פרק ג' - סוגי הכשר הכלים · דיני הגעלה
כלי ראשון
ז. הכשרה על ידי הגעלה בכלי ראשון נעשית לכלים שבלעו איסור על ידי חום ובאמצעות נוזלים וכמו שנתבאר בארוכה בפרק א', הגעלה מלשון גיעול שהוא לשון מקיא ופולט וכמו שפירש רש"י בפסחים (מד: בד"ה גיעולי נכרים), והיינו שהמים הרותחים מפליטים ומוציאים את הבליעה שבתוך הכלי. הנה האורחות חיים (הלכות חמץ ומצה סו"ס צה) והכל בו (סימן מח) הביא מחלוקת ראשונים בטעם ההגעלה וז"ל: וטעם ההגעלה: י"א לפי שכח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי, ויש אומרים שהמים הרותחין הן כמו אש ששורף והמים נכנסין בכלי לשרוף ולאבד כל מה שבלוע בתוכו, לפיכך צריך לדקדק שלא למהר הכלי שיהיה פנאי אל הרתיחה ליכנס ולשרוף כל מה שבלעו הכלים למפרע וכו', עכ"ל. ורוב ככל הראשונים ס"ל כטעם הראשון שהובא באורחות חיים שההגעלה אינה שורפת את החמץ אלא מפליטה אותו, כמבואר בתוס' ע"ז (עו. ד"ה מכאן) וחולין (ק: סוד"ה בשקדם) והרא"ש (סוף ע"ז) ספר התרומה (או"ה סימן נה) בשם מורו ורבו, והרשב"א בחידושיו לחולין (קח:) ובתוה"א (ב"ד ש"ד), ראבי"ה (פסחים 83) ובספר המנהיג (הלכות פסח סימן יא) ובחידושי הריטב"א (פסחים ל:) ובספר הפרדס לרש"י (עמוד סו) ובשבלי הלקט השלם (ר"ס רז) וברמב"ן (חולין קב:) והרא"ה בבדק הבית (ב"ד ריש שער ד) ועוד ראשונים. ומכל מקום לא כל ההגעלות שוות כי הלכה רווחת בידינו כבולעו כך פולטו, לפיכך יש להגעיל כל כלי לפי תשמישו, וכלי שהשתמשו בו להכנת מאכלי חמץ ישירות באש והוא הנקרא כלי ראשון יש להגעילו בכלי ראשון ובסעיפים הבאים נבאר בס"ד פרטי הדינים בהגעלת כלי ראשון.
הגעלת כלים בשאר משקים
ח. נחלקו הפוסקים אם אפשר להכשיר את הכלים בשאר משקים רותחים מלבד מים, יש אומרים שאין הגעלה מועילה בשאר משקים מפני שהמים טבעם להפליט את הבלוע שבכלים, ולא להבליע אל הכלי מה שנפלט ממנו, מה שאין כן שאר משקים, שטבעם להבליע ולא להפליט, ויש אומרים שמגעילים אף בשאר משקים שגם הם מפליטים הבלוע מהכלים, ויש אומרים שעל אף שלכתחילה אין להגעיל בשאר משקים, מכל מקום בדיעבד כשהגעילו בשאר משקים עלתה לכלי הכשר, וכן עיקר להלכה, ויש מחמירים לחזור ולהכשירו שנית במים, ומעיקר הדין אפשר להשתמש בו ללא הכשר שנית, אלא שראוי ונכון להחמיר בזה, ואפשר להכשירו שנית אפילו בפסח עצמו, והאשכנזים נהגו להחמיר בכל זה. הנה הרמב"ן בחידושיו (חולין קח:), כתב וז"ל: כגון שנפל לתוך יורה רותחת. פירש"י ז"ל שכל זמן שאינו נח מרתיחתו אינו פולט בשקדם וסלקו קודם שתנוח, ורבנו שמואל ז"ל השיב שהרי הדבר נראה לעין שאם נתן בשר או שלקות במים משנין את מראיהן למראה שומן בשר או למראה שלקות, ועוד מתורת הגעלה נלמד שהרי במים רותחין מגעילין וקודם שינוחו מרתיחתן מסלקין אותן, שלאחר שנחו היאך פולטין וכי יש הגעלה בפושרין. ולי נראה שהכל לפי מה שהוא, חלב רותח מחליק ונבלע הוא בבשר ואינו מפליט את הבשר, חומץ רותח צומת את הבשר ואינו מפליט, מים רותחין מפליטין ואינן מבליעין בעץ וכיוצא בו, וצומתין בכבד כדאמרינן לקמן (קיא.), אבל אין חולטין בהן בשר אחר לפי שהוא מפליטו כדמוכח בפרק כיצד צולין (עד:), לפיכך אין הגעלה בשאר מיני משקין אלא במים, ואע"ג דגבי "ומורק ושוטף במים" דריש בתורת כהנים במים ולא ביין במים ולא במזוג ואמרינן בפרק דם חטאת (צו:) דבתרומה אפילו (במים) [ביין] ואפילו במזוג, ההיא אביי הוא דאמרה ולענין מריקה ושטיפה דצונן אמרה, אבל הגעלה דחמין דמפליט איסורין במים היא ודאי, א"נ קסבר אביי יין ומזוג מפליטין הן וחומר הוא בקדשים, אבל שמן ושומן וחלב וכיוצא בהן ודאי מבליעין ואין מפליטין, ומיהו רבא פליג עליה דאביי בפרק דם חטאת ומוקי לה במלתא אחריתי ולדידיה אפילו ביין ומזוג אין מגעילין בתרומה ובשאר איסורין שבתורה ואין צריך לומר בשאר כל המשקין, עכ"ל. והובאו דברי הרמב"ן ברשב"א בתשובה (ח"א סימן תקג) ובמשמרת הבית (ב"ד ש"ד) שכן אמר לו הרמב"ן בעל פה, וגם הר"ן בסוף פרק כל הבשר (חולין מד.) הביא דברי הרמב"ן. והסכים לזה הרא"ה בבדק הבית על תורת הבית (ב"ד ש"ד) שכתב וז"ל: והנכון בזה כמו שפירש מורי רבנו משה ז"ל דמים בכלים מפליטין וממריקין הכלי ואינן מבליעים, והיינו דאמרינן בספרי לענין הגעלה במים ולא ביין ולא בחלב ולא בשאר משקין, וא"ת והלא בכולי כלי משערינן ורואים כאלו חתיכת איסור שנימוחה בתוכן ואין כאן ששים במים אם כן מים אלו אינן מים אלא רוטב זה אינו שהבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו, עכ"ל.
אולם בשו"ת הרשב"א הנ"ל אחר שהביא מה שאמר לו הרמב"ן בזה כתב: וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו, שגם על שאר המשקין אמרתי שהם מפליטין על כרחנו, שהרי קנקנין שנתן גוי לתוכן יין שנינו קנקנים של גוי ויין ישראל כנוס לתוכן אסור בשתיה, ואם איתא למה אסור? והלא לא פלטו כלל מן היין שבתוכן. אלא אפילו חם היין מפליט יין הבלוע בתוכו כל שכן אם בשל בתוכו יין, ועוד שאם אתה אומר כן שאר משקין מותר לבשלן בכלים אסורין, והא ודאי ליתא, ואי מההיא דתורת כהנים במים ולא ביין במים ולא במזג. אדרבה מינה משמע לי איפכא. מדגרסינן בזבחים פרק דם חטאת (קד:), ת"ר, חטאת, אין לי אלא חטאת, שאר קדשים מנין? ת"ל קדש קדשים. יכול אף תרומה ת"ל אותה. דברי רבי יהודה, וכולה כדאיתא התם [פרק דם חטאת ק"ד] ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה? והתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, כלומר דאף בלע של תרומה אוסר עד שיגעיל ויוציא את בלעו. ואם כן אף היא בעיא מריקה ושטיפה. אמר אביי לא צריכא לדאמר מר במים ולא ביין, במים ולא במזג והא אפילו ביין. כלומר גבי קדשים גזרת הכתוב היא, אבל בתרומה דלהוציא הבלע בלבד אפילו במזג וביין. וכן פירש שם רש"י ז"ל והא תרומה דאף ביין ובמזג לא קפדינן אלא להגעיל אסור הנבלע בו, עכ"ל. אלמא מזג ויין מפליטין הן, עכ"ד.
וגם במשמרת הבית על תורת הבית (שם) הניף ידו בענין זה, וכתב שם בזה"ל: אמר הכותב: דברי המחבר דברי הגאון רבנו יצחק הזקן ז"ל הידוע הוא שכל דבריו מזוקקין שבעתים. וכבר נתוכחתי בדברים פה אל פה עם הרב רבנו משה ז"ל, וכה אמר אלי, שאין המים מבליעין אלא מפליטין, אמרתי, א"כ נבלה שנתבשלה בקדרה בתוך המים ואין במים ששים תאמר שאין הקדירה נאסרת שאין המים מבליעין, אמר, התם רוטבו של נבלה בעצמו הוא שנבלע אפילו שלא בסיוע המים. אמרתי א"כ אפילו פליטת הכלי תחזור ותבלע מעצמה בכלי ולא הועילה הגעלתו. אמר, אם כן יורה גדולה מכלי מדין איך הגעילוה ואין שום כלי מחזיק ששים חלקים כנגד גופו של כלי, אמרתי, ומי הגיד לנו שהגעילו במדין יורה גדולה שמא לא הגעילו היום אלא למחר, וכל שכן למאן דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא. עד שנדחק רבנו הרבה ואמר, למאן דאמר מין במינו לא בטיל, אפילו כלי קטן היאך הגעילו, ניחוש שמא בשלו בו מים שנתנסכו לע"א ואינם בטלים. אמרתי, מה זו קושיא סתם מימיהן בעינן מותרין, לשמא בשלו מים שנתנסכו בכלים ניחוש, ושתק רבנו. גם מה שאמר [הרא"ה] בשם הרב ז"ל שאין המים מבליעין אלא מפליטין והביא ראיה מההיא דבמים ולא במזג, טעות הוא בידו שאין משם ראיה לשאין המים מבליעין, אבל הרב ז"ל תרתי אמר, חדא שהמים מפליטין ולא מבליעין, ושאר משקין מבליעין ולא מפליטין, ולשאין שאר משקין מפליטין הביא ראיה מההיא דזבחים בפרק דם חטאת דגרסינן התם במים ולא ביין במזג, וגם בזו אמרתי זו גזרת הכתוב היא בקדשים לענין מריקה ושטיפה בלבד ואדרבה משם נראה דבעלמא מגעילין אפילו ביין ובשאר משקין דכולן מפליטין הם, אלא דבקדשים בלבד אמרו למריקה ושטיפה וכו'. אלמא אפילו שאר משקין מפליטין. גם בא הוא להוסיף טעם על דברי הרב ז"ל במה שהקשיתי לרב עצמו ז"ל שאם אין המים מבליעין אם כן כלי שבשל בו נבלה עם המים, לא נאסר, שאין המים מבליעין, ואעפ"י שלא מצא הרב ז"ל לזה תשובה חשב הוא למצוא תשובה ואמר דנבלה שנימוחה בתוך המים ואין כאן ששים במים אלו אינם מים אלא רוטב, "אבל הבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו". (עיין תשובת הרשב"א ח"א סימן תק"ג), עכ"ל. וכ"כ האורחות חיים (הלכות חמץ ומצה סימן צב) בשם רבינו שמשון. וע"ע בשו"ת בית דוד (יו"ד סימן קכא דף מה ע"ב ד"ה והנה) שתלה מחלוקת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל בהגדרת ההגעלה האם היא פליטה מדופני הכלי או איבוד בתוך דופני הכלי, ע"ש. ועיין באלף המגן (סימן תנב שם) ובבאר יעקב (שם) מש"כ בזה.
ועתה הבוא נבוא לענין דבר ה' זו הלכה, דהנה מרן ז"ל בב"י (או"ח סימן תנב) הביא דברי הרשב"א והרמב"ן הנ"ל, וסיים שכתוב בארחות חיים (הל' חו"מ סימן צב) שכל זה לכתחלה אבל בדיעבד מותר וכו', ע"ש. ובשולחנו הטהור לא הזכיר ענין זה, ורק הרמ"א כתב (שם ס"ה), "ואין מגעילן בשום משקה, רק במים, מיהו בדיעבד מהני הגעלה בכל משקה (ב"י בשם א"ח)" . ונחלקו האחרונים ז"ל מה דעת מרן בזה, כי הנה הפר"ח (שם) כתב שמ"ש הרמ"א בהגה בשם הארחות חיים, ליתא, שלדעת הרמב"ן שאר משקים אין בהם כדי להפליט ואף בדיעבד לא מהני אם הגעיל בהם, ולדעת הרשב"א אף לכתחילה מגעילין בהם כמבואר בתשובה ח"א בסימן תק"ג וכן עיקר, וכדמוכח בהדיא בפרק דם חטאת (זבחים צו:) ובפירוש רש"י לשם (ד"ה הא), ודלא כהר"ן בסוף פרק כל הבשר (חולין מד.) "וכן נראה בדעת מרן ז"ל שהשמיט זה לפי שסתמו כפירושו שבכל מיני משקין מגעילין", ע"ש. ולמדנו מדבריו שלושה דברים, האחד, שלדעת הרמב"ן אפילו בדיעבד לא מהני הכשר על ידי שאר משקים, השני, שלדעת הרשב"א אפילו לכתחילה אפשר להגעיל בשאר משקים, והשלישי, שמרן ז"ל ס"ל כדעת הרשב"א. וגם הגאון מהר"י עייאש בספר מטה יהודה (שם סק"ו) הביא דברי הפר"ח, ומשמע קצת שמסכים לדבריו. ושו"ר שכ"כ בדעתו בספר חכמה ומוסר ונביאו להלן. וגם הרב תפארת אדם (חאו"ח רס"י חי) הסכים לדברי הפר"ח בזה וז"ל שם: אם מותר לעשות הגעלה בשאר משקין דבר זה נחלקו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כמ"ש מרן ז"ל בב"י א"ח, ומור"'ם ז"ל פסק להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד, אבל מרן ז"ל לא גילה דעתו בש"ע הלכתא כמאן והר"ב שכנה"ג כתב דנראה דמספקא ליה למרן ז"ל ומשו"ה השמיטו, אבל הפר"ח ז"ל כתב שנראה שדעתו להקל מדהשמיטו וסתמו כפירושו שבכל משקין מגעילין, ונראין דבריו. וכ"פ הוא ז"ל. וכ"פ הר"ב מטה יהודה כאשר יראה הרואה בהדיא, ודלא כספר אפי זוטרי שכתב בשמו להיפך וליתא, דלא כתב דאפילו דיעבד לא מהני אלא לדעת הרמב"ן ז"ל ופשוט, והכי נקטינן, עכ"ל. ולמדנו עוד שגם הוא ז"ל הבין כן בדעת המטה יהודה, וציינו השד"ח (שם עמוד 376 ד"ה ומצאתי).
אולם מצאתי להגאון ר' אברהם ענתבי זצ"ל בספר חכמה ומוסר (דרך חוקיך ס"ק צט) שהעיר בזה על דברי הפר"ח הנ"ל וז"ל: אם מהנו מי משקים להגעלה, הנה ידוע דלהרמב"ן ז"ל דאפילו בדיעבד לא מהנו ולדעת הרשב"א דאפילו לכתחילה יכול להגעיל בהם, וספר אורחות חיים שהביא בב"י דדוקא לכתחילה אין להגעיל בהם אבל בדיעבד הוי הגעלה והפר"ח הכריע כהרשב"א וכתב שכן דעת הש"ע מדהשמיטה בש"ע, ואין דבריו מוכרחים דמצינו כמה וכמה חידושים שהביא בב"י, ובש"ע השמיטם כי על הרוב אין דרכו להעתיק אלא דבר המפורש בהרמב"ם והטור, ואדרבא כיון דבב"י הביא דברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א והביא אח"כ דברי הא"ח שהכריע דלכתחילה חשש לסברת הרמב"ן ובדיעבד סמך אדברי הרשב"א, וקי"ל בכל דוכתא דהלכה כדברי המכריע וסמך עמ"ש בב"י, ומור"ם ז"ל הביא סברת האחרונים ולא כתב "ויש אומרים", ש"מ דס"ל דאף דעת מרן כן, ע"ש. [א.ה לפי מה שנתבאר מדברי השד"ח הנ"ל, אין הערה על הפר"ח שהוא ז"ל כתב כן לפי דברי מרן ז"ל בב"י, ולא ראה דברי האורחות חיים במקורם, מ"מ הדין דין אמת וכאמור]. וכבר נתבאר לעיל שהרב שיירי כנסת הגדולה (סימן תנב סק"י) כתב וז"ל: רבינו המחבר בספר הקצר לא הזכיר לא סברת הרמב"ן ולא סברת הרשב"א נראה דספוקי מספקא ליה, אבל בספר המפה כתב סברת הרמב"ן ז"ל, עכ"ל.
ואע"ג שנתבאר לעיל שרוב ככל האחרונים ז"ל הבינו שמרן ז"ל ס"ל להתיר, ורק הכנה"ג כתב שמרן ז"ל מסתפק בזה, והרב חכמה ומוסר ס"ל שמרן ז"ל סובר כדברי האורחות חיים, ולכאורה יש לפסוק כמותם, מ"מ מכיון שדברי מרן ז"ל אינם מפורשים לפיכך נראה שיש לנקוט כדברי הרמ"א בהגה שהיא מילתא מציעתא, בפרט שכל היד המרבה לבדוק בדברי הראשונים ז"ל ישר יחזה פנימו שרבים וכן שלמים מהם ס"ל כדברי הרמב"ן, כי הנה הריטב"א (עבודה זרה עו:) כתב וז"ל: וכבר הוקשה לראשונים ז"ל היאך מכשירין יורה של גוים בדידה גופה דהא פלטה איסורה במים ואין במים שבתוכה ששים כנגד אלה, ונמצא שנאסרו המים וחוזר הכלי ובולעו, ונאמרו בזה פנים הרבה ואין לנו אלא דברי רבינו הגדול ז"ל שכן כחן של מים להפליט ולא להבליע איסור בכלים שהן קשים כל זמן שהם בכחן, כי אין פליטת איסור הקלוש מבטל כחן אלא אם כן נפל בו הרבה עד שנשתנו מראיהן, "ומפני זה לא הותרה הגעלה אלא במים" כדדרשינן התם (זבחים צ"ו ב') במים ולא בחלב ולא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין, וכבר הארכנו בזה הרבה בפרק כל הבשר בס"ד, עכ"ל. וכ"כ שם בדף לג ע"א (ד"ה והוי יודע). וכ"כ גם בחידושיו לפסחים (לב: ד"ה ובכלי). והגאון מהר"י טייב בספרו ערך השלחן (יו"ד סימן קכא סק"ד) הוסיף שהריטב"א כתב כן גם בחידושיו לחולין (דף קיח.), ושכ"כ הרא"ה (שם) ורבינו מנוח (סוף פרק ה מהלכות חמץ), וכדברים האלה כתב גם בספרו חקת הפסח (סימן תנב סק"י), וא"כ בודאי שאין להקל בזה עכ"פ לכתחילה. וכן העלה השד"ח (שם). וכ"פ עוד אחרונים כמבואר במשנ"ב (שם ס"ק כד) ובכה"ח (ס"ק ז"ך). ואם יטען הטוען, שלפי זה יש לנו להחמיר כדברי הרמב"ן, שהרי דעת מרן ז"ל לא ברורה, ועוד כמה ראשונים סוברים כמותו, צא אמור לו, דכיון שאף אחד מהאחרונים ז"ל לא הבין שמרן ז"ל פסק כדברי הרמב"ן, ואדרבא יש אומרים שמרן ז"ל מתיר אף לכתחילה, ויש אומרים שאע"פ שלכתחילה אין להתיר, מ"מ בדיעבד מותר, א"כ בודאי שאין להחמיר בזה אפילו בדיעבד, בפרט שכבר נתבאר לעיל שגם בדברי הרמב"ן נחלקו הפוסקים, ולדעת רבים וכן שלמים מהם גם הרמב"ן לא אסר אלא לכתחילה אבל בדיעבד מישרא שרי, ומכל דברים אלו מתחזק הענין שיש לפסוק כדעה האמצעית שאין להתיר לכתחילה אבל בדיעבד מישרא שרי.
ומכלל הדברים למדנו שאם הכשירו את הכלים בשאר משקין מעיקר הדין אין צריך לחזור ולהגעילם שנית, שכן משמע מסתימות לשון הפוסקים, ודלא כהפמ"ג שאם הוא קודם פסח יראה להגעילו פעם שני במים לבד אכן אם הגיע פסח מותר להשתמש לכתחלה בהגעלה זו, והביאו המשנ"ב (שם ס"ק כו), שלפי האמור מעיקר הדין אפשר להקל בזה. וכ"כ השד"ח (שם סוד"ה שוב) בדעת הרמ"א. ומכל מקום מודה אני שראוי ונכון ממדת חסידות להכשירו שנית במים, שמלבד שיש מחמירים בזה אף בדיעבד, עוד בה, שיש אומרים שאף לשיטת המתירים יש לחזור ולהכשירה שנית, בפרט שבספר ערך השלחן (יו"ד סימן קכא שם) מסביר שמ"ש הרמ"א (והאו"ח) שבדיעבד מותר, אין כוונתו לומר שאחר שכבר הגעילו בשאר משקים הכלי מותר בדיעבד ללא הכשר שנית, אלא כוונתו שאם כבר נתבשל שם מאכל יש להתירו בדיעבד ולסמוך על דעת המתירים, אבל בודאי שצריך להכשירו שנית, ע"ש. וכדבריו כתב הגאון ר' עקיבא איגר בתשובה (סימן פג) אלא שכתב כן בלשון ספק, כיעו"ש. ואם כי שאין זה פשט דברי הרמ"א, וכמ"ש השד"ח שם ועוד פוסקים, מ"מ בודאי שיש לחוש לזה היכא דאפשר. וכן העלה השד"ח בסוף דבריו שם. ומדבריהם למדנו עוד שגם לדעת המצריכים להכשירו שנית במים, אם נשתמש בו יש להתיר בדיעבד את מה שנתבשל בכלי שהוגעל במשקים. ואחר כך מצאתי שככל הדברים האלה כתבו במשנ"ב איש מצליח (שם עמוד 95 הערה 3) וז"ל: אולם משמעות שאר האחרונים שבכל אופן א"צ לחזור ולהגעיל, ומ"מ למעשה נכון לחוש להגעילו פעם נוספת היכא דאפשר, שאע"פ שכמה ראשונים מקילים בזה, מ"מ דעת הרמב"ן שלא עלתה לו הגעלה כלל וכו', ומרן הש"ע לא היקל בזה להדיא, רק הביא בב"י בשתיקה דברי האורחות חיים דבדיעבד עלתה ההגעלה, לכן למעשה נכון להחמיר. וכ"פ השד"ח (שם), עכ"ד האיש מצליח. ומ"ש הפמ"ג הנ"ל שאם הגיע הפסח מותר להשתמש בו לכתחילה, ר"ל שכיון שאי אפשר להגעיל כלים בפסח, לפיכך הוי שעת הדחק, וקי"ל שעת הדחק כדיעבד דמי, אולם כל זה לדעת האשכנזים שסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח (וכמ"ש הרמ"א בהגה שם) ולכן אסור להגעיל כלים בפסח, אבל להספרדים שסוברים שנותן טעם לפגם מותר בפסח (כמבואר בש"ע סימן תמז ס"י) אין צריך לזה ויש להתיר להגעיל כלי שאינו בין יומו אפילו בתוך הפסח, והארכנו בזה בס"ד בפרק א' הלכה י"א, לך נא ראה. ואין חילוק בכל האמור אם נבלע האיסור בכלי על ידי מים או על ידי שאר משקים, ולא אומרים בזה כבולעו כך פולטו, מפני שטבעם של המים להבליע ולא להפליט. כן כתב בספר אלף המגן (סימן תנב ס"ה) על פי דברי הראשונים הנ"ל, ע"ש. ומכלל הדברים למדנו שמים שהגעיל בהם הרבה כלים עד שנהיו כרוטב או כציר, לכתחילה אין להגעיל בהם. פשוט. וכן כתב במפורש הרמ"א בהגה (סימן תנב ה"ו) בשם הר"ן. ועיין במשנ"ב (סימן תנב ס"ק כז) ובכה"ח (שם סק"ס).
הכשר במי הגעלה שאינם מעלים בועות
ט. מעיקר הדין אפשר להגעיל את הכלים במי הגעלה רותחים שאינם מעלים בועות ושאינם על גבי האש כל זמן שהם בשיעור חום שהיד סולדת בו, ומכל מקום ראוי ונכון להגעיל את הכלים בזמן שכלי ההגעלה על האש ומעלים בועות, וכן נהגו, הנה הטור ביו"ד (סימן קכא) כתב בזה"ל: ונקרא כלי ראשון בעודו רותח אפילו אינו על גבי האש, ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו ע"ג האש צריך שתהיה ג"כ ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו והכי מסתבר, ע"כ. וביאר הב"י שם, שמ"ש ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו על האש שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, טעמם משום דכלל גדול בידינו (פסחים ל: עד. וסוף ע"ז) כבולעו כך פולטו וחמין שהעבירן מהאור מרותחים אף על פי שנתנו להם דין כלי ראשון לענין בישול בשבת, מכל מקום הדבר ידוע שאין חומן כל כך גדול כמו בעודן על האור, הילכך כלים שבלעו איסור בעודן על גב האור לא יפלטוהו על ידי חמין שהעבירו מהאור, וטעם בעלי סברא הראשונה דכיון דעדיין הוא רותח מחמת שהיה על גב האור חשיב כלי ראשון ממש, דאין הפרש זה שהיה על גבי האור ועכשיו אינו על גבי חשוב כל כך הילכך, עדיין דין כלי ראשון עליו לכל דבר, עכ"ל.
ואם כי שמרן ז"ל סתם הדברים ולא ביאר מהו "רותחים" דקאמר, מכל מקום נראה שכוונתו שלדעת הסוברים שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, היינו שצריך שהמים יעלו בועות שרק בכהאי גוונא נפלט האיסור מהכלי, ואילו לדעת הסוברים שאפשר להגעיל בכלי ראשון שאינו על גבי האש כל עוד שהוא רותח אפילו הוא אינו מבעבע, שפיר דמי. וכן מוכח מדברי הפוסקים שהביא מרן הבית יוסף בסימן תנ"ב (ס"א) וז"ל: ומה שכתוב בתשובת הגאונים שיזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה שאם ינוחו אסור להגעיל בהם כלים, היינו לומר שבעודם נחים מהרתיחה לא יגעיל בהם כלים לפי שכיון שאין המים רותחים אין כאן הגעלה אבל אם נחו ואח"כ הרתיחן והגעיל בהן כלים פשיטא דעלתה להם הגעלה וכ"כ בתרומת הדשן (ח"א סימן קלא, ח"ב סימן קנ) שמי שיש לו כלים הרבה שמגעיל זה אחר זה ורגילות הוא כשמכניסין כלי אחר נייחי המים מרתיחתן צריך להמתין בכל כלי עד שישובו המים ויעלו רתיחה וצריכים ליזהר, ואם לא נזהר הפסיד, דהא כתב סמ"ק במצות בשר בחלב (סימן ריג עמ' רטו הגהות הר"ף אות ד) דהגעלה אינה מועלת אלא דוקא ברותחין שמעלה רתיחה אבל היד סולדת מהם לא מהני. וכן כתב אשיר"י בפרק כל שעה (סימן ז) שצריך ליזהר בהגעלת כלי חמץ שלא ינוחו המים מרתיחתן, עכ"ל. וזה לשון שבלי הלקט (סימן רז פב.): בעל הדברות (העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ קכג: שער א', הכשר בשר טז ע"ג) כתב מסתברא שאין צריך לסלקן קודם שתנוח הרתיחה ולא להניחן שם עד שתנוח אלא מסלקן בכל עת שירצה וכתב הכל בו (סימן מח ט ע"ד) יש פוסקין שצריך שיזהר שלא תנוח היורה הגדולה שמגעילין בה מרתיחתה בעוד שהכלים בתוכה שלא יחזרו ויבלעו מה שפלטו וכל זה במי שמגעיל אחר זמן איסורו, עכ"ל. ומוכח מכל לשונותיהם שרתיחה היינו בעבוע, ולא סגי בחום שהיד סולדת בו ורק לדעה השניה שמקילה סגי שהמים רותחים בחום שהיד סולדת בו דסוף סוף אכתי מיקרי "כלי ראשון". וכן מוכח ממ"ש להלן בד"ה וכן בקודש חזיתיה.
ועתה הבוא נבוא לענין הלכה, שהנה מרן ז"ל כתב בשולחנו הטהור (סימן תנב ס"א) בזה"ל: יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו וכו', וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן, עכ"ל. ומשמע מדבריו שאם מגעיל את הכלי קודם שעה חמישית אין צריך להקפיד שהמים לא ינוחו מרתיחתן. וכן הבין הרמ"א שם שהגיה על דברי מרן ז"ל בזה"ל: אך רבים חולקים וסבירא להו דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים (וכן משמע מהרא"ש וסמ"ג ות"ה סימן קל"א ואגור וטור בסימן ק"ה) ע"כ יש ליזהר אפילו קודם זמן איסורו שלא ינוחו מרתיחתן כל זמן שמגעיל (ד"ע). ע"כ. נמצא שלדעת מרן ז"ל קודם זמן איסורו אין צריך להקפיד שהמים ינוחו מרתיחתן ומועילה הגעלה בכלי ראשון שאינו על גבי האש, ואילו הרמ"א ס"ל שיש להקפיד בזה וצריך להגעיל בכלי ראשון שעל גבי האש. וא"כ יצאנו לדין שלדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו כל שהמים בשיעור של חום שהיד סולדת שפיר דמי להגעיל בהם כלי ראשון שבלע על האש.
וכן בקודש חזיתיה להרב נהר שלום (או"ח סימן תנא סק"ז) שכתב דאע"ג שנסתלק מעל גבי האור שפיר דמי להגעיל בתוכו כלי שתשמישו בכלי ראשון בעודו על האש כמו הכף שמגיסין הקדרה וכסברא ראשונה שכתב הטור יורה דעה סימן קכ"א, וזו נראה דעת השלחן ערוך, דהכא כתב: "צריך להכשירן בכלי ראשון, ובסעיף ג' כתב: וכלי ראשון נקרא שהרתיחו וכו', אפילו אינו עתה על האש וביורה דעה לא הזכיר מדברי הטור כלום, אבל כתב: "דיני הגעלה הלא הם כתובים בהלכות פסח", ע"ש. גם הטור אע"פ שביורה דעה שם כתב דמסתברא טפי כסברא שניה שכתב שם דכל שתשמישו בעודו על האש הכי דוקא בעי מכשר ליה, הכא [בסימן תנ"א] כתב כלשון הש"ע, עכ"ל. הא קמן שמבין שמרן ז"ל ס"ל להקל בזה. ומה שציין למ"ש בסעיף ג', כוונתו למ"ש מרן ז"ל שם בזה"ל: סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין. וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח, ע"כ. וכתב בב"י שם שמקור הדברים מדתנן בפרק כירה (שבת מב.) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי, ופירש רש"י שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין, משתחשך דכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל", עכ"ל. ומפורש יוצא דס"ל שאין צריך שהמים יבעבעו ושהכלי יהיה על גבי האש אלא כל שהוא רותח סגי. וכ"כ המגן אברהם (שם סק"ז) וז"ל: שעודנו רותח, שהיד סולדת בו, ע"כ. וגם הפר"ח (שם סק"ג) כתב כן וז"ל: פירוש שהוא רותח כל כך שהיד סולדת בו. ע"כ. וכ"כ האליה רבה (שם סק"ז). וע"ע במאמר מרדכי (סק"ז) שביאר שאע"ג שבסימן קכ"א פסק מרן ז"ל דסכין צריך ליבון, מ"מ הכא היקל להגעילם אפילו שהכלי אינו על האש, מכיון שיש פוסקים סוברים שאפילו בסכין של איסור סגי ליה בהגעלה סמך בזה על האומרים דחמץ היתרא בלע מקרי, כיון שיש צד אחר להקל, ומהאי טעמא נמי פסק לקמן ריש סימן תנ"ב דהמגעיל קודם שעה ה' א"צ ליזהר בכל הדברים שלשם משום דהוי נותן טעם דהיתרא, יעו"ש. והיינו משום דבכל הדברים שנתבארו שם יש מקילין ואומרים דאפילו באיסורים שרי, ולכן סמך בזה על האומרים דחמץ היתרא בלע מיקרי, עכ"ד. וכדבריו כתבו החק יעקב (שם) והרב ערך השלחן (שם סק"ז), ולפי דבריהם מובן באר היטב מדוע יש להקל בנ"ד דכיון דאיכא מ"ד דחמץ היתרא בלע, לכן מותר להגעיל כל כלי בכלי ראשון שאינו על האש.
וכן מצאתי להכנה"ג (הגהות הטור ס"ק מב) שכתב על הסברא האחרונה שהביא הטור בסימן קכ"א שאם נשתמש בכלי בעודו ע"ג האש צריך שתהיה ג"כ ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, בזה"ל: סברא זו לא מצאתיה בשום פוסק, גם רבינו הטור באו"ח סימן תנ"א לא הזכירה, ורבינו הב"י בסימן זה אע"פ שנתן טעם לסברא זו, לא הראה מקום סברא זו איה, ולפום ריהטא נראה לי הדל ליישב דעת רבינו הטור דמה שלא הזכיר סברא זו בסימן תנ"א משום דאף איהו סובר כסברא זו גבי שאר איסורין, מכל מקום בחמץ דיש סוברים דהיתרא בלע מיקרי, סתם כמאן דאמר דמהני הגעלה ברותחין אף אחר שהעבירן מהאש, דאף דמ"ש בסימן תנ"א דמהני הגעלה כזו הוא בדין סכינים והיה אפשר לומר דדוקא בסכין לפי שאין דרך להשתמש בו כל כך בחמין שעל גבי האש הוא דסובר דמהני הגעלה כזו, מכל מקום מדסתם אחר כך וכתב דכלים שמשתמשים בכלי ראשון כגון כף שמגיסין בו הקדרה מגעילן בכלי ראשון ולא פירש באיזה כלי ראשון יגעיל, מוכח דסמך עמש"כ גבי סכינים, וכתב מרן הב"י שלמד כן מדתנן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים וכו', ע"ש. ואם כן מובן דמ"ש שוב דכלי שנשתמשו בחמין מגעיל בכלי ראשון היינו כלי ראשון הנזכר גבי סכינים, ואם כן על כרחין לומר דהיינו מטעם שכתבתי כיון שדבר זה הוא מחלוקת בין הפוסקים יש לסמוך לגבי חמץ דאיכא סוברים דהיתרא בלע מיקרי אמאן דאמר דגם זה חשוב כלי ראשון ובשיטה זו קאי מרן בש"ע בסימן תנ"א דבסעיף ג' כתב דסכינים מגעילן בכלי ראשון וכלי ראשון נקרא אפילו אינו עתה על האש ובסעיף ה' כתב בכלים שמשתמשים כשהן על גבי האש כגון כף מגעילן בכלי ראשון וסתמו כפירושו דהיינו הכלי ראשון שהזכיר בסעיף ג' דאפילו אינו עתה על האש מהני וכו', עכ"ל. ודבריו קילורין לעין.
כל קבל דנא, הנה הסברא שכתב הכנה"ג בלשון "והיה אפשר לומר דדוקא בסכין לפי שאין דרך להשתמש בו כל כך בחמין שעל גבי האש הוא דסובר דמהני הגעלה כזו", לא נפלאת ולא רחוקה היא, כי הנה הפר"ח (שם ס"ה) ביאר דשאני סכינים שאין עיקר תשמישו בכלי ראשון שמעלה רתיחות ולכן מהני בכלי שאינו מעלה רתיחות, אבל שאר כלים בעינן רתיחות במים, ע"ש. וכ"כ בכה"ח (סופר, שם ס"ק מג) בשם כמה אחרונים וז"ל: ואע"ג דבשאר כלים לא מהני הגעלה עד שיעלה רתיחות כמבואר במ"א סימן תנ"ב (סק"ג) וביו"ד סימן צ"ד ובאו"ה (כלל נח דין ס"ג), מכל מקום בסכינים ובעץ פרור מהני מטעם שכתב הר"ן (פרק כל שעה) כיון דרוב תשמישן אינן בכלי ראשון שמעלה רתיחות, מק"ח בביאורים (סק"ב), וכ"כ הלבוש בסימן תנ"ב דהיינו דוקא בסכינים אבל כלים שתשמישן בכלי ראשון ובעי מדינא הגעלה צריך דוקא שיעלה רתיחה, עכ"ל.
אולם נלע"ד שהעיקר כדברי המאמ"ר ודעימיה שמקילים בזה, הן מחמת שהם הרוב, והן מחמת שהטעם שהביאו לדבריהם דסמכינן על מ"ד היתרא בלע, טעמא טעים כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים, ואכן אחר החיפוש מצאתי להגאון שדי חמד ח"ז (מערכת ה'א אות כג עמוד 366 ואילך) שכדרכו בקודש האריך הרחיב בפתגמא דנא והביא דברי הפוסקים בזה, ושם בד"ה ובאמת לדידי חזי לי, כתב שנראה לו שדעת מרן ז"ל שגם בשאר איסורין כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון יכול להגעילו בכלי אחר שהעבירו מעל האש אף אם נשתמש בו בעודו על האש וכסברא ראשונה שהביא הטור בסימן קכ"א, והוא ממה שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור ביו"ד סימן קכ"א (ס"ג), "דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים באו"ח סימן תנ"א, וכוונתו ודאי לומר שממנו נקח לשאר איסורין, ובדין מחבת וכן בדין סכין שלדעתו חלוקים הם בשאר איסורין מבחמץ כתב דיניהם מפורש כי היכי דלא תיסק אדעתין למילפינהו מדינם בחמץ, וא"כ מובן הא סתמא כל שלא פירש דבשאר איסורין יש להחמיר מבחמץ, סתמו כפירושו דדין שאר איסורין שווה לחמץ, ומאחר דמתבאר מדברי מרן שבסימן תנ"א בסעיף ג' ובסעיף ה' דמהני הגעלה כזו לחמץ גם לכלי שמשתמשים בו בעודו על האש, אם כן מוכח ודאי דגם בשאר איסורין סובר שהדין כן דאף כלי שמשתמשין בו בעודו על האש סגי ליה הגעלה בכלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש אם הוא רותח", ושוב הביא דברי הנהר שלום הנ"ל שכתב כן, אלא שהשד"ח חזר זו מסברא זו מפני שראה להרב ערך השלחן שהביא להקת נביאים דקיימי בחד שיטה דבעינן הגעלת כלי ראשון ברותחין שהאש מהלך תחתיו, ושוב האריך בזה השד"ח והביא פוסקים שחולקים על זה ואסיפא דמילתא כתב בזה"ל: העולה מכל האמור למעלה דכלי שמשתמשים בו בכלי ראשון כשהוא על האש אם מועיל לו הגעלה במים רותחין אחר שהעבירו מן האש, הוא מחלוקת שהביא הריב"ה ביו"ד סימן קכ"א, ומדברי הרמב"ם וכן מסמ"ק ותרומת הדשן שהביא הרב ערך השלחן אין הכרח שסוברים דלא מהני, אבל בדברי הר"ן בסוף ע"ז שהביא הרב וכן בדברי הר"ן והריטב"א בפרק כירה שהבאתי אני ההדיוט מפורש דסברי דלא מהני הגעלה כזו וכסברת היש אומרים שהביא הריב"ה, ומסתברא ליה כוותייהו, אמנם אין מדבריהם הכרח אלא לגבי איסורא בלע, אבל במידי דהיתרא בלע כגון כלי מבשר לחלב כי היכי דמהני ליה הגעלה במקום ליבון הכי נמי יש לומר דמהני ליה הגעלה ברותחין אחר שהעבירן מן האש וכו', עכ"ד, ואע"ג שלכאורה לפי דבריו יוצא איפוא דלדידן דקי"ל חמץ הוי איסורא בלע יש להחמיר בזה (עיין לעיל בפרק א' הערה 34), מ"מ כבר כתב השד"ח (שם בד"ה ודאתאן עמוד 374) משם הנצי"ב בעמק שאלה (שאלתא קלז סק"ה דף מ' ע"ג) שכתב שיש להתיר אף בחמץ אף דהוי איסורא בלע, שהרי מצינו בכמה מקומות בסימן תנ"א שהיקל מרן הש"ע בענין חמץ, על אף שבשאר איסורין החמיר, מפני שיש לסמוך בכהאי גוונא על מ"ד היתרא בלע, וא"כ ה"ה בנ"ד.
ומן האמור תשובה מוצאת למ"ש המשנ"ב (סימן תנב סק"ח) שעל אף שאפשר ללמוד עליהם זכות כי אין דרך להגעיל רק קערות וכפות שמשתמשין ע"י עירוי דבהם מהני הגעלה במים שהיד סולדת בהם לבד, מכל מקום בקדרת נחושת ודברים שתשמישן ע"י כלי ראשון נראה דאפילו בדיעבד לא מהני הגעלה זו וצריך לחזור ולהגעיל [אך לענין לאסור המאכל אם נשתמש בו בפסח מסתפק הפמ"ג ונראה דאם הוא אינו בן יומו מעת שנשתמש בו החמץ יש לצדד להקל], עכ"ד. כי לפי האמור אין דבריו מוכרחים, שכבר נתבאר שמעיקר הדין אין צריך שהמים יעלו בועות, וא"כ בודאי שבדיעבד מהני הגעלה וכל שהמים בשיעור של חום שהיד סולדת בו יש לבתיר להגעיל בהם כלים שבלעו בכלי ראשון על האש.
ומכל מקום משום חומרא דחמץ, ראוי ונכון להחמיר בזה, ובפרט שאפשר לעשות הדבר בנקל, ולכן יש להקפיד שכלי ההגעלה יהיה תמיד על האש ואף יעלה בועות, שכבר נתבאר לעיל שלדעת הסוברים שצריך שהכלי יהיה תחת האש, צריך שהמים יעלו בועות, בפרט שכן פסק בשו"ת תרומת הדשן (סימן קלא) וז"ל: שאלה: כשמגעילין כלים, צריכין ליזהר שיהיו מי הגעלה מעלין רתיחה תמיד כל שעת ההגעלה, או לאו? תשובה: יראה דצריכין ליזהר, ואי לא נזהר הפסיד. והכי כתב בהדיא בסמ"ק במצות בשר בחלב, דהגעלה אינו מועלת אלא דווקא ברותחין שמעלה רתיחה, אבל היד סולדת מהם לא מהני. וכן כתב אשירי פ' כל שעה, שצריך ליזהר בהגעלת כלי חמץ שלא יניחו המים מרתיחתן. אע"ג דבמרדכי פ' בתרא דע"ז מייתי מתוספות רבינו אלחנן, דהיורה כשמסלקין אותו מן האור ופסיק רתיחתה חשיבא עדיין כלי ראשון לענין הגעלה, וגדולה מזו התיר שם. וכן באשירי פ' אין מעמידין בשם ר"י, להגעיל בכלי ששאבו בו מן הרותחין, נראה דכל הנהו הגעלות לא קיימי אלא אכלי יין נסך דתשמישו בצונן, וסגי להו בהגעלה גרידא, והכי מחלק אשירי שם, וכן פ' כירה על פסק ר"ת בהגעלת החבית. ונוכל נמי לחלק לדידן הכי לענין הגעלה לרתיחה, ולומר דכלי שתשמישו בחמין לא סגי להו בין כלי חמץ בין שאר איסורין, רק ברותחין שמעלין רתיחה כדמסיק לעיל. לפ"ז הא דכתב במרדכי פ' כל שעה, אין רשאין להגעיל כלים הרבה יחד בסל, וא"כ מי שיש לו להגעיל הרבה כלים צריך להגעיל זה אחר זה. ורגילות הוא כשמכניסין כלי אחד נייחי המים מרתיחתן, לכך צריך להמתין בכל כלי עד שישובו (כצ"ל) המים ויעלו רתיחה, עכ"ל. וכ"כ עוד פוסקים, וכן נהגו בזמנינו. והמחמירים בזה צריכים לפקוח עיניהם על כך, כי טבע המים לנוח מרתיחתן כשמכניסין בהם כלים, וצריך להמתין בכל כלי עד שיעלו המים בועות, ויש להזהיר בזה את האחראים על ההגעלה שהואיל והם מגעילין כלים במהירות בזה אחר זה, לעיתים אינם מדקדקים לראות אם מעלין רתיחה, ולכן כתבו האחרונים שנכון להעמיד בעת ההגעלה אדם שבקי בדיני הגעלה. וכמו שהעיר לנכון המשנ"ב בסימן תנ"ב (סק"ח).
נתינת אבן מלובנת במים
י. לאור האמור בסעיף הקודם נוהגים ליתן בתוך המים אבן מלובנת או ברזל מלובן שדרכם וטבעם לירד לתחתית הכלי סמוך לאש ממש וממילא הם צוברים חום רב וגורמים למים לבעבע תמיד, ואפשר לעשות כן לכתחילה על אף שאלמלא האבן המים לא היו מעלים בועות. הנה דין אבן מלובנת נזכר בהגהות מיימוניות ובמדרכי והובאו בב"י בסימן תנ"א ובש"ע (שם סעיף טז) וברמ"א שם (סעיף ו) ובעוד מספרי הפוסקים, אלא שהם ז"ל דיברו לענין כלים שאי אפשר להכשירם בתוך כלי הגעלה רגיל, הן מחמת גודלם כגון סכינים וכפות גדולים, והן מחמת שהכלי מחובר לקרקע ואי אפשר להוציאו, וככתוב ברמ"א הנ"ל וז"ל: וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון, יתן עליהם אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, והוי ככלי ראשון. וכן כל כיוצא בזה. ויעביר האבן על כל הכלי, שאז מגעיל כולו, עכ"ל. ועל פי יסוד זה נהגו גם כן להכניס את האבן המלובנת לתוך הכלי שבכך מעלה רתיחות, ודבר זה מוסכם לכל הדעות. וע"ע בראבי"ה (פסחים עמוד 84) והביאו ג"כ הרא"ש (פסחים פ"ב) שכתבו שבמקום לעשות שפה לכלי גדול בכדי שיגיעו לשם מים רותחים היו משליכים בתוך היורה בעודת רותחת אבן רותחת או לפיד אש ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתה. וכ"כ האורחות חיים (חמץ ומצה סימן פט) בשם ר' פרץ, וע"ע שם בשם הרשב"א שחולק על זה. ועיין למרן הש"ע (סימן תנא סעיף טז) שכתב: "מדוכה מותרת בהגעלה ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה, משים בה מים רותחים ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה, דכל כהאי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון", ע"כ. ואם כשהמים אינם על האש התיר באבן מלובנת, כל שכן שיש להתיר כשהמים על האש ממש,
ומכלל זה למדנו שעל אף שהפר"ח (שם) חלק על דברי מרן ז"ל הנ"ל באומרו "דמנין לו, דהא כלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו, ופשיטא לי דיורות ומחמי חמין שנשתמשו בהם על האש דלא מהני ערוי וכמו שכתבתי בסעיף ו' שהיא הסכמת רוב הפוסקים ז"ל והאבן רותחת לא מהניא אלא להעלות הרתיחה בכל שפתיו, אבל לעשותו כלי ראשון פשיטא דלא וכו', ע"ש. וגם הב"ח (או"ח סימן תנב) כתב וז"ל: אבל לערות עליהן רותחין מכלי ראשון ואפילו ישים עליהן ג"כ אבנים מלובנים כל זה אינו אלא כמו עירוי, אבל לא הוי כלי ראשון, עכ"ל. והביאו להלכה במג"א (סימן תנא ס"ק יח). וגם האליה רבה (שם ס"ק יט) הביא דברי הב"ח הנ"ל ועל אף שהעיר שם שמדברי הגהות מיימוניות הוי ככלי ראשון וכן מבואר במהרי"ו, מ"מ סיים וכתב שאינו מועיל הגעלה ע"י אבנים אלא בקערה וכיו"ב שרוב תשמישן הוא רק ע"י עירוי מכלי ראשון משא"כ בדבר שרוב תשמישן הוא בכלי ראשון אינו מועיל להגעיל באופן זה דלא הוי ככלי ראשון ממש, ע"ש. והביאו המשנ"ב (סימן תנ"א ס"ק נא) והחמיר על דבריו באומרו שאפילו בקערה וכיו"ב אין להקל לכתחילה להגעיל ע"י אבנים אלא בידוע שהוא אינו בן יומו מתשמיש כלי ראשון, ע"ש.
מכל מקום בנ"ד גם לדעתם ז"ל מותר הדבר שהם ז"ל מיירי שנותנים האבן מלובנת על הכלי ושופכים עליהם מים, שבזה יש לומר דהוי כעירוי שסוף סוף מערה הוא מים מלמעלה במקום פתוח והכל הולך ומצטנן, אבל בנ"ד שנותן את האבן המלובנת בתוך הכלי שהוא תחת האש בודאי שגם לדעתם יש להקל בזה. וע"ע בשו"ת בית שלמה (יו"ד, דרימר, סימן קנב) שנשאל אם מותר להגעיל על ידי חפירה שעושים באדמה ושופכים שם מים רותחים עם אבנים מלובנות, וכתב שם שכבר החמירו בזה הב"ח והפר"ח שם דלא הוי כלי ראשון ממש ע"י אבנים מלובנים, והוסיף שם דאף להמקילין ע"י אבן מלובן, מ"מ כאן לא מועיל, שהרי התוס' במסכת שבת (מ:) כתבו דהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני הוא משום דכלי ראשון מתוך שעומד על האור דופנותיו חמין, אבל כלי שני שאין דופנותיו חמין הולך ומתקרר, ע"ש. ובנ"ד ששופך לתוך הגומא דופני הגומא הם קרים, וא"כ י"ל דכולי עלמא מודו דאין דינו ככלי ראשון, עכ"ד. ומבואר שרק מפני שהרתיחו את המים בכלי אחד ושפכוהו לתוך גומא והוי כלי שני לפיכך לכו"ע לא מהני הכשר דהוי כלי שני שהולך ומתקרר, אבל בנ"ד דמיירי בכלי שחיממוהו על האש דהוי כלי ראשון, לכולי לעלמא מישרא שרי דהוי כלי ראשון ופשוט. ואחר זמן מצאתי בקובץ תלפיות (כרך טו שנת תרס"ו) שבנו של הרב בית שלמה הנ"ל כתב במפורש שמה שאסר אביו, היינו דוקא שבעת ההגעלה לא ימשיך הקיטור להרתיח את המים, אבל אם הקיטור מחובר כל הזמן למי ההגעלה גם אביו מודה דמותר, ע"ש .
הכשר כלים שבלעו ע"י שריה או מליחה
יא. אף על פי שנתבאר בסעיף הקודם שראוי ונכון להגעיל את הכלים בזמן שכלי ההגעלה על האש ומעלה בועות, מכל מקום בכלים שבלעו חמץ על ידי שריה מעת לעת, וכמ"ש הפמ"ג במשב"ז (או"ח סימן תנא סק"ט) שכבוש מעת לעת איסור בכלי, או חמץ שכר למאן דאסר דמבליע ומפליט בכולו ואף בכלי מתכות וכדבעינן למימר לקמן בסוף הסימן אי"ה, מכל מקום אם הגעילו בכלי ראשון שהוסר מהאש די בכך אע"פ שאין מעלה רתיחות, ע"ש. ונראה שכוונתו דהא קי"ל כבוש כמבושל, לאו בישול גמור הוא ממש דהוי טעם קלוש כמבואר במהרש"ם בתשובה ח"ד (סימן לד) ובעוד פוסקים, לפיכך יש להקל בזה, וע"ע בהערה הבאה וצרף לכאן. או על ידי מליחה, שהרי מאי דקי"ל (חולין צז:) מליח כרותח היינו לצלי, ואסור כדי קליפה, וכמבואר בש"ע (יו"ד סימן צא ס"ה), וממילא שמעינן מינה שכיון שלא נבלע בכלי כמו שבלע בבישול, בודאי דמהני ליה הגעלה בכלי רותח שאינו על האש, שהרי לדעת הסוברים שאם נשתמש בכלי בעודו על האש שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, טעמם משום דכלל גדול בידינו (פסחים ל: עד. וסוף ע"ז) כבולעו כך פולטו וכמ"ש הב"י שהבאנו בהערה 13, וא"כ בנ"ד שלא השתמשו בכלי על האש בודאי דסגי בחום זה, בפרט שיש סוברים שאף לכלי שבלע על האש ממש סגי בהגעלה במים רותחין שלא האש ואינם מבעבעים. וכ"כ הפמ"ג במפורש לענין כבוש והבאנו דבריו בהערה הקודמת, ומינה לנ"ד. אפשר לכל הדעות להגעילם בכלי ראשון רותח שאינו על האש ואינו מעלה בועות.
הכשר כלי ראשון ע"י עירוי
יב. יש אומרים שכלי שנשתמש בו בחמץ בכלי ראשון ממש, אפשר להגעילו על ידי עירוי מכלי ראשון מפני שעירוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון, ויש חולקים ואומרים שאין הגעלת עירוי מועילה לכלי שבלע בכלי ראשון, וכן עיקר להלכה. הנה אם עירוי מכלי ראשון חשיב ככלי ראשון או לא, נחלקו רשב"ם, ר"ת ור"י, שהרשב"ם (הובא בתוס' שבת מב: ד"ה אבל) ס"ל שעירוי מכלי ראשון דינו ככלי שני ואינו מבשל כלל, וכדבריו כתבו הר"ן (שבת מב:) בשם הרא"ה, וכ"כ הרשב"א בחידושיו (שבת שם) בשם גאון. וכ"ד הרמב"ן הריטב"א (ע"ז עד:) והמאירי (שבת מב:) ועוד ראשונים. ומאידך דעת ר"ת (הובא בתוס' זבחים צה:) וכ"כ בספר הישר סימן רמג) שעירוי מבשל כדי קליפה. וכדבריו כתבו התוס' (שבת מב: וע"ז עד:) וכ"כ בספר התרומה (סימן קלד) והסמ"ק (סימן רפב) ועוד ראשונים. ור"י בעל התוס' (הובא בתוס' שבת מב: ד"ה אבל) ס"ל דעירוי מבשל ככלי ראשון ממש. ע"ש. וכ"כ המרדכי (סוף ע"ז סימן לא).
והנה הרא"ש (פ"ג דשבת סימן טז) הביא מחלוקת רשב"ם ור"ת הנ"ל והאריך מאוד בראיותיהם, ואסיפא דמילתא כתב שאחת מהראיות שהביא רבינו תם לומר דעירוי ככלי ראשון היא, מדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עד:) נעוה ארתחו (פירש"י בד"ה נעוה ארתחו: הגת הרתיחו ברותחין נעוה כמו יטופון נעווהי בחמר), ומתוך כך מתיר רבינו תם להכשיר כלי שנשתמש בו בכלי ראשון על ידי עירוי שישפוך עליו מים רותחין מכלי ראשון, ואינה ראיה דשאני יין נסך דתשמישו על ידי צונן אבל כלי שנשתמש בו איסור והוא בלוע מעבר לעבר אי אפשר שיפלוט כל האיסור על ידי עירוי ששופכין עליו שאינו מבשל אלא כדי קליפה ולא כל האיסור הבלוע בדופני הכלי מעבר לעבר, עכ"ד. והביאו מרן הב"י בסימן תנ"א וכתב שמ"ש הטור שם שעירוי חשוב ככלי ראשון, לאו למימרא חשוב ככלי ראשון ממש, אלא לומר דלא סגי ליה בהכשר דכלי שני קאמר דחשוב ככלי ראשון, אבל מכל מקום אין לו דין כלי ראשון ממש, וזהו שכתב ומיהו כלי שנשתמשו בו על ידי האור לא סגי בעירוי אלא צריך להגעילו בכלי ראשון, וכך הם דבריו בספר יורה דעה סימן קכ"א", ע"כ. וכ"פ בשולחנו הטהור (שם ס"ה) וז"ל: כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני, וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון, עכ"ל. וכ"פ במשנ"ב (ס"ק מא).
בפרט שמ"ש הרא"ש בשם ר"ת אינו מוסכם, כי מצינו להר"ן (שבת דף כ. מדפי הרי"ף בד"ה ומיהו) שכתב בנידונו בזה"ל: ומיהו לענין הגעלה לא נפקא לן מהאי פלוגתא מידי, דאפילו תאמר דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, אין מגעילים בעירוי דברים שנשתמשו בו בתוך כלי ראשון, דכלל גדול אמרו [ע"ז עו ב] כבולעו כך פולטו, וכן נמי אם נשתמשו בכלי ע"ג האור כגון יורות וקומקומים אין מגעילין אותן בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האור", ע"ש. ומבואר דס"ל שבהגעלת כלים גם לדעת ר"ת אין להתיר להכשיר כלי שבלע בכלי ראשון על ידי עירוי. וגם בחידושי הריטב"א (שבת מב:) כתב כן וז"ל: ולענין הגעלה הוא חמור מן הכל [ולא דמי לשבת] משום דקי"ל (ע"ז ע"ו ב') דבעינן כבולעו כך פולטו, מעתה אין מגעילין קדרה שהיה כלי ראשון או אלפס בתוך יורה מרותחת שאינה על גבי האור ואע"פ שזה וזה כלי ראשון, וטעמא משום דבעינן כבולעו כך פולטו וכשם שבולעו [על] ידי האור כך צריך לפולטו ע"י האור, וכל שכן שאין מכשירים קדרה ואלפס להגעילן בעירוי מכלי ראשון, וזה ברור לכל מי שטועם האמת, עכ"ל. וכן הוא בראבי"ה (פסחים, סימן תסד). והרי הוא כמבואר. וע"ע בש"ע שתילי זיתים (או"ח סימן שיח ס"י אות מא) שכתב שעירוי מכלי ראשון חשוב ככלי ראשון היינו לחומרא ולא לקולא כגון להכשיר כלי שצריך הגעלה דלא מהני להכשיר כלי שבלע איסור בכלי ראשון, ע"ש. וע"ע להרה"ג ר' דוד קליין זצ"ל בספר בית ארזים (סימן תנא אות קה עמוד יג).
הכשר סיר לחץ
יג. אין חילוק ברמת החום שבה השתמשו בכלי ראשון ובכל מקרה אפשר להגעילו במים רותחים וכאמור, ולכן סיר לחץ שחומו מגיע ליותר ממאה מעלות, מועילה לו הגעלה במים רותחים שאינם מגיעים לחום זה, וזאת בתנאי שניקו היטב את הלכלוך שמצטבר בגומי הנמצא במכסה, בחריצים ובהברגות. כן מבואר מסתימות לשון הפוסקים שכתבו שכל כלי ראשון מועיל לו הגעלה ברותחין, ולא חילקו בין השתמשו באותו הכלי במים רותחים מאוד. וכן מבואר ממחבת שמטגנין בה בשמן, דמהני לה הכשר במים רותחין, אף על פי שהשמן מגיע ליותר ממאה מעלות כנודע. וכן מפורש יוצא ממה שנתבאר לעיל בהערה 13 שלדעת מרן ז"ל מועיל הגעלה בכלי ראשון שאינו על האש ואינו מעלה בועות, וודאי שברוב ככל הכלים משתמשים בהם במים מבעבעים ואעפ"כ כשמכשירים אותם לא הצריכו באותו האופן. וכן בקודש חזיתיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חיו"ד סימן ז אות ג סק"א) שנשאל בפתגמא דנא ובתחילת דבריו הביא דברי ערוך השלחן (סימן תנא סעיף סו) שמשמע דס"ל דבעינן הכשרו ממש כמות אותו בחום של תשמישו, אולם הישכי"ע דחה דבריו שם באומרו שאם באמת יש לחלק, גם בעל האש בין חום גדול לחום יותר פחות, לא הוה שתיק מינה, והוי ליה לאשמועינן חידושא והאריך בזה וסיים בזה"ל: איך שיהיה, הכשרתה על האש, דלענין ההפלטה האש מפליטה כל מין שימוש שעל האש, בין אם היה החום על האש שנשתמשו בו הוא 170 מעלות בין פחות או יותר, והאש של ההכשר הוא ג"כ באותה מדה או פחות יש לו כח להפליט, כל מה שבלוע בקדרה וכו', עכ"ד. גם בשו"ת בצל החכמה ח"ג (סימן נה) נשאל בזה והשואל חשב שזה לא מהני, כי מים מרתיחים בחום של מאה מעלות, ואילו בסיר לחץ כשכיסויו עליו מגיע החום עד לכארבע מאות מעלות, ונמצא שהאיסור נבלע בדופני הסיר בחום של כארבע מאות מעלות וזה אינו יוצא בחום של מאה מעלות, וא"כ כאשר יבואו לבשל בו אחר ההגעלה כדרכו, יוסיף לפלוט האיסור שנשאר בלוע עדיין בדופני הכלי, והשיב הרב שם שלדעתו שפיר מהני ההגעלה הרגילה גם לסיר לחץ כי מים שהורתחו עד שמעלים רתיחה מפליטים כל מה שנבלע בדופני הקדירה ע"י מים או משקה אחרת, גם אם נבלעו לתוכו באמצעות חום יותר גבוה, והאריך להביא ראיות לזה, ע"ש. וכן עיקר.
מי הגעלה שהתחממו ע"י השמש וכיוצא בזה או ע"י חשמל
יד. מי ההגעלה הרותחים הכשרים להגעיל בהם היינו דוקא שנתחממו על ידי האש, אבל אם נתחממו על ידי השמש או על ידי מעינות טבעיים כגון חמי טבריה וכיוצא בזה, אינם כשרים להגעלה אפילו אם הם רותחים ומעלים בועות, ואפילו כלים שדינם ככלי שני אין להגעיל בתוכם מפני שאינה תולדות האור, והלכה רווחת בידינו כבולעו כך פולטו, מה בולעו על ידי תולדות האור, אף פולטו על ידי תולדות האור. כן כתב הארחות חיים (הל' חו"מ סימן צב) וז"ל: חמי טבריא דינן כרותחין לענין בליעה, אבל אין מגעילין בתוכן אפילו דברים שדינן בכלי שני לפי שאינן תולדות האור, וכבר ארז"ל כבולעו כך פולטו, מה בולעו על ידי תולדות האור אף פולטו כן ואם נאסרו על ידי חמי טבריא אפשר להכשירן על ידן או על ידי חמי האור, עכ"ל, והביאו מרן ז"ל בב"י סימן תנ"ב, וכדבריו פסק בשולחנו הטהור (שם ס"ה). ומכלל הדברים למדנו שאף מים שנתחממו על ידי השמש אי אפשר להגעיל בהם שהרי אין הם תולדת האור אלא תולדת השמש ופשוט . ומכל מקום תולדות האש דינו כאש ממש, ולכן כלי שהתחמם על ידי חשמל, וכן מים שהתחממו על ידי דוד חשמל (בוילר) כשרים להגעלה, אלא שהמחמיר להגעיל בכלי שנתחמם על גבי האש תבוא עליו הברכה, ויש לעורר בכל זה את האחראים על ההגעלה. כן הסכמת רוב חכמי זמנינו וחכמי הדור שלפנינו שחשמל נחשב לאש גמורה דהוי תולדת האש, עיין בשו"ת יסודי ישורון ח"ו (עמוד קלז) ובקובץ חשמל ושבת (היו"ל ע"י מכון טכנולוגי מדעי לענין הלכה) ובשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (חאו"ח דף סז) ובקובץ אוצר החשמל (היו"ל ע"י מכון האנציקלופדיה התלמודית שנת תשמ"ז), ובשו"ת יבי"א ח"ב (חאו"ח סימן כז) ובשו"ת יחו"ד ח"א (סימן לג) ובהליכות עולם ח"ב (עמוד יג) ובחזון עובדיה (יו"ט, עמוד נג). ואמנם יש שפקפקו מעט בזה כמבואר בספר פסקי תשובה (פיעטרקאווסקי, סימן קעא) ובשו"ת ארץ צבי (סימן צב) ובשו"ת צפנח פענח ח"א (סימן רעג שאלה ג), מכל מקום הסכמת רוב הפוסקים להקל בזה וכאמור, בפרט שכבר דחו האחרונים טענות החולקים בזה, כי הנה בשו"ת פאת שדך (סימן עז) העיר על דברי הפסקי תשובה הנ"ל שהחמיר בזה. ע"ש. וגם בעיקר מ"ש הצפנת פענח הנ"ל שיש להחמיר בזה וחיליה מדברי הריטב"א הנ"ל, הנה מלבד שדברי הריטב"א אינם מוסכמים כמבואר בהערה הקודמת ואדרבא מדברי מרן ז"ל שהעתיק להלכה דברי האורחות חיים משמע דלא שמיעא ליה כלומר לא ס"ל כדברי הריטב"א הנ"ל ולדעתו ז"ל למ"ד חמי טבריה הוי תולדות האור שפיר דמי להגעיל בו, עוד בה, שעד כאן לא אמר הריטב"א שאפילו למ"ד חמי האור נינהו אין מגעילין, היינו דוקא בנידון החמי טבריה שטבעם שונה ממים שהתחממו על ידי האש, ולכן לא מהני דבעינן כבולעו כך פולטו, אבל בנ"ד שחימום על ידי חשמל חשיב כאש ממש, שפיר דמי, וכבר רמז לזה היסוד ישורון הנ"ל כיעו"ש. ושוב מצאתי שכ"כ במפורש מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קלה בהערה).
ואמנם מכיון שסוף סוף יש חולקים על זה וכאמור, וגם הרואה יראה שמדברי האורחות חיים ומרן ז"ל מבואר שאין טעם פסול חמי טבריא מחסרון חום שבהם, וכדמוכח ג"כ מדבר המאירי (ע"ז עה:) שכתב, "ואף המים דוקא ברותחין שעל ידי האור אבל רותחין שבחמי טבריא אין לסמוך על הגעלה שבתוכם", ע"כ. ועל כורחנו לומר שיש סוגים שונים של חום וטבעם שונה, וא"כ עדיין יש מקום בראש לומר שאין להגעיל בכלי שהתחמם על ידי חשמל אלא אך ורק על ידי אש ממש, לפיכך המחמיר להגעיל בכלי שנתחמם על גבי האש תבוא עליו הברכה, ויש לעורר על כך את האחראים על ההגעלה.
מי הגעלה שהתחממו ע"י מיקרוגל
טו. מים שהתחממו על ידי מיקרוגל אינם כשרים להגעיל בהם אפילו אם הם רותחים ומעלים בועות, דדמי לחמי טבריה שאע"ג שהמים חמים ומבעבעים אי אפשר להכשיר בהם כלים שהשתמשו בהם באש גמורה, כיון שהם שני סוגי חום שונים וטבעם שונה זה מזה, וכיו"ב כתב פרופסור לב במאמרו המודפס בקובץ תחומין (כרך ח' עמוד 27) שכתב שם שמצינו בתורה שלושה סוגי בישול, האחד, צלי, השני, צלי קידר, והשלישי, בישול רגיל, ובבישול במיקרוגל אינו נעשה שום בישול מהשלושה הנ"ל, שהרי הקרינה נבלעת בנוזל או בשומן שבתוך התבשיל ומחממת אותו, והנוזל הפנימי החם מחמם את החלק המוצק שאינו בולע את הקרינה, וזה שונה גם מבישול בחמה, שבישול בחמה נעשה על ידי קרינת השמש הנבלעת בשכבה העליונה של התבשיל עצמו, ולעומת זאת קרינת המיקרוגל נבלעת בכל התבשיל ובכל מקום שיש נוזל הוא מתחמם ותוצאות הבישול היא שונה מבישול רגיל, ע"ש. ולפי דבריו יוצא איפוא שאי אפשר לסמוך על חימום המים על ידי מיקרוגל שהרי טבעם שונה ובכהאי גוונא אין כבולעו כך פולטו .
ואמנם בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן נב) ביאר לענין שבת שבבישול בחמה דליכא איסור בשבת שפרש"י בשבת דף ל"ט וכן הר"ן מטעם דאין דרך בשול בכך, הוא פשוט משום דנהי שהבשול שהיה במשכן היה באש, מכל מקום היה שייך למילף גם בשול ע"י חמה להיות תולדה, דהא מכל האבות מלאכות שהיו במשכן הרי למדין לחייב גם כל הדומה להאבות באותו החיוב ממש ונקראו תולדות, שלכן הוצרך רש"י לפרש שאין למדין בשול ע"י חמה מבשול ע"י האש שהיה במשכן משום שאין דרך בשול בכך. ואין הכוונה דאין דרך בשול בכך כהא דעושה מלאכה כלאחר ידו ושאר שנויים שפטור כדאיתא בדף צ"ב בהוצאה וה"ה בכל מלאכה שצריך לעשותה כדרך שעושין בנ"א מלאכה זו כדאשכחן בכמה דוכתי, ופלפל בזה ואסיפא דמילתא כתב שתנור מיקרוגל שטוב לבשל בו כמו באש ממש ואלו שיש להם תנור כזה משתמשים בו יותר מבישול דבאש ומה שלא נתפשטו תנורים אלו עדיין הוא משום דלא מצוי עדיין הרבה תנורים וכשיהיו מצויין ודאי ישתמשו בהם כו"ע דהא הוא יותר טוב, ודאי יש למילף מבשול דאור דהיה במשכן בחשיבות תולדה שהוא לכל הדינים כהאב דבישול ע"י האור לאיסור ולחיוב סקילה וחטאת ולא רק לרש"י והר"ן אלא אף לקרית ספר דהרי לא פליגי כלל לפי מה שבארתי. עכ"ד. ומבואר מדבריו שמים שנתחממו על ידי מיקרוגל דינם כנתחממו על גבי האש ומהניא בהו הגעלה.
מכל מקום מלבד שרבים לוחמים על סברת האגרות משה הנ"ל כמבואר בספרי אחרוני זמנינו, אפס קצהו תראה בספר ילקוט יוסף (שבת ג' עמוד קנה ואילך), עוד בה, שיש לחלק בין שבת להגעלת כלים, שבשבת כל דדמי לאב מלאכה יש לאסור וכמ"ש האגרות משה הנ"ל, משא"כ בהגעלת כלים דבעינן כבולעו כך פולטו וליכא (ועיין במסכת שבת (מ:) דאסיקנא שהמבשל בחמי טבריה בשבת אינו חייב משום מבשל אבל איסור דרבנן מיהא איכא), ודין בישול בשר וחלב יוכיח שנחלקו האחרונים ז"ל אם יש איסור תורה בבישול במיקרוגל כמבואר בילקוט יוסף (איסור והיתר עמוד קסג), מ"מ שאני התם שהתורה אמרה דרך "בישול" ואין זה נקרא "בישול", ולכן לדעת רבים מהפוסקים אף בשר וחלב מטוגנים אין בהם איסור בישול מן התורה בבשר וחלב שאין זה בישול כמבואר בילקו"י שם בעמוד קי"ז ואילך, משא"כ בנ"ד, ואם כי שיש לפלפל בזה לכאן ולכאן, מ"מ כיון שהדעת נוטה דדינו כחמי טבריה וקשה לדונו כתולדות האור, לפיכך אין להקל בזה. וכן המנהג פשט בזמנינו. ומכל מקום אם הכלי נאסר על ידי שימוש במיקרוגל, אפשר להגעילו בהם. וכמ"ש האורחות חיים הנ"ל בהערה 25 לענין חמי טבריה "ואם נאסרו על ידי חמי טבריא אפשר להכשירן על ידן או על ידי חמי האור", והובא להלכה בהגה (שם ס"ה), ומינה לנ"ד.
הכשר על ידי מים שנתחממו בקיטור או על ידי האדים עצמם
טז. מים שהתחממו על ידי קיטור (אדים) דעת רוב הפוסקים שאפשר להגעיל בהם, ומכל מקום כיון שרבים מהאחרונים סוברים שאין להגעיל כלים במים אלו, לפיכך ראוי ונכון להחמיר בזה, בפרט שאפשר לעשות הדבר בנקל, הנה בשו"ת שואל ומשיב ח"ג (מהדורא ג' סימן קכה) כתב שחדשים מקרוב המציאו להרתיח אמבטי גדולה עם מים שלא אצל האש רק קנה המוליך הזיעה מן הכלי שעומד אצל האש לתוך האמבטי ומהזיעה מתחממים המים שבאמבטי עד שמעלה רתיחה, ואם יש לזה דין כלי ראשון בכל העניינים להגעיל בה כל הכלים הצריכים הגעלה אף אותן שקבלו בליעתן אף ע"י האש, ופלפל שם האם מהני, ואסיפא דמילתא כתב, ואע"ג שי"ל שכל שהזיעה מחמם מיקרי אש ממש, מ"מ יש להחמיר דמידי ספקא לא נפקא, עכ"ד. ומבואר דס"ל שאין להגעיל במים שנתחממו על ידי קיטור. וכ"כ בשו"ת בית שלמה (סימן קנב) וז"ל: ולענין שאלתו אם מותר להגעיל באמבטיה או חפירה שהוחמו ע"י הבל וזיעה כמו שמצוי עכשיו וכו', אין להגעיל בהם, ע"כ. וכיו"ב כתב בספר חקר הלכה (מערכת ב') הוב"ד בדרכי תשובה (יו"ד סימן קכא ס"ק טז). ומדברי כולם מבואר שעיקר הטעם דלא מהני הגעלה על ידי קיטור (אדים-זיעה) הואיל ואין האש מתחת לדפנות הקדירה, ודינו ככלי שני שהדפנות שאינם על האש מצננות את המים. וגם הגאון רמ"נ ירושלימסקי ז"ל בשו"ת מנחת משה (חאו"ח סימן טו אות מט) חשש להתיר דבר זה, כיעו"ש.
אולם בשו"ת מהרש"ם ח"א (סימן צב) נשאל בענין זה ודעת השואל להתיר להכשיר חבית גדולה של יין נסך ע"י הזיעה מן דמאפי"ף שמשיכין לתוכה מן היורה הגדולה ע"י קנה של נחושת שהולך הזיעה והדאמפ"ף מן היורה הגדולה לתוך החבית וסותמין החבית במגופה והקנה עם הזיעה נכנס לתוך החבית דרך פה הברזא, וכשנתמלא החבית בזיעה ומתחמם החבית בכדי שיד סולדת בו משליך ברב כוחו את המגופה מהחבית למרחוק וכפי דברי האומן נגעל בזה החבית על הצד היותר טוב, ורב גדול אחד קורא תגר ולא הסכים להגעלה זו, והמהרש"ם האריך הרחיב בזה שדברי הרב צדקו, ומכל מקום סיים שם שבהיתרא בלע כגון חמץ בפסח ובשר או חלב קודם שנתערבו או לענין סתם יינם בזמן הזה, יש לסמוך על המקילין להתיר להגעיל באופן הנזכר רק באופן שישים הרבה בתוך החבית קודם שיבוא הזיעה לתוך החבית וכו', ע"ש. ואע"ג שכבר נתבאר לעיל בפרק א' ובהערה 34 דקי"ל שחמץ איסורא בלע ולא היתרא בלע, מ"מ נראה דבכהאי גוונא אפשר לסמוך על מ"ד היתרא בלע, וכבר נתבאר לעיל בכמה מקומות דאע"ג דקי"ל דחמץ איסורא בלע, מ"מ בנידון יש צד להקל יש לומר בפשיטות דמהני וסמכינן על מ"ד חמץ היתרא בלע, ואולי לזה נתכוון המהרש"ם הנ"ל וי"ל. וכן מצאתי להשד"ח (ח"ז מערכת ה"א אות כד עמוד 374-375) שהביא תוכן דברי השואל ומשיב הנ"ל שבתוך דבריו נתקשה במ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן תנ"א (ס"ג) גבי סכינים דמהני הגעלה בכלי ראשון שאינו על האש ואילו ביו"ד סימן קכ"א כתב בהיפך זה, והעיר עליו השד"ח בזה"ל: תימה על גדול שכמותו דלא אסיק אדעתיה ליישב בפשיטות דיש לחלק בין שאר איסורין לחמץ, דבחמץ כיון דאיכא מרבוותא דסברי דחמץ מיקרי היתרא בלע משום הכי אף אם קי"ל כמ"ד דאיסורא בלע מיקרי, מכל מקום שפיר נוכל לסמוך אמ"ד דאף לאחר שהעבירו מהני להגעיל בתוכו בצירוף סברת האומרים דחמץ היתרא בלע וכדכתיבנא בעניותין לעיל באות כ"ג והבאתי להקת הנביאים מרבני האחרונים שכתבו כן בכמה דינים, עש"ב וכו', ולענין דינא נראה לענ"ד דלגבי חמץ מהני הגעלה לכלי ראשון שנשתמשו בו על האש באמבטי הזה כיון דיש סוברים דמיקרי היתרא בלע מצרפינן דעתם לדעה קמייתא שהביא הריב"ה ביו"ד סימן קכ"א דמהני הגעלה בכלי ראשון אף אחר שהעבירו מן האש, וכן הדין במכשיר כלי מבשר לחלב דהוי ודאי היתרא בלע לכ"ע, וא"כ יש לסמוך אהעגלה באמבטי הזה ובפרט שיש לומר דכיון שע"י הזיעה מתחממים המים מיקרא אש ממש כמו שנוטה דעת הרב שו"מ וכו', עכ"ל. ודבריו נאמנו מאוד בפרט שהביאו טעמא טעים להיתר.
ואכן אחר החיפוש באמתחות הפוסקים מצאתי בס"ד כי בספר יסודי ישורון ח"ו (מערכת הגעלת כלים עמוד 184 ואילך) הביא דברי הפוסקים בזה, וכתב בזה"ל: מיהו הדרך שראיתי שמשתמשין אין כאן האי חששא כלל וכלל, שהרי המים נעשים רותחים מאוד (ראה שד"ח אסיפת דינים מערכת ה' אות כד מזה) וכדבריו העלה בשו"ת יד מאיר (סימן א), מיהו בר דריה הגאון מהרש"ם ז"ל שיטה אחרת לו (ראה שו"ת מהרש"ם ח"א סימן צב) ודעתו היות שהחוש מעיד שיתחמם ע"י זה יותר מבבישול והחת"ס (שו"ת יו"ד סימן מה) הראה שהנסיון מעיד יותר מאלף ראיות, לכן דעתו לשפוך לכתחילה רותחין ואח"כ ימשיכו לתוכן הזיעה עד שיתחממו המים שבתוכן וירתיחו וזה מהני, (ראה ג"כ ארחות חיים סימן תנא אות י), וכנראה שגם כן חשש שהדפנות מקררות המים, אולם הניסיון לא מוכיח כן, אלא הזיעה מחממת הכלי והמים ומעלהו לרתיחה כרותח מכלי ראשון, בשיטתו ראיתי שאזל הגאון בעל שו"ת חסד לאברהם ז"ל (יו"ד מה"ת סימן כז) והתיר עוד יותר מזה לדון כל האמבטי ככלי ראשון, שהרי המים מתחממים ומעלין רתיחה ובכחם לבשל, דהו"ל כהא דאמרו (שבת לח ע"ב) בביצה שבצד המיחם, דאם גלגל חייב חטאת, פירושו שאם הכלי ראשון מבשל הדבר הוה בישול גמור, ועוד דכל מקום שהיד סולדת בו בזיעה של כלי ראשון נידון ככלי ראשון ממש (ראה יו"ד סימן צב ח בקשר למחבת) וכן הורה הגאון בעל אבני נזר ז"ל (יו"ד, קיא) וראיתו מדברי מהרי"ל שהביא הטו"ז (יו"ד סימן צב,ל) בכלי שתחבו לתוך כלי על האש והעלה רתיחה בתוך הכלי והוציאו משם דנחשב ככלי ראשון, וה"ה הכא, מיהו פלא שלא ציין שישנם החולקים בזה על המהרי"ל בפרט בעניני הגעלה (ראה מה שכתבתי מזה ביסודי ישורון ח"ג עמוד תה-תו). וכן ראיתי בשו"ת יד יצחק (ח"ב סימן רטז) דהורה להתירא היכי דמרתיח המים על ידו, אולם להלכה כנראה נתקבלו דברי המהרש"ם ודעימיה ז"ל להתיר בכה"ג, בפרט שהחוש מעיד על זה, וכן העלה במעשה למלך על הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ח הלכה יב) להוכיח שדין מים שע"ג האש יש להאי כלי המתחמם ע"י קיטור וזיעה, וכן העיר מזה בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סימן ב אות ג) בדבר דוד מים המתחמם ע"י זיעה דככלי ראשון נחשב לענין שבת, ואע"ג שנטה שם להיתרא מכמה צדדים (ראה יסודי ישורון ח"ד עמוד כט), מ"מ נראה דהיכי דמתחמם הדוד ע"י הזיעה דעתו דככלי ראשון נחשב ומותר להגעיל בה כלי ראשון דכעל גבי אש נחשב (ראה ג"כ קונטרס תורה מציון שנה ח' חוברות ג-ד סימן יא, וכן ד"ת קכא, ט"ז), עכ"ל. ועיקר.
מה גם שאחר החיפוש מצאתי בס"ד לקונטרס תורה מציון שהזכיר הרב יסודי ישורון בסו"ד (והוא ירחון תורני אשר יצא לאור בירושלים משנת תרמ"ז עד שנת תרס"ה אוצר בלום של דברי תורה מגדולי ישראל אשר היו בימים ההם, ויצא לאור על ידי המדפיס הירושלמי ר' שמואל צוקרמן ז"ל ובעריכת הגאון ר' יעקב אורנשטיין זצ"ל) ושם הודפסה תשובת הגאון ר' חנוך הענדל פרידלאנד זצ"ל שדן בענין מכשיר שמוציא אדים (זיעה) ומחברים אליו צינור מיוחד ומכניסים אותו לתוך המים והאדים שעוברים דרך הצינור מרתיחים אותם, האם אפשר להגעיל במים אלו, והגאון ז"ל האריך הרחיב מאוד בענין זה כיד ה' הטובה עליו והביא חלק מהדברים שנזכרו לעיל אלא שהביא מן החדש כמה סברות להקל בזה, ובהיות וירחון זה אינו מצוי כל כך בעיני כל, לכן אציין כאן מן החדש שהביא, דהנה שם באות ב' כתב שיש לדונו ככלי ראשון וכאלו עומדין על גבי האש ממש, שהרי הצינור שמחובר למכשיר אדים שעומדת על גבי האש ממש נכנסת להיורה שמגעילין בה, והרי ככלי מתכות חם מקצתו חם כולו ויכול לבשל ולצלות בצדו השני כמבואר בפרק כיצד צולין וכו', אלמא דלדידן יכול להרתיח בצדו הרחוק מהאור, ועיין מש"כ הש"ך בסימן קכ"א (ס"ק יז) בשם מהר"ם מ"ץ דהיכי דחזינן דנתחמם כולו אם נפל איסור עליו אוסר ע"ש. ומקרי מחמת האש כמבואר שם באחרונים. ואף בדבר שאינו מגוש אחד, חם כולו, כדמוכח באו"ח סימן תנ"א סי"ב גבי ידות, ע"ש בהגר"א (ס"ק לט) אף שלא נעשו מקשה אחת עם הכלים, אלא שדיבקם אח"כ כידוע, וא"כ ה"נ הטרויב מדובקת להפאראוויק שעומדת על האור הויא כאילו היא עצמה על האש, ולכן גם צד השני הנכנסת להיורה יכול להרתיח ולבשל המים שם, וכיון דהמים באמת מרתיחין נחשבין כאילו הרתיחו ע"ג האור ממש, אע"כ משום דקצה האחד על האש וחזינן דכולה מעלה רתיחות, על האש קרינן ביה, וה"נ דכוותא וכו', ושם באות ג' הוכיח שאין דינו ככלי שני שדופנותיו מתקררות שהרי הוא מעלה בכל שעה רתיחות יותר ויותר והויא ככלי ראשון, ושם (בד"ה ודע) הוכיח שהפוסקים שכתבו שכלי שני דפנותיו הולכים ומתקררים היינו דוקא באמבטי של עץ או בגומא, אבל ביורה של מתכת היא נעשית חמה עד שהיד נכוית בה, וא"כ אפשר שכולם מודים דהוי ככלי ראשון, עש"ב.
ומתוך דבריו למדנו ג"כ מה ההבדל בין מים שנתחממו על ידי מיקרוגל לבין מים שנתחממו על ידי אדים. ומכל מקום מכיון שרבים מהאחרונים סוברים שאין להגעיל כלים במים אלו, לפיכך ראוי ונכון להחמיר בזה בפרט שאפשר לעשות הדבר בנקל. אלא אם כן הם בלעו על ידי אדים שאז אפשר לכתחילה להגעילם על ידי אדים. על פי מה שנתבאר לעיל בהערה 21, קחנו משם. וכ"כ במפורש בספר יסודי ישורון ונביא לשונו בהערה הבאה. אולם הגעלה על ידי אדי הקיטור עצמו (ולא על ידי המים שהורתחו על ידו) אינו מועיל הגעלה כלל מפני שאין זה מים ממש. כן מבואר מדברי רוב ככל הפוסקים שהבאנו בס"ד לעיל בהערות הקודמות. וכן מבואר ממחלוקת האחרונים שהביאו הדרכי תשובה (יו"ד סימן קכא ס"ק טז) בענין כלי שבישל בה במקצת והזיעה עולה על כל הכלי דנאסר כל הכלי מכח הזיעה, האם מספיק שיכשירנה באופן זה שהזיעה עולה למעלה או לא, עי"ש. ומבואר שלכל הדעות לא מהני הכשר בכהאי גוונא למקצת המקום שבישלו בו מפני דקי"ל כבולעו כך פולטו. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ח"א סימן ס) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן כו). ואמנם גם בזה מצינו אחרונים שרצו להתיר וכמבואר בספר יסודי ישורון ח"ו (הגעלת כלים, עמוד 186 ואילך) ששם דן בנ"ד והביא מחלוקת האחרונים בענין בליעה על ידי זיעה, וכתב שרק בבלעי על ידי זיעה מהני הכשר על ידי זיעה הא לאו הכי לא, והביא ראיה ממשנה דמכשירין (פ"ה משנה יא) שמועיל הגעלה על ידי זיעה לכל כלי מפני שזיעה חשובה כמים, אלא ששוב דחה ראיה זו מכח דברי המהרש"ם בתשובה הנ"ל, ובסו"ד הביא דברי האחרונים דלא מהני הכשר בכהאי גוונא ושמדברי כמה אחרונים אחרים משמע דמהני הכשר בכהאי גוונא כיעו"ש. מכל מקום מלבד שהיסוד ישורון סיים שם בדברי האגרות משה הנ"ל שמחמיר בזה, וכן נראה מסקנתו, עוד בה, שכבר נתבאר לעיל שרבים מהאחרונים ס"ל שאף במים שהתחממו על ידי קיטור (אדים-זיעה) אי אפשר להכשיר כלים, וא"כ בודאי שבנ"ד יש להחמיר, וכן נהגו, ורק במקום שהכלי בלע בזיעה יש להקל.
השהיית הכלי בתוך מי ההגעלה
יז. בשעה שמכניסים את הכלי לתוך המים יש ליזהר שלא להשהות את הכלי בתוך המים יותר מדאי, משום שיש לחוש שאחר גמר פליטתו יחזור ויבלע, ומצד שני יש ליזהר גם כן שלא להוציאו מיד מן המים מפני שהכלי צריך לשהות מעט עד שיפלוט את בליעתו, וכיון שדבר זה קשה לצמצם, לפיכך יש להגעיל את הכלי קודם שעה חמישית של ערב פסח, שאם מגעיל אותם קודם זמן איסורו אין צריך לצמצם ויכול להשהות יותר במים, ואם בכל זאת מגעילם לאחר זמן איסורו דהיינו משעה חמישית בערב פסח עד הערב, צריך לדקדק שיהיה הכלי אינו בן יומו או שיהיה במים ששים לבטל הבליעה שאז גם כן אין בעיה להשהות אותו הרבה במים. הנה הטור (סימן תנב) כתב וז"ל: ונוהגין להכניסן ולהוציאן מיד, ע"כ. וכתב הב"י שם, שכן כתב המרדכי (סימן תקעט) והגהות מיימון בפרק ה' (דפו' קושטא שם). ובשולחנו הטהור (שם ס"א) כתב וז"ל: יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו (או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל או לאו). (טור) וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה. וכן אם משהא הכלים בתוך היורה יותר מדאי ואינו משהא אותם כל כך. וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן, עכ"ל. וביאר הט"ז (סק"ב) פירוש ויחזרו ויבלעו ממה שפלטו וכן אם משהה אותם יותר מדאי. משמע דשהיה קצת אין בה חשש. ובטור כתוב "ונוהגים להכניסן ולהוציאם מיד", נראה דלאו ממש קאמר מיד, אלא עכ"פ צריך קצת שהייה וכ"כ בכל בו: צריך לדקדק שלא למהר להוציא הכלי מן היורה כדי שיהיה פנאי אל הרתיחה ליכנס ולהפליט מה שבלע, ע"כ. ואין כאן חשש לגמרי בשהייה קצת בפרט שמגעילין קודם שעה ה'. עכ"ד הט"ז.
וכיו"ב כתב המשנה ברורה (סק"ד) שר"ל דאם מגעיל כלי איסור להכשירו או כלי חמץ לאחר זמן איסורו צריך לדקדק שלא ישהה אותם הרבה במים משום דיש לחוש שאחר גמר פליטתו יחזור ויבלע, וגם שלא להשהות אותם כלל אלא להוציאו תיכף ג"כ אין נכון, דצריך לשהות מעט עד שיפלוט את בליעתו והוא קשה לצמצם, אבל אם מגעיל אותם קודם זמן איסורו א"צ לצמצם ויכול להשהות יותר במים [ואם מגעיל אותם לאחר זמן איסורו דהיינו משעה חמישית בערב פסח עד הערב או בעלמא בכלי איסור צריך לדקדק שיהיה הכלי אינו בן יומו או שיהיה במים ששים לבטל הבליעה דאז ג"כ אין קפידא אם ישהה אותם הרבה במים], וכתב השער הציון (סק"ג) שכן הוא בחק יעקב, והוסיף שם שבטור כתב, "דנוהגין להכניסן ולהוציאן מיד, ועיין בט"ז שכתב דמיד לאו דוקא, והפרי חדש ביורה דעה סימן קכ"א הסכים לדברי הטור כפשטה, ומכל מקום לכתחלה טוב להשהות מעט". עכ"ד שעה"צ. וכן נראה עיקר, וכמו שביארו בטוטו"ד במשנ"ב איש מצליח (שם הערה 3) שכתבו שנכון לעשות כדברי הרב בשער הציון שהרי הרי"ף כתב שיש להשהות הכלים במים עד שיפלטו, וכ"כ הרמב"ם הראב"ד הרשב"א הר"ן והרדב"ז, הובאו בכה"ח (סק"ב) ואף שראבי"ה כתב דמי יודע לשער הפליטה, אולי ישהם לתוכה וחוזרין ובולעין, ומטעם זה כתב הטור יו"ד סימן קכ"א שנהגו להכניס ולהוציא מיד. ומקורו מהרא"ש. מ"מ בחמץ קודם זמן איסורו אין לחוש למה שהכלי חוזר ובולע, דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ואפילו מגעיל אחר זמן איסורו, אם הכלי אינו בן יומו או שיש במים ששים כנגדו אין חשש במה שחוזר ובולע, וא"כ יש לחוש לדעת הרי"ף והרמב"ם להשהות הכלי במים, ואף שמרן לא כתב להדיא שצריך להשהות במים ומשמע קצת דאפילו מכניס ומוציא מיד מהני, מ"מ הרי כתב "ואינו משהה אותם כל כך" ומוכח שצריך איזו שהיה כמ"ש המשנ"ב (סק"ד), וכ"כ הכה"ח (ס"ק יד). וכן עיקר להשהות, בפרט שי"א דגם הטור מודה דבעינן שהיה מועטת, ועיין בכה"ח (ס"ק יד). עכ"ד. ודפח"ח.
שטיפת הכלי אחר ההגעלה
יח. מיד אחר ההגעלה נוהגים לשטוף בצונן את הכלים שיוצאים מן המים הרותחים, כדי שלא יחזור ויבלע ממים רותחין שעליהם שיש בהן פליטת החמץ, ומכל מקום אין זה אלא מנהג בעלמא ואינו חיוב, ולכן בודאי שבדיעבד אם לא שטפו את הכלי כלל אין לחוש, בפרט אם מגעילין קודם זמן איסור או שהוא אינו בן יומו או שיש במים ששים כנגדו, וכן בכלי פיירקס שיש חשש שיתפוצצו אם ישטפם לאחר ההגעלה, אין צריך לשטפם אלא אפשר לסמוך על עיקר הדין. הנה הטור (סימן תנב) כתב וז"ל: כתוב בתשובה על שם רש"י שמיד לאחר הגעלה בעוד מים רותחין עליהם צריך לשוטפן מיד במים קרים שלא יחזרו ויבלעו ממים הרותחין שעליהם. וכ"כ רב האי, וכן נוהגין ולא משום שלא יחזרו ויבלעו המים שעליהן שאין לחוש לזה כדפרישית, אלא שנהגו כן. ע"כ. וכתב בבית יוסף שם, בסוף עבודה זרה (פ"ה סי' לו) כתב הרא"ש נהגו העולם לשפוך מים צוננים על הכלי, ותימה מה תועלת יש בזה אי משום להדיח מי הפליטה מן הכלי שלא יחזור ויבלע בו בזה אין תקנה כי מיד כשהוציאוהו מן המים הרותחים עם עלייתו הוא בולע כי אי אפשר לצמצם כל כך למהר ולשפוך עליו. ועוד כי אפילו בתוך המים הוא חוזר ובולע את פליטתו ולהכי בעינן שיהיו המים ששים ואז אין לחוש אם חוזר ובולע, וסמך למנהג מצינו בפרק דם חטאת (זבחים צו:) דקאמר התם גבי מריקה ושטיפה דקדשים לא נצרכה [אלא] לשטיפה יתירתא, ולשון יתירתא משמע שטיפה אחת יתירתא בקדשים דבתרומה לא בעי אלא שטיפה אחת ובקדשים אחת יתירא ושטיפה דהתם צונן הוא, עכ"ל. וכל זה מדברי התוספות (ע"ז עו. ד"ה מכאן) וכתבו עוד התוספות (שם) ועל זה נהגו בשטיפת צונן בכל הגעלות, מיהו בקונטריס פירש שם (זבחים שם ד"ה ומשני שטיפה יתירתא) שטיפה היא שטיפת צונן ובתרומה ליתא כלל, ולפיכך צריך טעם למנהג.
והרמב"ם כתב בפרק ה' (הכ"ג) שאחר שהגעיל הכלים שוטף אותם, וכתב הרב המגיד זהו לפי דעת קצת מפרשים ממה שאמרו בפרק דם חטאת (צז.) מריקה בחמין ושטיפה בצונן, ויש שאמרו שאינו מטעם זה אלא להעביר החמץ שעליהם, ומכל מקום כך הוא דעת הגאונים (שערי תשובה סי' רפ) והאחרונים שצריכין שטיפה כדברי רבינו, עכ"ל. ורבינו כתב בטור יורה דעה סימן קכ"א (קצב:): לאחר הגעלה ישטפנו בצונן כדרך ששוטפין הכוס, וכתב רש"י שצריך שישטפנו מיד במים קרים בעוד החמין עליו כדי שלא יחזור ויבלע, ור"י (זבחים צו: תוד"ה לא) כתב שאפילו לא שטפו מיד לא נאסר כי אינו חוזר ובולע, ומכל מקום נוהגים לשטפו מיד, וכן ראוי לעשות, עכ"ל הב"י שם. נמצא שאפילו לקדשים קלים אין צריך שטיפה בצונן לר"ש, וכן בתרומה לכל הדעות אין צריך שטיפה בצונן (עיין רע"ב פי"א דזבחים מ"ז, ובהגהות איש מצליח סימן תנב עמוד 92 הערה 4), וכל שכן לחולין אלא שנהגו כן בתורת מנהג. ולכן מרן ז"ל כתב בש"ע (שם סעיף ז) "נוהגין" לשטוף הכלי במים קרים אחר הגעלה מיד, עכ"ל. ועיין במשנ"ב (שם ס"ק לד) שכתב: "ומ"מ בדיעבד אף אם לא שטף כלל אין לחוש, דהא אין מגעילין אלא קודם זמן איסור או שהוא אינו בן יומו או שיש במים ששים נגדו וכנ"ל", ע"כ. ולפי האמור לשון בדיעבד אינו מחוור שאין זה אלא חומרא בעלמא, ואפילו לכתחילה אין חיוב לשטוף ומכל שכן שמדובר קודם זמן איסור או שהוא אינו בן יומו או שיש במים ששים נגדו ופשוט. וכ"כ בכה"ח (סופר, שם ס"ק עה) בשם האחרונים. וכל האמור לעיל מדובר בהגעלה, אבל אחר ליבון אין צריך לשטוף את הכלי כלל. שבליבון לא שייך כל הטעמים שהבאנו בהערה הקודמת. וכן כתבו במפורש האורחות חיים (הלכות פסח אות צה) והיינו טעמא מפני שהאש שורף הכל, והעיר על ספר האזהרות דס"ל שגם בליבון יש להדיח הכלי. וכ"כ הכל בו (סימן מח) ורבינו מנוח (הלכות חו"מ אות כד). ודלא כמ"ש בערוך השלחן (יו"ד סימן קכא ס"ק כב).