הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
הלכות בכורות להרמב"ן · פרק שני
מתני' (טז) הלוקח עובר פרתו של גוי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. כהנים ולוים חייבין לא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ומפטר חמור: גמ' אמר רבי יצחק בר נחמני אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי אושעיא, ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה, וגוי שנתן מעות לישראל בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה. מאי בדיניהם [דף י.] (יז) אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, מיד עמיתך הוא דבמשיכה מיד גוי או גוי מיד ישראל בכסף, ואימא מיד עמיתך הוא דליקני מיד גוי או לגוי לא ליקני, גופו קונה ממונו לא כל שכן, ואימא עד דאיכא תרתי, גופו באחת ממונו בשתים, ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא. הא מלתא אע"ג דשקלינן וטרינן בה בגמרא בפירוש לית הלכתא הכי, דרשב"ל לטעמיה דאמר משיכה מפורשת מן התורה, וקי"ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ולדידיה ס"ל דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דקראי הכי מדרשי, לעמיתך בכסף לגוי במשיכה, וה"נ אמר אמימר בהדיא במסכת ע"ז בפרק השוכר דר' יוחנן כאמימר ס"ל, וסלקא נמי שמעתתא דהתם כוותיה, דאמרינן א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להישבון, ואי אמרת משיכה אינה קונה אמאי נהרג משום דצעריה לישראל, ומאי לא ניתן להישבון שאינו בתורת הישבון, אי הכי אימא סיפא בא אחד ונטלה ממנו נהרג עליה, בשלמא קמא צעריה לישראל אלא בתרא מאי עבד, אלא לאו משיכה בגוי קונה ש"מ. ומדאסיקנא ש"מ משיכה בגוי קונה ש"מ, אלמא סמכינן ארבי יוחנן בהכי ואידחיא ליה דיחויא דרב אשי, דאמר לעולם אימא לך משיכה בגוי אינה קונה. והכא בשמעתין נמי הוינן בהא, דתניא הלוקח גרוטאות מן הגויים ונמצא בהם עבודה [דף י:] זרה אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר, ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח, ואסיק רבינא מדסיפא משיכה קונה ואע"פ שנתן מעות אי משך אין אי לא משך לא, רישא נמי משיכה קונה וכו', ואזדא לטעמיה דפשטא ליה התם כאמימר, אבל מעות הוו להו כמטלטלי, הלכך ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו אם לא משך לא קנה ופטורה מן הבכורה, וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו אם לא משך לא קנה וחייבת בבכורה, ואם משכו אע"פ שלא נתן מעות קנה, הלכך זו שקנה גוי פטורה ושקנה ישראל חייבת בבכורה. ובעל הלכות נמי הכי אמר, ישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו ולא משכה וילדה ברשות הגוי פטורה מן הבכורה, והכי נמי פסק רבינו הגאון בספר המקח דמשיכה בגוי קונה כאמימר. אלא דתמיהא לן דמזכי שטרא לבי תרי, דקא פסק נמי כי הא דאמר להו רב להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגויים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו וכו', והא אמימר דאמר משיכה קונה אוקמה לדרב בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך, ולא כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו, ואנן הא קי"ל כרשב"ג דאמר סתם יין אפילו יין ביין, הילכך ליתא לדרב אלא אפילו לא שקל זוזי מינייהו עד דכייל להו שרי, דהא מעידנא דמשכיה [דף יא.] קנייה יין נסך לא הוי למתסר בהנאה עד דנגע ביה בגופיה דחמרא ומשכשך ביה בכוונה, ואפילו כייל נמי ורמי למנא דאית ביה עכבת יין כרשב"ג:
מתני' המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדות פטורין ולדי ולדות חייבין, העמיד ולדות תחת אמותיהן [ולדי ולדות] פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין, רשב"ג אומר אפילו עד עשרה דורות פטורין שאחריותן לגוי:
גמ' למימרא דברשותא דמרה קיימא, ורמינהו אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אלמא ברשותא דמקבל קיימא, אמר אביי לא קשיא מתניתין דמקבל עלה מרה אונסא וזולא ולא מחייב ישראל אלא במיתה, אבל ההיא דאיזהו נשך בדלא קביל עליה אונסא וזולא אלא הכל על המקבל. ואתקיף עלה רבא ודחייה (יח) ופרקינן, אלא אמר רבא אידי ואידי דלא קביל עליה אונסא וזולא, והכא היינו טעמא דכיון דאילו אתי גוי ובעי זוזי ולא יהיב ליה תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות דידה הו"ל יד גוי באמצע, וכל יד גוי באמצע פטורה מן הבכורה, [דף יא:] וכן הלכתא. (יט) אמר רב הונא ולדות פטורין ולדי ולדות חייבין, ורב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין, ופירוש לרב הונא רביעי לצאן ברזל ינתן לכהן ולרב יהודה חמישי, ולא איפסיקא בגמרא הלכתא כמאן הלכך רביעי ספיקא הוי: מתני' רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייב:
גמ' כי אתא רב אושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא בידיה, רחל בת עז ועז בת רחל רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין, ואוקימנא לענין בכורה והכא במאי עסקינן ברחל בת רחל (ועז) בת עז, מר סבר זיל בתר אימיה ומר סבר זיל בתר אימא דאימיה, ואיבעית אימא ברחל בת עז בת רחל מר סבר חזרו שיות למקומן ומר סבר לא חזרו והלכתא כרבנן. אמר רב אחא בר יעקב הכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אלא בעינן כבש בן כבשה מששת ימי בראשית. אמר רב פפא הכל מודים שצמרו פסול לתכלת שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה, ודוקא דמוחזק שנוי בדריה אבל לא איתחזק מיחש ודאי לא חיישינן דלמא הוה בהו שנוי, דאם כן צמר לתכלת לעולם לא משכחת לה אלא כולהו בהמות במינן יולדות: מתני' רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה', (כ) וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן, רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה, רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר, מת אחד מהם ר' טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן, זכר ונקבה הזכר לכהן, שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן, רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה ר"ע אומר משמנין ביניהם, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות, רבי יוסי פוטר. מת אחד מהם, רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. שתי נקבות וזכר או ב' זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן, רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה [דף יב.] רבי עקיבא אומר וכו': גמ' מאי טעמא דרבי טרפון קסבר ההוא דבריא נפק ברישא, והלכתא כרבי עקיבא ורבי טרפון נמי חזר בו:
רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והכהן נוטל כחוש, א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן משמנין ביניהם תנן, א"ל אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנה מסיפא, דקתני מת אחד מהם רבי טרפון אומר יחלוקו ור"ע אומר המע"ה, ואי משמנין ביניהם דכי הדדי פליגי הכא נמי ליפלגי גבי הדדי, אלא מאי משמנין ביניהם דא"ל לכהן אייתי ראיה דבכור הוא ושקול. והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות וכו' [ורבי מאיר מחייב] (כא) מאי טעמא דרבי מאיר, אמר ר' יוחנן הואיל וכהן בא עליו מב' צדדין, דא"ל אי בכור הוא דידי הוא כוליה ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות מיניה. ור' יוסי מאי טעמא, אמר רבא עשו את שאינו זוכה כזוכה וקי"ל כרבי מאיר:
כב מת אחד מהם רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר רבי חייא בר אבא אר"י משל דרבי טרפון למה הדבר דומה, לשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, משל דר"ע למה הדבר דומה, לאחד שהפקיד אצל רועה בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואלא במאי פליגי, אמר רבא ואי תימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ובאחד [דף יב:] שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה, לא נחלקו אלא בחצר בעל הבית ורועה כהן, רבי טרפון סבר אקנויי מקני ליה מקום בחצירו דניחא ליה דליעבד מצוה, והו"ל כב' שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ור"ע סבר כיון דאית ליה פסידא לא מקני ליה מדעם, והו"ל כאחד שהפקיד אצל בעה"ב שהמוציא מחבירו עליו הראיה. הא דאמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, אוקימנא בפרק המפקיד כשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו דלא הו"ל למידק, והיינו משל דר' טרפון דלא אפשר ליה למידק הי דמר והי דמר, אבל אפקידו ליה מדעתו שתי בהמות ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו מהן מתה, משלם לזה אחת ולזה אחת ונמצא מפסיד אחת משלו משום פשיעותא דיליה, דהו"ל למידק הי ניהו דאפקיד ליה מר והי ניהו דאפקיד ליה מר, כי היכי דלא ליחלף ליה אי מיתא חדא מינייהו, ולא מצי למימר להו אתון פשעתון בדידכו דלא קפדיתו אהדדי, דכיון דכל חד חדא הוא דאפקיד גביה לא הו"ל למפקד אהדדי, משום הך חששא דדילמא מיתה לה חדא מינייהו ולא ידעי דמאן היא דהא לא שכיחא בהא מיתה טפי מאידך, הילכך משלם לזה אחד ולזה אחד כשהודה מפי עצמו ובא לצאת ידי שמים, וא"נ לא בא לצאת ידי שמים אלא דקא תבעו ליה אינהו בבריא, וכל אחד [דף יג.] ואחד אומר היה שלי, והוא אומר איני יודע, משלם לזה אחד ולזה אחד דאיהו פשע בדידהו אינהו לא פשעי, ואע"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא, כל היכא דפשע מחייב, והכי נמי משמע בהלכות גדולות דרבינו ז"ל כדכתבינן:
מתני' יוצא דופן והבא אחריו, רבי טרפון אומר [שניהם] ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, רבי עקיבא אומר שניהם אינם בכור, הראשון משום שאינו פטר רחם והשני משום שקדמו אחר:
גמ' (כג) במאי קא מיפלגי רבי טרפון מספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור, ור"ע פשיטא ליה דבכור לדבר אחד לא הוי בכור, וקי"ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו ורבי טרפון חבירו היה:
ת"ר קדש לי כל בכור, (כד) יכול אפילו נקבה תלמוד לומר זכר, אי זכר יכול אפילו יצאת נקבה לפניו, ת"ל פטר רחם, אי פטר רחם יכול אפילו יצא אחר יוצא דופן, ת"ל בכור, ולא תימא הני מילי היכא דיצא זכר [דף יג:] דרך דופן וזכר דרך רחם, אלא אפילו יצאת נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם לא קדיש, וכן הלכתא:
סליק פירקא: