פרק א' - הכשר כלים לפסח · הכשר לכלים שנשתמשו בהם בחמץ צונן
יב. מה שנתבאר בסעיף א' שכלים שבמשך כל השנה משתמשים בהם בחמץ, אסור להשתמש בהם בפסח מבלי שיכשירם כדת, היינו דוקא כשהשתמש בהם בחמץ רותח, אבל אם השתמשו בהם בדבר צונן אין הכלים נאסרים והכשרם על ידי שטיפה והדחה, ולכן מקרר אינו צריך הכשר כלל ורק יש לנקותו היטב קודם הפסח, בפרט בין הגומיות. כדאיתא בפסחים (ל:), אמר רבא בר אבא אמר שמואל, כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן משתמש בהם מצה. וכתב הרא"ש (סימן ט) שיש ספרים דגרסי משתמש בהם מצה בצונן (עיין רי"ף ט.) ונראה דלא גרסינן בצונן אלא אפילו בחמין מותר להשתמש בהם במצה כיון שכל השנה לא נשתמש בהם חמץ כי אם בצונן לא בלעו, ומותר להשתמש בהם אפילו בחמין חוץ מבית שאור שאף על פי שלא נשתמש בו אלא צונן, הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין, אבל בצונן מותר להניח בו מצה אפויה וכו', ע"ש. ומבואר שכלי שהשתמשו בו בצונן אין החמץ נבלע בו ומותר להשתמש בו אחר כך בדבר חם. וכ"פ הטוש"ע (או"ח סימן תנא סעיף כא). וכן מבואר בש"ע (שם סעיף כא) לענין כלי חרס. וגם בסעיף כ"ה כתב מרן ז"ל שכל כלי השתיה שמשתמשים בהם בצונן בין צלוחיות בין כוסות מותרים בשטיפה, ומקורו בדברי הרשב"א (ח"א סימן שעב, תתיז וח"ג סימן רעט) ובעוד ראשונים. ומכל מקום אם הדבר הצונן נשרה בכלי "חרס" 24 שעות צריך להגעילו (אבל כלי מתכת אין צריך הגעלה, עיין בהערה) מפני שהלכה בידינו "כבוש הרי הוא כמבושל", ואם יש בתוכו ציר חמץ או חומץ חמץ וכיוצא בזה, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל, אולם אם בישלו בכלי ללא הגעלה ויש הפסד מרובה בדבר, יש להקל, אלא אם כן הוא נכבש עם עוד דבר שאז יש להחמיר אפילו בדיעבד. שהרי קי"ל שכל דין שנוהג באיסור שנתערב בהיתר ע"י בישול, כך דינו אם נכבש בתוכו יום שלם מעת לעת, דכבוש דינו כמבושל, אבל פחות מיום כיון שהוא צונן סגי בהדחה, כמבואר בפרק גיד הנשה (צז:) ובכמה דוכתי (פסחים עו. וחולין קיא:), מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל, וכתב הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"א ד.) שכל הכבושים הרי הם כמבושלים כלומר לענין שטעם האיסור מתפשט בכולו כדרך שמתפשט בבישול ואינו ניתר בנטילת מקום כצלי, ע"ש. והביאו מרן ז"ל בב"י יו"ד סימן ק"ה והסכים לזה. ולדעת רש"י כבישה היא תמיד בתוך נוזל חריף, חמוץ או מלוח (עיין רש"י בשבת קי: ד"ה דמנח בכבשא ובמו"ק יא. ד"ה וכבשין), אולם הרא"ש (ע"ז ב,כ ו-ה,יא) סובר שיש כבישה בכל נוזל אלא שיש חילוק בין כבישה בנוזל חריף לבין כבישה במים, שהכבישה בנוזל חריף מפליטה הטעם בתוך זמן קצר ששיעורו "כדי שיתננו על האור וירתיח", ובמאכל כבוש במים אין טעמו נפלט אלא לאחר 24 שעות, וכדבריו פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סימן ק"ה (ס"א).
והן אמת שיד הדוחה נטויה לומר שכל האמור לעיל מיירי באיסור שנשרה עם היתר שאז יש לומר דמיקרי כבוש כמבושל, אבל בנ"ד שמדובר באיסור לבדו שנמצא בתוך כלי יש לומר דלא אמרינן כבוש כמבושל, ובאמת שמצאתי בכה"ח (סופר, יו"ד ריש סימן קה) שהביא מחלוקת אחרונים האם אמרינן כבישה גם בכלים או זהו דוקא בשני מיני אוכלין, דהאיסור והיתר (כלל לז סוף דין א) כתב שכבישה אינה אוסרת רק ששים נגד הקליפה, ובכלל ל' דין ט' כתב דגם בכלים יש כבישה ואם שרו בו דבר איסור מעת לעת נאסר הכלי כולו, וכ"כ התורת חטאת (כלל פה סוף דין א) וכתב ודלא כמ"ש האיסור והיתר בכלל ל"ז דכבישה אינו אוסר בכלי רק כדי קליפה. וכ"כ הכנה"ג (הגה"ט סק"ו), לה"פ (סק"א), משב"ז (סק"א), ערך השלחן (סק"א) ועוד אחרונים. והא דאמרינן לקמן סימן קל"ה (סעיף יג) לגבי יין נסך אפילו במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה, דמשמע דאינו נאסר הכלי על ידי כבישה רק כדי קליפה, כבר תירץ זה האיסור והיתר שם וכתב דביין נסך הקילו, ע"ש. ומיהו הט"ז (סק"א) כתב להשיג על דברי האיסור והיתר הנזכר וסיים, שבדיעבד אין לאסור אותם ע"י שנשרה בהם איסור מעת לעת, וכ"כ המשב"ז (שם סוף אות א). וכן נראה דעת הש"ך (סוף סק"ב) וכ"כ הל"פ (סעיף א) לדעת הט"ז והש"ך שאין לאסור בדיעבד, ומ"מ מהש"ך בסימן קל"ה (ס"ק לג) וסימן קל"ז (סק"ט) משמע להדיא דס"ל שיש כבישה בכלים, וא"כ מ"ש הכא הוא לאו דוקא, וסיים הכה"ח שם, נמצא דדין זה בפלוגת שניא אם יש ללמוד מיין נסך וסגי בקליפה או לא, ועיין עוד להרב חקרי לב (חיו"ד ח"א סימן עז ועח) מה שהאריך הרחיב בענין זה, והביא דעת האוסרין והמתירים יעו"ש, ועל כן נראה שבהפסד מרובה דיש לסמוך על המתירין והיינו אם שרו איסור בכלי מעת לעת וקודם שיהיה מעת לעת בשלו בו תבשיל של היתר יש להקל בהפסד מרובה דוקא אבל לא בהפסד מועט כיון שרבו האוסרים, ע"כ. בפרט שיש לצרף לנ"ד סברת רש"י הנ"ל דס"ל שבדבר שאינו חריף לא שייך כבישה.
ולפענ"ד קלה כמות שהיא, העיקר כמסקנת הכה"ח שאם נתנו בכלי דבר צונן שהוא חמץ בכלי ושהה בו 24 שעות יש להצריך לו הכשר (ועיין בפרק ג' הלכה כ"ג שבארנו בס"ד כיצד יש להכשירו), מפני שכבוש הרי הוא כמבושל, ורק בדיעבד שבשלו בו בפסח תבשיל יש להקל במקום הפסד מרובה. ואע"פ שבשו"ת יבי"א ח"ב (יו"ד סימן ו) כתב בנידונו שאפשר לסמוך בזה עמ"ש הגאון חקרי לב ח"א מיו"ד (סימן עז), שהעיקר להלכה שאין דין כבוש בכלים, כיעו"ש. מ"מ מלבד שבנידונו ישנם עוד כמה סניפים להקל, עוד בה, ששם נסתמך על הזבחי צדק שכתב בריש סימן ק"ה (סק"א) שלענין הלכה אנן אתכא דריש גלותא סמכינן הוא מרן ז"ל דס"ל שאין כבישה לכלים, וכ"ש שכ"ה דעת רוב הפוסקים וכמ"ש החק"ל שם, ולכן כלי שנאסר ע"י כבישה ובישל בו אח"כ דבר היתר מותר התבשיל, ומיהו היינו דוקא בהפסד מרובה, אבל בהפסד מועט יש לחוש לדעת האו"ה ודעמיה לאסור התבשיל. ע"כ, אולם הרואה יראה בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סימן ה אות ד ד"ה והנה בדין) שהביא דברי הזב"ץ שכתב בתשובה ח"ב (חיו"ד סימן ג) דשרא ליה מאריה להחקרי לב שסמך ע"ז להקל, ושהעיקר כדעת האחרונים האוסרים. ע"ש. והוסיף שהוא חזר בו ממ"ש בזבחי צדק ר"ס ק"ה לסמוך על החקרי לב בזה. ע"ש.
והנה בפנים כתבנו שאם הדבר הצונן נשרה בכלי "חרס" 24 שעות צריך להגעילו, אבל אם אירע כן בכלי מתכת (וכ"ש זכוכית) אין צריך להגעילם, מטעם ספק ספיקא, שמא אין כבישה בכלים כלל, ואת"ל שיש כבישה בכלים, שמא הלכה כדברי האיסור והיתר (כלל לז), הכרתי ופלתי והערך השלחן והובאו דבריהם בכה"ח (יו"ד סימן קה סק"ב) דס"ל שבכלי מתכות (וכ"ש בזכוכית) אין כבישה אלא אך רק בכלי חרס. וכל זה שנכבש בכלי דבר צונן לח, אבל בצונן יבש אינו צריך הכשר שביבש לא אמרינן כבוש כמבושל. כדמוכח ממאי דאיתא בחולין (צו:), ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה, ובגמ' (שם) אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. וכתב הבית יוסף ביו"ד (סימן קה) דטעמא שכשנתבשל הרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל וכל החתיכות, אבל צלי כיון שאין רוטב אין הפליטה מתפשטת, ע"ש. ומשמע דהא דאמרינן כבוש כמבושל הינו דוקא בדבר לח שיש בו בו רוטב דומיא דבישול אבל בדבר יבש לא. וכן מוכח ממה שאמרו בחולין (צז.): אמר שמואל, מליח כרותח כבוש כמבושל, וכתב הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"א ד.) שכל הכבושים הרי הם כמבושלים, וביאר הב"י (ריש ק"ה), "כלומר לענין שטעם האיסור מתפשט בכולו כדרך שמתפשט בבישול ואינו ניתר בנטילת מקום כצלי וכך הם דברי רבינו", עכ"ל. הא קמן שרק בדבר לח שהולך ומתפשט אמרינן הכי. וכן מבואר ממה שנחלקו הראשונים באיזה דבר שייך דין כבוש שרש"י והרשב"א ס"ל שדוקא בחומץ וכיו"ב בדברים חריפים, והמרדכי והרא"ש ס"ל דלאו דווקא דברים חריפים אלא אפילו במים יש דין כבוש, ע"ש. והוב"ד בב"י סימן ק"ה. ומבואר דפשיטא להו שרק בדבר לח אמרינן כבוש כמבושל ורק נחלקו האם דוקא בלח חריף או לא.
וכששוחחתי בזה עם ידידי הרב עידו ברמגי הי"ו הראני שכן יש לדייק מלשון מרן בש"ע (סימן קה ס"א) שכתב, איסור "שנשרה" עם היתר וכו', ע"כ. ולשון שרייה היינו ברוטב, ואי איתא דאף בדבר יבש שייך דין זה למה לא הזכיר כבישה בדבר קשה או בדבר קפוא, א"ו דלא שייך דין כבישה אלא בלח וכמבואר, ושכן מצא מפורש בב"י (או"ח תמז ס"ו) שכתב בשם ספר התרומה שאם עשה ישראל גבינות בדפוסי הגוים מותרין משום שמלח אינו מפליט מה שבלוע בכלי, ע"ש. וכ"פ מרן ביו"ד (סימן קה סעיף יב). וכתב בד"מ שם (אות יב), צ"ע דאפשר שאם שהה בתוך הכלי מעל"ע הוי כבוש כמבושל, ואפשר שמאחר שחמץ קודם זמנו היתר גמור לא אמרינן ביה כבוש כמבושל, וסיים, שכאן אין לחוש כלל לכבוש שאין כבוש כמבושל אלא בדבר לח, אבל בדבר יבש לא אמרינן כבוש כמבושל, עכ"ד הדרכי משה. וסיים ידידי הנ"ל שכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל כ' ס"א) שכתב גבי עכבר בשומן אווזא דלא אימרטט אך שערותיו נפל,ו אם ידוע שלא שפכו עליו שומן רותח אם השומן הוא רך שהעכבר מתנועע בקדרה ממקום למקום אז הכל אסור כיון ששהה בתוכו דכבוש כמבושל, "ואם הוא קשה אז יטול סביב העכבר כדי נטילה היינו שיעור אצבע". ע"כ וכ"פ הרמ"א בהגה (סימן קד ס"ב).
וכן בקודש חזיתיה בספר כה"ח (יו"ד סימן קה סק"ז) שכתב שלא שייך כבישה אלא דבר גוש בדבר צלול מפליט ומבליע מזה לזה, לא בשניהם לחים שזה מיד יתערבו ויאסרו זא"ז, ולא בשניהם גושים אף שהם לחים קצת לא שייך גבייהו כבישה אפילו עמדו ימים רבים כן, ואפילו שזמן ואיסור מונח בתוכו כל שהוא קשה לא הוי כבוש רק אם הוא רך כדאיתא לעיל סימן ק"ד בהגה, אך אם הוא רך שהאיסור המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום כבוש מיקרי וכו', ע"ש. ומבואר דאע"ג שבסק"א הביא מחלוקת האחרונים הנ"ל שהבאנו בהערה הקודמת, אעפ"כ בסק"ז כתב בפשיטות שבדבר גוש לא אמרינן כבוש כמבושל.