פרק ג' - סוגי הכשר הכלים
הנה כבר נזכר בפרקים הקודמים כמה פעמים שכלל גדול בידינו "כבולעו כך פולטו", ובתורה נזכר במפורש איך להכשיר כלים שהשתמשו בהם במאכל איסור שנאמר: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר פרק לא, כג), ופסוקים אלו נאמרו לאנשי הצבא במלחמת מדין אשר לקחו שלל כלי מדין, שחייבים הם להסיר את האיסור הנבלע בכלים ממאכלי מדין כל דבר כדרך שימושו, והיינו כלי שנשתמש בו גוי כשחוזר ישראל ומשתמש בו, אם לא הוכשר קודם לכן על ידי הגעלה וכיוצא בזה, נפלטת בליעת האיסור לתוך של המאכל שנתבשל בו ואוסרת אותו באכילה, וכמו שפירש"י בד"ה גיעולי נכרים וז"ל: קדירה שבישל בה הנכרי וכשחוזר ישראל ומבשל בה היא מגעלת בליעתה לתוך של ישראל וכו', עכ"ל. וכיוצא בזה פירש"י בפסחים (מד: בד"ה גיעולי נכרים) וז"ל: קדירה שבישל בה הנכרי, וכשחוזר ישראל ומבשל בה, היא מגעלת בליעתה לתוך של ישראל, גיעול לשון מקיא ופולט, והתורה אסרתו במעשה מדין, כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא) דהיינו יורות וקומקמוסין וכיוצא בהן, שמרתיחין אותן על האור, עכ"ל. ואע"פ שבפרשת מדין הנ"ל מיירי בגעולי גויים, והיינו שנתבשלו בכלים אלו נבלות וטרפות, מכל מקום הדבר ברור דלאו דוקא הוא, אלא ה"ה שנתבשלו בכלים חמץ ורוצה לאכול בהם בפסח. וכ"כ במפורש בספר אבודרהם (סימני פרשיות מחוברות וחלוקות) וז"ל: והגעלת כלים הנבלעים מאיסור החמץ אנו למדים גם כן מגיעולי גוים, עכ"ל. וכיו"ב כתב בספר המנהיג (הלכות פסח עמוד תכו). ודין הגעלת כלים לפסח מוזכר בגמ' פסחים בכמה מקומות (עיין בדף ל. ואילך ובדף עה: עו.), והובא דין זה להלכה בכל הראשונים ובטוש"ע או"ח (סימן תנא). וע"ע למרן ז"ל בש"ע יו"ד (סימן קכא) שהביא דיני הגעלת כלים לכלים שנקחו מהגויים, ושם בסעיף ג' כתב:"דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בהלכות פסח", ע"ש.
והנה כאמור ישנם שני סוגי הכשר עיקריים אשר מסתעפים לעוד כמה סוגי הכשר הם ליבון והגעלה, ליבון עושים לכלים שהשתמשו בדבר יבש שנאמר: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, והוא הכשר החמור ביותר, והיינו שכלים שמשתמשים בהם בדבר נוזל מועיל להם הגעלה, אבל כלים שדרך תשמישם בלי אמצעות נוזלים, לא מועיל לו הגעלה אלא צריכים ללבנו באש, שרק על ידי הליבון נשרף כל החמץ הבלוע בהם, אבל הגעלה לא מועילה להם. וברמ"א (סימן תנא ס"ה) הובא שיש גם ליבון קל. והגעלה עושים לכלים שהשתמשו בהם בדבר שאינו יבש שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. וכיון דקי"ל כבולעו כך פולטו לפיכך ההגעלה מתחלקת לכמה דרגות שונות של חום: כלי ראשון, עירוי מכלי ראשון, כלי שני עירוי מכלי שני וכן על זו הדרך, ועתה הבוא נבוא לבאר פרטי הדינים בזה.
דיני ליבון
מהו ליבון?
א. הכשרה על ידי ליבון קשה נעשית לכלים שבלעו איסור על ידי חום וללא אמצעות נוזלים וכמו שנתבאר בארוכה בפרק א', הליבון שורף את טעם האיסור שבדפנות הכלי, וצריך להכניס את הכלי באש עד שיתחמם בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, בגמ' עבודה זרה (עו.) איתא, ועד כמה מלבנן? א"ר מני: עד שתשיר קליפתן. והובא להלכה ברי"ף (מ.) ברא"ש (סוף ע"ז) וברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז ה"ג). אולם בירושלמי שילהי עבודה זרה (פ"ה הט"ו) כתוב: "הליבון צריך שיהיו ניצוצות מינתזין ממנו", ע"ש. ונראה שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי אלא חד שיעורא הוא. וכן כתב במפורש האשכול (ח"ג עמוד 141) וז"ל: ועד כמה מלבנן, עד שתשיר קליפתן, ובירושלמי איתא, עד שתהא ניצוצות ניתזין ממנו, ונראה דאידי ואידי חד שיעורא. ע"כ. וכן מוכח מדברי הרא"ש שהביא בחידושיו לע"ז לשון הגמ' הנ"ל, ואעפ"כ בתשובותיו כלל י"ד (סימן א) כתב, "והליבון הוא שיהו ניצוצות ניתזין מהם", ע"כ. ומשמע שהבין דחד שיעורא הוא. וכן משמע מדברי האור זרוע (פסקי ע"ז, אות רצו). וכן משמע מדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (לג ע"ב ב"ד ש"ד) שהביא דברי הגמ' בע"ז הנ"ל וכתב וגרסינן בירושלמי וכו', ומשמע שר"ל שאין מחלוקת בזה אלא הירושלמי מסביר דברי הבבלי. וכ"כ במפורש הפמ"ג (משב"ז סדר ההגעלה סו"ס תנ"ב). וכ"כ היפה עינים (ירושלמי שם), וע"ע בחוק יעקב (ס"ק כד) שג"כ משמע מדבריו דחד שיעורא הוא. וגם מרן ז"ל בב"י (סימן תנא) הביא דברי הגמ' הנ"ל והביא דברי הירושלמי הנ"ל והוסיף שכן כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (סימן א), וממה שלא העיר שיש מחלוקת בזה, ש"מ שהבין שהירושלמי בא לפרש דברי הבבלי. וכן מבואר ממ"ש בש"ע (שם ס"ד) בזה"ל: והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, עכ"ל.
ואי איתא שהבין שיש מחלוקת בזה מדוע פסק כדברי הירושלמי, והא קי"ל שהבבלי והירושלמי פליגי, קי"ל כהבבלי כידוע, אלא ודאי שהבין דלאו פלוגתא היא. וע"ע בהערות הבאות וצרף לכאן. ויש מקילים בזה וסוברים שאפשר לעשות גם "ליבון קל" והיינו שאין צריך שיתחמם בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, אלא כל שישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון, ואין להקל בזה. וכמ"ש בהגהות מיימון פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ג אות ה) בשם ה"ר אביגדור, דכשמלבנן עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי, דאם לא כן אותה טירפ"א בלעז שאופין פשטידא תחתיה ומלבנין אותה כדי לאפות תחתיה פלדו"ן אם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניתזין ניצוצות ממנה היתה לגמרי מתקלקלת, ע"כ. והוב"ד בב"י, ולפי דבריו אין חיוב שהניצוצות יהיו ניתזין מעצמם, אלא די אם יהיו ניצוצות ניתזין על ידי שישים קש על הכלי, וכ"כ המרדכי (סוף עבודה זרה סוס"י תתס), והובא בב"י סימן תנ"א. ומכל מקום מסתימות לשון כל הראשונים ומרן ז"ל מבואר דלא שמיעא להו כלומר לא ס"ל כדבריהם, אלא צריך שיתחמם בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, וגם הרמ"א בהגה (שם ס"ד) שהביא דעה זו סיים שם: ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון. ועיין במג"א (סימן תנא ס"ק כז) ובט"ז (סק"ח) וברעק"א (שם ס"ד). ואפילו אם בלע הכלי באש שאינה מעלה ניצוצות, יש חיוב להכשירו בליבון שמעלה ניצוצות. בראשית מאמר יש לבדוק מה שאמרו חז"ל: "כבולעו כך פולטו", האם כוונתם ז"ל ללמדנו שאם הכלי בלע איסור ביבש אז יש להכשירו ביבש ואם בלע ברוטב יש להכשירו על ידי הגעלה אבל למידת החום לא התייחסו בכלל זה או אמרינן כלל זה בכל פרטי ההכשר וצורת בליעתו, ולכן אם בלעה בשיעור חום שהיד סולדת יש להכשירו בשיעור חום שהיד סולדת בו, ובאמת שמסתימות לשון הש"ס, הראשונים ומרן ז"ל שאמרו בסתם "עד שתשיר קליפתן" או "עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם", מפורש יוצא דלא אמרינן כלל זה במדת החום, שהרי רוב ככל הבליעות אינם בשיעור של "ניצוצות" ואעפ"כ הצריכו שיעור זה ולא חילקו ברמת הבליעה. ואכן בצאתי חפש'י באמתחות הפוסקים מצאתי להרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"ד דף לז סוע"ב) שכתב שיש חילוק בין הגעלה לליבון, שתכלית ההגעלה הוא להפליט את בליעת האיסור מחרסית הקדרה, משא"כ ליבון אין תכליתו להפליט את בליעת האיסור, אלא לשורפה במקומה, עכ"ד. ועיין בש"ך (סימן קכא ס"ק יז) ובט"ז (שם סק"ז). וכ"כ בשו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים (סימן א) וז"ל: ונ"ל שיצאו מכלל ליבון ולכלל הגעלה לא באו. שהליבון לא מתורת הפלטה הוא אלא שהאש שורף את החמץ בכל מקום שהוא, וכל שלא הגיע לשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו אינו מכלהו, עכ"ל. גם הפמ"ג (או"ח סימן תנא א"א סק"ל) כתב שאם השתמש בכלי על האש בלי משקה באיסור ובחמץ, צריך שיהיו נצוצות ניתזין, שהרי לא מטעם גיעול היוצא הוא, אלא רק שורף בעינן, וכל שאין ניצוצות אינו שורף, ע"כ. ומבואר מכל הני רבוותא שבליבון לא אמרינן כבולעו כך פולטו לענין צורת בליעתו, וחז"ל קבעו שצריך שיהיו ניצוצות נתזין בכדי שהבליעה תשרף, ובפחות משיעור חום כזה לא יועיל ההכשר כלל.
וכן בקודש חזיתיה להגאון ר' צבי פראנק זצ"ל בספר מקראי קדש (עניני פסח, ח"א עמוד רמח) שכתב שמדברי הפמ"ג הנ"ל מבואר שהגדרת ליבון אינו כהגעלה, שגדר הגעלה הוא פליטת האיסור שבלע, אבל הגדרת ליבון הוא ששורף הבליעה, היינו ששורף בליעת האיסור ומכלהו, ולפ"ז יוצא שבמקום שצריך ליבון לא אמרינן כבולעו כל פולטו, שכלל זה שייך רק בהגעלה, אבל לענין ליבון שגדרו שריפת בליעת האיסור, זה אינו נעשה רק בליבון שניצוצות ניתזין ממנו, ומשו"ה אם נבלע בכלי בלי אמצעות מים, אף על פי שהבליעה לא היתה במדת חום שיהא ניצוצות ניתזין, מ"מ לא נכשר רק על ידי ליבון של ניצוצות נתזין, שבפחות מזה אינו שורף ומכלה את האיסור שנבלע, ע"ש. וכתב נכדו בהגה שם (הררי קודש הערה 8) שלפי זה נראה שכלי האפיה בתנורי חשמל לא מהני להכשיר ע"י שידליקו ויהיו בוערים רק במדה של חום הכי גדול שיכול להגיע, משום שחום זה אינו במדה דיהיו ניצוצות ניתזין, ואע"פ שבלע באותו מדת החום, מ"מ לענין ליבון לא אמרינן כבולעו כך פולטו, ע"ש. ושוב מצאתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סימן סז) שכתב בנידונו בזה"ל: בזה י"ל טעמם דס"ל דבלבון ל"ש כבולעו כך פולטו, וצריך דוקא נצוצות נתזין, משום דטעם הכשר הלבון לאו משום גיעול היוצא, רק שורף בעינן, וכמ"ש הפמ"ג (שם ס"ק ל' בא"א), ובמק"א הארכתי בזה, עכ"ל. וכן העלה בשו"ת אגרות משה ח"א (חיו"ד סימן ס), ועיקר.
ליבון קל לכלי שאי אפשר ללבנו ליבון רגיל
ב. אף על פי שנתבאר בסעיף הקודם שלא מועיל לעשות לכלי "ליבון קל", מכל מקום כלי שחייב הגעלה ואי אפשר להגעילו מבחינה טכנית וכגון שיש בו חלודה או חורים וסדקים, אפשר ללבן את אותו מקום ליבון קל ואין צריך להכשירו עד שיעלה ניצוצות. פשוט שהרי מועיל לכלי הגעלה ומה שאנו מצריכים ללבן את אותו מקום מפני שאין בכח ההגעלה להפליט את האיסור מאותו המקום המוסתר, וידוע שליבון קל עדיף מהגעלה כדמוכח מדברי כל הפוסקים (עיין לעיל בפרק א' הערה 95 ומשם באר'ה). וכ"כ במפורש הרמ"א (סימן תנא ס"ד) וז"ל: ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סימן פ"ז והגהות מיימוני פי"ז מהלכות מ"א). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה, עכ"ל. וכתב על זה הפר"ח (שם) שכן עיקר, ע"ש. וע"ע לפמ"ג בסדר ההגעלה (סימן תנב) שכתב שמועיל ליבון קל אף לכלי שיש בו חלודה ואין צריך להסירה, ע"ש. (וע"ע לפמ"ג בא"א סימן תנא ס"ק כג). וכ"כ בפשיטות בכה"ח (סופר, ס"ק עג). וע"ע במג"א (סימן תנא ס"ק כו) שכתב שאין צריך ליבון עד שקש נשרף אלא סגי באינו יכול ליגע בו בצד השני, ע"ש. ואחרוני זמנינו עמדו על דבריו בזה, כמבואר בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סימן מה) ובשו"ת קול אליהו טופיק (חיו"ד סימן ב) ובשו"ת מעדני אשר (לונצר, יו"ד סימן קנט).
היכן צריך ללבן הכלי
ג. ליבון הכלי צריך להעשות מבפנים במקום שמשתמשים בו בכלי, כדמוכח מסוגיא דפסחים (ל:) דאמרינן זה הסיקן מבפנים ולכן נפלט הטעם הבלוע בו, וזה הסיקן מבחוץ ולכן אין הטעם נפלט מתוכו, ואסיקנא: האי כוביא היסקו מבחוץ ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי. והובא להלכה בש"ע (שם ס"ב) וז"ל: כוביא, שהוא כלי שעושין מלבנים ועפר ואופים ומטגנין בו, וכן תנור קטן שקורין פידלי"א הסיקו מבחוץ אסור לאפות בו בפסח, דאין חמץ שבו נפלט בכך, ואם מלאו גחלים מבפנים, שרי, עכ"ל. ומבואר דכיון שהשימוש של הכוביא הינו מבפנים לפיכך לא מהני הכשר מבחוץ. וכ"כ הפמ"ג (א"א סק"י). וכ"כ הב"ח (או"ח סימן תנא) שאם הוא דבר שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדרה לא מהני ליה הסקה מבפנים ואם הוא דבר שדרכו להסיקו מבפנים והסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו שפיר דמי, ע"ש. ועיין להלן בהערה {7}, וצרף לכאן. ואם ידוע שנגע החמץ גם בחלק החיצוני של הכלי גם אותו צריך ללבן, וכמו שנתבאר בהערה הקודמת דסתמא דמילתא מדובר בכוביא שאין דרך ליגע חמץ מבחוץ, וכבר נתבאר לעיל בפרק א' הלכה ל"ב ובהערה 80 שאף על פי שהולכים בכלים אחר רוב תשמישן, מכל מקום כלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ולפעמים משתמשים בו בחמץ, חייב להכשירו לפסח ולא אומרים במקרה זה שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו, וא"כ ה"ה בנ"ד, שכל שידוע בוודאות שנגע חמץ גם בחלק החיצוני יש ללבן גם את אותו מקום, ומ"מ אם לא ידוע בודאות שנגע החמץ מחוץ לכלי אלא יש ספק, אין צריך ללבנו. ושו"ר שכ"כ בספר מנחת פתים (סימן קכא ס"ג). ויש אומרים שבכלי מתכות שבלעו מבפנים אין חיוב ללבנם מבפנים דוקא, אלא אפשר ללבנם גם מבחוץ ומועיל הכשר זה גם לבליעה מבפנים, ולכתחילה אין לסמוך על הכשר מבחוץ, ומכל מקום אם הכשירו הכלי מבחוץ, ובישלו בו מאכל, מותר לאוכלו אפילו אם היה הכלי בן יומו.
הנה האלף המגן (סק"ג) כתב דלא החמיר בש"ע דצריך ליבון מבפנים רק בבוכיא שהוא של חרס דצריך ליבון מבפנים, אבל בכלי מתכות מועיל ליבון מבחוץ כמו שבולע ע"י האש מבחוץ, והעיר שם עמש"כ הטור בסימן תנ"א שאחר שהביא דין הכוביא כתב, "וכן קדירות של מתכת אם רוצה להסיקם ולמלאותן גחלים שרי", והקשה שהרי כלל הוא בדיני הגעלה כבולעו כך פולטו, וא"כ כמו שבלע ע"י הסיקו מבחוץ כך יפלוט, ובשלמא כלי חרס כיון שאינו יוצא מידי דופיו אין בו את הכלל של כבלעו כך פולטו, אבל כלי מתכת צריך להועיל בו הסיקו מבחוץ משום כבולעו כך פולטו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן שסח) ששם נשאל איך להגעיל הענגלישע קעך כי אי אפשר להניח גחלים בשפת הכלי, וכתב שמקור הדברים בפסחים (דף ל' ע"ב), זה היסקו בפנים זה הסיקו מבחוץ. דהיסק שמבחוץ אינו מועיל כיון שישתמשו בו בפנים, וזה לשון הרב בש"ע והיסק חיצון אינו מועיל כלל מן התורה. שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימיות הכלי. וצריך להפליטו גם כן דרך פנימיות דכלי, דכבלעו כך פלטו עד כאן לשונו. ואם כן בהתנורים שהסיקו מבפנים ומשתמשין בו חמץ מבחוץ לכאורה אינו מועיל הסיקו שמבפנים להכשירו, אולם יש לומר דהיינו דוקא בחרס דבהא מיירי הש"ס שם, אבל בענגלישע קעך של מתכות כשמתלבן היטב הוא עצמה חשוב אש, ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד פי"ב מה' שבת ה"ב. וברש"י שבת (דף קל"ד ע"א) גחלת של מתכת לא שייך כיבוי שאינו נעשה פחם. משמע דסבירא ליה כהרמב"ם דחשוב אש. דאם לא כן לא היה צריך לטעם זה. ועיין פסחים (דף ע"ה ע"א) הא בגחלת של עץ הא בגחלת של מתכת דגחלת ש"מ לאו אש (ובע"ב) רבינא אמר כרוך ותני אין לי אלא באש ובגחלת. משמע דשוב אין צריך לחלק בין גחלת עץ לגחלת מתכות, אלא דגחלת מתכות נמי אש הוא וכפשטא דבת כהן דפתילה של אבר היה עושין לה עיין שם. וכדעת הרמב"ם ורש"י. וא"כ אי נתלבן היטב והיא עצמה אש עדיף מאם היו נותנין עליו אש מבחוץ, עכ"ד. וכיו"ב כתב בשו"ת תשורת ש"י ח"ג (סימן סג) ושם הביא ראיה לזה מדברי מרן ז"ל בש"ע (סימן תנא סעיף יג) גבי כלי שיש בו טלאי, ע"ש.
גם הגאון ר' יהודה ליבש לנדא זצ"ל בספר יד יהודה (יו"ד סימן צז ס"ק יט בפירוש הקצר) עמד עמש"כ מרן ז"ל (שם ס"ב) תנור שטחו באליה, אין אופין בו פת עד שיסיקנו מבפנים עד שיתלבן, ואפילו אם הוא של בוכיא (פירוש כלי חרס שמסיקין תחתיו ואופין עליו עוגות) אין לו היתר על ידי היסק מבחוץ, ושם כתב בפשיטות שכלי חרס אין לו היתרא בהיסק מבחוץ הגם שלא בלע אלא ע"י היסק מבחוץ כיון שצריך שיתלבן יפה במקום הבלוע וזה אי אפשר בכלי חרס ע"י ההיסק מבחוץ, אבל בכלי מתכות דאנו רואין דמתלבן יפה גם בהיסק מבחוץ מהני, ע"כ. ושם בפירוש הארוך (ס"ק יג) הראה מקור לדברי מרן ז"ל מהגמ' בפסחים (ל:), וכתב וז"ל: ואני ההדיוט לא הבנתי יפה דין זה דבשלמא בהגעלה דמטעם פליטה היא דמפליט הבלוע שייך לומר דצריכין שיהא הפליטה כעין הבלוע וכל דהבלוע היתה מבפנים אינו מפליט ע"י הגעלה מבחוץ דכבלעו כך פולטו, אבל בליבון דאינו לבד מטעם פליטה זולת דהאש שורף ומכלה הבלוע כמ"ש הרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"ד) וכו', וממ"נ אם אנו רואים דנתלבן יפה גם בצד השני עד שניצוצות נתזין ממנו, ממילא בע"כ דכבר נשרף הבלוע וכו', ולפ"ז בטס של מתכות דהוא דק ואנו רואין דע"י ההיסק דבחוץ היא מתלבן יפה גם בצד השני עד שיהא כולו אש ממש אין שום סברא לומר דלא מהני היסק דמבחוץ דהא מ"מ אנו רואין דעבר האש בכל חלקיו וא"א שלא יהא נשרף הבלוע וראיתי בהפמ"ג וכו', עכ"ד.
כל קבל דנא, הנה בשו"ת בית שלמה (דרימר, יו"ד סימן קסד עמוד ע) כתב בנידונו, "ובנ"ד נמי אף שמסיקין בכ"פ לא הוכשר על ידי ליבון משום דהסיקו מבחוץ, בהני תנורים הנקראים ענגילישי קעכין שבנדון רו"מ, ואף שבתנורים של ברזל מבשר לחלב די ליבון קל, כמ"ש המרדכי (שלהי ע"ז) הובא בב"י שם ובמג"א (שם ס"ק יא) וכו', מ"מ נראה דאף במקום שדי בליבון קל כתשמישו כך הכשירו והיסק מבחוץ לא מהני", ועיין שם מ"ש בזה, ע"כ. ומבואר דס"ל שאין לחלק בין כלי ברזל לשאר כלים. והסכים לדבריו בספר מנחת פתים (שם) (ומה שהיקל שם בכלי מתכת, היינו דוקא בהגעלה ובנשפך איסור מבחוץ דוקא, שיש לומר דסגי בהגעלה משום דלא פעפע בפרט בבשר וחלב דהוי היתרא בלע). וגם בשו"ת אמרי יושר (סימן קמד) הביא דברי הפמ"ג או"ח (רס"י תנא) שכתב שגם כלי מתכות אינו מועיל ליבון מבחוץ דכדרך תשמישו הכשירו, ושוב הביא דברי הרב אלף המגן הנ"ל שהאריך לומר דליבון בכלי מתכות שפיר מהני גם מבחוץ כל שניצוצות ניתזין בפנים ודוקא בכלי חרס אינו מועיל, והעיר עליו שלא זכר מדברי הפמ"ג רס"י תנ"א שכתב להיפך, עש"ב. וע"ע בשו"ת מראה יחזקאל (פאנעט, סימן כד).
והנה אע"ג שלענין הלכה נראה דכיון שמידי מחלוקת לא יצאנו לפיכך ראוי להחמיר בזה, דלמה להכשיר הכלי מבחוץ לכתחילה ולהכנס למחלוקת הפוסקים בזמן שאפשר לצאת ידי חובת כל הדעות, מכל מקום הדבר ברור שבדיעבד אם הכשירו כלי מבחוץ והשתמשו בו בודאי שהאוכל מותר באכילה, ולא מבעיא שיש להתיר אם הכלי לא היה בן יומו דהוי נותן טעם לפגם וקי"ל שנטל"פ מותר בפסח וכמו שנתבאר בס"ד לעיל בפרק א' הלכה ז-ח, אלא אפילו אם הכלי בן יומו והוי נותן טעם לשבח, יש להתיר, כי סוף סוף הו"ל מחלוקת אחרונים, ובדיעבד בודאי שיש לסמוך על המתירים, בפרט שהרואה יראה שטענת הרב אלף המגן והרב יד יהודה טענות נכונות, ורק מפני שאין לעשות מעשה לכתחילה יש להחמיר, אבל בדיעבד בודאי שיש להתיר.
ומלבד כל זה יש להתיר בנ"ד בדיעבד ממה שנתבאר בפרק א' הערה 108 שנחלקו הראשונים ז"ל אם אומרים "חם מקצתו חם כולו", הן לענין איסור והן לענין הכשר, ושם נתבאר בס"ד שלדעת כמה אחרונים, מרן ז"ל ס"ל דבכלי מתכת שמשתמשין איסור במקצתו כל שמכשירין מקצתו דיו, וכדברי הר"ן, ושכן דעת כמה אחרונים להלכה ולמעשה, ועל פי זה העלנו שם שאם לא הכשירו את ידות הסכינים אלא רק את הסכין עצמה והשתמשו בו בדבר מאכל, אם ידית הסכין עשויה ממתכת, המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, ומינה לנ"ד שאם הכשירו את הכלי מבחוץ ולא מבפנים יש להקל, שהרואה יראה שנ"ד תליא בפלוגתא הנ"ל, וכיון שכן בודאי שיש לסמוך המתירים עכ"פ לענין דיעבד. ואע"ג שיד הדוחה נטויה לומר דשאני התם שהכשירו את המקום שנגע בו החמץ משא"כ בנ"ד שהכשירו את המקום שלא נגע בו חמץ, מ"מ לפי הכלל "חם מקצתו חם כולו", אין טעם לחלק בזה, ולכן העלנו בפרק א' הלכה ד' שכלי שהשתמשו בו בחמץ בחלקו ולא בכולו, אף על פי כן כל הכלי צריך הגעלה, גם אם רוצים להשתמש בפסח רק במקצת הכלי. ומכל מקום בדיעבד שהגעילו רק מקצת הכלי, ובישלו בו, מותר התבשיל באכילה. ושו"ר בשו"ת מעדני אשר (לונצר, או"ה, סימן קסב) שהאריך בנ"ד והביא דברי הפוסקים בזה, וכתב שם שבליבון חמור של כלי מתכת יש פנים מסבירות להקל בהסיקו מבחוץ, ע"ש.
ליבון כל הכלי כשהשתמשו במקצתו
ד. כשמלבנים את הכלי מבפנים יש ללבן את כל החלק הפנימי, אפילו אם נשתמשו רק בחלק ממנו או רוצים להשתמש בפסח רק במקצת הכלי שלא השתמשו בו, מפני שכלל לימדונו חכמינו ז"ל "חם מקצתו חם כולו", ומכל מקום בדיעבד שהגעילו רק מקצת הכלי, ובישלו בו, מותר התבשיל באכילה, והיינו דוקא כשכל הכלי עשוי ממתכת אבל אם החלק שנגע בו החמץ הינו ממתכת והחלק השני שבו לא נגע אינו עשוי ממתכת אלא מעץ וכיוצא בזה, אם היה הכלי בן יומו האוכל אסור באכילה. עיין לעיל בפרק א' הלכה ד' ובהלכה מ"ח הערה 108, ומשם באר'ה.
כלי שיתקלקל בליבון
ה. כלי שיש לחוש שיתקלקל על ידי הליבון אסור ללבנו שהואיל והוא חס עליו שיתקלקל ממילא לא יכשירו כראוי, על פי מה שאמרו בפסחים (ל:), דקדרות בפסח לא מהני בהו היסק משום דהיסקן מבחוץ, וכי תימא ליעביד לה הסקה מבפנים, דלמא חייס עלה משום דפקעה. ופירש רש"י, חייס עלה: ואי שרי לה על ידי היסק פנים מורה היתר וסמיך אהיסק בחוץ, ע"ש. ומבואר שיש אפשרות להפליט האיסור אף בכלי חרס על ידי הסקתו כראוי, (וכן מבואר בגמ' זבחים צו.), אולם מכיון שהוא חס על הכלי שלא יהרס, יש לחוש שלא יכשירו כראוי. וכ"פ הטוש"ע (סימן תנא ס"א) וז"ל: אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין, ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי (פירוש שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא, עכ"ל. ומינה לנ"ד. וע"ע באיסור והיתר (דין הגעלה וטבילת כלים איסור והיתר עמוד 208) שכתב שסכינים לא סגי בליבון מפני שאדם חס על סכינו חיישינן שמא לא ילבנו יפה עד שתסיר קליפתו, ע"ש. ועיין בכה"ח (סימן תנא ס"ק קפב) שכתב כן לענין מדוכות העשויות מנחושת. וגם אדם שאינו חס על הכלי אינו רשאי להקל בזה, ומכל מקום אם אדם שלא חס על הכלי הכשירו ובישל בו דבר מאכל אפשר לאוכלו אפילו לכתחילה, ואפילו אם היה הכלי בן יומו. וכמו שנתבאר לעיל בפרק ר' הלכה י"ז, קחנו משם. וכל זה בכלי שיש לחוש שיתקלקל לגמרי ויצא מכלל שימוש, אבל אם הוא יתקלקל מעט יש להתיר. כן כתב הרב אלף המגן (סימן תנא סק"ג), והביאו להלכה בשו"ת אמרי יושר (אריק, ריש סימן קמד). וכ"כ הפמ"ג (משב"ז סו"ס תנב בסדר הגעלה).
ליבון כלים ביו"ט
ו. אסור ללבן כלים ביום טוב מפני שניכר שעושה להכשירו ודינו כמתקן כלי שאסור ביום טוב, ואפילו אם לא יכול היה ללבנו בערב יום טוב, וכגון שנטרפה ביום טוב, יש לאסור, ורק ליבון קל מותר לעשותו ביום טוב. כן כתב מרן ז"ל בב"י (אורח חיים סימן תקט) וז"ל: כתוב במרדכי פרק ב' (סימן תרפא) דביצה, ר"י התיר בתשובה ללבן ביום טוב כלי שקורין טרפ"א בלע"ז שאפו בו ביום תחתיה פלאדו"ן ואחר הליבון יאפה (עליה) [תחתיה] פשטידא של בשר, ומשום תיקון כלי אין כאן, שהרי נראה כמחממה לבשל תחתיה ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול, ע"כ. וכן כתבו הגהות מימון בפרק א' (אות ה) בשם סה"ק (סמ"ק סימן קצד עמ' קסג אות ג), "צריך ליזהר שלא ימתין עד שיצטנן אחר הליבון אלא מיד שיעבירו מן האש יתנו אותה על המאכל שצריך לאפות. ודוקא כשמלבנה מחלב לבשר או איפכא דאז לא בעי ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי ליה בליבון קצת כמו שרגילין העולם לתת עליה קש לנסות ובהכי סגי דלא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמישו על ידי האור היכא דהיתרא בלע, אבל טרפ"א של גוים הבלועה מאיסור שצריכה ליבון גמור שתשיר קליפתה ליבון זה ודאי אסור לעשותו דניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתסר מידי דהוי אהגעלת כלים דאסור לעשות ביום טוב, ע"כ. וכ"כ המרדכי בסוף מסכת עבודה זרה (סימן תתסא), עכ"ל. ומבואר שליבון קשה אסור לעשותו ביו"ט ורק כאשר אינו נראה שמכשיר הכלי אלא כמחמם כדרכו, יש להקל בליבון קשה ואילו ליבון קל מותר בכל גוונא. וכתב הגאון ר' יוסף דוד בשו"ת בית דוד (חאו"ח סימן רפח הלכות יו"ט) ששיפוד שצולין בו כל השנה בשר פשיטא שאסור ללבנו ביו"ט של פסח משום דהוי מכשירי אוכל נפש, והא דכתב בש"ע מותר ללבן היינו משום שאינו מכשירי אוכל נפש אלא אוכל נפש ממש שאותו הליבון מועיל לאפות הפאשטידה. ועוד כל דבר דסגי בליבון קל מוכח שאין זה צורך אוכל נפש אלא הכשר שהרי אין ליבון זה מועיל לבישול הכשר שאין דרך בכך, והוסיף הב"ד שם משם הלבוש עוד טעם לזה, שבליבון קל אין כאן תקון כלי כל כך, אבל בלבון גדול מתקן כלי גמור הוא, ע"ש. וכן כתב בשמו מרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן תקט) וז"ל: אבל שפוד של חמץ שצולין בו בשר כל השנה, אסור ללבנו בי"ט של פסח, מכמה טעמים. הרב בית דוד סימן רפ"ח, עכ"ל. וכתב האליה רבה (ס"ק טו) שאפילו אי אפשר היה לעשותו מערב יו"ט אסור והוכיח כן מדברי הסמ"ק, הגמ"י והכל בו, ע"ש. וכ"כ הערך השלחן (סק"ד) ובשער הציון (ס"ק לא) הוכיח כן מדברי הגר"א, ע"ש. וזה דלא כמ"ש בשו"ג (סק"ט). וכ"פ במשנ"ב איש מצליח (סימן תקט הערה 4), וע"ע במשנ"ב (ס"ק כד) ובשער הציון (שם ס"ק כו) ובכה"ח (ס"ק לח).
דיני הגעלה
כלי ראשון
ז. הכשרה על ידי הגעלה בכלי ראשון נעשית לכלים שבלעו איסור על ידי חום ובאמצעות נוזלים וכמו שנתבאר בארוכה בפרק א', הגעלה מלשון גיעול שהוא לשון מקיא ופולט וכמו שפירש רש"י בפסחים (מד: בד"ה גיעולי נכרים), והיינו שהמים הרותחים מפליטים ומוציאים את הבליעה שבתוך הכלי. הנה האורחות חיים (הלכות חמץ ומצה סו"ס צה) והכל בו (סימן מח) הביא מחלוקת ראשונים בטעם ההגעלה וז"ל: וטעם ההגעלה: י"א לפי שכח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי, ויש אומרים שהמים הרותחין הן כמו אש ששורף והמים נכנסין בכלי לשרוף ולאבד כל מה שבלוע בתוכו, לפיכך צריך לדקדק שלא למהר הכלי שיהיה פנאי אל הרתיחה ליכנס ולשרוף כל מה שבלעו הכלים למפרע וכו', עכ"ל. ורוב ככל הראשונים ס"ל כטעם הראשון שהובא באורחות חיים שההגעלה אינה שורפת את החמץ אלא מפליטה אותו, כמבואר בתוס' ע"ז (עו. ד"ה מכאן) וחולין (ק: סוד"ה בשקדם) והרא"ש (סוף ע"ז) ספר התרומה (או"ה סימן נה) בשם מורו ורבו, והרשב"א בחידושיו לחולין (קח:) ובתוה"א (ב"ד ש"ד), ראבי"ה (פסחים 83) ובספר המנהיג (הלכות פסח סימן יא) ובחידושי הריטב"א (פסחים ל:) ובספר הפרדס לרש"י (עמוד סו) ובשבלי הלקט השלם (ר"ס רז) וברמב"ן (חולין קב:) והרא"ה בבדק הבית (ב"ד ריש שער ד) ועוד ראשונים. ומכל מקום לא כל ההגעלות שוות כי הלכה רווחת בידינו כבולעו כך פולטו, לפיכך יש להגעיל כל כלי לפי תשמישו, וכלי שהשתמשו בו להכנת מאכלי חמץ ישירות באש והוא הנקרא כלי ראשון יש להגעילו בכלי ראשון ובסעיפים הבאים נבאר בס"ד פרטי הדינים בהגעלת כלי ראשון.
הגעלת כלים בשאר משקים
ח. נחלקו הפוסקים אם אפשר להכשיר את הכלים בשאר משקים רותחים מלבד מים, יש אומרים שאין הגעלה מועילה בשאר משקים מפני שהמים טבעם להפליט את הבלוע שבכלים, ולא להבליע אל הכלי מה שנפלט ממנו, מה שאין כן שאר משקים, שטבעם להבליע ולא להפליט, ויש אומרים שמגעילים אף בשאר משקים שגם הם מפליטים הבלוע מהכלים, ויש אומרים שעל אף שלכתחילה אין להגעיל בשאר משקים, מכל מקום בדיעבד כשהגעילו בשאר משקים עלתה לכלי הכשר, וכן עיקר להלכה, ויש מחמירים לחזור ולהכשירו שנית במים, ומעיקר הדין אפשר להשתמש בו ללא הכשר שנית, אלא שראוי ונכון להחמיר בזה, ואפשר להכשירו שנית אפילו בפסח עצמו, והאשכנזים נהגו להחמיר בכל זה. הנה הרמב"ן בחידושיו (חולין קח:), כתב וז"ל: כגון שנפל לתוך יורה רותחת. פירש"י ז"ל שכל זמן שאינו נח מרתיחתו אינו פולט בשקדם וסלקו קודם שתנוח, ורבנו שמואל ז"ל השיב שהרי הדבר נראה לעין שאם נתן בשר או שלקות במים משנין את מראיהן למראה שומן בשר או למראה שלקות, ועוד מתורת הגעלה נלמד שהרי במים רותחין מגעילין וקודם שינוחו מרתיחתן מסלקין אותן, שלאחר שנחו היאך פולטין וכי יש הגעלה בפושרין. ולי נראה שהכל לפי מה שהוא, חלב רותח מחליק ונבלע הוא בבשר ואינו מפליט את הבשר, חומץ רותח צומת את הבשר ואינו מפליט, מים רותחין מפליטין ואינן מבליעין בעץ וכיוצא בו, וצומתין בכבד כדאמרינן לקמן (קיא.), אבל אין חולטין בהן בשר אחר לפי שהוא מפליטו כדמוכח בפרק כיצד צולין (עד:), לפיכך אין הגעלה בשאר מיני משקין אלא במים, ואע"ג דגבי "ומורק ושוטף במים" דריש בתורת כהנים במים ולא ביין במים ולא במזוג ואמרינן בפרק דם חטאת (צו:) דבתרומה אפילו (במים) [ביין] ואפילו במזוג, ההיא אביי הוא דאמרה ולענין מריקה ושטיפה דצונן אמרה, אבל הגעלה דחמין דמפליט איסורין במים היא ודאי, א"נ קסבר אביי יין ומזוג מפליטין הן וחומר הוא בקדשים, אבל שמן ושומן וחלב וכיוצא בהן ודאי מבליעין ואין מפליטין, ומיהו רבא פליג עליה דאביי בפרק דם חטאת ומוקי לה במלתא אחריתי ולדידיה אפילו ביין ומזוג אין מגעילין בתרומה ובשאר איסורין שבתורה ואין צריך לומר בשאר כל המשקין, עכ"ל. והובאו דברי הרמב"ן ברשב"א בתשובה (ח"א סימן תקג) ובמשמרת הבית (ב"ד ש"ד) שכן אמר לו הרמב"ן בעל פה, וגם הר"ן בסוף פרק כל הבשר (חולין מד.) הביא דברי הרמב"ן. והסכים לזה הרא"ה בבדק הבית על תורת הבית (ב"ד ש"ד) שכתב וז"ל: והנכון בזה כמו שפירש מורי רבנו משה ז"ל דמים בכלים מפליטין וממריקין הכלי ואינן מבליעים, והיינו דאמרינן בספרי לענין הגעלה במים ולא ביין ולא בחלב ולא בשאר משקין, וא"ת והלא בכולי כלי משערינן ורואים כאלו חתיכת איסור שנימוחה בתוכן ואין כאן ששים במים אם כן מים אלו אינן מים אלא רוטב זה אינו שהבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו, עכ"ל.
אולם בשו"ת הרשב"א הנ"ל אחר שהביא מה שאמר לו הרמב"ן בזה כתב: וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו, שגם על שאר המשקין אמרתי שהם מפליטין על כרחנו, שהרי קנקנין שנתן גוי לתוכן יין שנינו קנקנים של גוי ויין ישראל כנוס לתוכן אסור בשתיה, ואם איתא למה אסור? והלא לא פלטו כלל מן היין שבתוכן. אלא אפילו חם היין מפליט יין הבלוע בתוכו כל שכן אם בשל בתוכו יין, ועוד שאם אתה אומר כן שאר משקין מותר לבשלן בכלים אסורין, והא ודאי ליתא, ואי מההיא דתורת כהנים במים ולא ביין במים ולא במזג. אדרבה מינה משמע לי איפכא. מדגרסינן בזבחים פרק דם חטאת (קד:), ת"ר, חטאת, אין לי אלא חטאת, שאר קדשים מנין? ת"ל קדש קדשים. יכול אף תרומה ת"ל אותה. דברי רבי יהודה, וכולה כדאיתא התם [פרק דם חטאת ק"ד] ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה? והתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, כלומר דאף בלע של תרומה אוסר עד שיגעיל ויוציא את בלעו. ואם כן אף היא בעיא מריקה ושטיפה. אמר אביי לא צריכא לדאמר מר במים ולא ביין, במים ולא במזג והא אפילו ביין. כלומר גבי קדשים גזרת הכתוב היא, אבל בתרומה דלהוציא הבלע בלבד אפילו במזג וביין. וכן פירש שם רש"י ז"ל והא תרומה דאף ביין ובמזג לא קפדינן אלא להגעיל אסור הנבלע בו, עכ"ל. אלמא מזג ויין מפליטין הן, עכ"ד.
וגם במשמרת הבית על תורת הבית (שם) הניף ידו בענין זה, וכתב שם בזה"ל: אמר הכותב: דברי המחבר דברי הגאון רבנו יצחק הזקן ז"ל הידוע הוא שכל דבריו מזוקקין שבעתים. וכבר נתוכחתי בדברים פה אל פה עם הרב רבנו משה ז"ל, וכה אמר אלי, שאין המים מבליעין אלא מפליטין, אמרתי, א"כ נבלה שנתבשלה בקדרה בתוך המים ואין במים ששים תאמר שאין הקדירה נאסרת שאין המים מבליעין, אמר, התם רוטבו של נבלה בעצמו הוא שנבלע אפילו שלא בסיוע המים. אמרתי א"כ אפילו פליטת הכלי תחזור ותבלע מעצמה בכלי ולא הועילה הגעלתו. אמר, אם כן יורה גדולה מכלי מדין איך הגעילוה ואין שום כלי מחזיק ששים חלקים כנגד גופו של כלי, אמרתי, ומי הגיד לנו שהגעילו במדין יורה גדולה שמא לא הגעילו היום אלא למחר, וכל שכן למאן דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא. עד שנדחק רבנו הרבה ואמר, למאן דאמר מין במינו לא בטיל, אפילו כלי קטן היאך הגעילו, ניחוש שמא בשלו בו מים שנתנסכו לע"א ואינם בטלים. אמרתי, מה זו קושיא סתם מימיהן בעינן מותרין, לשמא בשלו מים שנתנסכו בכלים ניחוש, ושתק רבנו. גם מה שאמר [הרא"ה] בשם הרב ז"ל שאין המים מבליעין אלא מפליטין והביא ראיה מההיא דבמים ולא במזג, טעות הוא בידו שאין משם ראיה לשאין המים מבליעין, אבל הרב ז"ל תרתי אמר, חדא שהמים מפליטין ולא מבליעין, ושאר משקין מבליעין ולא מפליטין, ולשאין שאר משקין מפליטין הביא ראיה מההיא דזבחים בפרק דם חטאת דגרסינן התם במים ולא ביין במזג, וגם בזו אמרתי זו גזרת הכתוב היא בקדשים לענין מריקה ושטיפה בלבד ואדרבה משם נראה דבעלמא מגעילין אפילו ביין ובשאר משקין דכולן מפליטין הם, אלא דבקדשים בלבד אמרו למריקה ושטיפה וכו'. אלמא אפילו שאר משקין מפליטין. גם בא הוא להוסיף טעם על דברי הרב ז"ל במה שהקשיתי לרב עצמו ז"ל שאם אין המים מבליעין אם כן כלי שבשל בו נבלה עם המים, לא נאסר, שאין המים מבליעין, ואעפ"י שלא מצא הרב ז"ל לזה תשובה חשב הוא למצוא תשובה ואמר דנבלה שנימוחה בתוך המים ואין כאן ששים במים אלו אינם מים אלא רוטב, "אבל הבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו". (עיין תשובת הרשב"א ח"א סימן תק"ג), עכ"ל. וכ"כ האורחות חיים (הלכות חמץ ומצה סימן צב) בשם רבינו שמשון. וע"ע בשו"ת בית דוד (יו"ד סימן קכא דף מה ע"ב ד"ה והנה) שתלה מחלוקת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל בהגדרת ההגעלה האם היא פליטה מדופני הכלי או איבוד בתוך דופני הכלי, ע"ש. ועיין באלף המגן (סימן תנב שם) ובבאר יעקב (שם) מש"כ בזה.
ועתה הבוא נבוא לענין דבר ה' זו הלכה, דהנה מרן ז"ל בב"י (או"ח סימן תנב) הביא דברי הרשב"א והרמב"ן הנ"ל, וסיים שכתוב בארחות חיים (הל' חו"מ סימן צב) שכל זה לכתחלה אבל בדיעבד מותר וכו', ע"ש. ובשולחנו הטהור לא הזכיר ענין זה, ורק הרמ"א כתב (שם ס"ה), "ואין מגעילן בשום משקה, רק במים, מיהו בדיעבד מהני הגעלה בכל משקה (ב"י בשם א"ח)" . ונחלקו האחרונים ז"ל מה דעת מרן בזה, כי הנה הפר"ח (שם) כתב שמ"ש הרמ"א בהגה בשם הארחות חיים, ליתא, שלדעת הרמב"ן שאר משקים אין בהם כדי להפליט ואף בדיעבד לא מהני אם הגעיל בהם, ולדעת הרשב"א אף לכתחילה מגעילין בהם כמבואר בתשובה ח"א בסימן תק"ג וכן עיקר, וכדמוכח בהדיא בפרק דם חטאת (זבחים צו:) ובפירוש רש"י לשם (ד"ה הא), ודלא כהר"ן בסוף פרק כל הבשר (חולין מד.) "וכן נראה בדעת מרן ז"ל שהשמיט זה לפי שסתמו כפירושו שבכל מיני משקין מגעילין", ע"ש. ולמדנו מדבריו שלושה דברים, האחד, שלדעת הרמב"ן אפילו בדיעבד לא מהני הכשר על ידי שאר משקים, השני, שלדעת הרשב"א אפילו לכתחילה אפשר להגעיל בשאר משקים, והשלישי, שמרן ז"ל ס"ל כדעת הרשב"א. וגם הגאון מהר"י עייאש בספר מטה יהודה (שם סק"ו) הביא דברי הפר"ח, ומשמע קצת שמסכים לדבריו. ושו"ר שכ"כ בדעתו בספר חכמה ומוסר ונביאו להלן. וגם הרב תפארת אדם (חאו"ח רס"י חי) הסכים לדברי הפר"ח בזה וז"ל שם: אם מותר לעשות הגעלה בשאר משקין דבר זה נחלקו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כמ"ש מרן ז"ל בב"י א"ח, ומור"'ם ז"ל פסק להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד, אבל מרן ז"ל לא גילה דעתו בש"ע הלכתא כמאן והר"ב שכנה"ג כתב דנראה דמספקא ליה למרן ז"ל ומשו"ה השמיטו, אבל הפר"ח ז"ל כתב שנראה שדעתו להקל מדהשמיטו וסתמו כפירושו שבכל משקין מגעילין, ונראין דבריו. וכ"פ הוא ז"ל. וכ"פ הר"ב מטה יהודה כאשר יראה הרואה בהדיא, ודלא כספר אפי זוטרי שכתב בשמו להיפך וליתא, דלא כתב דאפילו דיעבד לא מהני אלא לדעת הרמב"ן ז"ל ופשוט, והכי נקטינן, עכ"ל. ולמדנו עוד שגם הוא ז"ל הבין כן בדעת המטה יהודה, וציינו השד"ח (שם עמוד 376 ד"ה ומצאתי).
אולם מצאתי להגאון ר' אברהם ענתבי זצ"ל בספר חכמה ומוסר (דרך חוקיך ס"ק צט) שהעיר בזה על דברי הפר"ח הנ"ל וז"ל: אם מהנו מי משקים להגעלה, הנה ידוע דלהרמב"ן ז"ל דאפילו בדיעבד לא מהנו ולדעת הרשב"א דאפילו לכתחילה יכול להגעיל בהם, וספר אורחות חיים שהביא בב"י דדוקא לכתחילה אין להגעיל בהם אבל בדיעבד הוי הגעלה והפר"ח הכריע כהרשב"א וכתב שכן דעת הש"ע מדהשמיטה בש"ע, ואין דבריו מוכרחים דמצינו כמה וכמה חידושים שהביא בב"י, ובש"ע השמיטם כי על הרוב אין דרכו להעתיק אלא דבר המפורש בהרמב"ם והטור, ואדרבא כיון דבב"י הביא דברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א והביא אח"כ דברי הא"ח שהכריע דלכתחילה חשש לסברת הרמב"ן ובדיעבד סמך אדברי הרשב"א, וקי"ל בכל דוכתא דהלכה כדברי המכריע וסמך עמ"ש בב"י, ומור"ם ז"ל הביא סברת האחרונים ולא כתב "ויש אומרים", ש"מ דס"ל דאף דעת מרן כן, ע"ש. [א.ה לפי מה שנתבאר מדברי השד"ח הנ"ל, אין הערה על הפר"ח שהוא ז"ל כתב כן לפי דברי מרן ז"ל בב"י, ולא ראה דברי האורחות חיים במקורם, מ"מ הדין דין אמת וכאמור]. וכבר נתבאר לעיל שהרב שיירי כנסת הגדולה (סימן תנב סק"י) כתב וז"ל: רבינו המחבר בספר הקצר לא הזכיר לא סברת הרמב"ן ולא סברת הרשב"א נראה דספוקי מספקא ליה, אבל בספר המפה כתב סברת הרמב"ן ז"ל, עכ"ל.
ואע"ג שנתבאר לעיל שרוב ככל האחרונים ז"ל הבינו שמרן ז"ל ס"ל להתיר, ורק הכנה"ג כתב שמרן ז"ל מסתפק בזה, והרב חכמה ומוסר ס"ל שמרן ז"ל סובר כדברי האורחות חיים, ולכאורה יש לפסוק כמותם, מ"מ מכיון שדברי מרן ז"ל אינם מפורשים לפיכך נראה שיש לנקוט כדברי הרמ"א בהגה שהיא מילתא מציעתא, בפרט שכל היד המרבה לבדוק בדברי הראשונים ז"ל ישר יחזה פנימו שרבים וכן שלמים מהם ס"ל כדברי הרמב"ן, כי הנה הריטב"א (עבודה זרה עו:) כתב וז"ל: וכבר הוקשה לראשונים ז"ל היאך מכשירין יורה של גוים בדידה גופה דהא פלטה איסורה במים ואין במים שבתוכה ששים כנגד אלה, ונמצא שנאסרו המים וחוזר הכלי ובולעו, ונאמרו בזה פנים הרבה ואין לנו אלא דברי רבינו הגדול ז"ל שכן כחן של מים להפליט ולא להבליע איסור בכלים שהן קשים כל זמן שהם בכחן, כי אין פליטת איסור הקלוש מבטל כחן אלא אם כן נפל בו הרבה עד שנשתנו מראיהן, "ומפני זה לא הותרה הגעלה אלא במים" כדדרשינן התם (זבחים צ"ו ב') במים ולא בחלב ולא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין, וכבר הארכנו בזה הרבה בפרק כל הבשר בס"ד, עכ"ל. וכ"כ שם בדף לג ע"א (ד"ה והוי יודע). וכ"כ גם בחידושיו לפסחים (לב: ד"ה ובכלי). והגאון מהר"י טייב בספרו ערך השלחן (יו"ד סימן קכא סק"ד) הוסיף שהריטב"א כתב כן גם בחידושיו לחולין (דף קיח.), ושכ"כ הרא"ה (שם) ורבינו מנוח (סוף פרק ה מהלכות חמץ), וכדברים האלה כתב גם בספרו חקת הפסח (סימן תנב סק"י), וא"כ בודאי שאין להקל בזה עכ"פ לכתחילה. וכן העלה השד"ח (שם). וכ"פ עוד אחרונים כמבואר במשנ"ב (שם ס"ק כד) ובכה"ח (ס"ק ז"ך). ואם יטען הטוען, שלפי זה יש לנו להחמיר כדברי הרמב"ן, שהרי דעת מרן ז"ל לא ברורה, ועוד כמה ראשונים סוברים כמותו, צא אמור לו, דכיון שאף אחד מהאחרונים ז"ל לא הבין שמרן ז"ל פסק כדברי הרמב"ן, ואדרבא יש אומרים שמרן ז"ל מתיר אף לכתחילה, ויש אומרים שאע"פ שלכתחילה אין להתיר, מ"מ בדיעבד מותר, א"כ בודאי שאין להחמיר בזה אפילו בדיעבד, בפרט שכבר נתבאר לעיל שגם בדברי הרמב"ן נחלקו הפוסקים, ולדעת רבים וכן שלמים מהם גם הרמב"ן לא אסר אלא לכתחילה אבל בדיעבד מישרא שרי, ומכל דברים אלו מתחזק הענין שיש לפסוק כדעה האמצעית שאין להתיר לכתחילה אבל בדיעבד מישרא שרי.
ומכלל הדברים למדנו שאם הכשירו את הכלים בשאר משקין מעיקר הדין אין צריך לחזור ולהגעילם שנית, שכן משמע מסתימות לשון הפוסקים, ודלא כהפמ"ג שאם הוא קודם פסח יראה להגעילו פעם שני במים לבד אכן אם הגיע פסח מותר להשתמש לכתחלה בהגעלה זו, והביאו המשנ"ב (שם ס"ק כו), שלפי האמור מעיקר הדין אפשר להקל בזה. וכ"כ השד"ח (שם סוד"ה שוב) בדעת הרמ"א. ומכל מקום מודה אני שראוי ונכון ממדת חסידות להכשירו שנית במים, שמלבד שיש מחמירים בזה אף בדיעבד, עוד בה, שיש אומרים שאף לשיטת המתירים יש לחזור ולהכשירה שנית, בפרט שבספר ערך השלחן (יו"ד סימן קכא שם) מסביר שמ"ש הרמ"א (והאו"ח) שבדיעבד מותר, אין כוונתו לומר שאחר שכבר הגעילו בשאר משקים הכלי מותר בדיעבד ללא הכשר שנית, אלא כוונתו שאם כבר נתבשל שם מאכל יש להתירו בדיעבד ולסמוך על דעת המתירים, אבל בודאי שצריך להכשירו שנית, ע"ש. וכדבריו כתב הגאון ר' עקיבא איגר בתשובה (סימן פג) אלא שכתב כן בלשון ספק, כיעו"ש. ואם כי שאין זה פשט דברי הרמ"א, וכמ"ש השד"ח שם ועוד פוסקים, מ"מ בודאי שיש לחוש לזה היכא דאפשר. וכן העלה השד"ח בסוף דבריו שם. ומדבריהם למדנו עוד שגם לדעת המצריכים להכשירו שנית במים, אם נשתמש בו יש להתיר בדיעבד את מה שנתבשל בכלי שהוגעל במשקים. ואחר כך מצאתי שככל הדברים האלה כתבו במשנ"ב איש מצליח (שם עמוד 95 הערה 3) וז"ל: אולם משמעות שאר האחרונים שבכל אופן א"צ לחזור ולהגעיל, ומ"מ למעשה נכון לחוש להגעילו פעם נוספת היכא דאפשר, שאע"פ שכמה ראשונים מקילים בזה, מ"מ דעת הרמב"ן שלא עלתה לו הגעלה כלל וכו', ומרן הש"ע לא היקל בזה להדיא, רק הביא בב"י בשתיקה דברי האורחות חיים דבדיעבד עלתה ההגעלה, לכן למעשה נכון להחמיר. וכ"פ השד"ח (שם), עכ"ד האיש מצליח. ומ"ש הפמ"ג הנ"ל שאם הגיע הפסח מותר להשתמש בו לכתחילה, ר"ל שכיון שאי אפשר להגעיל כלים בפסח, לפיכך הוי שעת הדחק, וקי"ל שעת הדחק כדיעבד דמי, אולם כל זה לדעת האשכנזים שסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח (וכמ"ש הרמ"א בהגה שם) ולכן אסור להגעיל כלים בפסח, אבל להספרדים שסוברים שנותן טעם לפגם מותר בפסח (כמבואר בש"ע סימן תמז ס"י) אין צריך לזה ויש להתיר להגעיל כלי שאינו בין יומו אפילו בתוך הפסח, והארכנו בזה בס"ד בפרק א' הלכה י"א, לך נא ראה. ואין חילוק בכל האמור אם נבלע האיסור בכלי על ידי מים או על ידי שאר משקים, ולא אומרים בזה כבולעו כך פולטו, מפני שטבעם של המים להבליע ולא להפליט. כן כתב בספר אלף המגן (סימן תנב ס"ה) על פי דברי הראשונים הנ"ל, ע"ש. ומכלל הדברים למדנו שמים שהגעיל בהם הרבה כלים עד שנהיו כרוטב או כציר, לכתחילה אין להגעיל בהם. פשוט. וכן כתב במפורש הרמ"א בהגה (סימן תנב ה"ו) בשם הר"ן. ועיין במשנ"ב (סימן תנב ס"ק כז) ובכה"ח (שם סק"ס).
הכשר במי הגעלה שאינם מעלים בועות
ט. מעיקר הדין אפשר להגעיל את הכלים במי הגעלה רותחים שאינם מעלים בועות ושאינם על גבי האש כל זמן שהם בשיעור חום שהיד סולדת בו, ומכל מקום ראוי ונכון להגעיל את הכלים בזמן שכלי ההגעלה על האש ומעלים בועות, וכן נהגו, הנה הטור ביו"ד (סימן קכא) כתב בזה"ל: ונקרא כלי ראשון בעודו רותח אפילו אינו על גבי האש, ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו ע"ג האש צריך שתהיה ג"כ ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו והכי מסתבר, ע"כ. וביאר הב"י שם, שמ"ש ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו על האש שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, טעמם משום דכלל גדול בידינו (פסחים ל: עד. וסוף ע"ז) כבולעו כך פולטו וחמין שהעבירן מהאור מרותחים אף על פי שנתנו להם דין כלי ראשון לענין בישול בשבת, מכל מקום הדבר ידוע שאין חומן כל כך גדול כמו בעודן על האור, הילכך כלים שבלעו איסור בעודן על גב האור לא יפלטוהו על ידי חמין שהעבירו מהאור, וטעם בעלי סברא הראשונה דכיון דעדיין הוא רותח מחמת שהיה על גב האור חשיב כלי ראשון ממש, דאין הפרש זה שהיה על גבי האור ועכשיו אינו על גבי חשוב כל כך הילכך, עדיין דין כלי ראשון עליו לכל דבר, עכ"ל.
ואם כי שמרן ז"ל סתם הדברים ולא ביאר מהו "רותחים" דקאמר, מכל מקום נראה שכוונתו שלדעת הסוברים שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, היינו שצריך שהמים יעלו בועות שרק בכהאי גוונא נפלט האיסור מהכלי, ואילו לדעת הסוברים שאפשר להגעיל בכלי ראשון שאינו על גבי האש כל עוד שהוא רותח אפילו הוא אינו מבעבע, שפיר דמי. וכן מוכח מדברי הפוסקים שהביא מרן הבית יוסף בסימן תנ"ב (ס"א) וז"ל: ומה שכתוב בתשובת הגאונים שיזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה שאם ינוחו אסור להגעיל בהם כלים, היינו לומר שבעודם נחים מהרתיחה לא יגעיל בהם כלים לפי שכיון שאין המים רותחים אין כאן הגעלה אבל אם נחו ואח"כ הרתיחן והגעיל בהן כלים פשיטא דעלתה להם הגעלה וכ"כ בתרומת הדשן (ח"א סימן קלא, ח"ב סימן קנ) שמי שיש לו כלים הרבה שמגעיל זה אחר זה ורגילות הוא כשמכניסין כלי אחר נייחי המים מרתיחתן צריך להמתין בכל כלי עד שישובו המים ויעלו רתיחה וצריכים ליזהר, ואם לא נזהר הפסיד, דהא כתב סמ"ק במצות בשר בחלב (סימן ריג עמ' רטו הגהות הר"ף אות ד) דהגעלה אינה מועלת אלא דוקא ברותחין שמעלה רתיחה אבל היד סולדת מהם לא מהני. וכן כתב אשיר"י בפרק כל שעה (סימן ז) שצריך ליזהר בהגעלת כלי חמץ שלא ינוחו המים מרתיחתן, עכ"ל. וזה לשון שבלי הלקט (סימן רז פב.): בעל הדברות (העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ קכג: שער א', הכשר בשר טז ע"ג) כתב מסתברא שאין צריך לסלקן קודם שתנוח הרתיחה ולא להניחן שם עד שתנוח אלא מסלקן בכל עת שירצה וכתב הכל בו (סימן מח ט ע"ד) יש פוסקין שצריך שיזהר שלא תנוח היורה הגדולה שמגעילין בה מרתיחתה בעוד שהכלים בתוכה שלא יחזרו ויבלעו מה שפלטו וכל זה במי שמגעיל אחר זמן איסורו, עכ"ל. ומוכח מכל לשונותיהם שרתיחה היינו בעבוע, ולא סגי בחום שהיד סולדת בו ורק לדעה השניה שמקילה סגי שהמים רותחים בחום שהיד סולדת בו דסוף סוף אכתי מיקרי "כלי ראשון". וכן מוכח ממ"ש להלן בד"ה וכן בקודש חזיתיה.
ועתה הבוא נבוא לענין הלכה, שהנה מרן ז"ל כתב בשולחנו הטהור (סימן תנב ס"א) בזה"ל: יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו וכו', וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן, עכ"ל. ומשמע מדבריו שאם מגעיל את הכלי קודם שעה חמישית אין צריך להקפיד שהמים לא ינוחו מרתיחתן. וכן הבין הרמ"א שם שהגיה על דברי מרן ז"ל בזה"ל: אך רבים חולקים וסבירא להו דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים (וכן משמע מהרא"ש וסמ"ג ות"ה סימן קל"א ואגור וטור בסימן ק"ה) ע"כ יש ליזהר אפילו קודם זמן איסורו שלא ינוחו מרתיחתן כל זמן שמגעיל (ד"ע). ע"כ. נמצא שלדעת מרן ז"ל קודם זמן איסורו אין צריך להקפיד שהמים ינוחו מרתיחתן ומועילה הגעלה בכלי ראשון שאינו על גבי האש, ואילו הרמ"א ס"ל שיש להקפיד בזה וצריך להגעיל בכלי ראשון שעל גבי האש. וא"כ יצאנו לדין שלדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו כל שהמים בשיעור של חום שהיד סולדת שפיר דמי להגעיל בהם כלי ראשון שבלע על האש.
וכן בקודש חזיתיה להרב נהר שלום (או"ח סימן תנא סק"ז) שכתב דאע"ג שנסתלק מעל גבי האור שפיר דמי להגעיל בתוכו כלי שתשמישו בכלי ראשון בעודו על האש כמו הכף שמגיסין הקדרה וכסברא ראשונה שכתב הטור יורה דעה סימן קכ"א, וזו נראה דעת השלחן ערוך, דהכא כתב: "צריך להכשירן בכלי ראשון, ובסעיף ג' כתב: וכלי ראשון נקרא שהרתיחו וכו', אפילו אינו עתה על האש וביורה דעה לא הזכיר מדברי הטור כלום, אבל כתב: "דיני הגעלה הלא הם כתובים בהלכות פסח", ע"ש. גם הטור אע"פ שביורה דעה שם כתב דמסתברא טפי כסברא שניה שכתב שם דכל שתשמישו בעודו על האש הכי דוקא בעי מכשר ליה, הכא [בסימן תנ"א] כתב כלשון הש"ע, עכ"ל. הא קמן שמבין שמרן ז"ל ס"ל להקל בזה. ומה שציין למ"ש בסעיף ג', כוונתו למ"ש מרן ז"ל שם בזה"ל: סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין. וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח, ע"כ. וכתב בב"י שם שמקור הדברים מדתנן בפרק כירה (שבת מב.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי, ופירש רש"י שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין, משתחשך דכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל", עכ"ל. ומפורש יוצא דס"ל שאין צריך שהמים יבעבעו ושהכלי יהיה על גבי האש אלא כל שהוא רותח סגי. וכ"כ המגן אברהם (שם סק"ז) וז"ל: שעודנו רותח, שהיד סולדת בו, ע"כ. וגם הפר"ח (שם סק"ג) כתב כן וז"ל: פירוש שהוא רותח כל כך שהיד סולדת בו. ע"כ. וכ"כ האליה רבה (שם סק"ז). וע"ע במאמר מרדכי (סק"ז) שביאר שאע"ג שבסימן קכ"א פסק מרן ז"ל דסכין צריך ליבון, מ"מ הכא היקל להגעילם אפילו שהכלי אינו על האש, מכיון שיש פוסקים סוברים שאפילו בסכין של איסור סגי ליה בהגעלה סמך בזה על האומרים דחמץ היתרא בלע מקרי, כיון שיש צד אחר להקל, ומהאי טעמא נמי פסק לקמן ריש סימן תנ"ב דהמגעיל קודם שעה ה' א"צ ליזהר בכל הדברים שלשם משום דהוי נותן טעם דהיתרא, יעו"ש. והיינו משום דבכל הדברים שנתבארו שם יש מקילין ואומרים דאפילו באיסורים שרי, ולכן סמך בזה על האומרים דחמץ היתרא בלע מיקרי, עכ"ד. וכדבריו כתבו החק יעקב (שם) והרב ערך השלחן (שם סק"ז), ולפי דבריהם מובן באר היטב מדוע יש להקל בנ"ד דכיון דאיכא מ"ד דחמץ היתרא בלע, לכן מותר להגעיל כל כלי בכלי ראשון שאינו על האש.
וכן מצאתי להכנה"ג (הגהות הטור ס"ק מב) שכתב על הסברא האחרונה שהביא הטור בסימן קכ"א שאם נשתמש בכלי בעודו ע"ג האש צריך שתהיה ג"כ ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, בזה"ל: סברא זו לא מצאתיה בשום פוסק, גם רבינו הטור באו"ח סימן תנ"א לא הזכירה, ורבינו הב"י בסימן זה אע"פ שנתן טעם לסברא זו, לא הראה מקום סברא זו איה, ולפום ריהטא נראה לי הדל ליישב דעת רבינו הטור דמה שלא הזכיר סברא זו בסימן תנ"א משום דאף איהו סובר כסברא זו גבי שאר איסורין, מכל מקום בחמץ דיש סוברים דהיתרא בלע מיקרי, סתם כמאן דאמר דמהני הגעלה ברותחין אף אחר שהעבירן מהאש, דאף דמ"ש בסימן תנ"א דמהני הגעלה כזו הוא בדין סכינים והיה אפשר לומר דדוקא בסכין לפי שאין דרך להשתמש בו כל כך בחמין שעל גבי האש הוא דסובר דמהני הגעלה כזו, מכל מקום מדסתם אחר כך וכתב דכלים שמשתמשים בכלי ראשון כגון כף שמגיסין בו הקדרה מגעילן בכלי ראשון ולא פירש באיזה כלי ראשון יגעיל, מוכח דסמך עמש"כ גבי סכינים, וכתב מרן הב"י שלמד כן מדתנן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים וכו', ע"ש. ואם כן מובן דמ"ש שוב דכלי שנשתמשו בחמין מגעיל בכלי ראשון היינו כלי ראשון הנזכר גבי סכינים, ואם כן על כרחין לומר דהיינו מטעם שכתבתי כיון שדבר זה הוא מחלוקת בין הפוסקים יש לסמוך לגבי חמץ דאיכא סוברים דהיתרא בלע מיקרי אמאן דאמר דגם זה חשוב כלי ראשון ובשיטה זו קאי מרן בש"ע בסימן תנ"א דבסעיף ג' כתב דסכינים מגעילן בכלי ראשון וכלי ראשון נקרא אפילו אינו עתה על האש ובסעיף ה' כתב בכלים שמשתמשים כשהן על גבי האש כגון כף מגעילן בכלי ראשון וסתמו כפירושו דהיינו הכלי ראשון שהזכיר בסעיף ג' דאפילו אינו עתה על האש מהני וכו', עכ"ל. ודבריו קילורין לעין.
כל קבל דנא, הנה הסברא שכתב הכנה"ג בלשון "והיה אפשר לומר דדוקא בסכין לפי שאין דרך להשתמש בו כל כך בחמין שעל גבי האש הוא דסובר דמהני הגעלה כזו", לא נפלאת ולא רחוקה היא, כי הנה הפר"ח (שם ס"ה) ביאר דשאני סכינים שאין עיקר תשמישו בכלי ראשון שמעלה רתיחות ולכן מהני בכלי שאינו מעלה רתיחות, אבל שאר כלים בעינן רתיחות במים, ע"ש. וכ"כ בכה"ח (סופר, שם ס"ק מג) בשם כמה אחרונים וז"ל: ואע"ג דבשאר כלים לא מהני הגעלה עד שיעלה רתיחות כמבואר במ"א סימן תנ"ב (סק"ג) וביו"ד סימן צ"ד ובאו"ה (כלל נח דין ס"ג), מכל מקום בסכינים ובעץ פרור מהני מטעם שכתב הר"ן (פרק כל שעה) כיון דרוב תשמישן אינן בכלי ראשון שמעלה רתיחות, מק"ח בביאורים (סק"ב), וכ"כ הלבוש בסימן תנ"ב דהיינו דוקא בסכינים אבל כלים שתשמישן בכלי ראשון ובעי מדינא הגעלה צריך דוקא שיעלה רתיחה, עכ"ל.
אולם נלע"ד שהעיקר כדברי המאמ"ר ודעימיה שמקילים בזה, הן מחמת שהם הרוב, והן מחמת שהטעם שהביאו לדבריהם דסמכינן על מ"ד היתרא בלע, טעמא טעים כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים, ואכן אחר החיפוש מצאתי להגאון שדי חמד ח"ז (מערכת ה'א אות כג עמוד 366 ואילך) שכדרכו בקודש האריך הרחיב בפתגמא דנא והביא דברי הפוסקים בזה, ושם בד"ה ובאמת לדידי חזי לי, כתב שנראה לו שדעת מרן ז"ל שגם בשאר איסורין כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון יכול להגעילו בכלי אחר שהעבירו מעל האש אף אם נשתמש בו בעודו על האש וכסברא ראשונה שהביא הטור בסימן קכ"א, והוא ממה שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור ביו"ד סימן קכ"א (ס"ג), "דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים באו"ח סימן תנ"א, וכוונתו ודאי לומר שממנו נקח לשאר איסורין, ובדין מחבת וכן בדין סכין שלדעתו חלוקים הם בשאר איסורין מבחמץ כתב דיניהם מפורש כי היכי דלא תיסק אדעתין למילפינהו מדינם בחמץ, וא"כ מובן הא סתמא כל שלא פירש דבשאר איסורין יש להחמיר מבחמץ, סתמו כפירושו דדין שאר איסורין שווה לחמץ, ומאחר דמתבאר מדברי מרן שבסימן תנ"א בסעיף ג' ובסעיף ה' דמהני הגעלה כזו לחמץ גם לכלי שמשתמשים בו בעודו על האש, אם כן מוכח ודאי דגם בשאר איסורין סובר שהדין כן דאף כלי שמשתמשין בו בעודו על האש סגי ליה הגעלה בכלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש אם הוא רותח", ושוב הביא דברי הנהר שלום הנ"ל שכתב כן, אלא שהשד"ח חזר זו מסברא זו מפני שראה להרב ערך השלחן שהביא להקת נביאים דקיימי בחד שיטה דבעינן הגעלת כלי ראשון ברותחין שהאש מהלך תחתיו, ושוב האריך בזה השד"ח והביא פוסקים שחולקים על זה ואסיפא דמילתא כתב בזה"ל: העולה מכל האמור למעלה דכלי שמשתמשים בו בכלי ראשון כשהוא על האש אם מועיל לו הגעלה במים רותחין אחר שהעבירו מן האש, הוא מחלוקת שהביא הריב"ה ביו"ד סימן קכ"א, ומדברי הרמב"ם וכן מסמ"ק ותרומת הדשן שהביא הרב ערך השלחן אין הכרח שסוברים דלא מהני, אבל בדברי הר"ן בסוף ע"ז שהביא הרב וכן בדברי הר"ן והריטב"א בפרק כירה שהבאתי אני ההדיוט מפורש דסברי דלא מהני הגעלה כזו וכסברת היש אומרים שהביא הריב"ה, ומסתברא ליה כוותייהו, אמנם אין מדבריהם הכרח אלא לגבי איסורא בלע, אבל במידי דהיתרא בלע כגון כלי מבשר לחלב כי היכי דמהני ליה הגעלה במקום ליבון הכי נמי יש לומר דמהני ליה הגעלה ברותחין אחר שהעבירן מן האש וכו', עכ"ד, ואע"ג שלכאורה לפי דבריו יוצא איפוא דלדידן דקי"ל חמץ הוי איסורא בלע יש להחמיר בזה (עיין לעיל בפרק א' הערה 34), מ"מ כבר כתב השד"ח (שם בד"ה ודאתאן עמוד 374) משם הנצי"ב בעמק שאלה (שאלתא קלז סק"ה דף מ' ע"ג) שכתב שיש להתיר אף בחמץ אף דהוי איסורא בלע, שהרי מצינו בכמה מקומות בסימן תנ"א שהיקל מרן הש"ע בענין חמץ, על אף שבשאר איסורין החמיר, מפני שיש לסמוך בכהאי גוונא על מ"ד היתרא בלע, וא"כ ה"ה בנ"ד.
ומן האמור תשובה מוצאת למ"ש המשנ"ב (סימן תנב סק"ח) שעל אף שאפשר ללמוד עליהם זכות כי אין דרך להגעיל רק קערות וכפות שמשתמשין ע"י עירוי דבהם מהני הגעלה במים שהיד סולדת בהם לבד, מכל מקום בקדרת נחושת ודברים שתשמישן ע"י כלי ראשון נראה דאפילו בדיעבד לא מהני הגעלה זו וצריך לחזור ולהגעיל [אך לענין לאסור המאכל אם נשתמש בו בפסח מסתפק הפמ"ג ונראה דאם הוא אינו בן יומו מעת שנשתמש בו החמץ יש לצדד להקל], עכ"ד. כי לפי האמור אין דבריו מוכרחים, שכבר נתבאר שמעיקר הדין אין צריך שהמים יעלו בועות, וא"כ בודאי שבדיעבד מהני הגעלה וכל שהמים בשיעור של חום שהיד סולדת בו יש לבתיר להגעיל בהם כלים שבלעו בכלי ראשון על האש.
ומכל מקום משום חומרא דחמץ, ראוי ונכון להחמיר בזה, ובפרט שאפשר לעשות הדבר בנקל, ולכן יש להקפיד שכלי ההגעלה יהיה תמיד על האש ואף יעלה בועות, שכבר נתבאר לעיל שלדעת הסוברים שצריך שהכלי יהיה תחת האש, צריך שהמים יעלו בועות, בפרט שכן פסק בשו"ת תרומת הדשן (סימן קלא) וז"ל: שאלה: כשמגעילין כלים, צריכין ליזהר שיהיו מי הגעלה מעלין רתיחה תמיד כל שעת ההגעלה, או לאו? תשובה: יראה דצריכין ליזהר, ואי לא נזהר הפסיד. והכי כתב בהדיא בסמ"ק במצות בשר בחלב, דהגעלה אינו מועלת אלא דווקא ברותחין שמעלה רתיחה, אבל היד סולדת מהם לא מהני. וכן כתב אשירי פ' כל שעה, שצריך ליזהר בהגעלת כלי חמץ שלא יניחו המים מרתיחתן. אע"ג דבמרדכי פ' בתרא דע"ז מייתי מתוספות רבינו אלחנן, דהיורה כשמסלקין אותו מן האור ופסיק רתיחתה חשיבא עדיין כלי ראשון לענין הגעלה, וגדולה מזו התיר שם. וכן באשירי פ' אין מעמידין בשם ר"י, להגעיל בכלי ששאבו בו מן הרותחין, נראה דכל הנהו הגעלות לא קיימי אלא אכלי יין נסך דתשמישו בצונן, וסגי להו בהגעלה גרידא, והכי מחלק אשירי שם, וכן פ' כירה על פסק ר"ת בהגעלת החבית. ונוכל נמי לחלק לדידן הכי לענין הגעלה לרתיחה, ולומר דכלי שתשמישו בחמין לא סגי להו בין כלי חמץ בין שאר איסורין, רק ברותחין שמעלין רתיחה כדמסיק לעיל. לפ"ז הא דכתב במרדכי פ' כל שעה, אין רשאין להגעיל כלים הרבה יחד בסל, וא"כ מי שיש לו להגעיל הרבה כלים צריך להגעיל זה אחר זה. ורגילות הוא כשמכניסין כלי אחד נייחי המים מרתיחתן, לכך צריך להמתין בכל כלי עד שישובו (כצ"ל) המים ויעלו רתיחה, עכ"ל. וכ"כ עוד פוסקים, וכן נהגו בזמנינו. והמחמירים בזה צריכים לפקוח עיניהם על כך, כי טבע המים לנוח מרתיחתן כשמכניסין בהם כלים, וצריך להמתין בכל כלי עד שיעלו המים בועות, ויש להזהיר בזה את האחראים על ההגעלה שהואיל והם מגעילין כלים במהירות בזה אחר זה, לעיתים אינם מדקדקים לראות אם מעלין רתיחה, ולכן כתבו האחרונים שנכון להעמיד בעת ההגעלה אדם שבקי בדיני הגעלה. וכמו שהעיר לנכון המשנ"ב בסימן תנ"ב (סק"ח).
נתינת אבן מלובנת במים
י. לאור האמור בסעיף הקודם נוהגים ליתן בתוך המים אבן מלובנת או ברזל מלובן שדרכם וטבעם לירד לתחתית הכלי סמוך לאש ממש וממילא הם צוברים חום רב וגורמים למים לבעבע תמיד, ואפשר לעשות כן לכתחילה על אף שאלמלא האבן המים לא היו מעלים בועות. הנה דין אבן מלובנת נזכר בהגהות מיימוניות ובמדרכי והובאו בב"י בסימן תנ"א ובש"ע (שם סעיף טז) וברמ"א שם (סעיף ו) ובעוד מספרי הפוסקים, אלא שהם ז"ל דיברו לענין כלים שאי אפשר להכשירם בתוך כלי הגעלה רגיל, הן מחמת גודלם כגון סכינים וכפות גדולים, והן מחמת שהכלי מחובר לקרקע ואי אפשר להוציאו, וככתוב ברמ"א הנ"ל וז"ל: וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון, יתן עליהם אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, והוי ככלי ראשון. וכן כל כיוצא בזה. ויעביר האבן על כל הכלי, שאז מגעיל כולו, עכ"ל. ועל פי יסוד זה נהגו גם כן להכניס את האבן המלובנת לתוך הכלי שבכך מעלה רתיחות, ודבר זה מוסכם לכל הדעות. וע"ע בראבי"ה (פסחים עמוד 84) והביאו ג"כ הרא"ש (פסחים פ"ב) שכתבו שבמקום לעשות שפה לכלי גדול בכדי שיגיעו לשם מים רותחים היו משליכים בתוך היורה בעודת רותחת אבן רותחת או לפיד אש ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתה. וכ"כ האורחות חיים (חמץ ומצה סימן פט) בשם ר' פרץ, וע"ע שם בשם הרשב"א שחולק על זה. ועיין למרן הש"ע (סימן תנא סעיף טז) שכתב: "מדוכה מותרת בהגעלה ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה, משים בה מים רותחים ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה, דכל כהאי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון", ע"כ. ואם כשהמים אינם על האש התיר באבן מלובנת, כל שכן שיש להתיר כשהמים על האש ממש,
ומכלל זה למדנו שעל אף שהפר"ח (שם) חלק על דברי מרן ז"ל הנ"ל באומרו "דמנין לו, דהא כלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו, ופשיטא לי דיורות ומחמי חמין שנשתמשו בהם על האש דלא מהני ערוי וכמו שכתבתי בסעיף ו' שהיא הסכמת רוב הפוסקים ז"ל והאבן רותחת לא מהניא אלא להעלות הרתיחה בכל שפתיו, אבל לעשותו כלי ראשון פשיטא דלא וכו', ע"ש. וגם הב"ח (או"ח סימן תנב) כתב וז"ל: אבל לערות עליהן רותחין מכלי ראשון ואפילו ישים עליהן ג"כ אבנים מלובנים כל זה אינו אלא כמו עירוי, אבל לא הוי כלי ראשון, עכ"ל. והביאו להלכה במג"א (סימן תנא ס"ק יח). וגם האליה רבה (שם ס"ק יט) הביא דברי הב"ח הנ"ל ועל אף שהעיר שם שמדברי הגהות מיימוניות הוי ככלי ראשון וכן מבואר במהרי"ו, מ"מ סיים וכתב שאינו מועיל הגעלה ע"י אבנים אלא בקערה וכיו"ב שרוב תשמישן הוא רק ע"י עירוי מכלי ראשון משא"כ בדבר שרוב תשמישן הוא בכלי ראשון אינו מועיל להגעיל באופן זה דלא הוי ככלי ראשון ממש, ע"ש. והביאו המשנ"ב (סימן תנ"א ס"ק נא) והחמיר על דבריו באומרו שאפילו בקערה וכיו"ב אין להקל לכתחילה להגעיל ע"י אבנים אלא בידוע שהוא אינו בן יומו מתשמיש כלי ראשון, ע"ש.
מכל מקום בנ"ד גם לדעתם ז"ל מותר הדבר שהם ז"ל מיירי שנותנים האבן מלובנת על הכלי ושופכים עליהם מים, שבזה יש לומר דהוי כעירוי שסוף סוף מערה הוא מים מלמעלה במקום פתוח והכל הולך ומצטנן, אבל בנ"ד שנותן את האבן המלובנת בתוך הכלי שהוא תחת האש בודאי שגם לדעתם יש להקל בזה. וע"ע בשו"ת בית שלמה (יו"ד, דרימר, סימן קנב) שנשאל אם מותר להגעיל על ידי חפירה שעושים באדמה ושופכים שם מים רותחים עם אבנים מלובנות, וכתב שם שכבר החמירו בזה הב"ח והפר"ח שם דלא הוי כלי ראשון ממש ע"י אבנים מלובנים, והוסיף שם דאף להמקילין ע"י אבן מלובן, מ"מ כאן לא מועיל, שהרי התוס' במסכת שבת (מ:) כתבו דהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני הוא משום דכלי ראשון מתוך שעומד על האור דופנותיו חמין, אבל כלי שני שאין דופנותיו חמין הולך ומתקרר, ע"ש. ובנ"ד ששופך לתוך הגומא דופני הגומא הם קרים, וא"כ י"ל דכולי עלמא מודו דאין דינו ככלי ראשון, עכ"ד. ומבואר שרק מפני שהרתיחו את המים בכלי אחד ושפכוהו לתוך גומא והוי כלי שני לפיכך לכו"ע לא מהני הכשר דהוי כלי שני שהולך ומתקרר, אבל בנ"ד דמיירי בכלי שחיממוהו על האש דהוי כלי ראשון, לכולי לעלמא מישרא שרי דהוי כלי ראשון ופשוט. ואחר זמן מצאתי בקובץ תלפיות (כרך טו שנת תרס"ו) שבנו של הרב בית שלמה הנ"ל כתב במפורש שמה שאסר אביו, היינו דוקא שבעת ההגעלה לא ימשיך הקיטור להרתיח את המים, אבל אם הקיטור מחובר כל הזמן למי ההגעלה גם אביו מודה דמותר, ע"ש .
הכשר כלים שבלעו ע"י שריה או מליחה
יא. אף על פי שנתבאר בסעיף הקודם שראוי ונכון להגעיל את הכלים בזמן שכלי ההגעלה על האש ומעלה בועות, מכל מקום בכלים שבלעו חמץ על ידי שריה מעת לעת, וכמ"ש הפמ"ג במשב"ז (או"ח סימן תנא סק"ט) שכבוש מעת לעת איסור בכלי, או חמץ שכר למאן דאסר דמבליע ומפליט בכולו ואף בכלי מתכות וכדבעינן למימר לקמן בסוף הסימן אי"ה, מכל מקום אם הגעילו בכלי ראשון שהוסר מהאש די בכך אע"פ שאין מעלה רתיחות, ע"ש. ונראה שכוונתו דהא קי"ל כבוש כמבושל, לאו בישול גמור הוא ממש דהוי טעם קלוש כמבואר במהרש"ם בתשובה ח"ד (סימן לד) ובעוד פוסקים, לפיכך יש להקל בזה, וע"ע בהערה הבאה וצרף לכאן. או על ידי מליחה, שהרי מאי דקי"ל (חולין צז:) מליח כרותח היינו לצלי, ואסור כדי קליפה, וכמבואר בש"ע (יו"ד סימן צא ס"ה), וממילא שמעינן מינה שכיון שלא נבלע בכלי כמו שבלע בבישול, בודאי דמהני ליה הגעלה בכלי רותח שאינו על האש, שהרי לדעת הסוברים שאם נשתמש בכלי בעודו על האש שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, טעמם משום דכלל גדול בידינו (פסחים ל: עד. וסוף ע"ז) כבולעו כך פולטו וכמ"ש הב"י שהבאנו בהערה 13, וא"כ בנ"ד שלא השתמשו בכלי על האש בודאי דסגי בחום זה, בפרט שיש סוברים שאף לכלי שבלע על האש ממש סגי בהגעלה במים רותחין שלא האש ואינם מבעבעים. וכ"כ הפמ"ג במפורש לענין כבוש והבאנו דבריו בהערה הקודמת, ומינה לנ"ד. אפשר לכל הדעות להגעילם בכלי ראשון רותח שאינו על האש ואינו מעלה בועות.
הכשר כלי ראשון ע"י עירוי
יב. יש אומרים שכלי שנשתמש בו בחמץ בכלי ראשון ממש, אפשר להגעילו על ידי עירוי מכלי ראשון מפני שעירוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון, ויש חולקים ואומרים שאין הגעלת עירוי מועילה לכלי שבלע בכלי ראשון, וכן עיקר להלכה. הנה אם עירוי מכלי ראשון חשיב ככלי ראשון או לא, נחלקו רשב"ם, ר"ת ור"י, שהרשב"ם (הובא בתוס' שבת מב: ד"ה אבל) ס"ל שעירוי מכלי ראשון דינו ככלי שני ואינו מבשל כלל, וכדבריו כתבו הר"ן (שבת מב:) בשם הרא"ה, וכ"כ הרשב"א בחידושיו (שבת שם) בשם גאון. וכ"ד הרמב"ן הריטב"א (ע"ז עד:) והמאירי (שבת מב:) ועוד ראשונים. ומאידך דעת ר"ת (הובא בתוס' זבחים צה:) וכ"כ בספר הישר סימן רמג) שעירוי מבשל כדי קליפה. וכדבריו כתבו התוס' (שבת מב: וע"ז עד:) וכ"כ בספר התרומה (סימן קלד) והסמ"ק (סימן רפב) ועוד ראשונים. ור"י בעל התוס' (הובא בתוס' שבת מב: ד"ה אבל) ס"ל דעירוי מבשל ככלי ראשון ממש. ע"ש. וכ"כ המרדכי (סוף ע"ז סימן לא).
והנה הרא"ש (פ"ג דשבת סימן טז) הביא מחלוקת רשב"ם ור"ת הנ"ל והאריך מאוד בראיותיהם, ואסיפא דמילתא כתב שאחת מהראיות שהביא רבינו תם לומר דעירוי ככלי ראשון היא, מדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עד:) נעוה ארתחו (פירש"י בד"ה נעוה ארתחו: הגת הרתיחו ברותחין נעוה כמו יטופון נעווהי בחמר), ומתוך כך מתיר רבינו תם להכשיר כלי שנשתמש בו בכלי ראשון על ידי עירוי שישפוך עליו מים רותחין מכלי ראשון, ואינה ראיה דשאני יין נסך דתשמישו על ידי צונן אבל כלי שנשתמש בו איסור והוא בלוע מעבר לעבר אי אפשר שיפלוט כל האיסור על ידי עירוי ששופכין עליו שאינו מבשל אלא כדי קליפה ולא כל האיסור הבלוע בדופני הכלי מעבר לעבר, עכ"ד. והביאו מרן הב"י בסימן תנ"א וכתב שמ"ש הטור שם שעירוי חשוב ככלי ראשון, לאו למימרא חשוב ככלי ראשון ממש, אלא לומר דלא סגי ליה בהכשר דכלי שני קאמר דחשוב ככלי ראשון, אבל מכל מקום אין לו דין כלי ראשון ממש, וזהו שכתב ומיהו כלי שנשתמשו בו על ידי האור לא סגי בעירוי אלא צריך להגעילו בכלי ראשון, וכך הם דבריו בספר יורה דעה סימן קכ"א", ע"כ. וכ"פ בשולחנו הטהור (שם ס"ה) וז"ל: כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני, וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון, עכ"ל. וכ"פ במשנ"ב (ס"ק מא).
בפרט שמ"ש הרא"ש בשם ר"ת אינו מוסכם, כי מצינו להר"ן (שבת דף כ. מדפי הרי"ף בד"ה ומיהו) שכתב בנידונו בזה"ל: ומיהו לענין הגעלה לא נפקא לן מהאי פלוגתא מידי, דאפילו תאמר דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, אין מגעילים בעירוי דברים שנשתמשו בו בתוך כלי ראשון, דכלל גדול אמרו [ע"ז עו ב] כבולעו כך פולטו, וכן נמי אם נשתמשו בכלי ע"ג האור כגון יורות וקומקומים אין מגעילין אותן בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האור", ע"ש. ומבואר דס"ל שבהגעלת כלים גם לדעת ר"ת אין להתיר להכשיר כלי שבלע בכלי ראשון על ידי עירוי. וגם בחידושי הריטב"א (שבת מב:) כתב כן וז"ל: ולענין הגעלה הוא חמור מן הכל [ולא דמי לשבת] משום דקי"ל (ע"ז ע"ו ב') דבעינן כבולעו כך פולטו, מעתה אין מגעילין קדרה שהיה כלי ראשון או אלפס בתוך יורה מרותחת שאינה על גבי האור ואע"פ שזה וזה כלי ראשון, וטעמא משום דבעינן כבולעו כך פולטו וכשם שבולעו [על] ידי האור כך צריך לפולטו ע"י האור, וכל שכן שאין מכשירים קדרה ואלפס להגעילן בעירוי מכלי ראשון, וזה ברור לכל מי שטועם האמת, עכ"ל. וכן הוא בראבי"ה (פסחים, סימן תסד). והרי הוא כמבואר. וע"ע בש"ע שתילי זיתים (או"ח סימן שיח ס"י אות מא) שכתב שעירוי מכלי ראשון חשוב ככלי ראשון היינו לחומרא ולא לקולא כגון להכשיר כלי שצריך הגעלה דלא מהני להכשיר כלי שבלע איסור בכלי ראשון, ע"ש. וע"ע להרה"ג ר' דוד קליין זצ"ל בספר בית ארזים (סימן תנא אות קה עמוד יג).
הכשר סיר לחץ
יג. אין חילוק ברמת החום שבה השתמשו בכלי ראשון ובכל מקרה אפשר להגעילו במים רותחים וכאמור, ולכן סיר לחץ שחומו מגיע ליותר ממאה מעלות, מועילה לו הגעלה במים רותחים שאינם מגיעים לחום זה, וזאת בתנאי שניקו היטב את הלכלוך שמצטבר בגומי הנמצא במכסה, בחריצים ובהברגות. כן מבואר מסתימות לשון הפוסקים שכתבו שכל כלי ראשון מועיל לו הגעלה ברותחין, ולא חילקו בין השתמשו באותו הכלי במים רותחים מאוד. וכן מבואר ממחבת שמטגנין בה בשמן, דמהני לה הכשר במים רותחין, אף על פי שהשמן מגיע ליותר ממאה מעלות כנודע. וכן מפורש יוצא ממה שנתבאר לעיל בהערה 13 שלדעת מרן ז"ל מועיל הגעלה בכלי ראשון שאינו על האש ואינו מעלה בועות, וודאי שברוב ככל הכלים משתמשים בהם במים מבעבעים ואעפ"כ כשמכשירים אותם לא הצריכו באותו האופן. וכן בקודש חזיתיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חיו"ד סימן ז אות ג סק"א) שנשאל בפתגמא דנא ובתחילת דבריו הביא דברי ערוך השלחן (סימן תנא סעיף סו) שמשמע דס"ל דבעינן הכשרו ממש כמות אותו בחום של תשמישו, אולם הישכי"ע דחה דבריו שם באומרו שאם באמת יש לחלק, גם בעל האש בין חום גדול לחום יותר פחות, לא הוה שתיק מינה, והוי ליה לאשמועינן חידושא והאריך בזה וסיים בזה"ל: איך שיהיה, הכשרתה על האש, דלענין ההפלטה האש מפליטה כל מין שימוש שעל האש, בין אם היה החום על האש שנשתמשו בו הוא 170 מעלות בין פחות או יותר, והאש של ההכשר הוא ג"כ באותה מדה או פחות יש לו כח להפליט, כל מה שבלוע בקדרה וכו', עכ"ד. גם בשו"ת בצל החכמה ח"ג (סימן נה) נשאל בזה והשואל חשב שזה לא מהני, כי מים מרתיחים בחום של מאה מעלות, ואילו בסיר לחץ כשכיסויו עליו מגיע החום עד לכארבע מאות מעלות, ונמצא שהאיסור נבלע בדופני הסיר בחום של כארבע מאות מעלות וזה אינו יוצא בחום של מאה מעלות, וא"כ כאשר יבואו לבשל בו אחר ההגעלה כדרכו, יוסיף לפלוט האיסור שנשאר בלוע עדיין בדופני הכלי, והשיב הרב שם שלדעתו שפיר מהני ההגעלה הרגילה גם לסיר לחץ כי מים שהורתחו עד שמעלים רתיחה מפליטים כל מה שנבלע בדופני הקדירה ע"י מים או משקה אחרת, גם אם נבלעו לתוכו באמצעות חום יותר גבוה, והאריך להביא ראיות לזה, ע"ש. וכן עיקר.