פרק א' - הכשר כלים לפסח · כיצד מכשירים את הכלים לפסח
יג. כאמור בסעיף א' אסור להשתמש בפסח בכלי שבלוע בחמץ מבלי שיפליטו ממנו את החמץ תחילה, אולם לא כל סוגי ההכשר שוים שכלל לימדונו רבותינו: "כבולעו כל פולטו וכפי תשמישו הכשרו", והיינו שכלים שנשתמש בהם בנוזל הכשרן על ידי מים חמים (ולהלן יתבארו כל פרטי הדינים בזה), ואילו כלים שדרך תשמישם ללא אמצעות נוזלים, לא מועילה להם הגעלה אלא צריך ללבנם באש כי רק על ידי הליבון נשרף כל החמץ הבלוע בהם. הנה הכלל זה שכבולעו כך פולטו וכפי תשמישו הכשרו מבואר בתורה (במדבר פרק לא פסוק כג),כָל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, ופרש"י (שם) כל דבר אשר יבא באש, לבשל בו כלום, תעבירו באש, כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור, ע"כ. ודין זה הוזכר במס' פסחים (ל:). וכן הוא בע"ז (עה:), דאיתא במתני', הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל, יטביל, להגעיל, יגעיל, ללבן באור, ילבן באור. השפוד והאסכלא, מלבנן באור, ושם בברייתא, ת"ר, הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, דברים שלא נשתמש בהן, מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות, מדיחן ומטבילן והם טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י האור, כגון השפודין והאסכלאות, מלבנן ומטבילן והן טהורין. ע"כ. והביאה הרי"ף בפרק כל שעה (ח:) ועוד ראשונים. וכ"פ הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"ז ה"ג ובהלכות חמץ ומצה פ"ה). וכ"פ הטוש"ע או"ח סימן תנ"א (ס"ה) ויו"ד סימן קכ"א (ס"א).
אלא שיש מקום בראש לבדוק האם כלים בלועים בחמץ הוי היתרא בלע או איסורא בלע, שהרי בתורה ובגמ' הנ"ל מיירי בכלים שבלעו איסור ובזה אמרינן כבולעו כך פולטו וכפי תשמישו הכשרו, אבל בבליעת "היתרא בלע" אפילו כלים שנשתמשו בהם ללא נוזלים סגי בהגעלה, כמבואר בעבודה זרה (עו.) בענין כלי שבלע טעם של בשר קרבן, ובשעה שהכלי בלע את הטעם, היה הבשר מותר עדיין באכילה, אמנם לאחר זמן אכילת הבשר נעשית הבליעה בכלי "נותר" ונאסרת, דאמרינן התם דאע"ג דקי"ל שכלי שהשתמשו בו באש עצמה טעון ליבון, מכל מקום כל זה נוהג רק במקרה שהכלי בלע טעם של מאכל איסור, אבל אם הכלי בלע טעם של היתר כגון בשר קרבן בשעה שהיה מותר באכילה ולאחר מכן נאסר, אין הכלי טעון ליבון אלא די לו בהגעלה, והיינו טעמא פירש רש"י (שם ד"ה לעולם כדאמרינן מעיקרא) ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט לא חמיר איסורו, שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו, ע"ש.
ובאמת שרבותינו הראשונים ז"ל נחלקו האם חמץ בפסח הוי "היתרא בלע" וסגי בהגעלה גם בכלי שבלע ע"י האש או דילמא "איסורא בלע" מיקרי, כי הנה הרמב"ן הרשב"א והריטב"א (סוף ע"ז) ושכ"ד הגאונים ס"ל דחמץ מיקרי איסורא בלע. והר"ן (פסחים ח ע"ב מדפי הרי"ף) כתב שכ"נ דעת הרי"ף שם. וכ"ד הרא"ש (פ"ב דפסחים סימן ז) והטור (ריש סימן תנא). וכ"ד רש"י במחזור ויטרי (דיני פסח סימן ל), וכ"ד ההשלמה (פסחים ל:) והובאו דבריו במכתם שם, ובכל בו (הל' חמץ דף י ע"ב) ובאו"ח (אות צה), וכ"מ מדברי רבינו חיים כהן בהגהת ספר הנייר (סוף עמוד מב). וכן נראה דעת המנהיג (הלכות פסח סימן ז), והרב מעשה רוקח (עמוד ה) והמאירי והנמוק"י (סוף ע"ז), ור"ד בונפיק ומהר"ם חלאוה (פסחים ל:) ועוד ראשונים, ורבינו ירוחם (דף מ רע"ב) כתב שכן הוא דעת רוב הפוסקים, ע"ש. ואע"ג שבגמ' פסחים (ל:), איתא, אמר ליה רבינא לרב אשי, הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו וכו', והלכתא, אידי ואידי ברותחין, ובכלי ראשון. ע"כ. ומבואר דאע"ג דסכין תשמישה ללא נוזלין אעפ"כ סגי בהגעלה ולכאורה לפ"ז צ"ל דחמץ מיקרי היתרא בלע, מכל מקום כבר כתבו הראשונים הנ"ל דכיון דקי"ל שבכל כלי הולכים אנו לענין הכשרתו אחר רוב תשמישו, והיינו שכלי שמשתמשים בו בדרך כלל בקדירה, די לו בהגעלה בחמין, אע"פ שלפעמים קורה שמשתמשים בו על ידי האש עצמה, והסכינים הנ"ל אין דרך להשתמש בהם לצלייה, ואמנם גם אין עיקר תשמישם לבחוש בהם בקדירה, אלא שמאחר שפעמים שמשתמשים בהם לצלייה, ופעמים בקדירה, ופעמים במאכלים חמים בקערה, הצריכום חכמים הכשר בינוני, כפי השימוש האמצעי שלהם, דהיינו במים רותחים בכלי ראשון, ע"ש.
אולם התוס' (פסחים ל: וחולין ח.) לחד תירוצא כתבו שחמץ בפסח היתרא בלע, וכ"כ הראב"ד בספר תמים דעים (סוס"י קז) וספר התרומה (סימן עא) בשם ר"ת, וכ"כ בספר היראים השלם (סימן נב) והראבי"ה (סימן תסד) והראב"ן (סימן שטו) והאור זרוע (ח"ד פסקי ע"ז סימן רצד), והסמ"ג (לאוין ע"ז) והעיטור ח"ב (דף כד ע"ג) והאשכול (ח"ג עמוד 10) והמאורות (פסחים ל:) והמרדכי (פרק כל שעה סימן תקפד) ועוד ראשונים, קבצום כעמיר גורנה מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (הלכות הגעלת כלים ס"א) ובהגהות והערות משנ"ב איש מצליח (עמוד עט-פ). ולפי דבריהם הגמ' הנ"ל שאמרה שסכין שתשמישה ללא נוזלין אעפ"כ סגי בהגעלה, מפני דחמץ היתרא בלע ודינו ככלי שבלע טעם של בשר קרבן.
ומרן ז"ל בבית יוסף או"ח סימן תנ"א הביא חלק מדברי הראשונים הנ"ל, וסיים שרבינו ירוחם כתב שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי גוים דהוי איסורא בלע ושהגהות מיימוניות (פ"ה הכ"ג אות א) הזכירו סברות אלו וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין, ובשולחנו הטהור (שם ס"ד) כתב בזה"ל: כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון, והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, עכ"ל. ומבואר דס"ל כדברי הפוסקים שחמץ "איסורא בלע", ולכן כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון ולא סגי בהגעלה. ומכלל הדברים למדנו שאם הגעילו כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש, פשוט דכיון דקי"ל שהגעלה לא מועילה לו אפילו בדיעבד בודאי שאסור להשתמש בו. וכ"כ במפורש הרשב"א בתורת הבית (הקצר שם לד:) לענין כלים הניקחים מהגוי שאם הגעיל כלי הצריך ליבון, אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש, וסיים בה למה הדבר דומה לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו אף על פי שהגעילו אסור לבשל בו. וכן כתב הרא"ש בשילהי ע"ז (סימן לד). וכן הסכים הר"ן בסוף ע"ז (לט: סוף דיבור ראשון) שכתב וז"ל: יש שמקילין לומר דכלי שתשמישו על ידי האור אם בא להשתמש בו חמין בהגעלה סגי ליה שכל מה שיפלוט בחמין כבר פלט בהגעלה ראשונה, ואין הדבר נראה שכיון שיש לו בלע של איסור עד שאתה אוסרו להשתמש בו על ידי האור שמא יפלוט יותר בחמין שניים, עכ"ל. וכ"פ מרן ז"ל בש"ע יו"ד סימן קכ"א (ס"ה). ואפילו אינו בן יומו, שאע"ג שמן התורה מותר להשתמש בכלי שאינו בן יומו שבלוע באיסור דהוי נותן טעם לפגם, מ"מ חכמים גזרו עליו, וכיון שהגעלה אינה מועילה במקום ליבון, ממילא אין שום טעם לחלק בין כלי שאינו בן יומו לכלי בן יומו, דדינו ככלי שלא עבר הכשר כלל שאסור בשימוש. וכ"כ הזבחי צדק (סימן קכא ס"ק יז) לענין כלי שנלקח מהגוים. ומכל מקום בדיעבד אם הכשירם על ידי הגעלה ובישל או צלה בהם אפילו בתוך יומו, יש להתיר את המאכל לספרדים, ואם הכלי היה אינו בן יומו יש להתיר את המאכל אפילו לאשכנזים, וכל זה שבישלו מלפני הפסח, אבל אם בישלו בתוך הפסח יש לאסור המאכל לאשכנזים. וכמו שהעלה מרן הראש"ל נר"ו בספר חזון עובדיה (פסח, עמוד קכח ואילך) והיה טעמ'ו שיש בזה ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כהפוסקים שמתירים אפילו בפסח על ידי הגעלה, דחמץ היתרא בלע, ואם תמצי לומר כדעת האוסרים, שמא הטעם הוא כהריטב"א (ע"ז עו.) שהאיסור הוא משום פליטת משהו, וממילא בערב פסח דבטל בששים שרי, והוסיף עוד שאע"פ שמרן ז"ל פסק דחמץ "איסורא בלע" ולכן צריך ליבון, מ"מ נראה שבדיעבד יודה דשפיר סמכינן על הפוסקים שסוברים דהיתרא בלע מיקרי, ושרי ע"י הגעלה, כיון שזוהי דעת רבים ועצומים מגדולי הפוסקים, והאריך בזה כיד ה' הטובה עליו ואסיפא דמילתא העלה שבדיעבד אם הכשירם על ידי הגעלה ובישל או צלה בהם אפילו בתוך יומו, יש להתיר את המאכל, ואם הכלי היה אינו בן יומו יש להתיר המאכל אפילו לאשכנזים, עש"ב.