פרק ב' - הכנת הכלי להגעלה · הכשר קומקום או מיחם לפסח
ב. יש שלמדו ממה שנאמר בסעיף הקודם, שקומקום או מיחם להרתחת מים שמצטבר על דפנותיהם שכבה של אבן, לא ניתן להגעילו בפסח, משום שיש לחשוש שמא נפל לתוכו פירור של חמץ, ורק אם יסיר את האבן על ידי כימיקלים המיועדים לכך, יש להקל, ולהלכה אין דבריהם נכונים שרק כשנכנס בודאי חמץ יש לחוש לחציצה, אבל בדבר שאין דרך להשתמש בו בחמץ כלל אין לחוש לזה ואדרבא אין צריך הגעלה כלל, והמחמיר לנקות הקומקום בחומרים המיוחדים, ולהרתיחו במים תבוא עליו הברכה. הנה בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, אורח חיים סימן נב) כתב וז"ל: ועוד דיש כאן כמה כלים שא"א כלל לנקותן מחמץ בעין והרי זה פשוט בגמ' ופוסקים דלא מהני בהו הגעלה. והרי מבואר בש"ע סימן תנ"א (ס"ג) דאם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה מהחלודה לא מהני להו הגעלה, מכ"ש וק"ו דלא מהני הגעלה לכלים הנ"ל שא"א לנקותן לגמרי, וכמה החמירו בכלי שקדם בליעת האיסור להטלאי דלא מהני בהו הגעלה כו'. וגם הטרובען העגולים י"ל דלא מהני בהו הגעלה מדינא כמו כלי שיש בו גומות שא"א לנקותו כו', וכן המנהג פשוט שאפילו הסאמעוואר אין מגעילין אותו רק מלבנים אותו כ"ש וק"ו בכלים הנ"ל, עכ"ל. וכיוצא בזה כתב בשו"ת אבן ישראל ח"ז (סימן כא) שבדודים של מים דמתהוה בהו אבן של טיט כל השנה, אסור להשתמש בו בפסח על ידי הגעלה בודאי לא מהני הגעלה דהרי יש לחוש לפירור חמץ אשר נשאר בו וכסהו הטיט ולחמץ בעין לא מהני הגעלה וכו', ע"ש. ובספר תבואות שמש (סימן עג) הביא מכתב משם הגאון האדרת שכתב שיש מהאחרונים שמחמירים שלא להגעילו, משום שעל ידי הרבה בישולים נדבק שם שכבה של אבן, והרי זה ככלי חרס, ואין מועיל לה הגעלה, וכן יש חורים וסדקים, ואפילו אינו ככ"ח, אפשר שהאבן מעכב את מי ההגעלה שלא יגיעו לכלי, וכתב שכן נוהגים בוולוזין ובעוד כמה מקומות, ע"ש. והוב"ד בספר סידור פסח כהלכתו (גרוסמן, עמוד קמד).
נמצא לפי דברי הפוסקים הנ"ל שיש כמה בעיות בהכשר קומקום ומיחם, דכיון שעם הזמן מצטברת שכבת אבן ואי אפשר להורידה ללא חומרים מיוחדים, א"כ כיון שיש לחוש שמא יש חמץ בעין מתחת לאבנית, והיא מעכבת ממי הגעלה להוציאם, ממילא אי אפשר להכשירה, בפרט שיש בכלים הנ"ל חורים וסדקים שקשה לנקותם, וגם אי אפשר לנקות הברז מכיון שהוא צר.
אולם אחר נשיקות כפי הרבנים הנ"ל לא זכיתי להבין דבריהם, שהרי כל השימוש בקומקום ובמיחם הינו לחימום מים בלבד, וא"כ בודאי שאין לחוש שמא יש חמץ בעין מתחת לאבנית, ואם באנו לחוש לכל זה הרי בכל כלי וכלי יש לחוש שמא נבלע איזה חמץ, וראיה מהימנא לדבר ממחלוקת הראשונים שהביא מרן ז"ל בב"י (סימן תנא ס"י) גבי סלים שמולחין בהם הבשר, שהאבי העזרי (סימן תסד עמ' 90) כתב שצריכין הגעלה, כן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ה' (דפו' קושטא הכ"ג קל.) בשם הרוקח (מעשה רוקח סימן ז) ושכן נראה לראבי"ה כי פעמים נופלים חיטים על הנסרים, ואילו בספר התרומה (סימן נה) היה מתיר הסלים שנותנין בהם בשר כל השנה לתת בו בשר בפסח כי הבשר עצמו שנמלח בו מותר. ובשולחנו הטהור (שם) כתב בזה"ל: סלים שמולחים בהם הבשר, יש מצריכין להם הגעלה ויש מי שחולק, ונראין דבריו, ע"ש. וביאר המשנה ברורה (שם סק"ס) בשם הפרי חדש והאחרונים דטעם המתירים מפני דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ומבואר שלדעת מרן ז"ל אין לחוש שנכנס חמץ לכלי דאין להחזיק הדבר לאיסור סתם. ואפשר שבנ"ד גם האבי העזרי ודעימיה יודו, דשאני כלי שמולחין בו בשר דכיון שמשתמשים בו לדבר מאכל ולא מקפידים כל כך אם יכנס חמץ או לא, א"כ יש לחוש שמא נכנס חמץ ונכבש בכלי על ידי המלח, משא"כ בנ"ד דמיירי בכלים שמקפידים לחמם בהם אך ורק מים ושומרים על נקיותם, וממילא אין לחוש לשמא נבלע בו איזה חמץ. בפרט שגם אם נאמר שנכנס שם חמץ, הרי ודאי שהחמץ פגום, וקי"ל דנותן טעם לפגם מותר בפסח כמבואר בש"ע (סימן תמז ס"י), ואף לשיטת הרמ"א דס"ל דנותן טעם לפגם אסור בפסח, גם הוא יודה בנ"ד שהרי אין זה אלא ספק והוא קלוש, ובזה אין מנהג להחמיר וכמ"ש המשנ"ב (שם ס"ק צח) שבמקום שאין המנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה, ע"ש. ובודאי שאין לחוש שמא יש חמץ במים, שהרי מותר לכתחילה לשתות בפסח מן המים של הכנרת ולבשל ולאפות בהם, בלי שום פקפוק, ובלבד שיסננו את המים במסננת יפה קודם שישתמשו בהם בפסח לשתיה ולבישול ולאפיה וכמ"ש בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סימן מד), ובזמנינו שהמים עוברים תהליך ניקוי וזיקוק מיוחד, וגם בברזים עצמם מותקנים מסננים מיוחדים שמנקים את המים, בודאי שאין לחוש לזה. ושו"ר לערוך השולחן (סימן תנב ס"ה) שכתב וז"ל: כלי שפיו צר שאי אפשר לשפשפו בפנים או שיש לו קנים שאי אפשר לשפשף שם אסורין בהגעלה [שם] וזהו בכלים שמשתמשים בהם חמץ, אבל כשאין משתמשין בהם רק מים חמים כמו אצלינו הליאקע"ס של כלי נחשת שמדינא א"צ שום הגעלה אנו נוהגים להגעילן ביורה או למלאותן מים עד שיעלה הרתיחות וכן מוליאר שלנו שקורין סאמעווא"ר אנו מגעילין אותן לפי שמדינא אין צריך כלום, עכ"ל. ומבואר מדבריו שאף למנהג האשכנזים מעיקר הדין מותר הדבר, אבל המנהג להגעילו בתורת חסידות, וא"כ לספרדים בודאי שיש להקל בזה.
ועל אף שבספר סידור פסח כהלכתו (שם) כתב שבתשובות מנחת שי (סימן מו) ובמעדני שמואל (סימן קטז סק"נ) ובתבואות שמש (סימן עג) ובמסקנת האדרת במכתבו שם, ובספר דגלי הודיה והמצוה (הלכות חו"מ סק"ד) כתבו שמותר להגעיל המיחם, כיון שאין משתמשים בדוד רק למים לבד בלי חמץ, ואין לחוש שיש שם חמץ, ואפילו נפל שם פעם פירור חמץ במשך השנה, אפשר שיצא כבר או נפגם, ואין לחוש שמא זה במקום שאי אפשר לנקותו, כיון שאין דרך תשמישו בחמץ, ולכן מועיל הגעלה וא"צ ליבון, אף שאם השתמש בחמץ צריך ליבון, אין לחוש שמא נפל לשם חמץ, ואם כי הגעלה ודאי שצריך כיון שאין נזהרים בהם בחמץ, אלא שאין צריך להחמיר שלא יוכל להגעילו וכו', ע"ש.
אולם אחה"ר גם דבריהם תמוהים שהרי אם משתמשים רק למים לבד בלי חמץ ואין לחוש שיש שם חמץ, ואפילו אם נפל שם פירור אפשר שנפגם או יצא, א"כ מדוע בכלל צריך להגעילו, ואע"ג שבהמשך דבריו הוסיף וכתב, "ואם כי הגעלה ודאי שצריך כיון שאין נזהרים בהם בחמץ", מ"מ בודאי שאין זה טעם מספיק בשביל לחייב הגעלה שהרי זה רק חשש, בפרט שכיון שהוא עשוי לחימום מים בלבד ונזהרים בנקיונו ממילא אין לחוש שיש שם חמץ וכמ"ש איהו גופיה לעיל מיניה, ודבריהם לכאורה נראים כסותרים. ומכל מקום מודה אני שהמחמיר לנקות את הקומקום תחילה בחומרים מיוחדים ומרתיחו עם מים תבוא עליו הברכה.