אור ברסלב
הלכות הגעלת כלים לפסח פרק א' - הכשר כלים לפסח › כל כלי מה תקנתו והכשרו

הלכות הגעלת כלים לפסח

פרק א' - הכשר כלים לפסח · כל כלי מה תקנתו והכשרו

אופני ההכשר לכלים

אחר שנתבאר בס"ד רוב ככל פרטי הדינים בהגעלה הבוא נבוא לפרט בס"ד לפי האמור כל כלי מה תקנתו והכשרו:

הכשר סירים, יורות, שיפודים ותבניות

לג. סירים ויורות שמבשלים בהם צריכים הגעלה במים רותחים בכלי ראשון שעל האש, ותבניות וכיוצא בזה שאופים בהם צריכות ליבון, ואם התבניות אינם יכולות לעמוד בפני הליבון, יש להחליפם בחדשות, אלא אם כן לא נתנו עליהם ישירות חמץ שאז מספיק להכשירם בהגעלה. והוא הדין לשפודים ואסכלאות שצולים בהם בשר על האש, ומערבים בהם חמץ או תבלינים שיש בהם חמץ, שצריכים ליבון באש בכדי להכשירם לפסח. עיין לעיל בהערה 51 ומשם באר'ה.

מחבת שמטגנים בה

לד. מחבת שמטגנים בה חמץ אינה צריכה ליבון אלא מותרת בהגעלה, שהואיל ומטגנים בה בשמן דינה כמשתמשים בה בדבר לח, כתב הראבי"ה (ח"ב פסחים סימן תסד) וז"ל: מ[חב]ת שמטגנים בה, הוגד לי בשם רבינו אבא מורי אחרי פטירתו נ"ע שהיה מצריכה ליבון, דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק, ולא זכיתי לדון לפניו, ונראה לי דסגי ליה בהגעלה, והכי נהוג עלמא. חדא דחזינן בפירקין דלענין חיוב חלה יהיב תלמודא לטיגון ולבישול חדא דינא. ותו שלא חילקו חכמים בין יורה ליורה, אף על פי שיש יורה שמטגנין בה חלב[י]ם. ותו דתניא בתוספתא בשילהי מסכת עבודה זרה היורות והקומקמוסין והטוגנין ומחמי חמין מדיחן ברותחין, עכ"ל. והרא"ש בפרק כל שעה (סימן ז) הביא דברי הראבי"ה הנ"ל והוסיף שיש אומרים דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן והוה ליה כמאפה תנור ונבלע בתוכה על ידי האור בלא משקה ולכך צריכה ליבון כמו שפודין ואסכלאות, וכתב ע"ז בזה"ל: ולא נהירא לי דאם באנו לחוש לזה אם כן כל קדרות של מתכת פעמים מחסרין המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדרה וצריך ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה, אלא היינו טעמא אף על פי שנשרף ונדבק לדופן הקדרה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדרה ולא מיקרי תשמישו על ידי האור להצריכו ליבון, עכ"ל. וכ"כ בתשובה (כלל יד סימן א) וז"ל: ומחבת, י"א דלא סגי לה בהגעלה [כו'] ובעי לבון כשפודין ואסכלאות, ולא מסתבר טעמא. דאם באנו לחוש לזה, א"כ כל קדירות של מתכת, פעמים מחסרון המרק מקדיח התבשיל ונשרף ונדבק לדפני הקדירה, יצטרכו ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה. אלא היינו טעמא, אע"פ שנשרף לדפני הקדירה, לחלוחית משקה יש בתבשיל, אלא שהוא יבש אצל דפני הקדרה, ולא מיקרי תשמיש ע"י האור להצריכו ליבון. ע"כ. גם המרדכי (סימן תקעז) כתב שם דמחבת בהגעלה סגי לה וכן כתבו הגהות בפרק ה' (הכ"ג אות א). וכ"כ האורחות חיים (ח"ב דיני טהרת כלים עמוד קנב) ובשיבולי הלקט (סימן רז) בשם הגאונים.

ומרן הבית יוסף בסימן תנ"א הביא מדברי הראשונים הנ"ל וסיים, "ואף על פי שהרשב"א כתב בתורת הבית (ב"ד ש"ד לה.) דמחבת צריכה ליבון , נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי אבי העזרי והרא"ש דמסתבר טעמייהו", עכ"ל. וכ"פ בש"ע (סעיף יא) וז"ל: מחבת שמטגנין (פירוש, שיוצקין בה שמן לאפותו) בה, מותרת בהגעלה, עכ"ל. ומבואר דס"ל שיש להקל בדבר ולא בעינן ליבון, ואמנם מרן ז"ל ביו"ד סימן קכ"א (ס"ד) כתב בזה"ל: מחבת שמטגנים בה, אע"פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון, עכ"ל. מ"מ כבר נרגש בזה מרן ז"ל בלשונו לשון הזהב שיש לחלק בין הדברים, וביאר הש"ך (סק"ח) דכיון דחמץ הוי היתרא בלע וכן משמע הטעם בב"י. וכן נראה מלשון המחבר כאן וכ"כ העט"ז. ע"ש. וכ"כ בביאור הגר"א (סק"ט). וכ"כ בקצרה הט"ז (סק"ג), וכ"כ בכה"ח (סימן תנא סק"ע) בשם האחרונים. והרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן צו) כתב לחלק שבמחבת של עכו"ם רוב תשמישן בלי מים, אלא ע"י משקין כגון שמן וכדומה לו, משא"כ במחבת של חמץ, ע"ש. ויש נפק"מ ביניהם לענין בשר וחלב ואכמ"ל, וע"ע בשו"ת אור לציון ח"ג (ס"י ה"ח) שהאריך בביאור הדברים. וכן מחבת שהשתמשו בה בכל השנה בדברים שאינם חמץ וכגון שעשו בו חביתות עם הרבה שמן וכיוצא בזה, וכמה פעמים השתמשו בה בחמץ, מועיל לה הגעלה לפסח. על פי מה שנתבאר לעיל בהלכה ל"ב ובהערה 81, קחנו משם.

סיר של עוגה ומחבת שנותנים בו מעט שמן

לה. כלי שנותנים עליו חמץ וטחין אותו בשמן מעט וכגון סיר של עוגה או מחבת שנותנים בו מעט שמן או תבנית של פשדיטות וכיוצא בזה רק בכדי שהאוכל לא ידבק, נחלקו הפוסקים האם תשמישו בלח ומועיל לו הגעלה או אם תשמישו ביבש וצריך ליבון, ולכתחילה ראוי להחמיר בזה, והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. אע"פ שנתבאר בהערה הקודמת שמחבת שמטגנים בה אינה צריכה ליבון אלא מותרת בהגעלה, מ"מ התם היינו טעמא שהואיל ומטגנים בה בשמן דינה כמשתמשים בה בדבר לח, אבל בנ"ד שמשתמשים בה בשמן מועט ורוב הפעמים השמן מתאדה דינו כבלע ביבש ובעינן ליבון, ובאמת שכן כתב הפר"ח (סימן תנא סעיף יא) וז"ל: וכל זה במחבת שמטגנין בה דגים וביצים וכיוצא, אבל אלו הטסין של נחושת שעיקר תשמישן אינו אלא לעשות פשטידא ומכניסן לתנור כך, נראה לי ברור דאף לדעת הרא"ש והמחבר ז"ל צריכין ליבון, שהרי אינו רוחש בשמן אלא נותנין מעט שמן בטיפסין כדי שלא תשרף הפשטידא, ואף בשפודין ואסכלאות עושין כן ואע"פ כן תשמישו על ידי האור מיקרי, נראה לי ודוק, עכ"ל. וכ"כ בשמו בכה"ח (ס"ק קלט) והוסיף שכ"כ הגר"ז, ע"ש.

וכן בקודש חזיתיה למרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן ז) שנשאל אודות סיר של עוגה שאופים בו חמץ, האם אפשר להכשירם בהגעלה בכדי להשתמש בהם בפסח או לא, ובתחילת דבריו כתב שאין לזה דמיון כלל למחבת שהותרה בהגעלה כנ"ל, כי הטיגון במחבת נעשה על ידי ריבוי שמן, ועל פי הרוב יש במחבת שמן בעין די והותר, ורק לפעמים השמן מתאדה ומתייבש לפי חום האש, אבל על פי הרוב יש שמן הרוחש במחבת, וקי"ל בשלחן ערוך או"ח (סימן תנ"א ס"ה), שבכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו, וגם כשמתייבש נשאר בו לחלוחית משקה, ובצירוף הטעם היתרא בלע, פסקו הראשונים להקל בהגעלה (וראה בכף החיים סימן תנ"א ס"ק ע"ה ס"ק ע"ו), אבל בסיר עוגה אף שסכים את הסיר בשמן מועט כדי שלא תדבק בו העוגה, הרי אינו אלא סיכה בעלמא, תדע, שהרי גם בשפודים ואסכלאות סכים אותם בשמן, וגם הבשר שצולים אותו עם פתיתי חמץ יש בו לחלוחית שומן, ואפילו הכי צריכים ליבון, והוא הדין לסיר עוגה שאין הגעלה מועילה לו, ושוב הביא דברי הפר"ח, הגר"ז, הכה"ח והמשנ"ב הנ"ל, וכתב ע"ז בזה"ל: אמנם ראיתי להרב שלחן גבוה שכתב לחלוק על דברי הפרי חדש, והעלה שגם בטסין של פשטידא די בהגעלה, אולם אין דבריו מוכרחים כלל, וכבר השיב לנכון על דבריו בספר אפי זוטרי הלכות פסח (סימן תנא סעיף יא), והעלה להלכה כהפרי חדש. וכן כתב בפשיטות בספר קדשי דוד חסאן שם, ואע"פ שבשו"ת תפארת אדם (חאו"ח סימן ט"ז) ד"ה ולענין, סובר להקל, ודלא כהפרי חדש, ושכן הסכים עמו להקל מורו הגאון מהר"י מנשה ז"ל, וכדעת השלחן גבוה, ע"ש. נראה שהעיקר כדברי רוב האחרונים שכתבו להחמיר. וכן כתב הגאון ר' יוסף זכריה שטרן בשו"ת זכר יהוסף (סימן קנ"ב). ע"ש. ולכן בהיות וסיר העוגה שנעשה מאלומיניום אינו יכול להחזיק מעמד בליבון, יש להצניעו עם הכלים של החמץ עד לאחר הפסח. [ורק בדיעבד אם עשה לו הגעלה, והשתמש בו (בקמח מצה אפויה) לפסח, יש להתיר, בהסתמך על דברי הראשונים הנ"ל שסוברים שחמץ היתרא בלע נחשב, ודי לו בהגעלה. ואף שאין הלכה כן, בדיעבד יש לצרף זאת לספק ספיקא], עכ"ל.

אולם אחר זמן נדפס ספר חזון עובדיה ושם (בעמוד קלד) כתב, שסיר שאופים בו עוגות חמץ בכל השנה, יש אומרים שאין לו תקנה בהגעלה, אע"פ שטחין בו שמן לבל תשרף העוגה, ומכיון שאי אפשר ללבנו שמא יפקע בחום האש, יש לקנות סיר חדש לפסח, ויש חולקים ומתירים אותו בהגעלה, והמיקל יש לו על מה שיסמוך, ושם בהערה הביא דברי השו"ג הנ"ל ושאע"פ שהחסד לאלפים העיר על דבריו שמסתימות הפוסקים משמע דלא ס"ל הכי, מ"מ בשו"ת תפארת אדם (חאו"ח סימן טז) ד"ה ומעתה, כתב עליו דזה אינו שהרי מוכח בתשובת הרשב"א דמחבת וטסין שוים לדינא, וכיון שיש פנים מסבירות לדברי השו"ג שלא לחלק בין טסין למחבת, וגם מעיד שהמנהג להתירן בהגעלה, המיקל לא הפסיד, עכ"ד התפארת אדם. והוסיף מרן הראש"ל שם שקצת יש לסייע להיתר מלשון הרא"ש גבי מחבת שאע"פ שלפעמים נשרף התבשיל ונדבק לדופן הקדירה, "לחלוחית משקה יש בו", ולא חשיב תשמישה על ידי האור להצריכה ליבון, ע"ש. ואע"ג שבשו"ת יחו"ד ח"א (סימן ז) מבואר אחרת, מ"מ כעת נלע"ד שאפשר להקל מכיון שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהפוסקים שסוברים דחמץ היתרא בלע מיקרי, ואפילו שפודים ואסכלאות מותרים בהגעלה, ואת"ל כדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ן דחמץ שמו עליו, שמא בטסין וסיר עוגה שטחין אותם בשמן יודו להקל, בסברת הרב שו"ג והרב תפארת לאדם הנ"ל, והואיל ויש כאן ס"ס, המורה להקל יש לו על מה שיסמוך, עכ"ד החזו"ע.

והנני להוסיף בס"ד שמלבד כל זה יש לצרף סברת הרא"ה, האהל מועד והאור זרוע שהבאנו לעיל בהערה 72 דס"ל דהא דאמרינן שדבר שתשמישו על ידי האש ללא לחות צריך ליבון על ידי האש, היינו דוקא שהאיסור הנבלע רואה את פני האש, כגון שיפודים ואסכלאות, אבל אם אינו רואה את פני האש ממש, כגון שנבלע במחבת או סיר שהכלי מפסיק בין האיסור והאש שתחתיו, מועיל לו הגעלה אפילו אם לא היה שום משקים, ע"ש. ולפי דבריהם בודאי שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך.

אלא שאחר הדברים האלה ראיתי למשנה ברורה איש מצליח (סימן תנ"א עמוד 78 הערה 2) שהביאו דברי האחרונים הנ"ל ומ"ש בשו"ת יחווה דעת, ושוב הביאו דבריו בחזון עובדיה הנ"ל, וכתבו שמדברי הרשב"א בתשובה אין ראיה לדברי השו"ג, רק מדברי השואל משמע כן, וגם הסיוע שהביא מלשון הרא"ש, אינו מוכרח, שלא היקל אלא כשיש לחלוחית משקה בשאר התבשיל, לא כן בטס של אפיה, ועוד שגם בשו"ג לא היקל אלא כשגם אחר האפיה והמאפה רוחש בשמן, כיעו"ש. לכן נראה למעשה שסיר עוגה וכיו"ב טעון ליבון, כמ"ש ביחו"ד וכדעת רוב האחרונים, עכ"ד.

ודבריהם היו נכונים אם מרן הראש"ל נר"ו היה מיקל בזה לכתחילה, אולם מכיון שגם הרב נר"ו מודה שלכתחילה יש להחמיר בזה ורק המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, א"כ בצירוף סברת הפוסקים דס"ל דחמץ היתרא בלע וסברת הפוסקים דס"ל שאם החמץ אינו רואה את פני האש ממש מועיל לו הגעלה אפילו אם לא היה שום משקים, בודאי שכן עיקר, בפרט אם מכשירו אחר שעבר 24 שעות משעה שנשתמש בו בחמץ, שחיוב הגעלתו מדרבנן. ושו"ר במשנ"ב הנ"ל בהערות שבסוף הספר (עמוד פו) שכתבו שבשעת הדחק המיקל להגעילן יש לו על מה שיסמוך, דמלבד הטעם של היתרא בלע, יש לצרף סברת הרא"ה בבדק הבית והרב אהל מועד דכל שאין התבשיל רואה פני האור א"צ ליבון, ע"ש. ולפענ"ד המיקל בזה אף שלא בשעת הדחק יש לו על מה שיסמוך וכאמור. ויש ליזהר בזה בקדרות של כוסכוס, איטריות, מקרונים וכל כיוצא בזה שפעמים רבות נותנים בהם שמן מעט בכדי שלא ידבק המאכל בקדירה, שלכתחילה אין להכשירם על ידי הגעלה אלא על ידי ליבון.

סכיני מטבח וכיוצא בזה

לו. סכיני מטבח שמשתמשים בהם בכלי ראשון יש להגעילם בכלי ראשון שעל האש, ואפילו אם פעמים נשתמשו בהם על האש ממש וכגון שתחבה באיזה פשטידא או עוגה שהם חמץ, יש להתירם בהגעלה, אבל סכינים שאוכלים בהם בכלי שני יש להכשרים בכלי שני. איתא בפסחים (ל:), אמר ליה רבינא לרב אשי, הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו? אמר ליה: לדידי חדתא קא עבדינן, אמר ליה, תינח מר דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי? אמר ליה, אנא כעין חדתא קאמינא; קתייהו בטינא, ופרזלייהו בנורא, והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין, והלכתא, אידי ואידי ברותחין, ובכלי ראשון. ע"כ. ונחלקו רבותינו הראשונים ז"ל בביאור הסוגיא, כי התוספות (שם ד"ה והלכתא אידי ואידי) כתבו בשם ר"ת בתירוצו השני דחמץ היתרא בלע, ולכן סגי בהגעלה ואין צריך ליבון על אף שמשתמשים בסכין גם ביבש, ע"ש. וכ"כ הראב"ד, וכמ"ש בשמו הר"ן (פסחים שם). אולם הרמב"ן (ע"ז עו.) חולק על זה וס"ל שחמץ איסורא בלע, וס"ל שהטעם שהתירו כאן סכינים בהגעלה הוא מפני שמשתמשים בו בדרך כלל בקדירה, די לו בהגעלה בחמין, אע"פ שלפעמים קורה שמשתמשים בו על ידי האש עצמה, דקי"ל הולכים בכלי אחר רוב תשמישו, והוב"ד בר"ן (שם), וע"ע בר"ן שם שהביא דברי רש"י בפסקיו דהא דסכינין משבשתא היא.

והנה הטור בסימן תנ"א כתב שסכינים מגעילן בכלי ראשון ושרו, וכתב בב"י שם, דהכי מסיק בגמרא פרק כל שעה (ל:), ובש"ע (שם ס"ג) כתב בזה"ל: סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין, עכ"ל. ולפי מה שנתבאר לעיל בהערה 34 שמרן ז"ל ס"ל דחמץ איסורא בלע, יוצא איפוא דס"ל כפירוש הראב"ד, וכן בארנו בס"ד לעיל בהערה 76 שמרן ז"ל ס"ל כדברי הראב"ד דאזלינן בכלי אחר רוב תשמישו. וביאר המאמר מרדכי (סק"ז) שאע"ג שבסימן קכ"א פסק מרן ז"ל דסכין צריך ליבון, מ"מ כיון שיש פוסקים סוברים שאפילו בסכין של איסור סגי ליה בהגעלה סמך בזה על האומרים דחמץ היתרא בלע מקרי, כיון שיש צד אחר להקל, ומהאי טעמא נמי פסק לקמן ריש סימן תנ"ב דהמגעיל קודם שעה ה' א"צ ליזהר בכל הדברים שלשם, משום דהוי נותן טעם דהיתרא, יעו"ש. והיינו משום דבכל הדברים שנתבארו שם יש מקילין ואומרים דאפילו באיסורים שרי, ולכן סמך בזה על האומרים דחמץ היתרא בלע מיקרי, עכ"ד. וכ"כ עוד אחרונים והביאם בכה"ח (שם ס"ק לח) ובמשנ"ב (ס"ק יט). וע"ע בשד"ח (ח"ז מערכת הה"א ס"ק כג), ובמ"ש להלן בפרק ג' הערה 18, ע"ש.

אלא שהדבר ברור שכל האמור לעיל מדובר בסכיני מטבח מיוחדים שהרגילות להשתמש בהם בכלי ראשון וכמו שמדוקדק מדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב שהטעם שהתירו כאן סכינים בהגעלה הוא מפני "שמשתמשים בו בדרך כלל בקדירה", והיינו בכלי ראשון, אבל בסכינים שלנו שאוכלין בהם על פי רוב בכלי שני, מספיק להכשירם בכלי שני דאזלינן אחר רוב תשמישו. ואע"ג שבחידושי הרשב"א (ע"ז עו.) כתב גבי סכינים: "והגעלה מיהא צריך בכלי ראשון דזימנין דמעייל ליה לדודא דבשרא לאסוקי בשרא בה והו"ל כעין כפא והאי תשמישתה שכיח ביה טפי והילכך לא סגי ליה בכלי שני, א"נ דדוחקא דסכינא בכלי שני מצריך ליה כלי ראשון, ומסקנא בתר עיקר תשמישתיה אזלינן כדתנן את שדרכן להגעיל להטביל וללבן ואין חוששין לשלא כדרכן, ואע"פ שפעמים שאדם משתמש בהו בחמין כגון כוסות וצלוחיות שהוא מפשירן כנגד האור ומערה בהו רותחין אפ"ה מכשירן בהדחה כעיקר תשמישתן והני נמי כיון דזימנין בנורא וזימנין בדודא ושכיח ליה כל שעתא ושעתא תשמיש בכלי שני לא נפיק מידי בכלי [שני אלא הגעלת] כלי ראשון בעי". ע"כ. מ"מ בסכינים שלנו הקטנים שאין דרך כלל להשתמש בכלי ראשון אלא בכלי שני, לא שייך לומר "והאי תשמישתה שכיח ביה טפי והילכך לא סגי ליה בכלי שני", וגם מ"ש "א"נ דדוחקא דסכינא בכלי שני מצריך ליה כלי ראשון", לא שייך לדידן דאין לומר בכהאי גוונא דוחקא דסכינא, כי רק בדבר חריף אמרינן הכי כמבואר בטוש"ע יו"ד סימן צ"ו. ומינה למאירי (פסחים שם) שכתב: "הסכינים התבאר בכאן שדיים בהגעלה אלא שמצריכים בהם כלי ראשון ואע"פ שאין שמושם בכלי ראשון, תשמישן שבלחם חם או בבשר החם עם מה שהסכין נכנס בהם בדוחק עושה אותה כתשמישו בכלי ראשון ולא מפני שנחוש שלפעמים תוחבין אותו בקדרה שאם כן נחוש שמא תוחבין אותו באור כעין שפוד ונצריכהו לבון אלא דברים אלו אין מצוין ואין חוששין להם ולא הצרכנום בכלי ראשון אלא מצד מה שכתבנו וכו', וי"א מפני שלפעמים שואבים בהם בתוך הקדרה או שמערין מן הקדרה לקערה וערוי ככלי ראשון וכו'", עכ"ל.

וע"ע בט"ז (סק"ה) שכתב שמסתבר להחמיר טפי בסכין משאר כלים כיון דתשמישו תדיר בחמץ ובמצה ויש קצת סדקים שאינם נראים, ע"כ מן הראוי לכל ירא שמים שיהא לו תוספת אזהרה בזה במה שהוא מצד הדין, ע"ש. מכל מקום בסכינים שלנו שמשתמשים בהם למאכלי חמץ בכלי שני לא שייך לומר שתשמישו תדיר בחמץ, בפרט שמשתמשים בהם לרוב למאכלי בשר או חלב וירקות שאינם חמץ, ואף כשמשתמשים בהם החמץ השימוש הינו בכלי שני וכאמור, לפיכך יש להקל בזה. ויש בסוגיא זו עוד אריכות דברים בדברי הראשונים, ומ"מ דעת מרן ז"ל ברורה וכאמור. ומכל מקום אם יש לסכין ידית מחוברת על ידי מסמרים וכיוצא בזה, יש לנקותו היטב על ידי שפשוף בחומר ניקוי ואחר כך יגעיל את הסכין עם הקתא, ומי שיש באפשרותו יקנה סכין מיוחדת לפסח (וע"ע להלן בפרק ב' הלכה ו'). כן כתב שם הרא"ש (פסחים פ"ב סימן ז) ונתן טעם לדבר משום דבענין אחר לא יפלוט ותניא בספרי (זוטא, וילקוט) אך את הזהב ואת הכסף (במדבר לא. כב), מכאן שצריך להעביר החלודה הילכך סכינים שיש בהם גומות ואינו יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהן הגעלה וצריכין ליבון, והביאו הב"י בסימן תנ"א וסיים, שאף על פי שכתב שבלי הלקט (סימן רז פב:) בשם רש"י (תשובות רש"י סימן עו) דכלים הבלועים מחמץ אינו צריך להעביר החלודה שבהם נקטינן כהרא"ש ז"ל, ע"כ. וכ"פ בש"ע (שם). ומכיון שלא כולם בקיאים בזה, ובלאו הכי יש אומרים שהסכין צריכה ליבון, לפיכך כתבו האחרונים שמי שבאפשרותו יקנה סכין מיוחדת לפסח, כמבואר בזבחי צדק (יו"ד סימן קכא ס"ק לז) שכתב דכיון שבזמן הזה נפישי עמא דארעא אין להורות להם לנקות הקתא דאין לסמוך עליהם בזה, ע"ש. וכיו"ב כתב המשנ"ב (ס"ק יט) בשם האחרונים.

כפות, כפיות ומזלגות

לז. כפות, כפיות ומזלגות וכיוצא בזה, אפשר להכשירם על ידי עירוי מכלי ראשון או על ידי נתינתם בכלי שני, שהרי רוב תשמישם בכלי שני. עיין לעיל בהלכה יד/ב, ומשם באר'ה.

צלחות מתכת, כפות וקערות וכיוצא בזה

לח. צלחות מתכת, וכן כפות שאין דרך להשתמש בהם אלא בכלי שני, דהיינו שרגילים לערות את התבשיל מתוך הסיר או הקדרה לתוך קערה גדולה, ומן הקערה נותנים אל תוך הצלחת, די להכשיר צלחות וכפות אלו בכלי שני, דהיינו שיערו רותחים מכלי ראשון אל תוך קערה גדולה, ויכניסו לתוכה הצלחות והכפות הללו, וכן על זה הדרך בכל כלי וכלי. עיין לעיל בהלכה יד/ב, ומשם באר'ה. ודברים שהדרך להשתמש בהם כל השנה בחמץ קר, יש לשוטפו ולהדיחו היטב היטב קודם הפסח. עיין לעיל בהערה 80 ד"ה ואחר העיון בדבריו, ומשם באר'ה.

הכשר כירים ומבערים

לט. כירים (חצובה) שנמצאים על האש שמניחים עליהם את הסירים או המחבתות, יש להכשירם בעירוי מים רותחים מכלי ראשון שעל האש, ויש לנקותם היטב קודם ההגעלה, ונהגו לכסות את הכירים בנייר כסף במשך כל ימי הפסח. הנה הרמ"א בהגה (סימן תנא ס"ד) כתב חצובה צריך ליבון, ומקורו טהור בשו"ת מהר"י וייל (סימן קצג), וכתב המג"א (שם ס"ק יב) שזהו כלי שיש לו שלש רגלים ומעמידין עליו הקדירה או המחבת וצריך ליבון כיון שלפעמים נשפך עליו עיסה, ע"כ. וכ"כ עוד אחרונים כמבואר בכה"ח (סופר, ס"ק עד).

אולם המאמר מרדכי (שם ס"ק יא) הביא הטעם הנ"ל וכתב על זה בזה"ל: ולפי דעתי חששא רחוקה היא, חדא דאף אם אירע שנשפך שם חמץ יש לתלות שנשרף והלך לו כיון שבכל שעה הוא על האש, ועוד, דאף אם בלוע מחמץ מה בכך, הרי אין מניחין עליו המאכל בעין אלא הקדרה או המחבת ואין הבלוע יוצא מדופן לדופן ורחוק לומר שישפך שם המאכל ויאכלוהו בפסח, ויש לחלק בין הך דהכא למ"ש לקמן סעיף כ' בשלחנות ותיבות, וע"ש בדברי האחרונים ז"ל ועיין לעיל סימן תמ"ז סעיף י' מ"ש שם, ומיהו אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה ופשיטא דיש להחמיר כדברי מור"ם ז"ל, עכ"ל. גם הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה (שם) כתב על דברי מהר"י הנ"ל דתמוה הוא, דלמאי ניחוש לה, דאפילו את"ל שנשפך עליו חמץ לפעמים, הא קי"ל אין כלי בולע מחברו בלי רוטב, וחצובה זו עגולה בעלת ג' רגלים אין לה בית קיבול כו', רק להעמיד עליה קדרה, קערה או קומקום עשויה, והא הרמ"א הוא דפסיק ביו"ד (סצ"ב וסצ"ג) בשתי קדרות שנוגעות זו בזו שאינן אוסרות וכו', ואת"ל להצריכו הכשר משום חומרא דחמץ, הלא דיה בהגעלה, מאחר שאף היא אינה אלא חומרא יתרה בודאי, ע"ש. וגם הרב בית דוד (חאו"ח סימן רח) כתב שכמה תלמידי חכמים תמהו על דברי הרמ"א הנ"ל מדוע צריך ליבון אחר שלא נותנים עליו מאכל והלא רק שולי הקדירה נוגעים בה, וכתב לתרץ שאפשר דטעמא דבעינן ליבון מפני שבכל השנה יש רגילות לתת עליו לחם לחמם בימות החורף וגם פעמים נשפך עליו מרק מהקדירה, ע"ש. ולדעתו במקומות שאין דרך ליתן עליו לחם גם הרמ"א ס"ל שלא בעינן ליבון.

ואחר שנתבאר שדברי הרמ"א הנ"ל יש בהם עקולי ופשורי, לפיכך יש להקל בזה, ויש להתירה על ידי הגעלה, ואין צריך להגעילה בכלי ראשון שעל האש אלא סגי בעירוי מכלי ראשון שהרי רוב בליעתה בעירוי, בפרט שלדעת הרב בית דוד במקומות שאין דרך ליתן עליו לחם גם הרמ"א ס"ל דסגי הגעלה, ובחצובות שלנו שלעולם אין מחממים בו שלא בהפסק כלי א"כ אין לחוש כלל. ושו"ר למרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קלז בנד"מ) שהביא דברי האחרונים הנ"ל וסיים שכיון שמה שחוששים שלפעמים נשפך מן התבשיל החמץ על החצובה, אין זה אלא כעירוי בעלמא, ולכן די להכשירה בעירוי מכלי ראשון על החצובה, ע"ש. וכן העלה שם להלכה שחצובה יש לנקותה היטב ולהגעילה ברותחין, ואם עירה עליה רותחים מכלי ראשון הוכשרה בכך, ע"ש. אלא שלא הבנתי בעניותי מדוע מרן הראש"ל נר"ו כתב שצריך להגעילה בכלי ראשון שעל האש ורק אם עירה עליה רותחין הוכשרה בכך, לכאורה הול"ל שיגעילה בעירוי ראשון ותו לא, ואולי לרווחא דמילתא נקט. ובאמת שכן מבואר ממ"ש בשו"ת יבי"א ח"ט (חאו"ח סימן לה אות י). וכן אמר לי הרה"ג אברהם יוסף נר"ו רבה של העיר חולון ת"ו שכן מורה ובא אביו מרן הראש"ל שחצובה גדולה שאי אפשר להגעילה יכשירנה בעירוי.

ולפענ"ד יש ראיה דמהני לחצובה עירוי מכלי ראשון מדברי מרן הש"ע (סימן תנא ס"כ), ששם כתב בזה"ל: השלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה, רגילים לערות עליהם רותחין לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדירה לתוכן, עכ"ל. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קיד) שמהר"י וייל (סימן קצ"ג) חולק על זה וס"ל דלא מהני עירוי מפני שלפעמים משים עליו פשטיד"א חם והוי כאלו נשתמש בכלי ראשון אלא יכשירם ע"י אבן מלובן וישפוך עליו רותחין ויגלגל למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו, ע"ש. ומבואר שמרן ז"ל לא ס"ל כדבריו ולא חושש שלפעמים משים עליו פשטיד"א, וא"כ גם בענין חצובה פליגי עליה, וס"ל דמהני עירוי ולא בעינן ליבון.

אולם מכיון שסוף סוף הרמ"א ס"ל להחמיר, וגם יש נוהגים להחמיר בפסח כדברי הרמ"א דס"ל נותן טעם לפגם אסור בפסח כמבואר בסימן תמ"ז (ס"י), לפיכך נהגו לכסות את הכירים בנייר כסף במשך כל ימי הפסח, וטוב וראוי לעשות כן. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ג (פ"י ה"ג), ואף על פי שמדבריו שם משמע שהוא חיוב מן הדין, מ"מ נראה שהוא ז"ל מיירי התם כשלא הגעילו או עירו עליו מים חמים קודם לכן, ולכן ס"ל שחייב לכסותם, אבל אם הכשירוהו קודם לכן אין חיוב, וכן עיקר. והמבערים אינם צריכים הכשר כלל, וכן השטח שתחת הכירים אינו צריך הכשר כלל, אלא מספיק לנקותו. שהרי אין דרך שישפך חמץ על המבערים או על השטח של החצובות, ואפילו את"ל שפעמים נשפך עליהם חמץ, מכל מקום כיון שבלאו הכי לא מניחים את הסירים ישירות על המעברים או על שטח הכירים, ממילא החמץ שבלוע שם מלפני הפסח אינו יכול להבלע במאכל ולכן מספיק לנקותם. ובחזון עובדיה (פסח, עמוד קלח) החמיר בזה, ולפי האמור יש מקום גדול להקל בזה.

הכשר פלאטה חשמלית

מ. מכלל הדברים למדנו שפלאטה חשמלית יש להגעילה על ידי עירוי מכלי ראשון, שכל הטעמים שהבאנו בהערה הקודמת שייכים בנ"ד. וכ"פ מרן הראש"ל נר"ו בחזון עובדיה (שם). ואם הדרך לתת על הפלאטה חמץ ישירות ללא הפסק, יש ללבנה תחילה, ומכיון שיש לחוש שלא ילבנה יפה שמא יפקע בחום האש, לפיכך לכתחילה יש להחליפה בפסח בפלאטה חדשה, ומי שאין באפשרותו להחליפה בחדשה, ינקה הפלאטה היטב היטב בחומר מנקה, לא ישתמש בה 24 שעות חמץ קודם הפסח, ידליקה כשעה, ויערה עליה מים מכלי ראשון בעודה רותחת וישים עליה כל הפסח נייר כסף או נייר אפיה. על פי שנתבאר לעיל בהערה 76 דבכהאי גוונא לא אזלינן בתר רוב תשמישו, וכל שנשתמשו בכלי בחמץ ממש צריך ללבנו, ומכיון שיש לחוש שלא ילבנה יפה בכדי שלא תהרס, וכמו שנתבאר לעיל בהערה 49, לפיכך לכתחילה יש להחליפה בפסח בפלאטה חדשה, ומי שאין באפשרותו להחליפה בחדשה, ינקה הפלאטה היטב היטב בחומר מנקה, לא ישתמש בה 24 שעות חמץ קודם הפסח, ידליקה כשעה על החום הגבוה ביותר, ויערה עליה מכלי ראשון בעודה רותחת. וכ"כ בפסקי תשובות (סימן תנא עמוד קה). בפרט שיש לצרף דעת הפוסקים דס"ל דחמץ היתרא בלע, ועוד, הרי שאי אפשר בענין אחר, וכבר כתבו התוס' (פסחים כו:) שכל שאי אפשר בענין אחר נחשב דיעבד, ע"ש. ולרווחא דמילתא ישים עליה כל הפסח נייר כסף או נייר אפיה שיהיה הפסק בין הפלאטה לבין המאכל וכמו שנתבאר לעיל. ואמנם מו"ר ועט"ר הגר"ח רבי הי"ו העיר שלכאורה לפמ"ש מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יבי"א ח"י (דף נז) בענין חצובה, ששם העיר על מ"ש בספר חידושי דינים מהלכות פסח שאסור לחמם עליה לחם בכל השנה כי לפעמים נשפך עליה רוטב וכן מבשר וכן מחלב, שהיא חומרא יתירה, מפני שהיא חששא רחוקה, ועוד, אפילו אם נשפך שם בשר וכן חלב, הרי הוא נשרף והולך לו מיד, וקמא קמא בטיל וכו', ע"ש. יוצא איפוא שפלאטה אינה צריכה הכשר כלל גם אם בודאי נתנו עליה חמץ, שהרי החמץ מיד נשרף והולך לו. ונומתי לו שיש לחלק בין חצובה שהאש גלויה וחומה רב לבין פלאטה חשמלית, ועוד בחצובה עינינו רואות שהאש שורפת מיד את האיסור, משא"כ בנ"ד שהאש מכוסה במתכת והחמץ מתחמם שם לאט לאט, ולא שייך לומר בכהאי גוונא קמא קמא בטיל, ומו"ר הנ"ל הסכים לדברי. ואכן בתאריך ט"ו בשבט תשע"ב שלחתי מכתב בענין זה למרן הראש"ל נר"ו ע"י ידיד נפשינו ואהובנו הרה"ג אמיר קריספיל הי"ו, ומרן שליט"א השיבו בזה"ל: יש הבדל בין חצובה לפלאטה, בחצובה יש אש ממש ושורפת, בפלאטה לא, עכ"ד, וששתי על דבריו כמוצא שלל רב.

הכשר תנור חשמלי, תבניות ורשתות

מא. תנור חשמלי שאפו בו בכל השנה חמץ, יש לנקותו היטב בחומר ניקוי עד שלא יהיה דבוק בדופנותיו חמץ בעין, ואחר כך יסיקהו במעלות החום הגבוה ביותר במשך שעה, והוכשר בכך, וראוי שלא להשתמש בו 24 שעות קודם שיסיקנו לפסח. הנה הכשר התנור שבזמנינו נדון בארוכה בספר אחרוני זמנינו, ואנו הבוא נבוא לסכם עיקרי הדברים בתוספת נופך, הנה מרן ז"ל כתב בשולחנו הטהור (סימן תסא ס"א) בזה"ל: תנור שאופים בו חמץ צריך ליזהר כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה, שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בלהבה, דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים ושיהו נצוצות נתזין ממנו, הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק אא"כ כיון להתירו לצורך פסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיון לכך, ויש נוהגים להטיל בו קרקע חדש כדי שלא יצטרכו היסק, ומנהג יפה הוא, עכ"ל. ומבואר שיש להסיק את התנור יפה באופן שיעלו ניצוצות יפה, והוא על פי מ"ש הוא ז"ל בש"ע סימן תנ"א (ס"ד) שכלים שמשתמשים בהם על ידי האור, כגון שיפודים ואסכלאות וכיו"ב, צריכים ליבון להכשירם לפסח, ואע"פ שהרמ"א בהגה כתב (שם) שיש מקילים לומר שאם נתלבן כל כך כדי שקש נשרף עליו מבחוץ דיו, וסיים, ונוהגים כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה אלא שיש בו סדקים או שמחמירים ללבנו די בליבון קל כזה, ע"כ. מכל מקום הרי התנור צריך ליבון מן הדין, ואם כן צריך ליבון גמור שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו, ומכיון שבתנורים של זמנינו אי אפשר לעשות כן שהרי אין לך תנור שניצוצות ניתזים ממנו, לפיכך יוצא איפוא שאין הכשר לתנור.

אולם הרואה יראה שיש לחלק בין צורת האפיה של זמנם לשל זמנינו, כי בזמנם היו מדביקים את הבצק עצמו בקרקעית התנור ובדפנותיו, ונמצא שהתנור עצמו בולע חמץ ע"י האור, ולכן צריך ללבנו עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו, אבל בתנורים של זמנינו שאין מדביקים את הבצק בקרקעית התנור או בדפנותיו אלא בתוך תבניות מיוחדות ומכניסים אותם לתנור ואין הבצק נוגע כלל בקרקעית התנור או בדפנותיו רק נוגע בתבנית שמונח בה, והבליעה היא זיעה בעלמא, לפי זה יש תקנה לתנור זה, ע"י שידליקו בחום הגבוהה ביותר זמן מה, ויחליף את תבניותיו בפסח. בפרט שבליעה על ידי זיעה הינה מדרבנן וכמו שיתבאר בארוכה בהערה הבאה, וגם יש אומרים שבליעת זיעה האוסרת היינו דוקא בבליעת משקין ולא אוכלין וכמו שיתבאר בהערה הנ"ל, ולפ"ז בודאי שיש להקל בהדלקת התנור כנ"ל.

כל קבל דנא, הנה הטור (או"ח סימן תנא) כתב בזה"ל: כסוי של ברזל שמכסין בו הקדרה צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה ואם נתנוהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה כל התבשיל אסור שזיעת הכיסוי מתערב בתבשיל ואם אפו עליו בצק צריך ליבון, כסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על הכירה י"א שאפילו הגעלה אינו צריך כיון שאינו עשוי אלא לכסות ואין החררה נוגעת בו ונראה לי שצריך ליבון כי ברוב פעמים נוגעת בו ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו, עכ"ל. וכדבריו פסק מרן ז"ל בשולחנו הטהור (שם סט"ו) שכיסוי ברזל שמשימין אותו על החררה צריך ליבון, ע"ש. וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל כ סימן כו) ובטוש"ע (יו"ד סימן צב ס"ח). ולכאורה לפי הטעם השני שהביא "ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו", יוצא איפוא שה"ה בנ"ד שאע"פ שתקרת התנור אינה נוגעת בחמץ, מ"מ כיון שהיא מזיעה מהבל הלחם והעוגות של חמץ, וידוע דין הזיעה כדין הדבר עצמו שיוצאה ממנו, כמבואר בדברי הרמ"א ביו"ד סימן צ"ג (ס"א) ובעוד פוסקים, ובאמת שכ"כ במפורש המשנה ברורה (סימן תנא ס"ק פה) בשם הפמ"ג (א"א סק"ל) דלכלי זה לא מהני ליבון קל אלא עד שיהא ניצוצות ניתזין הימנו, ע"ש.

ברם ממ"ש מרן הב"י בסימן תנ"א עמש"כ שם הטור שכיסוי של ברזל שמכסין בו הקדרה צריך הגעלה, בזה"ל: טעמא דמסתבר הוא שההבל העולה מהתבשיל לכיסוי הקדרה לח הוא ודלא כמו שכתב המרדכי בפרק כל שעה (סוס"י תקעט) דצריך ליבון, ומיהו אפשר דטעמא דמצריך ליבון מפני שהיה דרכן לאפות עליו בצק וכדמשמע מהגהות מיימון בפרק ה' (הכ"ג אות א) הא לאו הכי בהגעלה סגי ליה וכדברי רבינו, עכ"ל. הא קמן דס"ל שהזיעה שעולה על פני התנור היא דבר לח וסגי בהגעלה, וביאר הגר"מ הלוי זצ"ל בשו"ת תפל"מ (ח"ב סימן ט) שהטור שכתב שנראה לו שצריך ללבן כיסוי שמשימין על החררה וכנ"ל, זהו משום שברוב הפעמים נוגע בחררה עצמה, ומה שהוסיף: "ועוד שהוא מזיע מהבל החררה", אין כונתו שזהו עוד טעם שיצטרך ליבון, אלא בא להוציא מסברת היש אומרים שהביא לפני זה שסוברים שכיסוי שעל החררה א"צ אפילו הגעלה, ועל זה כתב הטור שנ"ל שאפילו ליבון צריך כיון שברוב פעמים נוגעת בו, ועוד שאפילו אם אינה נוגעת בו, מ"מ הוא מזיע מהבל החררה וא"כ צריך עכ"פ להגעילו ודלא כדעת הי"א שאין צריך אפילו להגעילו, ומרן הש"ע והאחרונים שסתמו שצריך ליבון היינו משום שברוב פעמים נוגע בחררה וכמ"ש הטור ולא משום הזיעה, והביא שם שכן ביארו בדעת הטור המהרש"ל בהגהותיו על הטור (סימן תנא) והמאמ"ר (שם ס"ק כא) ועוד אחרונים, ודלא כמ"ש המג"א (סק"ל) והב"ח (שם) שהבינו שהטעם השני שהביא הטור משום שהכיסוי מזיע הוא כדי להצריך ליבון, ע"ש.

ואמנם הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן צו) נשאל מדוע החמירו במחבת שלוקחים מן הגוי יותר מביורה, שהמחבת צריכה ליבון והיורה בהגעלה סגי לה, ואילו במחבת של ישראל להכשירה לפסח לא הצריכו בה אלא הגעלה, והלא כלל גדול בידינו כבולעו כך פולטו, וכשם שהיורה בולעת על ידי רותחין כך המחבת, דאם לא כן לפסח נמי תבעי לבון וכיון שלא הבדילו ביורה בין בליעת התר לבליעת אסור למה יבדילו במחבת, והשיב בזה"ל: ידוע שכל דיני הכשר כלים מפרשת מדין ילפינן להו, וכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר [וגו'] וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, הרי לא הקפידה תורה אלא על האמצעי המבליע שהוא יהא מפליט, וביורה בין של עכו"ם בין של ישראל רוב תשמישה ע"י מים והם והאש יחד אמצעים לאסור ולהתיר שבליעתה ופליטתה היא ע"י רותחין, אבל מחבת רוב תשמישה בלי מים אלא ע"י שאר משקין כגון שמן והדומים לו, ויש להם לעכו"ם חלב מהותך וקרבי דגים טמאים ודם וחלב בהמה טמאה ושאר מינים כאלה שמטגנים בהם במחבת והיא בולעת אסור כל הטגונים הללו, מלבד בליעת הנבלה וכיוצא בה המתבשלת מהם ומבשלים בכל יום בשר בחלב, ואין כאן אמצעי מבליע שאין אסור בגופו אלא האור בלבד, מה שאין כן במחבת שבשלנו בה חמץ שכל הטגונים שלנו מותרים בפסח וכשהם מרותחים מבליעים החמץ בתוכה והחמץ הבלוע על ידי רותחין נפלט ע"י רותחין, ומה שאנו צריכים להזהר בו כל ימות השנה הוא, שאם אירע למחבת חולבת בת יומה שנתבשל בה בשר מטוגן בשומן שגם הוא מין בשר ואסור בחלב, או מחבת של בשר בת יומה ונתבשל בה חלב, אין לה הכשר אלא בלבון, עכ"ל. והוב"ד בש"ך (יו"ד סימן קכא סק"ח) ומשמע שמסכים לדבריו, וכ"כ הפר"ח (שם סק"ח) וביאר שזהו טעמו של מרן ז"ל שפסק שם שמחבת של גוי צריכה ליבון, וכתב שם שמחבת של ישראל שרוצה להכשירה לפסח דינה בהגעלה בלבד, כי אי אפשר לומר שטעמו של מרן משום דחמץ מיקרי היתרא דהא מרן לא ס"ל הכי, עכת"ד הפר"ח. ולפ"ז בנ"ד שהזיעה העולה מהלחמים היא עצמה חמץ, א"כ יצטרך התנור ליבון, מ"מ מדברי רוב הראשונים והאחרונים לא משמע כדבריו, ולפ"ז מספיק הגעלה, וכל שכן בנ"ד שעושה ליבון קל, דקי"ל דמפליט יותר מאשר הגעלה, וכמ"ש המרדכי (סוף ע"ז) והובא בב"י (סימן תנא), וכן מתבאר בדברי הרמ"א בהגה שם. וא"כ די שיסיק התנור כשעה בחום הגבוה ביותר, ואע"ג שגופי החימום שבתנור נמצאים מחוץ לדופן הפנימית והחמץ נבלע בדופן הפנימית, מ"מ כבר הוכיח בשו"ת תפל"מ הנ"ל (אותיות י-יא) שכל שמסיקו בחום גבוה מפליט החמץ ודלא כדברי הפמ"ג, וכן העלה שם להלכה ולמעשה.

וגם מרן הראש"ל נר"ו נשאל בזה בשו"ת יחו"ד ח"ב (סימן סג) ובתחילה כתב שיש לומר שהואיל והאפיה נעשית בתוך תבניות, ואותם נוהגים להחליפם בפסח בתבניות אחרות, וההיסק של התנור הוא רק להסיר זיעת החמץ הבלועה בדפנות התנור, או מפני שלפעמים נוגע החמץ בדפנות התנור, לפיכך יש לומר בזה כבולעו כך פולטו, וכשם שבלע על ידי היסק, כך יפלוט על ידי היסק במדת חום הגבוהה ביותר, והוסיף שכיו"ב ראה בשו"ת ערוגת הבושם (חלק או"ח סימן קיט, דף צ"ט סע"א), שהביא מה שנסתפק המחצית השקל (סימן תנא סוף סק"ד), בדין כלי הרערין של מתכות אם מועיל להם ליבון בכלל, הואיל ודרכם להיעשות מדבר דק, ועל ידי גחלים מתקלקלים הרבה, ואם כן יש לחוש שמא יחוס עליהם ולא ילבנם כראוי. וכתב על זה, ולפע"ד נראה שדוקא בכלי חרס שאין מקום לומר בו כבולעו כך פולטו, שהרי התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, אלא על ידי ליבון גמור, לכן יש לחוש פן יחוס עליו שמא יפקע באור, אבל בכלי מתכות אפילו אם לא יעשה לו ליבון גמור מפני שחס עליו שמא יפקע, מכל מקום הרי הליבון בשעת הכשרו יהיה כדרך שהיה מלובן בשעת בליעת האיסור, וכיון שהלכה רווחת כבולעו כך פולטו, אינו צריך ליבון גמור יותר בשעת הכשרו. וממילא ודאי שאין לחוש לומר שמא לא יעשה לו ליבון גמור, כן נראה לי נכון מסברא, ועוד שהרי אין דרך לאפות בתוך הרערין ממש כי אם על ידי אגנות שנותנים לתוכם עוגות, ודומה למה שכתב להקל המגן אברהם (סימן תנא ס"ק מד) בשם המהר"ם מלובלין, משום שאין הכלי מפעפע מדופן לדופן וכו'. ע"כ. והוא הדין כאן שהתנור הוא של כלי מתכות, יש מקום לומר בו כבולעו כך פולטו, והוסיף שיש לצרף דעת הסוברים דחמץ היתרא בלע, וסיים שהגאון רבי שאול משה זילברמן בתשובותיו (סימן כז), נשאל בנ"ד, והעלה להקל על ידי היסק, על פי דברי הפרי מגדים (סימן תנא סק"ל) הנ"ל, שבמקום שנחשב היתירא בלע יש לומר כבולעו כך פולטו, וכתשמישו כך הכשרו לפסח, וכן כאן יש לסמוך על הפוסקים האומרים חמץ היתירא בלע מקרי, ובפרט שהוא שעת הדחק. ולכן הסכים עם הרה"ג השואל להתיר בזה. ע"ש. ושגם הרב הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חלק אבן העזר סוף סימן פה) נשאל בנידון שלנו, והעלה גם כן להקל בזה על ידי היסק כנ"ל, משום שהאפיה אינה בקרקעית התנור עצמו, אלא בתוך תבניות המיוחדות לכך, אלא שיש חשש קצת אולי נגע החמץ בכותלי התנור מבפנים, מכל מקום לא עדיף ממ"ש המשנה ברורה (סימן תנא ס"ק לד) על דברי הרמ"א שחצובה צריכה ליבון, שהטעם מפני שלפעמים נשפך עליה חמץ ונבלע בה טעם החמץ על ידי האור, ומכל מקום זהו רק לכתחילה, משום חומרא דחמץ, שבאמת יש לומר שאפילו אם נשפך חמץ כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש, ולכן בודאי שמספיק ליבון קל לזה, ובדיעבד אפילו אם נשתמש בלי ליבון כלל אין לאסור, ע"כ. והוא הדין לנידון שלנו שמספיק ליבון קל. וכן ראיתי כעת להרה"ג רבי נחום צבי קרנמהל בשו"ת תפארת צבי (סימן ל), שגם כן העלה להקל בזה, ואסיפא דמילתא העלה שבתנור חשמלי או תנור של גאז, ישהנו מעת לעת (עשרים וארבע שעות) לפני הכשרו, ואחר כך ינקה אותו היטב שלא ישאר בו כל חשש חמץ בעין, ויסיקנו היטב במדת החום הגבוהה ביותר, במשך שעה, ובזה יוכשר להשתמש בו בפסח. אולם התבניות שאי אפשר ללבנם באור עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהם, יקנה חדשים לפסח, עכ"ד היחו"ד.

אחר הדברים האלה הראוני להגאון ר' אליהו טופיק שליט"א בשו"ת קול אליהו ח"א (סימן כז) שהאריך הרחיב בהכשר תנור לפסח, ואסיפא דמילתא העלה שאין הכשר לתנור בפסח, והעיר עמש"כ מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יחו"ד הנ"ל, ואחר העיון בדברים נלע"ד שאין דבריו מוכרחים ואין בהוכחותיו ובדחיותיו בכדי שביעה, ואעיר בקצירת העומר על הקושי שבדבריו, וסהדי במרומים שאינני כותב דברים אלו רק מפני אהבתי הגדולה למרן הראש"ל נר"ו, כי הרואה באיזהו מקומן שהערתי בעניותין על דברי גאון עוזינו כמבואר בספרינו פסקי משה על הלכות טבילת כלים, בישולי גויים וחנוכה, לך נא ראה, אלא שבאמת לענ"ד שאין דבריו מוכרחים, כי הנה הביא שם בתחילה מחלוקת הפוסקים אם חמץ חשוב היתרא בלע או איסורא, והאם יש להקל בזה בדיעבד, והביא שם שהרב ערך השלחן בספרו חוקת הפסח ס"ל להקל בזה, והעיר שאחר שדעת מרן להחמיר כדברי הפוסקים דחשיב איסורא בלע, אין לנו להקל נגד מרן, עכ"ד. ולפענ"ד אין דבריו מוכרחים, וכבר בארנו חלק מהדברים באר היטב לעיל, ע"ש. ועוד מצינו שמרן ז"ל ס"ל שמ"ד חמץ הוי היתרא בלע אינה דחויה מהלכה, ולכן הקל בפסח במחבת דסגי בהגעלה ולא בעינן ליבון, וע"ע בשד"ח (ח"ז בד"ה ודאתאן עמוד 374) שהוכיח במישור שכן מבואר מדברי מרן ז"ל בכמה מקומות. מה גם שהרואה יראה דנ"ד שאני, שהתנור אינו בולע ממשות החמץ אלא מהזיעה בלבד, ועיין להלן. ומה שהעיר שלפי דברי הערוגת הבושם שהביא מרן הראש"ל נר"ו יוצא איפוא שתמיד סגי בליבון קל ורק בשפודין וכדומה נצטרך ליבון שניצוצות ניתזין ממנו, וזה נגד הפמ"ג, הנה אמת נכון הדבר, מ"מ מכיון דסוף סוף יש מקום לומר שרק בשיפודין בעי ליבון חמור משא"כ במה שבולע בחום קל דסגי בליבון קל, לפיכך יש מקום לצרפו לעוד סניף להקל, וזה פשוט.

ומה שהביא שם ראיה לאסור ממ"ש מרן ז"ל גבי כיסוי של חררה בליבון קל, הנה כבר נתבאר לעיל שהרב תפילה למשה ביאר הדברים בטוב טעם ודעת דהיינו טעמא דחררה לא סגי בהגעלה שהטור שכתב שנראה לו שצריך ללבן כיסוי שמשימין על החררה וכנ"ל, זהו משום שברוב הפעמים נוגע בחררה עצמה, ומה שהוסיף: "ועוד שהוא מזיע מהבל החררה", אין כונתו שזהו עוד טעם שיצטרך ליבון, אלא בא להוציא מסברת היש אומרים שהביא לפני זה שסוברים שכיסוי שעל החררה א"צ אפילו הגעלה, ועל זה כתב הטור שנ"ל שאפילו ליבון צריך כיון שברוב פעמים נוגעת בו, ועוד שאפילו אם אינה נוגעת בו, מ"מ הוא מזיע מהבל החררה וא"כ צריך עכ"פ להגעילו ודלא כדעת הי"א שאין צריך אפילו להגעילו, ומרן הש"ע והאחרונים שסתמו שצריך ליבון היינו משום שברוב פעמים נוגע בחררה וכמ"ש הטור ולא משום הזיעה, והביא שם שכן ביארו בדעת הטור המהרש"ל ועוד אחרונים, ע"ש. ומה שהקשה שם שלפי דברי מרן הראש"ל נר"ו יש להקל גם בתבניות, אינו מובן, שהרי בשו"ת יחו"ד שם כתב במפורש טעם החילוק בזה, שבתנור הבליעת החמץ הינה בזיעה וההיסק של התנור הוא רק להסיר זיעת החמץ הבלועה בדפנות התנור, או מפני שלפעמים נוגע החמץ בדפנות התנור, לפיכך יש לומר בזה כבולעו כך פולטו, וכשם שבלע על ידי היסק, כך יפלוט על ידי היסק במדת חום הגבוהה ביותר, משא"כ בתבניות דלא מהני, כי האפיה נעשית בתוכם, ואה"נ שאם מקפידים שלא לתת עליהם חמץ ישירות, גם להם מהני הגעלה או היסק בתנור שכבר נתבאר לעיל שהזיעה דינה בדבר לח ולא כיבש, וסגי בהגעלה וכל שכן בליבון קל. ומה שהקשה על היחו"ד שהיקל בדיעבד שזה היפך דעת מרן ז"ל ואין להקל בזה, ראשית מרן ז"ל לא דיבר בנידון זה לענין דיעבד אלא רק פסק כמ"ד דחמץ איסורא בלע, ואה"נ שבמקרה שעשו הגעלה או ליבון קל לדבר שצריך ליבון קשה ובישלו בו מאכל, גם הוא ז"ל יודה להקל, שהרי כבר נתבאר לעיל שהוא ז"ל השתמש במ"ד "היתרא בלע" לענין הכשר מחבת בפסח, ועוד כבר בארנו בס"ד בספר מבא השלחן ח"א (פ"א כלל ב ובהערה שם) שיש אומרים שלא קבלנו הוראות מרן ז"ל בשעת הדחק ואין לך שעת הדחק גדולה מזו. וכל שכן בנ"ד שדעת מרן ז"ל אינה ברורה.

ושו"ר בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קלב) שהעלה כמ"ש בשו"ת יחו"ד הנ"ל, והוסיף שכן העלו להקל הגר"ש זילברמן בשו"ת רש"מ (סימן כז) ובשו"ת שואל ונשאל ח"ג (סימן פב), וסיים שראה לדברי הקול אליהו הנ"ל ושכבר השיב על כל דבריו תלמידו ר' אברהם דניאל בשו"ת ברית אברהם ח"ב (סימן כג), ושמ"ש בשו"ת שאלי ציון ח"ב (סימן יט-כ) להחמיר בזה, אין דבריו מוכרחים, ע"ש. ועיינתי בספר ברית אברהם הנ"ל ושם הביא כל דברי הקול אליהו הנ"ל והעיר עליו, והרואה יראה שברוב ככל הדברים נתכוונו אליו, ואנו תלי"ת הרחבנו הדברים ביתר שאת וביתר עוז. וכן ראיתי מ"ש הרה"ג ר' דב בער אליעזרוב בשו"ת שאלי ציון שהזכיר דברי מרן הראש"ל נר"ו, וחלק עליו והעלה דלא מהני הכשר לתנור ועיקר טעמו הוא, שהרי קי"ל ששיפודים ואסכלאות צריכים ליבון והליבון הוא שיהא ניצוצות ניתזין מהם, וזה אי אפשר בתנור, והאריך להביא לזה ראיות מדברי הפוסקים, כיעו"ש. ואחה"ר לא ש'ת ליבו הטהור דשאני תנור אפיה שאינו בולע ממשות החמץ אלא מהזיעה בלבד, וא"כ סגי בהדלקתו על החום הגבוה ביותר במשך שעה דבכהאי גוונא אמרינן כבולעו כך פולטו וז"פ.

אחר הדברים האלה הראני מו"ר ועט"ר הגר"ח רבי הי"ו בשו"ת אור לציון ח"ג (פ"י ה"ב) שדבר ה' זו הלכה העלה שאין אפשרות להכשיר תנור אפיה לפסח, אף לא על ידי חימום התנור בחום גבוה, ויש לסוגרו לפני פסח על ידי חבל וכדומה כדי שלא יבואו להשתמש בו כך, ושם בהערות האריך בזה, ואחר שכתב שודאי אין תקנה לתבניות, הוסיף שאף לתנור אין תקנה וחיליה מדברי הטור ומרן ז"ל בסימן תנ"א (סעיף טו) גבי כיסוי של ברזל הנ"ל והיינו מפני שהטעם השני הוא העיקר, ושאי אפשר לומר שדי בחימום התנור בחום הגבוה ביותר שרגילות לחממו, ולומר כבולעו כך פולטו, שכשם שלא בלע על ידי אש גלויה, ואין דרכו לבלוע אלא בחום גבוה שמצינו היינו רק לענין צורת תשמישו, ולא במידת החום, שאם תשמישו ע"י האור צריך דוקא ליבון עד שיהו ניצוצות ניתזין ממנו, ואם בלע בכלי ראשון מכשירו בכלי ראשון, אבל לא חילקו לעולם בין חום גבוה לחום נמוך, עכ"ד. והרואה יראה שהדברים כבר נתבארו באר היטב ומתוכם תשובת מוצאת לדברי האור לציון הנ"ל ואין טעם לכפול את הדברים שנית, ודי בזה, בפרט שבליעה על ידי זיעה הינה מדרבנן וכמו שיתבאר בארוכה בהערה הבאה, וגם יש אומרים שבליעת זיעה האוסרת היינו דוקא בבליעת משקין ולא אוכלין וכמו שיתבאר בהערה הנ"ל, ולפ"ז בודאי שיש להקל בהגעלה וכל שכן בליבון קל. ואחר כותבי כל זאת הראני ידי"ן הרב אבנר קדוש הי"ו לדברי הגאון ר' אברהם חפוטא בשו"ת מענה לשון ח"ב (או"ח סימן לה) שהביא דברי השאלי ציון הנ"ל והעיר על כל דבריו ואסיפא דמילתא העלה להקל מכמה סניפים, האחד, לכמה ראשונים חמץ היתרא בלע, השני, כתשמישו כך הכשרו, השלישי, כחצובה הוא, וגם כל יום ויום מלבנים אותו ולכן נראה דאם הסיקו עד ב' שעות וישים תבניות חדשות מספיק בזה וכו', ע"ש. וששתי על דבריו כמוצא שלל רב, אלא שמ"ש שם שצריך להסיקו ב' שעות, לא הבנתי בעניותין מנין שיעור זה, ואולי כתב כן מפני שהתנורים שהיו מצויים בזמנו היו מגיעים לחום המירבי במשך שעתיים לא פחות. וגם מ"ש בפשיטות צריך להחליף תבניות, אינו מוכרח, שהרי כשלא נותנים עליהם חמץ ישירות אפשר להכשירם על ידי הסקת התנור.

פש גבן לברורי האם צריך שלא להשתמש בתנור 24 שעות קודם שיסיקנו לפסח, כי הנה בשו"ת יחו"ד כתב שיש להשהותו 24 שעות מפני דבכהאי גוונא הו"ל איסור דרבנן, ובצירוף כל הסברות הנ"ל, יש להקל בזה, ומאידך הגר"מ הלוי זצ"ל כתב בתשובתו הנ"ל שאין צריך להחמיר להשהותו מעת לעת ודי שינקו את התנור היטב מכל חמץ בעין ויסיקוה כחצי שעה בחום גבוה, ורק המחמיר תע"ב, והיה טעמו דכיון שהתנור אינו בולע מהחמץ עצמו ישירות, ועוד, שאין לחוש שפעמים נוגע החמץ בדפנות התנור, ע"ש. וכן מבואר מדברי הרב מענה לשון הנ"ל שלא הזכיר תנאי זה. והרואה יראה בתשובת מרן הראש"ל הנ"ל שגם הרב נר"ו לא ס"ל שיש להשהותו מן הדין, אלא רק מהיות טוב, ולכן בחזון עובדיה (שם) שנדפס מאוחר יותר כתב בלשון "וימנע" מלהשתמש וכו', ולא העיר בהערה שם שחזר בו ממ"ש יחו"ד ואדרבא ציין למ"ש שם, ולכן כתבנו בפנים שראוי שלא להשתמש בו 24 שעות קודם שיסיקנו לפסח. אבל התבניות או הרשתות של התנור אין להם תקנה, ולכן צריך להחליפם בחדשים קודם הפסח, אלא אם כן לא השתמשו עליהם בכל השנה בחמץ ישירות, וכגון שנתנו עליהם נייר כסף או נייר אפיה וכיוצא בזה שאז יש להתירם בהגעלה או שיסיקם עם התנור במשך שעה וכאמור. שהרי כבר נתבאר בס"ד בהערה הקודמת שהחילוק בין התנור לתבניות ולרשתות שהתנור בולע מהזיעה ולא מהחמץ ישירות משא"כ התבניות שבולעות ישירות מהחמץ, ולפ"ז יוצא איפוא שאם לא השתמשו בכל השנה בחמץ ישירות על התבניות או הרשתות יש להתירם בהגעלה או שיסיקם עם התנור במשך שעה וכאמור.

הכשר מיקרוגל

מב. מיקרוגל שחיממו בו כל השנה חמץ, יש להשבית את פעילותו למשך 24 שעות ולנקותו היטב עם חומר ניקוי מכל הלכלוך והשאריות של האוכל, ואחר 24 השעות יש להניח בתוכו קערה או כוס מלאה במים ובחומר ניקוי כגון סבון וכיוצא בזה, ואז יפעיל את המיקרוגל בעוצמה החזקה ביותר עד שיתמלא המיקרוגל באדים, ועל מנת לקבל את התוצאה הטובה ביותר, ולוודא כי הכשרה זו מתבצעת באותה הדרך שבא מתמלא התנור באדים כתוצאה מן השימוש בו במשך כל ימות השנה, יש להניח קערה שטוחה עם חומר ניקוי, אשר גובהה אינו עולה על כ-1/4 מגובה חלל תא התנור, ולהרתיח בתוכה כ-1/2 ליטר מים, עד שיתאדו לגמרי, וטוב לכסות את האוכל במכסה מיוחד בימי הפסח. אף על פי שצורת החימום במיקרוגל שונה לחלוטין מתנור, שהרי בכל תנור רגיל האפיה והבישול בו מתבצעת על ידי שהחום המופק מגופי החימום פוגע בדפנות התבניות והסירים, ודרכם מועבר החום אל התבשיל מן המעטה החיצוני שלו אל תוכו, ואילו במיקרוגל הפעולה של החימום היא בדיוק להיפך, כי הקרינה חודרת אל התבשיל וחוזר ומחמם את הכלי, מכל מקום גם במיקרוגל קיימות כל החששות שכתבנו בהערה 95 וכגון זיעה העולה לדפנות המיקרוגל או שמא יגע האוכל ישירות במיקרוגל וכיוצא בזה, ולפ"ז יש להכשיר את המיקרוגל כמו שמכשירים את התנור.

אולם הרואה יראה שיש לחלק בין תנור למיקרוגל, שתנור מהני להסיקו בחום הגבוה ביותר במשך שעה מפני דסגי בהגעלה וקי"ל דליבון קל עדיף מהגעלה וכמו שנתבאר בהערה הנ"ל, אבל במיקרוגל שלא שייך זה שהרי אין בכוח הקרינה לחמם את דפנותיו משא"כ בתנור שיש בו גופי חימום, לכאורה הדבר ברור דלא יועיל לחממו זמן מה ולומר כבולעו כך פולטו, שהרי כבולעו כך פולטו הוא רק לענין צורת תשמישו ולא במידת החום (עיין לעיל בפרק ג' הלכה א' הערה 3), ולכן קי"ל שכלי שבלע ביובש בחום נמוך הכשרו בליבון עד שיהו ניצוצות ניתזין ממנו ולא אמרינן דכיון שישתמשו בו בחום נמוך הכשרו בחום נמוך וז"פ, נמצא שיש תקנה למיקרוגל רק בהגעלה או בליבון ומכיון שאי אפשר להכשירו בכך שהרי הוא יתקלקל יוצא איפוא שאין תקנה להכשירו בפסח.

ברם מכיון שהעולם נוהגים היתר בדבר, וקשה עליהם חומרא זו, אשר על כן יש למצוא היתר להכשר המיקרוגל וכמ"ש כיו"ב המרשד"ם בתשובה (יו"ד סימן ע) שראוי לבקש ולחפש ולחזור על כל הצדדים וצדדי צדדים למצוא היתר לדבר שאין העולם נזהרים מזה, וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סימן רח), ובאמת אחרוני זמנינו האריכו למצוא היתר לדבר זה, והיינו שיחממו בתוכו כוס מים עם חומרי ניקוי שטעמם פגום והאדים העולים מתוך הכוס יפגמו את הבלוע בדפנות, והוא ע"פ מ"ש מרן ז"ל בשולחנו הטהור (יו"ד סימן צה ס"ד) וז"ל: יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן, מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם, עכ"ל.

והן אמת כי הט"ז (ס"ק טו) העיר על דברי מרן ז"ל הנ"ל ממ"ש מהרש"ל ביש"ש (פכ"ה סימן צד): מצאתי בשם מהרי"ל, פעם אחת בא תינוק ואמר שנפלה חתיכת בורית העשוי מחלב לתוך הקדרה, ואמר שאין להאמין לתינוק, ומוכח שבודאי נפלה אוסרת אע"פ שהבורית עשויה מאפר עם חלב ונטל"פ הוא, וצ"ע למעשה. ע"כ. וכן הש"ך (שם ס"ק כא) העיר על דברי הש"ע שדין זה לא נמצא בשום פוסק ולא שום אחד מהאחרונים הזכירוהו, גם בב"י לא הזכירו, ואדרבה משמע מדברי הפוסקים דאין שום תקנה להגעיל כלי בן יומו אם לא שיש במים ס' נגד הכלי וכו', ע"ש. ומבואר דפליגי אסברת הש"ע הנ"ל, מכל מקום כבר האריך בזה מרן הראש"ל בשו"ת יבי"א ח"ו (חיו"ד ריש סימן י) בנידונו וכתב שהצמח צדק שם, כתב, שי"ל שגם מהרי"ל מודה להש"ע, אלא שאם היה מתיר משום נטל"פ, הרי מ"מ הוי דבר שהורה בו חכם, כיון דתליא בסברא אם פוגם אם לא, והו"ל בכלל מ"ש (בחולין מד:) ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, קמ"ל שאין כאן מקום להוראה כלל, שאין התינוק נאמן, ועוד י"ל וכו', וסיים הצ"צ שם, לכן אין לזוז מפסק הב"י שהתיר מטעם נטל"פ דבתראה הוא, והוא האיר עינינו בפסקיו שנתפשטו בכל תפוצות ישראל, וכוותיה נקטינן. ע"כ. גם הגאון חכם צבי (סימן קא), הביא דברי מרן הש"ע הנ"ל, והביא קושית הש"ך (שם ס"ק כא) שלא נמצא כן בשום פוסק, והאריך להעיר על דבריהם וסיים, "ולכן הלכה למעשה יש לפסוק כדברי הש"ע, וע"כ אין הבורית אוסרת כלל, ואף שנמצא במהרי"ל להיפך, אין שומעין לו, כי האמת מכחישו, ומי יודע אם לא היו שם דברים בגו", ע"ש. וגם הפרי חדש (סימן צה ס"ק יט) דחה כן דברי הש"ך הנ"ל, והסכים להלכה לדברי הגאון פרי תאר שם. וכן פסק המנחת יעקב (סימן נח ס"ק כו), ודחה קושית הש"ך הנ"ל, וכן פסק בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן כח), שאין לזוז מפסק הש"ע, ושכן הסכימו עמו כל בעלי הוראה שבקהלתו. ע"ש. והכנה"ג (סימן צה הגב"י אות מו) העיד שכן המנהג להקל בעי"ת איזמיר כד' מרן הש"ע, ע"פ הוראת הגאון מהר"ר עזריה יהושע ז"ל. ושכן המנהג בגליפול ותיריא ועוד מקומות. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית דוד (חיו"ד סימן מא). ובשו"ת דבר משה ח"א (חיו"ד סימן י). ע"ש. וגם הגאון מהר"י עייאש במטה יהודה (סימן תנב סק"ה) כתב שנוהגים כדברי מרן הש"ע בדין האפר. וכ"כ עוד בשו"ת בית יהודה ח"א (דף קיד ע"ד). ע"ש. וכן הורה בקונטרס פסקי הלכות של הגאון בעל שאגת אריה (נדפס בספר מדי חדש בחדשו ח"ב עמוד צג), וכן פסק מרן החיד"א בשיורי ברכה (סימן צה סק"ד) ושכן פשט המנהג בכמה מקומות להקל, כמ"ש כנה"ג. ע"כ. וכ"כ מרן החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (ר"ס קז) בשם רבני המערב. וכ"ה בערך השלחן שם ובשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (סימן שלב). וכ"כ בשו"ת עדות ביהוסף בן סאמון ח"ב (סימן מב). וכן פסקו בשו"ת תפארת אדם (חיו"ד סימן ח אות ה), ובשו"ת צפיחת בדבש (סימן מח דקל"ב ע"ב). ובשו"ת לב שלמה (חיו"ד סימן יב). וכ"פ הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב ח"א (חיו"ד דס"ב ע"ג וע"ד) ע"ש. והגם שהפמ"ג (במש"ז ס"ק טו) כתב, שהמיקל במקום הפסד מרובה אין לגעור בו. וע"ע בס' באר יעקב ומסגרת השלחן, מ"מ לדינא אנו אין לנו אלא דברי מרן ורוב ככל האחרונים שהורו להיתר לגמרי, ושכן המנהג, עכת"ד מרן הראש"ל שם, ומבואר שדברי מרן ז"ל נכונים וברורים ואין בהם נפתל ועיקש, ולפ"ז יש תקנה למיקרוגל בזמנינו.

אולם מכיון שהיתר זה אינו מוכרח כל כך, שהרי סוף סוף יד הדוחה נטויה לומר דכיון שחכמים גזרו על כלי שאינו בן יומו, ממילא יש לאסור אפילו כשפגמוהו, דסוף סוף נותן טעם לפגם אסור, ועוד שכבר נתבאר שאין בכוח החום להוציא האיסור מן הדפנות, לפיכך נראה לצרף לנ"ד עוד סברא להיתר, והיא, דמהני הכשר על ידי האדים שיוצאים מן הקערה עם המים והחומר ניקוי, ובאמת שבצאתי חפש'י באמתחות הפוסקים מצאתי לכמה מרבוותא דס"ל דמהני הכשר על יד אדים, כי הנה בשו"ת לבושי מרדכי (חאו"ח סימן קכו) כתב בין בתרי אמרותיו בשם המהר"ם שיק דמהני הגעלה בזיעה דקי"ל כבולעו כך פולטו, ע"ש. וגם הגאון ר' אברהם אהרון פרייס בשו"ת משנת אברהם ח"ב (סימן כג) נשאל אודות הכשר מכשיר שבבית חרושת של אינם יהודים ובלוע במכשיר שמן של איסור, מה תקנתו, והתיר שם להכשירו על ידי קיטור וכיוצא בזה, ושם (בעמוד עח) הקשה על זה תלמיד חכם אחד והשיב לו תשובה מאהבה. ע"ש. וכן מצאתי להגאון ר' אלעזר דייטש זצ"ל בשו"ת תבואות השדה ח"ג (שו"ת המודפסות בסוף הספר סימן ג) שנשאל אם מותר להגעיל חביות של עץ שהיה בהם יין נסך על ידי קיטור, כי קשה לעשות מ"ש הרמ"א בהגה בסימן קלה (סעיף טו) שיש ליתן אבנים קטנים מלובנים תוך החבית, ונותנו על המשפך ושופך עליהם רותחים ויורדים לתוך החבית ומגלגלו, והשיב שם דקיטור חשיב כמים גופא כיעו"ש. ומינה לנ"ד. וכן העלה הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת תבואות שמ"ש (כרך ב' חיו"ד סימן פז) דמהני להכשיר כלי מתכות על ידי אדי מים רותחים שחומם 100 מעלות צלסיוס, דקי"ל דכבולעו כך פולטו.

ואמנם לאו מילתא פסיקתא היא, כי הנה הגאון ר' יהודה צבי בלום בשו"ת שארית יהודה (סימן נז) הביא דברי המהר"ם שיק הנ"ל שהזכיר בלבושי מרדכי והעלה שאין להתיר להגעיל כלי ע"י אדים או קיטור. ע"ש. וגם בשו"ת מהרש"ם ח"א (סימן צב) נשאל אודות אלו הקונים יין כשר ומוכרחים להגעיל החביות הבלועים מיי"נ וגם מן יי"ש, ומגודל החביות שמחזיקין כל א' לערך ז' מאות ליטער, א"א למלאותם ג"פ בעירוי במקום הכרמים, שאין מצוי שם מים, וגם כי נודע שהעכו"ם נתנו בתוכם יי"נ מבושל כשהוא חם, ויד סולדת בו ובלעו ע"י כבוש וברותח, ואם יכשירום כפי המבואר ביו"ד סימן קל"ה (סעיף טו בהג"ה), ליתן אבנים קטנים מלובנים במשפך ולשפוך לתוך החבית מים רותחין, אחרי כי החביות גדולים וא"א לשפוך מים הרבה, וגם צריך לגלגל החביות שיגיעו המים בכל מקום, ומצטננים המים אשר עולים לכל היותר חמשים ליטער וגם פחות מזה. ומבואר בב"י סימן קל"ה בשם הרשב"א דבכה"ג לא מקרי הגעלה. וכ"ה בשלטי גיבורים (פ"ב דע"ז) גבי נודות הגוים וכו', ולכן המציא כת"ר להגעיל ע"י דאמפף (קיטור) שמושכין מן יורה גדולה (דאמפף קעסיל- דוד קיטור) המחזיק יותר מן ב' אלף ליטער מים רותחין, שנעשה לצורך הריחים, ומוליכין הזיעה בקנים של נחשת לתוך החבית, וסותמין החבית במגופה וברזא, והקנה עם הזיעה נכנס לתוך החבית דרך פה הברזא, וכשנצבר הזיעה בהחבית שמתחמם החבית בכדי שהיס"ב עד שמשליך ברב כחו את המגופה מהחבית למרחוק, וכפי דברי האומן נגעל בזה החבית על צד היותר טוב, וכיון שהזיעה נמשכת מיורה גדולה שיש בה יותר משיעור ס' נגד הבלוע בהחבית, מתגעל החבית כדת, והאריך שם והוכיח שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם זיעה מפליט, וכתב, דלא מיבעיא לשיטת הסוברים דזיעה אינו מפליט, פשיטא דא"א לסמוך לענין הגעלה ע"י זיעה, וגם להסוברים דזיעה מפליט, יש לומר דהיינו להחמיר חיישינן, אבל מנא ליה לסמוך להקל על ידי זיעה, והרי אפילו בשל תורה מצינו לחלק בין להחמיר ובין להקל, כמ"ש התוספות ביבמות (יא.) ד"ה צרת סוטה, עש"ב.

ואף על גב שלדעת רוב הפוסקים יש להקל בזה, ולכאורה יש לפסוק כמותם, מכל מקום מכיון שמידי מחלוקת לא יצאנו, לפיכך ימתין כ"ד שעות ויעשה למיקרוגל הכשר על ידי כוס עם חומר ניקוי, דבכהאי גוונא הו"ל נטל"פ דקי"ל דאיסורו מדרבנן וספק דרבנן לקולא, ובצירוף שפגמו על ידי חומר ניקוי, הו"ל תרי פגימות דשרי. מה גם דהא דקי"ל שהזיעה אוסרת לדעת רוב הפוסקים הוי מדרבנן, וכמ"ש בנידונו מרן הראש"ל נר"ו בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סימן ז אות ו), ומקור דבריהם בפסחים (כד:) א"ר זירא, אף אנן נמי תנינא, אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים בלבד, ואילו מתותים ורמונים לא, מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן, א"ל אביי הכא משום דזיעה בעלמא הוא. ועיין בתוס' שם ד"ה אלא, תימה לר"י דבחולין (קכא:) יליף מקרא שאין חיוב משום ערלה אלא על היוצא מזתים וענבים, דגמר ערלה פרי פרי מבכורים, ובכורים מתרומה, ובתרומה כתיב תירוש ויצהר, א"כ אמאי אצטריך למימר הכא דזיעה בעלמא הוא. וי"ל דהתם לא אצטריך למעוטי שאר משקין, דמן הדין אף תירוש ויצהר לא הו"ל ליחשב משקין דזיעה בעלמא הוא, והתם אצטריך למילף שנחשוב תירוש ויצהר כמו הפרי. ע"כ. ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה כב), הטבל והחדש והכלאים והערלה משקין היוצאין מהן אסורים כמותן, ואין לוקין עליהם, חוץ מיין ושמן של ערלה וכו'. וכתב מרן הכ"מ, ברייתא בחולין (קכ:). ואע"ג דיליף לה מקראי ס"ל לרבינו דאסמכתא בעלמא הוא, וכדתנן (פי"א דתרומות מ"ג) אין סופגין מ' אלא על היוצא מזתים וענבים, וה"ה לאינך, דמאי שנא. ע"כ. ומבואר מכאן שאפילו משקה היוצא מגוף הפרי אינו אסור אלא מדרבנן, מטעם דזיעה בעלמא הוא. וע"ע בחולין (צט:) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. ופירשו התוס', שאינו אסור אלא מדרבנן. ולפ"ז י"ל שכל איסור זיעה שכתב הרא"ש והריב"ש אינו אלא מדרבנן, ובברכות (לח) האי דובשא דתמרי מברכין עליו שהנ"ב, מ"ט זיעה בעלמא הוא. ועיין בהרא"ש שם. וכבר האריך בכל זה הפני יהושע בקונט' אחרון לקידושין בפסק חדש, והעלה שאיסור זיעה אינו אלא מדרבנן, (ודלא כהח"צ בתשובה (סימן כ) דס"ל בחדש ושאר איסורין דמשקין היוצא מהן כמותן מדאורייתא). ושכן דעת הרב לחם משנה על המשניות, וכ"כ הגאון פני יהושע בתשובתו שבספר קרית חנה (סימן מו), כשיטתו בחידושיו הנ"ל, שאיסור זיעה אינו אלא מדרבנן. ועיין בתשובת הגאון מהר"י מילר בשו"ת שב יעקב (חיו"ד סימן סא דק"ד ע"א) מה שפלפל בדברי הלחם משנה הנ"ל. ובמ"ש עליו הגאון מפלאצק בס' מגן האלף (דצ"ג ע"א), ומסיק שדברי הלח"מ נכונים ומזוקקים כראי מוצקים, ועוד האריך הרבה בזה. ע"ש. וכן הסיק בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סימן נו אות ה), עש"ב. ולפ"ז הו"ל תרי דרבנן, ובודאי בכהאי גוונא יש להקל בזה, וכמבואר בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סימן רה) ובשו"ת תורת חיים ח"ד (קונטרס עיגונא דאיתתא) ובשו"ת נבחר מכסף (חיו"ד סימן כג) ובשו"ת דרכי נועם (חאו"ח סימן ה).

ומכל שכן שיש להתיר להכשיר את המיקרוגל מפני שרוב השימוש בו באוכלין, וידוע דאיכא פלוגתא דרבוותא אם בכלל יש דין זיעה באוכלין לאסור, שלדעת המשאת משה, והגאון מהר"ש קלוגר בטוטו"ד, אין דין זיעה באוכלין, וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת, וכן התחשב בסברא זו בספר משכנות הרועים הנ"ל, ולעומתם דעת הבית שלמה, והשואל ומשיב, והערוך השלחן, ועוד, שדין זיעת האוכלין כמשקין, והמנחת יעקב בתרי מגו תלתא שינויי מחמיר לכתחלה ומתיר בדיעבד, ומאחר דאיכא פלוגתא אם בכלל יש זיעה באוכלין בודאי שבכה"ג יש להקל בזה ולהתיר להכשירו על ידי כוס עם חומר ניקוי, וכעין זה ממש כתב בשו"ת יבי"א הנ"ל ששם הביא דברי האחרונים הנ"ל וצירף סברתם להקל. ואע"ג שיש פעמים שמשתמשים במיקרוגל גם במשקין, מכל מקום הא קי"ל דבכהאי גוונא אזלינן בכלי אחר רוב תשמישו וכמו שנתבאר לעיל בהלכה כ"ט.

אלא שאחר הדברים האלה ראיתי להרה"ג ר' חננאל כהן נר"ו בשו"ת ויען שמואל חלק יא (סימן מ) שדן בנ"ד, ואחר שהביא דברי מרן ז"ל בסימן צ"ה ומ"ש בשו"ת יבי"א הנ"ל, כתב שיש להחמיר בזה הואיל ומה שפוגם האיסור הוי כעין מבטל איסור לכתחילה, ולא דמי להגעלה דשרי , שביאר הרשב"א בתשובה ח"א (סימן תצה) הטעם שאין מבטל איסור לכתחילה, דאינו אלא מפריד וסוחט האיסור ומוציאו מן ההיתר, ע"ש. וזה לא שייך בנ"ד שהאיסור נשאר במקומו אלא שנפגם, ואע"ג שהרא"ה בבדק הבית (בית ד שער ד דף לו ע"ב) כתב דמותר לפגום נבילה לאכלה, וכן לפי הטעם שכתבו מהר"ם מרוטנבורג (ד"פ סימן קצ) והר"ן (ע"ז יב: מדפי הרי"ף) דבהגעלה אין משום מבטל איסור לכתחילה, דלא אמרו אלא במתכוין לאכלו, אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי, [א.ה עיין בשו"ת יבי"א ח"י (חיו"ד סימן ד) שהביא בנידונו דברי הר"ן הנ"ל והוסיף שכיו"ב כתב הב"י ביו"ד סימן פ"ד בשם הארחות חיים ושכ"פ בש"ע (סימן פד סעיף יג), והסבירו האחרונים הטעם כמ"ש האורחות חיים. ע"ש.] ולפ"ז יש להתיר בנ"ד לפגום לכתחילה, מכל מקום יש לפקפק אי מהניא הך פגימה לפי מ"ש הבית דוד (חיו"ד סימן מא) והרב דבר משה (סימן י) דאין האפר פוגם אלא מה שהוא בעין ולא הבלוע בכלי, והביא דבריהם הערך השלחן (סימן צה ס"ק טו"ב) ודחה ראיות הרב בית יהודה ח"ב (סימן עז) שהיקל בזה. והביא עוד שכ"פ הרב דבר שמואל (סימן פח) והרב קול אליהו ח"א (חיו"ד סימן יא), ולכן נראה שהעיקר למעשה כדעת רוב האחרונים, עש"ב.

ולפי האמור תורה יוצאת בהינומא שאין דבריו מוכרחים, שהרי כיון שרוב השימוש במיקרוגל באוכלין, ואיכא פלוגתא דרבוותא אם בכלל יש דין זיעה באוכלין לאסור, ודבר זה נעלם מעיניו כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים, וגם למ"ד שיש לאסור הוי מדרבנן, א"כ הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, וכמו שכתב בשו"ת יבי"א בנידונו שם, וגם הסברא שהביא להחמיר דאין האפר פוגם אלא מה שהוא בעין ולא הבלוע בכלי, לאו מילתא פסיקתא היא וכמ"ש איהו גופיה שם שרבים מהאחרונים (הרב בית יהודה והמשחא דרבותא ועוד אחרונים) ס"ל שהאפר פוגם גם מה שבלוע בכלי, וע"ע בספר זכרונות אליהו (יו"ד מערכת נ') שהביא עוד אחרונים בזה.

נמצא שיש בנ"ד כמה וכמה ספיקות להקל, והיינו שעיקר האיסור הינו מדרבנן דקי"ל שבליעת איסור ע"י זיעה מדרבנן, בפרט כשההכשר נעשה אחר שעברו 24 שעות מהשימוש האחרון דהוי נטל"פ שאסור משום גזירה, והו"ל תרי דרבנן, וקי"ל דתרי דרבנן אפשר להקל וכאמור, וגם למ"ד שהאיסור מדרבנן לדעת רבים מהאחרונים היינו דוקא בבליעת זיעת משקין אבל בבליעת זיעת אוכלין שרי אפילו לכתחילה, ואף אם משתמשים לפעמים במשקים הא קי"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו, וא"כ בנ"ד ודאי שיש להתיר להכשירו על ידי חומר ניקוי, בפרט אם השתמשו בו בכל השנה בכיסוי המיוחד לכך. ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה, מ"מ בהגעלה אין משום מבטל איסור לכתחילה, דלא אמרו אלא במתכוין לאכלו, אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי, ואע"ג שיש סוברים דאין האפר פוגם אלא מה שהוא בעין ולא הבלוע בכלי, מכל מקום יש חולקים על זה, וכיון דהאי איסורא לא הוי אלא דרבנן אין להחמיר כולי האי. בפרט אם במשך כל השנה נתנו על האוכל כיסוי מיוחד שבזה לכו"ע יש להתיר. ועיין בכה"ח (יו"ד סימן קח ס"ק טז).

ומלבד כל זה, הרי כבר כתב הרמ"א ביו"ד סימן צ"ב (ס"ח) בענין בליעת הזיעה דמיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה, אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי, ולפ"ז בודאי שיש להקל שהרי במיקרוגל שהדפנות אינם מגיעות לחום שהיד סולדת בו, ויש להקל בדבר אף לכתחילה, ואמנם במשנ"ב איש מצליח הנ"ל הביא דברי הרמ"א הנ"ל, וכתב שנראה שהדפנות מגיעות לחום שהיד סולדת בו, ושאחר זמן עשה בדיקה על ידי ידידו ונמצא שרק למעלה היו הדפנות בשיעור חום שהיד סולדת בו אבל התחתונות לו, ועפ"ז לא הבין מ"ש בספר מערכי לב (עמוד תלח) שגם לאחר חימום ממושך אין הדפנות מגיעות לטמפרטורה של 40 מעלות, ע"ש. מכל מקום הרואה יראה בשו"ת מעשה חושב להרה"ג ר' לוי יצחק הלפרין נר"ו ראש מכון מדעי טכנולוגי (ח"ה, עמוד קמח אות ז) שכתב שאין לחוש בנ"ד כל כך לזיעת התבשילים שיאסרו את תנור המיקרוגל, דאין הזיעה אוסרת אא"כ היא פוגעת בכלים או במאכלים בעודה חמה בשיעור שהיד סולדת בו, ואילו בתנור מיקרוגל שסביב המאכל אין כל מקור חום, וכל החום מגיע רק מתוך המאכל כנ"ל, הרי בדרך כלל האדים עולים מן המאכל מתקררים במהירות, וכבר אין היד סולדת בהם בשעה שהם פוגמים בדפנות התנור, וממילא אין חשש של בליעה בדפנותיו, שהרי אם אינם חמים בשיעור שהיד סולדת בו אינם נבלעים ואינם מפליטים. והניף ידו שנית בדין זה בספרו הנ"ל בח"ו (סימן י), ועפ"ז העלה להקל בזה עכ"פ ע"י נתינת מים בתוכו עד שיתמלא המיקרוגל אדים. ע"ש. ודבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ואין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולפ"ז יש להתיר את המיקרוגל ללא שום הכשר. ואיך שלא יהיה שמעינן מינה שבודאי אפשר להכשירו כאמור, בפרט שאפשר לעשות הדבר בנקל. ושו"ר להרה"ג סוע"ה ר' יצחק יוסף נר"ו בשו"ת ילקוט יוסף (הנדפס בסוף ספר ילקוט יוסף מועדים מהדו"ב, סימן ה) שהאריך בזה ובחלק הדברים נתכוונו אליו כמו שיראה הרואה ואסיפא דמילתא העלה להקל בזה כאמור, אלא שאנו תלי"ת הרחבנו הדברים ביתר שאת וביתר עוז.

הכשר מיקסרים בלנדרים ומטחנות

מג. מיקסרים, בלנדרים מטחנות וכל כיוצא בזה שמשתמשים בהם כל השנה בדברים שאינם חמץ אינם צריכים הכשר לפסח כלל, ואם השתמשו בהם בדברים שהם חמץ וכגון שטחנו שם בשר עם פירורי לחם או פירות וירקות לילדים עם בסקויטים וכיוצא בזה, יש לנקותם היטב היטב והם כשרים לפסח, ויש שנמנעים שלא להשתמש בהם בפסח מפני שחוששים שמא נפל פירורי חמץ לתוך המיקסר וקשה מאוד לנקותו, ואם השתמשו במכשירים הנ"ל בדברים חריפים וכגון שטחנו בשר עם פירורי לחם ושום וכיוצא בזה, יש לנקותם היטב ולהגעילם, והוא הדין לנפה של קמח שיש לנקותה היטב קודם הפסח, והאשכנזים נהגו להחמיר בזה ומשתמשים בנפה מיוחדת לפסח. הנה בענין מיקסרים, בלנדרים וכל המטחנות למיניהם, הדבר ברור שאם משתמשים בהם בכל השנה בדברים שאינם חמץ אינם צריכים הכשר לפסח כלל, ואם השתמשו בהם בדברים שהם חמץ וכגון שטחנו שם בשר עם פירורי לחם או פירות וירקות לילדים עם בסקויטים וכיוצא בזה, יש לנקותם היטב היטב והם כשרים לפסח, שאע"ג שנשתמשו בו בחמץ, מכל מקום כיון שהשתמשו בו בחמץ קר, אין שימוש זה אוסר את הכלי, ואין לומר בכהאי גוונא דוחקא דסכינא, כי רק בדבר חריף אמרינן הכי כמבואר בטוש"ע יו"ד סימן צ"ו. וכן מבואר בש"ע באו"ח סימן תנ"א (סט"ז) שכתב שמדוכה מותרת בהגעלה, וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פו) וז"ל: מדוכה, בין של עץ בין של אבן ומתכות, והיו רגילין לדוך בתוכו שומים ודברים חריפים עם פירורי לחם, והוא דמי לבית שאור ובית חרוסת המבואר לקמן בסכ"ב והמחבר אזיל לטעמיה דפסק שם דגם לבית שאור מהני הגעלה, עכ"ל. ומבואר שדוקא שימוש בדבר חריף גורם לבליעה, ועיין בחזון עובדיה (פסח, עמוד קס) שמכונת בשר צריכה הגעלה, ולפי האמור יש להקל בזה.

ואמנם בצאתי חפש'י באמתחות הפוסקים מצאתי בשו"ת בית דוד משאלוניקי (חאו"ח סימן ריז) שכתב שאף בדבר שאינו חריף אמרינן דוחקא דסכינא ומבליע אלא שלא צריך ליבון אלא סגי בהגעלה או בכדי קליפה ואילו בדבר חריף בעינן ליבון דהוי ליה תרי חימומים, ע"ש. אולם לפענ"ד דבריו טעונים לינה, וכבר ראיתי שהעיר עליו הגאון מהר"י טייב בספר ערך השלחן (יו"ד סימן קג ס"ק יב) והעלה שבצונן ואינו חריף לכו"ע אינו מבליע ומפליט, כיעו"ש. וגם בשו"ת בית יהודה ח"ב (סימן פ) העיר על הבית דוד הנ"ל, ושכן מבואר בפר"ח (יו"ד סימן סט סק"ד). ושו"ר בספר דרכי תשובה (יו"ד סימן צו ס"ק נה) שהביא דברי האחרונים הנ"ל, ומשמע דס"ל להקל בזה. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן מד) שפלפל בזה והביא דברי האחרונים הנ"ל, וע"ש מ"ש בזה.

ויש שנמנעים שלא להשתמש בהם בפסח מפני שחוששים שמא נפל פירורי חמץ לתוך המיקסר וקשה מאוד לנקותו, ונראה שיסודו ממ"ש הרמ"א בהגה (סי"ח) שכתב, "ונהגו שלא להשתמש בנפה ע"י הגעלה ואין לשנות, וכן בכל כיוצא בזה, כגון הכלי שקורין רי"ב אייז"ן, או הכיס של רחיים בכולן לא מהני להו הגעלה, וכן סלים שמשתמשין בהן חמץ דינם כנפה", והוא מדברי מהרי"ל, אולם הספרדים נהגו להקל בזה שהרי מרן ז"ל כתב שם שנפה צריך לדקדק בה מאד לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה, וישפשפו אותה במים יפה יפה, ע"ש. ומבואר דס"ל להקל בנפה אלא שיש לדקדק הרבה בנקיונה. ומכלל הדברים למדנו שאם השתמשו במכשירים הנ"ל בדברים חריפים וכגון שטחנו בשר עם פירורי לחם ושום או בצל יש לנקותם היטב ולהגעיל את הכלי מפני דהוי דוחקא דסכינא ודמי למדוכה הנ"ל.

הכשר הכיור

מד. הכיור שרוחצים ומניחים בו סירים, צלחות וכל כיוצא בזה, אפילו הם עשויים מחרסינה, נכון שיערה עליהם מים רותחים, ומותר להשתמש בהם בפסח, וטוב שיערה עליהם ג' פעמים, ויש מחמירים לצפותו בנייר כסף עבה מאוד בכל ימי הפסח או מלבישים בתוכו כיור מפלסטיק המיוחד לפסח, וזו חומרא ואין חיוב לעשות זאת. כיון שרוב תשמישו במים חמים שאין היד סולדת בהם, ובכהאי גוונא לא שייך לומר שאינו יוצא מידי דופיו, ועוד שתשמישו בשאר ימות השנה בזמן שהחמץ מותר, ולדעת רוב הפוסקים חשיב היתרא בלע. ועוד יש לצרף דעת האומרים שדין עירוי ככלי שני, עיין תוס' (שבת לט.) ד"ה כל שבא בחמין, ובתוס' (שם מב:), ובחידושי הר"ן (שבת מב:) בשם הרא"ה. ועוד שרגילים להשתמש בו על ידי סבון ושאר דברים הפוגמים, והוה ליה נותן טעם לפגם דשרי. והובא כל הסברות הנ"ל בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קנא) וסיים שם, "ועל כל פנים נכון לערות ג' פעמים מים רותחים בכיור, ואז בודאי שמותר להשתמש בו בפסח". ומה שכתב בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג (סוף סימן יג) שצריך הגעלה לכיור, לאו דוקא, שכיון שרוב בליעתו על ידי עירוי, סגי ליה בהכי, שכבולעו כך פולטו, ויש מחמירים לצפותו בנייר כסף בימי הפסח, וחומרא בעלמא היא. עכ"ד. והנוהגים שהזכיר הרב, אלו אחינו האשכנזים שלא סומכים על ההיתרים הנ"ל ויש מהם שמלבישים בתוך הכיור, כיור מפלסטיק המיוחד לפסח, ומ"מ זו חומרא בעלמא וכאמור, וע"ע בשו"ת מקוה המים ח"ג (חיו"ד סימן יב) שהתיר מהטעמים הנ"ל להשתמש באותו כיור למאכלי בשר וחלב, ע"ש. ומינה לנ"ד. ואחר זמן מצאתי בשו"ת אור לציון ח"ג (פ"י הלכה יא) שהעלה שמעיקר הדין אין הכיור והשיש צריכים הכשר כלל, מפני שרוב תשמישו בצונן ובחומרים פוגמים ואזלינן בתר רוב תשמישו, אולם מצד המנהג יש לערות מים חמים מכלי ראשון על השיש, עש"ב. ולכן כתבנו בפנים בלשון "נכון שיערה וכו'".

תוכן העניינים

הלכות הגעלת כלים לפסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה