אור ברסלב
הלכות הגעלת כלים לפסח פרק א' - הכשר כלים לפסח › אופני ההכשר לכלים

הלכות הגעלת כלים לפסח

פרק א' - הכשר כלים לפסח · אופני ההכשר לכלים

סוגי הכלים הטעונים הגעלה או ליבון

כו. כלל לימדונו רבותינו שכבולעו כך פולטו וכפי תשמישו הכשרו, והיינו שאם נשתמשו בכלי בדבר נוזל הכשרו על ידי הגעלה במים רותחים מכלי ראשון שעל האש (עיין להלן בהלכה פרטי הדינים בזה), ואם נשתמשו בו בדבר יבש הכשרו על ידי ליבון באש עד שיהיו ניצוצות אש ניתזים מהן (עיין להלן פרטי הדינים בזה), ולכן סירים ויורות שמבשלים בהם צריכים הגעלה במים רותחים בכלי ראשון שעל האש, ותבניות וכיוצא בזה שאופים בהם צריכות ליבון, ואם התבניות אינם יכול לעמוד בפני הליבון, יש להחליפם בחדשות. והוא הדין לשפודים ואסכלאות שצולים בהם בשר על האש, ומערבים בהם חמץ או תבלינים שיש בהם חמץ, שצריכים ליבון באש בכדי להכשירם לפסח. עיין לעיל בהערה 2 ומשם באר'ה.

כשהאיסור אינו רואה את פני האש

כז. יש אומרים שמה שנתבאר בהלכה הקודמת שדבר שתשמישו על ידי האש ללא לחות צריך ליבון על ידי האש, היינו דוקא שהאיסור הנבלע רואה את פני האש, כגון שיפודים ואסכלאות, אבל אם אינו רואה את פני האש ממש, כגון שנבלע במחבת או סיר שהכלי מפסיק בין האיסור והאש שתחתיו, מועיל לו הגעלה אפילו אם לא היה שום משקים, וכן כלי אפיה לדעה זו דינם בהגעלה מפני שאין האש רואה את הנאפה בהם, הנה סברא זו כתבה הרא"ה בבדק הבית (בית ד שער ד) וז"ל: עוד כתב החכם [הרשב"א] שהמחבת דינו כאסכלא שתשמישה ע"י האור דפעמים שהשמן כלה והויא כתשמישה על ידי האור, ואינו נכון, שאין הדבר תלוי במשתמש בו ע"י משקין שאלו בא להשתמש דבר האסור ביורה בלא משקה אינה צריכה ליבון בכך אלא הדבר תלוי בראיית פני האור כל שרואה פני האור צריך ליבון וכל שאינו רואה פני האור דינו בהגעלה, ולא שנינו ליבון אלא בשפוד ואסכלא, וכן הני בלייש אינן רואין פני האור ודיין בהגעלה, וכן אמר בפירוש בתוספתא לענין מחבת, עכ"ל. והמעיין בדברי הראשונים יראה שאין הרא"ה יחידאי בזה, כי הנה גם בספר אהל מועד (שער איסור והיתר דרך ט נתיב ז) כתב כן וז"ל: המחבת והאיסקריטין, י"א דא"צ אלא הגעלה, ויש מצריכין להם לבון, ורשב"א מן המחמירים מפני שמשתמשין בהן ע"י האור מועט והויא כאסכלה, ויש להקל בזה מפני שמקום תשמיש המחבת אינו רואה פני האור כמו שרואה השפוד, ופוק חזי מה עמה דבר, עכ"ל. וכ"כ האור זרוע (ח"ד פסקי עבודה זרה סימן רצד) וז"ל: ודוקא שפוד וסכין ואסכלא בעו ליבון מפני שגופו נכנס לתוך האש כשצולין. אבל יורות ומחבת שמטגנין בה בצים כיון שאין גופו נכנס לאש סגי להו בהגעלה ברותחין. כדתנו רבנן כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן. ובתוספתא קתני והטיגנין דהיינו שמטגנין בהם.

הילכך סכינין שלנו שאנו משתמשין בהם חמץ כל השנה ופעמים שאנו חותכין בהם בשר רותח מן השפוד סגי להו בהגעלה ברותחין ומותר להשתמש בהם בפסח, עכ"ל. אולם רוב ככל הראשונים חולקים על סברא זו וסוברים שכל שמשתמשים בו בדבר יבש צריך ליבון ולא מועיל לו הגעלה, וכן עיקר להלכה. וכמ"ש בתורת הבית הארוך (בית ד שער ד) וז"ל: השפוד והאסכלא מלבנן באור דכבולעו כך פולטו ואלו תשמישן ע"י האור הן. ואע"פ שהאסכלא כשצולין על גבה טשין אותה באליה או מושחין פניה בשמן אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ואינו דומה לקומקמוסין ומחמי חמין וליורות דמשקין מרובין, ולפיכך מסתברא לי שאותה מחבת של מתכת שמטגנין בה בשר ודגים בשמן על גבי האש אין לה הכשר אלא בליבון כאסכלא ולא בהגעלה כיורה אלא שפעמים מטגנין בה בשמן מועט ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין, ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו והויא לה כתשמישה על ידי האש ולפיכך צריכה ליבון כאסכלא. אבל בתוספתא מצאתי היורות מחמי חמין והטוגנין והקומקמוסין מדיחן ברותחין. אלמא מחבת שמטגנין בה כיורה ומחמי חמין, ואפילו כן נראה לי שאין סומכין על התוספתא שאם היה הדבר כן מפני מה חסרו ממנה הטוגנין כשהביאוה בגמרא, עכ"ל. ומבואר דס"ל שאפילו כשאין האיסור רואה את פני האש בעינן ליבון ולא סגי בהגעלה . וכן מבואר מדברי כל הפוסקים שנביא בהערה הבאה דס"ל שמחבת שמטגנים בה אינה צריכה ליבון אלא סגי בהגעלה, מפני שמטגנים בהם בהרבה שמן ודינו כמשתמש בלח, ואי איתא דס"ל כדברי הרא"ה ודעימיה, תיפוק ליה דסגי בהגעלה מפני שהאיסור אינו רואה את פני האש ממש, אלא ודאי כדאמרן. ולפ"ז מבואר שכן דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דס"ל שאם לא נשתמשו במחבת בשמן מרובה בעי ליבון. וכ"כ בספר אהל אברהם (צוובנר, סימן כה), ועש"ב. ואע"ג שהם ז"ל והרשב"א פליגי בנידון המחבת שהרשב"א ס"ל דבעינן ליבון ושאר הראשונים ס"ל דסגי בהגעלה, מ"מ הרואה יראה שיסוד מחלוקתם הינו האם השמן עושהו כתבשיל או לא, אבל לענין שהאיסור אינו רואה פני האש לכולי עלמא אינו מעלה ואינו מוריד, ופשוט.

נשתמש בו ביבש וכעת משתמש בלח

כח. כמו כן יש שסוברים שכלי שנשתמשו בו באש ביבש שאין הגעלה מועילה לו, היינו דוקא כשרוצה להשתמש בו שוב על ידי האש, אבל אם רוצה להשתמש בו מעתה רק בדברים לחים, הגעלה מועילה לו שכל מה שיכול לפלוט ברותחים כבר פלט בהגעלה ראשונה, כן כתבו התוס' (חולין, ח. ד"ה שלבנה באור), הרא"ש (ע"ז פ"ה סימן לד) ובעל העיטור (הל' שחיטה ש"ב ח"ב) בשם רבינו תם. וכ"כ הריטב"א (פסחים ל: בשם י"א). וכ"כ המאירי (ע"ז עו: ד"ה כלי הראוי) בשם אחרוני הרבנים. וכ"כ הר"ן (שם) בשם יש מקילין. אולם רוב הראשונים חולקים על זה וסוברים שאין היתר בדבר וכן דעת מרן הש"ע, ולכן אם הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו בתבשיל לח. כי הנה התוס' שם אחר שהביאו דברי ר"ת הנ"ל כתבו בזה"ל: אין זה דיוק, דדילמא כיון שנשתמש בו על ידי האור אין יוצא מידי דופיו לעולם בהגעלה בלא ליבון ופולט תמיד בכל הגעלותיו מידי דהוה אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה, ולא אמר כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה אלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם, עכ"ל. וגם הרא"ש כתב על דברי ר"ת הנ"ל בזה"ל: ולא נהירא, כיון דתשמישו על ידי האור אין יוצא מידי דופיו בהגעלה בלא ליבון ופולט תמיד בכל הגעלותיו מידי דהוי אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה, ולא אמרינן דכל מה דעתיד לפלוט דפולט בהגעלה ראשונה אלא אינו יוצא מידי דופיו ופולט תמיד מעט מעט, ואין לחלק ולומר ממה שבלע ע"י האור לא יפלוט לעולם כי אם באור, דהא אמר השפוד והאסכלה של קדשים מגעילן ברותחין, אלמא בליעה על ידי האור נפלטת ע"י רותחין , ויראה שיספיק אם ילבן חודו של סכין לפי שרגילין העובדי כוכבים להשתמש בו באור אע"ג דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו, מ"מ כיון שאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור סגי בהכי, עכ"ל. ועיין בריטב"א שם שהביא המחלוקת וסיים שהרשב"א ס"ל להחמיר בזה. ודברי הרשב"א הנ"ל הנה הנם בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"ד). וגם המאירי הנ"ל כתב, חכמי האחרונים חולקים בה כל שאיסור נשאר בו הרי הוא נפלט מעט מעט ואפילו על ידי חמין, וראיה לדבר כלי חרס שאי אפשר שלא פלט בהגעלתו ואעפ"כ חוזר ונפלט מעט מעט ודבריהם נראין, ע"ש. וכיו"ב כתב הר"ן שאין הדבר נראה שכיון שיש לו בלע של איסור עד שאתה אוסרו להשתמש בו על ידי האור שמא יפלוט יותר בחמין שניים, ע"ש. וכעין זה כתבו עוד ראשונים. ומרן הב"י ביו"ד סימן קכ"א עמש"כ הטור שם שאם הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש, הביא שכ"כ הרשב"א הרא"ש והר"ן, ושם בש"ע (ס"ה) פסק בפשיטות שאם הגעיל כלי הצריך ליבון, אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש, וכן עיקר.

רוב תשמישו

כט. כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו, ולכן כלי שמשתמשים בו גם למאכלים יבשים וגם למאכלים לחים, הולכים בו אחר הרוב, שאם רוב השימוש בו במאכלים לחים, מספיק להגעילו, ואם רוב השימוש בו במאכלים יבשים צריך ללבנו, וכן על זו הדרך בכל דרכי ההגעלה שהולכים בו אחר רוב שימושו, וכגון שאם רוב השימוש בכלי הינו בכלי שני ונשתמשו בו כמה פעמים בכלי ראשון, מספיק להכשירו בכלי שני, והאשכנזים נהגו להחמיר בכל זה. הנה הדבר ידוע שבכל התורה כולה הולכים אנו אחר הרוב ועיקר הסמיכה של דין זה הוא על הא דאמרינן בתורתינו הקדושה "אחרי רבים להטות", אלא שיש מקום בראש לבדוק האם אנו אומרים כלל זה גם בדיני הכשרת כלים, כי אולי נידון זה שונה, שהרי סוף סוף נשתמשו בכלי בדבר הצריך הכשר חמור יותר ולעולם לא יצא אותו הדבר הבלוע בו אם לא נכשירו כאותו הכשר, דהא קי"ל כבולעו כך פולטו, אע"ג שבפועל לא נשתמשו בו הרבה בשימוש זה.

ובצאתי חפש'י באמתחות הראשונים ז"ל מצאתי לראבי"ה (ח"ב, מסכת פסחים סימן תסד) שכתב בזה"ל: וקערות צריך להגעיל בכלי ראשון, ולא שנא של מתכות ולא שנא של עץ, מפני שפעמים שכופין את הקערה על גבי בשר ודגים בתוך היורה, וגם שואבים בה מרק מתוך היורה הרותחת, והוה לה כלי ראשון, לא שנא דכסף ולא שנא דזהב ולא שנא דעץ [מגעילו בכלי ראשון], דאמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון, קסבר כבולעו כך פולטו: וכוסות של כסף נמי יש לחוש, שפעמים נמי מרתיחין בהן יין ופלפל ובשמים אצל האש (כצ"ל), וצריך להגעילן בכלי ראשון, עכ"ל. והובאו דבריו בהגהות מיימוניות (פ"ה הכ"ד) ובטור (סימן תנא). וכן פסקו המחזור ויטרי (עמוד רנו, סימן ד-ה הלכות טהרת הסכין). וכיו"ב כתבו הראב"ן (דק"ס סע"ב) והמרדכי (פסחים, סימן תקפה). וכ"כ המהרי"ל (הל' הגעלה). ומבואר דס"ל דלא אזלינן בתר רוב השימוש בכלי, ולכן כוסות של כסף יש לחוש.

אולם מרן הב"י כתב על דברי הטור שהביא דברי הראבי"ה הנ"ל, בזה"ל: אבל הרי"ף כתב בפרק כל שעה (ח:) והני דאישתמש בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהם כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני שפיר דמי, וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ה' (שם) וטעמא משום דבכל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו וכמו שכתב הר"ן בפרק כל שעה (שם דיבור ראשון) והרשב"א בתשובה (ח"א סימן שעב ותתיז, ח"ג סימן רעט) וכיון דהני קערות רוב תשמישן על ידי עירוי הכי נמי מגעיל להו בעירוי ולא חיישינן לפעמים שמשתמש בהן בכלי ראשון, עכ"ל. ומבואר דס"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו.

כל קבל דנא, חזי הוית להגאון ר' נפתלי צבי יהודה בספר העמק שאלה (מטות, שאילתא קלז סק"ה) שהאריך הרחיב בביאור דברי הראשונים בזה ואחר שהוכיח שדעת הרשב"ם, השאילתות ובה"ג דלא אזלינן בכלים אחר רוב תשמישו, כתב שגם מדברי הרי"ף והרמב"ם מבואר כן, וביאר שמ"ש שבקערות בעינן הכשר מכלי שני הוא משום דס"ל דלא חיישינן למילתא דלא שכיחא, ועוד שבמקומם של הרי"ף והרמב"ם לא נהגו כלל להשתמש בקערות כלי ראשון ולכן לא חששו לזה, ומה גם שיש לחלק בין סוגי הקערות, דיש פשוטים בבתי עניים של עץ ונחושת וכדומה שמשתמשין בהם לפעמים ככיסוי קדרה, ויש קערות בבתי עשירים יקרים הרבה ואינן עולים על השלחן אלא לכבוד, והם כלי שני בלבד, ועפ"ז העיר שם עמש"כ מרן הב"י הנ"ל שהרי"ף והרמב"ם ס"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו, ושלא ראה הב"י דברי השאילתות שם, עש"ב.

ואף על גבי שמ"ש העמק שאלה שבמקומם של הרי"ף והרמב"ם לא נהגו כלל להשתמש בקערות כלי ראשון ולכן לא חששו לזה, סברא זו לא רחוקה ולא נפלאה, כי הנה המרדכי (פסחים פרק כל שעה סימן תקפה) כתב בזה"ל: ודאישתמש בהן בכלי שני כגון קערות כו', מיהו קערות שלנו לפעמים שואבין בהן מים רותחין מן הקדרה של חמץ או מכסין בהן שאלקוק ע"ג האש וטוב להגעילן בכלי ראשון, עכ"ל. הרי שמחלק בין זמן הש"ס לבין זמנו. וכיו"ב כתב בהגהות אשירי (פסחים פ"ב סימן ז) שעמש"כ שם הרא"ש "ודאשתמש בהו בכלי שני עביד להו הגעלה בכ"ש", כתב הוא ז"ל בזה"ל: מיהו קערות שלנו פעמים ששואבין בהן מים רותחין מן היורה של חמין או מכסין שלקות על האש טוב להגעיל בכלי ראשון, עכ"ל. ומבואר כאמור.

מכל מקום למעשה בודאי דנקטינן בדעת הרי"ף והרמב"ם כדברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, חדא, דדוחק גדול לומר שמרן ז"ל לא שת ליבו הטהור לכל זה, ועוד, שהר"ן והרשב"א כתבו במפורש שטעמם מפני דאזלינן בתר רוב תשמישו. וכ"כ השו"ג (סימן תנא ס"ק כא), ע"ש. וע"ע בשדי חמד (מערכת ה', אסיפת דינים ס"ק טז ד"ה וראיתי להקדים).

נמצא שלדעת מרן ז"ל דקי"ל כוותיה נידון דידן תליא בפלוגתת הראשונים ז"ל שלדעת הראבי"ה ודעימיה לא אמרינן בכלי הולכים אחר רוב תשמישו, ואילו לדעת הרי"ף והרמב"ם ודעימיה גם בהכשרת כלים אזלינן בתר הרוב וכל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו.

ומרן ז"ל בשולחנו הטהור (סימן תנא ס"ו) כתב וז"ל: כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו, הלכך קערות אע"פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן. עכ"ל. ומבואר דס"ל כדברי הרי"ף והרמב"ם. ואע"ג שהרשב"א (ח"א סימן שעב, תתיז וח"ג סימן רעט) בתשובה כתב וז"ל: שאלת, כוסות או טראיו"ש של מתכת שמשתמשין בהם כל השנה אם יספיק בהם הדחה או נחוש כי לפעמים מניחים אותם על האש לחמם בהם יין ונותנין שם לחם ויצטרכו הגעלה, תשובה: משורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה כמו ששנינו בברייתא (ע"ז עה:) כוסות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והם טהורים שאף על פי שפעמים עושים כן כמו שאמרת כל שאינו בן יומו מותר, ולפיכך לא הלכו בהם חכמים אלא אחר [עיקר] תשמישו, ומכל מקום עכשיו נהגו להגעיל את הכל משום חומרא של חמץ, עכ"ל. ומבואר דאע"ג דס"ל שמעיקר הדין יש להקל בזה, אולם נהגו להחמיר בזה, מ"מ למעשה לא חשש מרן ז"ל לדבריו ובש"ע סתם להתיר לגמרי וכדברי הרי"ף והרמב"ם. וכן הסכמת רוב האחרונים וכמו שיתבאר בס"ד להלן בד"ה וטעם ההיתר, לך נא ראה. והרמ"א בהגה כתב, "ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פ' כל שעה ותוספות סוף מסכת ע"א), וכן הוא המנהג", ע"כ, ופסק כן מפני שבדרכי משה (שם סק"ו) כתב שהמנהג כדברי אבי העזרי להגעילן בכלי ראשון, ושכ"כ האגור והגהות מיימוניות. וכן מנהג האשכנזים, ואנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו וכאמור.

וטעם ההיתר לרוב תשמישו, מבואר בדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל שמאחר שאיסור השימוש בכלי שאינו בן יומו הוי מדרבנן, לפיכך אזלינן בתר הרוב. וכיו"ב כתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן צו) וז"ל: מסתברא לן שאם הכלי הזה שרוב תשמישו בחמין הוא בן יומו מאותו המעוט שנשתמש בו ע"י האור צריך לבון לכ"ע וספקו לחומרא דאסור תורה הוא, ואם אינו בן יומו הואיל ונותן טעם לפגם הוא ואין אסורו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו, וסתמו נמי תולין להקל שלא נשתמש בו אלא כפי רוב תשמישו, ועל כיוצא בזה שנינו בסוף ערובין (קד ע"ב) כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, ואין כאן מיחוש כלל, וכך הם דברי הרשב"א בתשובה סימן שע"ב, עכ"ל. והסכים לזה החזו"א (או"ח סימן קיז ס"ק טז). גם הגאון ר' דוד פארדו זצ"ל בספר בית דוד (חיו"ד סימן סד) פלפל בזה וכתב דהא דאזלינן בתר רוב תשמישו היאך מהני?

רוב תשמישו כשהכלי שהשתמשו בו מיעוט בן יומו

ל. במה דברים אמורים שהולכים אחר רוב תשמישו, כשהכלי אינו בן יומו מהשימוש החמור שנשתמשו בו, אבל אם ידוע שנשתמשו בו חמץ בתוך כ"ד שעות, ועכשיו בא להכשירו, צריך להכשירו בשימוש החמור אפילו שבדרך כלל משתמשים בו בשימוש הקל, ולכן כלי שבדרך כלל משתמשים בו בדבר לח, אם נשתמשו בו בדבר יבש ורוצים להכשירו בתוך כ"ד שעות משימושו האחרון, צריך ללבנו, וכן כלי שבדרך כלל משתמשין בו בכלי שני, וכעת נשתמשו בו בכלי ראשון אם רוצים להכשירו בתוך כ"ד משימושו האחרון צריך להגעילו בכלי ראשון דוקא. וכמו שנתבאר בהערה הקודמת שהרשב"א וכל האחרונים ועל צבאם הרמ"א מפאנו תפסו במושלם דהיינו טעמא דאזלינן בכלי בתר רוב תשמישו, מפני דמיירי בכלי שאינו בן יומו דהוי מדרבנן תולין להקל, ע"ש. ויש להקל להכשירו בשימוש הקל אחר 24 שעות גם אם מבשלים בו מאכל חריף על אף שהחריפות משבחת את הטעם, אולם ראוי ונכון להכשירו בהכשרו החמור אפילו שהוא אינו רוב תשמישו. הנה מרן הש"ע (ר"ס צו) סתם כדברי האומרים דהא דאסרינן המאכל בבישלו בו בכלי אסור, היינו דוקא בכלי בן יומו, אבל באינו בן יומו אפילו בדבר חריף מותר. וכ"כ עוד שם בסעיף ג'. אולם לקמן (בסימן קג ס"ו) כתב: יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדירה של איסור שאינה בת יומה הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח. עכ"ל. ותמהו הט"ז והש"ך על מרן שסותר משנתו. ובאמת שהמעיין בדברי האחרונים ישר יחזה פנימו ששערי תירוצים לא ננעלו וקבצם כעמיר גורנה בשו"ת יביע אומר ח"ח (אורח חיים סימן מג אות ה) וכתב שם בזה"ל: והגאון האליה רבה (סימן תמז ס"ק כד) כתב ליישב, שבסימן ק"ג מיירי בבליעת איסור, ולכן אפילו בשאינו בן יומו, אבל בסימן צ"ו מיירי בדין בשר וחלב שהוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא, שלדעת הרבה פוסקים אפילו בדבר חריף מותר, בודאי שיש לסמוך עליהם עכ"פ כשאינו בן יומו.

ועוד שלדעת הרבה פוסקים לא מקרי דבר חריף אלא חלתית וצנון. ובחידושי ליו"ד (בסימן צה) כתבתי השגות ברורות ע"ד הרמ"א שהחמיר בענין זה. ע"כ. גם הרב חכמת אדם (בבינת אדם שער איסור והיתר סימן מח) כתב, שאע"פ שהרמ"א ס"ל להחמיר בדבר חריף אפילו באינו בן יומו, מ"מ דעת הש"ע היא שרק לענין איסור יש להחמיר בכל דבר חריף אפילו באינו בן יומו כההיא דחלתית, וכמו שפסק כן בש"ע (סימן קג), אבל בענין בשר וחלב דעתו להקל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא, נ"ט בר נ"ט דהיתרא וגם נטל"פ, ושתי חומרות לא מחמירינן, ולכן כתב בש"ע (סימן צו ס"ג) שתבלין שנידוכו במדוכה של בשר "בת יומא" אסור לאכלן בחלב וכו', ובזה נסתלקה תמיהת האחרונים על הש"ע. ע"כ. וכן תירץ הגאון הכרתי ופלתי (סימן צו סק"ה). וכ"כ גם הפרי מגדים (במש"ז סק"י). וכבר קדם וזכה בתירוץ זה הכנה"ג (סימן צו הגה"ט סוף ס"ק יח). ע"ש. וכ"כ הגאון רעק"א (בסימן צו בט"ז סק"י) בשם האחרונים. וע"ע במשמרת שלום (דף קלג ע"ג). ע"ש. והן אמת שמרן בב"י (סימן ק"ג) הביא מקור דבריו מהאגור בשם המרדכי, וכתב ע"ז בבדק הבית: וזהו כדעת בעל התרומה שהביא רבינו בסימן צ"ו (שאוסר גם בשאינו בן יומו), ושם נתבאר שיש חולקים עליו. עכ"ל. ומשמע שאינו מחלק בזה בין בשר וחלב לבין קדירת איסור. מ"מ יש לקיים דברי האחרונים הנ"ל ע"פ מ"ש הכנה"ג הובא בספר יד מלאכי (כללי הש"ע אות טו), שמרן חיבר השלחן ערוך אחר בדק הבית, ושכן כתב הרב גנת ורדים. ע"ש. וכ"כ מרן החיד"א בספר מראית העין בליקוטים (סימן ח אות ב). וכ"כ בשו"ת ידיו של משה (חחו"מ סימן ה). ובשו"ת ויקרא אברהם (חחו"מ סימן מג), ועוד אחרונים. הילכך י"ל שבעת שחיבר מרן את הש"ע שפר קדמיה לחלק בין הנושאים, ולכן אף שבסימן צ"ו סעיף א' וסעיף ג' ס"ל להתיר גבי בשר וחלב בכלי שאינו בן יומו בדבר חריף, מ"מ בסימן ק"ג דמיירי בכלי של איסור פסק להחמיר גם בשאינו בן יומו, וכן כתב כיו"ב הגאון חקרי לב (בח"ב מיו"ד סימן נג דק"ז ע"ב) וז"ל: ונ"ל שזה היה דעת מרן בש"ע, ודק ואשכח הכי, והדר ביה ממה שכתב בבית יוסף, כי ידוע שחיבור השלחן ערוך היה בסוף ימיו של מרן, ואפשר שחזר בו אחר שחיבר ספר בדק הבית, ומה שפסק בש"ע הוא העיקר. ע"כ. (וע"ע בשו"ת נשמת כל חי חאה"ע סימן ה דף ח ע"ד). וכ"כ כיו"ב מרן החיד"א במחזיק ברכה יו"ד (סימן מז סק"ד) דזמנין דמרן הבית יוסף רוח על פניו יהלוך בחיבור הש"ע, וחזר בו ממ"ש בבית יוסף וכו'. ע"ש. ולכן החילוק שכתבו גדולי האחרונים הנ"ל, יסודתו בהררי קודש, וכמ"ש כיו"ב המהרש"ל בספר ים של שלמה (פרק כל הבשר סוף סימן סא): ויראה בעיני שדוקא בסכין של גוים שחתכו בו דבר חריף כגון תמכא יש להחמיר, אבל בסכין של בשר או גבינה ואינו בן יומו, לא מסתבר להחמיר ולומר שאף נ"ט בר נ"ט גרע מן הטעם הבא מכלי שאינו בן יומו, דהניחא לענין איסור אמרינן שאפילו אינו בן יומו חריפותו מחליא ליה, אבל לענין היתרא לא אמרינן הכי, כדאשכחן בדין נ"ט בר נ"ט דגבי איסורא אסור וגבי היתרא שרי וכו'. ע"ש. וע"ע בספר יד יהודה (סימן צו ס"ק כט), ובדברי הרבנים המגיהים בזבחי צדק (סימן צו סק"ח). וע' בערך השלחן יו"ד (סימן א סוף סק"ו) שהביא מ"ש הרשב"א (סימן תצז) שדבר חריף משביח רק מה שהוא בעין ולא את הבלוע בכלי, והוסיף שכן כתב הרמ"א (בסימן קכב) וכו'. ע"ש, עכ"ל הנצרך.

ולכאורה לפי מסקנת רוב ככל האחרונים שיש לחלק בין איסורא בלע להיתרא בלע, שבאיסורא בלע אם נתנו דבר חריף בקדירה של איסור שאינה בת יומה הכל אסור, מפני שהחריפות משווה אותו לשבח, ואילו בהיתרא בלע אין החריפות משווה אותו לשבח, יוצא איפוא שבנ"ד דקי"ל חמץ איסורא בלע והחריפות נותנת שבח אפילו אחר 24 שעות, חזרנו למה שנתבאר בהערה הקודמת שמה שהולכים אחר רוב תשמישו, כשהכלי אינו בן יומו מהשימוש החמור שנשתמשו בו, אבל אם ידוע שנשתמשו בו חמץ בתוך כ"ד שעות, ועכשיו בא להכשירו, צריך להכשירו בשימוש החמור אפילו שבדרך כלל משתמשים בו בשימוש קל, שנותן טעם לפגם מיקרי כשלא משתמשים כעת באותו כלי בדבר חריף, אבל כשרוצים להשתמש באותו כלי ולבשל בו דבר חריף הוי ליה נותן טעם לשבח אפילו שעברו 24 שעות, ואין להתיר להכשירו בהגעלה שהוא רוב שימושו אפילו אחר 24 שעות. ובאמת שכן כתב במפורש החזון איש (או"ח סימן קיט ס"ק טו ד"ה ולהאמור נראה) וז"ל: ולהאמור נראה דמדוכה שתשמישה בתבלין ומיעוט בעירוב פת ותבלין אסור להשתמש בה תבלין בפסח, ולא מהני כאן רוב תשמישה, כיון דכל היתר רוב תשמישו הוא על יסוד נותן טעם לפגם, וכשמשמש דבר חריף הרי נפל לי' היתר זה, וכל דין הכרעת רוב תשמישו הוא דוקא באין דרך תשמישו בדבר חריף וכו', עכ"ל.

אולם לפענ"ד אין הכרח גמור לומר כן בנ"ד ויש להתיר בחמץ אף דהוי איסורא בלע, שהרי מצינו בכמה מקומות בסימן תנ"א שהיקל מרן הש"ע בענין חמץ, על אף שבשאר איסורין החמיר, מפני שיש לסמוך בכהאי גוונא על מ"ד היתרא בלע, ועיין בשד"ח (ח"ז בד"ה ודאתאן עמוד 374) שכתב כן בנידונו משם הנצי"ב בהעמק שאלה (שאלתא קלז סק"ה דף מ' ע"ג), והוסיף שם שמה שנתקשה השואל ומשיב במ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן תנ"א (ס"ג) גבי סכינים דמהני הגעלה בכלי ראשון שאינו על האש ואילו ביו"ד סימן קכ"א כתב בהיפך זה, אינו קושיא ויישב בזה"ל: ותימה על גדול שכמותו דלא אסיק אדעתיה ליישב בפשיטות דיש לחלק בין שאר איסורין לחמץ, דבחמץ כיון דאיכא מרבוותא דסברי דחמץ מיקרי היתרא בלע משום הכי אף אם קי"ל כמ"ד דאיסורא בלע מיקרי, מכל מקום שפיר נוכל לסמוך אמ"ד דאף לאחר שהעבירו מהני להגעיל בתוכו בצירוף סברת האומרים דחמץ היתרא בלע וכדכתיבנא בעניותין לעיל באות כ"ג והבאתי להקת הנביאים מרבני האחרונים שכתבו כן בכמה דינים, עש"ב וכו', עכ"ד. וא"כ בודאי שיש לומר כן בנ"ד. ואפילו את"ל שאין זה מוכרח ויתכן שבנ"ד מרן ז"ל היה סובר להחמיר, מ"מ לא יהא אלא ספק וכיון שבלאו הכי יש אומרים שכל החומרא של דבר חריף אינה אלא מדרבנן, כי הפתחי תשובה (סימן צה סק"ד) הביא שהכנסת יחזקאל כתב דהוי מדרבנן, ושהפנים מאירות ח"א (סימן סד) כתב להוכיח דהוי מדאורייתא. ע"ש. ובערך השלחן (סימן צו סק"ד וסימן קב סק"ט) הביא מ"ש הכרתי ופלתי להוכיח מהתוס' והרא"ש והר"ן (סוף ע"ז) דאמאי הצריך קרא לשבור כלי חרס של חטאת וכו', ולא קאמרי משום דבר חריף, ש"מ דס"ל דהוי מדרבנן, והעיר ע"ז מתשובת הרשב"א דס"ל דהוי דאורייתא, ושם העיר העה"ש על הרב באר יעקב (דנ"ח ע"ד) שכתב להוכיח דהוי דאורייתא, וכתב לדחותו. ע"ש. וע"ע בישועות יעקב יו"ד (סימן קכב סק"ב) ובספר ערוגות הבושם (סימן צו סק"א, וסימן קג סק"ג, ובתשובה שבסוה"ס דף קסז ע"ג) פלפל ג"כ בזה. א"כ בודאי שיש לומר שלמעשה יש להקל בזה דספיקא דרבנן לקולא, בפרט שלדעת הרשב"א בתשובה (סימן תצז) שדוקא בסכין שאינו מקונחת ושמנוניתה עליה יש להחמיר, הלא"ה יש להתיר, אפילו בדברים החריפים, וכן דעת רבינו יונה, וכ"כ הרא"ה והריטב"א והר"ן. ע"ש. ולכן מידי ספק איסור לא יצאנו, וממילא יש להקל להכשירו בשימוש הקל אחר 24 שעות גם אם מבשלים בו מאכל חריף על אף שהחריפות משבחת את הטעם, ומ"מ מכיון שדברי מרן ז"ל אינם מפורשים, ואדרבא יד הדוחה נטויה לומר שכיון שמרן ז"ל ס"ל דחמץ איסורא בלע, א"כ לדידה יש להחמיר, לפיכך ראוי ונכון להכשירו בהכשרו החמור אפילו שהוא אינו רוב תשמישו.

לא. מה שנתבאר לעיל שהולכים בכלי אחר רוב התשמיש, אין הכוונה שמשתמש בתשמיש המועט באופן עראי ובשעת הדחק אלא אפילו אם משתמש בתשמיש המועט בדרך קבע, שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו. על פי מה שנתבאר לעיל בהערה 56 שהרשב"א וכל האחרונים ועל צבאם הרמ"ע מפאנו תפסו במושלם דהיינו טעמא דאזלינן בכלי בתר רוב תשמישו, מפני דמיירי בכלי שאינו בן יומו דהוי מדרבנן תולין להקל, וממילא אין טעם לחלק אם משתמש תשמיש מועט באופן עראי ובשעת הדחק לבין אם משתמש בתשמיש המועט בדרך קבע. ושוב מצאתי להגאון ר' שלמה בן שמעון שליט"א בספר דברי שלמה (פ"ו ס"ג) שהעלה כאמור, ושם בהערה פלפל בדברי האחרונים בזה ואסיפא דמילתא העלה כן מפני שכן מבואר מטעמו של הרשב"א והאחרונים בהא דאמרינן שכל כלי אזלינן בתר רוב תשמישו, עש"ב ואין צורך לכפול את הדברים שנית.

כלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ולפעמים משתמשים בו בחמץ

לב. אף על פי שנתבאר בסעיף כ"ט שהולכים בכלים אחר רוב תשמישן, מכל מקום כלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ולפעמים משתמשים בו בחמץ, חייב להכשירו לפסח ולא אומרים במקרה זה שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו, ומכל מקום אין צריך ללבנו אפילו אם נשתמשו בו כמה פעמים ביבש אלא מספיק להכשירו בהגעלה, ולכן מיחם שדרך שימושו הוא במים בלבד ורק פעמים מניחים עליו פיתות או בורקסים וכיוצא בזה לחממם, וכן סירים וכיוצא בזה שדרך שימושם בדברים שאינם חמץ ורק פעמים עשו בהם דבר חמץ, צריך להכשירם לפסח על ידי הגעלה אפילו שהשתמשו בו ביבש [אולם אין צריך להכשיר את כל המיחם אלא אך ורק את המכסה שנתנו עליו את החמץ, כיון שנעשה קודם הפסח, והו"ל נ"ט נ"ט דהיתרא וכמ"ש מרן ז"ל בסימן תנ"ב, וכיו"ב כתב בחזון עובדיה (פסח, עמוד קה-קז)]. אע"ג שנתבאר שהולכים בכלים אחר רוב תשמישו, מ"מ י"ל שאנו אומרים כן רק כשנשתמשו בכלי בשני אופנים המצריכים הכשר אחד קל ואחד חמור, ובזה י"ל דאזלינן אחר רוב השימוש שסוף סוף עושה מעשה הכשר, אבל בנ"ד אע"ג שרוב שימושו בדברים קרים או בדבר שאין בהם תערובת חמץ, מ"מ כיון שסוף סוף נשתמש בו פעם בחמץ, ממילא צריך להפליטו, ודינו ככלי שנבלע בו פעם אחת איסור נבלה או בשר וחלב שצריך להגעילו, בפרט לדעת מרן ז"ל דס"ל דחמץ איסורא בלע כמבואר בש"ע או"ח סימן תנ"א (ס"ד).

ובצאתי חפש'י באמתחות הפוסקים ראיתי שכבר דין זה נפתח בדברי האחרונים זיע"א, כי הנה בשו"ת בית דוד (יו"ד סימן סד) דן אודות כלי העשוי להשתמש בו ברותחין ע"ג האור כגון יורה וכיוצא, בענין שדין הכשרו לפסח הוא בהגעלה מטעם דקי"ל דכל הכלים כפי תשמישם כך הכשרם, ואירע שנשתמשו בו איסור ע"י האור בענין שצריך ליבון, וכתב שאע"פ שלכאורה נראה שמספיק להכשירה בהגעלה, וכמו שפסק מרן בש"ע או"ח (סימן תנא ס"ו) דכל כלי הולכים בהכשרו לפי רוב תשמישו, עכ"פ לפי ההסבר דהרמ"ע מפאנו (סימן צו) ע"פ הרשב"א בתשובה (ח"א סימן שעב) למה הולכים בכל כלי אחר רוב תשמישו, ולא הצריכו הכשר לבליעה דמיעוט תשמישו, דהיינו משום דמעיקר הדין לא היה צריך הכשר לבליעה החמורה דמיעוט תשמישו, כיון שאינו בן יומו ונ"ט לפגם מותר מן התורה, וכל איסורו אינו אלא מדרבנן גזירה אטו בן יומו, לכן הקלו בהכשרו לפי רוב תשמישו, דכיון שהם שהחמירו להצריכו הכשר, הם הקלו שמספיק להכשירו לפי רוב תשמישו, דהם אמרו והם אמרו, לפ"ז י"ל דדוקא כשנשתמשו בו איסור בשני אופנים, ברותחין וע"י האור, ורוב תשמישו היה ברותחין, אמרינן דסגי ליה בתיקון הקל דהיינו הגעלה, דאף דאינו יוצא מידי דופיו ממה שהשתמשו בו ע"י האור, דהא אותו איסור שנבלע ע"י האור כבר הותר שנפגם, ואינו אסור אלא כדי שלא יבואו לטעות להתיר בן יומו, וע"י שעושים בו הגעלה לא אתי למיטעי, אבל זה שלא נשתמשו בו איסור אלא פעם אחת ע"י האור, אם נאמר דמהני להגעילו, אתו למיטעי בבן יומו שתשמישו ע"י האור דמהני ליה הגעלה, נמצא שהחשש שחששו דאתי למיטעי בבן יומו עומד במקומו, לכך צריך ללבנו כדינו אפילו שאינו בן יומו, אטו בן יומו, אבל כשרוב תשמישו על ידי רותחין, אינו ניכר השימוש ע"י האור מחמת הרוב שהוא ע"י רותחין, וסוברין דכל בליעתו רק ברותחין ולא אתו למיטעי כנלע"ד, עכ"ל הנצרך. ודבריו ברורים, ומבואר דס"ל שכלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ורק לפעמים משתמשים בו בחמץ, צריך להכשירו בפסח, ואם משתמשים בו בדבר יבש צריך ללבנו כדרך כל הכלים דקי"ל כבולעו כך פולטו.

וכדברי הבית דוד הנ"ל מבואר בפרי מגדים (יו"ד, סימן צא שפ"ג סוס"ק ג'), שכתב שם שכלי עצם או כלי עץ שנפל עליהם חלב מהותך חם, דחשיב לתשמישו ע"י האור ביבש, ולא מהני לו הגעלה אלא צריך ליבון, עכת"ד. ובהגהות חכמת שלמה (קלוגר, סימן צא ס"ב) הביא משם ספר אחד שתמה על הפמ"ג הנ"ל, דלמה צריך ליבון והרי רוב תשמישו לא הוי על ידי האור, וכתב עליו החכמת שלמה בזה"ל: הבל יפצה פיהו, דדוקא באופן דהכלי בלע רוב בליעות דאיסור שלא ע"י האור אלא ע"י רוטב, ומיעוט בליעות דאיסור ע"י האור ביבש, אזלינן בתר רוב תשמישו, דאמרינן מיגו דמהני ליה הגעלה להפליט האיסור שנבלע שלא ע"י האור, מהני ג"כ לבליעה שע"י האור, כיון דהוי רק מיעוט תשמישו, משא"כ היכא שלא נאסרה תחילה רק השתא ע"י האור, א"כ הגעלה זו מה טיבה, דהא שלא ע"י האור לא בלעה שום איסור ואין צריך הגעלה, ולמה שבלעה איסור היה ע"י האש, ולזה צריך ליבון דוקא. ע"ש. ומבואר שג"כ ס"ל כדברי הב"ד הנ"ל.

ובקודש חזיתיה שכיסוד הלז מבואר גם בספר בית אפרים (חו"מ סימן יז), כי הנה בספר דרכי תשובה (יו"ד, סימן קכא ס"ק פג) כתב בענין נר חלב שנפל על הכלי ונשתהה קצת כדי חימום דזה נקרא בליעה ע"י אור, והביא שם דברי הפמ"ג הנ"ל ושכן הוא בתשובת בית אפרים הנ"ל, וכתב ע"ז, ומבואר מדבריהם דאף דרוב תשמיש הכלי ע"י רותחין ולא באור ורק פעם אחת אירע שנבלע בו ע"י האור, צריך ליבון, ושוב הביא משם ספר מנחת יצחק (מהרב יצחק ממאהלוב) שתמה ע"ז כיון דרוב תשמישו שלא ע"י האש, וכתב שכבר תירץ זאת החכמת שלמה הנ"ל דלא אמרינן אזלינן בתר רוב תשמיש רק אם גם שאר תשמיש היה איסור אלא שלא ע"י האש וחל חיוב הגעלה ומהני ממילא גם לבליעת ליבון שכבר הוא עכשיו נו"ט לפגם, לא כן בכלי שרוב בליעת היתר ע"י חמין שלא ע"י האש ורק פעם א' נבלע חיוב ליבון, ע"ש. הרי שלך לפניך שגם הבית אפרים ס"ל כהב"ד והפמ"ג הנ"ל.

גם בשו"ת חלקת יעקב (דפוס ישן ח"א סימן צח, דפוס חדש או"ח סימן ר) נשאל בדבר הכשר לפסח לקדרות הגדולות (עלעקטרישע טעפפע) בבית תבשיל הכללי בבית החולים "עטאניא" שבעיר דאוואס השווייצרית כי לקנות חדשים הוא מהנמנע יען כי הממונים מסרבים בזה ליוקרם הגדול, ובתוך דבריו כתב בזה"ל: אמת צריכין להבין טעם שיטה זו דאזלינן בתר רוב תשמישין, הרי כלי של היתר שנבלע בה רק פעם אחת איסור צריכה הגעלה או ליבון כ"א כדינה ומדוע כשנשתמש בהכלי הרבה פעמים איסור אזלינן בתר רוב התשמיש ולא חיישינן להמיעוט שנשתמש בשם, להצריך ליבון בשביל המיעוט, דל מהכא רוב התשמישין של האיסור רק אם הי' תחתיהן תשמיש היתר ודאי דהיה צריך ליבון בשביל תשמיש המיעוט הצריך ליבון ומדוע כשיש ג"כ רוב תשמישין של איסור שצריכין הגעלה דיו בזה ולא חיישינן לתשמיש המיעוט המצריכו ליבון, עכ"ל. הרי שגם הוא ז"ל ס"ל שכלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ורק לפעמים משתמשים בו בחמץ, צריך להכשירו בפסח, ואם משתמשים בו בדבר יבש צריך ללבנו כדרך כל הכלים דקי"ל כבולעו כך פולטו, ואף כשנשתמשו בו בחמץ לח ומיעוט תשמישו ביבש ס"ל להחמיר.

וכן מצאתי למופת הדור שלפנינו רבינו החזון איש (או"ח סימן קיט ס"ק טו) שכתב וז"ל: כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו אפילו שידענו שנשתמש בו שימוש הצריך הכשר יותר חמור סגי בהכשר הקל, וכמ"ש הרמ"ע (סימן לו) כגון זה שרוב תשמישו בצונן וידענו שנשתמש בו בחמין, והטעם מבואר ברמ"ע שם וכו' שהקילו לזה שרוב תשמישו בצונן וכו', ולא נאמר למיזיל בתר רוב תשמישו אלא בחילוף צונן וחמין, או בחילוף בישול ותשמיש ע"י האור, בזה השוו חכמים מידותיהם להקל בהכשר של רוב התשמיש, אבל כלי שרוב תשמישו בהיתר ומיעוט באיסור, ודאי צריך הכשר אפילו אינו בן יומו וכו', עכ"ל.

כל קבל דנא, הנה בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן כח) נשאל אודות קערות של כלי מתכות הבאים מערי אירופה לעירו בג'דאד שהם מצופים בדבר שאין אנחנו יודעין מה הוא, דיש לחוש שהוא מן כלי חרס, דאינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, ובעירו משתמשים בכלים אלו להניח בהם תבשיל בכל ימות השנה ורוצים להכשירם בהגעלה כדי לאכול בהם בפסח, אם מהני להו הגעלה או לאו, ואחר שהביא כמה צדדים להקל בזה, הוסיף עוד (בד"ה והנה) וז"ל: הנה כי כן כיון דצפוי זה הוא ספק, ושאלת השואל היא רק על קערות שהם תשמיש כלי שני בלבד, כי בעירינו אין דרכן של בעלי בתים ישראלים להשתמש במין זה של קדרות שהם כלי ראשון זאת, ועוד נמי אין דרך אנשי עירינו לבשל תבשיל שיש בו עיסה וקמח שהוא חמץ בעין, אלא כל תבשילין שלנו הם אורז ובשר וירקות ופירות האדמה בלבד, ואם פעם אחת בשנה יזדמן שיבשלו תבשיל שיש בו חמץ בעין אין הולכין בכלי אלא אחר רוב תשמישו, ואם לא יבצר היות מעורב באורז חיטים או שעורים בטלי במעוטייהו וכו', עכ"ל. ומבואר מדבריו דהא דאמרינן שהולכים בכלים אחר רוב תשמישו היינו אפילו בכלי שלפעמים משתמשים בו בחמץ, ואין צריך להכשירו לפסח כלל. וכיו"ב כתב בספרו בא"ח (ש"ר פרשת צו סוף סעיף יב) שבעירו אין דרכם לבשל בכלי נחושת עם בדיל מהותך בימות השנה בחמץ בעין ורק במחבת כזה דרכם לטגן בה עיסה מקמח "ואפילו הכי אין זה רוב תשמישה", ע"ש. וגם בשו"ת פעולת צדיק ח"א (סימן קעד) כתב כן וז"ל: המנהג במחנה העברים כשרוצים לעשות מים שרופים לפסח לדקדק בצמוקים שרוצים לשרות שלא ישאר בהם שום חטה או שעורה, ואח"כ מוצקים הצמוקים דרך שפופרת ומשמרים אותם לפסח בכלי מוכשר. אמנם בכלי ששורין בו ומבשלים בו היין שרוף אין מכשירין אותם בהגעלה, משום דלפעמים מבשלים בהם בשר ומולחין הבשר במלח שנטחנו בריחים של קמח. וגם לפעמים מבשלים בהם דייסא או לשין בהן עיסה של חטים, נלע"ד דהדבר תלוי ברוב תשמישן, אם רוב תשמישן בדבר שיש בו חשש חמץ בודאי צריך להגעילו, ואם אין רוב תשמישן בחמץ אין לחוש דהא אפי' להשתמש בו בפסח א"צ להגעלה, עכ"ל הנצרך. הרי דפשטי"ל להקל בזה.

ומצאנו דעה היא שלישית והיא האמצעית דסגי בהגעלה, שכן מבואר בדברי הגאון ר' מלכיאל טננבוים זצ"ל בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג (סימן נו) ששם נשאל אודות סכין שתחבו להפרשת חלה המונחת על האש, והשואל שם צידד דסגי בהגעלה ג' פעמים וכמ"ש הפוסקים דבדבר שאין לו עיקר מן התורה מהני הגעלה לכלי חרס ג' פעמים, וה"ה בנ"ד, ופלפל הדברי מלכיאל בדבריו ושם (בד"ה ולפ"ז) כתב דסגי בהגעלה שיש לצרף שיטת הפוסקים דאזלינן בתר רוב תשמישו, וסכין אין רוב תשמישו באור וסגי בהגעלה, וציין ליו"ד סימן קכ"א (ס"ז) ואו"ח סימן תנא (ס"ג וס"ד וס"ו) ואחרונים שם, וסיים שם שהפר"ח (סו"ס קכא) פסק להלכה דאף סכין של איסור סגי בהגעלה, ע"ש. גם בשו"ת זקן אהרון וולאקין ח"ב (חיו"ד סימן מא) נשאל אודות אשה שטגנה חמאה במחבת ואח"כ בו ביום צלו בתוכה בשר עוף והפכו הצלי כמה פעמים בכף כסף שאי אפשר ללבנה באש, והרב השואל צידד להתירה על ידי הגעלה על פי דברי מוהרמ"ז ז"ל בש"ע שלו (סימן תנא סעיף יג) דכשנבלע בשר בחלב זה אחר זה ולא בבת אחת סגי בהגעלה אפילו כשנבלע ודאי ע"י האור דהיתרא בלע, ואחר שהרב זקן אהרון כתב לפקפק על סמיכתו הנ"ל כתב שם (בד"ה אלא דאפילו הכי) שנראה לו פשוט להתיר הכף בהגעלה על פי מה שכתבו הפוסקים הרי"ף, הרא"ש, הרשב"א והר"ן שלענין הגעלה הולכין בכל כלי אחר רוב תשמישו, וכ"פ בש"ע באו"ח סימן תנ"א ולדידהו ודאי שבנ"ד דדיינינן על כף, שרוב תשמישה הוא שלא ע"י אור ולכן אע"פ שבמקרה זה נשתמש בה ע"י אור, שאינה צריכה ליבון מפני פעם הזה וסגי בהגעלה כתשמישה התדירי, ע"ש. וכן מבואר מדברי הרב מנחת יצחק (מהרב יצחק ממאהלוב) שהביא דברי הדרכי תשובה הנ"ל שתמה על הפמ"ג כיצד כתב שכלי עצם או כלי עץ שנפל עליהם חלב מהותך חם, דחשיב לתשמישו ע"י האור ביבש, ולא מהני לו הגעלה אלא צריך ליבון, והרי קי"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו שלא ע"י האש.

וארא כי טוב לסכם דברי האחרונים בזה, הבית דוד, הפרי מגדים, בית אפרים, חלקת יעקב וחזון איש סוברים שכלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ורק לפעמים משתמשים בו בחמץ, צריך להכשירו בפסח, ואם משתמשים בו בדבר יבש צריך ללבנו כדרך כל הכלים דקי"ל כבולעו כך פולטו, הרב פעלים ופעולת צדיק סוברים דבכהאי גוונא לא בעינן הכשר כלל, ולעומתם הרב דברי מלכיאל, זקן אהרון והמנחת יצחק ס"ל דסגי בהגעלה.

לאור האמור יצאתי לחפש'י בדברי רבותינו הראשונים ז"ל, ואכן מצאתי בס"ד שמוכח מדבריהם דבכהאי גוונא לא אמרינן דאזלינן בתר רוב תשמישו, וזה יצא ראשונה, הנה הטור (או"ח סימן תנא סט"ז) כתב בזה"ל: מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה ולפעמים דכין בהן פירורי לחם עם שומין ופלפלין, כתב רש"י דלא מהני ליה הגעלה וגם בריחים קטנים של פלפל וכן כתב רבינו תם שמדמין אותן לבית שאור פירוש כלי שמשהין בו השאור, ולבית חרוסת פי' כלי שעושין בו מיני טיבול שנותנין בו דברים חדים כגון שומין ופלפלין עם קמח ומבליעו לתוך הכלי ובאלו פירש רש"י ור"ת דלא שרו בהגעלה ור"י התיר כולם בהגעלה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וז"ל בתשובה: ר"י תמה על ר"ת איך עלה על לבו לאסור בית שאור בהגעלה וגם בעיני פלא וכי שחימוצו קשה בלע בצונן טפי מד"א ע"י האור, עכ"ל הטור. ומרן הב"י שם הביא מחלוקת הראשונים בזה האם צריכה ליבון חמור, או מספיק ליבון קל או בהגעלה, ובש"ע (שם סט"ז) פסק שמדוכה מותרת בהגעלה, ע"ש. ואי איתא שהם ז"ל ס"ל שכלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ורק לפעמים משתמשים בו בחמץ, אין צריך להכשירו לפסח, הול"ל שלפי דברי הראשונים דס"ל דאזלינן בתר רוב התשמיש, המדוכה אינה צריכה הכשר כלל שהרי ודאי רוב התשמיש במדוכה ללא חמץ, בפרט דמיירי במדוכה של פלפלין. והסכימו לזה רוב ככל האחרונים (כמבואר בכה"ח שם ס"ק קעח), ואף אחד מהם לא העיר כאמור, אלא ודאי כדאמרן.

ואשר על ידו השנ'י, נמצא בדברי מרן הב"י באו"ח סימן תמ"ז (בד"ה ומה שאסרינן שומן וכו') ששם כתב שמה שאוסרין שומן מהותך שהותך קודם פסח משום דחיישינן שמא הקדרה בת יומא ולא נתבטל החמץ דבעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי דבכוליה משערינן, והוכיח שם שכן דעת הרא"ש בתשובה וסיים בזה"ל: ומטעם זה יש לאסור לאכול בפסח מרקחות הנעשים בתוך כלי כל השנה, ואפילו לדברי המתירין לאכול תערובת חמץ שנתבטל קודם הפסח, שמרקחות אלו לא נתבטל חמץ שבהן אלא אם כן אין דרך בני אותו מקום לבשל שום מרקחת אלא בכלי מיוחד לבשל בו מרקחות ואין דרכם לבשל באותו כלי חמץ כלל וכו', ומיהו יש לחוש בכלים דידן המיוחדים למרקחות מפני שלפעמים מבשלין בהם מרקחת עשויה עם פתיתי לחם ודבש לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין אלא שאפשר לומר שמאחר שאותם כלים אין מבשלים בהם אלא מרקחות ולא דברים אחרים אלא לעתים רחוקים הוו ליה כאילו אינן בני יומן בודאי ומכל מקום ראוי להחמיר, עכ"ל. ומבואר מדבריו שרק כאשר ידוע שאין הדרך לבשל באותו כלי חמץ כלל אין צריך להכשירו אבל אם ידוע שהשתמשו בו בחמץ אפילו לעיתם רחוקות צריך להכשירו, וממה שהטור, הב"י ושאר האחרונים לא העירו שלפי מאי דקי"ל הולכים בכלי אחר רוב תשמישו אין צריך הכשר, יוצא איפוא שהבינו דהאי כללא לא שייך בכלי שלפעמים משתמשים בו בחמץ.

ואל השלישי ל'ו בא, ממ"ש הטור בסימן תנ"א, "השלחנות והתיבות שמצניעין בהן אוכלין כל השנה רגילין לערות עליהן רותחין לפי שלפעמים נשפך המרק מן הקדרה לתוכן", וכתב בב"י שם, שזהו לשון הגהות מיימון בפרק ה' (דפו' קושטא שם, הל' הגעלה), "שולחנות ותיבות נהגו לשפוך עליהם מים רותחים כי פעמים נופל עליהם ובהם חמץ רותח כגון פשטידא ומרק", עכ"ל. ומשמע מדבריו שאף על פי שאין מצניעין בהם אוכלים, אפילו הכי צריך לשפוך עליהם מים רותחים משום דחיישינן שמא שום פעם נשפך עליהם מרק חם. וכ"פ בש"ע (שם ס"כ). ואי איתא דס"ל שכלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ורק לפעמים משתמשים בו בחמץ, אין צריך להכשירו בפסח, א"כ מדוע יש לערות עליהם רותחין מפני ש"לפעמים" או שמא "פעם נשפך שם חמץ", והרי אזלינן בתר רוב תשמישו, ורוב תשמישו אינו בחמץ, אלא ודאי דבכהאי גוונא לא אמרינן דאזלינן בתר רוב תשמישן, וי"ל.

ואת רב'ע, ממ"ש הטור בשם ראבי"ה שסלים שמולחין בהן הבשר צריכים הגעלה, וכתב בב"י שם, שכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ה' (דפו' קושטא הכ"ג קל.) בשם הרוקח (מעשה רוקח סימן ז) ושכן נראה לראבי"ה "כי פעמים נופלים חיטים על הנסרים", ומיהו בספר התרומה (סימן נה) היה מתיר הסלים שנותנין בהם בשר כל השנה לתת בו בשר בפסח כי הבשר עצמו שנמלח בו מותר כדפרישית לעיל, עכ"ל. ומרן בש"ע (שם ס"י) כתב בזה"ל: סלים שמולחים בהם הבשר, יש מצריכין להם הגעלה ויש מי שחולק, ונראין דבריו, עכ"ל. ולכאורה ממה שפסק כדברי ספר התרומה להקל משמע דס"ל שגם בכהאי גוונא אמרינן דאזלינן בתר רוב תשמישו, מ"מ הרואה יראה שאדרבא מדבריו כאן מבואר איפכא, שהרי הראבי"ה שאסר לשיטתיה אזיל דס"ל כמ"ד שאין הולכים בכלי אחר רוב תשמישו וכנ"ל, וגם ספר התרומה שהיקל בזה היינו טעמא כיון שנתבטל טעם חמץ בששים קודם פסח ואינו חוזר וניעור לאסור במשהו כשיבא פסח דאינו במשהו כאשר יראה הרואה בתוך דבריו שם, ואי איתא דס"ל למרן ז"ל שכלי שרוב תשמישו אינו בחמץ ורק כמה פעמים נשתמשו בו בחמץ אינו צריך הכשר דאזלינן בתר רוב תשמישו, הול"ל בב"י דלמ"ד דאזלינן בתר רוב תשמישו יש להתיר, וממה שלא כתב כן משמע שמבין שאין מחלוקת זו תלויה בזה, ולפ"ז מובן מדוע מרן ז"ל כתב בש"ע בלשון "ונראים דבריו", והיינו בלשון "ספק" ולא פסק כדעת ספר התרומה בסכינתא חריפתא, שאם ס"ל למרן ז"ל שדין זה תלוי בפלוגתת הראשונים אם אזלינן בתר רוב תשמישו או לא, הול"ל בפשיטות שאינו צריך להכשירו, שהרי הוא ז"ל ס"ל כמ"ד דאזלינן בתר רוב תשמישו, אלא ודאי כדאמרן.

והן אמת שמרן ז"ל כתב בש"ע (שם סעיף כה) בזה"ל: כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ואעפ"י שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו, עכ"ל. ולכאורה לפו"ר מבואר מדבריו שכלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ורק לפעמים משתמשים בו בחמץ, צריך להכשירו בפסח, שהרי אע"פ שלפעמים נותנים בהם לחם חם, אעפ"כ התירו בשטיפה ולא הצריך ליבון או הגעלה. אולם הרואה יראה שאין להוכיח מזה כלום, שהרי מיירי התם שמשתמשים בהם בחמץ צונן ומשו"ה יש להקל ע"י שטיפה שגם שטיפה מיקרי הכשר, ובזה כתב מרן ז"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו ופשוט, משא"כ התם שהשימוש אינו בחמץ כלל, וממילא אין צריך להכשירו ולא שייך לומר דאזלינן בתר רוב תשמישו. וכן מבואר מדברי החזו"א (הלכות פסח, סימן קיט ס"ק טו), ע"ש. וע"ע להלן בד"ה אלא שראיתי, וצרף לכאן. ואם כנים אנו בזה לפי פירוש יוצא איפוא שמוכח מדברי מרן ז"ל להחמיר שהרי הול"ל "משום שעל הרוב אין משתמשים בו בחמץ", וממ"ש "כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה", משמע שאם לא היו משתמשים בו בחמץ צונן אלא בדבר שאינו חמץ ופעם אחת היו שמים בו לחם חם, היה צריך להכשירו.

ואחר שהודיע אותנו האלקים כל זאת, שכלי זה חייב בהכשר, יש לבדוק האם כשהשתמשו בו במיעוט בדבר יבש צריך ללבנו כדרך כל הכלים דקי"ל כבולעו כך פולטו וכדברי הבית דוד או דילמא סגי בהגעלה וכדברי הרב דברי מלכיאל ודעימיה, ונלע"ד דאע"ג שרוב הפוסקים ס"ל דבעינן ליבון, מכל מקום למעשה יש להורות כדברי הדברי מלכיאל ודעימיה דסגי בהגעלה מכמה טעמים: חדא, שלדעת הרב פעלים והפעולת צדיק אין צריך הכשר כלל, ועוד יש לצרף לנ"ד דעת התוס' (פסחים ל: וחולין ח.) שחמץ בפסח היתרא בלע, וכ"כ הראב"ד בספר תמים דעים (סוס"י קז) וספר התרומה (סימן עא) בשם ר"ת, וכ"כ בספר היראים השלם (סימן נב) והראבי"ה (סימן תסד) והראב"ן (סימן שטו) והאור זרוע (ח"ד פסקי ע"ז סימן רצד), והסמ"ג (לאוין ע"ז) והעיטור ח"ב (דף כד ע"ג) והאשכול (ח"ג עמוד 10) והמאורות (פסחים ל:) והמרדכי (פרק כל שעה סימן תקפד) ועוד ראשונים, ולפי דבריהם אפילו שיפודין שבלעו על האש ממש לא צריכין ליבון, וא"כ הו"ל ס"ס, שמא הלכה כמ"ד חמץ היתרא בלע וסגי בהגעלה, ואת"ל שהלכה כמ"ד חמץ איסורא בלע, שמא הלכה כהסוברים שאף למ"ד איסורא בלע כלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ורק לפעמים משתמשים בו בחמץ, אין צריך להכשירו בפסח כלל או לכל הפחות סגי בהגעלה, שהולכים אחר רוב תשמישו. ואם התשמיש המיעוט שמשתמשים בו הינו בדבר שאינו רואה את פני האש ממש, כגון שנבלע במחבת או סיר שהכלי מפסיק בין האיסור והאש שתחתיו, וכמו בנ"ד, יש לצרף סברת הרא"ה בבדק הבית (ב"ד ש"ד) האהל מועד (שער איסור והיתר דרך ט נתיב ז) והאור זרוע (ח"ד פסקי עבודה זרה סימן רצד) דס"ל דהא דקי"ל שדבר שתשמישו על ידי האש ללא לחות צריך ליבון על ידי האש, היינו דוקא שהאיסור הנבלע רואה את פני האש, כגון שיפודים ואסכלאות, אבל אם אינו רואה את פני האש ממש, כגון שנבלע במחבת או סיר שהכלי מפסיק בין האיסור והאש שתחתיו, מועיל לו הגעלה אפילו אם לא היה שום משקים, וכן כלי אפיה דינם בהגעלה מפני שאין האש רואה את הנאפה בהם, ע"ש, זהו הנלע"ד.

אולם מכיון שיראתי לסמוך על דעתי בזה, יצאתי לחפשי בספרי פוסקי זמנינו לראות הנכונים דברינו אם לאו, ומצאתי למורנו הגאון חו"ב סוע"ה ר' יצחק יוסף הי"ו בשו"ת ילקוט יוסף המודפס בסוף ספר ילקוט יוסף מועדים (מהדו"ב סימן ג) שדן ידין בפתגמא דנא ודבר ה' זו הלכה העלה כדברינו שכלי זה חייב הכשר דבכהאי גוונא לא אזלינן בתר רוב תשמישו, ועיקר סמיכתו על דברי האחרונים הנ"ל (אלא שאנו הרחבנו הדברים באר היטב כאשר יראה הרואה), והביא גם ממ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן תנ"א (סכ"ו), וסיים שם שכן נראה דעת מר אביו מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה ח"ב (עמוד עה), ע"ש. ולפי שהבאנו בס"ד לעיל שכן מבואר מדברי הראשונים ז"ל ומרן הש"ע בודאי שכן עיקר להלכה ולמעשה.

אלא שראיתי בירחון התורני "אור תורה" (ניסן תשס"ב סימן עו) שהרה"ג ר' רונן הכהן הי"ו האריך הרחיב בנ"ד ואסיפא דמילתא העלה שכלי שרגיל להשתמש בו לחימום מים וכיוצא והשתמש בו פעם אחת בחמץ אין צריך להכשירו, ועיקר טעמו מפני דקי"ל שכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו, ואף בכהאי גוונא אמרינן הכי, ותמה שם על החזו"א הנ"ל דכיצד כתב שכלי שרוב תשמישו בחמץ ומיעוטו בחמים, הדחתו בצונן הו"ל הכשר לפי רוב תשמישו, הרי אין לך כלי שלא נשטף לפני פסח, ואין זה הכשר כלל, והוסיף שגם בשו"ת רב פעלים הנ"ל העלה להקל בזה, ושכן מבואר בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן קיד בד"ה ת"ר הלוקח), וסיים שהראיה שהביא הגאון ילקו"י מדברי מרן ז"ל בסעיף כ"ו (והיא הראיה שגם אנו הבאנו בעניותינו) אינה ראיה, שמרן ז"ל כתב הטעם שרוב פעמים משתמשים בו צונן לרבותא שאפילו אם השתמשו בכלי זה בחמץ תדיר דיו בהדחה, ע"ש.

ואחר העיון בדבריו פעם ופעמיים נלע"ד שאין דבריו מוכרחים, והואיל ופטור בלא כלום אי אפשר לפיכך אכתוב בקצירת העומר הנלע"ד ואידך זיל וגמור, כי הנה מ"ש דקי"ל שכל כלי אזלינן בתר רוב תשמישו, כבר נתבאר לעיל שמדברי הראשונים בכלל ומרן ז"ל בפרט מפורש יוצא שאין כלל זה אמור בנ"ד. ומ"ש להעיר על החזו"א שאין לך כלי שלא נשטף לפני הפסח, הנה אמת נכון הדבר אבל כאשר אדם שוטף כלי לפני הפסח אין הוא נותן דעתו ממש אם נשאר שם חמץ או לא, ופעמים רבות רואים אנו שנשאר בכלי גם אחר שטיפתו איזה חמץ דבוק, וזאת מפני שלא דקדק כל כך בנקיונו, והנקיון לפסח יוכיח, שהרי כל השנה כולה מנקים אנו את הבית ביסודיות וכשמגיע הפסח ואנו מנקים אותו שוב מוצאים חמץ פה או שם, והיינו טעמא שבפסח אדם נותן דעתו יותר, ולכן שטיפה מיקרי "הכשר" ובכהאי גוונא אזלינן בתר הרוב.

ומצאתי און לי, בדברי הגאון ר' מצליח מאזוז הי"ו בירחון אור תורה (ניסן תשס"ב סימן פב) שגם הוא נר"ו כתב בנ"ד ושם הוכיח במישור דבכהאי גוונא בעינן הכלי הכשר, וחיליה מפני שסוף סוף הכלי בלע איסור ודמי לשאר איסורים כמבואר בש"ע סימן צ"ד ובאו"ח סימן תל"ג, והוכיח כן מדברי השאילתות (שאילתא קל"ז) שג"כ ס"ל הכי, ושכן מוכח מדברי מרן בש"ע באו"ח סימן תנ"א (ס"ו) ששם מרן ז"ל תחילה כלל ואח"כ פירט לענין אופן ההכשר, ואין בכלל אלא מה שבפרט, במיוחד דלגבי שאר איסורין כלל זה נאמר רק לענין אופן ההכשר, ואי איתא שבחמץ יש קולא נוספת היה לו למרן לכותבה, ועל מי סמכו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא השמיענו אחד מהם דין זה במפורש, ואחר שהביא שם דברי הילקו"י הנ"ל כתנא דמסייע ליה, הביא דברי הרה"ג ר' רונן הנ"ל ודחה כל אחת ואחת מראיותיו, והרואה יראה שבכמה דברים נתכוונו אליו, ואסיפא דמילתא העלה שכל כלי שהשתמש בו חמץ אפילו פעם אחת בלבד צריך הכשר, ושכ"ד מרן הראש"ל נר"ו, ושכן השיבו לו הגר"מ הלוי זצ"ל ויבלט"א רבינו מאיר מאזוז הי"ו, ובסו"ד כתב שאפילו נשתמש בו ביבש סגי בהגעלה כיון שבדרך כלל משתמשים בו בנוזל, ע"ש. ובראותי דבריו שמחתי בהם כמוצא שלל רב שהוא תנא דמסייע לן.

אלא שהרה"ג ר' רונן כהן הנ"ל הניף ידו שנית בדין זה בירחון אור תורה הנ"ל (ניסן, תשס"ד סימן סט) והביא דברי הרה"ג ר' מצליח מאזוז הנ"ל, ועמד על משמרתו באומרו שנעלם מעיניו דברי הפעולת צדיק הנ"ל ושכן הסכים הרב פעלים, ושהראיה שהביא מדברי השאילתות אינה ראיה וכמבואר בדברי העמק שאלה שם, ושכן מבואר דעת מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (הנד"מ מהדורת תשס"ג, עמוד קלז), ושמה שאמר בשם הגר"מ הלוי זצ"ל, אינו מחוור שהוא שמע בשמו היפך, ע"ש.

ואם כי שלענ"ד הדבר ברור להחמיר בזה, שהרי כבר נתבאר לעיל שכן מבואר מדברי הראשונים, מרן ורוב האחרונים, אעפ"כ אעיר אוזן שלענ"ד דברי הרה"ג ר' מצליח מאזוז צדקו בהבנת השאילתות הנ"ל, כי הנה השאילתות ג"כ ס"ל כמ"ד שכל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו, שהרי כתב שם שקערות שמשתמש בהם בכלי שני מערה עליהם רותחים, וזאת אע"פ שלפעמים לוקח בקערה מן הקדירה שהיא כלי ראשון, ולפ"ז מדוע הצריך השאילתות הגעלה לקומקום והרי רוב תשמישו אינו בחמץ, אלא ודאי דס"ל דבכהאי גוונא בעינן הכשר. ושו"ר שכן כתב במפורש הרב מצליח הנ"ל, ושהרב רונן הכהן הנ"ל דחה ביאור זה באומרו, שהשאילתות לא ס"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו, ומה שדייק מדין קערות אינו מוכרח שהרב העמק שאלה כתב שם שהקערות שכתב מיירי דאינו משתמש בהם בכלי ראשון כלל, ע"ש. ולפענ"ד אין דברי הרב הדוחה מוכרחים, שהרי איתא בע"ז (עה:), ת"ר, הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, דברים שלא נשתמש בהן, מטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות, מדיחן ומטבילן והם טהורין, דברים שנשתמש בהן ע"י חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין, ע"כ. ולדעת הראשונים דס"ל דאזלינן בכלי אחר רוב תשמישו מדוע קומקום ומיחם צריכים הכשר והרי תשמישם לחימום מים בלבד, אלא ודאי דמיירי שהשתמשו בהם באיסור מעט, ולכן בעינן הכשר, ומינה לכלי שרוב תשמישו אינו בחמץ ומיעוט בחמץ, שצריך הכשר.

ואחר הדברים האלה זכור זכרתני שגם רבינו מאיר מאזוז הי"ו דיבר בענין זה, ואכן אחר חיפוש רב מצאתי בס"ד תשובתו בזה והיא ל'ו נדפסה באור תורה (אב, תשס"ו סימן קמד אות ב) ששם נשאל בזה והביא מחלוקת האחרונים בזה, וציין לדברי הרבנים באור תורה הנ"ל ואסיפא דמילתא כתב שעכ"פ לדינא נראה בנ"ד שדיו בהכשר קל דהיינו בהגעלה, ואפשר שגם החזו"א מודה בנ"ד דנקטינן מילתא מציעתא, ושכ"ד הה"כ נר"ו באור תורה (ניסן תשס"ג סימן פב) שכל כלי שנשתמש בו חמץ אפילו פעם אחת צריך הכשר, אבל אופן ההכשר הוא ע"פ מה שרגיל להשתמש בו רוב הפעמים, ואף שבאור תורה (ניסן תשס"ד עמוד תנה) כתב שהגר"מ הלוי זצ"ל אמר בקלטת של הל' פסח שבכהאי גוונא אזלינן בתר הרוב ולא בעינן הכשר כלל, מ"מ לדינא נקטינן דצריך הגעלה לחוש לדעת החזו"א ודעימיה, ועוד האריך הגר"מ מאזוז נר"ו וסיים בזה"ל: בסיכום, מיחם חשמלי של מים שבמשך השנה חיממו לפעמים פיתות על הכיסוי שלו, הכיסוי די לו בהגעלה לפסח, שיש בזה כמה ספיקות: שמא כמ"ד חמץ היתרא בלע ואפילו שיפדון ואסכלאות דיין בהגעלה, ושמא כדעת מהרי"ץ ורב פעלים שהולכים אחר רוב תשמישו, ושמא גם להחזו"א בהגעלה סגי, ושמא כיון שנוזלים מהלכים מתחתיו מותר בהגעלה דהו"ל בולע ע"י משקין שהרתיחה עולה למעלה, ושמא כיון שלא התחמם הכיסוי ישר ע"י האש אלא באמצעות המשקין שתחתיו אע"פ שהוא יבש מותר בהגעלה (וכדברי השע"ת), ועוד שאין דרך כלל להשתמש בכיסוי המיחם לפסח לחמם עליו מצות וכיו"ב, ושמא לא יתן טעם במים בפסח, ואפילו יתן טעם הוי נטל"פ ומותר בפסח לדעת מרן, עכ"ל. ודבריו קילורין לעין, וברכתי עליהם ברכת הנהנין וברוך שחלק מחכמתו ליראיו, והרואה יראה שבכל ככל הדברים כיוונו אליו תלי"ת.

וכעת נדפס משנה ברורה "איש מצליח" ושם בהערות שבסוף הספר (סימן תנא ס"ו עמוד פ' ואילך) הביאו דברי החזו"א וחילופי המכתבים והמאמרים באור תורה הנ"ל והוכיחו שדברי הרב מצליח מאזוז מחוורים יותר ושהבנתו בדברי השאילתות נכונה וברורה, ושכן עיקר להלכה ולמעשה, וצידדו שם שיש להכשירו ע"י ליבון, ובסו"ד הביאו כמה צירופים להקל בהגעלה ושכן העלו הה"כ באור תורה, והגר"מ מאזוז הי"ו, ובשו"ת אור לציון ח"ג (פ"י תשובה ה) ובשו"ת ברכת יהודה ח"א (חאו"ח סימן לד). ע"ש. ושוב הראוני להרה"ג אשר חנניה הי"ו בשו"ת שערי יושר ח"ג (סימן ז) שהאריך הרחיב בנ"ד והביא דעות הפוסקים בזה והביא ראיות להחמיר מדברי חלק מהראשונים שהבאנו לעיל, ושוב הביא דברי הרה"ג רונן כהן הי"ו באור תורה הנ"ל ודחאם מכל כל, עש"ב.

סוף דבר הכל נשמע, כלי שדרך תשמישו אינו בחמץ כלל ולפעמים משתמשים בו בחמץ, חייב להכשירו לפסח ולא אמרינן בכהאי גוונא שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו, ומ"מ אין צריך ללבנו אפילו אם נשתמשו בו כמה פעמים ביבש אלא מספיק להכשירו בהגעלה. אולם אין צריך להכשיר את כל המיחם אלא אך ורק את המכסה שנתנו עליו את החמץ, כיון שנעשה קודם הפסח, והו"ל נ"ט נ"ט דהיתרא וכמ"ש מרן ז"ל בסימן תנ"ב, וכיו"ב כתב בחזון עובדיה (פסח, עמוד קה-קז). ויש להקל בהגעלה גם כשמאכל ההיתר שהשתמשו באותו הכלי היה יבש, וכל שכן שיש להקל בהגעלה אם המאכל היה לח, ולכן מנגל שהשתמשו בו בכל השנה בבשר ותבלינים שאינם חמץ וחיממו בו כמה פעמים פיתות וכיוצא בזה, אפשר להכשיר את הרשת בהגעלה ואין צריך ללבנה. אע"פ שדברי הרב דברי מלכיאל, הזקן אהרון והמנחת יצחק אינם שייכים בנ"ד, שהרי הם ז"ל מיירי בכלי שרוב שימושו בדבר שאינו חמץ אבל לח, וכיון דקי"ל שבדבר לח בעינן הגעלה, לפיכך יש להקל בהגעלה ולא בעינן ליבון דאזלינן בתר רוב שימושו, אבל בנ"ד שמדובר שרוב שימושו בדבר שאינו חמץ אבל יבש, ממילא גם לדעתם בעינן ליבון, מ"מ מכיון שלדעת הרב פעלים ודעימיה אין הכלי צריך הכשר כלל אף בכהאי גוונא, א"כ בצירוף סברת האומרים דחמץ היתרא בלע ומועיל הגעלה אפילו לכלי שבלע ביבש, ממילא יש להקל בזה דהו"ל ס"ס להקל. ומדברי הילקו"י הנ"ל נראה שבזה יש להחמיר, ולפענ"ד העיקר להקל בזה וכאמור. ועיין להלן בפרק ב' הלכה ב' שיתבאר אם צריך להכשיר לפסח קומקום ומיחם.

תוכן העניינים

הלכות הגעלת כלים לפסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה