה רותחין ע"י חום המחבת או ע"י האור [עצמו] [שהרי היורה] עצמה כשמסלקין אותה מן האש פוסק רתיחתה ואפ"ה הוי כ"ר, מתוס' רבי אלחנן", ע"כ. וממה שלא הציע לשפוך המים לכלי ולגלגלם מבואר דפליגי אדברי המרדכי הנ"ל.

ויצאתי לחפש'י בדברי הפוסקים ומצאתי שכבר נזכר דין זה בטור ביו"ד סימן קל"ה לענין יין נסך שכתב בזה"ל: לפיכך חביות של עץ, בין מזופתין בין שאינן מזופתין, אף ע"פ שמכניס בהן שלהבת לא מהני, וצריכין עירוי או הגעלה, ור"ת התיר לשפוך בהן רותחין ולגלגלו עד שיעברו על פני כולה, וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאף לדבריו אין להתיר כה"ג אלא כשאינו מזופף, אבל במזופף לא מהני בהגעלה גרועה כזאת, ומשמע מדבריו כי הגעלה טובה מהני בלא קליפת הזפת, ור"י היה מצריך להגעיל כל נסר ונסר לבדו שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש, וישפוך על כל נסר ונסר, שהמים שבאותו כלי חשובים ככלי ראשון, כיון שהעבירו מרותחים כלי עץ וכלי עור אף ע"פ שמכניסן לקיום שצריכין עירוי שרו נמי בהגעלה, עכ"ל. וכתב מרן הב"י שם וז"ל: ורבינו תם התיר לשפוך עליהם רותחים ולגלגלו וכו'. כלומר בענין הכשר ההגעלה נחלקו רבינו תם ור"י, שרבינו תם התיר לשפוך בהם רותחים ולגלגלו וכו', ור"י היה מצריך להגעיל כל נסר ונסר וכו', מחלוקתם הזכירו התוספות (שם) והרא"ש (סימן כב) בפרק אין מעמידין וכתבו שטעמו של רבינו תם, "דאף על גב דבשאר איסורים לא סלקא הגעלה בהכי דאפילו עירוי מכלי ראשון ליכא הכא, יין נסך שאני שתשמישו ע"י צונן". ומ"ש רבינו בסברת ר"י כך הם דברי הרא"ש, אבל התוספות כתבו בשמו דמצוה מן המובחר להגעיל כל נסר ונסר לבד ולזרוק עליה מאותו כלי עצמו שהוא רותח על האור, ודי בכך אע"פ שפסקה הרתיחה כשמעבירה מן האור, ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין, ובזה מסופק ר"י ותלה הדבר להחמיר דחשיב ככלי שני ע"כ. ובתשובות הרא"ש (כלל יט דין ח) כתוב שנהגו העולם כרבינו תם ונראה שכך הוא דעתו ז"ל. והר"ן (יב: ד"ה תני) כתב שדעת ר"ח והרמב"ן (לג: ד"ה ה"ג) דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל. והרשב"א (תוה"ק ב"ה ש"ו סו.) כתב שראוי לחוש לדברי האוסרים. ובתשובה (ח"ג סימן רלט) כתב על אחד שהכשיר בקבוק במים חמין דאינו כלום וכו'. ומ"ש רבינו בשם הרא"ש דאף לדברי רבינו תם אין להתיר כהאי גוונא אלא בשאינו מזופף וכו'. כ"כ בתשובה (שם סימן ז). ומ"ש ומשמע מדבריו כי הגעלה טובה, כלומר שהיא מכלי ראשון מהני בלא קליפת הזפת פשוט הוא וכו', ולענין הלכה לכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים ובדיעבד יש לסמוך על דברי רבינו תם, עכ"ל הב"י.

וממ"ש בטעמו של ר"ת "דאף על גב דבשאר איסורים לא סלקא הגעלה בהכי דאפילו עירוי מכלי ראשון ליכא הכא יין נסך שאני שתשמישו ע"י צונן", מבואר שפלוגתת הראשונים מיירי בכלי שבלוע ביין נסך, ובזה ס"ל לר"ת שיש להתיר דקיל טפי, אבל בבליעת איסור או בבליעת חמץ לכו"ע לא מהני הגעלה בכהאי גוונא, ולכן גם מ"ש מרן הב"י בסו"ד שבדיעבד יש לסמוך על דברי רבינו תם, היינו דוקא ביין נסך ותו לא ופשוט. אבל אם נותן מים ברציפות עד שיתמלא הכלי כולו או עד שיגיעו המים על כל הדפנות כולם, אין זה חשוב כהפסק אפילו שהכלי בפועל מתמלא רק אחר זמן, ולכן כשמערה מים על השיש של המטבח יש להקפיד שישפוך המים ללא הפסק, וכששופך את המים ללא הפסק והמים מתפשטים לעבר השיש חשיב כעירוי ואין צריך לשפוך מים על כל מקום ומקום בנפרד.

שלא יהיה הפסק בעירוי

כה. מכלל הדברים הנאמרים בסעיפים הקודמים למדנו שיש להקפיד שלא יגעו המים בדבר אחר קודם שיבואו על הכלי שצריך להכשירו, שאם לא כן אין דינו כעירוי מכלי ראשון אלא מכלי שני, ואפילו אם לא נפסק חיבור המים מהכלי חשיב כהפסק. כן מבואר מדברי הרוקח (סימן רס"ב) שכתב, "אם היה שופך ע"י משפך אינו כהגעלה", (והוב"ד בב"י יו"ד סימן קל"ה) ומדברי המרדכי (עבודה זרה פרק השוכר רמז תתנח) שכתב, "אבל אין לזרוק המים רותחין דרך משפך לחבית דנמצא החבית כלי שלישי", וע"ע באיסור והיתר (כלל נח אות עא). ואם זריקה על ידי משפך חשיבה ככלי שני או שלישי וביין נסך דקיל טפי, כל שכן בנ"ד. ואע"ג שהרמ"א בסימן צ"ב (ס"ז) כתב וז"ל: קלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת, אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן, הוי נמי ככלי שני (כך משמע בשערים מתשובת מוהר"ם). ואם לא נפסק, הוי כעירוי והקדירה הצוננת נאסרה, אם היד סולדת בקלוח הנוגע בקדירה (ת"ה סימן קפ"ה קפ"א), והתבשיל שבתוכה שרי, דאין עירוי אוסר רק כדי קליפה, עכ"ל. וביאר שם הש"ך (ס"ק לד), כלומר דלא אמרינן שנתקרר כיון שנזחל על גב הכירה והכי איתא בתרומת הדשן שם, מיהו היינו דוקא כשהיד סולדת בו, והכי איתא בתרומת הדשן שם ופשוט הוא, ע"ש. ומבואר דס"ל שאף שנזחל על גבי הכירה עדיין נחשב כעירוי, מ"מ נראה לומר דשאני התם דמיירי לחומרא והיינו לאסור את הכלי שנגע בו משא"כ בנ"ד דהוי קולא. וע"ע בדעת תורה (סימן תנא ס"ג). ואכן אחר העיון בדברים פעם ופעמיים יחד עם עמיתי לתורה חו"ב הרב יניב נתן הי"ו נראה שאין סתירה בדברים כלל, כי הרוקח והמרדכי מיירי במי שאירע מכלי הראשון לתוך משפך שאינו מחובר אליו ומהמשפך הוא שופך לתוך החבית ומשו"ה אינו מיקרי עירוי מכלי ראשון שההעברה מהכלי לראשון למשפך עשתה הפסק באויר, אבל אם המשפך מחובר לכלי ללא הפסק בודאי שגם הם ז"ל מודים דחשיב כעירוי מכלי ראשון והוי הגעלה, וזהו כדברי הרמ"א בהגה הנ"ל.

ועיין בביאור הגר"א שם. וכמו כן לא יערה על הכלים שצריך להכשירם על ידי שיפוך מהכלי הראשון לתוך משפך שאינו מחובר ישירות לכלי והמשפך לתוך הכלי הצריך הכשר אלא ישפוך ישירות מהכלי הראשון. על פי מה שנתבאר בהערה הקודמת, קחנו משם. ומכל מקום אם מחובר לכלי הראשון צינור, המים שעוברים דרך הצינור נחשבים ככלי ראשון, ולכן העירוי שמערים דרך הצינור חשוב כעירוי מכלי ראשון לכל דבר. כמבואר במסכת שבת (מ:), אמר רבי יצחק בר אבדימי, פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בישולו, ע"כ. ופירש רש"י (שם ד"ה בכלי שני) שיצטננו מעט, דכלי שני אינו מבשל, ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני, דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מהמעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו, שאף על פי שהעבירו מעל האור מבשל, כדתנן לקמן (שבת מב.) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין, ע"ש. ולמד מכאן בתרומת הדשן (סימן קפא) דאע"ג דנמשכו הרותחים ע"ג קרקע כמו הני חמי טבריא שהיו נמשכין דרך קרקע חשיבי עדיין ככלי ראשון, ע"ש. ודבר זה נלמד גם ממה שנתבאר לעיל בהערה 30. ועיין בפר"ח (יו"ד סימן פז סק"ב) שכתב שעירוי שלא נפסק הקילוח הוי בישול מן התורה לענין בשר וחלב, ומשמע מדבריו שם שכל שלא נפסק הקילוח יהיה אשר יהיה שפיר דמי. ואף שהפרי תואר (שם סק"ב) חולק על זה וס"ל דהוי מדרבנן, מ"מ שאני התם שהתורה אמרה "לא תבשל גדי וכו'", היינו בישול כפשוטו, וזה אינו חשוב בישול כידוע, אבל בנ"ד שלא שייך טעם זה גם הוא ז"ל מודה דכל שלא נפסק הקילוח שפיר דמי. וע"ע להפמ"ג בספר ראש יוסף.

הכשר ע"י אבן מלובנת

כו. בדברי הפוסקים הובא עוד הכשר על ידי עירוי עם אבן מלובנת, והיינו ששמים אבן או ברזל רותחים בכל המקום שרוצים להכשיר או סמוך לו, ושופכים על האבן מים חמים בחום שהיד סולדת בהם אפילו מכלי שני, ומעבירים את האבן בכל המקומות שרוצים להכשיר, ודינה כהגעלה בכלי ראשון שאינו על האש, ובזמנינו לא נהגו בהכשר זה, זולת בכלים גדולים שאי אפשר להכשירם או בכלים שאי אפשר לפרקם בכדי להגעילם, ולכן לא ראינו צורך להאריך בפרטי הדינים בזה. דין אבן מלובנת נזכר בהגהות מיימוניות ובמדרכי והובאו בב"י בסימן תנ"א ובש"ע (שם סעיף טז) וברמ"א שם (סעיף ו) ובעוד מספרי הפוסקים, והם ז"ל דיברו לענין כלים שאי אפשר להכשירם בתוך כלי הגעלה רגיל, הן מחמת גודלם כגון סכינים וכפות גדולים, והן מחמת שהכלי מחובר לקרקע ואי אפשר להוציאו, וככתוב ברמ"א הנ"ל וז"ל: וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון, יתן עליהם אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, והוי ככלי ראשון. וכן כל כיוצא בזה ויעביר האבן על כל הכלי, שאז מגעיל כולו, עכ"ל. ועיין לעיל בהערה 20, וצרף לכאן.

תוכן העניינים

הלכות הגעלת כלים לפסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה