אור ברסלב
הלכות הגעלת כלים לפסח פרק א' - הכשר כלים לפסח › הכשר לכלים שלא משתמשים בהם בחמץ

הלכות הגעלת כלים לפסח

פרק א' - הכשר כלים לפסח · הכשר לכלים שלא משתמשים בהם בחמץ

ברכת ההגעלה

ג. כלים שאין דרך תשמישם בחמץ כלל וגם אין דרך להמצא בהם חמץ, אינם צריכים הגעלה, וכגון גביע יין, כד חלב, מפצח אגוזים, פומפיה, קוצץ ירקות, קרש חיתוך וכל כיוצא בזה, ואין לחוש שמא נפל בו פירורי חמץ וכיוצא בזה, אבל כלים שמשתמשים בהם בכל ימות השנה, אפילו שאין תשמישם קבוע למאכלי חמץ, יש להגעילם, משום שאין נזהרים כל השנה מפירורים של חמץ, וגם האוכל שמבשלים בו אינו בדוק מחמץ, והמיקל שלא להכשירו יש לו על מה שיסמוך. הנה מרן ז"ל הביא בב"י מחלוקת הראשונים (סימן תנא ס"י) גבי סלים שמולחין בהם הבשר, שהאבי העזרי (סימן תסד עמ' 90) כתב שצריכין הגעלה, וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ה' (דפו' קושטא הכ"ג קל.) בשם הרוקח (מעשה רוקח סימן ז) ושכן נראה לראבי"ה כי פעמים נופלים חיטים על הנסרים, ואילו בספר התרומה (סימן נה) היה מתיר הסלים שנותנין בהם בשר כל השנה לתת בו בשר בפסח כי הבשר עצמו שנמלח בו מותר. ובשולחנו הטהור (שם) כתב בזה"ל: סלים שמולחים בהם הבשר, יש מצריכין להם הגעלה ויש מי שחולק, ונראין דבריו, ע"ש. וביאר המשנה ברורה (שם סק"ס) בשם הפרי חדש והאחרונים דטעם המתירים מפני דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ומבואר שלדעת מרן ז"ל אין לחוש שנכנס חמץ לכלי, שאין להחזיק הדבר לאיסור סתם. וכן מבואר ממ"ש הטור גבי מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה ולפעמים דכין בהן פירורי לחם עם שומין ופלפלין, שנחלקו הראשונים האם בעינן ליבון או סגי בהגעלה, ע"ש. ושמעינן מינה שדבר שאין דרך להשתמש בו חמץ כלל אינו צריך הכשר כלל, וי"ל. ושו"ר למשנ"ב איש מצליח שכתבו על דברי המשנ"ב הנ"ל (עמוד מא הערה 4) שלדעת מרן ז"ל לא מחזיקנן איסורא ואף הגעלה אין צריך מעיקר הדין כדלעיל סעיף י', ע"ש.

אולם יש מקום לומר דשאני התם דמיירי בדבר שאין דרך כלל להשתמש בו בחמץ ואדרבה משתמשים בו אך ורק לשימוש אחד בלבד וכגון למלוח בשר או מדוכה לדוך, אבל כלי שעשוי לכמה שימושים ומשתמשים בו בכל ימות השנה, אפילו שאין תשמישם קבוע למאכלי חמץ, יש להגעילו, משום שאין נזהרים כל השנה מפירורים של חמץ, וגם האוכל שמבשלים בו אינו בדוק מחמץ, ואכן המשנ"ב (סימן תנא סק"צ) כתב בזה"ל: כתבו האחרונים דמדוכות קטנות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגעליך או בריחיים של פלפלין שלנו די בהגעלה לכתחילה אפילו בשל מתכות, ומ"מ הגעלה צריכה דשמא בא לתוכה פ"א חמץ משהו ונבלע בתוכה ע"י חריפות הבשמים שדכו בה אח"כ, עכ"ל. ולשיטתיה אזיל דס"ל כדברי היש מצריכים הגעלה שהובא בש"ע בסעיף י' הנ"ל, אבל לדעת מרן ז"ל יש להקל בזה. ומבואר שרק בדבר שלעולם אין דכים בו חמץ רק כורכום יש להקל, אבל בדבר שמשתמשים בו בכל מיני אוכלים אין להקל ולהשתמש בו ללא הגעלה.

והן אמת שבתחילה היה נלע"ד דכיון דקי"ל אחזוקי איסורא לא מחזקינן, א"כ יש להקל אפילו בכלים שמשתמשים בהם בכל השנה ללא בדיקתם קודם, שהרי אין להחזיק שישתמשו בכלי בחמץ ונאסור אותו, וכמו שמצינו שכתבו בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רפה) גבי חטים שבאו בספינות אם לאכול מהם בפסח בין שמוטלות בספינה בלא שקים ובין הנתונות בשקים, וכתבו שבודקים אותן אם לחות או אם נשתנו מראיהן או שהן משונות עליונות מתחתונות בידוע שהגיעו אליהם מים ואסור לאכול מהם בפסח מפני שהחמיצו, אבל אם ודאי אינן לחות ולא נשתנו מראה התחתונות מן העליונות וקשות הן ושוות תחתונות כעליונות מותר לאכול מהם בפסח ואין חוששים לספק איסור ואין אומרים כיון שבאו בספינות שמא נכנסו בהם המים, והיתר גמור הוא מ"ט אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ע"ש. וכיוצא בזה כתב בחידושי הרמב"ן (ע"ז סה:) וז"ל: שמעתי שר"ח ז"ל כתב כאן שאף מפני זה אסור פת של גוים שמא נתערב בו יין נסך. ותמהני עליו שא"כ חטים לא נקח שמא נפל בו יין נסך, פת לא נאכל שמא אפאו בעצי אשרה ויש שבח עצים בפת, קדרות נמי לא נקח שמא הסיקן באשרה וערלה וכלאי הכרם, עצים ופירות שלהן נמי שמא כלאי הכרם או ערלה בארץ או של אשרה הם, אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ע"ש. וכיוצא בזה כתבו עוד ראשונים.

מכל מקום הרואה יראה שכיון שבנ"ד משתמש הוא בכלי במשך כל השנה ללא הקפדה כלל, בפרט שברוב ככל המאכלים שמצויים היום מעורב בהם קמח וכיוצא בזה, וכיון שבמשך כל השנה החמץ מותר באכילה, ואין נזהרים להקפיד אם יש חמץ בדבר מאכל זה או אחר, ממילא לא שייך לומר אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ולכן יש להגעיל את הכלי קודם הפסח, ורק כשידוע בבירור שלא נשתמשו בו בחמץ וכגון שהכלי עשוי לשימוש אחד בלבד ואין משתמשים בו בחמץ, יש להקל. ומ"מ מכיון שסוף סוף יד הדוחה נטויה לומר שכל זמן שאין אנו יודעים בבירור שהיה חמץ אין לחוש, דאין לנו להחזיק איסור מדעתינו בחששות כאלה לאסור במידי דרבנן, לפיכך המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ומכלל הדברים למדנו שכלים חדשים הנקנים מהחנות, אין צריך להגעילם, ואין לחשוש שמא נשתמשו בהם פעם בחמץ. פשוט. וכ"כ במפורש האיסור והיתר (כלל נ"ח דין מ"ו) וז"ל: וקערות ויורות ושאר כלי מתכות שקנה מהעכו"ם בביתו ואינו מכיר בהן, בודאי שהם חדשים, יש להסתפק בהם שמא נשתמשו וצריך להגעיל או ללבנן, אבל כלים חדשים שקונים מהשוק אפילו בכלי חרס א"צ לספק בהם לשמא נשתמשו דאין דרך כלל לשמש בכלים חדשים העומדים למכור כדאיתא לעיל בתשובה, עכ"ל. ובכלל ל"ג דין כ"ד כתב וז"ל: אמנם בכלים חדשים שקונים מן העכו"ם מן השוק א"צ לספק בהן שמא נשתמשו בהן, דאין דרכן להשתמש בכלים חדשים דעומדים למכור כלל ואפילו במקום שרגילין להשאיל אותן למשתאות שלהן דהולכין אחר רוב ואפילו באיסור דאורייתא היכי דליכא ריעותא לא מחזיקינן ריעותא אפילו היכא דאיכא לברר כ"ש הא שאיסורא דרבנן נטל"פ, עכ"ל. והסתמך על דבריו בנידונו בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן צד). ודברי האיסור והיתר הובאו בבאר היטב (סימן תנא סק"ב) ובמשנ"ב (שם סק"ג) ובעוד אחרונים. ויש מהאשכנזים שנהגו להגעיל כלי חדש העשוי ממתכת מפני חשש איסור הדבוק בהם מפני שרגילים למושחם בשומן מן החי כדי להבריקם, ושמא נמשחו בשומן אסור, והספרדים לא נהגו להחמיר בזה. והוא על פי דברי החזון איש (או"ח סימן קכב סק"א ויו"ד סו"ס מד) וכתב שם שיש להתיר להכשירו בהגעלה ואין חיוב ללבנו, ע"ש. וכבר פירסמו מכתב בזה הבצ"ץ בעיר הקודש ירושלים. וע"ע בזה באורחות הבית (שטרנבוך, פרק עשירי עמוד פט), ובחוט השני (קרליץ, סימן תנא ס"א עמוד קיד) ובקובץ התורני "שערי אורה" (סימן ז' אות ב') ובקובץ בית לוי י"ד בתשובת הגרש"ז גרוסמן, ובקובץ דרכי הוראה ז' (סימן ה עמוד פה). אולם הספרדים לא נהגו להחמיר בזה, מפני שאין זה ודאי שמרחוהו כלל בשומן, ואת"ל שמרחוהו אולי הוא אינו בכלל שומן מן החי, וגם אם מרחוהו בשומן האסור, הרי הוא פגום וקי"ל נותן טעם לפגם מותר. וע"ע בספר מועדים וזמנים ח"ד (רפ"ב בהגה). וכן העלה בשו"ת יבי"א ח"ו (דף קעד).

תוכן העניינים

הלכות הגעלת כלים לפסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה