הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
הלכות בכורות להרמב"ן
פרק ראשון
מתניתין הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה, פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים: גמ' מתני' דלא כר' יהודה דאמר שותפות גוי נתחייבה בבכורה, דתניא ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן הגוי וילדה מעלין אותו בשיוויו ונותן חצי דמיו לכהן, והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן לו כל דמיו לכהן, וחכמים אומרים כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחא חיותא לפטומה אתאי לקמיה דרבא א"ל לית דחש להא דרבי יהודה דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה. מהא שמעינן דלית הלכתא כר' אלעאי דתניא בהמת השותפות חייבת בבכורה ורבי אלעאי פוטר. (א) וכמה תהא שותפות לגוי ותהא פטורה מן הבכורה, אמר רב הונא אפי' אזנו, מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אזנך וזיל. אתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבילה רבא אמר שעושה אותו טריפה, והלכתא כרב הונא, דרבי יוחנן הכי ס"ל, דאמר רבי יוחנן אפילו מום קל, ועוד אמרינן רב מרי בר רחל הווין ליה חיותא והוה מקני לאודנייהו לגוי ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל, וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני לאודנייהו לגוי, דילמא אתי בהו לידי תקלה, אי הכי אמאי כלאי חיותא דרב מרי בר רחל משום דקא מפקע להו מקדושתייהו, והאמר רב יהודה מותר להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם, התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה מקדושת כהן לא קא מפקע ליה, הכא מקדושת כהן נמי קא מפקע ליה, ואב"א רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור, וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד וסבר רב מרי בר רחל מלתא בעלמא הוא דעבד ואתי בה לידי תקלה, ומסקנא בפ"ק דפסחים בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי, ול"ש בו ול"ש באמו כיון שיש לגוי שותפות אפילו באזנו פטור, דמ"ש בו דבעינא כל הבכור וליכא אמו נמי בעינא כל מקנך תזכר וליכא וכן הלכתא. ומצינן למקצת רבוותא דדייקי מרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ששותפות שאינו עושה אותו בעל מום חייב וכן באמו, ואע"ג דכתיב כל הבכור כיון דאינו עושה אותו בעל מום כל הבכור קרינן ביה:
מתני' כהנים ולוים פטורים מק"ו אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו של עצמן:
גמ' אינהו פטרי, אדם אדם פטר בהמה בהמה פטרה, דכתיב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, ואמר רבא הכי קאמר כהנים ולוים פוטרין עצמן מפדיון הבן מקל וחומר, אם הפקיעה קדושתן של לוים את של ישראל דין הוא שתפקיע את של עצמן, אשכחן אדם, בהמה טמאה דהיינו פטר חמור מנא לן, אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה, כהנים מנלן, כדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים, לדורות מנא לן אמר קרא והיו לי בהוויתן יהיו:
מתני' פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה, שנאמר ופטר חמור ופטר חמור ב"פ עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור:
גמ' תנן התם רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטורה מן הבכורה, ואם יש בה מקצת סימנים חייב. איבעיא להו פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו, רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל הוא דכי יש בו מקצת סימנים חייבים בבכורה דהאי טהורה והאי טהורה האי קדושת הגוף והאי קדושת הגוף, אבל הכא דהאי טהורה והאי טמאה והאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים לא, או דלמא כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש, ואת"ל כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה הוא קדוש, חמור שילדה כמין סוס מהו, הכא ודאי האי בת מקדש בבכורה והאי לאו בת מקדש בבכורה, או דלמא כיון דתרוייהו מין טמא נינהו קדוש, ואת"ל כיון דתרוייהו מין טמא נינהו קדוש, פרה שילדה כמין סוס מהו, הכא ודאי האי טהורה והאי טמאה האי בת מקדש בבכורה והאי לאו בת מקדש בבכורה, או דלמא סימנים מילתא היא, ת"ש בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה פטורה מן הבכורה, ואם יש בה מקצת סימנים חייבת, מאי לאו אפילו פרה שילדה כמין סוס ותפשוט כולהו, לא פרה שילדה מין חמור ופשוט מיהא חדא ואינך לא איפשיטן וספיקי נינהו, הלכך לענין איסורא אזלינן לחומרא ואסירי בגיזה ועבודה מספק, אבל לענין ממונא קי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא מפיק כהן מנייהו דבעלים כלום. ומסקנא בפ' שנים אוחזין בטלית בספק בכורות דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו, ואפילו הכי אסירי בגיזה ועבודה דקדושה הבאה מאליה שאני. וכי אמר רחמנא בהמה טמאה תקדיש בבכורה דווקא פטר חמור כדכתיב ופטר חמור תפדה, אבל שאר בהמה טמאה לא נהג בהו קדושת בכורה כלל:
מתני' ומה הם באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור: גמ' מנא ה"מ, דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו, ואיזה זה טהור הנולד מן הטמאה, או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ת"ל גמל טמא הוא, הוא טמא ואין הנולד מן הטהור טמא אלא טהור, רבי שמעון אומר גמל גמל ב"פ אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה, (ב) ורבנן האי גמל גמל ב"פ מאי עבדי ליה, חד לאסור את עצמו וחד לאסור חלבו, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ור"ש מאת הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי, מ"ש מהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, איצטריך סד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא, והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי, והילכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. וחלב בהמה טהורה מנלן דשרי, דכתיב ארץ זבת חלב ודבש אי לאו דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי לנא:
ג וביצת עוף טהור נמי אע"ג דאתי מחי רחמנא שרייה מדגלי רחמנא גבי טמאה דאסירא, דאמר חזקיה מנין לביצת טמאה שאסורה שנאמר ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה אלא מכאן לביצת טמאה דאסירא, והכי כתב בה"ג. (ד) ואפשר למידק על הדין טעמא, אי הכי גבי חלב נמי נימא הכי, מדאיצטריך רחמנא למיסר בהמה טמאה מגמל גמל מכלל דטהורה שרי, ומסתברא לן בפירוקא דהך קושיא דהיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דלא גלי רחמנא בהדיא איסורא דחלב טמאה, ואי לאו דאשכחן דשרא רחמנא של טהורה הוי אמינא אידי ואידי אסור ככל מידי דאתי מחי, ואי משום גמל גמל לאו לרבויי אתא אלא יתירה הוא, כדכתיב גבי שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר וכולהו יתירי נינהו, כדאמרינן אלא מעתה שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להכי הוא דאתו, אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, גמל גמל נמי להכי הוא דאתא, ומפרקינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ואי לאו דשרא רחמנא בהדיא חלב טהורה הוה אמינא דאסיר, וגמל גמל ליכא [רבויי] (הוא), להכי איצטריך רחמנא למשרי טהורה, ומדשרא רחמנא טהורה איצטריך למיסר דטמאה. ואיכא מאן דיהיב טעמא אחרינא ואמר, אי ביצת טהור אסירא עוף היוצא ממנה נמי למיסר, דהא כל היוצא מן הטמא טמא, אלא מדשרי עוף היוצא ממנה היא גופה נמי שריא. והך טעמא לאו דוקא הוא, דהא אמרינן במסכת כריתות אפרוח של טריפה מותר, מ"ט כמה דלא מסרח לא גביל וכי גביל עפרא בעלמא הוא, והא טעמא נמי הוה אפשר לן למימר דביצת עוף טהור אסירא ועוף היוצא ממנה שרי, אלא עיקר טעמא כדברי בעל הלכות וכדפרשינן. והני יאלי דיחמורתא נמי שריין כרב ספרא, דאמר האי זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ליה ואזיל בתר יחמורתא ונתרי:
אריב"ל לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא, לא דקה מן הגסה ולא גסה מן הדקה, ולא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה, חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיה אומר חיה מתעברת מן הבהמה וקי"ל כריב"ל, הילכך כוי שדברו בו חכמים בכל מקום בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה:
שהיוצא מן הטמא טמא. בעו מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי לך דסוסים וגמלים, דסוסים וגמלים לא קא מבעי להו דלא שתו אינשי, כי קא מיבעיא להו דחמור דשתו אינשי משום דמעלו לירוקא מאי, אמר להו רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא ומהטהור טהור, מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מניה דטמא קאתו. ת"ש מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, הוא דאמר כרבי יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה, דתניא רבי יעקב אומר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ביה, אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגיזין וצרעין, אמרת לא, ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא דבש הגיזין וצרעין, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגיזין וצרעין שיש לו שם לווי, כמאן אזלא הא דתניא דבש הגיזין וצרעין טהור ומותר באכילה כמאן דלא כרבי יעקב. הא מילתא מסתברא לן למיפסק לחומרא, ולאו משום דאתברר לן מילתא הכין, אלא כיון דרב ששת סבר לה כרבי יעקב, ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, איכא למימר דהלכתא כוותיה דהא אמורא אמר כוותיה, ועוד דהא דייק לה ממתני', וכיון דלא דחי ליה בגמרא מהאי דיוקא דדייק ממתני' שמעינן מיניה דדוקא הוא וקושטא הוא דמתני' כרבי יעקב היא. ואע"ג דלא מפרשא בהדיא הכי, וכיון דתנן סתמא כרבי יעקב הלכתא כוותיה, וודאי אשכחן נמי סתמא כרבנן דתנן במכשירין בפרק בתרא דבש צרעין טהור ומותר באכילה, אפילו הכי הך סתמא דדייק לה רב ששת אלימא, משום דתני לה גבי הלכתא דהאי דינא, ולא אלימא ההיא סתמא אחרניתא דקתני לה בר מדוכתה אגב גררא למשרי איסורא, ובגמרא לא אותבוה לרב ששת מינה, ולא אייתו לה ההיא סתמא כל עיקר, ועוד דלא יהא אלא ספק הא קי"ל ספק איסור לחומרא, והכי נמי אשכחן לחד מרבוותא, דמסיק בה כרב ששת ואשכחן לאחרינתא דמסיק הלכתא כרבנן ודחי לה לרבי יעקב ולרב ששת דקאי כוותיה:
אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר, מ"ט פירשא בעלמא, ואע"ג דמגופיה ממש קא ממצי שרי דעפרא בעלמא הוא, והלכתא כרב הונא דקא סייעיה רב חסדא ממתניתא:
מתני' דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גדוליו:
גמ' טעמא דחזיניה דבלעו אבל לא חזיניה דבלעו אמרינן אשרוצי אשריץ מנלן, דתניא דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, אי הכי כי חזיניה דבלע נמי אמרינן האיך קמא איעכל ליה והאי אשרוצי אשריץ, ואסיקנא אמר רב אשי אימור רוב דגים במינן משריצין ואע"ג דלא חזינן דבלע נמי, והכי קאמר כיון דרוב דגים במינן משריצין כמי שבלע לפנינו דמי וכן הלכתא:
מתני' חמורה שלא בכרה וילדה ב' זכרים נותן טלה א' לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה א' והוא לעצמו, שתי חמורות שלא ביכרו וילדו שני זכרים נותן לכהן ב' טלאים, זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, שתי נקבות וזכר אחד או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום:
גמ' וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי איסורא מיניה, אלמא כמה דלא מפקע ליה לאיסוריה אסור בהנאה, מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר, (ה) והלכה כר' יהודה דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"י, ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה. אבל בכור אדם שרי דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם:
תניא תפדה תפדה [תפדה] מיד תפדה כלשהוא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פדיה פחות משקל, אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים, וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בר דנקא, אמר רבא אף אנן נמי תנינא גדול וקטן, פשיטא מהו דתימא כולי האי לא, אי נמי פטרוזא לא קמשמע לן. (ו) רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור שדריה לקמיה דר' טרפון, אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן, אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא, וכמה תלתא זוזי רגיל הכא ורגיל הכא, פירוש פחות מסלע ויתר משקל, קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בבא לימלך וכאן בעושה מעצמו. אמר רבי יצחק אמר רבי שמעון בן לקיש מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשיוויו, מאי טעמא לא יהא פדיונו חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, רב נחמיה בריה דרב יוסף פרק ליה בשילקי בשיוויו. אמר רב שיזבי (ז) א"ר הונא הפודה פטר חמורו של חבירו פדיונו פדוי, אבעיא להו (ח) פדיונו פדוי לפודה, או דילמא פדיונו פדוי לבעלים, ופשטינן פדיונו פדוי לבעלים וכן הלכתא:
מתני' אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד והוא לעצמו, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, מן הכבשים ומן העזים זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובעל מום, ופודה בו פעמים הרבה, ונכנס לדיר להתעשר, ואם מת נהנין בו:
גמ' תנו רבנן כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר, אי אתה יכול לומר בבא לידי כהן שהרי שנינו הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, אלא בישראל שהיו לו עשרה ספקי פטרי חמורים שמפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו. ואם מת נהנה בו, דמית היכא, אילימא דמית ביד כהן ונהנה בו כהן פשיטא ממונא דידיה הוא, אלא דמית ביד בעלים ונהנה בו כהן, מהו דתימא כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה (ט) קמ"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי:
