פרק א' - הכשר כלים לפסח · הכשר לכלים שבלעו בכלי שני או בעירוי מכלי שני/והכשרתם ע"י מדיח כלים
יד/ב. כמו כן כלים שהדרך להשתמש בהם בכלי שני וכגון צלחות מתכת שרגילים לערות את התבשיל מתוך הסיר או הקדרה לתוך קערה גדולה, ומן הקערה נותנים אל תוך הצלחת, וכן כפות ומזלגות וכיוצא בזה, די להכשירם בכלי שני, דהיינו שיערו רותחים מכלי ראשון אל תוך קערה גדולה, ויכניסו לתוכה הצלחות והכפות הללו, וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע, והבאנו לשונו לעיל בהערה 38, ע"ש. וראיתי למרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה פסח (עמוד קמד-קמה) שהביא לשון מרן ז"ל ביו"ד סימן ק"ה (ס"ב), שיש אומרים שכלי שני לא מפליט ולא מבליע ויש אומרים שמפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה, והכריע מרן ז"ל שראוי להזהר בדבר לכתחילה, ובדיעבד מותר בלי קליפה, ובהדחה בעלמא סגי, והקשה, שאם כן מדוע הצריך כאן הכשר לכלי שני, והלא די בהדחה בלבד, ואע"פ שבשאלתות (סימן קלז) איתא, קערות שתשמישן בכלי שני, כי נטיל מדודא (מן הדוד של כלי ראשון) ושדי עלייהו שפיר דמי. וכ"כ הרי"ף והרא"ש (בפרק כל שעה), נראה דמיירי בכלים שהיו מערין מכלי ראשון לתוכן, וכפי תשמישן, על ידי עירוי, הכשרן על ידי עירוי, אבל כלי שני ממש אינו צריך הכשר כלל, וכתב מרן הראש"ל נר"ו שראה שכבר נרגש בזה הגר"א (שם סק"ה) ושגם הנצי"ב בהעמק שאלה (סימן קלז אות ט) תמה בזה על הש"ע, ודוחק לומר שכל שאפשר להכשירו נחשב לכתחילה, וא"כ תימה על הש"ע שסתם באו"ח כהרשב"א שמפליט ומבליע, היפך מסקנתו ביו"ד, ותירץ מרן הראש"ל שם, שנראה שהוא חומרא בעלמא משום חומרא דחמץ, ושכן ראה שכתב הגר"א בביאורו (סימן תמז ס"ג), ע"ש. ועיין לעיל בפרק ג' ובהלכה כ"ז הערה 48 שבארנו הדברים אחרת, קחנו משם.
פש גבן לברורי האם הדין כן גם בצלחות וקערות שהדרך ליתן מאכל גוש כגון בורקסים וכיוצא בזה, שהרי כבר כתב באיסור והיתר (כלל לו אות ז) דבכהאי גוונא דינו ככלי ראשון, וכ"כ עוד אחרונים וקבצם כעמיר גורנה בספר מנוחת אהבה ח"ב (עמוד שלה הערה 70), והנה לפמ"ש בספר מנוחת אהבה שם לענין שבת שראוי להחמיר בזה, וכ"כ בילקוט יוסף (או"ח י' עמוד רב), א"כ י"ל דה"ה בנ"ד, אולם בספר ילקוט יוסף (חיו"ד ג' עמוד קיג ואילך) הביא משם אביו בספר מאור ישראל שהעלה להקל בזה, ושכן משמע מסתימות לשונו בחזון עובדיה הנ"ל שכתב דסגי בעירוי מכלי ראשון ולא חילק בין דבר לח לדבר גוש. ולפ"ז יש להקל בזה, ונראה שהמחמיר בזה תבוא עליו הברכה. ובשו"ת אור לציון ח"ג (פ"י ס"ו) החמיר בזה מן הדין, ולענ"ד מעיקר הדין אפשר להכשירו ע"י עירוי מכלי ראשון ורק המחמיר תע"ב. ואפשר להכשירם בתוך מדיח כלים וזאת בתנאי שיפעילו אותו לכל הפחות בחום של 50-60 מעלות. דכיון שהמים שבמדיח כלים חשובים ככלי ראשון ממילא כשהם נשפכים על הכלים שבמדיח, הו"ל עירוי מכלי ראשון, ושפיר דמי להגעיל הכפות והמזלגות בכהאי גוונא. והן אמת שבתחילה חשבתי דרכי לומר דלא מהני הכשר לכלים הנ"ל על ידי מדיח כלים, הואיל ובדרך כלל כפות, כפיות מזלגות וצלחות שמשתמשים בהם בכלי שני הינם בחום של כמעט 100 מעלות ולכל הפחות 80 מעלות, וא"כ לא יועיל להם הכשר על ידי מדיח כלים שחום מימיו מגיע ל-65 מעלות לערך, שאין כאן כבולעו כאן פולטו, וראיה ממה שיתבאר בס"ד להלן בפרק ג' הלכה א' שהכשרה על ידי ליבון קשה צריכה להיות עד שיתחמם הכלי בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, דלא אמרינן כבולעו כך פולטו במדת החום, שהרי רוב ככל הבליעות אינם בשיעור של "ניצוצות" ואעפ"כ הצריכו שיעור זה ולא חילקו ברמת הבליעה, אלא כלל זה נאמר אך ורק בצורת השימוש, וחכמים הצריכו להגיע לרמת החום המקסימלית, וא"כ ה"ה בנ"ד דכיון שהמים שבמדיח לא מגיעים לרמת החום המקיסמלית או לכל הפחות לרמת החום שנבלע האיסור, ממילא אי אפשר לומר שהאיסור יפלט על ידי כך.
אולם שוב בינותי בזה ונלע"ד שלמעשה אפשר להקל בזה, כי הנה הטור ביו"ד סימן קכ"א הביא שני דעות מהו נקרא כלי ראשון שאפשר להגעיל בו, שיש אומרים כלי ראשון בעודו רותח אפילו אינו על גבי האש, ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו ע"ג האש צריך שתהיה ג"כ ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, ע"כ. וביאר הב"י שם, שמ"ש ויש אומרים אם נשתמש בכלי בעודו על האש שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, טעמם משום דכלל גדול בידינו (פסחים ל: עד. וסוף ע"ז) כבולעו כך פולטו וחמין שהעבירן מהאור מרותחים אף על פי שנתנו להם דין כלי ראשון לענין בישול בשבת, מכל מקום הדבר ידוע שאין חומן כל כך גדול כמו בעודן על האור, הילכך כלים שבלעו איסור בעודן על גב האור לא יפלטוהו על ידי חמין שהעבירו מהאור, וטעם בעלי סברא הראשונה דכיון דעדיין הוא רותח מחמת שהיה על גב האור חשיב כלי ראשון ממש, דאין הפרש זה שהיה על גבי האור ועכשיו אינו על גבי חשוב כל כך הילכך, עדיין דין כלי ראשון עליו לכל דבר, ולהלן בפרק ג' הלכה ט' הארכנו בזה בס"ד ושם נתבאר שמדברי מרן ז"ל מבואר דס"ל כדעה ראשונה שכלי ראשון בעודו רותח אפילו אינו על גבי האש, ושכן כתבו בדעתו רוב ככל האחרונים דבכהאי גוונא סמכינן על מ"ד היתרא בלע, ע"ש. ומפורש יוצא דס"ל למרן ז"ל שכלים שבלעו איסור בעודן על גב האור אפשר להכשירם על ידי חמין שהעבירו מהאור, כיון דעדיין הוא רותח מחמת שהיה על גב האור, ממילא חשיב כלי ראשון ממש כל זמן שהוא בשיעור חום שהיד סולדת בו. וא"כ בנ"ד שאע"ג שהכלי שני בלע בחום של 80-90 מעלות אעפ"כ יועיל לו הכשר בכלי שני בשיעור של 60 מעלות, שכל זמן שהם בשיעור של חום שהיד סולדת בו עדיין נקרא כלי שני לכל דבר. וכן מבואר ממ"ש בפרק ג' הלכה י"ג שאין חילוק ברמת החום שבה השתמשו בכלי ראשון ובכל מקרה אפשר להגעילו במים רותחים וכאמור, ולכן סיר לחץ שחומו מגיע ליותר ממאה מעלות, מועילה לו הגעלה במים רותחים שאינם מגיעים לחום זה, שכן מבואר מסתימות לשון הפוסקים שכתבו שכל כלי ראשון מועיל לו הגעלה ברותחין, ולא חילקו בין השתמשו באותו הכלי במים רותחים מאוד. וכן מבואר ממחבת שמטגנין בה בשמן, דמהני לה הכשר במים רותחין, אף על פי שהשמן מגיע ליותר ממאה מעלות כנודע. וה"ה בנ"ד.
ואמנם אם עדיין יטען הטוען שהכשרה על ידי ליבון תוכיח, שצריכה היא להיות עד שיתחמם הכלי בשיעור שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, דלא אמרינן כבולעו כך פולטו במדת החום, שהרי רוב ככל הבליעות אינם בשיעור של "ניצוצות" ואעפ"כ הצריכו שיעור זה ולא חילקו ברמת הבליעה וצריך להגיע לרמת החום המקסימלית וכאמור, ועוד אפשר לומר שמה שהתירו להגעיל כלי במים שאינם מבעבעים ואינם על גבי האש, מדובר שהם עדיין בשיעור חום של 100 מעלות (והוא דוחק כדמוכח ממ"ש לעיל), מכל מקום יש להשיב על זה דכיון דקי"ל שכלי שני מבשל כדי קליפה כמבואר מדברי מרן ז"ל ביו"ד סימן ק"ה (ס"ב) שהבאתי בהערה הקודמת, וממילא בכהאי גוונא סגי במים בשיעור חום שהיד סולדת בו הואיל ולא נבלע החמץ בכולו אלא רק במקצתו, וכעין זה בארנו בס"ד בפרק ג' הלכה י"א שאף על פי שראוי ונכון להגעיל את הכלים בזמן שכלי ההגעלה על האש ומעלה בועות, מכל מקום בכלים שבלעו חמץ על ידי שריה מעת לעת או על ידי מליחה, אפשר לכל הדעות להגעילם בכלי ראשון רותח שאינו על האש ואינו מעלה בועות, דכיון דקי"ל (חולין צז:) מליח כרותח היינו לצלי, ואסור כדי קליפה, וכמבואר בש"ע (יו"ד סימן צא ס"ה), וממילא שמעינן מינה שכיון שלא נבלע בכלי כמו שבלע בבישול, בודאי דמהני ליה הגעלה בכלי רותח שאינו על האש, שהרי לדעת הסוברים שאם נשתמש בכלי בעודו על האש שצריך שתהא ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, טעמם משום דכלל גדול בידינו (פסחים ל: עד. וסוף ע"ז) כבולעו כך פולטו וכמ"ש הב"י הנ"ל וא"כ בנידון זה שלא השתמשו בכלי על האש בודאי דסגי בחום זה, ומינה לנ"ד. ואפילו את"ל שאין דבר זה מחוור, שהרי לדעת כמה מהאחרונים כלי שני בולע בכולו כמבואר בדברי הש"ך והט"ז ועוד אחרונים בסימן ק"ה שם, מכל מקום מצאתי בספר חסד לאברהם (להרה"ג אורי יצחקי הי"ו ראש כולל גאון יעקב דימונה, מלאכת מבשל סימן יג אות יז) שאחר שהביא שבשו"ת ערוגת הבושם נתקשה בזה ושתירץ בשם בנו שו"ת משפטיך ליעקב כמ"ש אנו בעניותינו, העיר שם הרב חסד לאברהם שיש לפקפק על תירוץ זה הואיל וכמה אחרונים ס"ל שכלי שני בולע בכולו, וכתב ליישב אחרת, שכיון שבכלי שני אין הבליעה בחום של רתיחות מים, על כן קים להו לחז"ל דכל חום שהיד סולדת בו מפליט ובליע הבליעה שבלע בכלי שני, דומיא שמה שהתירו להגעיל סירים וקדירות שבלעו בחום של יותר ממאה מעלות, על ידי כלי שחומו מאה מעלות, ע"ש. וכל שכן בנ"ד שבדרך כלל כלי הצלחות והסכום אינם כלי שני אלא דינם כעירוי שני, שהרי בדרך כלל מוזגים מהסיר לצלחת ע"י מצקת וכיו"ב, ובודאי שיועיל עכ"פ עירוי מכלי ראשון בחום שהיד סולדת על דבר שצריך עירוי מכלי שני, שעירוי מכלי ראשון פולט יותר מעירוי מכלי שני ופשוט. וכן מצקת אפשר להגעילה בכלי שני, אלא אם כן דרכו להשהות המצקת בתוך הכלי ראשון שאז יש להגעילה על ידי כלי ראשון או על ידי עירוי מכלי ראשון. וכמו שנתבאר לאורך ולרוחב בספר מנוחת אהבה ח"ב (ס"י סעיף כג), ומינה לנ"ד. וכן כתבו במשנ"ב איש מצליח (סימן תנא עמוד 76 הערה 9). ודברים שהדרך להשתמש בהם כל השנה בחמץ קר, יש לשוטפו ולהדיחו היטב קודם הפסח. פשוט שזהו תשמישו וכבולעו כך פולטו. וכ"כ בש"ע (סימן תנא סעיף כה), ועיין להלן בהערה 80 (ד"ה ואחר העיון בדבריו) שבארנו הדברים בס"ד.