אור ברסלב
הלכות הגעלת כלים לפסח פרק א' - הכשר כלים לפסח › סוגי הכלים הטעונים הגעלה או ליבון

הלכות הגעלת כלים לפסח

פרק א' - הכשר כלים לפסח · סוגי הכלים הטעונים הגעלה או ליבון

הכשר לכלים שבלעו בכלי שני או בעירוי מכלי שני/והכשרתם ע"י מדיח כלים

הכשר לכלי מתכת וכיוצא בזה

טו. כאמור הרוצה להשתמש בפסח בכלי שנשתמשו בו חמץ כל השנה, צריך להכשירו קודם ההגעלה, ובתורה כתוב במפורש שלכלי זהב, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת שבלעו איסור מועילה ההגעלה להפליט האיסור שבלוע בהם שנאמר: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת (במדבר לא, כב), והוא הדין לשאר כלי מתכות כגון נירוסטה, פלדה ואלומיניום שמועילה להם הגעלה. פשוט. וכ"פ בטוש"ע (סימן תנא ס"א), ועיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן נח)

הכשר לכלי חרס

טז. ומצד שני העידה התורה על כלי חרס שבלוע בתוכו חמץ שלא מועיל לו הגעלה או ליבון מפני שאינו יוצא לעולם, שנאמר: וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא), הנה כפי שכתבנו בפנים התורה העידה שכלי חרס אין לו תקנה, וכן בכלי מדין שהיו כלי מתכות אמרה תורה "תעבירו באש" (במדבר לא,כג), וכן בחטאת נאמר, ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים, (ויקרא ו, כא), אבל בכלי חרס שבישלו בו חטאת, נאמר: ישבר (שם ו כא), וכן נאמר בכלי חרס שנטמא (שם טו יב), וביארו התוס' (חולין ח.) בנידונם דהוי מידי דהוה אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה, ולא אמר כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה אלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם, ע"כ. וכן מבואר מדברי הגמ' בפסחים (ל:) ונביאה להלן. וכ"פ הטוש"ע (סימן תנא ס"א).

ובהשקפה ראשונה היה נראה לומר שהדבר פשוט וברור שהדין כן אפילו בכלי חרס שאינו בן יומו שהרי כבר נתבאר לעיל שגזרו על כלי שאינו בן יומו אטו בן יומו ויש לחוש שאם נתיר להשתמש בכלי חרס שאינו בן יומו על ידי הגעלה או ליבון, יבואו להשתמש גם בכלי חרס בן יומו. וכן משמע מסתימות הגמ' וכל הפוסקים. אלא שראיתי להטור ביו"ד סימן קכ"א שכתב וז"ל: כתב בעל העיטור אי לא מסתפינא מרבוותא אמינא דאפילו כלי חרס בקדרה דלאו בת יומא כיון דאיסורה דרבנן מגעילה ג' פעמים ודיו והביא ראיה מן הירושלמי וכ"כ הרשב"א, עכ"ל. וע"ע להלן שכ"ד עוד כמה ראשונים, ומבואר דלאו מילתא פסיקתא היא.

ומכל מקום כבר כתב הטור שם שהרשב"א כתב בתורת הבית הקצר דאפשר שלא התירו אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כתרומה וחלה בחוצה לארץ וכן בישולי נכרים, אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם כשל תורה וראוי לחוש שלא להקל בהם, עכ"ל. וא"כ בנ"ד דהוי איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, אין להקל בזה. ואמנם בתורת הבית הארוך (שם) כתב בזה"ל: פירוש קדירה של חרס אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם, בתרומה היקילו, לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה וכמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות, ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה, אלמא אין מקילין בה, ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין כאן קולא כל כך. ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם. ואפשר שלא הקילו אלא בתרומה בזמן הזה שאין לה עיקר בדאורייתא כמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות, והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, אבל שאר איסורין אפילו של דבריהם אם יש בהן עיקר בדאורייתא אין מקילין בהן כבתרומה. והראשון נראה לי עיקר. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן, כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבילה לישמעינן שאר איסורין של דבריהן וכ"ש נבילה אלא משמע ודאי הוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, עכ"ל. ומבואר דס"ל שיש להקל בזה, מ"מ נראה שלמעשה החמיר בזה בתורת הבית הקצר, מפני שאין זה מוכרח. ועוד שבתורת הבית הארוך כתב אח"כ שהוא מסתפק בזה עדיין, כיעו"ש. וגם ממ"ש בש"ע סימן קי"ג (סעיף טז) וז"ל: כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים, ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא, עכ"ל. מבואר להדיא דס"ל שרק באיסור שאין לו עיקר מדאורייתא יש להקל, וכן ביאר בב"י שם בזה"ל: מכל מקום יש להקל בו [בבישולי גויים] יותר מבשאר איסורין דאילו כלי חרס שנשתמש באחד מן האיסורין רותח אין לו תקנה אלא שבירה או חזרת כבשונות, אבל כלי חרס האסור משום בישולי גוים מגעילו שלש פעמים ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא, וכ"כ רבינו בסימן קכ"א, ע"כ. ולפ"ז בודאי שבנ"ד יש לאסור מפני שיש לו עיקר מן התורה, בפרט שהרא"ה בבדק הבית שם דחה דברי הרשב"א הנ"ל באומרו שאין חילוק בכלי חרס בין איסורין של תורה לבין דבריהם והביא ראיות לדבר, ועיין במשמרת הבית שם שדחה ראיות הרא"ה הנ"ל.

וכן בקודש חזיתיה להגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (סימן קכא אות כו) שתמה ע"ז מהא דאמרינן בירושלמי (פסחים פ"ג ה"א), אמר ר' ירמיה בשם רב, קדרה שבישל בה חמירא, לא יבשל בה מאותו המין אלא לאחר הפסח, הא ממין אחר מותר, ובלבד ע"י ג' תבשילין. וסיים, ולכן התרנו קדרות של מתכת שיש עליהן טיח לבן, וספק אם הוא חרס או עופרת, ובכל יום ויום באות לפנינו שאלות כשנשפך בהן חלב רותח לקדרת בשר או להיפך, והוא הפסד מרובה, והתרנו אותן בהגעלה ג' פעמים, שכיון שבעל העיטור והרשב"א והר"ש הצרפתי דעתם נוטה להקל אפי' בשל חרס, אלא שהטור והש"ע חששו לחומרא זו שאולי לא התיר הירושלמי תרומות אלא בדבר שאין לו עיקר מן התורה, ואילו בירושלמי פסחים מבואר שבכל האיסורים מותר, ואף שחלילה לנו לעבור ע"ד הטוש"ע, מ"מ בספק חרס או מתכת כמו בנ"ד, ועצם הקדרה היא ודאי של מתכת, פשוט שיש להקל ולחוס על ממון ישראל בדין ברור כזה. ע"כ. ומבואר שהבין שמרן ז"ל סובר להחמיר באיסור דרבנן שיש לו עיקר ושאין להקל בזה. וכן מצאתי למרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יבי"א ח"ז (חיו"ד סימן י אות אות ז) שהביא בנידונו דברי הטור והרשב"א והערוך השלחן הנ"ל והוסיף שכ"כ עוד כמה אחרונים, עש"ב.

אחר הדברים האלה מצאתי להגאון שדי חמד (ח"ז מערכת ה' אות י"ט עמוד 355 ואילך) שהאריך הרחיב מאוד בנ"ד ועמד וימודד אר'ש בדברי הראשונים והאחרונים בפתגמא דנא בבקיאות וחריפות מופלאה, אשר תקצר היריעה מהכיל וקצר המצע מהשתרע, ומכיון שהוא ז"ל לא השאיר פינה וזוית שלא נגע בה, וגם הביא כמה פוסקים שלא זכרנו לעיל, לפיכך ראיתי לנכון לסכם דבריו בקצרה, כי הנה בתחילת דבריו הביא שם דברי הטור בסימן קכ"א הנ"ל שהעיטור ס"ל דאפילו כלי חרס כקדרה דלאו בת יומא, כיון דאיסורא מדרבנן מגעילה ג' פעמים ודיו והביא ראיה מהירושלמי, ושכ"כ הרשב"א אלא שסיים הרשב"א שאפשר שלא הקלו אלא באיסורי דרבנן שאין להם עיקר, ושראוי לחוש שלא להקל בהם, וכתב השד"ח שמתבאר דלהעיטור בכל איסורי דרבנן מהני דהא אמר "קדירה שאינה בת יומא", ושכן היתה דעת הרשב"א, אלא דכיון דס"ל דדלמא יש לחלק בין איסור דרבנן שאין לו עיקר לשיש לו עיקר, לפיכך ראוי לחוש שלא להקל, והביא דברי הרב מראה פנים (פרק יא דמס' תרומות ה"ד בד"ה קדרה שבשל בה תרומה) דשקו"ט בדברי הרשב"א וכתב שמ"ש דה"ה לכל שאר איסורי דרבנן, לא מצאנו מי שסובר כן, והעיר עליו השד"ח שאכן מדברי העיטור הנ"ל מוכח כן, וגם הרשב"א עצמו כתב בתורת הבית הארוך שהראשון נראה לו עיקר, והיינו שמ"ש שה"ה בכל איסורי דרבנן נראה לו עיקר, ושוב הביא דברי הרב קורבן העדה בש"ק (בד"ה ובלבד) שהביא דברי הרשב"א והרא"ה הנ"ל דס"ל שרק בתרומה שאין לה עיקר מן התורה הקילו, ושכן נראה דעת הטור והש"ע (סימן קיג), ותמה עליהם כיצד נעלם מהם דברי הירושלמי הנ"ל דמפורש דאף בשאר איסורים של דבריהם הדין כן, שהרי חמץ יש לו עיקר מן התורה ואפילו הכי מתיר שאינו בן יומו, והביא שהערך השלחן (סימן תמז סק"ו) תירץ זאת, ועכ"פ מצאנו חברים טובים לדברי הרשב"א, ושוב הביא השד"ח דברי הכנה"ג בהגהות הטור (אות עו) שכתב שכוונת הרשב"א בתורת הבית הקצר שיש לחוש לאיסורין שיש להם עיקר מן התורה, אבל באיסורי דרבנן שאין להם עיקר מן התורה יש להקל, והרב צידה לדרך ס"ל שיש לחוש אפילו באיסורי דרבנן שאין להם עיקר, וסיים הכנה"ג שמדברי הש"ע הלבוש והרמ"א בסימן קי"ג מבואר דס"ל שבאיסורי דרבנן שאין להם עיקר, יש להקל, והעיר עליו השד"ח שמ"ש בדעת הצדה לדרך אינו מוכרח, ושוב העיר על כל האמור ממ"ש הר"ן שהביא רבינו בצלאל (באס"ז לב"ב בפרק המוכר את הספינה דף פז.)

שמשמע שהבין שהרשב"א ס"ל דמהני הגעלה לכל האיסורין אף שיש להם עיקר, והעיר על זה שכתב כן מפני שלא ראה דברי הרשב"א בתורת הבית הקצר ששם סיים שלא לחוש שלא להקל, ושוב תמה השד"ח שהרשב"א לכאורה סותר עצמו בזה שבתורת הבית הארוך (סוף ב"ג) כתב, והלכך צריך בשפחות שלנו שרגילות לבשל לעצמן בקדרה שלנו שיניח ישראל ע"ג האש או שיהפך קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי דאי לא הקדרה שנתבשל בה והקערה שנאכל בה אסורה, דכל שהמאכל אסור הכלים שבלעו ממנו אסורים, אם של חרס ישבור, ואם של כלי שטף יגעיל כדרך כלים שבלעו מן האיסורין, וזה היפך מ"ש להלן בשער ד' בית ד' הנ"ל, ושוב הביא דברי הכנה"ג שעמד על סתירת הרשב"א, וכתב השד"ח שהכנה"ג לא העיר כל מה שהוא העיר אלא אך ורק על סתירת דברי הרשב"א בין מ"ש בארוך לקצר, וכתב ע"ז השד"ח, דזה לא קשיא, שי"ל ששוב נתיישב בדבר ולא רצה לסמוך על מה שנראה לו עיקר בארוך, שוב תמה על הכנה"ג מדוע הקשה שדברי הרשב"א סותרים ולא הקשה שדברי מרן ז"ל סותרים בדברי הרשב"א, עיין שם מה שהעיר בזה, ושוב הביא השד"ח דברי חידושי יד אברהם (סו"ס קיג) שהעיר על באר הגולה שצייין שהמקור לדברי מרן ז"ל שם בסעיף קי"ג הינו ברשב"א והקשה על זה שהרי הנימוקי יוסף הביא שהרשב"א היקל רק בתרומה שהוא מדרבנן ואיסורו אינו שווה בכל מקום, וכתב השד"ח שנעלם מהרב הנזכר דברי מרן ז"ל בב"י שכתב במפורש שמקורו בדברי הרשב"א, וסיים השד"ח בשם הגאון בית שלמה (חיו"ד סימן קפו) שאחר שפלפל בזה בנידונו סיים וכתב דהלב מהסס, לפי שמרן בש"ע לא פסק דין זה דהגעלת כלים ג' פעמים לכלי חרס באיסור דרבנן שאין לו עיקר אלא גבי בישולי גויים, ואם כן יש לומר דשמא דוקא בבישולי גויים שדעת הרא"ה שאין הכלים צריכים הכשר משום דלא גזרו משום חתנות בפליטת כלים, ולכן אף דיש סוברים דגם בבישולי גויים צריכים הכלים הכשר מכל מקום מקילינן בהגעלה שלושה פעמים לכלי חרס אף באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, הרי על כל פנים בבישולי גויים לדעתו אין צריך הכשר ואין עלינו לתפוס חומרות השתי סברות, לכן פסק דמהני בבישולי גויים שהוא איסור דרבנן שאין לו עיקר, אמנם בגבינות גויים שפשוט שהכלים צריכים הכשר מפני דהוי איסור גמור, י"ל דלדעת מרן לא מהני הגעלה שלשה פעמים אף שהוא איסור דרבנן שאין עיקרו מן התורה וכדעת הרא"ה שסובר כן ומסיק ומכל מקום כיון שהוא רק איסור דרבנן ואינו בן יומו והפסד מרובה נראה ברור להתיר הכלי חרס, עכ"ד.

אתה הראת לדעת שמלבד שהרא"ה ועוד ראשונים ס"ל שאף בדבר שאין לו עיקר מן התורה יש להחמיר, עוד בה, שהרב בית שלמה ס"ל שאף למ"ד שבדבר שאין לו עיקר מן התורה יש להקל, היינו דוקא בבישולי גויים ותרומה דאינהו קיל טפי, אבל בשאר איסורי דרבנן יש להחמיר, וא"כ בודאי שאין להקל בנ"ד באיסור חמץ מפני שעיקרו מן התורה . והדין כן אפילו בכלי חרס שלא נשתמשו בו על האש ממש אלא בכלי שני [אולם אם השתמשו בכלי חרס בכלי שלישי (דהיינו שמוזגים מהקדרה ע"י מצקת למגש, ומהמגש לצלחת) יש להקל להכשירה על ידי עירוי מכלי ראשון], הנה הטור (סימן תנא) כתב שלא מהני הכשר לשום כלי חרס שנשתמש בהם בחמין אפילו שלא על ידי האור אלא שעירה לתוכן רותחין, וכתב הב"י שם, פירוש אפילו לא נשתמש בכלי חרס רותחין אלא בכלי שני לא מהני בהו היסק. וכן הרמב"ם בפרק ה' (הכ"ה) השוה כלי חרס שנשתמשו בו חמץ בכלי שני לנשתמשו בו בכלי ראשון, עכ"ל. ולפ"ז מ"ש בש"ע (שם ס"א), "אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין", פירושו, אפילו לא עירה מהקדרה לתוכה רק לכלי אחר ואח"כ הניח כלי זה בתוכה וכמ"ש לבאר בב"י. ולפי דרכנו למדנו שמ"ש הרמ"א בהגה, "ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פ"ה)", לפרש דבריו אתא. ואמנם בדרכי משה (סק"א) אחר שהביא שהמגיד משנה ס"ל הכי, סיים וכתב שמ"ש הב"י שכ"ד הטור לא נהירא דודאי בכלי שני אית ליה תקנה לדעת הטור משום דאינו בולע אלא בכלי ראשון או ע"י עירוי שהוא ככלי ראשון, ע"ש. מ"מ אין כוונתו לומר שאין הלכה כמותו שהרי הביא בתחילה שכן ס"ל המגיד משנה, אלא ר"ל שמה שהבין מרן בדברי הטור אינו מוכרח וכאמור.

כל קבל דנא, חזי הוית למג"א (שם סק"ג) שאחר שהביא דברי הדרכי משה הנ"ל כתב בזה"ל: ול"נ דאף הרמב"ם לא אסר אלא בעירוי, שגבי כלי מתכת כתב שנשתמש בהן בכ"ש כגון קערות וכוסות כו' נותן עליהם מים רותחין, עכ"ל. וקערות תשמישן ע"י עירוי. ועוד מדכתב נותן עליהם מים רותחין משמע דהגעלה, צ"ל ע"י עירוי, א"כ ע"כ מיירי שתשמישן ע"י ערוי והא דקרי ליה כ"ש משום דלאחר שעירה לתוכו הוא כ"ש, וכ"כ הרי"ף ובכלי חרס כתב ג"כ כגון קערות וכו', וכ"ד הרב"י שהשמיט דין כ"ש אלמא הדר ביה וכו', עכ"ל. ומבואר דס"ל שמרן ז"ל בכותבו הש"ע נרגש בהערת הדרכי משה הנ"ל ושגם מדברי הרמב"ם הדבר אינו מוכרח, ולכן לא כתב בש"ע במפורש שהדין כן אפילו בכלי שני אלא כתב "אפילו של ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין".

ומכל מקום, כל היד המרבה לבדוק בדברי האחרונים ז"ל ישר יחזה פנימו שכבר עמדו על דברי המג"א הנ"ל, כי הנה בספר חק יעקב (שם) העיר על דבריו כאמור דכיון שמרן ז"ל פירש בב"י לשון הטור דעירוי דנקט היינו כלי שני והעתיק לשונו בש"ע אלמא דהכי ס"ל, ע"ש. וגם בספר יד אהרון (הגב"י) העיר על דברי המג"א כאמור. וכ"כ הנהר שלום (שם סק"ב). וכ"פ להלכה הפר"ח (שם סק"ח), וכיו"ב כתב המאמר מרדכי (שם ס"ק יב).

אלא שמצאתי למרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף נר"ו בשו"ת יבי"א ח"ג (או"ח סימן כד אות ב) שכתב בנידונו בזה"ל: ולכאורה היה נראה עוד לומר דאף בב"י לא כתב כן אלא להטור גופיה דס"ל דכלי שני אוסר בדיעבד גם בעלמא וכדמסיק בב"י יו"ד (ר"ס קה) הנ"ל, ומשו"ה לא חש לפרש כאן דעת הטור אליבא דהלכתא, הגם שלשונו בסימן תנ"א יסבול זאת, שהרי סיים אלא שעירה לתוכן רותחין, וכן באמת תפס עליו הרמ"א בד"מ שם, אלא שבב"י נסמך על דבריו שביו"ד (ר"ס קה) הנ"ל. וגם הרמב"ם מצינו להאחרונים שמפרשים דעתו לאסור בכ"ש אף בדיעבד, וכמ"ש העה"ש יו"ד (סימן סח סק"ו), אבל לקושטא דמילתא דעת מרן להקל בזה כמו שפסק ביו"ד להתיר בדיעבד, ודו"ק היטב. ואמנם דברי הרמ"א לכאורה סותרים זא"ז, שבסימן תנ"א (ס"א) הגיה ע"ד מרן ויש אוסרים אפילו בכלי שני, ומשמע שמחמיר אף בדיעבד וכמ"ש הפמ"ג (א"א ס"ק יג), ואילו בסימן תמ"ז (ס"ג) נראה שמעיקר הדין נוטה להקל בכ"ש בדיעבד מיהא, אבל לפמש"כ קודם לכן דהואיל ואפשר להשתמש בכ"ח אחר הפסח האי נמי חשיב כדין לכתחלה, א"ש ודו"ק, עכ"ל.

ואחר קידה חמש מאות ונשיקות כפי רבינו הגדול, לפענ"ד דדוחק גדול לומר דבב"י לא כתב כן אלא להטור גופיה דס"ל דכלי שני אוסר בדיעבד, שהרי כתב שם שכן דעת הרמב"ם בלא שום חולק, ועוד שבשולחנו הטהור העתיק לשון הטור מלה במלה וכלל גדול בידינו שיש לפרש דבריו בש"ע כמו שפירש בב"י, ובאמת שהמעיין בדברי האחרונים ישר יחזה פנימו שגם הם ז"ל הבינו כמ"ש בס"ד כמבואר בספר יד אהרון (סימן תנא הגב"י) ובפר"ח (יו"ד סימן סח ס"ק יח) ובחק יעקב (סימן תנא סק"ח) שכתבו כן בדעת מרן ז"ל.

ובאשר למ"ש מרן הראש"ל נר"ו דכלי שני אוסר בדיעבד גם בעלמא וכדמסיק בב"י יו"ד (ר"ס קה), הנה אע"פ שאמת נכון הדבר דקי"ל ביו"ד סימן ס"ח (סעיף יא) וסימן ק"ה (ס"ב) דכלי שני אינו מפליט ומבליע ורק לכתחילה יש ליזהר בזה, מכל מקום הרואה יראה ששערי תירוצים לא ננעלו שכבר כתב המאמ"ר (שם ס"ק יב) שנראה שהעיקר כדברי הב"ח (סימן תסז סק"ח) שכתב דנהי דכלי שני אינו מבשל ואינו מבליע ומפליט, מ"מ מאיסור משהו לא נפיק והלכך בחמץ שאיסורו במשהו אסור, יעו"ש, ובזה מתיישבים דברי מרן ומור"ם ז"ל, ע"ש. וכיו"ב כתב בספר יד אהרון (שם) דשמא בחמץ רצה להחמיר, ע"ש. וכיו"ב כתב הש"ך (סימן קה סק"ה). מה גם שמרן ז"ל ביו"ד סימן ק"ה הביא מחלוקת ראשונים מערכה לקראת מערכה האם כלי שני מפליט ומבליע, ואעפ"כ באו"ח סימן תנ"א הביא דברי הטור והרמב"ם ללא חולקים, ומוכח מזה שיש לחלק בין שני הנידונים וז"פ.

ואחר הדברים האלה בקודש חזיתיה למשנ"ב "איש מצליח" בהערות שבסוף הספר (עמוד מח ואילך) ושם הביאו מחלוקת הראשונים בזה ושדברי מרן ז"ל לכאורה סתראי נינהו, ושהמג"א כתב שמרן ז"ל חזר בו בש"ע סימן תנ"א ממ"ש בב"י, וס"ל שכלי חרס שבלע בכלי שני יש לו תקנה על ידי עירוי, והעירו על דבריו דמאחר שבב"י פירש לשון הטור דעירוי דנקט היינו כלי שני, ובש"ע העתיק לשון הטור, אלמא דהכי ס"ל, ושכן העירו האחרונים הנ"ל, ושוב הביאו דברי היבי"א הנ"ל והעירו על דבריו כמ"ש לעיל בעניותין, ואסיפא דמילתא העלו להחמיר, עש"ב. ועיקר.

ומכל מקום נראה שאם השתמשו בכלי חרס בכלי שלישי (דהיינו שמוזגים מהקדרה ע"י מצקת למגש, ומהמגש לצלחת) יש להקל להכשירה על ידי עירוי מכלי ראשון, כי הנה המשנה ברורה (סימן תנא ס"ק יא) כתב על דברי הרמ"א הנ"ל שבדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון כפות וכיוצא בזה) יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אם הוא אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ, ושם בשער הציון (ס"ק יא) הביא מחלוקת אחרונים בזה, וסיים: "אכן בכלי שלישי בודאי יש להקל אף כשהוא בן יומו", ע"ש. ומבואר מדבריו שעכ"פ כלי חרס שבלע בכלי שלישי יש לו תקנה ולכן יש להקל בדיעבד ואפילו בבן יומו, ועיקר, בפרט שבלאו הכי כבר נתבאר לעיל שיש מקילים להכשיר אפילו כלי חרס שבלע בכלי שני. או שהכלי חרס מצופה בזכוכית, בפסחים (ל:), איתא, הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסחא? ואסיקנא דשיעי בלעי ואסירי. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. ומאי שנא לענין יין נסך, דדריש מרימר: מאני דקוניא, בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי, שרי. וכי תימא: יין נסך, דרבנן, חמץ דאורייתא. כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אמר ליה: זה תשמישו על ידי חמין, וזה תשמישו על ידי צונן, ע"כ. ומבואר שקוניא אסור בפסח ולא מועיל לו הגעלה מפני שמשתמשים בו בחמין. ונחלקו הראשונים מהו קוניא, כי הנה רש"י (שם ד"ה קוניא) פירש שהוא פלומי"ר בלע"ז (היינו מצופה בשכבת עופרת) ושל חרס הוא וטוח באבר. וכן פירש הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ה הכ"ה), וכ"ד השאילתות (מטות שאילתא קלז). אולם ר"ת (תוס' ע"ז לג: סוד"ה קוניא כתובות קז: ד"ה תני) פירש דהיינו דוקא בהיתוך של זכוכית לפי שהוא מן החול ככלי חרס, אבל היתוך עופרת מותר בהגעלה ככלי מתכות. וכן כתב סמ"ג (סימן ע"ח לאוין ל:). וכן הוא בערוך (ערך קניא) וברא"ש (פסחים פ"ב ס"ח). ומרן ז"ל פסק בש"ע (סימן תנא סעיף כג) כדברי ר"ת ודעימיה שכלי חרס המצופין בהתוך זכוכית, דינם ככלי חרס. וכיון שאסור להשתשמש בו יש להצניעו בפסח במקום שאין רגילות לילך לשם כדי שלא יבוא להשתמש בו בפסח, הנה בפסחים (ל.), אמר רב, קדירות בפסח ישברו. ואמאי? לשהינהו אחר הפסח, וליעבד בהו שלא במינן, גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ושמואל אמר: לא ישברו, אבל משהי להו לאחר זמנו, ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו, ע"כ. ופסק הרי"ף (ח.), והלכתא כוותיה דשמואל דקאי כרבי שמעון. וכן פירש"י (פסחים ל.), רב לטעמיה, דאמר, חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה, ואית ליה במשהו, וקסבר נותן טעם לפגם, אסור, ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי, חדא: דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר' שמעון, והאי פחות מתערובת הוא, ועוד, דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, וזה משעברו עליו ימי הפסח, הופג טעמו בדופני הכלי. עכ"ל. וכ"פ הטוש"ע (סימן תנא ס"א). וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח. וכמ"ש הרא"ש (פסחים פרק ב סימן ו) שצריך לשומרן במקום שאין הרגל מצויה שלא יטעו להשתמש בהו בפסח, והביאו הטור בסימן תנ"א והוסיף שטוב לסוגרן בחדר ולהצניע המפתח, ע"ש. והובא להלכה בש"ע (שם ס"א).

הכשר לכלי חרס כשהאדם לא חס עליו

יז. מה שנתבאר בסעיף הקודם שלכלי חרס לא מועיל הכשר היינו אפילו אם ימלאו את כל הכלי בגחלים שהואיל והוא חס עליו שלא יבקע ממילא לא יכשירו כראוי, וגם אדם שאינו חס על הכלי אינו רשאי להקל בזה, ומכל מקום אם אדם שלא חס על הכלי הכשירו ובישל בו דבר מאכל אפשר לאוכלו אפילו לכתחילה, ואפילו אם הכלי חרס היה בן יומו. הנה בפסחים (ל:) אחר דאמרינן דקדרות בפסח לא מהני בהו היסק משום דהיסקן מבחוץ, שאלו "וכי תימא ליעביד לה הסקה מבפנים", ומבואר שיש אפשרות להפליט האיסור אף בכלי חרס על ידי הסקתו כראוי, וכן מבואר בגמ' זבחים (צו.), אלא שהגמ' סיימה שם שאין לעשות כן, "דלמא חייס עלה משום דפקעה", ופירש רש"י חייס עלה, ואי שרי לה על ידי היסק פנים מורה היתר וסמיך אהיסק בחוץ. ור"ל שאם נתיר על ידי היסק מבפנים ממילא בעל הכלי יחוס עליו ואז יתיר לעצמו היסק מבחוץ וזה לא מהני כלל. וכ"פ הטוש"ע (סימן תנא ס"א) וז"ל: אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין, ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי (פירוש שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא, עכ"ל.

אלא שיש מקום בראש לבדוק מה הדין במי שלא חייס עלייהו האם יכול להכשירם או לא, כי הנה הראב"ד בספר תמים דעים (סימן לה) כתב שכפות של קרן צריכות הגעלה ואינן בנות הגעלה משום דחייס עלייהו דמפסדי ברותחין, "ואי לא חייס, יגעיל בהכשר", עכ"ל. ומבואר מדבריו דאי לא חייס רשאי להכשירו אפילו לכתחילה. ואילו הריטב"א בחידושיו (פסחים ל:) כתב וז"ל: ליעבד להו הסקה חייס עלייהו דלמא פקע, וכתב הרי"ט ז"ל, ומיהו בדיעבד אפשר דמהני להו כי לא מצינו שגזרו איסור בדבר, עכ"ל. וכן הוא בשאילתות (מטות סימן קלז) וברא"ה בחידושיו (חולין עמוד קצב). וכיו"ב כתב המאירי (פסחים ל.) שבדיעבד מיהא יראה שהוכשרו, ע"ש. ומבואר דס"ל להריטב"א ודעימיה שלכתחילה אין לעשות כן. ואע"פ שהריטב"א והמאירי כתבו בלשון בדיעבד הוכשרו, מ"מ המעיין בדבריהם יראה שאין כוונתם לומר שבדיעבד אחר שבישלו בכלי חרס שהוכשר יש להקל, אבל אם לא בישלו בכלי אין להתיר, אלא ר"ל שאע"ג שלכתחילה אין נכון להכשירם, מכל מקום מי שלא ידע את הדין והכשירן מותר להשתמש בו אפילו לכתחילה. אלא שהריטב"א (פסחים ל:), סיים שם, שהרשב"א ז"ל אסר אפילו דיעבד. ובשיירי כנה"ג (הגב"י אות ט) כתב שמדברי ספר המנהיג לגבי כלי קרן מבואר שאפילו מי שאומר שאינו חייס לא מהני הכשר, ע"ש. וכן משמע קצת מדברי הרא"ש (פסחים פרק ב סימן ז) שכתב בזה"ל: אבל קדירות אפילו מלינהו גומרי אסירי משום דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא עביד להו היסיקא שפיר, עכ"ל. ומסתימות לשונו משמע דלא מהני אפילו בדיעבד.

נמצינו למדים, שלדעת הראב"ד מי שלא חייס על כלי חרס רשאי להכשירו אף לכתחילה, ולדעת מהרי"ט, השאילתות, הרא"ה, המאירי (פסחים ל.) לכתחילה אין נכון להכשירם אפילו דאינו חייס, מ"מ מי שלא ידע את הדין והכשירו מותר להשתמש בו אפילו לכתחילה, ולדעת הרשב"א, המנהיג, וכ"מ מהרא"ש, אפילו בדיעבד לא מועיל הכשר לכלי חרס בכהאי גוונא.

ויצאתי לחפש'י בדברי האחרונים ז"ל ומצאתי לשיירי כנה"ג הנ"ל שכתב גבי כלי קרן שאין להם תקנה אפילו לא חייס. והסכימו לדבריו הפר"ח (או"ח סימן תנא ס"ז) והחמ"מ (סט"ז) והרב זכור לאברהם (דף צ ע"ב), ומינה לענין כלי חרס. וכ"כ במפורש המאמ"ר (סק"ד) לענין כלי חרס. וכן העלה הפמ"ג במשב"ז (סק"ב) ובאשל אברהם (ס"ק יט), וע"ע במ"ש במשב"ז (סוף הסימן ד"ה כלי חרס). ומאידך החמ"מ העלה שם שאחר שהכשירו אפשר להשתמש בכלי בדיעבד. וכ"כ בערוך השלחן (שם ס"כ).

ועתה הבוא נבוא לדבר ה' זו הלכה, הנה מכיון שמדברי הרשב"א, המנהיג, והרא"ש מבואר שאפילו בדיעבד לא מועיל הכשר לכלי חרס, א"כ בודאי אין להקל בדבר לכתחילה, מה גם שהראב"ד יחידאי בזה שהרי גם המאירי ודעימיה ס"ל שלכתחילה אסור לעשות כן ורק בדיעבד יש להקל, ואע"פ שלכאורה לפ"ז יש לפסוק כדברי המאירי ודעימיה שהוא סברא מציעתא, מכל מקום מכיון שמדברי המאמר מרדכי (סק"ד) מבואר להדיא שאם ליבן כלי חרס ובישל בו, התבשיל אסור אפילו בדיעבד, משום שעכ"פ עבר על תקנת חכמים, כיעו"ש. וכ"כ במפורש הפמ"ג (משב"ז סק"ב), א"כ בודאי אין לעשות מעשה היפך דבריהם ולומר שאם לא ידע את הדין והכשירו מותר להשתמש בו אפילו לכתחילה, בפרט שיש לומר שלדעת הרשב"א ודעימיה שאסרו הדבר אפילו בדיעבד, ר"ל אפילו אם כבר בישלו בו.

ומכל מקום מכיון שמצאנו ראינו שהראב"ד מתיר הדבר אף לכתחילה, והמאירי ודעימיה מתירים עכ"פ בדיעבד, לפיכך נראה שאם כבר בישלו איזה תבשיל בכלי חרס שהכשירוהו, אפשר לאוכלו אפילו לכתחילה, ולא מבעיא אם הכלי אינו בן יומו, אלא אפילו הכלי בן יומו יש להקל, בפרט שאפשר שגם הרשב"א מודה בזה ומה שאמר שאסור אפילו בדיעבד היינו שאפילו מאן שלא חייס והכשירוהו אין להקל לבשל בו, אבל אם נתבשל בו גם הוא ז"ל יודה שמותר לאוכלו בדיעבד.

ובקודש חזיתיה במשנ"ב איש מצליח (בהגהות שבסוף הספר, עמוד עז) שדנו בזה והביאו דברי הראב"ד והמכתם הנ"ל שמשמע מדבריהם דאי לא חייס יגעיל בהכשר, ושהכנה"ג והאחרונים הנ"ל ס"ל שאינו מועיל אפילו בדיעבד, ושהחמ"מ ס"ל שעכ"פ מהני בדיעבד, ושוב הביאו דברי כל הראשונים הנ"ל וסיימו בזה"ל: ולפי ענ"ד בהגלות נגלות דברי המאירי והריטב"א דאפילו כלי חרס שהסיקו מותר בדיעבד, א"כ בודאי שאין לאסור התבשיל שנתבשל בו, ואפשר שגם הרשב"א מודה לזה, אבל לבשל בכלי לכתחילה, נכון לחוש לדעת הרשב"א שאוסר בכלי חרס, עכ"ל. והוא כדברינו בס"ד. וגם להלן בסעיף ז' גבי כלי קרן שכתב מרן ז"ל שיש מי שאומר דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה בהגעלה, דכיון שמתקלקלין במים חמין חיישינן דלמא חייס עלייהו, כתבו במשנ"ב הנ"ל (שם עמוד פה) כעין זה, עש"ב.

הכשר לכלי חרס שבלע בצונן

יח. אף על פי שנתבאר שכלי חרס לא מועיל לו הכשר, מכל מקום אם נשתמשו בכלי חרס בחמץ צונן וכגון שהיה בו דבר 24 שעות ונכבש שם, אף על גב שהכלי נאסר וכמו שנתבאר לעיל בסעיף י"ב, מכל מקום יש תקנה להכשירו על ידי הגעלה בכלי ראשון או על ידי עירוי ג' ימים במים צוננים, באופן שימלא בו מים צוננים למשך 24 שעות, ואחר כך ישפכם, ויחזור וימלאם מים למשך 24 שעות, ואחר כך ישפכם, ושוב יעשה כן פעם שלישית, ואז הוכשרו להשתמש בהם בפסח, הנה הטור (סימן תנא) כתב בזה"ל: רגילין באשכנז ליתן שכר של שעורים בחביות של חרס, והתיר רבינו יואל ליתן בהן יין בפסח ע"י הגעלה, דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, היינו דוקא כשבלע ע"י האור, אבל בצונן סגי להו בהגעלה, ל"ש אם מזופף או אינו מזופף ועירוי ג' ימים הוי כמו הגעלה, ע"כ. ומיהו בפ"ב דע"ז מוכח דעירוי לא עדיף כהגעלה ומדברי רב האי יראה דלא מהני להו הגעלה לכלי חרס אפילו נשתמש בו בצונן, שכתב: עריבה של חרס שלשין בה כל השנה ובשעת הגתות הדיחו אותה יפה ודרכו בה ענבים או הניחוה תחת הצינור לקבל בה היין, אותו היין אסור לשתותו בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון, הלכך אם ידוע אותו היין אסור לשתותו בפסח אבל בספיקא כי האי מילתא לא חיישינן, ע"כ.

וכתב הבית יוסף שם, שכן כתב המרדכי בפרק כל שעה (סימן תקסו) וזה לשונו: רבינו יואל התיר קדרות של חרס שנותנין בהם שכר כל השנה ואפילו מכניסו לקיום דמותר בהגעלה להשתמש בפסח מדקאמר בעבודה זרה (לג:) ובפסחים (ל:) דמאני דקוניא דמשוי תלמודא חילוק בין יין נסך לחמץ, ומשני זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן, ולא גרע יין מחמץ בפסח צונן אפילו מכניסו לקיום דמותר בהגעלה כדאמרינן בירושלמי (סוף פרק ב): הני גרבי דכותחא ממלאן שלשה ימים מעת לעת ומערן כל היכא דמהני עירוי הוא הדין רתיחה כדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עה.) הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין ודיו, עכ"ל. ומה שהקשה עליו רבינו מדמוכח בפרק בתרא דעבודה זרה דעירוי לא עדיף כהגעלה, לא קשה מידי, דהא לא יליף רבינו יואל עירוי מהגעלה אדרבה להגעלה יליף מעירוי, ועירוי פשיטא ליה דמהני כמפורש בירושלמי. ומה שהביא ראיה מדברי רבינו האי, לומר דהגעלה לא מהני לכלי חרס אפילו נשתמש בהם בצונן היינו מדבעריבה שלשין בה דהוי תשמישה בצונן כתב שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון, ומכל מקום דברי רבינו האי אינם מקושרים יפה שמאחר שלא עשו שום תיקון לעריבה זו לא הוה שייך למימר שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון, ועוד שדבריו תמוהים שאסר יין שנתן בצונן בעריבה שלא נשתמשו בה חמץ אלא בצונן וכמו שכתבתי בסימן תמ"ז (קצ: ב"י ד"ה כתב רבינו). והגהות מיימון בפרק ה' (דפוס קושטא שם) כתבו כלי מזופף שקיבל חמץ די לו בעירוי שלשה ימים כדאמרינן בירושלמי (שם) ואם אינם מזופפים מגעילם, וכתב ריב"א שילבן אבנים וישימם בהם וישפוך עליהם מים רותחים, אכן הר"מ כתב דדי להם שיערו לתוכם מים רותחים ומגלגלים בהם אף על פי שהוא יותר מכלי שלישי או רביעי והוא הדין כשמעבירים המים [מן האש] ושופכים בחבית אפילו אם הניחו הרתיחה אחרי שלא נשתמש בהם כי אם על ידי צונן, עכ"ל. וכתב עוד (הגהות מיימוניות דפוס קושטא הכ"ה) וכלי חרס שתשמישו בצונן מותר בהגעלה או על ידי עירוי ובהגהות אשיר"י כתבו בפרק אין מעמידין (ע"ז סימן כד) דקדרה של חרס שנותנין בה שכר כל השנה והגעילה מתיר ר"מ ליתן בה יין בפסח משום דתשמישו על ידי צונן ורבינו אפרים מתיר אפילו בלא הגעלה משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דשכר גופיה לאו חמץ גמור הוא אלא על ידי תערובת, וחבית המזופפת שנתנו בה שכר מתיר רבינו אפרים על ידי שכשוך ליתן בה יין בפסח, ור"מ אוסר אפילו אם השירו זפתן באור והני מילי לכתחלה, אבל בדיעבד בכולהו שרי אפילו לא הגעיל ולא השיר זפתן וכגון שאינו בן יומו דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר אפילו בפסח, עכ"ל. והמרדכי כתב בפרק כל שעה (סימן תקסז) בשם אור זרוע (ח"א סימן תשעט, פסקי ע"ז סימן קעה) להתיר לכתחלה בחבית של שכר להדיחה במים ולנגבה ולתת בה יין ודבש לצורך הפסח משום דטעם השכר בטל בששים קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח, ואין להחמיר לשער בכל החבית כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צז:) גבי קדרה, דשאני הכא דהיתרא בלע הילכך משערין כפי מה שהיתה פולטת ובטל בששים, עכ"ל, וכבר כתבתי בסימן זה (קצד: ד"ה כלים) דטענה זו דהיתרא בלע לא מהניא לדעת רוב הפוסקים, עכ"ל הב"י.

ומה שהזכיר הב"י למ"ש בסימן תמ"ז, כוונתו למה שהעיר על דברי רבינו האי, שדבריו תמוהים דלמה אסר לשתות אותו היין בפסח דכיון שלא נתן אותו היין בעריבה אלא בצונן למאי ניחוש ליה, דצונן אינו מבליע ולא מפליט כמו שכתב רבינו בשם הרא"ש גבי גבינה לחה בפסח וכמו שאכתוב בסמוך בשם ספר מצוות קטן, ואפשר שמפני כך לא כתב רבינו דברי רבינו האי בסימן זה דמשמע ליה שהם דלא כהלכתא ולא כתבם בסימן תנ"א אלא ללמוד מהם שכלי חרס לא מהני ליה הגעלה אפילו נשתמש בו בצונן, ע"ש, וסיים בדברי המרדכי הנ"ל, ע"ש. ועיין בב"ח (שם) מה שכתב ליישב בזה.

ובשולחנו הטהור (שם סעיף כא) כתב בזה"ל: חביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים, מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים, עכ"ל. ומבואר דס"ל כר' יואל וכל קדושים עימו דס"ל שיש תקנה לכלי חרס שבלעו חמץ בכבישה וכיוצא בזה, על ידי שיגעילם או יכשירם ג' פעמים. ודין עירוי ג' פעמים שכתבנו בפנים נתבאר בש"ע סימן קל"ה (סעיף יב) גבי כלי שבלע מיין נסך, ומקורו טהור בפרק אין מעמידין (לג.) שהורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן שלשה ימים ומערן והוסיף רבא שצריך לערן מעת לעת, ע"ש. ועיין להלן בהערה 53 ובהערה 69 שיתבאר בס"ד כיצד לכאורה למדו כן מדין כלי יין נסך שהוא קל יותר מאיסור חמץ כידוע, ע"ש. ואם נשארו המים בתוכם כמה ימים ולא שפכם, לא עלו לו אלא ליום אחד בלבד. וכמ"ש הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ה ש"ו סד:) שאם נשארו המים בתוכם כמה ימים ולא שפכם, לא עלו לו אלא ליום אחד בלבד, ע"ש. וכ"פ בש"ע (סעיף כא). ואחר הכשרתם מותר להשתמש בהם אף בחמין, וכמ"ש המשנ"ב (שם ס"ק קיז) דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור, אבל בצונן סגי להו בהגעלה, ולפי טעם זה אפילו בחמין מותר להשתמש בו אחר הגעלה או עירוי, ושם בשער הציון (ס"ק קמו) כתב שכן משמע מסתימת הפוסקים, וכמו גבי יין נסך דתשמישו בצונן מסתברא דלאחר הגעלה מותר להשתמש אפילו בחמין, כן הוא הדין בעניננו, ומהט"ז משמע לכאורה דאינו מתיר רק בצונן, וצריך עיון, ע"ש. ואפשר לעשות כן אפילו אם הכלי הינו בן יומו מבליעת החמץ, אלא שטוב להכשירו לאחר שעברו 24 שעות מהכבישה. אע"ג שהגאון מהר"י טייב בספר ערך השלחן (יו"ד סימן קלה סק"י) העלה דשרי אפילו בכלי בן יומו ושכן הסכמת רוב הראשונים, עש"ב. וכ"כ הגר"ז והט"ז וכמ"ש בשמם בשער הציון (סימן תנא ס"ק קמז), ולכאורה אית לן למינקט כוותייהו.

מכל מקום ראיתי אחר רואי להגאון ר' ישועה שמעון חיים עובדיה זצ"ל בשו"ת ישמח לבב (חיו"ד סימן כו) שנתקשה בענין כלי חרס שתשמישו בצונן ע"י כבישה, שמנהגם להכשירו גם בשאר איסורים ע"י מילוי ועירוי ג' ימים רצופים במים מחולפים כמ"ש מרן יו"ד סימן קל"ה לענין כלים של יין נסך, וכתב שצריך לדעת מנהג זה על מה אדניו הוטבעו, יען שהש"ך שם סקל"ג כתב שלא נזכר הכשר זה בש"ס ופוסקים אלא לענין יין נסך דוקא, משום שהמים מפיגים טעם היין, אבל בשאר איסורים לא מהני ולא מידי, ותחילה וראש רצה ליישב המנהג על פי מ"ש הש"ך ליישב דברי הטור ושו"ע באו"ח סימן תנ"א (סעיף כא) בחביות של שכר, שפסקו שם דיש להם תקנה ע"י הגעלה או מילוי ועירוי ג"י, ותירץ הרב ז"ל דאפשר שלא הקילו בחמץ אלא בשאינם בני יומם דתו ליכא איסורא דאורייתא. ועוד תירץ דבחמץ יש להקל משום דהיתירא בלע יע"ש. וכתב הרב ישמח לבב שתירוץ זה האחרון ודאי דלא מהני לדידן שהרי כתב הרב ב"י שם דרוב הפוסקים סבירא להו דחמץ שמו עליו ואיסורא בלע מקרי יעו"ש. ועל כורחך תירוץ הראשון עיקר ועליו אנו סומכים משום דעל הרוב יהיו הכלים אינן בני יומם, אבל לכלים שעדיין הם בני יומם לא מהני הכשר זה בשאר איסורים כמ"ש הש"ך, ושוב הביא להרב עה"ש ז"ל ביו"ד (סימן קל"ה אות יו"ד ד"ה עוד) שהביא לשון התוספות בזבחים והרמב"ן בחידושיו למס' ע"ז והרשב"א ז"ל, שכתבו דעירוי ג' ימים לא מהני בשאר איסורים, ויהבי טעמא משום דאין האיסור רותח, משמע להדיא דבאיסור צונן אף בשאר איסורים מהני עירוי ג' ימים כיין נסך.

ומסיק דדין זה תלוי בפלוגתא, דלפי הטעם שכתבו הר"ן והראב"ד והכלבו ביין נסך דמהני עירוי אינו מהטעם דהעירוי מפליט הכלי, דצונן אינו מפליט אלא מפני שמפיג טעם היין הבלוע בכלי, שלפי טעם זה ודאי דלא מהני אלא ביין נסך, אבל לא בשאר איסורים דבעינן שיפלוט הכלי וצונן אינו מפליט [והן הם דברי הש"ך ז"ל], אבל דעת התוס' והרמב"ן וגאוני צרפת והסמ"ג והרשב"א דעירוי מפליט הכלי עי"ש, א"כ ודאי דה"נ מהני עירוי לכלי שתשמישו בצונן אפילו בשאר איסורים, עכ"ל. וכתב הישמח לבב שיש להוסיף על דבריו ז"ל גם סברת הטור בשם רבינו יואל באו"ח סימן תנ"א בההיא דחביות של שכר שכתב שם הטעם דמהני להו הגעלה ועירוי, דאע"ג דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדי דופיו לעולם, היינו דוקא כשבלע בחמין ככתוב וכלי חרס "אשר תבושל" בו ישבר, אבל לא כשבלע בצונן, יעו"ש ברבינו הטור ז"ל, הרי דס"ל דעירוי מפליט הכלי. ומשמע מסתמיות דבריהם ז"ל דאף באיסור דאורייתא ואף בכלי שהוא בן יומו מהני כיון שהעירוי מפליט הכלי כמ"ש, דרחוק הוא מאד להעמיד דבריהם רק באיסור דרבנן או בכלי שאינו בן יומו כמ"ש הש"ך ז"ל. חדא שאין זה במשמעות לשונם כלל. ועוד דא"כ מאי קא קשיא ליה לרבינו יואל ממה שהעידה התורה וכו', דההיא דוקא בכלי ב"י שלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה כמ"ש בשלהי מס' ע"ז, והוא ז"ל לא איירי לדעת הש"ך אלא בכלי שאינו בן יומו, ועוד דכיון דס"ל דעירוי מפליט הבלוע שבכלי תו אין סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וכן משמע מסתמיות דברי הרב עה"ש ז"ל הנ"ל דאין לחלק בזה. ושוב הביא מ"ש הערך השלחן בספרו חקת הפסח (סימן תנ"א אות ח"י) שמשמע שסותר עצמו בזה, והעיר עליו, וסיים הישמח לבב שהעיקר כמ"ש בספר ערך השלחן, ואסיפא דמילתא כתב בזה"ל: באופן דלענין דינא רבים אשר אתנו דסברי דמהני הגעלה ועירוי לכלי חרס שבלע בצונן. וכן נראה מדברי הט"ז באו"ח סימן תנ"א ס"ק כ"ב וכ"ג, וכמ"ש בשמו הרב חמד משה שם ס"ז, ועיין מש"ש באות י"ג. ועיין בב"י שם בסימן תנ"א שכ"כ הגמ"י והג"א ז"ל. אלא דכיון שאין הפסד בדבר הטוב והישר שאין להכשיר ע"י עירוי אלא לאחר עבור מעת לעת מן הכבישה לחוש לדעת הש"ך ז"ל ודעימיה דסברי מרנן דבשאר איסורים לא מהני אלא לכלי שאינו בן יומו. וגם הפרמ"ג במ"ז (או"ח סימן תנ"א אות כ"ג) כתב וז"ל: ולהלכה לדידן אף בצונן כל ששהה מעת לעת לא מהני הגעלה ועירוי ג' ימים ואין למידין קולא מיין נסך וכו', עכ"ל. וכ"כ עוד שם בדיני הגעלה בקצרה יעו"ש. לכן ראוי להחמיר לכתחילה כמ"ש, עכ"ל הרב ישמח לבב. ודבריו דברי טעם הם, ונקטינן כוותיה. וכל שכן אם רוצה להכשירו אחר זמן איסורו שבזה כתב החזו"א (או"ח סימן קכב סק"ב ד"ה ובמ"ב) שכל האמור לעיל היינו שמגעילו לפני זמן איסורו, אבל אם מגעילו אחר זמן איסורו והוא בן יומו לא מהני להו הגעלה לכו"ע, ואם הוא אינו בן יומו הש"ך מסתפק בזה, ואע"ג שהחזו"א שם העלה שלמעשה יש להקל במה שנסתפק הש"ך, מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה וכאמור. ומכל מקום מכיון שיש חביות שנדבק בהם מאוד המאכל או שמרי השתיה וקודם ההגעלה או העירוי צריכים לנקותם ולנקרם היטב, לפיכך יש שנהגו שלא להשתמש בהם כלל, ומנהג נכון הוא, והמקילים בזה צריכים לנקות הכלי היטב היטב קודם הכשרו. וכמו שהעיר בזה בדרשות מהרי"ל, והוב"ד בכה"ח (סופר, או"ח סימן תנא ס"ק רמג), והוסיף שם שכן כתב הרוקח (סימן רסב), הב"ח, הדרישה הט"ז (ס"ק כה) ועוד אחרונים, ובאות רמ"ד הביא הכה"ח עוד אחרונים שכתבן כן, ע"ש.

יט. מה שנתבאר בסעיף הקודם שאם נשתמשו בכלי חרס בחמץ צונן וכגון שהיה בו דבר 24 שעות ונכבש שם, יש תקנה להכשירו על ידי הגעלה, אין הכוונה שצריך להגעילו בתוך כלי ראשון שעל האש ככל הגעלה, אלא אפשר להגעילו על כלי ראשון שהוסר מן האש, בתנאי שהמים עדיין חמים בשיעור חום שהיד סולדת בו, כן כתב הפמ"ג בסימן תנ"א במשב"ז (סק"ט) ובאשל אברהם (ס"ק יט), והביאו בכה"ח (ס"ק קג) וסיים והיינו אם היד סולדת בו כמ"ש לעיל אות מ"ז ואות ק"א. ופשוט. ולהלן בפרק ג' הלכה ט' ובהערה 18 יתבאר בס"ד שלדעת מרן ז"ל אין צריך שהמים יהיו על האש בשעת ההגעלה. ויש מקילים להגעילו אפילו על ידי עירוי מכלי ראשון, כן העלה החזון איש (או"ח סימן קכב סק"ב ד"ה ובמ"ב) והיה טעמו שבבליעת צונן סגי בעירוי מכלי ראשון, ע"ש. ונהגו להחמיר בזה, וכן נראה עיקר. כי הנה הפמ"ג (משב"ז שם) כתב שעל ידי עירוי אוסר אף בדיעבד, ודינו ככל בליעה. וכן הסכמת עוד הרבה אחרונים שהובאו בספר דרכי תשובה (יו"ד סימן קכא ס"ק יט). וכ"כ בספר יסודי ישורון ח"ו (עמוד קעב) והוסיף שכן המנהג, ע"ש.

הכשר כלי פורצליין, וכיור המטבח

כ. כלי פורצליין (פרפורי) דינם ככלי חרס, ואם נשתמשו בהם בחמין אין הגעלה מועילה להם כלל, תחילה וראש יש לציין כי בדברי הפוסקים מצינו כמה שמות לכלי פורצליין, יש הקוראים אותו "פורצליין" ויש הקוראים אותו "פרפורי" ויש הקוראים אותו "פרפוריש", וכולם היו לאחדים, כמבואר בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן סז) ועוד פוסקים.

והנה הדבר ידוע כי כלי פורצליין (פרפורי) דינם ככלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה, כל שנשתמש בהם בחמין, וכמ"ש הרדב"ז בתשובה ח"ג (סימן תא) שהעלה כן אחר נסיון ובדיקה, ושכן מצא אח"כ בתשובה לאחד מן הגאונים שאסר להשתמש בהם בפסח, ודן אותם ככלי חרס ממש. ע"ש. ואמנם בשיורי כנה"ג א"ח (סימן תנא הגב"י אות ל) כתב, שבזמנו היה מנהג העולם לדונם ככלי זכוכית שאינם בולעים ולא פולטים כלל, ואפילו היו משתמשים בהם בחמין בכל ימות השנה בחמץ, היו משתמשים בהם בפסח בלי שום הכשר, וכן היו משתמשים בהם לבשר וחלב, כל שהם שלמים ואין בהם סדקים, וסיים, אבל מנהגי שלא להשתמש בכלי פרפורי ישנים בפסח, אפילו הם שלמים, אלא אם כן הם חדשים ממש, מפני שראיתי בימי חרפי תשובת הרדב"ז שאסר להשתמש בכלי פרפורי ישנים בפסח, ע"פ נסיון, ששקל בפלס כמה משקל הכלי, ואח"כ הניחו בקדרת מרק רותחת, וחזר אח"כ ושקלו ומצא שהיה שוקל יותר מעט ממה שהיה מקודם. ומאז נהגתי שלא להשתמש בפסח בכלי פרפורי ישנים וכו', וכל זה לעצמי, אבל לאחרים איני מורה לאסור, מאחר שפשט המנהג להקל, ומוטב שיהיו שוגגים וכו'. ע"כ. והניף ידו שנית בכנה"ג יו"ד (סימן קכא הגה"ט אות כו), שכתב, מנהג העולם להשתמש בכלי פרפורי שלמים, בבשר ואח"כ חלב, או להיפך, מפני שמחזיקים אותם ככלי זכוכית דשיעי ולא בלעי, ואפי' אם נשתמשו בהם באיסור אין מקפידים עליהם, וחוזרים לאכול בהם היתר. ואע"פ שכתבתי בשיירי כנה"ג א"ח שאני נוהג להחמיר, מ"מ לא נהגתי בחומרא זו אלא בפסח בלבד משום חומרא דחמץ, ולא בשאר איסורים, ואע"פ שלפי מ"ש הרדב"ז לאוסרם לפסח מפני שבולעים, לפ"ז אין טעם לחלק, מ"מ מתוך שהמנהג פשוט להקל לא הנהגתי חומרא זו על עצמי אלא בפסח בלבד. ע"כ. אולם הפרי חדש באו"ח (ס"ס תנא) כתב ע"ד הכנה"ג, וראוי לנהוג כדברי הרדב"ז, לפי שעכשיו מערבים בכלים אלו חומרים אחרים, ואין כולם פרפורי האמיתי, לפיכך יש לאסור אפי' בדיעבד. ע"כ. גם מרן החיד"א במחב"ר (סימן תנא סק"י) כתב ע"ד הכנה"ג, וכל זה בפרפורי האמיתי, אבל היום מזייפים הפרפורי ולכן נתפשט המנהג לשוויינהו לכלי הפרפורי כמאני דפחרא ונחשבו לנבלי חרס. ע"כ. וכן פסק בספר מעם לועז. וכן הזהיר ע"ז בתוקף מהר"א ישראל בס' שני אליהו (דף יח ע"ג). וכן פסק הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ד אות ג) שיש לאסור אף בדיעבד. וע"ע בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א (סימן סז). ובשו"ת מלאכת שלמה קמחי (חאו"ח סימן ה). ובשואל ומשיב קמא (ח"ב סימן צא) ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סימן קיג) ובשו"ת משיב דברים (חיו"ד סימן עט). ובשו"ת שואלין ודורשין (חאו"ח סימן יד). וכן פשט המנהג. וחלילה להקל נגד הרדב"ז וסיעתו הנ"ל. וכ"כ בשו"ת קול מבשר ח"א (סימן פ). ע"ש. והובא כל זה בשו"ת יבי"א ח"ז (חיו"ד סימן ז אות א), וע"ע בחזו"ע (פסח, קמט-קנ) שהביא עוד פוסקים שסוברים כן, ע"ש. ואחר זמן בקודש חזיתיה להגאון ר' חיים חזקיהו מדיני זצ"ל בספר שדי חמד (מערכת ה אות ל ח"ז עמוד 378 ואילך בנד"מ) שהביא דברי הכנה"ג ומרן החיד"א הנ"ל, ומדבריו שם מבואר דנוטה להחמיר בזה. וע"ע בדרכי תשובה (יו"ד סימן קכא ס"ק כו).

ובהיות וספר קול מבשר שהזכיר מרן הראש"ל נר"ו כתב דברים נוקבים בענין זה ראיתי לנכון להעתיק לשונו לשון הזהב: בתשובה לחוזר של הרבנות הראשית לישראל מיום כ"א אדר, הנני מודיע בזה שאני מסכים להיתר קטניות בפסח ולכל שאר הדברים הכתובים שם, חוץ לפרט אחד דהיינו להשתמש בכלי חרסינה שקורין פורציליין ע"י הגעלה ג' פעמים, כי על זה לא היה שום דיון כלל בישיבתנו של אשתקד קודם הפסח ואיני יודע מי הוסיף דבר זה שאין לו יסוד נאמן, וחלילה לי להצטרף להיתר זה אשר לא כדת של תורה לפענ"ד. וכבר גליתי דעתי בזה לאיסור בקונטרס שכתבתי בשנת תש"י קודם הפסח ליד"נ הרב הראשי הגאון מוה"ד מהרי"א הרצוג שליט"א, כי קשה להתיר כלים של פורציליין אף בשעת הדחק, ולהקל ראש נגד דעת הרדב"ז והפר"ח והכה"ג והפרי מגדים בסימן תנ"א ובפתיחה לאו"ח בסדר הנהגת הנשאל באו"ה (סימן ג' אות כ"ה) והברכי יוסף ביו"ד (סימן ק"כ) שכתבו דדינם ככלי חרס ממש ולא מהני בהו הגעלה. רק בכלי זכוכית התיר הגאון בעל בית מאיר חאו"ח (סימן תנ"א) ע"י מלוי ועירוי ג' ימים בשעת הדחק שאין למצוא לקנות חדשים, וכ"כ בספר חיי אדם וכו', אבל ההיתר של כלי פורציליין אין לו תקדים ולא שמענו בדורות אחרונים שהתירו הרבנים בשעת הדחק, וכיון שנתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל להחזיקם ככלי חרס ממש יצמח ע"י היתר זה מכשול גדול להבא לפני ההמון שינהגו היתר הגעלה גם בכלי חרס ממש. ולכן עלינו להזהר מזה. אך אם אין משתמשים בקערות אלו של פורציליין רק בתור כלי שלישי, שמריקין התבשיל מכלי ראשון לתוך קערה גדולה ומן הקערה הגדולה נותן לקערות אלו בשביל כל אחד מן המסובין, באופן זה יש להקל בשעת הדחק ע"י הגעלה ג' פעמים. והנלענ"ד כתבתי, עכ"ל. ודבריו ברורים.

ואמנם ראיתי להגאון ר' חיים דוד שלוש רבה של נתניה בשו"ת חמדה גנוזה (סימן טז אות יב) שהאריך בנ"ד ואחר שהביא דברי הכנה"ג הנ"ל, כתב, שהפורצליין שהיה בימי הרדב"ז וכל שכן בימי הגאונים אינו הפור צליין שבימינו, שהפור צליין שבימינו התפתח בשנת 1709 למנינם ומעובד במכונות חדישות ובתרכובות כימיות מפותחות כנ"ל, ועוד הנסיון שעשה הרדב"ז בחתיכה אינה הוכחה משום שהוא לקח חתיכה מהכלי ומקום החתך לא שיע ודרכו נכנסה הבליעה, ואנו דנים בכלי פורצליין שלם ששיע טובא ואין בו מקום שתעבור ממנו הבליעה, וכל שהוא שיע טובא לא בלע כלל כמ"ש הרשב"א בטעם הראשון וכו', זאת ועוד כתב שם שערך שני נסיונות כאותן שעשה הרדב"ז, ומהחתיכה לא יצאה לא אש ולא שלהבת, וגם במשקל לא הוסיפה אפילו כל דהו הרי שהפור צליין שבימינו שונה ממה שהיה בזמנו ואינו בולע כלל, ועפ"ז העלה שם שמועיל הגעלה לכלי פורצליין, עש"ב.

ואף על גב דלקושטא דמילתא נראים דבריו, שהרי כמה וכמה אחרונים כתבו שכלי פורצליין דינם ככלי זכוכית דשיע ולא בלע, מ"מ גם הם ז"ל כתבו שלמעשה יש לאוסרם וכדוגמת הפר"ח הנ"ל שהביא דברי הכנה"ג הנ"ל וכתב שכן ראוי לנהוג [לחומרא], לפי שנ"ל שעכשיו מערבין בו מינים אחרים, ואינו פרפורי האמיתי, וע"כ יש לאסור אף בדיעבד. ע"כ. וכן פסק מרן החיד"א במחזיק ברכה (שם ס"ק יוד), ובשיו"ב יו"ד (סימן קכ סק"ג), וכתב שכבר נתפשט המנהג לחשבם ככ"ח, ונחשבו לנבלי חרס. ע"ש. והרואה יראה מדבריהם שכלי פורצליין נקי ואינו מזוייף יש לדונו ככלי זכוכית, מ"מ כיון שישנם זיופים יש להחמיר בזה, וכן המנהג, וכן בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סימן קיג) דקדק לכתוב שכלי פורצליין "מובחר" לדונו ככלי זכוכית. ע"ש. וגם בשו"ת מחנה חיים ח"ב (יו"ד, סימן כז) על אף שכתב להשיב על ראיית הרדב"ז, מ"מ סיים וכתב שהעיקר כהפר"ח דחיישינן שמא עירבו בהם האומנים עפר של חרס, ולכן בפסח שאיסורו בכ"ש חיישינן, אבל בשאר איסורים שהם בנ"ט, לו יהי שנתערב בהם מעט חרס, עכ"פ יש ס' כנגדו, ויש להקל. ע"ש. ועיין בפמ"ג (שפתי דעת סימן צג סק"ג), ובזבחי צדק (שם סק"ט), ע"ש. וא"כ בודאי שהעיקר כדעת הרדב"ז וכל קדושים עמו שכתבו להדיא שכלי פורצליין דינו ככלי חרס. מה גם שכיון שנתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל להחזיקם ככלי חרס ממש, יש לחוש שיצמח ע"י היתר זה מכשול גדול להבא לפני ההמון שינהגו היתר הגעלה גם בכלי חרס ממש. ולכן עלינו להזהר מזה, וכמ"ש בשו"ת קול מבשר הנ"ל.

ומכל שכן שיש להחמיר בזה לפי מה שכתבנו בספרינו פסקי משה על הלכות טבילת כלים (טהרת כלים, פ"ב ה"ו) שאף על פי שיש פוסקים שכתבו שכלים העשויים מחרסינה הנקראים "פורצליין" בלעז אינם צריכים טבילה, ויש שכתבו שצריך להטבילם, מכל מקום אין בזה מחלוקת כלל, כי אותם הפוסקים שפסקו שאין צריך להטבילם כתבו כן מפני שבזמנם כלי הפורצליין היו עשויים מחרס בלבד אבל בזמן האחרון השתנתה המציאות והכלים הנ"ל מצופים בזכוכית ודינם ככלי חרס המצופים בזכוכית הצריכים טבילה, ע"ש. ולפ"ז בודאי שכלי פורצליין לא מועיל לו הגעלה, שהרי מרן ז"ל כתב בש"ע סימן תנ"א (סעיף כג) שכלי חרס המצופין בהתוך זכוכית, דינם ככלי חרס. וביאר הרא"ש (פסחים פ"ב ס"ח) דאע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי, ע"ש. וא"כ בודאי שאין להקל בזה . וכל שכן שיש להחמיר בכלי החרסינה המצופים הדומים במראיהם לכלי פורצליין, שהם אסורים ככלי חרס ממש, פשוט שהרי אם בכלי פורצליין שמעורב בהם זכוכית ואעפ"כ אמרינן דדינם ככלי חרס, וכל שכן חרסינה שאין מעורב בה זכוכית כלל. וכן כתבו כל האחרונים. ומכל מקום "כיור" המטבח אף על גב שהוא עשוי מחרסינה, אף על פי כן יש לו תקנה על ידי שיערה עליו מים רותחין, ואז רשאי להשתמש בו אפילו לכתחילה, ויש נוהגים לצפותו קודם הפסח בנייר כסף או שמלבישים בתוכו כיור אחר רק לימי הפסח, והוא חומרא בעלמא. כן כתב מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קנא) וטעמו ונימוקו עמו כי רוב תשמישו במים חמים שאין היד סולדת בהם, ובכהאי גוונא לא שייך לומר שאינו יוצא מידי דופיו, ועוד שתשמישו בשאר ימות השנה בזמן שהחמץ מותר, ולדעת רוב הפוסקים חשיב היתרא בלע. ועוד יש לצרף דעת האומרים שדין עירוי ככלי שני, עיין תוס' (שבת לט.) ד"ה כל שבא בחמין, ובתוס' (שם מב:) ובחידושי הר"ן (שבת מב:) בשם הרא"ה, ובחידושי הריטב"א שם בשם הרמב"ן. ועוד שרגילים להשתמש בו על ידי סבון ושאר דברים הפוגמים, והוה ליה נותן טעם לפגם דשרי. ועל כל פנים נכון לערות ג' פעמים מים רותחים בכיור, ואז בודאי שמותר להשתמש בו בפסח. ומ"ש בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג (סו"ס יג) שצריך הגעלה לכיור, לאו דוקא, שכיון שרוב בליעתו על ידי עירוי, סגי ליה בהכי, שכבולעו כך פולטו, ויש מחמירים לצפותו בנייר כסף בימי הפסח, וחומרא בעלמא היא, עכ"ד החזו"ע שם. ועיין בשלחן ערוך המקוצר ח"ג מאו"ח (רצאבי, עמוד כא). ועיין להלן בהלכה מ"ד ובהערה 100, וצרף לכאן.

הכשר כלי אמאייל

כא. כלי אמאייל (זינגו) שהוא פח מצופה בחומר לבן או צבעוני, אף על פי שנחלקו הפוסקים האם מועיל להם הגעלה או לא, שיש אומרים שרק אם ימלאם בגחלים יועיל להכשירם אבל הגעלה אינה מועילה להם, ויש אומרים שמועילה להם הגעלה, ויש אומרים שיש להגעילה ג' פעמים דהיינו שיכניסנו לרותחים ויוציאנו ויחזור פעם שנית להכניסו ולהוציאו, מכל מקום כל זה בכלי אמאייל של זמנם שהיה להם ספק אם הם היו מצופים בחרס, אבל בזמנינו השתנתה המציאות וכל הכלים הנ"ל מצופים בזכוכית, ממילא דינם ככלי מתכת המצופה בזכוכית שמועיל לו הגעלה. הנה האחרונים האריכו בדבר כלי זה, כי הנה בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן קיג) נשאל אודות העיר קראקע שכל בעלי בתים משתמשים בקדירות ברזל מצופים בהיתוך (געשמעלצט-אמאיל) לבן ושוע וחסרון ידיעה לכל העולם ממה נעשים הגשמעלצט, כי הבעלי מלאכות מסתירים מעשיהם שלא יודע לשום אדם לעשות כמעשיהם, והגשמעלצט דק מאוד פחות מכדי קליפה עביו ויש לחוש אולי מחרס נעשה התערובות בהיתוך וגוף ההיתוך קשה ונראה כברזל, וכתב החת"ס שם, ולעיין בהאי מילתא צ"ע אם להתירם בהגעלה אם אירע בהו טריפות או צריך ליבון בחזרת כבשונות כדין כלי חרס או בלבון כל דהו עד שהקש נשרף בחוץ, ואסיפא דמילתא העלה בזה"ל: והעיקר נ"ל דלא ליעבד להו הגעלה כמש"ל, אבל למלאות גחלים ש"ד דמסתמא לא ניחוש דפקעו, ואי פקעו הרי קמן שהוא כ"ח שהרי פקע ע"י האש, ואמנם אי לא פקעי לא נימא דלא אסיק להו שפיר משום דחייס עלייהו דכיון דאינו אלא שוע בעלמא וגם ספק אם הוא חרס מותר לסמוך ע"ז, ואז אם הרתיח כ"כ עד שהקש נשרף בחוץ אז גם הברזל הוכשר ומותר, עכ"ל. והחרה החזיק אחריו תלמידו המהר"ם שיק (חאו"ח סימן רלח) ששם נשאל בזה והביא דברי רבו החת"ס והשואל כתב לו שרב אחד העיד שנודע לו שאין הציפוי עשוי מחרס, וכתב לו המהר"ם שיק שקשה לסמוך על העדות שהעידו כי אפילו אם נאמין לו שחקר על זה אצל האומנים שהם מיסתמא גויים איך נסמוך על גויים אשר פיהם דיבר שוא, וסיים שכבר כתב מרן החת"ס שלא להגעילם ומי יבוא אחר הכרעתו, עש"ב.

כל קבל דנא, מצאתי בשו"ת רב פעלים ח"ג (או"ח סימן כח) שנשאל על קערות של כלי מתכות הבאים מערי אירופה לעירו בגדאד שהם מצופים בדבר שאין אנחנו יודעין מה הוא, דיש לחוש שהוא מן כלי חרס, דאינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, ופה עירינו משתמשים בכלים אלו להניח בהם תבשיל בכל ימות השנה ורוצים להכשירם בהגעלה כדי לאכול בהם בפסח, אם מהני להו הגעלה או לאו, ומכיון שהביא בקצרה עיקרי דברי האחרונים בזה ראיתי לנכון להעתיק לשונו לשון הזהב הנוגע לעיניננו: תשובה, מרן ז"ל בסימן תנ"א (סעיף כד) פסק: כלי עץ המצופין בסממנין שקורין ברינס, דינם ככלי חרס, נמצא אזיל בתר הצפוי וחשיב להו כלי חרס דלא מהני להו הגעלה, ולכן כלים אלו דנ"ד אע"פ שהם של מתכת אזלינן בתר צפוי, ואם זה הצפוי הוא מין חרס לא מהני להו הגעלה. מיהו הגאון חתם סופר ביו"ד סימן קי"ג כתב דזה הצפוי הוא בספק אם הוא עפר אדומה, ויש לו דין כלי חרס, או הוא מין זכוכית, ולכן יש לדון בו דין כלי חרס מחמת ספק ע"ש, והרב בעל שדי חמד נר"ו באסיפת דינים (אות ה"א דף ל"ו ע"א וע"ב), הביא מספר כנסת הגדולה חדש שברור לו ולכמה חכמים בדורו שזה הצפוי אינו עפר אדומה אלא זכוכית, ונתברר זה להם בנסיון ע"ש.

ומה שטען הרב שדי חמד דאין לסמוך על זה דאולי בפאברי"ק [בבית חרושת] אחרת מזייפים ועושין הצפוי מעפר אדומה אין זו טענה דהא ודאי אין לנו להחזיק איסור מדעתינו בחששות כאלה לאסור במידי דרבנן, ומה גם דאנחנו רואים כי מראה אחד ותכונה אחת לכל מיני כלים אלו הבאים ויוצאים מכל מקום ומקום שיש בו פאברי"ק שעושין כלים אלו, והוא ודאי מלאכתם שוה, גם קיום של הכלים שוה, ואם יש עושין מזכוכית ויש עושין מעפר אדומה, כדי שיהיה בזול היה צריך שלא יהיה חוזק וקיום של הכלים האלה כי הזכוכית יתקיים יותר שהוא חזק יותר, וכיון דאין הפרש בערך למה יעשו אלו מזכוכית יעשו גם הם מעפר אדומה, ורחוק הדבר לומר שאין להם אומנות לעשות מן עפר אדומה, ועוד כיון שכתב הרב כנסת הגדולה שברור לו, ולכמה חכמים בדורו שזה הצפוי אינו עפר אדומה אלא זכוכית, היתכן שכל חכמים אלו לא עלה על דעתם חששה זו לומר אולי יש עושין מזה ויש עושין מזה, והא ודאי כיון דכתב ברור לו ולכמה חכמים ברור קמו חכמים עלה דמלתא ונתברר להם שאין מזה חשש כלל כי חקרו ודרשו שבעלי אומניות אלו אם אפשר זו עושה מעפר אדומה, וזו עושה מזכוכית, ונתברר הדבר להם שהכל עושין מזכוכית. ומה שהביא עוד שם בדף ל"ז ע"ד מספר מהר"ם שיק שראה במכתבי העתים שהעידו האומנים דהצפוי הוא חרס ע"ש, הנה מלבד שאין לסמוך על עדות כזו שהיא כתובה במכתבי העתים מאחר דלא ידעינן שהכותב והמעיד הוא בר סמכה עכ"ז, הנה בודאי דאותם האומנים לא העידו שזה הצפוי כולו עפר אדומה כי אנחנו רואין בחוש הריאות בזה הצפוי אחר שנקלף מאיליו שיש בממשו חלקי זכוכית דקים מאד מאד, וא"א להיות כולו עפר אדמה אלא מעורב בו זכוכית בודאי, ועתה יש בזה ספק גדול לענין דופיו, דודאי יש לומר לא ארז"ל חרס אינו יוצא מדופיו בהגעלה אלא רק אם כולו עפר אדומה, אבל אם מעורב בו זכוכית יוצא מדופיו בהגעלה, דאפילו אם יש שם עפר אדומה בודאי עכ"ז כיון דמוכרח שיהיה מעורב עמו זכוכית אפשר בכה"ג יוצא מדופיו בהגעלה, ועוד דאיכא סניף בזה לומר כיון דהצפוי הוא כולו דק וקלוש כגלדי בצלים הנה מחמת דקותו שולט בו החום של ההגעלה, ולפי ערכו זה החום נחשב כחום הכבשן שמוציא דפיו של כלי חרס.

ונראה נמי שיש לעשות בענין זה כמה ספיקות והוא ספק אם זה הצפוי הוא חרס או זכוכית, ואת"ל הוא חרס שמא מעורב בו זכוכית, וכיון דמעורב בו זכוכית יוצא מדופיו בהגעלה, ועוד איכא ספק נמי שמא מחמת דקותו שולט ופועל בו חום ההגעלה להוציא דפיו ממנו וכו'. שוב הראו לי ספר תשובות מהרי"א ז"ל סימן קי"ג שכתב, העיד אחד לפניו בשם האומנים העושים כלי ברזל בשוע לבן הנז"ל, שצריכים הם גם לצורך משיחת השוע לבן איזה משקה חמץ (גייסט) הוא המעמיד הטיחה ההיא, עכ"ל, ואחר המחילה תמהני על הרב הנז' איך העלה דברים אלו בספרו דהא ודאי כל אחד יבין מדעתו דאותה עדות הבל היא, דמשיחה זו איך תתקיים בכלים אלו כדי שתעמיד הטיחה ותקים אותה, מאחר דכלים אלו משתמשין בם בחמין, ויש מהם קדרות שעומדין על האש ואחר כל שמוש רוחצים ומדיחים אותם, ואיך יתכן שתשאר המשיחה ההיא של המשקה הנזכר ואיך תתקיים אפילו שבוע אחד כדי שתעמיד הטיחה, ואיך לא תעבור המשיחה בשמוש מאות ואלפים פעמים, גם ודאי אפילו אם יעשו מן הדגן שהוא חמץ שכר חזק שקורין שפירטו [ספירט, כהל] אין בו כח להעמיד הטיחה, גם לפי דבריו שלא תתקיים ותעמוד הטיחה אלא ע"י משיחה זו של חמץ א"כ נאסור גם הכלים של פ'רפ'ורי שגם הם יש עליהם טיחה כזו, ואם טיחה של פ'רפ'ורי תעמוד ותתקיים בלא משיחה, גם זו הטיחה תתקיים בלא משיחה. גם מפורש בסוף סימן תנ"א שיש מקומות שאין משתמשין בפסח בכלי חרס חדשים שהם מצופים בזכוכית לפי שמקצת האומנים עושים פעולת הצפוי ע"י סובין, והרי יש כאן חמץ בלוע בתוך הצפוי, וכתבו הפוסקים דחומרא זו אין בה טעם כי מאחר דנעשה באש נשרף הסובין, ולכן הסכימו דאין להחמיר בזה אלא במקום שנהגו להחמיר ע"ש, ופה עירינו בג'דאד אין לנו חומרא זו ולא אשתמיט לשום פוסק לחוש באלו כלי חרס המצופין משום משיחה במשקה חמץ, ובכל מקומות רבני אשכנז מצויים כלי חרס אלו שקורין פרפורי ויודעים איך הם נעשים דקרובים הם למקום שנעשים שם, ויש גם אצלם במדינתם נעשים ואין שום א' מגאוני אשכנז קרא ערער בדבר זה שבדה אותו האיש מלבו. ודע כי מדברי הפוסקים שדברו בכלים אלו שקורין פרפורי שכתבו עליהם שהם כלי חרס המצופין בזכוכית דקרו לטיחה על שם הזכוכית יוצא לנו הוכחה לבטל דברי האומרים שטיחה זו של כלי ברזל היא מעפר אדומה וכנז"ל. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר, עכ"ל. הרי דס"ל שיש להקל בדבר מפני שציפוי זה עשוי מזכוכית ואפילו את"ל דהוי ספק, מ"מ יש להקל בדבר.

ובאמת שבצאתי חפש'י באמתחות הפוסקים מצאתי להגאון ר' אלעזר הלוי איש הורוויץ בשו"ת יד אליעזר (סימן צו) שנשאל בזה והביא דברי רבו החת"ס הנ"ל וכתב שלא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה לאסור איסור ולהפסיד ממון ישראל וכו', ולכן נראה שיש להקל בהגעלה כיון שלא ידעינן כלל אם הצפוי חרס הוא, ובליבון חיישינן דלמא פקעי, והתורה חסה על ממונם של ישראל, ועוד שיש לחוש שמא לא ילבנם כראוי, ולכן טוב להגעילם ג' פעמים להכשירם בזה, אלא שסיים שם שמכיון שכבר כתב החת"ס לאסור, יש להקל רק במלוי גחלים, ע"ש. (וע"ע שם בסימן פ"ד שאסר זאת לגמרי, וצ"ל דהדר ביה). וכיו"ב כתב בשו"ת מהרש"ם ח"א (סימן ריז) שגם אי נימא דהלובן הנדבק מתחלת עשייתן נעשה גוש אחד עם הברזל כמו שכתב רו"מ [השואל שם] דיש לומר דגם הח"ס מודה בכי האי גוונא, מכל מקום במה שצובעים אחר עשייתן לכ"ע אינו נעשה גוש אחד, ולכ"ע מהני הגעלה בהם בצירוף דיש לומר דאם הצבע מין אבן וכלי חרס הרי הם כשני כלים ואין הבליעה נכנס כלל לתוך הברזל וכיון דמבפנים אין דרכו ליקלף בהולכתן אלא מבחוץ שפיר יש לצרף דבר זה. ואע"ג שהשד"ח כתב בשם חכם אחד שהעיד שבחן וניסה שאין הכלים הללו בולעים כלל והם כזכוכית ממש. והשיג רו"מ שהרי מבואר בתוס' דגם בציפוי זכוכית לבד בולעין, מ"מ לק"מ דהתם משום דברייתן מן החול ולא נתבשל יפה בולעין שלא יצא מהם החול, אבל הכא שהובחן שאינם בולעים מסתמא אינו מין זכוכית או שנתבשל יפה וכפי הפאבריקען שבזה"ז אין שום סברא לומר שלא נתבשל יפה, עש"ב. וגם בשו"ת דברי יששכר גרויבארט (סימן פב) העלה להקל בזה מפני שיש לומר דאינו חרס ואפילו את"ל דהוי חרס, יש להקל להגעילו אחר 24 שעות דהוי איסורא דרבנן בפרט שהמנהג להקל בזה, ע"ש.

ואחר כותבי כל זאת עיינתי בספר חזון עובדיה הלכות פסח למרן הראש"ל נר"ו ושם בעמוד קנ"ז ואילך הביא דברי החת"ס ותלמידיו ושהרב יד אליעזר פקפק עליו והוסיף שגם בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סימן קיב סק"ד) העלה להקל בזה בהגעלה, ושהרב ערוך השלחן העלה להקל בזה בהגעלה ג' פעמים ושכן העלה הגאון מהרש"ם בתשובה, ושכ"כ בספר זר זהב על האיסור והיתר (סימן נח אות יג), ששמע שהעיר וילנא נוהגים להקל בהגעלה, ושכ"כ בספר תורת אביגדור (סימן תנא), ושגם בשו"ת דברי יששכר ומהר"ש אנגיל ח"ה (סימן צט) כתב כן, וסיים שאע"ג שבשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סימן קיג) כתב להחמיר בזה, ודלא כהגאון אב"ד אייבשיץ שהתירם בהגעלה, כשאינם בני יומן, ובפרט לענין חמץ, מ"מ כבר השיג עליו לנכון בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן כח) שאיך האמין לדברי הבל כאלה עד שהעלם על ספר, וכל אחד יבין שאין יסוד לדברי הבל אלה וכו', ולכן יש להורות להגעילם ועל הצד הטוב ביותר יגעילם ג' פעמים, ע"ש. ודלא כמ"ש בשו"ת שואל ונשאל (חיו"ד סימן פב) לדחות דברי הרב פעלים, שאין דבריו מוכרחים, וכבר כתב בשו"ת חשב האפוד ח"א (סימן קיז) ד"ה ומהאי טעמא, שלמעשה נתפשט מאד המנהג להתיר כלי אמאייל בהגעלה וכן עיקר, ועל צד היותר טוב יש להגעילם ג' פעמים כמ"ש הרב פעלים, עכ"ד החזו"ע שם.

אולם כשדיברתי בזה עם ידידי דניאל נשיא הי"ו ועוד מומחים בענין זה כולם אמרו בפה מלא שכלי אמאייל של זמנינו כולם עשויים מחומר הנוצר מהתכת אבקת זכוכית ואין שום כלי אמאייל שנעשה מציפוי חרס. וגיסי היקר ה"ה יצחק קדושים הי"ו המציא לי אנציקלופדיה ויקיפדיה (ערך אמאייל) ושם כתוב לאמר: אמאייל (באנגלית: ENAMEL) הוא חומר צבעוני הנוצר מהתכת אבקת זכוכית על שכבת מצע (כגון מתכת וכיו"ב) על ידי אפייה (לרוב בטמפרטורה של 750 עד 850 צלזיוס) ניתן להתיך אמאייל על רוב סוגי המתכות, אבקת הזכוכית נמסה, ולאחר שהיא מתקשה היא הופכת לחומר זגוגי, חלק ונוקשה, העמיד בפני אש וכימיקלים, האמאייל עלול להיסדק או להישבר במקרה ושכבת הבסיס עליו נוצר, נמצאת תחת לחץ או מתעקמת, האמאייל יכול להיות אטום או שקוף, וניתן ליצור אותו בשלל צבעים. יצירת אמאייל היא טכניקה שימושית עוד מימי המצרים הקדמונים, שיצרו אמייל על כלי חרס ואבן, גם ביוון העתיקה, בסין, יפן רוסיה והקלטים השתמשו בטכניקה זו, עכ"ל.

נמצא שכל הפוסקים הנ"ל שדנו אודות כלי אמאייל דיברו על כלי אמאייל של זמנם שהיה ספק אם הציפוי נעשה מחרס או מתכת, אבל בזמנינו שנתגלה שהציפוי נעשה מזכוכית בודאי דמהני הגעלה, וכבר העד העידו כמה אחרונים זצ"ל שאף בזמניהם היו הכלים הנ"ל עשויים בצפוי זכוכית, ואע"ג שהחת"ס, הרב פעלים ועוד אחרונים כתבו שקשה לסמוך על עדות זו, מ"מ כל זה בזמנם שהכל היה נשמר בסוד, אבל בזמנינו שהכל פתוח ומפורסם באמצעי התקשורת למיניהם וכולם יודעים מאיזה רכיבים מורכב כל דבר, ואף לפי חוק המדינה יש חיוב על כל יבואן או מייצר לומר את רכיבי הכלי, בודאי שיש לסמוך על עדות זו. וכיו"ב כתבנו בס"ד בספר פסקי משה על הל' טבילת כלים (טהרת כלים, פ"ב ה"ו) משם הגר"מ הלוי זצ"ל שכיון שבזמנינו כלי הפורצליין נשתנה אופן עשייתן, ממילא צריך להטבילם במקווה קודם השימוש בהם, עש"ב, ומינה לנ"ד.

והנה בפנים כתבנו שכיון שבזמנינו השתנתה המציאות וכל הכלים הנ"ל מצופים בזכוכית, ממילא דינם ככלי מתכת המצופה בזכוכית שמועיל לו הגעלה, וכוונתנו שאין לומר שיש להתירו ללא הגעלה כדין כלי זכוכית שאינם צריכים הגעלה כמבואר בש"ע (סימן תנא סכ"ו), ודבר זה נלמד ממ"ש מרן ז"ל בסעיף כ"ג שכלי חרס המצופין בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס, וביאר הרא"ש (פסחים פ"ב ס"ח) דאע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי, ע"ש. וה"ה בנ"ד דכיון שהציפוי זכוכית נצרף עמו בכבשן ממילא דינו כדין כלי מתכת שצריך הגעלה. ומ"ש הרמ"א בסעיף כ"ו שכלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט, אין להגעילו, לשיטתיה אזיל דלא מהני הגעלה לכלי זכוכית וכמבואר בב"י שם, אבל לדידן דמהני הגעלה לכלי זכוכית ממילא דינו ככלי מתכת המצופה בזכוכית דמהניא הגעלה, ולרווחא דמילתא יגעילו ג' פעמים וכמ"ש האחרונים הנ"ל. ושו"ר בשו"ת חמדה גנוזה להגר"ד שלוש (סימן טז אות יא) שכתב שאע"ג שבזמנינו כלי אמאייל מצופים בזכוכית, מ"מ אין לדונם ככלי זכוכית שאינם צריכים הגעלה כיון שאנו רואים שהמתכת מכהה עם הזמן וזה מוכיח שהוא בולע ושצ"ל שכיון שהוא נצרף עימו בכבשן בלע וכמ"ש הרא"ש, ע"ש. והוא כדברינו בס"ד.

הכשר כלי עץ, אבן וסיבית

כב. כלי אבן וכלי עץ וכלי עצם דינם ככלי מתכות שמועיל להם הכשר, וכמ"ש הרי"ף (פסחים ח:) שאין חילוק בין כלי עץ או אבן או מתכת כולן דינם שוה להתירן בהגעלה ושה"ה לכלי גללים וכלי אבנים, ע"ש. וכן כתב שם הרא"ש (סימן ז). וכן דעת הרמב"ם בפרק ה' (הכ"ג - כ"ד), והובא בב"י סימן תנ"א וכתב שכן נהגו העולם, ע"ש. וכ"פ בש"ע (ס"ח) וז"ל: אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת, דינם להכשירם בהגעלה. הגה: וכן כלי עצם צריכים הגעלה (מרדכי פרק כל שעה), עכ"ל. והינו דוקא שהכלי חלק בלי שום סדק וגומא, וכמ"ש המשנ"ב (שם ס"ק נו), ומקורו בט"ז (שם ס"ק כד) וכמ"ש בשער הציון (שם ס"ק נח). ואם יש סדקים וכיוצא בזה אפשר להחליקו על ידי נייר זכוכית וכיוצא בזה ואחר כך יגעילו. וכמו שכתב כיו"ב הרמ"א בהגה לענין מדוכה של עץ שיש לקולפו בכלי אומנות, והוסיף שם שאח"כ יגעילו, והוא מדברי הגהות מימוניות. וביאר המשנ"ב שם (ס"ק צא) שהקילוף לבד אינו מועיל משום דהבליעה הוא מעבר לעבר ואינו יוצא אלא ע"י הגעלה, ע"ש. ועיין במשנ"ב איש מצליח (בהערות שבסוף הספר עמוד פו) שהעירו בזה על דברי הרמ"א ממ"ש איהו גופיה ביו"ד סימן צ"ח (ס"ד), ע"ש. ועץ סיבית שהוא עץ טחון שמדביקים ומהדקים אותו עד שנעשה לחתיכה אחת, לכתחילה אין להגעילו. כי הנה מלבד שהגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א בספרו חוט השני (פסח, סימן תנא סי"א אות ד) כתב שיש לחוש שהוא בולע ולא פולט, עוד בה, שראיתי בספר פסקי תשובות (סימן תנא סוס"ק לב) שהביא שבספר שערים המצויינים בהלכה (סימן קטז סק"ג) כתב להקל בזה, והעיר עליו שם (בהערה 171) שיש לחוש שמא לא יגעילנו יפה כי עץ סיבית רגיש מאוד למים, ע"ש. בפרט שחיפשתי דין זה בספר שערים המצויינים בהלכה (סימן קטז סק"ג) ולא מצאתיו, ומכל הני טעמי לכתחילה יש להחמיר בזה.

הכשר כלי ניילון ופלסטיק ובקליט

כג. כלי ניילון ופלסטיק ובקליט דינם ככלי מתכות שבולעים אבל אפשר להכשירם לפסח אפילו לאשכנזים, ואף על פי שיש שכתבו שיש לחוש שבשעה שיגעילם יחוס עליהם שמא יתקלקלו ולא יגעילם היטב, מכל מקום אין לחוש לזה שהרי יש להכשירו כפי שימושו, וכיון שלא חס להשתמש בהם גם לא יחוס להגעילם. הנה מכיון שכל כלים אלו לא היו בתקופת חז"ל ואין לנו גילוי אם דינם ככלי מתכת שמועיל להם הגעלה או דינם ככלי חרס שלא מועיל להם הגעלה, ממילא תחילה וראש יש לבדוק ממה עשויים הכלים הנ"ל, והנה מצאתי בספר שערי הלכה להגר"ש אפרתי (סימן ה) שדן בזה וכתב שם שפנה למכון ויצמן למדע ברחובות והשיבו לו בזה"ל: הם מוצרים של תעשיה כימית כבדה ומבוססים על חמרי יסוד מנפט, פחם או מוצרים חקלאיים, התעשיה הישראלית הופכת חומרים אלה לצורות הדרושות על ידי כבישה או הזרקה, בתשובה למרן ראש רבני ישראל הגריא"ה הרצוג זצ"ל כותב הא' הנכבד מר הילמן: החומר שמשתמשים בו בשביל פלסטיק נקרא "סרטינה", זה חומר סינטטי המורכב מפחם יסודי ונפטי, לברור תהליכי היצור פנינו להרה"ג הרי"ז דיסקין שליט"א רבה של פרדס חנה, מקום בית חרושת לכלים פלסטיים, הכותב: בררתי בביח"ר ע"ד הכלים הפלסטיים "דורה פלסטיק", והסבירו לי כי החומר הוא פטרול, ז"א מוצרי נפט שמתאדים ומייצרים אטילן הנהפך תחת לחץ לפלסטיק, הם בולעים ויש בהם פילי סדקים- גם השרי' אינה מתאימה כי תשמישם בחם. להגעילם אפשר, אך אם יחזיקו יותר מדי בחמים עלולים להתקלקל. למען יתר בירור פנינו לשני המלומדים יר"א הה' הד"ר זילברשטיין והד"ר שנרב ובמכתבם אלינו אשרו: א. החלקות של השטח העליון של הכלים הפלסטיים אין בדרך כלל להשוות אותה לחלקות של זכוכית. ב. החומר הגלמי ממנו מיצרים את החמרים הפלסטיים איננו אדמה (שזה החומר ממנו מיצרים כלי חרס). ג. החומר הגלמי ממנו מיצרים את הכלים הפלסטיים יכול להיות נפט, שהוא חומר נוזלי או אדים (גזים) הנוצרים מפחם או חמרים צמחיים כמו עצים (צללוזה). ד. ברובם הגדול משתמשים בנפט גלמי לייצור הכלים הפלסטיים, עכ"ל.

ועתה הבוא נבוא לעמק יהושפט, הנה אחר שנתבאר שכלי הפלסטיק וכיוצא אין להם שייכות לחרס כלל ועיקר, ממילא יש לדונם ככל כלי מתכות דמהניא להו הגעלה, וכן כתב הגר"ש אפרתי שם שאחר שהביא העדות הנ"ל כתב שבודאי אין לדון כלי פלסטיק וכיו"ב כדין כלי חרס דלא מועיל להו הגעלה, אלא ששם רצה לדמותם לכלי זכוכית דאליבא דהרמ"א דינם ככלי חרס כמבואר בש"ע (סימן תנא סכ"ו) ואסיפא דמילתא כתב שיש להקל בזה אפילו לדעת הרמ"א, ע"ש. וא"כ כל שכן שיש להקל לספרדים דס"ל שכלי זכוכית אינם צריכים הכשר כלל ובשטיפה בעלמא סגי להו. גם בשו"ת חלקת יעקב ח"ב (סימן קסג) דן בזה ואחר שהאריך בזה דימה כלי פלסטיק לכלי גללים ואבן דקי"ל דמועיל להם הגעלה כמבואר בש"ע (שם ס"ח) והוכיח שם שבודאי אין להתירם ללא הגעלה, ובסו"ד הביא עדות ממומחה אחד שהוא כעין העדות שכתבו מכון ויצמן הנ"ל וסמך עליהם סמיכה גדולה כיעוש"ב.

וכן בקודש חזיתיה להגאון ר' טוביה יהודא טביומי זצ"ל בשו"ת ארץ טובה ח"א (חאו"ח סימן לט) שנשאל בזה והאריך הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו ואסיפא דמילתא העלה להקל אלא שסיים שם שלמעשה יש לחוש מפני שאינו יודע באופן רשמי והחלטי כיצד מכינים את הכלי, ע"ש. ולפ"ז בזמנינו שברור לנו כיצד מכינים כלי זה וכאמור, בודאי שאין לחוש לזה. גם בשו"ת שרידי אש ח"א (סימן מו עמוד קכח) כתב בזה"ל: בתשובה על מכתבו מי"ח דנא, הנה בדבר הגעלת כלים הנעשים מפלאסטיק, כבר נהגו להגעיל אותם כדרך תשמישם (עיין או"ח סימן תנ"א ס"ו) דלא עדיפי מכלי זכוכית. והנה בכלי זכוכית יש מחלוקת הראשונים: שיטת הראבי"ה ודעמו, דכלי זכוכית אפילו משתמש בחמין אינו צריך הגעלה דלא בלעי. ושיטת רבנו יחיאל ודעמו, דלא מהני הגעלה ועיין בב"י שם ד"ה וכל, שהביא השיטות הנ"ל ובש"ע או"ח סימן תנ"א פוסק, שאפילו משתמש בחמין לא בעי הגעלה וסגי בשטיפה בעלמא. ואולם הרמ"א כותב שהמנהג להחמיר. ע"ש במג"א ובביאור הגר"א, אולם האחרונים מדמים כלי פלאסטיק לכלי גללים דמהני הגעלה, ועיין במנחת יצחק (סימן פו), שביאר בהרחבה ועכ"פ אין להתיר בלא הגעלה, דמי יאמר לנו שכלי פלאסטיק עדיף מכלי זכוכית שאינו בולע כלל?

תוכן העניינים

הלכות הגעלת כלים לפסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה