פרק ב' - הכנת הכלי להגעלה
נקיון הכלי קודם ההגעלה
א. כלי שצריך הגעלה, יש לנקותו לפני הגעלתו היטב ולשפשפו מכל לכלוך וחלודה, אבל אין צריך לייבשו. הנה בתורה (במדבר פרק לא פסוק כב) כתוב: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעפָרֶת, ופירש"י שם, ורבותינו אמרו: "אך את הזהב", לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא. ע"כ. ומקורו בספרי זוטא (פרק לא) ובילקוט שמעוני תורה (פרשת מטות רמז תשפג). וגם הרא"ש (מסכת פסחים פרק ב סימן ז) הביא כן בשם הספרי הנ"ל. ובתורה תמימה (שם) הזכיר שדרשה זו הובאה בפירש"י וברא"ש בשם הספרי וכתב, "ולפנינו בספרי כאן ליתא דרשה זו", ע"כ. ונעלם מעיניו הספרי הנ"ל. וכן מבואר ממ"ש מרן ז"ל בש"ע (סימן תנא ס"ג) שקודם ההגעלה צריך לשופם יפה במשחזת או ברחיים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרם. הילכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה. ע"ש. וסכינים לאו דוקא, וכן כתב הדרכי משה (סק"ג) בשם האגור (סימן תשמב) שהוא הדין לכל הכלים שצריך להסיר מהן החלודה. וכן כתבו במפורש העיטור (הלכות בעור חמץ) והר"ן (פסחים שם). ומ"ש בספר מהרי"ל (מנהגים, הלכות הגעלה אות ח) וז"ל: והמגעיל דפין ושולחנות יהיו מקודם מנוקרין מן החמץ ומשופשפין יפה יפה בכל חריצין, ויהיו מנוגבים מן המים שלא יהא עליהן שום צוננים שמא יצטנן הרותחין קודם אשר מגעילין החמץ או האיסור. וכן כל כלים צריך לנקרן מכל טינוף וחלודה טרם הגעלה, עכ"ל. מיירי דוקא בשולחנות, דכיון שמערה עליהם מים מועטים ממילא יש לחוש שיצטננו, אבל כאשר מגעילים כלי בכלי ראשון שעל האש, אין צריך לנגב הכלי, ופשוט. ולכן הוא ז"ל כתב בהמשך דבריו וכן כל כלים וכו', ולא הזכיר שם דין של ניגוב דמיירי כשמגעילן בתוך רותחין.
ולפי האמור יש להעיר עמש"כ בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט סימן תנא סק"י) בשם מהרי"ל שהמגעיל כלים שרחצו אותם במים להסיר מעליהם החמץ יזהר שיהיו מנוגבים מן המים, ע"ש. והוב"ד גם בפר"ח (סימן תנב סק"ד), כי הרואה יראה שהמהרי"ל מיירי בשולחנות וכיוצא בזה, אבל במגעיל כלים בתוך מים רותחין אין צריך לנגב, שמיעוט המים בטלים ברוב במים. וכלי שהגעילו אותו ללא שניקוהו היטב תחילה, לא מועילה לו הגעלה, וצריך לנקותו היטב ולחזור ולהגעילו, אלא אם כן ברור לנו שלא נבלע בכלי שום חמץ קודם שנעשתה החלודה שאז המיקל יש לו על מה שיסמוך, וכל זה כשיש בחלודה או בלכלוך ממשות שכשגוררים אותה משם יש בה כמו עפרורית, אבל אם אין בהם ממש, רק מראה שחור או אדום ואי אפשר להסירו על ידי גרירה, אפשר להגעילו כך. בשו"ת הרא"ש (כלל יד סימן א) כתב וז"ל: ואין להגעיל שום כלי עד שיעביר כל חלודה שעליו וינקהו יפה, כי במקום החלודה והטינופת אין פולט הבליעה. ותניא בסיפרי: אך את הזהב, מכאן שצריך להעביר את החלודה וכו', עכ"ל. ומסתימות לשונו יוצא איפוא שגם כלי שבודאי לא היתה עליו ממשות של חמץ, ואחר כך העלה חלודה, לא מועיל לו הגעלה עד שיסיר החלודה. אולם הט"ז (שם סק"ו) כתב וז"ל: נ"ל דהיינו מה שאנו קורים ראס"ט, ויש שם ממש באותו ראס"ט והוא בא מחמת שהיה הכלי במקום המוצנע שלא שלט שם האויר וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית, והטעם שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלודה מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין, אבל לפעמים שיש שחורו' או אדמדומי' באיזה מקום מהכלי בפרט ביורות ומחבתות (כצ"ל) וא"א להסירו משם לגמרי אפילו אחר הגרידה ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילו דאל"כ לא תמצא כי אם א' מעיר שתוכל להגעיל כי יש הרבה כך שלא תוכל להסיר וכו', עכ"ל.
ולפי דבריו יוצא שכלי שלא היתה עליו ממשות קודם החלודה, ואחר כך העלה החלודה מהני להו הגעלה אף שהחלודה נמצאת על גביו. והסכימו לדבריו רבים מהאחרונים הלה המה: החק יעקב (ס"ק ח"י), החק יוסף (ס"ק יא) ורבינו זלמן (ס"ק ח"י). וכ"כ המשנ"ב (ס"ק כב) והכה"ח (ס"ק מח) בשם האחרונים. ופלא שנעלם מעיניהם דברי הרא"ש הנ"ל. ואמנם הרא"ש בחידושיו לפסחים (פרק ב סימן ז) כתב: "וקודם לכן צריך לשופו ולנקותו יפה דבענין אחר לא יפלוט", ע"ש. ופירש הרב קרבן נתנאל שם בשם הט"ז שיש לאסור שמא תחת החלודה יש איסור ממש והחלודה מכסהו. ומבואר שמפרש בדברי הרא"ש כמ"ש הט"ז. מכל מקום הרואה יראה שמדברי הרא"ש בתשובה לא משמע כן. ושו"ר במשנ"ב איש מצליח (על המשנ"ב שם) שעמש"כ שם "אבל כשיש שם חלודה יש לחוש שמא יש שם משהו מן החמץ והחלודה מכסהו", כתבו (בהערה 2) בזה"ל: וכ"כ בכה"ח (שם) בשם האחרונים, אולם ברא"ש (פ"ב דפסחים סימן ז) מבואר הטעם משום דבענין אחר לא יפלוט. ומ"ש הקרב"ן שם דמיירי שיש ממשות חמץ תחת החלודה, אישתמיטתיה תשובת הרא"ש (ריש כלל יד) שכתב דמקום החלודה אינו פולט "הבלוע בו". ולפ"ז גם כלי שבודאי לא היתה עליו ממשות חמץ, ואח"כ העלה חלודה, לא מהניא ליה הגעלה עד שיסיר החלודה, מיהו במאירי ובריא"ז (ע"ז עו.) מבואר כדברי הכה"ח והמשנ"ב", עכ"ל. והוא כדברינו בס"ד, ואע"פ שלפי מה שסיימו שמדברי המאירי והראי"ז מבואר כהכה"ח והמשנ"ב, היה לנו להקל עכ"פ בדיעבד, אעפ"כ בפנים כתבנו שהמיקל להשתמש בו ללא הכשר יש לו על מה שיסמוך ולא הקלנו אף לכתחילה, כיון שמדברי המאיר והריא"ז אין זה מפורש אלא רק משמעות הדברים, (אלא שמודה אני שעדיין יש מקום לפלפל בדברי הרא"ש הנ"ל), ואיך שלא יהיה דינו של הט"ז והאחרונים הנ"ל דין אמת, וכשאין בחלודה ובלכלוך ממשות, רק מראה שחור או אדום ואי אפשר להסירו על ידי גרירה, אפשר להגעילו כך.
וכל זה בכלי שצריך הגעלה, אבל כלי שצריך ליבון אין צריך לנקותו קודם לכן, כי האש שורף כל הלכלוך שדבוק בו, והמחמיר לנקותו תבוא עליו הברכה. וכמ"ש הטור ביו"ד סימן קכ"א שהביא שם דברי הרשב"א שכתב שגם בליבון צריך לשופם תחילה, וכתב על זה, ונראה שאין צריך כי האש יעביר הכל ולא דמי להגעלה שצריך לשופן תחלה שאין כח המים ככח האש, וכתב מרן הב"י שם, שדברי טעם הם. ע"ש. וכוונתו שיש חילוק בין ליבון להגעלה שליבון שורף הכל ואילו הגעלה לא. וכן משמע מסתימות לשונו באו"ח סימן תנ"א שכתב שכלים שנשתמשו בהם על ידי האור טעונים ליבון ולא כתב שצריך לנקותם תחילה. וכן כתב הט"ז (שם סק"ז) וז"ל: ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל כ"כ בי"ד סימן קכ"א. ע"כ. וכ"כ הכנה"ג (יו"ד סימן קכ הגב"י אות נג). וכן מצאתי להרב תוס' יום טוב בפירוש המשנה (ע"ז פ"ה משנה יב) שכתב דטעמא דהרב ברטנורא כתב בענין הגעלה שמשפשפן ומסיר חלודה שבהן ולא כתב בענין ליבון, מפני שהאש מעביר הכל וכמ"ש הטור ביו"ד סימן קכ"א. ע"ש. ומינה יש להעיר קצת עמש"כ הכה"ח (סימן תנא ס"ק בן) שלכתחילה יש לנקות הכלי אף בליבון, וציין לפר"ח, ומשמע שהוא מן הדין, ולכאורה לא היה לו לכתוב בלשון זה, שהרי לדברי הטור והש"ע אין צריך לנקותו קודם הליבון כלל ועיקר, והפר"ח חולק על דברי הטור בזה כמבואר בתוך דבריו, ואם רצונו להחמיר ולחוש לדברי הרשב"א יש לעשות כן בתורת חסידות בלבד ולא מן הדין ופשוט. ועיין במשנ"ב איש מצליח (עמוד לח הערה 3). ומכל האמור למדנו שכלי שיש בו לכלוך או חלודה ויש בו ממשות שאי אפשר להסירו, אפשר להכשירו על ידי ליבון באותו מקום. כן כתבו התוס' (ע"ז עו: ד"ה אמר) ועוד ראשונים. וכן מבואר במפורש ממ"ש בש"ע (שם ס"ג) ואם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה לבד "וצריך ליבון במקום הגומות".
הכשר קומקום או מיחם לפסח
ב. יש שלמדו ממה שנאמר בסעיף הקודם, שקומקום או מיחם להרתחת מים שמצטבר על דפנותיהם שכבה של אבן, לא ניתן להגעילו בפסח, משום שיש לחשוש שמא נפל לתוכו פירור של חמץ, ורק אם יסיר את האבן על ידי כימיקלים המיועדים לכך, יש להקל, ולהלכה אין דבריהם נכונים שרק כשנכנס בודאי חמץ יש לחוש לחציצה, אבל בדבר שאין דרך להשתמש בו בחמץ כלל אין לחוש לזה ואדרבא אין צריך הגעלה כלל, והמחמיר לנקות הקומקום בחומרים המיוחדים, ולהרתיחו במים תבוא עליו הברכה. הנה בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, אורח חיים סימן נב) כתב וז"ל: ועוד דיש כאן כמה כלים שא"א כלל לנקותן מחמץ בעין והרי זה פשוט בגמ' ופוסקים דלא מהני בהו הגעלה. והרי מבואר בש"ע סימן תנ"א (ס"ג) דאם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה מהחלודה לא מהני להו הגעלה, מכ"ש וק"ו דלא מהני הגעלה לכלים הנ"ל שא"א לנקותן לגמרי, וכמה החמירו בכלי שקדם בליעת האיסור להטלאי דלא מהני בהו הגעלה כו'. וגם הטרובען העגולים י"ל דלא מהני בהו הגעלה מדינא כמו כלי שיש בו גומות שא"א לנקותו כו', וכן המנהג פשוט שאפילו הסאמעוואר אין מגעילין אותו רק מלבנים אותו כ"ש וק"ו בכלים הנ"ל, עכ"ל. וכיוצא בזה כתב בשו"ת אבן ישראל ח"ז (סימן כא) שבדודים של מים דמתהוה בהו אבן של טיט כל השנה, אסור להשתמש בו בפסח על ידי הגעלה בודאי לא מהני הגעלה דהרי יש לחוש לפירור חמץ אשר נשאר בו וכסהו הטיט ולחמץ בעין לא מהני הגעלה וכו', ע"ש. ובספר תבואות שמש (סימן עג) הביא מכתב משם הגאון האדרת שכתב שיש מהאחרונים שמחמירים שלא להגעילו, משום שעל ידי הרבה בישולים נדבק שם שכבה של אבן, והרי זה ככלי חרס, ואין מועיל לה הגעלה, וכן יש חורים וסדקים, ואפילו אינו ככ"ח, אפשר שהאבן מעכב את מי ההגעלה שלא יגיעו לכלי, וכתב שכן נוהגים בוולוזין ובעוד כמה מקומות, ע"ש. והוב"ד בספר סידור פסח כהלכתו (גרוסמן, עמוד קמד).
נמצא לפי דברי הפוסקים הנ"ל שיש כמה בעיות בהכשר קומקום ומיחם, דכיון שעם הזמן מצטברת שכבת אבן ואי אפשר להורידה ללא חומרים מיוחדים, א"כ כיון שיש לחוש שמא יש חמץ בעין מתחת לאבנית, והיא מעכבת ממי הגעלה להוציאם, ממילא אי אפשר להכשירה, בפרט שיש בכלים הנ"ל חורים וסדקים שקשה לנקותם, וגם אי אפשר לנקות הברז מכיון שהוא צר.
אולם אחר נשיקות כפי הרבנים הנ"ל לא זכיתי להבין דבריהם, שהרי כל השימוש בקומקום ובמיחם הינו לחימום מים בלבד, וא"כ בודאי שאין לחוש שמא יש חמץ בעין מתחת לאבנית, ואם באנו לחוש לכל זה הרי בכל כלי וכלי יש לחוש שמא נבלע איזה חמץ, וראיה מהימנא לדבר ממחלוקת הראשונים שהביא מרן ז"ל בב"י (סימן תנא ס"י) גבי סלים שמולחין בהם הבשר, שהאבי העזרי (סימן תסד עמ' 90) כתב שצריכין הגעלה, כן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ה' (דפו' קושטא הכ"ג קל.) בשם הרוקח (מעשה רוקח סימן ז) ושכן נראה לראבי"ה כי פעמים נופלים חיטים על הנסרים, ואילו בספר התרומה (סימן נה) היה מתיר הסלים שנותנין בהם בשר כל השנה לתת בו בשר בפסח כי הבשר עצמו שנמלח בו מותר. ובשולחנו הטהור (שם) כתב בזה"ל: סלים שמולחים בהם הבשר, יש מצריכין להם הגעלה ויש מי שחולק, ונראין דבריו, ע"ש. וביאר המשנה ברורה (שם סק"ס) בשם הפרי חדש והאחרונים דטעם המתירים מפני דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ומבואר שלדעת מרן ז"ל אין לחוש שנכנס חמץ לכלי דאין להחזיק הדבר לאיסור סתם. ואפשר שבנ"ד גם האבי העזרי ודעימיה יודו, דשאני כלי שמולחין בו בשר דכיון שמשתמשים בו לדבר מאכל ולא מקפידים כל כך אם יכנס חמץ או לא, א"כ יש לחוש שמא נכנס חמץ ונכבש בכלי על ידי המלח, משא"כ בנ"ד דמיירי בכלים שמקפידים לחמם בהם אך ורק מים ושומרים על נקיותם, וממילא אין לחוש לשמא נבלע בו איזה חמץ. בפרט שגם אם נאמר שנכנס שם חמץ, הרי ודאי שהחמץ פגום, וקי"ל דנותן טעם לפגם מותר בפסח כמבואר בש"ע (סימן תמז ס"י), ואף לשיטת הרמ"א דס"ל דנותן טעם לפגם אסור בפסח, גם הוא יודה בנ"ד שהרי אין זה אלא ספק והוא קלוש, ובזה אין מנהג להחמיר וכמ"ש המשנ"ב (שם ס"ק צח) שבמקום שאין המנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה, ע"ש. ובודאי שאין לחוש שמא יש חמץ במים, שהרי מותר לכתחילה לשתות בפסח מן המים של הכנרת ולבשל ולאפות בהם, בלי שום פקפוק, ובלבד שיסננו את המים במסננת יפה קודם שישתמשו בהם בפסח לשתיה ולבישול ולאפיה וכמ"ש בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סימן מד), ובזמנינו שהמים עוברים תהליך ניקוי וזיקוק מיוחד, וגם בברזים עצמם מותקנים מסננים מיוחדים שמנקים את המים, בודאי שאין לחוש לזה. ושו"ר לערוך השולחן (סימן תנב ס"ה) שכתב וז"ל: כלי שפיו צר שאי אפשר לשפשפו בפנים או שיש לו קנים שאי אפשר לשפשף שם אסורין בהגעלה [שם] וזהו בכלים שמשתמשים בהם חמץ, אבל כשאין משתמשין בהם רק מים חמים כמו אצלינו הליאקע"ס של כלי נחשת שמדינא א"צ שום הגעלה אנו נוהגים להגעילן ביורה או למלאותן מים עד שיעלה הרתיחות וכן מוליאר שלנו שקורין סאמעווא"ר אנו מגעילין אותן לפי שמדינא אין צריך כלום, עכ"ל. ומבואר מדבריו שאף למנהג האשכנזים מעיקר הדין מותר הדבר, אבל המנהג להגעילו בתורת חסידות, וא"כ לספרדים בודאי שיש להקל בזה.
ועל אף שבספר סידור פסח כהלכתו (שם) כתב שבתשובות מנחת שי (סימן מו) ובמעדני שמואל (סימן קטז סק"נ) ובתבואות שמש (סימן עג) ובמסקנת האדרת במכתבו שם, ובספר דגלי הודיה והמצוה (הלכות חו"מ סק"ד) כתבו שמותר להגעיל המיחם, כיון שאין משתמשים בדוד רק למים לבד בלי חמץ, ואין לחוש שיש שם חמץ, ואפילו נפל שם פעם פירור חמץ במשך השנה, אפשר שיצא כבר או נפגם, ואין לחוש שמא זה במקום שאי אפשר לנקותו, כיון שאין דרך תשמישו בחמץ, ולכן מועיל הגעלה וא"צ ליבון, אף שאם השתמש בחמץ צריך ליבון, אין לחוש שמא נפל לשם חמץ, ואם כי הגעלה ודאי שצריך כיון שאין נזהרים בהם בחמץ, אלא שאין צריך להחמיר שלא יוכל להגעילו וכו', ע"ש.
אולם אחה"ר גם דבריהם תמוהים שהרי אם משתמשים רק למים לבד בלי חמץ ואין לחוש שיש שם חמץ, ואפילו אם נפל שם פירור אפשר שנפגם או יצא, א"כ מדוע בכלל צריך להגעילו, ואע"ג שבהמשך דבריו הוסיף וכתב, "ואם כי הגעלה ודאי שצריך כיון שאין נזהרים בהם בחמץ", מ"מ בודאי שאין זה טעם מספיק בשביל לחייב הגעלה שהרי זה רק חשש, בפרט שכיון שהוא עשוי לחימום מים בלבד ונזהרים בנקיונו ממילא אין לחוש שיש שם חמץ וכמ"ש איהו גופיה לעיל מיניה, ודבריהם לכאורה נראים כסותרים. ומכל מקום מודה אני שהמחמיר לנקות את הקומקום תחילה בחומרים מיוחדים ומרתיחו עם מים תבוא עליו הברכה.
נקיון החריצים והסדקים
ג. יש להקפיד לנקות לפני ההגעלה את הסדקים והחריצים שבכלי, וכן את החריצים שבמקום חיבור הידיות לכלי (אבל אין חיוב לפרק את הידיות), וכן אם יש לכלי גומה או סדק צריך לנקות, ואם אי אפשר לנקות את הכלי יפה, אין ההגעלה מועילה לו, כן כתב שם הרא"ש (פסחים פ"ב סימן ז) שמכאן שצריך להעביר החלודה הילכך סכינים שיש בהם גומות ואינו יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהן הגעלה וצריכין ליבון, והובא להלכה בטוש"ע (שם ס"ג). וע"ע להרמ"א בהגה (שם ס"ה). ואפשר ללבן את אותן מקומות בליבון קל, כדי שישרף שם האיסור ואחר כך יגעילו, על פי מה שנתבאר לעיל בהערה 4, קחנו משם. או שירחיב את הסדק או החריץ עד שיוכל לנקותו יפה. כן כתב בשו"ת הרשב"א ח"א (סימן שעא). וכ"פ בש"ע (סימן תנא סעיף יג).
ד. מה שנתבאר לעיל שסדקים וחלודה מעכבים בהגעלה ואם אי אפשר להסירם צריך ללבנם וכיוצא בזה, היינו דוקא כשהם מצד הפנימי של הכלי במקום שמשתמשים שם בקביעות, אבל אם הם בצד החיצון של הכלי אין זה מעכב, ואף על פי שלפעמים מגיע החמץ גם מבחוץ, מכל מקום מכיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם, לפיכך אין חוששים שמא יבוא חמץ על החלודה ואין צריך להעבירה כלל. כן כתב מהרי"ל (סימן כה), והובא בדרכי משה (סק"ג). וכדבריו פסק בהגה (שם ס"ה) שכתב וז"ל: כל הכלים שיש בהן סדקים או גומות או חלודה "והוא בתוך הכלי" וכו', ע"כ. וממ"ש "והוא בתוך הכלי", מבואר שאם הוא מצד החוץ של הכלי אינו אוסר, וכמ"ש המהרי"ל הנ"ל. וכן דקדקו מדבריו הט"ז (סק"י) והמג"א (ס"ק טז). וכ"כ החק יעקב (סק"ל) והאליה רבה (ס"ק טו) והחק יוסף (ס"ק יח) והגר"ז (ס"ק יז), ועיין בכה"ח (ס"ק צז). וביאר המשנה ברורה (ס"ק מג) בשם האחרונים שמבחוץ לכלי אין צריך להחזיק שיש שם חמץ בעין בהגומות, וסיים שכל האחרונים הסכימו לדברי הרמ"א הנ"ל. ואמנם הגאון ר' יעקב משה בן נתן אשכנזי זצ"ל בספרו מקור חיים (סימן תנא סק"ד) ביאר שבחוץ היינו על ידות הכלי וכדומה שהוא למעלה מהכלי, אבל מבחוץ במקום קיבול הכלי (דהיינו מצד החיצון של הכלי) אסור, דהכלי מפעפע מעבר לעבר ובולע גם מה שמבחוץ, וכמו שראינו בסימן צ"ב דטיפה שנופלת על הכלי נגד הרוטב אסור משום שמפעפע לתוך הכלי, והכי נמי אם יש חלודה או סדקים מול מקום הרוטב אף שהוא מבחוץ הרי הוא נבלע לבפנים, וכן מבואר בת"ה (סימן קלב). ע"ש. מ"מ מסתימות לשון המהרי"ל, הרמ"א והאחרונים הנ"ל משמע דלא ס"ל כוותיה. וכן מבואר בש"ע הגר"ז (שם הלכה יז) דפליגי אדברי המקור חיים הנ"ל. ושו"ר בספר סידור פסח כהלכתו (עמוד פג-פד) שהעיר בזה על דברי המקור חיים הנ"ל. וע"ע לעיל בפרק א' הלכה ה' הערה 12 מה שכתב החזו"א לגבי כלי גדול שאי אפשר להכשירו וצרף לכאן.
ומכלל הדברים למדנו שאפילו אם אנו יודעים בוודאות שנשפך חמץ על הכלי בצדו החיצוני הואיל ורוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם, לפיכך אין חוששים שמא יבוא חמץ על הצד החיצוני של הכלי ואין צריך להעבירה כלל. וכיו"ב כתב החזון איש (או"ח סימן קכ ס"ק ד-ט). ומכלל הדברים למדנו שכלי שחרוט עליו שם בית החרושת או "בשר" או "חלב", או שאר חריטות מהצד החיצון של הכלי, יש לנקותו היטב, ואם הלכלוך אינו יוצא רשאי להגעילו כך ללא שום פקפוק. פשוט. והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר סידור פסח כהלכתו (עמוד פג) שכתב שאם יכול לנקרם ולנקותם היטב, מנקרם, ואם אינו יכול לנקותם היטב, חייב ללבן במקום הסדקים או החריטות ליבון קל, שלפי האמור אין דבריו מוכרחים.
כלי מתכת שעשו בו טלאי
ה. כלי מתכת שעשו בו טלאי והטלאי מודבק יפה על ידי הלחמה, כשר בהגעלה ואין צריך להסירו מהכלי. כן כתב הט"ז (שם ס"ק יח) וז"ל: על כן נלע"ד דבכל מקום שיש טלאי צריך לשום שם גחלים בוערות שישרוף החמץ וכמ"ש כאן ב"י בשם תשובת הרשב"א, וכל זה הוא לענין טלאי שהוא ע"י דבוק חתיכה על חתיכ' במסמורים, אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכה בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצא בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וע"כ אין חשש בזה כנלע"ד פשוט בזה וכו', עכ"ל. וכן הסכימו כל האחרונים הלה המה: עטרת זהב, חק יעקב (ס"ק מא) אליה רבה (ס"ק כח) חק יוסף (ס"ק לג), מקור חיים (ס"ק כה) רבינו זלמן (אות כה), כמבואר בכה"ח (סופר, ס"ק קנג) ובחזון עובדיה (פסח, עמוד קס). ומכל מקום הדבר ברור שכל זה שהטלאי מודבק יפה שאין לחוש שנכנס תחתיו חמץ בעין ואינו נראה דאז אינו מועיל הגעלה, וכן כתבו האחרונים, והביאם בכה"ח (ס"ק קנז). וטלאי המחובר על ידי מסמרים וברגים הדוקים, אם קדם הטלאי לבליעת החמץ אין צריך להסירו ואפשר להגעילו כך, אבל אם קדמה בליעת החמץ לטלאי צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור, ואחר כך מגעיל כל הכלי, הנה הרא"ש (פסחים פרק ב סימן ז) כתב, ומחבת או יורה שיש בו טלאי אין מגעילין אותן לפי שהבלוע שתחת הטלאי אינו נפלט על ידי הגעלה. ואין לומר דכל מה שעתיד לפלוט ע"י תשמישו חמין יפלוט בהגעלה זו ומה שלא יפלוט עתה לא יפלוט לעולם דאת"ל כן א"כ תועיל הגעלה לכלי חרס אלא ודאי פולט תדיר מעט מעט ה"נ תחת הטלאי אינו נפלט בהגעלה ופולט תדיר מעט מעט, ע"כ. וכיוצא בזה כתב בתשובה (כלל יד ס"א). והביאו הטור (סימן תנא) והוסיף, שאבי העזרי כתב שראה בבית אביו ה"ר יואל שהיה מצוה להגעיל הכלי בשעת תיקונו קודם שישימו הטלאי ושוב היה מצוה ללבן הטלאי ולהדביקו ואף על פי שהיו משתמשין בו אחר כך קודם הפסח היה מגעילו דכבולעו עם הטלאי כך פולטו, וכתב הב"י שם, שכן כתב שם המרדכי (סימן תקעח), וכתב עוד, ואפילו בלא הגעלה קודם דיבוקו היה נראה להתיר מטעם זה אלא דאיכא למיחש שמא ערב הפסח נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדיבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט וכל הכלים המטולאים היה מסיר הטלאי ושוב מגעיל וכללו של דבר כל טלאי שהוא מחדש וקדם הטלאי לבליעת האיסור אין צריך להסירו שאין לך יורה ומחבת שאין בה כמה מסמרים ושפה לפיו סביב אלא אמרינן בהו כבולעו כך פולטו תדע דהא גבי סכינים פסקינן (פסחים ל:) אידי ואידי ברותחין ולא מצריך להסיר הברזל מן הקתא, עכ"ל. וכן כתב בהגהות אשיר"י בסוף עבודה זרה (סוס"י לו) בשם אור זרוע (פסקי ע"ז סימן רצז) וכן כתוב בהגהות מיימוניות בפרק ה' (הכ"ג דפוס קושטא קכט סוע"ב). ע"כ.
ואף על גב שמדברי מרן ז"ל משמע שהרא"ש, הרשב"א והמרדכי לא פליגי בזה, מ"מ המעיין בדבריהם ישר יחזה פנימו שלדעת הרא"ש מעיקר הדין צריך להסיר את הטלאי כיון שבליעה שנבלעה ללא טלאי ואח"כ הדביק טלאי אינה נפלטת בהגעלה אלא נפלטת תמיד מעט מעט. והרשב"א ס"ל שההגעלה מפליטה את כל הבלוע תחת הטלאי ומעיקר הדין סגי בהגעלה עם הטלאי, אלא שיש לחוש שנשאר חמץ בעין תחת הטלאי דלא מהני ליה הגעלה, ולכן הצריך להניח גחלים על מקום הטלאי קודם ההגעלה כדי לשרוף את החמץ בעין ואח"כ יגעיל הכלי. ואילו המרדכי ס"ל שהטלאי עוצר הבליעה מלהפלט, ומעיקר הדין היה סגי בהגעלה עם הטלאי, אלא שיש לחוש שיתרפה הטלאי בפסח ויפלוט הכלי את החמץ הבלוע תחת הטלאי ולכן הצריכו הגעלה בלי טלאי. ומכל מקום למעשה כולהו אזלינן לחומרא. וכ"פ בש"ע (סימן תנא סעיף יג) וז"ל: כלי שיש בו טלאי, אם קדם הטלאי לבליעת האיסור אין צריך להסירו דכבולעו כך פולטו, ואם קדמה בליעת האיסור לטלאי, צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור, אם ישנו, ואחר כך מגעיל כל הכלי, ואם הוא של עץ, אין לו תקנה אלא א"כ ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכו, עכ"ל .
והנה בפנים כתבנו שאם קדם הטלאי לבליעת החמץ אין צריך להסירו "ואפשר להגעילו כך", אבל אם קדמה בליעת החמץ לטלאי צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה "או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור", ואחר כך מגעיל כל הכלי, והוא מדברי מרן ז"ל בשולחנו הטהור הנ"ל.
והן אמת שהמגן אברהם (ס"ק כז) כתב על דברי מרן ז"ל הנ"ל וז"ל: צ"ע, דברשב"א לא כ"כ אלא כשקדם הטלאי לבליעת האיסור דחיישינן שמא יש שם עדיין איסור בעין וכ"כ הב"ח דבקדמה בליעה לטלאי לא מהני גחלים אלא צריך ללבן כל הכלי, וכ"מ באו"ה שער נ"ח די"ט עכ"ל, לכן נ"ל דבקדם בליעה לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהו ניצוצות נתזים ממנו, וז"ש "עד שישרף גוף האיסור" ואם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל כמ"ש ס"ד בהג"ה וכו', עכ"ל. וממ"ש "וז"ש עד שישרף גוף האיסור", משמע דאינו פליגי על מרן ז"ל אלא בא לבאר דבריו. וכן מצאתי בספר נהר שלום (סק"י ד"ה גם) ששם הביא דברי המג"א והב"ח הנ"ל וכתב שאחר המחילה הרבה, אבל הרשב"א התיר על ידי זה אף בשקדם הבליעה דלא חייש כלל שיחזור ויפלוט משהוגעל דס"ל שההגעלה מפלטת מכאן כמו מכאן, ע"ש. ואפשר כוונת הרב דהרשב"א התיר על ידי השמת גחלים משום דס"ל דנפלט הכל מהצד האחד אבל להש"ע דחייש לפליטה כדמוכח בריש דבריו שלא התיר אלא כשקדם הטלאי, ומטעם דכבכ"פ, אם כן כל שקדם הבליעה יש לאסור אפילו בהשמת גחלים דאינו נפלט על ידם ולזה תירץ הרב מג"א דמ"ש הש"ע עד שישרף גוף האיסור היינו ליבון גמור להפליט גם הבליעה וכו', ע"ש. וגם מדבריו מבואר דס"ל שהמג"א אינו חולק על מרן ז"ל אלא מבאר דבריו.
מכל מקום רבים מהאחרונים הבינו שהמג"א (והב"ח) חולק על מרן ז"ל בתרתי, והיינו שאם קדם הטלאי לבליעה צריך ליבון קל ולא סגי בהגעלה, ואם קדם בליעת החמץ לטלאי בעינן ליבון קשה ולא סגי בליבון קל, וכמ"ש הרב מחצית השקל (שם) שהבין שהמג"א חולק על מרן ז"ל וכתב בדיוק כמ"ש לעיל בריש אמיר וז"ל שם: נראה לי דבקדם כו', מ"א חולק על הרב ב"י בתרתי וכו', ע"ש. וכן הבין בספר חק יעקב (ס"ק מב) שהעיקר כדברי הש"ע דבכל ענין שנשרף החמץ שתחת הטלאי סגי, והיינו להניח גחלים עד שקש נשרף עליו מבחוץ, והעיר על דברי הב"ח הנ"ל. ע"ש. וכן הסכים האליה רבה (ס"ק כט). וגם הפר"ח העיר על דברי הב"ח הנ"ל שכנראה לא ראה לשון המחבר בכאן דס"ל דהנחת גחלים מהני אף אם קדם הבליעה לטלאי, ע"ש. וכ"כ עוד אחרונים, וכן עיקר. ועיין בכה"ח (סופר, ס"ק קנח). וכל זה שהטלאי הוא בצד הפנימי של הכלי, אבל אם הוא בצידו החיצוני, אין צריך להסירו או ללבנו אלא אפשר להגעילו כמות שהוא. על פי מה שנתבאר לעיל הלכה ד' שסדקים וחלודה מעכבים בהגעלה ואם אפשר להסירם צריך ללבנם וכיוצא בזה, היינו דוקא כשהם מצד הפנימי של הכלי במקום שמשתמשים שם בקביעות, אבל אם הם בצד החיצון של הכלי אין זה מעכב, ומינה לנ"ד. ובצאתי חפש'י באמתחות הפוסקים ראיתי שכן כתבו במפורש בספר חמד משה (ס"ק טז) ורבינו זלמן (הלכה לח), והמשנ"ב (ס"ק עב). ולפ"ז הדבר ברור שמ"ש העולת שבת (שם ס"ק יג) ועוד אחרונים דהא דאמרינן שאם קדם הטלאי לבליעת החמץ אין צריך להסירו ואפשר להגעילו כך, היינו דווקא שמודבק יפה דליכא למיחש שנכנס תחתיו, ע"ש. מיירי שהטלאי בתוך הכלי, אבל אם הוא מחוץ לכלי מהני הגעלה אפילו כשהוא אינו מודבק יפה. ומכאן יש ללמוד שכלים שיש עליהם מדבקות, תוויות מחיר וכל כיוצא בזה, אם היו מתחילה בכלי והשתמשו בו בחמץ מעיקר הדין אין צריך להסירו, ומכל מקום מכיון שפעמים רבות המדבקה מתקלפת וגם בדופני המדבקה מצטברת חמץ, לפיכך ראוי להסיר את המדבקות קודם ההגעלה. פשוט. ובספרי אחרוני זמנינו כתבו בפשיטות שיש להוריד את המדבקות לפני ההכשרה, ואם כי שלמעשה דבריהם נכונים, מכל מקום לכאורה היה להם לבאר שמעיקר הדין אין צריך להסיר את המדבקות ורק מפני שפעמים רבות המדבקה מתקלפת וגם בדופני המדבקה מצטברת חמץ, לפיכך ראוי להסיר את המדבקות קודם ההגעלה.
הכנת הסכינים
ו. סכינים שמשתמשים בהם בחמץ חם, אם הידית מחוברת בהלחמה לסכין ואין סדקים במקום החיבור, הכשרתו בהגעלה בכלי ראשון, אבל אם הידית מחוברת על ידי מסמרים וכדומה אין מועיל לה הגעלה כיון שיש גומות וחריצים במקום החיבור, אלא צריך ללבן את אותו מקום, כן למדו הפוסקים ממ"ש הטור והש"ע (ס"ג) שאם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה. וכ"כ הב"ח (שם) שקיבל מרבותיו דהסכינים שקתא שלהם מחופה בעץ על הברזל וקבוע במסמרים אין מועיל להם הגעלה כי יש בהם גומות, ע"כ. ובודאי אין חילוק בין עצים למין אחר בזה דכל שיש ב' חלקים בהקתא יש חשש גומות וראוי לחוש לזה היכא דאפשר, ע"ש. והסכים לדבריו הט"ז (סק"ה), בעטרת זהב, שיירי הכנסת הגדולה (הגה"ט סק"ד) העולת שבת (סק"ג) המג"א (סק"ה) הפר"ח (שם) ועוד אחרונים, כמבואר במשנ"ב (ס"ק כד) ובכה"ח (סופר, לז). וע"ע בט"ז (סימן תנא ס"ק יז) שעמש"כ מרן ז"ל (שם סי"ב) שידות הכלים צריכים הגעלה כתב בזה"ל: אין הטעם משום חם מקצתו חם כולו דהא פסק הטור בי"ד סימן קכ"א דא"צ להכשיר הכלי (כולו) אלא אם נשתמש בכולו, אלא הטעם כאן שמא קבל היד איזה פעם חמץ ועכשיו יגע בו במצה של חמין, ומטעם זה אין חילוק בין כלי עץ לכלי מתכות בכולן יש להחמיר לכתחילה להגעיל ביד אלא דנ"ל דבסכין יש להחמיר אפילו דיעבד כיון דמפורש בגמ' בהדיא דבעינן הגעלה כמ"ש סימן זה ס"ג והלכתא אידי ואידי ברותחין, וא"כ מנין לנו להקל דיעבד, ע"כ נראה דבסכין יש להחמיר אפילו דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים כגון מחבת וכיוצא בו כנלע"ד, עכ"ל. והסכים לזה האליה רבה (ס"ק כו) והרב מקור חיים (ס"ק כד), השתילי זיתים (סק"ל), הבאר היטב (ס"ק כט) והכה"ח (ס"ק קנ). ועיין להלן בפרק א' הערה 108 שהארכנו בזה.
ואף על גב שנתבאר לעיל שסדקים וחלודה שמעכבים את ההגעלה היינו דוקא כשהם מצד הפנימי של הכלי במקום שמשתמשים שם בקביעות, אבל אם הם בצד החיצון של הכלי אין זה מעכב, ולכאורה י"ל דה"ה בנ"ד, מכל מקום הדבר ברור דשאני התם שמכיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם, לפיכך אין חוששים שמא יבוא חמץ על החלודה ואין צריך להעבירה כלל, אבל בנ"ד שודאי נגעה הידית בחמץ אין להקל ופשוט. ואם הסכינים מחוברים בדבק ואין סדקים במקום החיבור ואין הוא חס על הדבק, רשאי להגעילו כך. כי הנה המשנ"ב (שם) כתב בסו"ד, "וכן אם יד הסכין דבוקה בבית יד ע"י דבק אין מועיל הגעלה דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח המים יפה וכן אם הבית יד עשויה מקרן ג"כ אין הגעלה מועלת שהקרן מתקלקל במים רותחין ויש לחוש שמא יחוס עליו [אחרונים]". ע"כ. והאחרונים שכתב היינו הרב חק יעקב (ס"ק טו) והבאר היטב (ס"ק יב) ועוד.
אולם נלע"ד שמי שלא חייס על הסכין רשאי להגעילו, ואע"ג שבפרק א' הלכה ט"ז והלכה י"ז נתבאר לענין כלי חרס שלא מועיל הכשר מפני שהוא חס עליו יש לחוש שלא יבקע וממילא לא יכשירו כראוי, וגם אדם שאינו חס על הכלי אינו רשאי להקל בזה, מכל מקום שאני התם דכיון שחז"ל גזרו שכלי חרס אין לו תקנה, ממילא אין בכוחנו לעקור גזירתם, ועוד ידוע שכלי חרס בדרך כלל יקרים הם, וגם מי שאומר שאינו מקפיד עליהם סוף סוף בליבו הוא מקפיד, משא"כ בנ"ד שגזירת חז"ל לא היתה על סכינים רק האחרונים ז"ל למדו כן ממקום אחר, ולפיכך מי שאינו מקפיד רשאי להגעילו, בפרט בזמנינו שידוע שבדרך כלל אנשים לא קפדי על סכינים שהם מצויים לרוב ובמחירים מוזלים, ועוד המציאות מראה שסכינים של זמנינו מודבקים היטב ואינם מתקלקלים.
כלים שיש להם צינורות
ז. כלים שיש להם צינורות או כל מיני מעברים צרים שמשתמשים בהם בחמץ ואי אפשר לנקות שם היטב, אין להגעילם כך, אלא יש ללבן את אותו מקום. כן כתב המהרי"ל (דרשות הלכות הגעלה). וכן פסקו המג"א (סימן תנב ס"ק יא), המטה משה (סימן תקמו), החמד משה (ס"ק יג) והאליה רבה (סימן תנב סק"ב).
כיסוי הכלים
ח. כיסוי הכלים שגם הם צריכים הכשר כמבואר לעיל בפרק א' הלכה מ"ט, יש לנקותם היטב קודם ההגעלה, ואם ידיות הכיסויים מחוברים על ידי ברגים וכיוצא בזה, יש להקפיד לנקותם גם כן, ואם יש לכלוך שאינו יוצא צריך להסיר הידיות או ללבנם ואין להגעילם כך, ואף על פי שנתבאר בהלכה ד' שאם החוצץ בצד החיצוני של הכלי, אין צריך להסירו או ללבנו אלא אפשר להגעילו כמות שהוא, מכל מקום כיון שבדרך כלל הופכים את המכסה באופן שהצד החיצוני שבו מחוברת הידית נעשה הצד הפנימי שהוא מכסה את המאכל, וממילא נכנס ממשות של חמץ בחריצים. הנה כאמור בהערה 9 הבאנו דברי המשנה ברורה (ס"ק מג) שכתב דמבחוץ לכלי אין צריך להחזיק שיש שם חמץ בעין בהגומות ואם שואבים בכלי מיורה גדולה ודרך להתדבק גם מבחוץ חמץ אז יש קפידא אף מבחוץ דלחמץ בעין אין מי הגעלה פולטין. אולם מיד אחר כך כתב בס"ק מ"ד עמש"כ שם הרמ"א "ולא יוכל לנקרן ולנקותן וכו'" וז"ל: וה"ה כיסוי כלים המחובר ע"י צירים שא"א לנקות או קערות עם אזנים כעין צירים אף מבחוץ החמץ נכנס שם כידוע וא"א לנקות אין להגעילם כלל, עכ"ל. ומקורו טהור בפמ"ג (א"א ס"ק טו), ולכאורה דבריו סותרים תוך כדי דיבור. מכל מקום המעיין בדברים היטב ישר יחזה פנימו שהוא נרגש בזה שכתב, "אף מבחוץ החמץ נכנס שם כידוע", ור"ל שאין זה דומה לנידון שכתב לעיל מיניה בס"ק מ"ג, דמיירי הכא בחיבור על ידי צירים שמחוברים על ידי מתכת ובודאי נכנס שם חמץ, ע"ש, ויש להוסיף על זה שבדרך כלל הופכים את המכסה באופן שהצד החיצוני שבו מחוברת הידית נעשה הצד הפנימי שהוא מכסה את המאכל, וממילא נכנס ממשות של חמץ בחריצים. ושוב מצאתי שכן כתב בשו"ת אבני ישפה ח"ב (או"ח סימן מו ענף ג), עש"ב. וכן ידות הכלים שצריכים הכשר כדין הכלי עצמו כמבואר לעיל בפרק א' הלכה מ"ח, יש לנקותם ולהכשירם כדין הכלי עצמו, ויש להקפיד לנקות היטב במקום חיבורם לכלי.
הגעלת כלי בן יומו
ט. מעיקר הדין אפשר להגעיל את הכלי כשהוא בן יומו, דהיינו שלא עבר עדיין 24 שעות משעת תשמישו שהשתמש בו בחמץ לאחרונה ואין צריך להקפיד שהכלי שיעברו עליו 24 שעות, הטור (או"ח סימן תנב) כתב וז"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דקודם זמן איסורו יכול להגעיל אפילו כלי בן יומו אפילו אין במים ס' כדי לבטלו אבל מזמן איסורו ואילך וכן בכל ימות השנה הבא להגעיל כלי שבלוע מאיסור אין להגעילו אלא א"כ לא יהא הכלי בן יומו או שיה' במים ס' כדי לבטלו ונוהגין להכניסן ולהוציאן מיד, עכ"ל. וכתב הב"י שם, שכן כתבו התוספות בפרק כל הבשר (חולין קח: ד"ה שנפל) ובסוף עבודה זרה (עו. ד"ה מכאן) והרא"ש בסוף עבודה זרה (פ"ה סימן לו) ובפרק כל שעה (שם) וטעמא משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא וכמו שיתבאר בסמוך (קצז. ד"ה ואדוני) בס"ד וכן כתב המרדכי גם כן בפרק כל שעה (סימן תקעו). וגם הר"ן כתב סברא זו בסוף פרק כל הבשר (מד. טור ב) ודלא כהרמב"ן (חי' חולין מהד' רייכמאן קח: ד"ה ורבינו שמואל) שהיה מיקל בדבר כמוזכר שם. וכ"פ בש"ע (שם ס"א) וז"ל: יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו (או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל או לאו). (טור) וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה וכו', עכ"ל. ומבואר שמעיקר הדין אפשר להגעיל כלי שהוא בן יומו קודם זמן איסורו, דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וע"ע להלן בהערה הבאה, שג"כ מוכח שלדעת מרן ז"ל שכשמגעילים כלי לבדו שרי אפילו שהוא בן יומו . אפילו אם מתכוין להגעיל גם כלים בשריים וגם חלביים, וכמו שיתבאר בס"ד בהערה הבאה שרק כשמגעילים כלי בשרי וכלי חלבי ביחד יש להקפיד שאחד מהם לא יהיה בן יומו, אבל אם מגעיל אחד אחרי השני לית לן בה.
ורק כשמגעילים כלי בשרי וכלי חלבי ביחד יש להקפיד שאחד מהם לא יהיה בן יומו, הנה הגהות מיימוניות כתבו (פרק ה' דפוס קושטא הכ"ג קכט:) בשם סמ"ק (סוס"י רכב עמ' רלב אות יב ד"ה פי') דהא דמתירין להגעיל כלים בני יומן קודם ארבע שעות זהו דוקא כשמכשירין כלים של חלב לבדם ושל בשר לבדם, אבל אם בא להגעיל כלים של בשר ושל חלב ביורה אחת אז צריך להיות שלא יהיו בני יומן לכל הפחות אחד מהן או של בשר או של חלב דאז שרי שאותו שאינו בן יומו אינו אוסר אותו שהוא בן יומו, לפי שהוא פוגם וכן אותו שבן יומו אינו אוסר לשאינו בן יומו לשווייה כדידיה, לפי שיש שלשה נותני טעם להיתר כדפרישית לעיל, אבל אם היו הכלים של בשר ושל חלב שניהם בני יומן והגעילו הכל ביורה אחת אפילו קודם ארבע שעות אסור בדיעבד דנהי דמשום חמץ ליכא, משום בשר בחלב איכא ששניהם נותנים טעם לשבח, ולכך נהגו העולם להמתין מלהגעיל בערב פסח עד שלא יהו בני יומן משום שרגילין להגעיל כלים של בשר ושל חלב יחד, עכ"ל. וכתבו עוד הגהות מיימוניות (הל' הגעלה) התיר הר"מ (שו"ת דפוס פראג סימן תכט) להגעיל כלים של חמץ וכלי גוים יחד היכא ששניהם אינם בני יומן ששניהם נותנין טעם לפגם ואפילו מגעיל כלי גוים תחלה, עכ"ל. והוב"ד בב"י (סימן תנב) וכתב שנראה דאם הוא קודם זמן איסורו אף על פי שכלי חמץ הוא בן יומו לית לן בה, והוסיף שהתוספות והרא"ש שמתירין להגעיל כלים שאינם בני יומן אחר זמן האיסור משום דאף על גב דבלעי מהדדי לית לן בה כיון שנפגם הטעם, לטעמייהו אזלי, דסברי דנותן טעם לפגם מותר בפסח, אבל הרשב"א סובר דאסור כמ"ש בסימן תמ"ז (קצא. ד"ה והרשב"א) לפיכך כתב בתשובה (ח"א סימן רסב) דלעולם אין מגעילין בתוך הפסח שום כלי מחמת חמץ ואפילו שאינו בן יומו, וסיים מרן ז"ל שם בשם הרשב"א בתשובה (שם סוף הסימן) שכתב וז"ל: לענין מה שאמרתי דכלי בן יומו אם יש במים ששים כנגד גוף הכלי הנגעל מותר להגעילו, יש לומר שאין מגעילין שני כלים בני יומן ביחד לפי שחזרו שניהם ככלי אחד שאין במים כדי לבטל את שניהם, אבל להגעיל כלים בני יומן זה אחר זה, בזה נחלקו גדולי הדורות יש מהם שיראה מדבריהם שהוא מותר לפי שהראשון כבר נתבטל וכשמגעיל בו השני אין אומרים חוזר וניעור אדרבה הוא מצטרף [לבטל] השני הבא אחריו וכו', אבל מרבותינו לא הודו לו ואמרו דראשון ראשון בטל לאו דינא ולעולם טעמו לא בטיל ואפילו מין במינו שכל שנפל לבסוף איסור המצטרף לראשון והיה טעמו נרגש בנימוקו דמין ושאינו מינו אף מין במינו חוזר ומצטרף וכו', אלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל ולפיכך אין מגעילין שני כלים בני יומן אפילו זה אחר זה דאיסור חוזר וניעור, עכ"ל.
ומרן ז"ל כתב בשולחנו הטהור (סימן תנב ס"ב) בזה"ל: יש ליזהר מלהגעיל כלי הבשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו, עכ"ל. ומבואר דס"ל שכשמגעילים כלי בשרי וכלי חלבי ביחד יש להקפיד שאחד מהם לא יהיה בן יומו. ואע"ג שממ"ש בסעיף א' שם מפורש יוצא שמותר להגעיל כלי בני יומן קודם זמן איסורו אפילו לכתחילה משום דה"ט בר נ"ט דהיתרא, וזה ההיפך מ"ש כאן דהוי בדיעבד, מכל מקום ראיתי להש"ך (יו"ד סימן צ הסק"ט) שעמש"כ שם מרן ז"ל "קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא", כתב בזה"ל: היינו בדיעבד, אבל לכתחילה אין להדיחן אפילו להמחבר וכמ"ש המחבר בא"ח סימן תנ"ב ס"ב דיש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב יחד אא"כ אחד מהם אינו בן יומו, וכ"כ הטור לקמן סימן קכ"א: אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו, עכ"ל. והיינו לכתחילה כמ"ש הב"ח והדרישה שם ע"ש, עכ"ל הש"ך. ולפי דבריו אתי שפיר דברי מרן ז"ל בסימן תנ"ב סעיף א'. ואמנם הפר"ח (או"ח סימן תנב) נתקשה בדברי הש"ך ובצדק באומרו שאם כדבריו מאי שנא ממגעיל קודם זמן איסורו דשרינן להגעיל לכתחילה אפילו כלי בן יומו משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, והכא נמי נשרי להגעיל כלי בשר וכלי חלב ואף לכתחילה, ואפשר שהמחבר בלכתחילה חשש להחמיר לסברת החולקין בדין קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת, וסבירא ליה דלא מיקרי נ"ט בר נ"ט דהיתרא לפי שמתערבין בזמן אחד שני הטעמים של בשר ושל חלב, ע"ש. והסכים לדבריו השו"ג (או"ח שם ס"ק יא). וע"ע בכה"ח (סופר, ס"ק לו). ואם בדיעבד הגעילו שניהם ביחד והיו בני יומן, להספרדים יש להקל ולהאשכנזים יש להחמיר. כמבואר בש"ע יו"ד (סימן צה ס"ג) שכתב:
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה, ע"כ. ומבואר דס"ל להתיר. והרמ"א שם כתה בהגה: "ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן, אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. אבל אם שניהם בני יומן, והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור. והכי נוהגין, ואין לשנות", ע"ש. וע"ע בהערה הקודמת ובכה"ח (סופר, ס"ק לו), וצרף לכאן. אולם נהגו שלא להכשיר אפילו כלי אחד לבדו אם הוא בן יומו, והטעם משום דבכלי של איסור יש קפידא אפילו אם הוא אחד לבד שצריך שיהיה ששים במים נגד הכלי, ומכיון שמן הסתם אין במים ששים נגד הכלי וקשה מאוד לדקדק בזה לאחר מכן, לפיכך נהגו שלא להגעיל שום כלי שהוא בן יומו, ומכל מקום אם יודעים בוודאות שיש במים ששים כנגד הכלי וכגון שהכלי גדול מאוד, יש להקל בדבר. הנה היסוד למנהג זה הינו מדברי הרמ"א בהגה שכתב: כל שכן כלי של איסור, על כן נהגו שלא להגעיל שום כלי בן יומו. וביאר המגן אברהם (שם סק"ט) שאפילו קודם שעה ה' משום גזירה דכלי של איסור דלא מהני ליה הגעלה כל זמן שהוא ב"י שחוזר ובולע ממי הגעלה דלא שייך בו נ"ט בנ"ט, ע"ש. וכן כתבו החק יוסף (סק"ו) והמקור חיים (סק"ה). וגם המאמר מרדכי (סק"ט) כתב לבאר דברי הרמ"א הנ"ל באומרו שרצונו לומר שנהגו שלא להגעיל שום כלי אפילו אחד בלבד אם הוא בן יומו בין יהיה מאיסור בין יהיה מחלב לבשר או מבשר לחלב או מחמץ לפסח והטעם משום דבכלי של איסור יש קפידא אפילו הוא אחד לבד דצריך שיהיה ששים במים נגד הכלי, ולכן נהגו איסור בכל הכלים שמגעילים שלא יהיה הכלי בן יומו משום דמסתמא אין במים ששים נגד הכלי וגם כדי שלא לדקדק אחר זה כנ"ל, וסיים שכן מתבאר מדברי הט"ז והמג"א, והאריך להעיר על דברי שיירי הכנה"ג שהבין הדברים בצורה אחרת, ע"ש. והסכים לזה המשנ"ב (סק"כ), וכן כתבו עוד אחרונים כמבואר בכה"ח (ס"ק מה). ומכל מקום הדבר ברור שאם יודעים בוודאות שיש במים ששים כנגד הכלי וכגון שהכלי גדול מאוד, יש להקל בדבר, שהרי מעיקר הדין אין צריך שהכלי יהיה אינו בן יומו וכמו שיתבאר להלן בהלכה הבאה, קחנו משם.
הגעלת כלי קודם הפסח
י. מי שרוצה להגעיל כלים קודם הפסח עד שעה חמישית בערב פסח, אין צריך להשהות את היורה שמגעילין בה 24 שעות ללא שימוש, וכמו שיתבאר בס"ד בהערה הבאה שלדעת מרן ז"ל אפילו היא בת יומא והוא קודם שעה חמישית אין צריך להגעילה תחלה ורק אם הוא משעה חמישית ואילך והיא בת יומא צריך להגעילה תחלה, עש"ב. וכן אין צריך להגעילה תחילה אפילו אם השתמשו בה בתוך 24 שעות בחמץ, הנה רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ב) כתב וז"ל: והיורה הגדולה שמגעילין שאר הכלים בתוכה נחלקו בה הפוסקים, יש מהן שכתבו שצריכים הגעלה קודם שיגעלו בה שאר כלים, וכן כתבו ריב"א ורבי אברהם ברבי שמואל, ורבי יהודה במגינצא כן הורה, וכן רבי אליעזר מגרמישא. וכן פסק רש"י וזה תלוי בפירוש ההלכה של מעלה ויורה גדולה מאי וכו'. ומלשון רי"ף נראה שאין צריך להגעילה. וכן נראה מהרמב"ם. וכתב אבי העזרי: ויש מרבותי חולקים על דבר זה דבעוד שטרודין לפלוט כלומר הכלים אינם בולעים א"כ אפילו לא הכשירוה נמי דאל"כ אפילו יגעילנה יש חשש דפליטת הכלים הראשונים תאסור הכלים שמגעילים אחר כך אלא ודאי לא תאסור פליטת הכלים שמגעילין בה ע"כ. והרא"ש כתב דאינו נראה לו דפליטת כלים הראשונים אינם אוסרים האחרונים דכל כלי וכלי שמכניסין בו פליטת איסורו בטל בס' במי היורה, אבל היורה הגדולה אין במים שבתוכה ס' לבטל פליטתה דבכולה משערינן, הילכך צריך להכשירה תחלה. וכן כתוב בתשובת הגאונים מדיח יורה גדולה ומגעילה ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטה מחמץ תחלה ואחר כך מרתיח בה מים רותחין בלי שיעור ומגעיל בה יורות קטנות סכיני ועץ פרור וכלים הצריכים הגעלה בכלי ראשון, ויזהר שלא ינוחו המים מהרתיחה שאם ינוחו אסור להגעיל בהן כלים ונוטלן ושוטפן בצונן, ואחר כך ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפה ע"כ. ודוקא כשהיורה הגדולה בת יומה כלומר שנשתמשו בה חמץ אותו היום בעצמו שמגעילין שאם אינה בת יומה אין צריך להכשירה תחלה, עכ"ל. ומבואר שהראשונים ז"ל נחלקו האם היורה הגדולה צריכה הגעלה, שיש אומרים שצריך להגעילה ויש אומרים שאינם צריכה הגעלה, והיינו דוקא כשהיורה בת יומא, אבל אם היא אינה בת יומא לכל הדעות אין צריך להגעילה.
גם הטור (או"ח הלכות פסח סימן תנב), הביא שהרשב"ם כתב שצריך להגעיל תחלה היורה שמגעילין בה שאר הכלים, ושכן פסק רש"י, וכן הורה ריב"א, וכן יש בתשובת הגאונים, וסיים בזה"ל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב, שדין יורה הגדולה כדין שאר כלים שאם אינה בת יומא או אפילו היא בת יומא והוא קודם שעה חמישית אין צריך להגעילה תחלה אבל אם הוא משעה חמישית ואילך והיא בת יומא צריך להגעילה תחלה מפני שבהגעלה ראשונה נאסרין המים שאין בהם ס' לבטל פליטת היורה דבכולה משערינן ונמצא שהמים כולן נאסרים ונבלעין בכלים הנגעלים בתוכם אם משהה אותם בתוכם עד שתגמור פליטתן, אבל קודם שעה חמישית אע"פ שאותן המים חוזרין ונבלעין בתוכם אין לחוש שהוא שעת היתירו ודמי לנותן טעם בר נותן טעם, עכ"ל. ומרן הבית יוסף כתב שם שכל זה כתב הרא"ש בפרק כל שעה (סימן ז) ורבינו ירוחם (שם) כתב שמלשון הרי"ף (פסחים ח: ע"ז מ.) והרמב"ם (חו"מ פ"ה הכ"ו, מאכ"א פי"ז ה"ג) נראה שאין צריך להגעילה. ואע"ג שלכאורה יש סתירה בדברי הרא"ש בפסחים הנ"ל שכתב במפורש שקודם שעה חמישית אין צריך להגעילה אפילו אם היתה בת יומא, לבין מ"ש ר' ירוחם בשמו שאם היא בת יומא, צריך להגעילה, מ"מ צריך לומר דמיירי אחר שעה חמישית, ובזה באמת יש לחלק בין כלי בן יומו לכלי שאינו בן יומו.
ובשולחנו הטהור (שם ס"א) כתב בזה"ל: יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו (או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל או לאו). (טור) וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה. וכן אם משהא הכלים בתוך היורה יותר מדאי ואינו משהא אותם כל כך. וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן. ושלא יכניס הכלים עד שירתיחו המים. וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה, שמגעילים בה, תחלה וסוף. וכשמגעיל קודם פסח לאחר שש צריך ליזהר בכל הדברים הנזכרים שאין צריך ליזהר בהן קודם שש. ומבואר דס"ל למרן ז"ל שמגעילין כלים קודם שעה חמישית אין צריך להגעיל את היורה הגדולה אפילו היא בת יומא, וכדברי שלושת עמודי ההוראה הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, ועיין במשנ"ב (סק"י) ובאחרונים שם.
ואמנם הפר"ח (או"ח סימן תנב) האריך בזה ואסיפא דמילתא העלה שגם במגעיל קודם שעה חמישית צריך להזהר בכל הדברים הנזכרים כאן, וזה נראה בדעת כמה פוסקים שהובאו בטור וב"י (ד"ה וא"א ז"ל), שלא חילקו במגעיל קודם ה' למגעיל אחר ה', ואדרבא מסתמות דבריהם משמע דאף במגעיל קודם ה' הדין כך שצריך להזהר להגעיל היורה תחלה וכו', ע"ש. וגם הב"ח (או"ח סימן תנב) כתב וז"ל: ומיהו לפי עניות דעתי נראה דסתמא קאמר אף במגעיל קודם שעה חמישית אלא דאפילו הכי צריך לחזור ולהגעיל היורה משום דלגבי טעם הבלוע בכלי ממקום אחר דאפשר להוציאו על ידי הגעלה הוי לכתחלה וגזרו שלא להשתמש בו עד שיגעילם אף על פי שמן התורה אין טעמו נאסר וכי היכי דבנותן טעם לפגם דגזרו ביה אטו שאינו פגום (ע"ז עו א) אף כאן אף על פי שהיורה לא קיבל טעם חמץ אלא מן המים שקיבלו טעם מהכלים הנגעלים צריך לחזור ולהגעילם ולא קשה דאם כן הכלים הנגעלים בתוכו דאי אפשר שלא יחזרו ויבלעו מן הפליטה שלהן היאך נכשרין, דשאני התם כיון שלא קיבלו טעם ממקום אחר אלא מפליטת עצמם ולא אפשר שלא יחזרו להבלע בכלי ואין לו שום תקנה לעשות בו הוה ליה כמו דיעבד ומותר, וכיוצא בזה כתב מהר"א מזרחי בביאוריו לסמ"ג (לאוין עח ה ע"ד) ועוד הארכתי בתשובה (סימן קכג) בס"ד ולפי טעם זה נראה דאף במגעיל קודם, עכ"ל הב"ח. מכל מקום העיקר כדברי שלושת עמודי ההוראה ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, ועיין לעיל בהלכה ט', וצרף לכאן . ומכל מקום נהגו להשהות את היורה שמגעילין בה 24 שעות ללא שימוש, ואף נהגו להגעילה קודם לכן אפילו שהיא אינה בת יומא, והוא בכדי לחוש לדעת הסוברים שיש להשהות את הכלי 24 שעות ללא שימוש, וכן לחוש לדעת הסוברים שיש להגעילו קודם לכן אפילו שהיא אינה בת יומא. ועיין במשנ"ב (סימן תנב סוף ס"ק יג) ובשער הציון (שם ס"ק טו) ובביאור הלכה (שאין צריכין).
וכיון שעל פי רוב הוא כלי גדול שאינו יכול להיכנס לתוך כלי אחר, עושה שפה לפיו בטיט או בנייר כסף עבה וכיוצא בזה כדי שיתמלא היטב ויגיעו המים בשפתו, וממלאו מים ומרתיחו, או יקח אבן רותחת או לפיד אש וישליכנו לתוכו בעודו רותח ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו. איתא בע"ז (ע.), א"ר הונא: יורה קטנה בתוך יורה גדולה. יורה גדולה מאי? ת"ש: דההוא דודא דהואי בי רב עקביה, אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא, ומליוה מיא וארתחה (ופירש"י: גדנפא דלישא - שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה) אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי לאו רב עקביה דגברא רבא הוא, קסבר: כבולעו כך פולטו (פירש"י: כבולעו, כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור יפליטהו), מה בולעו בנצוצות (פירש"י: מה בולעו בניצוצות, לאו בולעו אלא ע"י ניצוצות שניתז הרתיחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור) אף פולטו בנצוצות (פירש"י: כך בשעת פליטה, אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה יפה ומעלה ניצוצות על שפתה ופולט ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דלמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא, אבל איסור הנתבשל בה פעמים הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת). וכ"פ הרי"ף (ח:) והרא"ש (סימן ז' פרק כל שעה) והוסיפו דהני מילי בשאר ימות השנה, אבל בפסח דאסור למעבד לישה עביד לה גדנפא דטינא ומרתח לה. והוסיף הרא"ש (פסחים פ"ב ס"ז) שרבינו יואל ז"ל לא היה עושה גדנפא אלא לפיד אש או אבן רותחת היה משליך לתוך היורה בעודה רותחת והמים רותחין עולה על פני שפתה ועדיף טפי מהתזת הניצוצות וכן כתב אבי העזרי ז"ל. וכ"כ הטור (סימן תנב) וכתב הב"י שם, שכ"כ המרדכי (סימן תקפד) בפרק כל שעה ושרבנו ירוחם (נ"ה ח"ב מ:) כתב שיש מי שכתב שאינו די באבן אלא דוקא בשפה של טיט אבל העולם נהגו להכשיר באבן רותח, ע"ש. וכ"פ הטוש"ע (או"ח סימן תנב ס"ו). וע"ע לעיל בפרק א' הלכה ה' ולהלן בפרק ג' הלכה י' והלכה כ"ו, וצרף לכאן.
פגימה על ידי סבון
יא. כלי שרוצים להכשירו והוא בן יומו ואי אפשר להמתין 24 שעות ללא שימוש כמנהג, אפשר לפגום טעם המים על ידי סבון וכיוצא בזה, עד שלא יהיו המים ראויים לשתיית אדם, ואז אפשר להכשיר את הכלי אפילו שהוא בן יומו, ובזמנינו נוהגים כל מסדרי ההגעלה לתת בתוך מי ההגעלה חומר פוגם, ומנהג זה ראוי ונכון על פי ההלכה. הוא על פי מה שכתב מ"ש מרן הש"ע ביו"ד (סימן צה ס"ד), ועיין לעיל בפרק א' הערה 97 ומשם באר'ה. וכ"פ החזו"א (חאו"ח סימן קכב סק"ו וחיו"ד סימן כג סק"א), וסיים שם, שצריך שיהיו המים אינם ראויים לשתיית אדם, ופשוט. ועל אף שנתבאר בסעיף הקודם שקודם הפסח מותר להגעיל כלי אפילו בן יומו, מכל מקום כבר נתבאר שם שנהגו שלא להטביל כלי בן יומו קודם הפסח, בפרט שיש פוסקים שאוסרים להגעיל כלי בן יומו וכמו שנתבאר לעיל, ולכן מה שנוהגים בזמנינו כל מסדרי ההגעלה לתת בתוך מי ההגעלה חומר פוגם, הוא מנהג ראוי ונכון על פי ההלכה.
יב. מה שנתבאר בסעיפים הקודמים שנהגו שלא להכשיר כלי בן יומו, היינו דוקא בכלי הטעון הגעלה, אבל כלי הטעון ליבון אפשר להכשירו אפילו שהוא בן יומו, ואין צורך להחמיר בזה כלל. פשוט שהרי בליבון האש שורף ומכלה הבלוע כמ"ש הרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"ד) ועוד ראשונים. וכ"כ להדיא בערוך השלחן (יו"ד סימן קכא סעיף כב).