אור ברסלב
הלכות הגעלת כלים לפסח פרק א' - הכשר כלים לפסח

הלכות הגעלת כלים לפסח

פרק א' - הכשר כלים לפסח

הקדמה

הגעלת כלים

א. כלים שבמשך כל השנה משתמשים בהם בחמץ, אסור להשתמש בהם בפסח מבלי שיוציא מהם את איסור החמץ שבלוע בהם, היסוד להגעלת כלים נזכר בתורה (במדבר לא,כא-כג), וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוה אֶת מֹשֶׁה, אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, ע"כ. פסוקים אלו נאמרו לאנשי הצבא במלחמת מדין אשר לקחו שלל כלי מדין, שחייבים הם להסיר את האיסור הנבלע בכלים ממאכלי מדין כל דבר כדרך שימושו, והיינו כלי שנשתמש בו גוי כשחוזר ישראל ומשתמש בו, אם לא הוכשר קודם לכן על ידי הגעלה וכיוצא בזה, נפלטת בליעתו לתוך האוכל של ישראל ואוסרתו באכילה, וכדפירש"י בד"ה גיעולי נכרים. וכיוצא בזה פירש"י בפסחים (מד: בד"ה גיעולי נכרים) וז"ל: קדירה שבישל בה הנכרי, וכשחוזר ישראל ומבשל בה, היא מגעלת בליעתה לתוך של ישראל, גיעול לשון מקיא ופולט, והתורה אסרתו במעשה מדין, כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא) דהיינו יורות וקומקמוסין וכיוצא בהן, שמרתיחין אותן על האור, עכ"ל. ואע"פ שבפרשת מדין הנ"ל מיירי בגעולי גויים, והיינו שנתבשלו בכלים אלו נבלות וטרפות, מכל מקום הדבר ברור דלאו דוקא הוא, אלא ה"ה שנתבשלו בכלים חמץ ורוצה לאכול בהם בפסח. וכ"כ במפורש בספר אבודרהם (סימני פרשיות מחוברות וחלוקות) וז"ל: והגעלת כלים הנבלעים מאיסור החמץ אנו למדים גם כן מגיעולי גוים, עכ"ל. וכיו"ב כתב בספר המנהיג (הלכות פסח עמוד תכו). וכ"כ במפורש הרא"ש (פסחים פ"ב ס"ז) דגמרינן מגעולי של נכרים, ע"ש.

ודין הגעלת כלים לפסח מוזכר בגמ' פסחים בכמה מקומות (עיין בדף ל. ואילך ובדף עה: עו.), והובא דין זה להלכה בכל הראשונים ובטוש"ע (סימן תנא). וע"ע למרן ז"ל בש"ע (יו"ד סימן קכא) שהביא דיני הגעלת כלים לכלים שנקחו מהגויים, ושם בסעיף ג' כתב: "דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בהלכות פסח", ע"ש. ואין זה חשוב כמבטל איסור לכתחילה. אע"ג דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה, דתנן במסכת תרומה (פ"ה מ"ט) סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה סאין חסר אחת של חולין ואחר כך נפלה שם סאה של חולין, אם בשוגג נפלה תעלה, ואם במזיד הפילה לא תעלה, ובפרק קמא דחגיגה בירושלמי (ה"ח) אמר רבי אבהו בשם רבי אחא דה"ה לכל איסורים שבתורה, מכל מקום בנ"ד אין לחוש לזה, שכבר כתב בספר מצוות גדול (לאוין סימן עח), שי"ל שדווקא לאכול האיסור על ידי הביטול אז אין מבטלין אבל גבי כלים אין עושין שום דבר מן המים שנפלט בהן האיסור. ע"כ. וכיוצא בזה כתב הר"ן (ע"ז דף יב: מדפי הרי"ף), וע"ע בתוס' פסחים (ל. ד"ה לשהינהו). וכל זה למ"ד הגעלת כלים לפסח הוי "איסורא בלע", אבל למ"ד דהוי היתרא בלע בודאי שיש להתיר להגעיל כלים ללא שום פקפוק, אלא אם כן הגעילו בתוך זמן איסורו, עיין להלן בהלכה י' ובפרק ג' הלכה י"ז ומשם באר'ה. ויש שמנו מצוות הגעלת כלים למצוות עשה מיוחדת שנצטוינו עליה מפסוק: כל דבר אשר יבוא באש וגו', וכמ"ש רבינו תם בספר הישר (חלק התשובות ריש סימן נו) שזוהי מצות עשה להגעיל הכלי, כדי להפליט בו מגיעולי העכו"ם. וכן מוכח מדברי התוס' (ע"ז סז: סוד"ה אמר ר' יוחנן). וכ"כ הסמ"ק (מצוה קצח). אולם מוני המצוות ומכללם הרמב"ם לא מנו דבר זה ממנין המצוות העשה, ולדעתם ז"ל מצוה זו היא מצוות "לא תעשה". כמו שיראה הרואה בדברי כל מוני המצוות הלה המה: בה"ג, רס"ג, הרמב"ם בסהמ"צ והסמ"ג ושאר מוני המצוות שלא מנוה למצוה, ולדעתם ז"ל מה שצותה התורה להגעיל כלי מדין שנלקחו שלל על ידי ישראל, הוא רק כדי להנצל מפליטת הכלים שבלעו איסור מבישולי הגויים.

ברכת ההגעלה

ב. אין מברכים על מעשה ההגעלה, כיון שההגעלה היא כמצות לא תעשה כדי שלא יאכל טעם נבלה וטריפה, והרי זה כניקור גיד וחלב שאין מברכים עליו, כן כתב בספר איסור והיתר (כלל נח סימן קד) וז"ל: ומה שמברכים על טבילת כלי סעודה חדשים, ואין מברכים על ההגעלה, משום שהטבילה היא מצות עשה, שנאמר, תעבירו באש "וטהר", אך במי נדה יתחטא, ודרשינן בע"ז (עה:) במים שהנדה טובלת בהם, ואילו ההגעלה היא כמצות לא תעשה כדי שלא יאכל טעם נבלה וטריפה, והוי כמו ניקור גיד וחלב שאין מברכים עליו, מלבד לאו דעריות שמברכים עליו אגב עשה דקידושין, ע"כ. והוב"ד בספר כסא אליהו או"ח (סו"ס תנ"א), ובכנה"ג יו"ד (סימן קכא הגה"ט ס"ק יג). ומרן הראש"ל בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קכד) הביא דבריו והוסיף שכיוצא בזה כתב בספר הפרדס (דף כח ע"א) וזו לשונו: ואי קשיא לך למה אנו מברכים על השחיטה, ואין מברכים על בדיקת הריאה, משום שאין אנו מברכים אלא על מצות עשה כגון תפילין, ציצית ולולב ושופר וסוכה ובדיקת חמץ, וכיו"ב, אבל מצות לא תעשה כגון בדיקת הריאה (שהיא להינצל מאיסור טריפה שהיא בלא תעשה), אין מברכים עליה, ע"ש. וכן אין אנו מברכים על מליחת הבשר והדחתו מהאי טעמא. ויש שהביאו טעם אחר לזה, לפי שאפשר להשתמש בכלים חדשים ואין חיוב על האדם להגעיל את כליו. כן כתבו האורחות חיים (הלכות חמץ ומצה סו"ס צה) ורבינו מנוח (סוף פרק ה' מהלכות חמץ ומצה), אולם הרואה יראה שיש להקשות על טעם זה, וכמו שהעיר השד"ח (מערכת ה"ר אות טז ד"ה ומה עמוד קעה) שיש לפקפק על טעמו של רבינו מנוח שהרי מצות ציצית למ"ד חובת מנא אי בעי לא לביש בגד של ארבע כנפות וכי לביש מברך, הכי נמי בהגעלה, וסיים שם, שראה להכנה"ג שהביא טעם אחר לזה משם האיסור והיתר. ע"ש. וגם הרב כסא אליהו (סו"ס תנא) העיר בזה וכתב שטעמו של האיסור והיתר יותר מחוור. ע"ש. ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן יט).

הכשר לכלים שלא משתמשים בהם בחמץ

ג. כלים שאין דרך תשמישם בחמץ כלל וגם אין דרך להמצא בהם חמץ, אינם צריכים הגעלה, וכגון גביע יין, כד חלב, מפצח אגוזים, פומפיה, קוצץ ירקות, קרש חיתוך וכל כיוצא בזה, ואין לחוש שמא נפל בו פירורי חמץ וכיוצא בזה, אבל כלים שמשתמשים בהם בכל ימות השנה, אפילו שאין תשמישם קבוע למאכלי חמץ, יש להגעילם, משום שאין נזהרים כל השנה מפירורים של חמץ, וגם האוכל שמבשלים בו אינו בדוק מחמץ, והמיקל שלא להכשירו יש לו על מה שיסמוך. הנה מרן ז"ל הביא בב"י מחלוקת הראשונים (סימן תנא ס"י) גבי סלים שמולחין בהם הבשר, שהאבי העזרי (סימן תסד עמ' 90) כתב שצריכין הגעלה, וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ה' (דפו' קושטא הכ"ג קל.) בשם הרוקח (מעשה רוקח סימן ז) ושכן נראה לראבי"ה כי פעמים נופלים חיטים על הנסרים, ואילו בספר התרומה (סימן נה) היה מתיר הסלים שנותנין בהם בשר כל השנה לתת בו בשר בפסח כי הבשר עצמו שנמלח בו מותר. ובשולחנו הטהור (שם) כתב בזה"ל: סלים שמולחים בהם הבשר, יש מצריכין להם הגעלה ויש מי שחולק, ונראין דבריו, ע"ש. וביאר המשנה ברורה (שם סק"ס) בשם הפרי חדש והאחרונים דטעם המתירים מפני דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ומבואר שלדעת מרן ז"ל אין לחוש שנכנס חמץ לכלי, שאין להחזיק הדבר לאיסור סתם. וכן מבואר ממ"ש הטור גבי מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה ולפעמים דכין בהן פירורי לחם עם שומין ופלפלין, שנחלקו הראשונים האם בעינן ליבון או סגי בהגעלה, ע"ש. ושמעינן מינה שדבר שאין דרך להשתמש בו חמץ כלל אינו צריך הכשר כלל, וי"ל. ושו"ר למשנ"ב איש מצליח שכתבו על דברי המשנ"ב הנ"ל (עמוד מא הערה 4) שלדעת מרן ז"ל לא מחזיקנן איסורא ואף הגעלה אין צריך מעיקר הדין כדלעיל סעיף י', ע"ש.

אולם יש מקום לומר דשאני התם דמיירי בדבר שאין דרך כלל להשתמש בו בחמץ ואדרבה משתמשים בו אך ורק לשימוש אחד בלבד וכגון למלוח בשר או מדוכה לדוך, אבל כלי שעשוי לכמה שימושים ומשתמשים בו בכל ימות השנה, אפילו שאין תשמישם קבוע למאכלי חמץ, יש להגעילו, משום שאין נזהרים כל השנה מפירורים של חמץ, וגם האוכל שמבשלים בו אינו בדוק מחמץ, ואכן המשנ"ב (סימן תנא סק"צ) כתב בזה"ל: כתבו האחרונים דמדוכות קטנות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגעליך או בריחיים של פלפלין שלנו די בהגעלה לכתחילה אפילו בשל מתכות, ומ"מ הגעלה צריכה דשמא בא לתוכה פ"א חמץ משהו ונבלע בתוכה ע"י חריפות הבשמים שדכו בה אח"כ, עכ"ל. ולשיטתיה אזיל דס"ל כדברי היש מצריכים הגעלה שהובא בש"ע בסעיף י' הנ"ל, אבל לדעת מרן ז"ל יש להקל בזה. ומבואר שרק בדבר שלעולם אין דכים בו חמץ רק כורכום יש להקל, אבל בדבר שמשתמשים בו בכל מיני אוכלים אין להקל ולהשתמש בו ללא הגעלה.

והן אמת שבתחילה היה נלע"ד דכיון דקי"ל אחזוקי איסורא לא מחזקינן, א"כ יש להקל אפילו בכלים שמשתמשים בהם בכל השנה ללא בדיקתם קודם, שהרי אין להחזיק שישתמשו בכלי בחמץ ונאסור אותו, וכמו שמצינו שכתבו בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רפה) גבי חטים שבאו בספינות אם לאכול מהם בפסח בין שמוטלות בספינה בלא שקים ובין הנתונות בשקים, וכתבו שבודקים אותן אם לחות או אם נשתנו מראיהן או שהן משונות עליונות מתחתונות בידוע שהגיעו אליהם מים ואסור לאכול מהם בפסח מפני שהחמיצו, אבל אם ודאי אינן לחות ולא נשתנו מראה התחתונות מן העליונות וקשות הן ושוות תחתונות כעליונות מותר לאכול מהם בפסח ואין חוששים לספק איסור ואין אומרים כיון שבאו בספינות שמא נכנסו בהם המים, והיתר גמור הוא מ"ט אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ע"ש. וכיוצא בזה כתב בחידושי הרמב"ן (ע"ז סה:) וז"ל: שמעתי שר"ח ז"ל כתב כאן שאף מפני זה אסור פת של גוים שמא נתערב בו יין נסך. ותמהני עליו שא"כ חטים לא נקח שמא נפל בו יין נסך, פת לא נאכל שמא אפאו בעצי אשרה ויש שבח עצים בפת, קדרות נמי לא נקח שמא הסיקן באשרה וערלה וכלאי הכרם, עצים ופירות שלהן נמי שמא כלאי הכרם או ערלה בארץ או של אשרה הם, אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ע"ש. וכיוצא בזה כתבו עוד ראשונים.

מכל מקום הרואה יראה שכיון שבנ"ד משתמש הוא בכלי במשך כל השנה ללא הקפדה כלל, בפרט שברוב ככל המאכלים שמצויים היום מעורב בהם קמח וכיוצא בזה, וכיון שבמשך כל השנה החמץ מותר באכילה, ואין נזהרים להקפיד אם יש חמץ בדבר מאכל זה או אחר, ממילא לא שייך לומר אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ולכן יש להגעיל את הכלי קודם הפסח, ורק כשידוע בבירור שלא נשתמשו בו בחמץ וכגון שהכלי עשוי לשימוש אחד בלבד ואין משתמשים בו בחמץ, יש להקל. ומ"מ מכיון שסוף סוף יד הדוחה נטויה לומר שכל זמן שאין אנו יודעים בבירור שהיה חמץ אין לחוש, דאין לנו להחזיק איסור מדעתינו בחששות כאלה לאסור במידי דרבנן, לפיכך המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ומכלל הדברים למדנו שכלים חדשים הנקנים מהחנות, אין צריך להגעילם, ואין לחשוש שמא נשתמשו בהם פעם בחמץ. פשוט. וכ"כ במפורש האיסור והיתר (כלל נ"ח דין מ"ו) וז"ל: וקערות ויורות ושאר כלי מתכות שקנה מהעכו"ם בביתו ואינו מכיר בהן, בודאי שהם חדשים, יש להסתפק בהם שמא נשתמשו וצריך להגעיל או ללבנן, אבל כלים חדשים שקונים מהשוק אפילו בכלי חרס א"צ לספק בהם לשמא נשתמשו דאין דרך כלל לשמש בכלים חדשים העומדים למכור כדאיתא לעיל בתשובה, עכ"ל. ובכלל ל"ג דין כ"ד כתב וז"ל: אמנם בכלים חדשים שקונים מן העכו"ם מן השוק א"צ לספק בהן שמא נשתמשו בהן, דאין דרכן להשתמש בכלים חדשים דעומדים למכור כלל ואפילו במקום שרגילין להשאיל אותן למשתאות שלהן דהולכין אחר רוב ואפילו באיסור דאורייתא היכי דליכא ריעותא לא מחזיקינן ריעותא אפילו היכא דאיכא לברר כ"ש הא שאיסורא דרבנן נטל"פ, עכ"ל. והסתמך על דבריו בנידונו בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן צד). ודברי האיסור והיתר הובאו בבאר היטב (סימן תנא סק"ב) ובמשנ"ב (שם סק"ג) ובעוד אחרונים. ויש מהאשכנזים שנהגו להגעיל כלי חדש העשוי ממתכת מפני חשש איסור הדבוק בהם מפני שרגילים למושחם בשומן מן החי כדי להבריקם, ושמא נמשחו בשומן אסור, והספרדים לא נהגו להחמיר בזה. והוא על פי דברי החזון איש (או"ח סימן קכב סק"א ויו"ד סו"ס מד) וכתב שם שיש להתיר להכשירו בהגעלה ואין חיוב ללבנו, ע"ש. וכבר פירסמו מכתב בזה הבצ"ץ בעיר הקודש ירושלים. וע"ע בזה באורחות הבית (שטרנבוך, פרק עשירי עמוד פט), ובחוט השני (קרליץ, סימן תנא ס"א עמוד קיד) ובקובץ התורני "שערי אורה" (סימן ז' אות ב') ובקובץ בית לוי י"ד בתשובת הגרש"ז גרוסמן, ובקובץ דרכי הוראה ז' (סימן ה עמוד פה). אולם הספרדים לא נהגו להחמיר בזה, מפני שאין זה ודאי שמרחוהו כלל בשומן, ואת"ל שמרחוהו אולי הוא אינו בכלל שומן מן החי, וגם אם מרחוהו בשומן האסור, הרי הוא פגום וקי"ל נותן טעם לפגם מותר. וע"ע בספר מועדים וזמנים ח"ד (רפ"ב בהגה). וכן העלה בשו"ת יבי"א ח"ו (דף קעד).

כלי שהשתמשו בו בחמץ בחלקו ולא בכולו

ד. כלי שהשתמשו בו בחמץ בחלקו ולא בכולו, אף על פי כן כל הכלי צריך הגעלה, גם אם רוצים להשתמש בפסח רק במקצת הכלי. ומכל מקום בדיעבד שהגעילו רק מקצת הכלי, ובישלו בו, מותר התבשיל באכילה, והיינו דוקא כשכל הכלי עשוי ממתכת, אבל אם החלק שנגע בו החמץ הינו ממתכת והחלק השני שבו לא נגע החמץ אינו עשוי ממתכת אלא מעץ וכיוצא בזה, אם היה הכלי בן יומו האוכל אסור באכילה. עיין להלן בהערה 108 שנתבאר בארוכה מחלוקת הראשונים בענין "חם מקצתו חם כולו", שיש אומרים דאמרינן חם מקצתו חם כולו, והיינו דוקא בכלי מתכות, ויש אומרים דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו כלל, ויש בזה נפק"מ גם לענין הכשר, שיש אומרים שכשם דאמרינן חם מקצתו חם כולו לענין איסורו, ה"ה שי"ל כן לענין הכשרו, ושם נתבאר עוד שיש אומרים דאע"ג שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו, משום דחם מקצתו חם כולו, מ"מ לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו, בין לענין הגעלה בין לענין ליבון, ושם נתבאר עוד שהאחרונים נחלקו בדעת מרן ז"ל בזה, שהט"ז כתב בנידון ידות הכלים שצריכים הכשר כדין הכלי שאין הטעם משום חם מקצתו חם כולו דהא פסק הטור ביו"ד סימן קכ"א דא"צ להכשיר הכלי (כולו) אלא אם נשתמש בכולו, אלא הטעם כאן שמא קבל היד איזה פעם חמץ ועכשיו יגע בו במצה של חמין, ושכל זה בשאר כלים, אבל בסכין יש להחמיר אפילו בדיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים כגון מחבת וכיוצא בו, ע"ש. [ועיין בסימן תנ"א ס"ק יז שמשמע שהט"ז ס"ל להקל בזה, מ"מ כבר נרגש בזה הפמ"ג וכתב שהט"ז חזר בו ושהעיקר להחמיר בזה]. והסכימו לזה האליה רבה (ס"ק כו) והרב מקור חיים (ס"ק כד), השתילי זיתים (סק"ל), הבאר היטב (ס"ק כט) והכה"ח (ס"ק קנ). ושם הארכנו לבאר שאם הידית של הסכין עשויה ממתכת יש להקל בזה, שהרי מרן ז"ל בסימן צ"ד (ס"א) כתב בסתם שהתוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה. וממה שכתב בפשיטות שמשערים בכל מה שנתחב ממנו ולא בכולו, מבואר דס"ל דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו.

ואע"ג שמרן ז"ל באו"ח סימן תנ"א (סי"ד) כתב: כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותן, וקשה, הרי קי"ל דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו, מ"מ כבר תירצו הב"ח והט"ז (הובא בשו"ג סימן קכא) דהתם ודאי נגע, ואע"פ שמרן ז"ל בב"י סימן קכ"א פסק כהרא"ש והרשב"א דאע"ג שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו, משום דחם מקצתו חם כולו, אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו, בין לענין הגעלה בין לענין ליבון. ולכאורה משמע דס"ל למרן ז"ל דאמרינן נאסר מקצתו נאסר כולו, מ"מ כבר האריך הפר"ח להוכיח שהעיקר כדברי הר"ן דאמרינן גם לענין הכשר אמרינן חם מקצתו וכו', וביאר שאף מרן ז"ל חזר בו ממ"ש בב"י שהעיקר כדברי הרא"ש והרשב"א, ושכן נראה מדברי הרמ"א שלא כתב שם על דברי מרן ז"ל בלשון "יש אומרים", כיון שבדברי מרן ז"ל בסימן קכ"א אינו מבואר היפך מזה, ולכן הגיה בסתם כאילו המחבר מסכים לזה ואפשר ג"כ לומר שסבור ההגה שמרן ז"ל חזר בו ממ"ש בב"י, והביא מ"ש מרן ז"ל בסימן צ"ד וכתב דא"כ כל שכן לענין הכשר, עכ"ד הפר"ח. ובשו"ג (סימן קכא ס"ק טז) הוסיף שיש לדקדק כן מלשון מרן ז"ל בסימן קכ"א שכתב הלכה זו בלשון "יש אומרים", ואם איתא דס"ל דדין זה דצריך הכשר בכולו הוא לכולי עלמא בין למ"ד חם מקצתו חם כולו, בין למ"ד דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו, היה לו לכותבו בסתם, אם כן ממה שכתב בלשון מחלוקת, משמע דלא ס"ל הכי, ע"ש. ומבואר שמסבירים שאף מרן ז"ל ס"ל דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו. והסכימו לדבריו מהריק"ש בערך לחם (שם). וכ"כ הש"ך (שם ס"ק יז) והפרי תואר (שם סק"ח) ובמסגרת השלחן (קאסטילנובו, סימן קכא ס"ו). וע"ע בספר דרכי תשובה (סימן קכא ס"ק עז) שהביא עוד אחרונים שסוברים כן, ע"ש. ואע"ג שמצינו להרדב"ז בתשובותיו ח"ו (סימן ב אלפים שח) ולעוד אחרונים דפליגי על זה, מ"מ מכיון שנתבאר שלדעת כמה אחרונים, מרן ז"ל ס"ל דבכלי מתכת שמשתמשין איסור במקצתו כל שמכשירין מקצתו דיו, וכדברי הר"ן, וכן דעת כמה אחרונים להלכה ולמעשה, בודאי שיש לסמוך על זה על כל פנים לענין דיעבד, בפרט שיש סוברים שמרן ז"ל ס"ל דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו, אף לענין איסור, וכמ"ש ביו"ד סימן צ"ד. וכן העלה האליה רבה שם. וגם הש"ך (יו"ד סימן קכא ס"ק יח) כתב על הרמ"א שם: "וסגי בהכשר מקצתו והיינו בדיעבד, אבל לכתחלה ג"כ צריך להכשיר כולו כמ"ש הרב בא"ח סימן תנ"א ס"י", ע"ש. ואמנם הפר"ח (או"ח סימן תנא) כתב שדברי הש"ך אינם נכונים שמדברי הטור משמע שאף לכתחילה סגי בהגעלת מקצת הכלי, מ"מ עכ"פ באופן שיודעים שודאי בלע מקצת הכלי, יש להקל עכ"פ בדיעבד, בפרט שהפר"ח גופיה ג"כ ס"ל שיש להקל בזה אף לכתחילה זולת במקום שהחלק השני של הכלי שהחמץ לא נגע בו אינו ממתכת אלא מעץ וכיוצא בזה שאז יש להחמיר אפילו בדיעבד, וכמו שבארנו בס"ד בהלכה הנ"ל, לך נא ראה.

ומכל האמור למדנו כמ"ש בפנים שכלי שהשתמשו בו בחמץ בחלקו ולא בכולו, אף על פי כן כל הכלי צריך הגעלה, גם אם רוצים להשתמש בפסח רק במקצת הכלי. ומכל מקום בדיעבד שהגעילו רק מקצת הכלי, ובישלו בו, מותר התבשיל באכילה, והיינו דוקא כשכל הכלי עשוי ממתכת, אבל אם החלק שנגע בו החמץ הינו ממתכת והחלק השני שבו לא נגע החמץ אינו עשוי ממתכת אלא מעץ וכיוצא בזה, אם היה הכלי בן יומו האוכל אסור באכילה.

הכשר כלי גדול

ה. מן האמור בסעיף הקודם יוצא, שכלי גדול שהשתמשו רק בחלקו צריך להכשיר את כולו, ואם הוא גדול מאוד שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו, עושה שפה לפיו בטיט (או בנייר כסף במידת האפשר) כדי שיתמלא היטב ויגיעו המים בשפתו, וממלאו מים ומרתיחו, או יקח אבן רותחת או לפיד אש וישליכנו לתוכו בעודו רותח ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו. פשוט, ועיין בע"ז (ע.), א"ר הונא: יורה קטנה בתוך יורה גדולה, יורה גדולה מאי? ת"ש: דההוא דודא דהואי בי רב עקביה, אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא, ומליוה מיא וארתחה ופירש"י: גדנפא דלישא, שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה. ע"כ. ועיין להלן בפרק ב' הלכה י' הערה 27 ומשם באר'ה. והיתר זה מועיל בכלי גדול וכאמור, אבל כלי רגיל שאפשר להכניסו לכלי אחר, לכתחילה אין להגעילו באופן הנזכר, אלא יגעילו בכלי אחר, ומכל מקום בשעת הדחק או במקום צורך גדול, יש להקל להגעילו על ידי עשיית שפה או זריקת אבן וכיוצא בזה. אע"פ שמדברי הגמרא הנ"ל מדובר בכלי גדול שאי אפשר להגעילו מחמת גודלו בכלי אחר, ולפ"ז לכאורה י"ל שרק בכלי גדול התירו להגעילו רק מבפנים דהיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, מכל מקום מפירוש רש"י הנ"ל ושאר הראשונים בטעם ההיתר של כלי גדול, מפורש יוצא שאין טעם לחלק בין כלי גדול לקטן, ומה שנקטו בגמרא כלי גדול אורחא דמילתא הוא, שבדרך כלל כלי גדול אינו ניתן להגעלה בכלי אחר. ושו"ר בחזו"א (הלכות פסח סימן קכ עמוד 376) שכתב וז"ל: בפרש"י והר"ן מבואר דהאי גדנפא הוא כדי שיעלו המים והרתיחה על שפתי הכלי, ומבואר דהא דאמר יורה קטנה בתוך גדולה אינו כדי להגעיל גם מבחוץ דלעולם הרתיחה מבפנים מפלטת מכל עובי הדופן, אלא מפני שאי אפשר למלאות הכלי על כל גדותיו, אמרו דיגעיל יורה בתוך יורה, ועל זה חידש רב עקביה דמהני גדנפא, ואע"ג דאכתי לא יכול למלאותו שיהיו המים על כל השפתות שאין גדנפא דלישה מחזקת המים, מיהו על ידי גדנפא יכול למלאותו באופן שיהיה בטוח שמעולם לא נתמלא יותר מדהשתא, וגם כשירתיח יהיה בטוח שהרתיחה עברה על כל שפתי הכלי, ומים הקבועים בכלי כשנרתחים, פעולת פליטתן יותר חזקה מהמים הבאים על הכלי מחמת השפטת הרתיחה, והלכך אם היתה הבליעה במים שוכנים לא מהני הגעלה ע"י הפשטת הרתיחה, אבל כשנבלע בהפשטת הרתיחה מהני הגעלה בהפשטת הרתיחה, ונצוצות דקאמר היינו בעבועי הרתיחה, עכ"ל. ולמדנו מדבריו שכל כלי שעושים לו שפה אפשר להגעילו, ודוחק לומר דמיירי הכא בכלי גדול דוקא מפני דהיכא דאפשר אפשר, שסברא זו דחויה, שהרי מצאנו ראינו בהלכות הגעלת כלים דהיכא שאין תקנה לא התירו להכשירו בהכשר קל יותר וכגון כלי חרס או כלים שטעונים ליבון שאי אפשר ללבנם מפני שיהרסו. ואע"ג שהרא"ש הנ"ל כתב שם וז"ל: ומפרש יורה גדולה מאי כלומר כיצד יש להגעילה קודם שיגעיל בה שאר כלים ומפרש הש"ס ע"י גדנפא וכו', עכ"ל. ולפי דעה זו רב עקביה לא מיירי כלל בכלי שאפשר להכשירו על ידי מילוי מים אלא על הכלי שמגעילים בו שאר כלים, וא"כ לכאורה לפ"ז אין להקל לכתחילה להגעיל כלי רגיל שאינו גדול על ידי שימלא בו מים, מ"מ הרואה יראה דלקושטא דמילתא אין זה נכון וי"ל בפשיטות שכשם שלדעה זו מהני להגעיל כלים שמגעילים בו כלים ע"י מילוי כולו במים, ה"ה שיש להתיר להגעיל כלי שרוצים להשתמש בו ולבשל בו ואפילו לכתחילה.

אולם כשהצגתי הדברים הנ"ל בפני ידי"ן חו"ב הרב יניב נתן הי"ו הראני לדברי מרן ז"ל בב"י (יו"ד, סימן צג ד"ה כתב הרשב"א) שהביא מחלוקת ראשונים בענין מי שבישל ירקות או מים בקדרה של בשר, אי חשיב הגעלה ומותר לבשל בה אחר כך גבינה או לא, שלדעת הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"ד לז:) הוי הגעלה ושרי, ולדעת התוס' (קיא: ד"ה הלכתא), הרא"ש (סימן כט), ספר התרומה (סימן מט), סמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:) והטור (סימן צג) ועוד, דאינו חשיב הגעלה. ולכאורה נ"ד תליא במחלוקת הראשונים הנ"ל, שלדעת הרשב"א מועיל הגעלה גם לכלי רגיל שאינו גדול ולדעת שאר הראשונים לא מהני. ומכיון שהפר"ח (שם סק"ד) כתב שרוב הפוסקים חלוקים על הרשב"א ושכן עיקר, ע"ש. וכ"כ הפרי תואר (סק"ב). ובכה"ח (סופר, ס"ק לא) הבין שכן דעת מרן ז"ל, והוסיף שם, שכ"כ בקהלת יהודה שאין לעשות היפך הסכמת מרן ז"ל, ע"ש, א"כ יוצא איפוא שלמעשה יש להחמיר בזה. בפרט שיש לומר שהרשב"א שהתיר בהגעלה היינו דוקא בבשר וחלב דהוי היתרא בלע, אבל בחמץ דהוי איסורא בלע וכמבואר לעיל בהערה 34 ושם נתבאר שכ"ד הרשב"א, י"ל דס"ל לאסור. ועוד, י"ל שהרשב"א שהתיר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה מודה שאין להתיר .

ולענין הלכה נראה, דכיון שיש לומר שמה שהתירו להגעיל כלי על ידי מילוי מים וכו', היינו דוקא בכלי גדול, וכן משמע מדברי רוב הראשונים ומרן ז"ל, וגם הרשב"א שהתיר הדבר, י"ל שיאסור בנ"ד, לפיכך לכתחילה יש להחמיר בזה ואין להתיר להגעיל כלי רגיל באופן הנזכר, אלא יגעילו בכלי אחר, ומכל מקום בשעת הדחק או במקום צורך גדול, יש להקל להגעילו על ידי עשיית שפה או זריקת אבן וכיוצא בזה, דבכהאי גוונא שפיר דמי לסמוך על סברת המתירים, בפרט בכלי שאינו בן יומו.

אופן ההכשר

ו. אף על פי שצריך להכשיר את כל הכלי שבלוע מאיסור חמץ, מכל מקום אין צריך להכשיר את כל הכלי בפעם אחת, ולכן כלי גדול שאי אפשר להכניס את כולו לתוך הכלי אלא נכנס רק מחציתו, אפשר להכניס מקצתו ולהופכו לצד השני ולהכניסו שוב, וכן כלי שטעון ליבון אין צריך ללבנו בבת אחת אלא אפשר ללבנו לאט לאט, אלא שיש להקפיד שבסך הכל כל הכלי הוכשר ולא נשאר מקום שלא נגעו בו מי ההגעלה או אש הליבון. וכמ"ש הטור (או"ח סימן תנא) וז"ל: מחבת בפסח עושין לו הגעלה ואם היא ארוכה משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחרת, ואם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע, וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת לתוך המים מכניס חציו וחוזר ומכניס חציו השני ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל, עכ"ל. וכתב בב"י שם, שכן כתב בארחות חיים (הל' חו"מ סימן צה) בשם הרשב"א (תורת הבית הקצר דף לז.). וכ"פ בש"ע (שם סעיף יא). וכיו"ב כתב הרשב"א בתורת הבית הקצר (שם דף לה.) וז"ל: וכל הכלים נכשרים אפילו לחצאין חצאין. כיצד? ליבן השפוד עד מחציתו וחזר וליבן מחציתו האחר, מותר, עכ"ל. וביאר החכמת אדם (כלל עג הלכה טו) דשאני הגעלת כלי מהטבלת כלי, שבהגעלת כלים הוא בכדי להפליט האיסור וכיון שהגעיל המקצת הרי הפליט, אבל בטבילת כלים משום טומאה הוא, וכיון שנשאר מקצת ממנו חוץ למים חוזר ומתפשט בכל הכלי. ע"ש. ופשוט. ואם בכל זאת נשאר בכלי הגדול שמגעילים אותו חלק באמצע הכלי שאי אפשר להגעילו, אפשר ללבנו ליבון קל. וכמ"ש הטור ביו"ד סימן קכ"א. וכ"פ בש"ע (סימן תנא סעיף יא). ואם מגעיל הכלים בצבת ירפה הצבת בתוך המים או יהפכו ויכניסו שוב שאם לא כן במקום הצבת לא יגיעו המים, וטוב יותר להגעיל בשכבה או בסל מנוקב. כן כתב בב"י סימן תנ"ב בשם האגודה וז"ל: מצאתי כתוב בשם ספר אגודה (פ"ב סימן כז), בשעת הגעלה לא יגעילם בצבת דבמקום לקיחת הצבת לא סליק דיקולא מיא, עכ"ל. והובא להלכה בש"ע (שם ס"ד). וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק כג) שר"ל שיפתח את הצבת בתוך הרותחין ויאחוז הכלי במקום אחר כדי שיעלו הרותחין על מקום אחיזת הצבת, אלא שסיים שם, שטוב יותר להגעיל בשבכה או בסל מנוקב. וביאר בשער הציון (ס"ק כח) בזה"ל: חק יעקב בשם איסור והיתר, ועיין בט"ז סעיף קטן ה' שמצדד גם כן שבזה טוב יותר, שבאופן זה אין לחוש כלל שיחזור ויבלע, ואף שכלים שלנו המנהג שאין מגעילין בני יומן, מכל מקום טוב יותר שלא יבלע כלל, ע"כ. וכשמגעיל על ידי סל יש להקפיד שלא להכניס כמה כלים ביחד באופן שינגעו זה בזה, ויש להזהר זה במיוחד בכלים קטנים כגון כפות וכפיות וכיוצא בזה. וכמ"ש בב"י (או"ח סימן תנב) וז"ל: כתב עוד המרדכי שם (סימן תקפ) בשם הרוקח (סימן רנב): לא יניח אדם כלים הרבה לתוך סל ולהגעיל בבת אחת, ואף על גב דאמרינן בפרק חומר בקודש (חגיגה כב.) גבי טבילה, סל שמילאו כלים ומטבילן טהורים ובפ"ו דמקואות (מ"ב) אומר סלים שמילאן כלים ומטבילן טהורים, דוקא לגבי טבילה ולא לגבי רתיחה, עכ"ל. והובא להלכה בש"ע (שם ס"ג). והוסיף שם בהגה, "אם נוגעים זה בזה", והוא מדברי המרדכי הנ"ל. ועיין באחרונים שם.

הכשר לכלים שעברו 24 שעות משעת שימושם

ז. אף על גב שהלכה רווחת בידינו "נותן טעם לפגם מותר", ולפי זה היה מותר לכתחילה לבשל בפסח בקדרה שאינה בת יומא דהיינו שעברו 24 שעות מזמן שהשתמשו בה בחמץ בלי הגעלה, כיון שנותנת טעם לפגם, מכל מקום חכמים אסרו לעשות כן גזירה שמא יבואו לבשל גם בקדירה בת יומא שנותנת טעם לשבח. הנה בע"ז (דף סז:), נחלקו ר"מ ור"ש האם נותן טעם לפגם מותר או אסור, שלדעת ר"מ אסור ולדעת ר"ש מותר, ואסיקנא דנותן טעם לפגם מותר, ומפרש התם דילפינן לה מדכתיב (דברים יד כא): לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, וסוגיא זו הובאה בעוד מקומות במס' ע"ז ובפסחים. וכ"פ כל הראשונים. ובגמרא ע"ז (עה:) פריך למ"ד נותן טעם לפגם מותר, גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא (פירש"י: במדין, דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה) היכי משכחת לה, אר"ח בר ר"ה, לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נ"ט לפגם הוא, מכאן ואילך תשתרי? ואפילו אם לא השתמשו בכלי יותר משנים עשר חודש, אין להשתמש בו בפסח ללא הכשר כראוי. כמבואר בדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תקעה) שדבר פשוט הוא דלא מהני ישון אלא בכלי היין, ע"ש. והביאו מרן ז"ל בב"י יו"ד סימן קכ"א. וכ"פ בש"ע סימן קל"ה (סעיף טז). וכן פסקו להלכה הרב דבר שמואל (סימן קנג) והרב בית דוד (חיו"ד סימן עג) דלא מהני ישון אלא לכלי יין ולא לשאר איסורים, ע"ש. וכ"פ בשו"ת הרדב"ז (סימן תשלט). ואע"ג שהחכם צבי (סימן עה וסימן פ) התיר קדירות בפסח על ידי ישון י"ב חודש, והסכים עמו מהר"ר נפתלי כץ. וכן פסק בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סימן ח), מכל מקום בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן לח) אחר שהביא הפוסקים הנ"ל כתב בזה"ל: אמנם ראיתי להרשב"א בתשובה (ח"א סימן תקע"ה) שכתב וז"ל: ומה שאמרת אם נתן יין בתוך כלי אסור דיעבד, אם נתיר לו לתת יין פעם אחרת. תשובה פשיטא דלא, הגע עצמך קדרה של גוי שאינה בת יומא שבשלו בה בדיעבד דשרינן מה שבשלו בה, הנכשיר לבשל מכאן ואילך אלא שהכלי באיסורו עומד. וזה פשוט עוד דלא סגי יישון אלא בכלי יין. וראיה מההיא פנכא אין ראיה חלוטה, דאולי כדי שלא ישתמש קודם, מיהו ביין דוקא סברא שכלה הלחלוחית עכ"ל. ומדברי הרשב"א מוכח דאפילו אם כבר נשתהו לא סגי להתירם. והיה העלמה מהרבנים הנ"ל תשובת הרשב"א. ומהר"ץ בסימן ע"ה נסתייע מדברי הרשב"א בתורת הבית ע"ש, עכ"ל החיד"א. וגם בשו"ת חקרי לב (ח"ג מיו"ד סימן י) העיר על החכם צבי מתשובת הרשב"א הנ"ל. וכן מצאתי להגאון מהר"י טייב בספר ערך השלחן (יו"ד סימן צג סק"ה) שהביא כל דברי האחרונים הנ"ל וכתב שמלבד שמבואר מדברי הרשב"א שהובא בקצרה בב"י בסימן קכ"א שדבר פשוט הוא דלא מהני ישון אלא בכלי היין, אבל בכלים הבלועים בחמץ לא, כן מבואר בדברי הרמב"ם (סוף פ"ו דמאכלות אסורות), ובהר"ן (חולין קכא: ד"ה סכין ששחט בה) ובתוס' (זבחים צה. ד"ה עירה) ובאיסור והיתר (כלל לב דין לה), ודלא כהרב שבות יעקב הנ"ל שהעלה להקל בזה. אמור מעתה, דאחר עלות שדעת רוב ככל הראשונים שאף כלי שלא השתמשו בו יותר משנים עשר חודש בחמץ, אין להשתמש בו בפסח ללא הכשר כראוי, ושכן מבואר מדברי מרן ז"ל ורוב האחרונים, וסברת האחרונים המתירים נדחו קרו לה, בודאי שכן עיקר להלכה ולמעשה.

והן אמת דחזי הוית להגאון ר' אהרון עזריאל זצ"ל בשו"ת כפי אהרון ח"ב (חיו"ד סימן ג דף כ ע"א ד"ה ועוד יש) שכתב בנידונו שמחלוקת נפלה בין רבני האחרונים ז"ל לענין ישון כלים אי מהני בכל האיסורין ישון י"ב חודש כי היכי דמהני גבי יין נסך כמבואר בטוש"ע סימן קל"ה (סעיף טז), ובתחילה הביא מחלוקת האחרונים הנ"ל, וכתב, דלכאורה נראה פשוט דאית לן למינקט כדעת האחרונים האוסרים ואין לסמוך על האחרונים המתירים אחרי שנעלם מהם דברי הראשונים ואין ספק דאילו הוו חזו דברי הראשונים הוו הדרי בהו ולא ראינו לאחד מן הראשונים חולק על תוס' והרשב"א והר"ן האוסרים בודאי, כוותייהו אית לן למינקט, אלא ששוב כתב שכל היד המרבה לבדוק בדברי הראשונים ז"ל ימצא דיש מן הראשונים שחולקים על הרשב"א בזה, הלא המה, הרמב"ן, הרא"ה, הריטב"א והרא"ש, עש"ב.

ומכל מקום לענין הלכה נראה שיש להחמיר, שהרי מחלוקת הראשונים שקולה בזה, וא"כ אין הכרח שמרן ז"ל היה פוסק להקל, ואדרבא כיון שמדברי מרן ז"ל שלפנינו יש להחמיר, וכן הסכמת רוב האחרונים, לפיכך למעשה יש להחמיר בזה. וכן העלה מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (פסח, הלכות הגעלת כלים עמוד קסא ואילך), ונפק"מ במקום שיש עוד ספק נוסף, שיש לצרף דעה זו לס"ס.

נשתמשו בכלי ללא הכשר

ח. אף על פי שנתבאר בסעיפים הקודמים שאסור להשתמש ללא הגעלה אפילו בכלי שאינו בן יומו, מכל מקום יש חילוק בין אם נשתמשו בכלי ללא הגעלה בכלי שאינו בין יומו לכלי בין יומו, שאם נשתמשו בכלי בן יומו האוכל אסור באכילה, דכיון דקי"ל שכלים שבלועים בחמץ אסורים, ממילא דינו ככלי איסור שבשלו בו היתר דקי"ל בש"ע סימן צ"ח (ס"ד) שאיסור שנתבשל עם היתר, אפילו מכירו והוא שלם וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור, מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא, או תחב כף של איסור בהיתר, צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף, שאין אנו יודעין כמה בלעו, בין שהם של חרס או עץ או מתכת, עכ"ל. ומכיון דקי"ל בפסח דחמץ לא בטיל אפילו באלף (או"ח סימן תמז ס"ט), לפיכך יש לאסור התבשיל באכילה. ואם נשתמשו בכלי שאינו בן יומו האוכל מותר באכילה. אע"ג שנתבאר לעיל בהערה 17 שאסרו חכמים לבשל בקדירה שאינה בת יומא גזירה שמא יבואו לבשל גם בקדירה בת יומא שנותנת טעם לשבח, מכל מקום כל זה לכתחילה אבל אם בישלו בכלים אלו המאכל מותר באכילה, כדאיתא בע"ז (עה:), וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן, תני חדא: אסור, ותניא אידך, מותר, ל"ק: הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם, אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם, מותר. ופסקו הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פרק י"ז ה"ד) והטוש"ע (יו"ד סימן צג ס"א), כמאן דשרי, וכ"פ בש"ע יו"ד (סימן קכב ס"א). וביארו התוס' (שם עו. ד"ה ומכאן) שדבר המבושל בכלי שאינו בן יומו מותר ונתנו טעם על מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה, לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה, אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם, ע"ש.

ואם יטען הטוען דכל הדברים הנ"ל נכונים לגבי שאר איסורים אבל בפסח דחמיר טפי יש להחמיר אף בדיעבד, אף אתה צא אמור לו שמרן ז"ל כתב במפורש בשולחנו הטהור בחאו"ח (סימן תמז ס"י) שנותן טעם לפגם מותר גם בפסח, והוא כדעת הרמב"ן הריטב"א המאירי (פסחים ל.), הרא"ש, רש"י מהר"ם מרוטנבורג (הובא בטור סימן תמז), התוס' (ע"ז סו.) המרדכי והראבי"ה והסמ"ג (לאוין סו"ס עח) ועוד ראשונים כמבואר בב"י או"ח סימן תמ"ז, ודלא כהיראים השלם (סו"ס נב) הרשב"א (ח"א סימן תצט) והטור בשם הרשב"ם. וכ"פ הפר"ח (סימן תמז) דאנו אין לנו אלא הכרעת מרן ז"ל. ובשו"ת בית יהודה (חיו"ד סימן לז) הוסיף שכן המנהג פשוט. ואמנם בשו"ת בית דוד (סימן ר) הקשה על מה שהיקל מרן כאן בנטל"פ, שהרי ביו"ד סימן קכ"א כתב מרן ז"ל דקי"ל סתם כלים אינן בני יומן, ואעפ"כ אסר אוכל שבישלו בכלי שבלוע באיסור, ולפמ"ש מרן כאן בנטל"פ מותר שהרי סתם כלים לאו בני יומן נינהו, א"כ גם שם יש להקל, וכתב ליישב דמ"ש מרן ז"ל נטל"פ מותר גם בפסח היינו כשנתבשל קודם פסח, מפני שנתבשל קודם פסח ואינו חוזר וניעור, אבל כשנתבשל בתוך הפסח התבשיל אסור הואיל ונעשה בתוך הפסח, עכ"ד. ומבואר דס"ל שמ"ש מרן ז"ל דנטל"פ שרי היינו דוקא קודם הפסח, אבל בפסח עצמו לא אמרינן הכי, מכל מקום הרואה יראה שמדברי מרן ז"ל בב"י בסוף סימן תנ"ב ובסו"ס תס"ז מבואר להדיא שאף בתוך הפסח הדין כן, וכבר העירו על דברי הבית דוד הנ"ל רבים מהאחרונים, עיין בשו"ת דבר משה (סימן כט דף יח סוע"א והלאה) ובחקת הפסח (ס"ק טז) ובעוד אחרונים. ושוב נדפס ספר משנ"ב איש מצליח ושם בהערות שבסוף הספר (עמוד סח-סט) הוכיחו כאמור, עש"ב. ולדעת האשכנזים שסוברים "נותן טעם לפגם" אסור בפסח, יש לאסור התבשיל אפילו בכלי שאינו בן יומו. ומקורם מדברי תרומת הדשן (סימן קכח) שנשאל אם נותן טעם לפגם בתוך הפסח, יש לנהוג בו היתר או איסור, והשיב, דבכל מקום שאין מנהג ידוע שיש להורות דהמקיל לא הפסיד, והמחמיר תבא עליו ברכה, עכ"ל. והובא להלכה בהג"ה (סימן תמז שם) בזה"ל: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (ת"ה סימן קכח כצ"ל), עכ"ל. ולדעתו ז"ל דין נטל"פ בפסח כדין נותן טעם לשבח. וכן מנהג האשכנזים. ואם בישל במזיד בכלי שאינו בן יומו, גם לספרדים התבשיל אסור באכילה משום קנס. וכמו שהוכיח במישור בשו"ת יבי"א ח"ח (חיו"ד סימן יד),עש"ב. ומכל מקום אם טעו ובישלו בכלי חמץ שלא השתמשו בו י"ב חודש יש להתיר אפילו למנהג האשכנזים שסוברים "נותן טעם לפגם אסור". וכמ"ש החכם צבי (סימן עה) אודות מעשה בקדרת ברזל שבישלו בה חמץ שנתיים ימים קודם פסח והיתה נקיה ואחר עבור שתי שנים בישלו בה בפסח, יש מן התלמידים שבקשו לאסור המתבשל בפסח מטעם דקיי"ל נותן טעם לפגם בפסח אסור, ואמר להם טועים אתם, והביא ראיות ברורות לזה וסיים שלפי חילוק זה בחמץ בפסח לבני אשכנז הנוהגים איסור כל יב"ח אף שהוא לפגם י"ל דבלאחר יב"ח מותר אפי' לכתחילה כיון שכבר כלה לחלוחית שבו ואין בו טעם כלל ועיקר, עש"ב. ואע"פ שנתבאר לעיל בהערה 18 שהאחרונים ז"ל חלקו על דברי החכם צבי הנ"ל, מכל מקום הרואה יראה שהם ז"ל חלקו על מה שהחכם צבי התיר הדבר אף לכתחילה, אבל בדיעבד גם לדעתם ז"ל מישרא שרי ואף לדברי הרמ"א דס"ל דנותן טעם לפגם אסור, בפרט שכבר נתבאר בהערה 11 שגם למנהג האשכנזים אין זה מן הדין הגמור, אלא שנהגו כן.

שימוש בכלי חמץ במאכל קר

ט. מה שנתבאר בסעיפים הקודמים שאסור להשתמש ללא הגעלה אפילו בכלי שאינו בן יומו, היינו דוקא כשרוצה להשתמש בו למאכל חם, אבל אם רוצה להשתמש בו לדבר צונן לאחר שטיפה והדחה היטב, רשאי לעשות כן אפילו לכתחילה, כן כתב הטור (יו"ד סימן קכא) בשם ר"י שיכול להטבילן [את הכלים שנלקחו מהגוי] תחילה ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בצונן וכשירצה להשתמש בו בחמין יגעילו, ע"כ. וכתב בב"י שם, שכן כתב הרא"ש בסוף ע"ז (שם) והביא ראיות לדבר. ואע"פ שהמרדכי (פסחים פ"ב סימן תקסה) כתב שיש לאסור הדבר שיש לחוש שמא ישתמש בחמין. וכ"כ הרא"ה, והביאו הריטב"א (פסחים ל:), וכ"כ הרוקח (סימן תפו), מכל מקום ממ"ש מרן ז"ל בשולחנו הטהור (שם ס"ה) בזה"ל: אם הגעיל כלי הצריך ליבון, אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש, עכ"ל. משמע שבצונן מותר להשתמש בו. ואע"פ שיד הדוחה נטויה לומר דשאני הכא, שר"ל שרק במקום שעשה הגעלה במקום ליבון שפיר דמי להשתמש בצונן, אבל אם לא עשה הכשר כלל, יש לאסור, מ"מ מכיון דקי"ל שלא מועיל הגעלה במקום ליבון אפילו בדיעבד כמבואר בש"ע יו"ד סימן קכ"א (סעיף ה), לפיכך אין טעם לחלק בין עשה הגעלה קודם לכן או שלא עשה, בפרט שאם שימוש בצונן חשיב שימוש האסור, מה הסברא לחלק בין עשה איזה הכשר ללא. וכן הבין הרמ"א בדברי מרן ז"ל. וכן מבואר מדברי מרן ז"ל בסימן צ"ג (ס"א) שכתב: קדירה שבשל בה בשר, לא יבשל בה חלב וכו', ואם בישל בה בתוך מעת לעת, אסור בנותן טעם, ומותר התבשיל אבל הקדירה אסור לבשל בה לא בשר ולא חלב, עכ"ל. ומבואר ששאר דברים מותר לבשל בקדירה זו, אלא שיש לדחות דשאני התם שבלוע מבשר וחלב ולכן יש להתיר משא"כ הכא שבלוע באיסור חמץ. וכן בקודש חזיתיה להפר"ח בחיו"ד סימן צ"א (סק"ג) שהוכיח שכן דעת הרי"ף והרמב"ם שמותר להשתמש בצונן ולא גזרינן צונן אטו חמין, ושכ"ד עוד רבים מהפוסקים ומדברי מרן הש"ע הנ"ל, עש"ב. וכבר כתב כן בקצרה בחידושיו לאו"ח סימן תנ"א (ס"א ד"ה ומ"ש אפילו בצונן וכו'), ע"ש. וכן כתבו הפרי תואר (יו"ד שם סק"ב) ובספר ערך השלחן (יו"ד סימן קכא ס"ק יג) ובספר קהל יהודה (יו"ד סימן צא ס"א) ובבתי כהונה (ח"א דף צג ע"ד), ובזבחי צדק (סק"ז), והביאם בכה"ח (סופר, סימן צא סק"ז). וע"ע בכה"ח (יו"ד סימן צג ס"ק יד וס"ק טז). ולדעת הרמ"א אסור להשתמש בו אפילו בצונן ורק בדרך עראי בלבד יש להתיר. וכמ"ש הרמ"א בסימן קכ"א על דברי מרן הנ"ל וז"ל: אבל מותר להשתמש בו צונן, אפילו לכתחלה, על ידי הדחה ושפשוף היטב. וכ"ש בכלי שצריך הגעלה, ודוקא בדרך עראי, כגון שהוא בבית העובד כוכבים או בדיעבד, אבל אם רוצה להשתמש בו בקבע, יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון, גזירה שמא ישתמש בו חמין (מרדכי ורוקח), והכי נוהגין, עכ"ל, מכל מקום זהו למנהג האשכנזים, אבל לדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו יש להקל בזה וכאמור.

הגעלת כלים בערב פסח

י. מעיקר הדין מותר להגעיל כלים בערב פסח אפילו אחר זמן איסור חמץ שהיא השעה החמישית, מכל מקום ראוי ונכון להגעיל את הכלים קודם זמן איסורו, מפני שאם יגעיל הכלים אחר זמן איסורו, יצטרף להזהר בכל מיני דברים וכמו שיתבאר להלן, וכיון שבפועל לא כולם בקיאים בדינים אלו, לפיכך ראוי להגעילו קודם זמן איסורו, כן מבואר מדברי כל הראשונים שכתבו להזהר בכל מיני אזהרות כשמגעיל את הכלי בתוך זמן איסורו, ומבואר דפשיט"ל שמותר להגעיל כלים בתוך זמן איסורו, וכן מבואר מדברי מרן ז"ל בש"ע או"ח סימן תנ"ב (ס"א) שכתב, יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן וכו', ע"כ. הא קמן שמותר להגעיל כלים בזמן איסורו אלא שיש להיזהר בכל מיני זהירויות. ואף הרמ"א בהגה (שם) הסכים לזה שכתב, "ואם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח". ע"ש. ובדרכי משה (שם סק"ב) ביאר, דקודם הפסח שרי אף לאחר שעה שישית, מפני שעדיין אין החמץ במשהו וגם נותן טעם לפגם שרי בכהאי גוונא, ע"ש. ור"ל דאע"ג דלדעתו נותן טעם לפגם אסור בפסח ולכן אסור להגעיל כלים בפסח, מ"מ קודם הפסח שרי ואפילו אחר שעה שישית. ואמנם רבנו ירוחם (נ"ה ח"ב מ:) כתב שיש מי שכתב שמשעה שנאסר החמץ מן התורה אינו יכול להגעיל שום כלי, מכל מקום כבר העיר עליו ר' ירוחם שם שאין לסמוך על אותה סברא כנגד כל הנך רבוותא, ע"ש. והביאו מרן ז"ל בב"י סימן תנ"ב. ואיך שלא יהיה מדברי כל הפוסקים ומרן הש"ע מבואר דאע"ג שמעיקר הדין מותר להגעיל כלים אפילו אחר זמן איסור חמץ דהיינו אחר השעה השישית בערב פסח, מכל מקום ראוי ונכון להגעיל את הכלים קודם זמן איסורו, מפני שאם יגעילם הכלים אחר זמן איסורו, יצטרף להזהר בכל מיני דברים וכמו שיתבאר להלן, וכיון שבפועל לא כולם בקיאים בדינים אלו, לפיכך ראוי להטבילו קודם זמן איסורו. ויש שנהגו להגעיל הכלים שלושה ימים קודם הפסח, ולא נהגו לדקדק בזה. עיין במג"א (סימן תנב סק"ט) שכתב בשם המט"מ שיש להגעיל ג' ימי' קודם פסח וכל זה תלוי במנהג, ע"ש. וכ"כ המהרי"ל בהלכות הגעלה. ועיין בערוך השלחן (שם הלכה יז) שהביא שיש שכתבו להגעיל ג' ימים קודם פסח, וסיים שאין המנהג כן לדקדק בזה, ע"ש. וע"ע בכנה"ג (הגב"י סק"ז).

הגעלת כלים בפסח

יא. מי שלא הגעיל כלים קודם הפסח, נחלקו הפוסקים האם מותר להגעיל כלים בתוך פסח עצמו, ולדעת הספרדים שסוברים שנותן טעם לפגם מותר בפסח (כמבואר בש"ע סימן תמז ס"י) יש להתיר להגעיל כלים שאינם בין יומם אפילו בתוך הפסח, ולאשכנזים שסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח (וכמ"ש הרמ"א בהגה שם), אסור להגעיל כלים בפסח, כי הנה הרמ"א בהגה (שם ס"א) כתב, ואם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח, שאז חמץ במשהו ואינו מועיל הגעלה שחוזר ובולע, ע"כ. וביאר דבריו בדרכי משה (שם סק"ב) באומרו, "ונראה לי דאין להגעיל שום כלי בפסח אף שיש במים ששים נגד כל הכלי, ואף שאין הכלי בן יומו, מאחר דחמץ בפסח במשהו אם כן לא מהני ששים ונותן טעם לפגם אסור בפסח, אם כן יש לחוש שמא יחזור ויבלע הכלי מן מי ההגעלה, וסיים שם שכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן רסב) דאין להגעיל שום כלי בפסח למאן דאוסר נותן טעם לפגם בפסח, ושכ"כ בפסקי מהרא"י (תרומת הדשן סימן קכח). ע"כ.

ומכלל הדברים למדנו שלדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דס"ל דנותן טעם לפגם מותר (סימן תמ"ז ס"י) יש להתיר להגעיל כלי שאינו בן יומו בפסח. ובאמת שכן הוא מפורש בב"י סימן תנ"ב שכתב בזה"ל: ודע שהתוספות והרא"ש שמתירין להגעיל כלים שאינם בני יומן אחר זמן האיסור משום דאף על גב דבלעי מהדדי, לית לן בה, כיון שנפגם הטעם, לטעמייהו אזלי דסברי דנותן טעם לפגם מותר בפסח, אבל הרשב"א סובר דאסור כמ"ש בסימן תמ"ז (קצא. ד"ה והרשב"א) לפיכך כתב בתשובה (ח"א סימן רסב) דלעולם אין מגעילין בתוך הפסח שום כלי מחמת חמץ ואפילו שאינו בן יומו וכבר כתבתי בסימן הנזכר (שם) דאין לחוש לסברא זו דכמה רבוותא פליגי עלה, עכ"ל. ודבריו ברורים. וכן מצאתי להפר"ח (שם ד"ה ומ"ש שאז חמץ) שכתב שהרמ"א כתב כן לסברתו דס"ל דנותן טעם לפגם אסור, אבל לדידן דקי"ל נותן טעם לפגם מותר אף בפסח, נהי דאין תקנה להגעיל אף אם יש במים ששים כדי לבטל פליטת הכלי לפי שאיסורו במשהו, מ"מ מהניא תקנתא אחריתי כשאין הכלי בן יומו, ע"ש. וכ"כ הפר"ח גם בסימן תס"ז (סעיף יג). וכ"כ הרב מטה יהודה עייאש (סימן תמז שם). גם בשיורי הכנה"ג (סימן תנב הגה"ט ס"י) כתב שלפי מה שפסק מרן (בסימן תמז ס"י) שנטל"פ מותר בפסח, אם הכלי אינו בן יומו מותר להגעילו בפסח, אע"פ שחוזר ובולע, שהרי נטל"פ מותר, ע"ש. וכ"כ גם בספר חקת הפסח (שם סק"ה) ובמאמר מרדכי (שם סק"ד), ועיין בכה"ח (שם ס"ק כח) שציין לדברי האחרונים הנ"ל, וסיים, שלפי מה שכתב בכמה מקומות שנוהגין להחמיר בפסח ככל חומרות הרמ"א, א"כ ה"ה לכאן, ע"ש. ולפי מה שבארנו בס"ד בספר מבא השלחן ח"א (פ"א כלל י) שקבלנו הוראות מרן ז"ל גם בהלכות פסח, אין דבריו מוכרחים.

ועל פי האמור יש להעיר עמש"כ הרה"ג ר' שלמה זלמן גרוסמן בספר סידור פסח כהלכתו (פרק ז עמוד קיא-קיב) שכתב שבפסח עצמו אין להגעיל אפילו אם יש במים ששים כנגד החמץ, ושם בהערה (84*) ציין לרמ"א בסימן תנ"ב ודלשיטתיה אזיל בסימן תמ"ז ס"י דאוסר נטל"פ בפסח, אבל לפי הב"י שם שהתיר יש להקל, ע"ש. ולא ידעתי אחה"ר מדוע סתם הדברים בהלכה למעלה שאסור להגעיל כלים בפסח כאילו היו הדברים מוסכמים כהלכה למשה מסיני, בזמן שלדעת מרן הש"ע ורבים מהפוסקים הספרדים מותר הדבר, ועל אף שהרה"ג הנ"ל אשכנזי הוא, מ"מ היה לו להביא דעת מרן הב"י לספרדים ולא לסתום הדברים כמו שעשה בכמה מקומות בחיבורו. ולכל הדעות אין להגעיל בפסח כלי בן יומו כיון שהוא נותן טעם לשבח, אולם בשעת הדחק יש להקל לספרדים להגעיל כלי בן יומו בפסח בתנאי שיתן מעט חומר פוגם במים בכדי שיפגם טעם החמץ. פשוט שהרי הטעם שאנו מתירים מפני דהוי נטל"פ מותר אבל בכלי בן יומו דהוי טעם לשבח גם לדעת מרן ז"ל ודעימיה יש לאסור. ומכל מקום כתב מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד צג בהערה) שנראה שבמקום צורך יכול להכשיר הכלים בפסח בתוך מעת לעת, על ידי שיתן אפר במים הרותחים כדי שיפגם טעם החמץ, וכמ"ש מרן הש"ע ביו"ד (סימן צה ס"ד), שאם נתנו אפר במים חמים וכו', אפילו השומן דבוק בהן מותר, שעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם, ואף שהט"ז והש"ך שם פקפקו בזה, כתב מרן החיד"א בשיורי ברכה (שם סק"ד), דאנן אתכא דריש גלותא מרן ז"ל סמכינן, ושכן פשט המנהג כדעתו ז"ל. ומינה לנ"ד דמהני הגעלה בפסח באופן זה, וסיים שם הראש"ל שכ"פ המטה יהודה (סימן תנב) והרה"ג ר' אברהם ענתבי בספר חכמה ומוסר (אות צט), ע"ש. וכל זה לענין הגעלה, אבל ליבון מותר לעשות בפסח אף לדעת האשכנזים. וכמ"ש הרמ"א בדרכי משה (שם) שמותר ללבן כלי אפילו בפסח שהרי לא אסר הרשב"א בתשובה להגעיל בפסח אלא מכח שחוזר ובולע וזה לא שייך בליבון, וסיים שם, דלא כמ"ש בהגהות מנהגים (טירנא עמוד מא אות ה) בשם מהר"ש שהיה אוסר ללבן שפוד לאחר זמן איסורו מאחר דכבר חל עליו איסור חמץ, ע"ש. וכ"פ בהגה (שם ס"א). וע"ע בט"ז (שם סק"ו) ובמאמ"ר (סק"ה).

הכשר לכלים שנשתמשו בהם בחמץ צונן

יב. מה שנתבאר בסעיף א' שכלים שבמשך כל השנה משתמשים בהם בחמץ, אסור להשתמש בהם בפסח מבלי שיכשירם כדת, היינו דוקא כשהשתמש בהם בחמץ רותח, אבל אם השתמשו בהם בדבר צונן אין הכלים נאסרים והכשרם על ידי שטיפה והדחה, ולכן מקרר אינו צריך הכשר כלל ורק יש לנקותו היטב קודם הפסח, בפרט בין הגומיות. כדאיתא בפסחים (ל:), אמר רבא בר אבא אמר שמואל, כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן משתמש בהם מצה. וכתב הרא"ש (סימן ט) שיש ספרים דגרסי משתמש בהם מצה בצונן (עיין רי"ף ט.) ונראה דלא גרסינן בצונן אלא אפילו בחמין מותר להשתמש בהם במצה כיון שכל השנה לא נשתמש בהם חמץ כי אם בצונן לא בלעו, ומותר להשתמש בהם אפילו בחמין חוץ מבית שאור שאף על פי שלא נשתמש בו אלא צונן, הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין, אבל בצונן מותר להניח בו מצה אפויה וכו', ע"ש. ומבואר שכלי שהשתמשו בו בצונן אין החמץ נבלע בו ומותר להשתמש בו אחר כך בדבר חם. וכ"פ הטוש"ע (או"ח סימן תנא סעיף כא). וכן מבואר בש"ע (שם סעיף כא) לענין כלי חרס. וגם בסעיף כ"ה כתב מרן ז"ל שכל כלי השתיה שמשתמשים בהם בצונן בין צלוחיות בין כוסות מותרים בשטיפה, ומקורו בדברי הרשב"א (ח"א סימן שעב, תתיז וח"ג סימן רעט) ובעוד ראשונים. ומכל מקום אם הדבר הצונן נשרה בכלי "חרס" 24 שעות צריך להגעילו (אבל כלי מתכת אין צריך הגעלה, עיין בהערה) מפני שהלכה בידינו "כבוש הרי הוא כמבושל", ואם יש בתוכו ציר חמץ או חומץ חמץ וכיוצא בזה, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל, אולם אם בישלו בכלי ללא הגעלה ויש הפסד מרובה בדבר, יש להקל, אלא אם כן הוא נכבש עם עוד דבר שאז יש להחמיר אפילו בדיעבד. שהרי קי"ל שכל דין שנוהג באיסור שנתערב בהיתר ע"י בישול, כך דינו אם נכבש בתוכו יום שלם מעת לעת, דכבוש דינו כמבושל, אבל פחות מיום כיון שהוא צונן סגי בהדחה, כמבואר בפרק גיד הנשה (צז:) ובכמה דוכתי (פסחים עו. וחולין קיא:), מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל, וכתב הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"א ד.) שכל הכבושים הרי הם כמבושלים כלומר לענין שטעם האיסור מתפשט בכולו כדרך שמתפשט בבישול ואינו ניתר בנטילת מקום כצלי, ע"ש. והביאו מרן ז"ל בב"י יו"ד סימן ק"ה והסכים לזה. ולדעת רש"י כבישה היא תמיד בתוך נוזל חריף, חמוץ או מלוח (עיין רש"י בשבת קי: ד"ה דמנח בכבשא ובמו"ק יא. ד"ה וכבשין), אולם הרא"ש (ע"ז ב,כ ו-ה,יא) סובר שיש כבישה בכל נוזל אלא שיש חילוק בין כבישה בנוזל חריף לבין כבישה במים, שהכבישה בנוזל חריף מפליטה הטעם בתוך זמן קצר ששיעורו "כדי שיתננו על האור וירתיח", ובמאכל כבוש במים אין טעמו נפלט אלא לאחר 24 שעות, וכדבריו פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סימן ק"ה (ס"א).

והן אמת שיד הדוחה נטויה לומר שכל האמור לעיל מיירי באיסור שנשרה עם היתר שאז יש לומר דמיקרי כבוש כמבושל, אבל בנ"ד שמדובר באיסור לבדו שנמצא בתוך כלי יש לומר דלא אמרינן כבוש כמבושל, ובאמת שמצאתי בכה"ח (סופר, יו"ד ריש סימן קה) שהביא מחלוקת אחרונים האם אמרינן כבישה גם בכלים או זהו דוקא בשני מיני אוכלין, דהאיסור והיתר (כלל לז סוף דין א) כתב שכבישה אינה אוסרת רק ששים נגד הקליפה, ובכלל ל' דין ט' כתב דגם בכלים יש כבישה ואם שרו בו דבר איסור מעת לעת נאסר הכלי כולו, וכ"כ התורת חטאת (כלל פה סוף דין א) וכתב ודלא כמ"ש האיסור והיתר בכלל ל"ז דכבישה אינו אוסר בכלי רק כדי קליפה. וכ"כ הכנה"ג (הגה"ט סק"ו), לה"פ (סק"א), משב"ז (סק"א), ערך השלחן (סק"א) ועוד אחרונים. והא דאמרינן לקמן סימן קל"ה (סעיף יג) לגבי יין נסך אפילו במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה, דמשמע דאינו נאסר הכלי על ידי כבישה רק כדי קליפה, כבר תירץ זה האיסור והיתר שם וכתב דביין נסך הקילו, ע"ש. ומיהו הט"ז (סק"א) כתב להשיג על דברי האיסור והיתר הנזכר וסיים, שבדיעבד אין לאסור אותם ע"י שנשרה בהם איסור מעת לעת, וכ"כ המשב"ז (שם סוף אות א). וכן נראה דעת הש"ך (סוף סק"ב) וכ"כ הל"פ (סעיף א) לדעת הט"ז והש"ך שאין לאסור בדיעבד, ומ"מ מהש"ך בסימן קל"ה (ס"ק לג) וסימן קל"ז (סק"ט) משמע להדיא דס"ל שיש כבישה בכלים, וא"כ מ"ש הכא הוא לאו דוקא, וסיים הכה"ח שם, נמצא דדין זה בפלוגת שניא אם יש ללמוד מיין נסך וסגי בקליפה או לא, ועיין עוד להרב חקרי לב (חיו"ד ח"א סימן עז ועח) מה שהאריך הרחיב בענין זה, והביא דעת האוסרין והמתירים יעו"ש, ועל כן נראה שבהפסד מרובה דיש לסמוך על המתירין והיינו אם שרו איסור בכלי מעת לעת וקודם שיהיה מעת לעת בשלו בו תבשיל של היתר יש להקל בהפסד מרובה דוקא אבל לא בהפסד מועט כיון שרבו האוסרים, ע"כ. בפרט שיש לצרף לנ"ד סברת רש"י הנ"ל דס"ל שבדבר שאינו חריף לא שייך כבישה.

ולפענ"ד קלה כמות שהיא, העיקר כמסקנת הכה"ח שאם נתנו בכלי דבר צונן שהוא חמץ בכלי ושהה בו 24 שעות יש להצריך לו הכשר (ועיין בפרק ג' הלכה כ"ג שבארנו בס"ד כיצד יש להכשירו), מפני שכבוש הרי הוא כמבושל, ורק בדיעבד שבשלו בו בפסח תבשיל יש להקל במקום הפסד מרובה. ואע"פ שבשו"ת יבי"א ח"ב (יו"ד סימן ו) כתב בנידונו שאפשר לסמוך בזה עמ"ש הגאון חקרי לב ח"א מיו"ד (סימן עז), שהעיקר להלכה שאין דין כבוש בכלים, כיעו"ש. מ"מ מלבד שבנידונו ישנם עוד כמה סניפים להקל, עוד בה, ששם נסתמך על הזבחי צדק שכתב בריש סימן ק"ה (סק"א) שלענין הלכה אנן אתכא דריש גלותא סמכינן הוא מרן ז"ל דס"ל שאין כבישה לכלים, וכ"ש שכ"ה דעת רוב הפוסקים וכמ"ש החק"ל שם, ולכן כלי שנאסר ע"י כבישה ובישל בו אח"כ דבר היתר מותר התבשיל, ומיהו היינו דוקא בהפסד מרובה, אבל בהפסד מועט יש לחוש לדעת האו"ה ודעמיה לאסור התבשיל. ע"כ, אולם הרואה יראה בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סימן ה אות ד ד"ה והנה בדין) שהביא דברי הזב"ץ שכתב בתשובה ח"ב (חיו"ד סימן ג) דשרא ליה מאריה להחקרי לב שסמך ע"ז להקל, ושהעיקר כדעת האחרונים האוסרים. ע"ש. והוסיף שהוא חזר בו ממ"ש בזבחי צדק ר"ס ק"ה לסמוך על החקרי לב בזה. ע"ש.

והנה בפנים כתבנו שאם הדבר הצונן נשרה בכלי "חרס" 24 שעות צריך להגעילו, אבל אם אירע כן בכלי מתכת (וכ"ש זכוכית) אין צריך להגעילם, מטעם ספק ספיקא, שמא אין כבישה בכלים כלל, ואת"ל שיש כבישה בכלים, שמא הלכה כדברי האיסור והיתר (כלל לז), הכרתי ופלתי והערך השלחן והובאו דבריהם בכה"ח (יו"ד סימן קה סק"ב) דס"ל שבכלי מתכות (וכ"ש בזכוכית) אין כבישה אלא אך רק בכלי חרס. וכל זה שנכבש בכלי דבר צונן לח, אבל בצונן יבש אינו צריך הכשר שביבש לא אמרינן כבוש כמבושל. כדמוכח ממאי דאיתא בחולין (צו:), ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה, ובגמ' (שם) אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. וכתב הבית יוסף ביו"ד (סימן קה) דטעמא שכשנתבשל הרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל וכל החתיכות, אבל צלי כיון שאין רוטב אין הפליטה מתפשטת, ע"ש. ומשמע דהא דאמרינן כבוש כמבושל הינו דוקא בדבר לח שיש בו בו רוטב דומיא דבישול אבל בדבר יבש לא. וכן מוכח ממה שאמרו בחולין (צז.): אמר שמואל, מליח כרותח כבוש כמבושל, וכתב הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"א ד.) שכל הכבושים הרי הם כמבושלים, וביאר הב"י (ריש ק"ה), "כלומר לענין שטעם האיסור מתפשט בכולו כדרך שמתפשט בבישול ואינו ניתר בנטילת מקום כצלי וכך הם דברי רבינו", עכ"ל. הא קמן שרק בדבר לח שהולך ומתפשט אמרינן הכי. וכן מבואר ממה שנחלקו הראשונים באיזה דבר שייך דין כבוש שרש"י והרשב"א ס"ל שדוקא בחומץ וכיו"ב בדברים חריפים, והמרדכי והרא"ש ס"ל דלאו דווקא דברים חריפים אלא אפילו במים יש דין כבוש, ע"ש. והוב"ד בב"י סימן ק"ה. ומבואר דפשיטא להו שרק בדבר לח אמרינן כבוש כמבושל ורק נחלקו האם דוקא בלח חריף או לא.

וכששוחחתי בזה עם ידידי הרב עידו ברמגי הי"ו הראני שכן יש לדייק מלשון מרן בש"ע (סימן קה ס"א) שכתב, איסור "שנשרה" עם היתר וכו', ע"כ. ולשון שרייה היינו ברוטב, ואי איתא דאף בדבר יבש שייך דין זה למה לא הזכיר כבישה בדבר קשה או בדבר קפוא, א"ו דלא שייך דין כבישה אלא בלח וכמבואר, ושכן מצא מפורש בב"י (או"ח תמז ס"ו) שכתב בשם ספר התרומה שאם עשה ישראל גבינות בדפוסי הגוים מותרין משום שמלח אינו מפליט מה שבלוע בכלי, ע"ש. וכ"פ מרן ביו"ד (סימן קה סעיף יב). וכתב בד"מ שם (אות יב), צ"ע דאפשר שאם שהה בתוך הכלי מעל"ע הוי כבוש כמבושל, ואפשר שמאחר שחמץ קודם זמנו היתר גמור לא אמרינן ביה כבוש כמבושל, וסיים, שכאן אין לחוש כלל לכבוש שאין כבוש כמבושל אלא בדבר לח, אבל בדבר יבש לא אמרינן כבוש כמבושל, עכ"ד הדרכי משה. וסיים ידידי הנ"ל שכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל כ' ס"א) שכתב גבי עכבר בשומן אווזא דלא אימרטט אך שערותיו נפל,ו אם ידוע שלא שפכו עליו שומן רותח אם השומן הוא רך שהעכבר מתנועע בקדרה ממקום למקום אז הכל אסור כיון ששהה בתוכו דכבוש כמבושל, "ואם הוא קשה אז יטול סביב העכבר כדי נטילה היינו שיעור אצבע". ע"כ וכ"פ הרמ"א בהגה (סימן קד ס"ב).

וכן בקודש חזיתיה בספר כה"ח (יו"ד סימן קה סק"ז) שכתב שלא שייך כבישה אלא דבר גוש בדבר צלול מפליט ומבליע מזה לזה, לא בשניהם לחים שזה מיד יתערבו ויאסרו זא"ז, ולא בשניהם גושים אף שהם לחים קצת לא שייך גבייהו כבישה אפילו עמדו ימים רבים כן, ואפילו שזמן ואיסור מונח בתוכו כל שהוא קשה לא הוי כבוש רק אם הוא רך כדאיתא לעיל סימן ק"ד בהגה, אך אם הוא רך שהאיסור המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום כבוש מיקרי וכו', ע"ש. ומבואר דאע"ג שבסק"א הביא מחלוקת האחרונים הנ"ל שהבאנו בהערה הקודמת, אעפ"כ בסק"ז כתב בפשיטות שבדבר גוש לא אמרינן כבוש כמבושל.

כיצד מכשירים את הכלים לפסח

יג. כאמור בסעיף א' אסור להשתמש בפסח בכלי שבלוע בחמץ מבלי שיפליטו ממנו את החמץ תחילה, אולם לא כל סוגי ההכשר שוים שכלל לימדונו רבותינו: "כבולעו כל פולטו וכפי תשמישו הכשרו", והיינו שכלים שנשתמש בהם בנוזל הכשרן על ידי מים חמים (ולהלן יתבארו כל פרטי הדינים בזה), ואילו כלים שדרך תשמישם ללא אמצעות נוזלים, לא מועילה להם הגעלה אלא צריך ללבנם באש כי רק על ידי הליבון נשרף כל החמץ הבלוע בהם. הנה הכלל זה שכבולעו כך פולטו וכפי תשמישו הכשרו מבואר בתורה (במדבר פרק לא פסוק כג),כָל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, ופרש"י (שם) כל דבר אשר יבא באש, לבשל בו כלום, תעבירו באש, כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור, ע"כ. ודין זה הוזכר במס' פסחים (ל:). וכן הוא בע"ז (עה:), דאיתא במתני', הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל, יטביל, להגעיל, יגעיל, ללבן באור, ילבן באור. השפוד והאסכלא, מלבנן באור, ושם בברייתא, ת"ר, הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, דברים שלא נשתמש בהן, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות, מדיחן ומטבילן והם טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י האור, כגון השפודין והאסכלאות, מלבנן ומטבילן והן טהורין. ע"כ. והביאה הרי"ף בפרק כל שעה (ח:) ועוד ראשונים. וכ"פ הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"ז ה"ג ובהלכות חמץ ומצה פ"ה). וכ"פ הטוש"ע או"ח סימן תנ"א (ס"ה) ויו"ד סימן קכ"א (ס"א).

אלא שיש מקום בראש לבדוק האם כלים בלועים בחמץ הוי היתרא בלע או איסורא בלע, שהרי בתורה ובגמ' הנ"ל מיירי בכלים שבלעו איסור ובזה אמרינן כבולעו כך פולטו וכפי תשמישו הכשרו, אבל בבליעת "היתרא בלע" אפילו כלים שנשתמשו בהם ללא נוזלים סגי בהגעלה, כמבואר בעבודה זרה (עו.) בענין כלי שבלע טעם של בשר קרבן, ובשעה שהכלי בלע את הטעם, היה הבשר מותר עדיין באכילה, אמנם לאחר זמן אכילת הבשר נעשית הבליעה בכלי "נותר" ונאסרת, דאמרינן התם דאע"ג דקי"ל שכלי שהשתמשו בו באש עצמה טעון ליבון, מכל מקום כל זה נוהג רק במקרה שהכלי בלע טעם של מאכל איסור, אבל אם הכלי בלע טעם של היתר כגון בשר קרבן בשעה שהיה מותר באכילה ולאחר מכן נאסר, אין הכלי טעון ליבון אלא די לו בהגעלה, והיינו טעמא פירש רש"י (שם ד"ה לעולם כדאמרינן מעיקרא) ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט לא חמיר איסורו, שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו, ע"ש.

ובאמת שרבותינו הראשונים ז"ל נחלקו האם חמץ בפסח הוי "היתרא בלע" וסגי בהגעלה גם בכלי שבלע ע"י האש או דילמא "איסורא בלע" מיקרי, כי הנה הרמב"ן הרשב"א והריטב"א (סוף ע"ז) ושכ"ד הגאונים ס"ל דחמץ מיקרי איסורא בלע. והר"ן (פסחים ח ע"ב מדפי הרי"ף) כתב שכ"נ דעת הרי"ף שם. וכ"ד הרא"ש (פ"ב דפסחים סימן ז) והטור (ריש סימן תנא). וכ"ד רש"י במחזור ויטרי (דיני פסח סימן ל), וכ"ד ההשלמה (פסחים ל:) והובאו דבריו במכתם שם, ובכל בו (הל' חמץ דף י ע"ב) ובאו"ח (אות צה), וכ"מ מדברי רבינו חיים כהן בהגהת ספר הנייר (סוף עמוד מב). וכן נראה דעת המנהיג (הלכות פסח סימן ז), והרב מעשה רוקח (עמוד ה) והמאירי והנמוק"י (סוף ע"ז), ור"ד בונפיק ומהר"ם חלאוה (פסחים ל:) ועוד ראשונים, ורבינו ירוחם (דף מ רע"ב) כתב שכן הוא דעת רוב הפוסקים, ע"ש. ואע"ג שבגמ' פסחים (ל:), איתא, אמר ליה רבינא לרב אשי, הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו וכו', והלכתא, אידי ואידי ברותחין, ובכלי ראשון. ע"כ. ומבואר דאע"ג דסכין תשמישה ללא נוזלין אעפ"כ סגי בהגעלה ולכאורה לפ"ז צ"ל דחמץ מיקרי היתרא בלע, מכל מקום כבר כתבו הראשונים הנ"ל דכיון דקי"ל שבכל כלי הולכים אנו לענין הכשרתו אחר רוב תשמישו, והיינו שכלי שמשתמשים בו בדרך כלל בקדירה, די לו בהגעלה בחמין, אע"פ שלפעמים קורה שמשתמשים בו על ידי האש עצמה, והסכינים הנ"ל אין דרך להשתמש בהם לצלייה, ואמנם גם אין עיקר תשמישם לבחוש בהם בקדירה, אלא שמאחר שפעמים שמשתמשים בהם לצלייה, ופעמים בקדירה, ופעמים במאכלים חמים בקערה, הצריכום חכמים הכשר בינוני, כפי השימוש האמצעי שלהם, דהיינו במים רותחים בכלי ראשון, ע"ש.

אולם התוס' (פסחים ל: וחולין ח.) לחד תירוצא כתבו שחמץ בפסח היתרא בלע, וכ"כ הראב"ד בספר תמים דעים (סוס"י קז) וספר התרומה (סימן עא) בשם ר"ת, וכ"כ בספר היראים השלם (סימן נב) והראבי"ה (סימן תסד) והראב"ן (סימן שטו) והאור זרוע (ח"ד פסקי ע"ז סימן רצד), והסמ"ג (לאוין ע"ז) והעיטור ח"ב (דף כד ע"ג) והאשכול (ח"ג עמוד 10) והמאורות (פסחים ל:) והמרדכי (פרק כל שעה סימן תקפד) ועוד ראשונים, קבצום כעמיר גורנה מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (הלכות הגעלת כלים ס"א) ובהגהות והערות משנ"ב איש מצליח (עמוד עט-פ). ולפי דבריהם הגמ' הנ"ל שאמרה שסכין שתשמישה ללא נוזלין אעפ"כ סגי בהגעלה, מפני דחמץ היתרא בלע ודינו ככלי שבלע טעם של בשר קרבן.

ומרן ז"ל בבית יוסף או"ח סימן תנ"א הביא חלק מדברי הראשונים הנ"ל, וסיים שרבינו ירוחם כתב שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי גוים דהוי איסורא בלע ושהגהות מיימוניות (פ"ה הכ"ג אות א) הזכירו סברות אלו וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין, ובשולחנו הטהור (שם ס"ד) כתב בזה"ל: כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון, והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, עכ"ל. ומבואר דס"ל כדברי הפוסקים שחמץ "איסורא בלע", ולכן כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון ולא סגי בהגעלה. ומכלל הדברים למדנו שאם הגעילו כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש, פשוט דכיון דקי"ל שהגעלה לא מועילה לו אפילו בדיעבד בודאי שאסור להשתמש בו. וכ"כ במפורש הרשב"א בתורת הבית (הקצר שם לד:) לענין כלים הניקחים מהגוי שאם הגעיל כלי הצריך ליבון, אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש, וסיים בה למה הדבר דומה לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו אף על פי שהגעילו אסור לבשל בו. וכן כתב הרא"ש בשילהי ע"ז (סימן לד). וכן הסכים הר"ן בסוף ע"ז (לט: סוף דיבור ראשון) שכתב וז"ל: יש שמקילין לומר דכלי שתשמישו על ידי האור אם בא להשתמש בו חמין בהגעלה סגי ליה שכל מה שיפלוט בחמין כבר פלט בהגעלה ראשונה, ואין הדבר נראה שכיון שיש לו בלע של איסור עד שאתה אוסרו להשתמש בו על ידי האור שמא יפלוט יותר בחמין שניים, עכ"ל. וכ"פ מרן ז"ל בש"ע יו"ד סימן קכ"א (ס"ה). ואפילו אינו בן יומו, שאע"ג שמן התורה מותר להשתמש בכלי שאינו בן יומו שבלוע באיסור דהוי נותן טעם לפגם, מ"מ חכמים גזרו עליו, וכיון שהגעלה אינה מועילה במקום ליבון, ממילא אין שום טעם לחלק בין כלי שאינו בן יומו לכלי בן יומו, דדינו ככלי שלא עבר הכשר כלל שאסור בשימוש. וכ"כ הזבחי צדק (סימן קכא ס"ק יז) לענין כלי שנלקח מהגוים. ומכל מקום בדיעבד אם הכשירם על ידי הגעלה ובישל או צלה בהם אפילו בתוך יומו, יש להתיר את המאכל לספרדים, ואם הכלי היה אינו בן יומו יש להתיר את המאכל אפילו לאשכנזים, וכל זה שבישלו מלפני הפסח, אבל אם בישלו בתוך הפסח יש לאסור המאכל לאשכנזים. וכמו שהעלה מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קכח ואילך) והיה טעמ'ו שיש בזה ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כהפוסקים שמתירים אפילו בפסח על ידי הגעלה, דחמץ היתרא בלע, ואם תמצי לומר כדעת האוסרים, שמא הטעם הוא כהריטב"א (ע"ז עו.) שהאיסור הוא משום פליטת משהו, וממילא בערב פסח דבטל בששים שרי, והוסיף עוד שאע"פ שמרן ז"ל פסק דחמץ "איסורא בלע" ולכן צריך ליבון, מ"מ נראה שבדיעבד יודה דשפיר סמכינן על הפוסקים שסוברים דהיתרא בלע מיקרי, ושרי ע"י הגעלה, כיון שזוהי דעת רבים ועצומים מגדולי הפוסקים, והאריך בזה כיד ה' הטובה עליו ואסיפא דמילתא העלה שבדיעבד אם הכשירם על ידי הגעלה ובישל או צלה בהם אפילו בתוך יומו, יש להתיר את המאכל, ואם הכלי היה אינו בן יומו יש להתיר המאכל אפילו לאשכנזים, עש"ב.

הכשר לכלים שבלעו בעירוי מכלי ראשון

יד. כיון שנתבאר לעיל שהכלל בהכשר כלים הוא כבולעו כך פולטו, לפיכך כלים שמשתמשים בהם כל השנה בעירוי מכלי ראשון דהיינו שמערים לתוכם תבשיל מהסיר, הכשרם על ידי עירוי מכלי ראשון, אבל אם עירה עליהם מכלי שני לא הוכשרו בכך, ולכן בקבוק תינוק שמכינים בו דייסה שהיא חמץ, הכשרו על ידי עירוי מכלי ראשון כיון שבדרך נותנים לתוכו מים רותחים ישירות מהקומקום ולא מועיל לו עירוי מכלי שני, ורק אם נותנים תחילה מים קרים בבקבוק ועליהם מים חמים באופן שהמים לעולם אינם מגיעים לחום שהיד סולדת בו, יש להקל להכשירו בשטיפה והדחה, וטרמוס דינו ככלי שני, ולכן אין לערות ממנו. ברייתא בע"ז (עה:), דברים שנשתמש בהם על ידי חמין כגון היורות מגעילן וכו', וכתבו הרי"ף (ח:) והרא"ש (סימן ז) בפרק כל שעה דמאני דאישתמש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון, צריך למיגעלינהו בכלי ראשון, ודאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני שפיר דמי, ע"ש. והובא בב"י סימן תנ"א. וכ"פ בש"ע (שם ס"ה) וז"ל: כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני, וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון, עכ"ל. ואף שהפר"ח (שם) ומהר"י טייב בספר חקת הפסח (סק"י) ס"ל שכלים שמשתמשים בהם בעירוי, יש להצריכם הגעלה בכלי ראשון ולא סגי בעירוי מכלי ראשון, מכל מקום הרואה יראה שהחמירו בזה מפני שפעמים משתמשים בהם בכלי ראשון, ולפי מה שנתבאר לעיל בהערה 76 שלדעת הרי"ף והרא"ש ומרן ז"ל אזלינן בכהאי גוונא אחר רוב שימושו בודאי שאין לחוש לדעתם. ומכלל הדברים למדנו, שבקבוק תינוק שמכינים בו דייסה שהיא חמץ, שהכשרו על ידי עירוי מכלי ראשון, ופשוט. ומכלל הדברים למדנו שלפי מה שביאר בשו"ת יבי"א ח"א (חאו"ח סימן יד) ובספר חזון עובדיה פסח (עמוד קמד) שטרמוס דינו ככלי שני, אין לערות ממנו על כלי שבלע בעירוי מכלי ראשון.

הכשר לכלים שבלעו בכלי שני או בעירוי מכלי שני/והכשרתם ע"י מדיח כלים

יד/ב. כמו כן כלים שהדרך להשתמש בהם בכלי שני וכגון צלחות מתכת שרגילים לערות את התבשיל מתוך הסיר או הקדרה לתוך קערה גדולה, ומן הקערה נותנים אל תוך הצלחת, וכן כפות ומזלגות וכיוצא בזה, די להכשירם בכלי שני, דהיינו שיערו רותחים מכלי ראשון אל תוך קערה גדולה, ויכניסו לתוכה הצלחות והכפות הללו, וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע, והבאנו לשונו לעיל בהערה 38, ע"ש. וראיתי למרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה פסח (עמוד קמד-קמה) שהביא לשון מרן ז"ל ביו"ד סימן ק"ה (ס"ב), שיש אומרים שכלי שני לא מפליט ולא מבליע ויש אומרים שמפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה, והכריע מרן ז"ל שראוי להזהר בדבר לכתחילה, ובדיעבד מותר בלי קליפה, ובהדחה בעלמא סגי, והקשה, שאם כן מדוע הצריך כאן הכשר לכלי שני, והלא די בהדחה בלבד, ואע"פ שבשאלתות (סימן קלז) איתא, קערות שתשמישן בכלי שני, כי נטיל מדודא (מן הדוד של כלי ראשון) ושדי עלייהו שפיר דמי. וכ"כ הרי"ף והרא"ש (בפרק כל שעה), נראה דמיירי בכלים שהיו מערין מכלי ראשון לתוכן, וכפי תשמישן, על ידי עירוי, הכשרן על ידי עירוי, אבל כלי שני ממש אינו צריך הכשר כלל, וכתב מרן הראש"ל נר"ו שראה שכבר נרגש בזה הגר"א (שם סק"ה) ושגם הנצי"ב בהעמק שאלה (סימן קלז אות ט) תמה בזה על הש"ע, ודוחק לומר שכל שאפשר להכשירו נחשב לכתחילה, וא"כ תימה על הש"ע שסתם באו"ח כהרשב"א שמפליט ומבליע, היפך מסקנתו ביו"ד, ותירץ מרן הראש"ל שם, שנראה שהוא חומרא בעלמא משום חומרא דחמץ, ושכן ראה שכתב הגר"א בביאורו (סימן תמז ס"ג), ע"ש. ועיין לעיל בפרק ג' ובהלכה כ"ז הערה 48 שבארנו הדברים אחרת, קחנו משם.

תוכן העניינים

הלכות הגעלת כלים לפסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה