פרק ג' - סוגי הכשר הכלים · דיני ליבון
מהו ליבון?
א. הכשרה על ידי ליבון קשה נעשית לכלים שבלעו איסור על ידי חום וללא אמצעות נוזלים וכמו שנתבאר בארוכה בפרק א', הליבון שורף את טעם האיסור שבדפנות הכלי, וצריך להכניס את הכלי באש עד שיתחמם בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, בגמ' עבודה זרה (עו.) איתא, ועד כמה מלבנן? א"ר מני: עד שתשיר קליפתן. והובא להלכה ברי"ף (מ.) ברא"ש (סוף ע"ז) וברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז ה"ג). אולם בירושלמי שילהי עבודה זרה (פ"ה הט"ו) כתוב: "הליבון צריך שיהיו ניצוצות מינתזין ממנו", ע"ש. ונראה שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי אלא חד שיעורא הוא. וכן כתב במפורש האשכול (ח"ג עמוד 141) וז"ל: ועד כמה מלבנן, עד שתשיר קליפתן, ובירושלמי איתא, עד שתהא ניצוצות ניתזין ממנו, ונראה דאידי ואידי חד שיעורא. ע"כ. וכן מוכח מדברי הרא"ש שהביא בחידושיו לע"ז לשון הגמ' הנ"ל, ואעפ"כ בתשובותיו כלל י"ד (סימן א) כתב, "והליבון הוא שיהו ניצוצות ניתזין מהם", ע"כ. ומשמע שהבין דחד שיעורא הוא. וכן משמע מדברי האור זרוע (פסקי ע"ז, אות רצו). וכן משמע מדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (לג ע"ב ב"ד ש"ד) שהביא דברי הגמ' בע"ז הנ"ל וכתב וגרסינן בירושלמי וכו', ומשמע שר"ל שאין מחלוקת בזה אלא הירושלמי מסביר דברי הבבלי. וכ"כ במפורש הפמ"ג (משב"ז סדר ההגעלה סו"ס תנ"ב). וכ"כ היפה עינים (ירושלמי שם), וע"ע בחוק יעקב (ס"ק כד) שג"כ משמע מדבריו דחד שיעורא הוא. וגם מרן ז"ל בב"י (סימן תנא) הביא דברי הגמ' הנ"ל והביא דברי הירושלמי הנ"ל והוסיף שכן כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (סימן א), וממה שלא העיר שיש מחלוקת בזה, ש"מ שהבין שהירושלמי בא לפרש דברי הבבלי. וכן מבואר ממ"ש בש"ע (שם ס"ד) בזה"ל: והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, עכ"ל.
ואי איתא שהבין שיש מחלוקת בזה מדוע פסק כדברי הירושלמי, והא קי"ל שהבבלי והירושלמי פליגי, קי"ל כהבבלי כידוע, אלא ודאי שהבין דלאו פלוגתא היא. וע"ע בהערות הבאות וצרף לכאן. ויש מקילים בזה וסוברים שאפשר לעשות גם "ליבון קל" והיינו שאין צריך שיתחמם בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, אלא כל שישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון, ואין להקל בזה. וכמ"ש בהגהות מיימון פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ג אות ה) בשם ה"ר אביגדור, דכשמלבנן עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי, דאם לא כן אותה טירפ"א בלעז שאופין פשטידא תחתיה ומלבנין אותה כדי לאפות תחתיה פלדו"ן אם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניתזין ניצוצות ממנה היתה לגמרי מתקלקלת, ע"כ. והוב"ד בב"י, ולפי דבריו אין חיוב שהניצוצות יהיו ניתזין מעצמם, אלא די אם יהיו ניצוצות ניתזין על ידי שישים קש על הכלי, וכ"כ המרדכי (סוף עבודה זרה סוס"י תתס), והובא בב"י סימן תנ"א. ומכל מקום מסתימות לשון כל הראשונים ומרן ז"ל מבואר דלא שמיעא להו כלומר לא ס"ל כדבריהם, אלא צריך שיתחמם בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, וגם הרמ"א בהגה (שם ס"ד) שהביא דעה זו סיים שם: ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון. ועיין במג"א (סימן תנא ס"ק כז) ובט"ז (סק"ח) וברעק"א (שם ס"ד). ואפילו אם בלע הכלי באש שאינה מעלה ניצוצות, יש חיוב להכשירו בליבון שמעלה ניצוצות. בראשית מאמר יש לבדוק מה שאמרו חז"ל: "כבולעו כך פולטו", האם כוונתם ז"ל ללמדנו שאם הכלי בלע איסור ביבש אז יש להכשירו ביבש ואם בלע ברוטב יש להכשירו על ידי הגעלה אבל למידת החום לא התייחסו בכלל זה או אמרינן כלל זה בכל פרטי ההכשר וצורת בליעתו, ולכן אם בלעה בשיעור חום שהיד סולדת יש להכשירו בשיעור חום שהיד סולדת בו, ובאמת שמסתימות לשון הש"ס, הראשונים ומרן ז"ל שאמרו בסתם "עד שתשיר קליפתן" או "עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם", מפורש יוצא דלא אמרינן כלל זה במדת החום, שהרי רוב ככל הבליעות אינם בשיעור של "ניצוצות" ואעפ"כ הצריכו שיעור זה ולא חילקו ברמת הבליעה. ואכן בצאתי חפש'י באמתחות הפוסקים מצאתי להרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"ד דף לז סוע"ב) שכתב שיש חילוק בין הגעלה לליבון, שתכלית ההגעלה הוא להפליט את בליעת האיסור מחרסית הקדרה, משא"כ ליבון אין תכליתו להפליט את בליעת האיסור, אלא לשורפה במקומה, עכ"ד. ועיין בש"ך (סימן קכא ס"ק יז) ובט"ז (שם סק"ז). וכ"כ בשו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים (סימן א) וז"ל: ונ"ל שיצאו מכלל ליבון ולכלל הגעלה לא באו. שהליבון לא מתורת הפלטה הוא אלא שהאש שורף את החמץ בכל מקום שהוא, וכל שלא הגיע לשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו אינו מכלהו, עכ"ל. גם הפמ"ג (או"ח סימן תנא א"א סק"ל) כתב שאם השתמש בכלי על האש בלי משקה באיסור ובחמץ, צריך שיהיו נצוצות ניתזין, שהרי לא מטעם גיעול היוצא הוא, אלא רק שורף בעינן, וכל שאין ניצוצות אינו שורף, ע"כ. ומבואר מכל הני רבוותא שבליבון לא אמרינן כבולעו כך פולטו לענין צורת בליעתו, וחז"ל קבעו שצריך שיהיו ניצוצות נתזין בכדי שהבליעה תשרף, ובפחות משיעור חום כזה לא יועיל ההכשר כלל.
וכן בקודש חזיתיה להגאון ר' צבי פראנק זצ"ל בספר מקראי קדש (עניני פסח, ח"א עמוד רמח) שכתב שמדברי הפמ"ג הנ"ל מבואר שהגדרת ליבון אינו כהגעלה, שגדר הגעלה הוא פליטת האיסור שבלע, אבל הגדרת ליבון הוא ששורף הבליעה, היינו ששורף בליעת האיסור ומכלהו, ולפ"ז יוצא שבמקום שצריך ליבון לא אמרינן כבולעו כל פולטו, שכלל זה שייך רק בהגעלה, אבל לענין ליבון שגדרו שריפת בליעת האיסור, זה אינו נעשה רק בליבון שניצוצות ניתזין ממנו, ומשו"ה אם נבלע בכלי בלי אמצעות מים, אף על פי שהבליעה לא היתה במדת חום שיהא ניצוצות ניתזין, מ"מ לא נכשר רק על ידי ליבון של ניצוצות נתזין, שבפחות מזה אינו שורף ומכלה את האיסור שנבלע, ע"ש. וכתב נכדו בהגה שם (הררי קודש הערה 8) שלפי זה נראה שכלי האפיה בתנורי חשמל לא מהני להכשיר ע"י שידליקו ויהיו בוערים רק במדה של חום הכי גדול שיכול להגיע, משום שחום זה אינו במדה דיהיו ניצוצות ניתזין, ואע"פ שבלע באותו מדת החום, מ"מ לענין ליבון לא אמרינן כבולעו כך פולטו, ע"ש. ושוב מצאתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סימן סז) שכתב בנידונו בזה"ל: בזה י"ל טעמם דס"ל דבלבון ל"ש כבולעו כך פולטו, וצריך דוקא נצוצות נתזין, משום דטעם הכשר הלבון לאו משום גיעול היוצא, רק שורף בעינן, וכמ"ש הפמ"ג (שם ס"ק ל' בא"א), ובמק"א הארכתי בזה, עכ"ל. וכן העלה בשו"ת אגרות משה ח"א (חיו"ד סימן ס), ועיקר.
ליבון קל לכלי שאי אפשר ללבנו ליבון רגיל
ב. אף על פי שנתבאר בסעיף הקודם שלא מועיל לעשות לכלי "ליבון קל", מכל מקום כלי שחייב הגעלה ואי אפשר להגעילו מבחינה טכנית וכגון שיש בו חלודה או חורים וסדקים, אפשר ללבן את אותו מקום ליבון קל ואין צריך להכשירו עד שיעלה ניצוצות. פשוט שהרי מועיל לכלי הגעלה ומה שאנו מצריכים ללבן את אותו מקום מפני שאין בכח ההגעלה להפליט את האיסור מאותו המקום המוסתר, וידוע שליבון קל עדיף מהגעלה כדמוכח מדברי כל הפוסקים (עיין לעיל בפרק א' הערה 95 ומשם באר'ה). וכ"כ במפורש הרמ"א (סימן תנא ס"ד) וז"ל: ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סימן פ"ז והגהות מיימוני פי"ז מהלכות מ"א). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה, עכ"ל. וכתב על זה הפר"ח (שם) שכן עיקר, ע"ש. וע"ע לפמ"ג בסדר ההגעלה (סימן תנב) שכתב שמועיל ליבון קל אף לכלי שיש בו חלודה ואין צריך להסירה, ע"ש. (וע"ע לפמ"ג בא"א סימן תנא ס"ק כג). וכ"כ בפשיטות בכה"ח (סופר, ס"ק עג). וע"ע במג"א (סימן תנא ס"ק כו) שכתב שאין צריך ליבון עד שקש נשרף אלא סגי באינו יכול ליגע בו בצד השני, ע"ש. ואחרוני זמנינו עמדו על דבריו בזה, כמבואר בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סימן מה) ובשו"ת קול אליהו טופיק (חיו"ד סימן ב) ובשו"ת מעדני אשר (לונצר, יו"ד סימן קנט).
היכן צריך ללבן הכלי
ג. ליבון הכלי צריך להעשות מבפנים במקום שמשתמשים בו בכלי, כדמוכח מסוגיא דפסחים (ל:) דאמרינן זה הסיקן מבפנים ולכן נפלט הטעם הבלוע בו, וזה הסיקן מבחוץ ולכן אין הטעם נפלט מתוכו, ואסיקנא: האי כוביא היסקו מבחוץ ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי. והובא להלכה בש"ע (שם ס"ב) וז"ל: כוביא, שהוא כלי שעושין מלבנים ועפר ואופים ומטגנין בו, וכן תנור קטן שקורין פידלי"א הסיקו מבחוץ אסור לאפות בו בפסח, דאין חמץ שבו נפלט בכך, ואם מלאו גחלים מבפנים, שרי, עכ"ל. ומבואר דכיון שהשימוש של הכוביא הינו מבפנים לפיכך לא מהני הכשר מבחוץ. וכ"כ הפמ"ג (א"א סק"י). וכ"כ הב"ח (או"ח סימן תנא) שאם הוא דבר שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדרה לא מהני ליה הסקה מבפנים ואם הוא דבר שדרכו להסיקו מבפנים והסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו שפיר דמי, ע"ש. ועיין להלן בהערה {7}, וצרף לכאן. ואם ידוע שנגע החמץ גם בחלק החיצוני של הכלי גם אותו צריך ללבן, וכמו שנתבאר בהערה הקודמת דסתמא דמילתא מדובר בכוביא שאין דרך ליגע חמץ מבחוץ, וכבר נתבאר לעיל בפרק א' הלכה ל"ב ובהערה 80 שאף על פי שהולכים בכלים אחר רוב תשמישן, מכל מקום כלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ולפעמים משתמשים בו בחמץ, חייב להכשירו לפסח ולא אומרים במקרה זה שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו, וא"כ ה"ה בנ"ד, שכל שידוע בוודאות שנגע חמץ גם בחלק החיצוני יש ללבן גם את אותו מקום, ומ"מ אם לא ידוע בודאות שנגע החמץ מחוץ לכלי אלא יש ספק, אין צריך ללבנו. ושו"ר שכ"כ בספר מנחת פתים (סימן קכא ס"ג). ויש אומרים שבכלי מתכות שבלעו מבפנים אין חיוב ללבנם מבפנים דוקא, אלא אפשר ללבנם גם מבחוץ ומועיל הכשר זה גם לבליעה מבפנים, ולכתחילה אין לסמוך על הכשר מבחוץ, ומכל מקום אם הכשירו הכלי מבחוץ, ובישלו בו מאכל, מותר לאוכלו אפילו אם היה הכלי בן יומו.
הנה האלף המגן (סק"ג) כתב דלא החמיר בש"ע דצריך ליבון מבפנים רק בבוכיא שהוא של חרס דצריך ליבון מבפנים, אבל בכלי מתכות מועיל ליבון מבחוץ כמו שבולע ע"י האש מבחוץ, והעיר שם עמש"כ הטור בסימן תנ"א שאחר שהביא דין הכוביא כתב, "וכן קדירות של מתכת אם רוצה להסיקם ולמלאותן גחלים שרי", והקשה שהרי כלל הוא בדיני הגעלה כבולעו כך פולטו, וא"כ כמו שבלע ע"י הסיקו מבחוץ כך יפלוט, ובשלמא כלי חרס כיון שאינו יוצא מידי דופיו אין בו את הכלל של כבלעו כך פולטו, אבל כלי מתכת צריך להועיל בו הסיקו מבחוץ משום כבולעו כך פולטו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן שסח) ששם נשאל איך להגעיל הענגלישע קעך כי אי אפשר להניח גחלים בשפת הכלי, וכתב שמקור הדברים בפסחים (דף ל' ע"ב), זה היסקו בפנים זה הסיקו מבחוץ. דהיסק שמבחוץ אינו מועיל כיון שישתמשו בו בפנים, וזה לשון הרב בש"ע והיסק חיצון אינו מועיל כלל מן התורה. שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימיות הכלי. וצריך להפליטו גם כן דרך פנימיות דכלי, דכבלעו כך פלטו עד כאן לשונו. ואם כן בהתנורים שהסיקו מבפנים ומשתמשין בו חמץ מבחוץ לכאורה אינו מועיל הסיקו שמבפנים להכשירו, אולם יש לומר דהיינו דוקא בחרס דבהא מיירי הש"ס שם, אבל בענגלישע קעך של מתכות כשמתלבן היטב הוא עצמה חשוב אש, ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד פי"ב מה' שבת ה"ב. וברש"י שבת (דף קל"ד ע"א) גחלת של מתכת לא שייך כיבוי שאינו נעשה פחם. משמע דסבירא ליה כהרמב"ם דחשוב אש. דאם לא כן לא היה צריך לטעם זה. ועיין פסחים (דף ע"ה ע"א) הא בגחלת של עץ הא בגחלת של מתכת דגחלת ש"מ לאו אש (ובע"ב) רבינא אמר כרוך ותני אין לי אלא באש ובגחלת. משמע דשוב אין צריך לחלק בין גחלת עץ לגחלת מתכות, אלא דגחלת מתכות נמי אש הוא וכפשטא דבת כהן דפתילה של אבר היה עושין לה עיין שם. וכדעת הרמב"ם ורש"י. וא"כ אי נתלבן היטב והיא עצמה אש עדיף מאם היו נותנין עליו אש מבחוץ, עכ"ד. וכיו"ב כתב בשו"ת תשורת ש"י ח"ג (סימן סג) ושם הביא ראיה לזה מדברי מרן ז"ל בש"ע (סימן תנא סעיף יג) גבי כלי שיש בו טלאי, ע"ש.
גם הגאון ר' יהודה ליבש לנדא זצ"ל בספר יד יהודה (יו"ד סימן צז ס"ק יט בפירוש הקצר) עמד עמש"כ מרן ז"ל (שם ס"ב) תנור שטחו באליה, אין אופין בו פת עד שיסיקנו מבפנים עד שיתלבן, ואפילו אם הוא של בוכיא (פירוש כלי חרס שמסיקין תחתיו ואופין עליו עוגות) אין לו היתר על ידי היסק מבחוץ, ושם כתב בפשיטות שכלי חרס אין לו היתרא בהיסק מבחוץ הגם שלא בלע אלא ע"י היסק מבחוץ כיון שצריך שיתלבן יפה במקום הבלוע וזה אי אפשר בכלי חרס ע"י ההיסק מבחוץ, אבל בכלי מתכות דאנו רואין דמתלבן יפה גם בהיסק מבחוץ מהני, ע"כ. ושם בפירוש הארוך (ס"ק יג) הראה מקור לדברי מרן ז"ל מהגמ' בפסחים (ל:), וכתב וז"ל: ואני ההדיוט לא הבנתי יפה דין זה דבשלמא בהגעלה דמטעם פליטה היא דמפליט הבלוע שייך לומר דצריכין שיהא הפליטה כעין הבלוע וכל דהבלוע היתה מבפנים אינו מפליט ע"י הגעלה מבחוץ דכבלעו כך פולטו, אבל בליבון דאינו לבד מטעם פליטה זולת דהאש שורף ומכלה הבלוע כמ"ש הרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"ד) וכו', וממ"נ אם אנו רואים דנתלבן יפה גם בצד השני עד שניצוצות נתזין ממנו, ממילא בע"כ דכבר נשרף הבלוע וכו', ולפ"ז בטס של מתכות דהוא דק ואנו רואין דע"י ההיסק דבחוץ היא מתלבן יפה גם בצד השני עד שיהא כולו אש ממש אין שום סברא לומר דלא מהני היסק דמבחוץ דהא מ"מ אנו רואין דעבר האש בכל חלקיו וא"א שלא יהא נשרף הבלוע וראיתי בהפמ"ג וכו', עכ"ד.
כל קבל דנא, הנה בשו"ת בית שלמה (דרימר, יו"ד סימן קסד עמוד ע) כתב בנידונו, "ובנ"ד נמי אף שמסיקין בכ"פ לא הוכשר על ידי ליבון משום דהסיקו מבחוץ, בהני תנורים הנקראים ענגילישי קעכין שבנדון רו"מ, ואף שבתנורים של ברזל מבשר לחלב די ליבון קל, כמ"ש המרדכי (שלהי ע"ז) הובא בב"י שם ובמג"א (שם ס"ק יא) וכו', מ"מ נראה דאף במקום שדי בליבון קל כתשמישו כך הכשירו והיסק מבחוץ לא מהני", ועיין שם מ"ש בזה, ע"כ. ומבואר דס"ל שאין לחלק בין כלי ברזל לשאר כלים. והסכים לדבריו בספר מנחת פתים (שם) (ומה שהיקל שם בכלי מתכת, היינו דוקא בהגעלה ובנשפך איסור מבחוץ דוקא, שיש לומר דסגי בהגעלה משום דלא פעפע בפרט בבשר וחלב דהוי היתרא בלע). וגם בשו"ת אמרי יושר (סימן קמד) הביא דברי הפמ"ג או"ח (רס"י תנא) שכתב שגם כלי מתכות אינו מועיל ליבון מבחוץ דכדרך תשמישו הכשירו, ושוב הביא דברי הרב אלף המגן הנ"ל שהאריך לומר דליבון בכלי מתכות שפיר מהני גם מבחוץ כל שניצוצות ניתזין בפנים ודוקא בכלי חרס אינו מועיל, והעיר עליו שלא זכר מדברי הפמ"ג רס"י תנ"א שכתב להיפך, עש"ב. וע"ע בשו"ת מראה יחזקאל (פאנעט, סימן כד).
והנה אע"ג שלענין הלכה נראה דכיון שמידי מחלוקת לא יצאנו לפיכך ראוי להחמיר בזה, דלמה להכשיר הכלי מבחוץ לכתחילה ולהכנס למחלוקת הפוסקים בזמן שאפשר לצאת ידי חובת כל הדעות, מכל מקום הדבר ברור שבדיעבד אם הכשירו כלי מבחוץ והשתמשו בו בודאי שהאוכל מותר באכילה, ולא מבעיא שיש להתיר אם הכלי לא היה בן יומו דהוי נותן טעם לפגם וקי"ל שנטל"פ מותר בפסח וכמו שנתבאר בס"ד לעיל בפרק א' הלכה ז-ח, אלא אפילו אם הכלי בן יומו והוי נותן טעם לשבח, יש להתיר, כי סוף סוף הו"ל מחלוקת אחרונים, ובדיעבד בודאי שיש לסמוך על המתירים, בפרט שהרואה יראה שטענת הרב אלף המגן והרב יד יהודה טענות נכונות, ורק מפני שאין לעשות מעשה לכתחילה יש להחמיר, אבל בדיעבד בודאי שיש להתיר.
ומלבד כל זה יש להתיר בנ"ד בדיעבד ממה שנתבאר בפרק א' הערה 108 שנחלקו הראשונים ז"ל אם אומרים "חם מקצתו חם כולו", הן לענין איסור והן לענין הכשר, ושם נתבאר בס"ד שלדעת כמה אחרונים, מרן ז"ל ס"ל דבכלי מתכת שמשתמשין איסור במקצתו כל שמכשירין מקצתו דיו, וכדברי הר"ן, ושכן דעת כמה אחרונים להלכה ולמעשה, ועל פי זה העלנו שם שאם לא הכשירו את ידות הסכינים אלא רק את הסכין עצמה והשתמשו בו בדבר מאכל, אם ידית הסכין עשויה ממתכת, המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, ומינה לנ"ד שאם הכשירו את הכלי מבחוץ ולא מבפנים יש להקל, שהרואה יראה שנ"ד תליא בפלוגתא הנ"ל, וכיון שכן בודאי שיש לסמוך המתירים עכ"פ לענין דיעבד. ואע"ג שיד הדוחה נטויה לומר דשאני התם שהכשירו את המקום שנגע בו החמץ משא"כ בנ"ד שהכשירו את המקום שלא נגע בו חמץ, מ"מ לפי הכלל "חם מקצתו חם כולו", אין טעם לחלק בזה, ולכן העלנו בפרק א' הלכה ד' שכלי שהשתמשו בו בחמץ בחלקו ולא בכולו, אף על פי כן כל הכלי צריך הגעלה, גם אם רוצים להשתמש בפסח רק במקצת הכלי. ומכל מקום בדיעבד שהגעילו רק מקצת הכלי, ובישלו בו, מותר התבשיל באכילה. ושו"ר בשו"ת מעדני אשר (לונצר, או"ה, סימן קסב) שהאריך בנ"ד והביא דברי הפוסקים בזה, וכתב שם שבליבון חמור של כלי מתכת יש פנים מסבירות להקל בהסיקו מבחוץ, ע"ש.
ליבון כל הכלי כשהשתמשו במקצתו
ד. כשמלבנים את הכלי מבפנים יש ללבן את כל החלק הפנימי, אפילו אם נשתמשו רק בחלק ממנו או רוצים להשתמש בפסח רק במקצת הכלי שלא השתמשו בו, מפני שכלל לימדונו חכמינו ז"ל "חם מקצתו חם כולו", ומכל מקום בדיעבד שהגעילו רק מקצת הכלי, ובישלו בו, מותר התבשיל באכילה, והיינו דוקא כשכל הכלי עשוי ממתכת אבל אם החלק שנגע בו החמץ הינו ממתכת והחלק השני שבו לא נגע אינו עשוי ממתכת אלא מעץ וכיוצא בזה, אם היה הכלי בן יומו האוכל אסור באכילה. עיין לעיל בפרק א' הלכה ד' ובהלכה מ"ח הערה 108, ומשם באר'ה.
כלי שיתקלקל בליבון
ה. כלי שיש לחוש שיתקלקל על ידי הליבון אסור ללבנו שהואיל והוא חס עליו שיתקלקל ממילא לא יכשירו כראוי, על פי מה שאמרו בפסחים (ל:), דקדרות בפסח לא מהני בהו היסק משום דהיסקן מבחוץ, וכי תימא ליעביד לה הסקה מבפנים, דלמא חייס עלה משום דפקעה. ופירש רש"י, חייס עלה: ואי שרי לה על ידי היסק פנים מורה היתר וסמיך אהיסק בחוץ, ע"ש. ומבואר שיש אפשרות להפליט האיסור אף בכלי חרס על ידי הסקתו כראוי, (וכן מבואר בגמ' זבחים צו.), אולם מכיון שהוא חס על הכלי שלא יהרס, יש לחוש שלא יכשירו כראוי. וכ"פ הטוש"ע (סימן תנא ס"א) וז"ל: אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין, ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי (פירוש שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא, עכ"ל. ומינה לנ"ד. וע"ע באיסור והיתר (דין הגעלה וטבילת כלים איסור והיתר עמוד 208) שכתב שסכינים לא סגי בליבון מפני שאדם חס על סכינו חיישינן שמא לא ילבנו יפה עד שתסיר קליפתו, ע"ש. ועיין בכה"ח (סימן תנא ס"ק קפב) שכתב כן לענין מדוכות העשויות מנחושת. וגם אדם שאינו חס על הכלי אינו רשאי להקל בזה, ומכל מקום אם אדם שלא חס על הכלי הכשירו ובישל בו דבר מאכל אפשר לאוכלו אפילו לכתחילה, ואפילו אם היה הכלי בן יומו. וכמו שנתבאר לעיל בפרק ר' הלכה י"ז, קחנו משם. וכל זה בכלי שיש לחוש שיתקלקל לגמרי ויצא מכלל שימוש, אבל אם הוא יתקלקל מעט יש להתיר. כן כתב הרב אלף המגן (סימן תנא סק"ג), והביאו להלכה בשו"ת אמרי יושר (אריק, ריש סימן קמד). וכ"כ הפמ"ג (משב"ז סו"ס תנב בסדר הגעלה).
ליבון כלים ביו"ט
ו. אסור ללבן כלים ביום טוב מפני שניכר שעושה להכשירו ודינו כמתקן כלי שאסור ביום טוב, ואפילו אם לא יכול היה ללבנו בערב יום טוב, וכגון שנטרפה ביום טוב, יש לאסור, ורק ליבון קל מותר לעשותו ביום טוב. כן כתב מרן ז"ל בב"י (אורח חיים סימן תקט) וז"ל: כתוב במרדכי פרק ב' (סימן תרפא) דביצה, ר"י התיר בתשובה ללבן ביום טוב כלי שקורין טרפ"א בלע"ז שאפו בו ביום תחתיה פלאדו"ן ואחר הליבון יאפה (עליה) [תחתיה] פשטידא של בשר, ומשום תיקון כלי אין כאן, שהרי נראה כמחממה לבשל תחתיה ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול, ע"כ. וכן כתבו הגהות מימון בפרק א' (אות ה) בשם סה"ק (סמ"ק סימן קצד עמ' קסג אות ג), "צריך ליזהר שלא ימתין עד שיצטנן אחר הליבון אלא מיד שיעבירו מן האש יתנו אותה על המאכל שצריך לאפות. ודוקא כשמלבנה מחלב לבשר או איפכא דאז לא בעי ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי ליה בליבון קצת כמו שרגילין העולם לתת עליה קש לנסות ובהכי סגי דלא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמישו על ידי האור היכא דהיתרא בלע, אבל טרפ"א של גוים הבלועה מאיסור שצריכה ליבון גמור שתשיר קליפתה ליבון זה ודאי אסור לעשותו דניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתסר מידי דהוי אהגעלת כלים דאסור לעשות ביום טוב, ע"כ. וכ"כ המרדכי בסוף מסכת עבודה זרה (סימן תתסא), עכ"ל. ומבואר שליבון קשה אסור לעשותו ביו"ט ורק כאשר אינו נראה שמכשיר הכלי אלא כמחמם כדרכו, יש להקל בליבון קשה ואילו ליבון קל מותר בכל גוונא. וכתב הגאון ר' יוסף דוד בשו"ת בית דוד (חאו"ח סימן רפח הלכות יו"ט) ששיפוד שצולין בו כל השנה בשר פשיטא שאסור ללבנו ביו"ט של פסח משום דהוי מכשירי אוכל נפש, והא דכתב בש"ע מותר ללבן היינו משום שאינו מכשירי אוכל נפש אלא אוכל נפש ממש שאותו הליבון מועיל לאפות הפאשטידה. ועוד כל דבר דסגי בליבון קל מוכח שאין זה צורך אוכל נפש אלא הכשר שהרי אין ליבון זה מועיל לבישול הכשר שאין דרך בכך, והוסיף הב"ד שם משם הלבוש עוד טעם לזה, שבליבון קל אין כאן תקון כלי כל כך, אבל בלבון גדול מתקן כלי גמור הוא, ע"ש. וכן כתב בשמו מרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן תקט) וז"ל: אבל שפוד של חמץ שצולין בו בשר כל השנה, אסור ללבנו בי"ט של פסח, מכמה טעמים. הרב בית דוד סימן רפ"ח, עכ"ל. וכתב האליה רבה (ס"ק טו) שאפילו אי אפשר היה לעשותו מערב יו"ט אסור והוכיח כן מדברי הסמ"ק, הגמ"י והכל בו, ע"ש. וכ"כ הערך השלחן (סק"ד) ובשער הציון (ס"ק לא) הוכיח כן מדברי הגר"א, ע"ש. וזה דלא כמ"ש בשו"ג (סק"ט). וכ"פ במשנ"ב איש מצליח (סימן תקט הערה 4), וע"ע במשנ"ב (ס"ק כד) ובשער הציון (שם ס"ק כו) ובכה"ח (ס"ק לח).