מתני' אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי, ורבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מפני שהוא ספק, נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו:
גמ' (י) איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה, מר זוטרא אמר אין פודין, ורב אשי אמר פודין, אשכחן לרבינו חננאל ז"ל דכתב בפרק בהמה המקשה מסתברא כמר זוטרא דשמעתין כוותיה רהטא. (יא) ופרה שילדה כמין עז אין פודין, הא רחל שילדה מין עז דהיינו נדמה בעיא ולא אפשיטא, הילכך אין פודין בו, ואם פדה בו ומת פטר חמור קודם שיתנו לכהן יהנה ישראל באותו טלה ופטר חמור יקבר והטלה של כהן, (יב) דלא אמרינן תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלא כשתקפו, אבל נתנוהו לו בעלים הדר הוה לי הכהן בעלים, והוו להו בעלים המוציא מחבירו עליו הראיה, כי ההיא דתנן בפרק יש בכור לנחלה רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, והכי נמי סבירא לן בכל ספקא דממונא דבכה"ג, וגמרינן לה מההיא דאמרינן כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, מאי טעמא מספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון, ומשום דתפיס קני כדמפרש בגמרא בדוכתא, וגרסינן נמי במציעא בפרק האומנין השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, משום דספיקא הוא ולא מפקינן ממונא ממאן דתפיס הואיל ותפס ברשות, אבל תקיפה לא מהניא ולא מידי בכהאי גוונא, והדין הוא סברא דילן וסברא מעליה היא וכן הלכתא. (יג) נתנו לכהן וכו' תנינא להא דת"ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו וא"ל כהן תנהו לי ואני אפדנו ה"ז לא יתננו לו אלא אם כן פדאו בפניו, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו כהנים על פטרי חמורים, פשיטא מהו דתימא ה"מ היכא דמוחזק לן דמקרי ועביד אבל בסתמא לא, קמ"ל דמורי ביה התירא:
מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני, העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום. מת פטר חמור ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן:
גמ' (יד) תנן התם הערכין בשעתן, ופדיון הבן אחר שלשים יום, ופדיון פטר חמור לאלתר ואי אשהי ליה אינו עובר עליו:
מתני' לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו, מצות פדיה קודמת למצות עריפה שנאמר ואם לא תפדה וערפתו:
גמ' (טו) תניא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר, ולא ימיתנו לא בקנה ולא במקל ולא בקרדום ולא במגירה אלא בקופיץ, ולא יכניסנו לחדר וינעול בפניו בשביל שימות, ואסור בגיזה ועבודה דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר, וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כרבי יהודה:
סליק פירקא:
פרק שני
מתני' (טז) הלוקח עובר פרתו של גוי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים. כהנים ולוים חייבין לא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ומפטר חמור: גמ' אמר רבי יצחק בר נחמני אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי אושעיא, ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה, וגוי שנתן מעות לישראל בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה. מאי בדיניהם (יז) אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, מיד עמיתך הוא דבמשיכה מיד גוי או גוי מיד ישראל בכסף, ואימא מיד עמיתך הוא דליקני מיד גוי או לגוי לא ליקני, גופו קונה ממונו לא כל שכן, ואימא עד דאיכא תרתי, גופו באחת ממונו בשתים, ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא. הא מלתא אע"ג דשקלינן וטרינן בה בגמרא בפירוש לית הלכתא הכי, דרשב"ל לטעמיה דאמר משיכה מפורשת מן התורה, וקי"ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ולדידיה ס"ל דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דקראי הכי מדרשי, לעמיתך בכסף לגוי במשיכה, וה"נ אמר אמימר בהדיא במסכת ע"ז בפרק השוכר דר' יוחנן כאמימר ס"ל, וסלקא נמי שמעתתא דהתם כוותיה, דאמרינן א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להישבון, ואי אמרת משיכה אינה קונה אמאי נהרג משום דצעריה לישראל, ומאי לא ניתן להישבון שאינו בתורת הישבון, אי הכי אימא סיפא בא אחד ונטלה ממנו נהרג עליה, בשלמא קמא צעריה לישראל אלא בתרא מאי עבד, אלא לאו משיכה בגוי קונה ש"מ. ומדאסיקנא ש"מ משיכה בגוי קונה ש"מ, אלמא סמכינן ארבי יוחנן בהכי ואידחיא ליה דיחויא דרב אשי, דאמר לעולם אימא לך משיכה בגוי אינה קונה. והכא בשמעתין נמי הוינן בהא, דתניא הלוקח גרוטאות מן הגויים ונמצא בהם עבודה זרה אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר, ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח, ואסיק רבינא מדסיפא משיכה קונה ואע"פ שנתן מעות אי משך אין אי לא משך לא, רישא נמי משיכה קונה וכו', ואזדא לטעמיה דפשטא ליה התם כאמימר, אבל מעות הוו להו כמטלטלי, הלכך ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו אם לא משך לא קנה ופטורה מן הבכורה, וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו אם לא משך לא קנה וחייבת בבכורה, ואם משכו אע"פ שלא נתן מעות קנה, הלכך זו שקנה גוי פטורה ושקנה ישראל חייבת בבכורה. ובעל הלכות נמי הכי אמר, ישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו ולא משכה וילדה ברשות הגוי פטורה מן הבכורה, והכי נמי פסק רבינו הגאון בספר המקח דמשיכה בגוי קונה כאמימר. אלא דתמיהא לן דמזכי שטרא לבי תרי, דקא פסק נמי כי הא דאמר להו רב להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגויים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו וכו', והא אמימר דאמר משיכה קונה אוקמה לדרב בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך, ולא כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו, ואנן הא קי"ל כרשב"ג דאמר סתם יין אפילו יין ביין, הילכך ליתא לדרב אלא אפילו לא שקל זוזי מינייהו עד דכייל להו שרי, דהא מעידנא דמשכיה קנייה יין נסך לא הוי למתסר בהנאה עד דנגע ביה בגופיה דחמרא ומשכשך ביה בכוונה, ואפילו כייל נמי ורמי למנא דאית ביה עכבת יין כרשב"ג:
מתני' המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדות פטורין ולדי ולדות חייבין, העמיד ולדות תחת אמותיהן [ולדי ולדות] פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין, רשב"ג אומר אפילו עד עשרה דורות פטורין שאחריותן לגוי:
גמ' למימרא דברשותא דמרה קיימא, ורמינהו אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אלמא ברשותא דמקבל קיימא, אמר אביי לא קשיא מתניתין דמקבל עלה מרה אונסא וזולא ולא מחייב ישראל אלא במיתה, אבל ההיא דאיזהו נשך בדלא קביל עליה אונסא וזולא אלא הכל על המקבל. ואתקיף עלה רבא ודחייה (יח) ופרקינן, אלא אמר רבא אידי ואידי דלא קביל עליה אונסא וזולא, והכא היינו טעמא דכיון דאילו אתי גוי ובעי זוזי ולא יהיב ליה תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות דידה הו"ל יד גוי באמצע, וכל יד גוי באמצע פטורה מן הבכורה, וכן הלכתא. (יט) אמר רב הונא ולדות פטורין ולדי ולדות חייבין, ורב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין, ופירוש לרב הונא רביעי לצאן ברזל ינתן לכהן ולרב יהודה חמישי, ולא איפסיקא בגמרא הלכתא כמאן הלכך רביעי ספיקא הוי: מתני' רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייב:
גמ' כי אתא רב אושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא בידיה, רחל בת עז ועז בת רחל רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין, ואוקימנא לענין בכורה והכא במאי עסקינן ברחל בת רחל (ועז) בת עז, מר סבר זיל בתר אימיה ומר סבר זיל בתר אימא דאימיה, ואיבעית אימא ברחל בת עז בת רחל מר סבר חזרו שיות למקומן ומר סבר לא חזרו והלכתא כרבנן. אמר רב אחא בר יעקב הכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אלא בעינן כבש בן כבשה מששת ימי בראשית. אמר רב פפא הכל מודים שצמרו פסול לתכלת שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה, ודוקא דמוחזק שנוי בדריה אבל לא איתחזק מיחש ודאי לא חיישינן דלמא הוה בהו שנוי, דאם כן צמר לתכלת לעולם לא משכחת לה אלא כולהו בהמות במינן יולדות: מתני' רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה', (כ) וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן, רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה, רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר, מת אחד מהם ר' טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן, זכר ונקבה הזכר לכהן, שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן, רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה ר"ע אומר משמנין ביניהם, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות, רבי יוסי פוטר. מת אחד מהם, רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. שתי נקבות וזכר או ב' זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן, רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה רבי עקיבא אומר וכו': גמ' מאי טעמא דרבי טרפון קסבר ההוא דבריא נפק ברישא, והלכתא כרבי עקיבא ורבי טרפון נמי חזר בו:
רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והכהן נוטל כחוש, א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן משמנין ביניהם תנן, א"ל אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנה מסיפא, דקתני מת אחד מהם רבי טרפון אומר יחלוקו ור"ע אומר המע"ה, ואי משמנין ביניהם דכי הדדי פליגי הכא נמי ליפלגי גבי הדדי, אלא מאי משמנין ביניהם דא"ל לכהן אייתי ראיה דבכור הוא ושקול. והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות וכו' [ורבי מאיר מחייב] (כא) מאי טעמא דרבי מאיר, אמר ר' יוחנן הואיל וכהן בא עליו מב' צדדין, דא"ל אי בכור הוא דידי הוא כוליה ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות מיניה. ור' יוסי מאי טעמא, אמר רבא עשו את שאינו זוכה כזוכה וקי"ל כרבי מאיר:
כב מת אחד מהם רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר רבי חייא בר אבא אר"י משל דרבי טרפון למה הדבר דומה, לשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, משל דר"ע למה הדבר דומה, לאחד שהפקיד אצל רועה בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואלא במאי פליגי, אמר רבא ואי תימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ובאחד שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה, לא נחלקו אלא בחצר בעל הבית ורועה כהן, רבי טרפון סבר אקנויי מקני ליה מקום בחצירו דניחא ליה דליעבד מצוה, והו"ל כב' שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ור"ע סבר כיון דאית ליה פסידא לא מקני ליה מדעם, והו"ל כאחד שהפקיד אצל בעה"ב שהמוציא מחבירו עליו הראיה. הא דאמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, אוקימנא בפרק המפקיד כשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו דלא הו"ל למידק, והיינו משל דר' טרפון דלא אפשר ליה למידק הי דמר והי דמר, אבל אפקידו ליה מדעתו שתי בהמות ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו מהן מתה, משלם לזה אחת ולזה אחת ונמצא מפסיד אחת משלו משום פשיעותא דיליה, דהו"ל למידק הי ניהו דאפקיד ליה מר והי ניהו דאפקיד ליה מר, כי היכי דלא ליחלף ליה אי מיתא חדא מינייהו, ולא מצי למימר להו אתון פשעתון בדידכו דלא קפדיתו אהדדי, דכיון דכל חד חדא הוא דאפקיד גביה לא הו"ל למפקד אהדדי, משום הך חששא דדילמא מיתה לה חדא מינייהו ולא ידעי דמאן היא דהא לא שכיחא בהא מיתה טפי מאידך, הילכך משלם לזה אחד ולזה אחד כשהודה מפי עצמו ובא לצאת ידי שמים, וא"נ לא בא לצאת ידי שמים אלא דקא תבעו ליה אינהו בבריא, וכל אחד ואחד אומר היה שלי, והוא אומר איני יודע, משלם לזה אחד ולזה אחד דאיהו פשע בדידהו אינהו לא פשעי, ואע"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא, כל היכא דפשע מחייב, והכי נמי משמע בהלכות גדולות דרבינו ז"ל כדכתבינן:
מתני' יוצא דופן והבא אחריו, רבי טרפון אומר [שניהם] ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, רבי עקיבא אומר שניהם אינם בכור, הראשון משום שאינו פטר רחם והשני משום שקדמו אחר:
גמ' (כג) במאי קא מיפלגי רבי טרפון מספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור, ור"ע פשיטא ליה דבכור לדבר אחד לא הוי בכור, וקי"ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו ורבי טרפון חבירו היה:
ת"ר קדש לי כל בכור, (כד) יכול אפילו נקבה תלמוד לומר זכר, אי זכר יכול אפילו יצאת נקבה לפניו, ת"ל פטר רחם, אי פטר רחם יכול אפילו יצא אחר יוצא דופן, ת"ל בכור, ולא תימא הני מילי היכא דיצא זכר דרך דופן וזכר דרך רחם, אלא אפילו יצאת נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם לא קדיש, וכן הלכתא:
סליק פירקא:
פרק שלישי
תני' הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, רחל בת שתי שנים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, א"ל רבי עקיבא אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך, אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף, ובגסה שליא, ובאשה שפיר ושליא, זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום, ושלא בכרה הרי זה לכהן ואם ספק יאכל במומו לבעלים:
גמ' מכאן ואילך ספק ואמאי הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, ונימא דהאי ודאי מילד אוליד, לימא רבי ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא. אמר רבינא אפילו תימא רבנן, כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי ביה מעשה, אבל ברובא דתלי ביה מעשה לא אזלי בתר רובא, דמעוטא דלא תלי ביה מעשה עדיף מרובא דתלי ביה מעשה, מאי מעשה אי עלה עליה זכר אי לא עלה עליה זכר, וקי"ל בהא כרבי ישמעאל דלא אשכחן לרבנן דפליגי עליה בהכי: ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, וחמורה כפרה, ר' יוסי בר יהודה אומר חמורה בת ד' שנים עד כאן דברי רבי ישמעאל, כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להם צאו אמרו לו לרבי ישמעאל טעית, אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך, אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף, ובגסה שליא, ובאשה שפיר ושליא, ואני אין אני אומר כן אלא עז שטנפה בת ששה יולדת בתוך שנתה, רחל שטנפה בת שנתה יולדת בתוך שתים, אמר ר"ע אני לא באתי לידי מדה כזאת, אלא כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום, וכל שלא בכרה הרי זה לכהן, ואם ספק יאכל במומו לבעלים. במאי קא מיפלגי ר' ישמעאל ורבי יהושע, לימא בטינוף פוטר קא מיפלגי, דרבי ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר ורבי יהושע סבר טינוף פוטר, אי דחזינן דטניף דכ"ע לא פליגי דטינוף פוטר, והכא במטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה קא מיפלגי, דרבי ישמעאל סבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והא מדאוליד ודאי לא טניף, (כה) ורבי יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה והלכתא כרבי יהושע כגמריה דמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והיינו רבי עקיבא דמתני'. ולאו למימרא דחוששין לטינוף דהא מיעוטא היא, דמיעוט בהמות מפילות ואין חוששין למיעוט, כדתנן יצאת מלאה חוששת רבי יהושע אומר אינה חוששת, אלא דאי טניף ואמר רועה חכם דטינוף ולד הוא, וחזרה וילדה בתוך שנתה, לא אמרינן מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה והאי מדאוליד לא טינוף ולד הוה, אלא מטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה ונפטרה מן הבכורה משום טינוף קמא על פי רועה, והני מילי דטניף פחותה מבת ששה, אבל טנפה בסוף ששה וחזרה וילדה בתוך שנתה [לאו] טנוף הוא, דלא קי"ל כסבריה דרבי יהושע אלא כגמריה דהיינו רבי עקיבא דמתני', דקאמר אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך, דס"ל יולדת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ומנטפת בתוך ששה כיולדת דמיא דחד טעמא הוא משום דזעירי, דאמר זעירי אין טינוף פחות מל' יום. ומסתברא לן דכי אין חוששין לטינוף משום דהוא מיעוט ולמיעוטא לא חיישינן, דוקא לגבי בכור גופיה לאכשוריה למזבח ולמלקא עליה בגיזה ועבודה ולמנהג בגופיה כל דיני בכור ודאי, אבל לאפוקי כהן מינייהו דבעלים לא מפיק, דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אלא זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. הלכך כל שלקח בהמה מן הגוי חוששין שמא נפטרה בטינוף והבא ראשון נאכל במומו לבעלים, וכן הלכתא:
א"ר עקיבא אני לא באתי לידי מדה הזאת וכו', מאי איכא בין ר"ע לר' יהושע, א"ר חנינא מסורא חלב פוטר איכא בינייהו, רבי יהושע סבר חלב פוטר הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, ור"ע סבר הא איכא מעוטות דחולבות אע"פ שאינם יולדות, (כו) והלכתא כרבי יהושע:
היכי דמי טינוף, אמר רב כדאמרי רעותא דצלתא אצר חיותא, ושמואל אמר בעבועי דדמא, וצריך להראות לחכם, חכם מנא ידע, אמר רב פפא רועה חכם. (כז) והא דתנן סימן הולד בדקה טינוף, ובגסה שליא, ובאשה שפיר ושליא, ואילו שפיר בבהמה לא דוקא בצלול, אבל בעכור ספיקא הוי, והבא אחריו נאכל במומו לבעלים, והכין סלקא לן שמעתתא במסכת נדה בפרק המפלת. (כח) וגרסינן נמי התם בהמה שיצאת מלאה ובאה ריקנית הבא אחריו בכור מספק, והוינן בה ואמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות ולד מעליא ילדן והאי פשיט הוא, ופריק רבינא משום דאיכא למימר רוב בהמות יולדות דבר הפוטר בבכורה, ומיעוט יולדות דבר שאינו פוטר בבכורה, ורוב היולדות מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה איתרע ליה רובא:
כט מצינו לוקח מן הגוי, לוקח מן ישראל מאי, אמר רב (חסדא) בכור ודאי, דאם איתא דבכרה אשתבוחי הוה משתבח ליה, ושמואל אמר בכור ספק אימר לשחיטה קא בעי, ור' יוחנן אמר חולין ודאין, מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודעי הוה מודע ליה, תניא כוותיה דר' יוחנן אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע:
מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה:
גמ' א"ר יוחנן (ל) תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, ואיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:
מתניתין בפרק בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ונפטרה מן הבכורה, (לא) מאי טעמא אמר רב איקא בריה דרב יימר רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה, ומיעוט יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה, מאי נינהו נדמה, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, סמוך מעוטא למחצה והוה ליה זכרים מעוטא. ודקו רבנן גבי חררת דם נמי נימא הכי, וניחא להו הכא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה הוא וכדרבי יוחנן, אבל התם אינו צריך לפרסם הדבר שכבר מפורסם הוא שאין שליא בלא ולד ונפטרה. (לב) ותנן התם המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה, הא דקתני מתניתין ונפטרה מן הבכורה אמחתך נמי קאי דלא גרע מחררת דם ושליא דפטור, ותנן נמי גבי אדם כי האי גוונא, המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, ובבהמה נמי הכי הוא, ולית בה מלתא ספיקא, ואשכחן לחד מרבוותא דכתב מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך והבא אחריו בכור:
לג אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר, ר"ה אמר קדוש רבה אמר אינו קדוש, ר"ה אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש, וכיון דנפק ליה רובא איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא הוא קדוש, ומאי דזבין לגוי לאו כלום זבין, ורבה אומר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא קדוש, ומאי דזבין שפיר זבין. ואזדו לטעמייהו, דאתמר יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם, ר"ה אמר אינו קדוש, רב הונא לטעמיה דאמר למפרע הוא קדוש ורובא קמא ליתיה ברחם, רבה אמר קדוש, רבה לטעמיה דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש ורובא דרך רחם נפק, ומסתברא דהלכתא כרבה דבתרא הוא, ועוד דייקא מתניתין כוותיה, וסוגיין נמי הכי ואיכא מאן דכתב כדרב הונא: (לד) בעי רבא הלכו באברין אחר הרוב או לא הלכו באברין אחר הרוב אי דיצא רובו במיעוט אבר ודאי לא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר וכילוד הוא, אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר, ההוא מעוטא דגוואי מהו למשדייה בתר רוב אבר, ולא איפשיטא:
לה בעי רבא כרכו בסיב מהו, בטליתו מהו, בשליתו מהו, בשליתו ארחיה הוא, אלא בשליא אחרת מהו, כרכתו אחותו והוציאתו מהו. קשיא לן הכא הא דאיתמר במכילתא בפרק קמא גבי ילדה שני זכרים, נהי דאי אפשר לצמצם חציצה מיהא איכא, ופריק רב אשי מין במינו אינו חוצץ, ומסתברא ספוקי מספקא ליה דילמא טעמא דרבנן התם משום דמקצת רחם מקדש, אבל מין במינו חוצץ בבכור דפטר רחם אמר רחמנא וכל דלא נגע ברחם לאו פטר רחם הוא, ורב אשי נמי אפשר דלא בסברא דקושטא מהדר הכי אלא בדרך דחויא הוא דאמר הכי, לומר דמהא לא תפשוט, הילכך קמה לה בעיא דרבא ולא איפשיטא, וכבר ברירנא דינא דספק בכורות:
אמר רב הונא שמעתי שתי פיקות אחת של שתי ואחת של ערב ואין לי לפרש, [כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שלש פיקות שמעתי אחת של שתי ואחת של ערב] ואחת פיקה גדולה של סקאין ואין לי לפרש, כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יוחנן, של אשה כשל שתי, ושל בהמה כשל ערב, פיקה גדולה של העמים וכו', (לו) הך שמעתא חזינא למכתבא משום דאית בה למקצת רבוותא פירושא דלא דאיק, והכין כתב, בהמה שיצאת מליאה ובאה ריקנית הבא אחריה בכור מספק שמא דבר שאינו קדוש בבכורה הפילה, ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב, והאי פירושא ליתיה דהך מלתא לאו לענין בכורות אמירא, דהא אפילו בעבועי דדמא פטיר בה לשמואל, ואפילו תימא דרב פליג עליה דלא פטר בעבועי דדמא, מיהו עיגול ראש ודאי לא בעי, דהא טינוף תנן. (לז) ואי אמרת היינו טעמא דפטר משום דאמרינן ולד הוה אלא שנימוק, אי הכי הו"ל ספק שמא לא העגיל ראש כפיקה, והבא אחריו ספק בכור בעי למהוי, מדפטור לגמרי לא בעינן עגול ראש. ועוד חררת דם ששנינו במשנתינו למה פוטר, הא ליכא כלל ראש לא עגול ולא שאינו עגול, ואפילו חיתוך צורת ולד אין בה. ותו דאפילו גבי אשה לא בעינן עגול ראש כפיקה, שהרי אמרו צורת ולד באשה ארבעים יום. ותנן נמי בבכורות המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ותנן נמי גבי נדה בפרק המפלת ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה, תנו רבנן איזהו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו שתי עיניו כשני טיפין של זבוב שני חוטמיו כשני טיפין של זבוב פיו פתוח כחוט השערה וגוייתו כעדשה וחתוך ידים ורגלים אין לו. אלא ודאי הך שמעתא לענין טומאה אתמר, ולא לענין יצירת הולד באשה ובבהמה לגבי ולדות ובכורות. תדע דלא אמרינן אין לנפלים פטירת רחם אי נמי יצירה, אלא פתיחת הקבר קאמרינן, והכי פירושא דוקא דהך מתניתין, דתנן לענין אהל בפרק ז' דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא מספק והשני ודאי משום דטומאה יוצאה דרך פתח הקבר, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפים, אבל אם היתה מהלכת טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, דפחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתה, והוי ליה טומאה טמונה ואינה בוקעת ויוצאה, לפיכך הבית הראשון טהור. ומאי דאיתמר נמי בבהמה בכהאי גוונא הוה, דתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור, משום דהויא לה טומאה בלועה ולא מיטמיא, ומשנפתח הקבר ודאי אם הושיט ידו ונגע בו טמא, וקאמרינן השתא דאין לנפלים דבהמה פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב. האי הוא פירושא דוקא דשמעתא בלא קושיא ובלא ספק, והכי נמי פירשו לה רבנן קשישי. ולענין בכורות הא לא איתברר בגמרא יצירת הולד בבהמה כמה, הלכך ליכא למיקם עלה דמילתא אלא על פי רועה חכם דחזי ליה לטינוף כדאמר לעיל בשמעתין, וכן הלכתא:
מתני' רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אינו חושש שמא בנה של אחרת היה, נכנס לעדרו וראה את המבכירות מניקות ואת שאינן מבכירות מניקות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ובנה של זו בא לו אצל זו:
גמ' (לח) אמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא, ואוקימנא להא דרב אדרבן שמעון בן גמליאל דלא פליגי רבנן עליה אלא בברייתא, ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא. מאי ברייתא דתניא הלוקח בהמה מניקה מן הגוי הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת אע"פ שאינה יולדת, רשב"ג אומר הדבר בחזקתו, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנכנס לתוך עדרו בלילה וראה כעשר כחמש עשרה מבכירות ושאינן מבכירות יולדות, למחר השכים ומצא זכרים תלוים בזקנות ונקבות תלויות במבכירות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו. איבעיא להו דבר בחזקתו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אינה מרחמת אא"כ יולדת, הא היכא דאוליד מרחמא, או דלמא דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא, למאי נפקא מינה למלקי עליה משום אותו ואת בנו. תא שמע נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ושאינן מבכירות מניקות, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ובנה של זו בא לו אצל זו, אמאי ליחוש דלמא רחומי רחים במקום דידה לא שבקה דידה ומרחמא דלא דידה, ובעיין לא איפשיטא. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן (לט) ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא מורה צדק, מספקא ליה אי סבר רשב"ג יולדת מרחמת או אינה מרחמת, ואם תמצא לומר סבר רשב"ג יולדת מרחמת דמינה מרחמת דלאו מינה לא, או דלמא אפילו דלאו מינה נמי מרחמת. (מ) (הראשון) הא דאצטריכנן למפסק הלכתא כרשב"ג לפוטרה מן הבכורה, משכחת לה כגון דחזינן לה מקמי דאוליד לה והות חולבת ואשתהיא בתר הכי ואשכחן ולד כרוך אחריה, אבל אי לא חזינן לה מעיקרא חולבת, אלא שמצא בעדרו בהמה מניקה או שלקחה מן הגוי ודאי אפילו בלא ולד כרוך אחריה פטורה, דקי"ל חלב פוטר כדכתבינן לעיל. הדין היא סברא דילן, וחזינן מאן דארהטא לשמעתא כולה כר"ע דאמר חלב אינו פוטר, ולא מסתבר לן טעמיה, משום דקי"ל אין חוששין למיעוט, ודכ"ע אין חולבות אא"כ יולדות, הלכך לית הלכתא כר"ע, וליכא לאוקמא לדרשב"ג כוותיה. וגרסינן בפרק הזרוע א"ר חסדא וכן תני רבי חייא ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור, קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב, ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור, מאי טעמא ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא:
מתני' רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ, ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן התולש את השער לראות מקום המום: גמ' אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם, בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי"ט מהו, טעמא דרבי יוסי בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז, וכנגדו בי"ט אסור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו, או דלמא בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז, והכא היינו טעמא דשרי דהו"ל דבר שאין מתכוון ובי"ט מותר נמי, א"ל בי"ט מותר. איתמר נמי אמר רב הונא בר שלמיא כנגדו בי"ט מותר. ואקשינן ומי אמר רב הכי, והאמר רב הלכה כרבי יהודה, ומהדרינן לעולם סבר רב דבר שאינו מתכוון אסור, ותולש לאו היינו גוזז. ורמינן עלה מהא דתניא התולש כנף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות, ואמר רבי שמעון בן לקיש תולש חייב משום גוזז, קוטם חייב משום מחתך, מורט חייב משום ממחק, ושנינן שאני כנף דהיינו אורחיה: (מ) (השני) הך שמעתתא אשכחן לחד מרבוותא דשמע ליה מינה דבעוף כנגדו בי"ט אסור, והכין כתב, השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש צמר למקום הסכין בידו, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר, אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש בי"ט, אלו דבריו ז"ל. ואנן כי מעיינינן במלתא שפיר לא מסתברא לן הכי, דעד כאן לא איבעי להו כנגדו בי"ט מהו אלא גבי בהמה, משום דאי הוה שחיט לה בלא תלישת צמר לא איצטריך בתר שחיטה למיתלש מיניה ולא מידי, הלכך כיון דאפשר למשחט בלא תלישה, אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך, ולא הותר בי"ט אלא צורך אוכל נפש ומש"ה אסורה בי"ט, אלא דאתינן למשרא לה מאנפא אחריתי, משום דבר שאין מתכוין, ורב שרי משום טעמא אחריני, דקסבר תולש בכה"ג דלאו אורחיה לא מיחייב משום גוזז, ומשום שמחת יום טוב נמי לכתחלה מותר, אבל בעוף אע"ג דלא שרי למעבד הכי מהני אנפי, משום דהיינו אורחיה ולאו דבר שאינו מתכוין הוא, דהא תליש ממש, ומתכוין לתלישה נמי הוא, דהא מהניא שחיטה לבתר תלישה, אפילו הכי כיון דמסקנא דתולש משום גוזז הוא, לא הוי משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר אלא תולש מן הקרקע, אבל כל דתליש מן בעלי חיים משום גוזז הוא דמחייב בלחוד, ומש"ה כי הוי כארחיה כגון עוף חייב משום גוזז ואי לאו ארחיה הויא מלאכה כלאחר יד ופטור ואף על גב דהוי כארחיה לעקור דבר מגידולו, (מא) והלכך כיון דגוזז הוא שרי למיתלש מן עוף קודם שחיטה, דודאי כיון דצריך הוא למיתלש לכוליה לבתר דשחיט ליה, אמאי לא תליש מקמי שחיטה כמה דצריך ואפילו כוליה מקמי שחיטה, מאי עבד הא סופו של יו"ט לדחות אצל מלאכה זו משום דאית בה צורך אוכל נפש, דודאי כל שלא לצורך ליכא פלוגתא בין מחיים בין לאחר ששחיט דבתרוייהו מיחייב כדאמרינן דתולש תולדה דגוזז הוא, וגוזז חיוביה בין מקמיה שחיטה בין לאחר שחיטה דלא אשכחן בה פלוגתא. ותניא נמי בתוספתא דמס' שבת הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב, וכיון דליכא איסורא בדמחיים טפי מלאחר שחיטה, וסופו למתלש לכוליה לבתר דשחיט ליה שניתנה יו"ט לדחות אצל מלאכה זו, אי בעי למתלש מחיים לצורך שחיטה ודאי פטור ומותר. וגרסינן בגמ' דמערבא בפרק כלל גדול בהאי עניינא הכי, תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ וכו', רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש התולש בקדשים פטור, אמר רבי יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתיה דאיתפלגון, התולש מן הקדשים רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור, רבי ירמיה בעי מיחלפא שיטתיה דריש לקיש דאיתפלגון, התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב משום שלש, ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה, ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז, תדע לך שהוא כן דתני התולש מן המתה תלישתה זו היא גיזתה, ברם הכא אינו חייב עד שיגזז. הך היא גמרא דמערבאי ומתפרש בה בהדיא דתולש מן העוף לאחר מיתה חייב משום גוזז כדמחייב מחיים, וכדתניא גבי בהמה אפילו מן השלח. וכיון דאיפשיטא לן מלתא הכי שמעינן מינה דשרי למתלש מצואר העוף כאורחא לשחיטה ועושה מקום לסכין, שהרי מעתה לצורך אוכל נפש הוא ולא מיתוסף בה איסורא טפי משום דעביד מחיים: ועוד איכא טעמא אחרינא להתירא, דקי"ל בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת איסור, והוא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ורבא דהוא בתראה הכי ס"ל, ותולש כנף נמי לשחיטה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולא מחייב עלה, הלכך אפילו לכתחלה נמי שריא משום שמחת יום טוב, דהא רב הונא ורב אמרו כנגדו ביו"ט מותר דלאו היינו אורחיה, ואע"ג דבעלמא אסור כדתנן הנוטל צפרניו זו בזו וכן שערו וכן שפמו וכו' וחכמים אוסרים משום שבות, הכא משום שמחת יו"ט לא גזור בה רבנן, הלכך לדידן נמי במלאכה שאינה צריכה לגופה לא גזור נמי משום שמחת יו"ט, וכ"ש דהא סופה של מלאכה ליעשות בו ביום ולא מחזי כעובדין דחול. הדין הוא סברא דילן ומילי נהירי ותריצי נינהו וליכא למנדא מנייהו: ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, אמר רבי אסי ארשב"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור, והא קתני עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן, תני לקופיץ: וכן התולש את השער לראות מקום המום איבעיא להו לכתחלה או דיעבד, א"ר ירמיה ת"ש צמר המסובך באזן הבכור, ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו, ש"מ לכתחלה קאמר, א"ר מרי אף אנן נמי תנינא, וכן התולש את השער לראות מקום המום, מאי וכן, אילימא שלא יזיזנו, השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו אמרת לא יזיזנו, לראות מקום המום מיבעיא, אלא לאו אתולש וש"מ לכתחלה ש"מ: מתני' שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים (מב) דברי רבי יהודה, אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין:
גמ' א"ר נחמן הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה, דתנן הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו וחכמים אוסרים, ואמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא, דתנן צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור, מני אילימא רבי יוסי, ובמאי אילימא בשחטו, בין לעקביא בין לרבנן אידי ואידי משרא שרי, ואלא במת אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי ואי עקביא איפכא מבעי ליה, נראה עם הגיזה אסור, דמיתה קאסרה לה, אינו נראה עם הגיזה מותר, דמעיקרא תלוש הוה, אלא פשיטא רבי יהודה, ובמאי אילימא במת בין לעקביא בין לרבנן אידי ואידי מיסר אסרי, אלא לאו בשחטו, ואי עקביא אידי ואידי משרא שרי, אלא לאו רבנן היא, וש"מ בשחטו פליגי ש"מ, הלכך שער בכור שנתלש מחיים לעולם אסור ל"ש תלש ל"ש נשר בין שמת בין ששחטו ואפי' התירו מומחה, מאי טעמא גזירה דלמא אתי לשהוייה:
מתני' צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור:
גמ' היכי דמי אינו נראה עם הגיזה, אמר רבי אילעא אמר רבי שמעון בן לקיש כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו, רב נתן בר אושעיא אמר כל שאינו מתמעך עם הגיזה, וכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מינייהו נקטינן לחומרא, הלכך כל שעיקרו הפוך ואת שאינו מתמעך עם הגיזה תרוייהו אסור:
מתניתין במס' ערלה האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד, משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק, ואוקימנא במסכת תמורה בדעבד מינה צרפתא, הא לא"ה שרי דבטיל ברובא:
תנן בפרק טבול יום אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו, וחכמים אומרים לא ראינו אינה ראיה אלא יוצא לבית השריפה, ואתמר עלה בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא, ואפילו רבי עקיבא לא קאמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, והלכה כדברי חכמים הבשר בקבורה ועור בשריפה:
סליק פירקא:
פרק רביעי
מתני' עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים, אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי הרי זה לא יתננו לו, ואם היה בעל מום וא"ל תנהו $CD לי ואוכלנו מותר, ובשעת המקדש אם היה תמים וא"ל תן לי ואקריבנו מותר:
גמ' מאי טעמא לא יתננו לו, אמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. תנו רבנן הכהנים והלוים והעניים המסייעין בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין להם תרומה ומעשרות בשכרן, ואם עשו כן חללו, ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי אמר ה' צבאות, ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, ובקשו חכמים לקנסן ומפרישין עליהן תרומה משלהם, ומפני מה לא קנסום דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ובכולן יש בהם טובת הנאה לבעלים, כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו מצאו ישראל אחר א"ל הילך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר, ואם היה כהן לכהן אסור. (מג) וה"מ בתרומות ומעשרות, אבל במתנות כהונה כגון בכורות אי נמי זרוע ולחיים וקיבה לא, מ"ט תרומה דקדושת הגוף היא כיון דלא מיתחלא לא אתי למטעי בה, אבל הני דקדושת דמים נינהו דאי בעי מאכיל להו לישראל אתי למטעי בהו, סבר תתחלא קדושתייהו אארבע זוזי ואתי למינהג בהו מנהג חולין וכן הלכתא:
מד מתני' החלה נאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן שירצה, ואלו ניתנים לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש וכו', וחזינן ביה תרין פירושי, איכא דאמרי ניתנים לכל כהן שירצה ואפילו לעם הארץ, ואשכחן עליה קושיא דבפרק הזרוע גרסינן עלייהו מנין שאין נותנים מתנות לכהן ע"ה וכו', ואקשינן נמי התם אטו חזה ושוק לאו בדיינין מחלקי וכולא מלתא כדאיתא התם, אלמא אין ניתנין לעם הארץ, ואיכא דאמרי לכל כהן אע"פ שאין משמר שלו, ופירושא קמא עיקר ולישנא בתרא ליתיה, והכי אשכחן לה בגמרא דמערבאי במס' חלה וניתנת לכל כהן בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ, סיפא דמתניתין רבי יהודה אוסר בבכורים, מפרש נמי עלה התם רבי יהודה כדעתיה, דרבי יהודה אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה, אבל לכהן שאין משמר שלו מפורש, התם יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן, הבכורות והבכורים לאנשי משמר ושאר כולם לכל כהן, אבל פרוקא דקושיין אמרי בה רבנן, במקום שיש חבר לחבר במקום שאין חבר אפילו לעם הארץ, ולא צריך למטרח בתר חבר או לעכבם עד שיבא חכם:
מה אמר רבא תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות, רב חמא יהיב ליה לשמעיה:
מו אמר שמואל תרומת חו"ל מבטלה ברוב, רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו:
מז רב הונא בריה דרב יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרתי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה, מכאן ואילך שקיל חדא ורמי חדא, דסבר הנך תרי דפיישן חולין נינהו, אבל רמי חדא ושקיל חדא לא. הא דשמואל איפליגו בה רבוותא, איכא מאן דמפרש מבטלה ברוב לאוכלה בימי טומאתו, כדהוה עביד רבה, ועובדא דרבה פירושא הוא למלתיה דשמואל, למימרא דאיהו סבר לה כשמואל, והוה עביד בה עובדא, אבל למיכלה זר לא מיבטלא בהכי, ומסייע לה להך סברא מדגרסינן במנחות בפרק רבי ישמעאל חלת גוי בארץ ותרומתו בחו"ל מודיעין אותו שהוא פטור, וחלתו נאכלת לזרים, ותרומתו אינה מדמעת, ושמעת מינה דתרומת ישראל בחוצה לארץ מדמעת, ואיכא מאן דאמר דהא דשמואל אפילו לאכלה זר נמי בטילא ברובא, דסתמא אתמר ולבטלה לגמרי משמע, והא דתניא ותרומתו אינה מדמעת, דשמעת מינה הא של ישראל מדמעת, במחצה על מחצה היא, והא דקתני אינה מדמעת ולא קתני אינה אוסרת, למידק מינה הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת, דאפילו עד מאה מדמעת כשל ישראל, אי משום דמירוח הגוי אינו פוטר, אי משום גזירה משום בעלי כיסין כדמפורש התם בגמרא, ולעולם אימא לך בטלה ברוב לגמרי אפילו לאוכלה זר. והך סברא בתרא טפי עדיף, דאי כטעמא קמא הוה לן למימרא בגמרא בדשמואל מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, אי נמי לימא סתם רבה מבטיל לה ברוב כדאמר שמואל, מדלא פירשו בהא ומסיימו בהא דשמואל לבטלה לגמרי אתמר, ורבה הוה כהן והוה סמיך עלה לאכלה בימי טומאתו, ומאי דהוה עביד מפרש בגמרא, וה"ה לאכלה זר. ואשכחן לה להך סברא סייעתא בגמרא דמערבאי כדבעינן למימר קמן, הלכך חלת חוצה לארץ שחזרה לתוך העיסה בטלה ברוב ואכיל לה אפילו זר וכן הלכתא:
אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש מסא ושדיא לה בנורא והדר מפרשא חלה אחריתי שלא תשכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. הא דאמר רבינא דאי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש מסא וכו', שמעינן מינה דלא מחייב בחוצה לארץ לאפרושי שתי חלות אלא בכה"ג דאסירא לכהן גדול כטעמא דמפורש הכא בגמרא, אבל בעלמא חדא חלה מפריש ויהיב לה לכהן. ומקצת דוכתי דנהוג דמפרשי תרתי חלות, אימור משום דשכיחא בהו טומאה עבדי הכי כרבינא. והא דתנן רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה, מא"י עד כזיב חלה אחת, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, מהנהר ומאמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור, ופרישו עליה בגמרא דבני מערבא, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה של אור יש לה שיעור שהיא דבר תורה, ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם, מן הנהר ומאמנה ולפנים זו וזו מדבריהם, מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת, אלמא אפילו בחוץ לארץ דהוא מדבריהם בעי לאפרושי ב' חלות, ההיא לא קשיא דלא אמר ר"ג הכי אלא בסוריא, וסיפא דמתניתין ארישא קיימא דקתני ר"ג אומר ב' חלות בסוריא רבי אליעזר אומר חלה אחת, ובסוריא הוא דאזיל לטעמיה בהך סיפא ואמר מהנהר ומאמנה ולפנים דהיינו ככל סוריא ב' חלות, וטעמא דמלתא משום דסוריא כא"י דמיא, והתם צריך לאפרושי תרתי כדפרישו מערבאי ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהו אומרין ראינו תרומה טמאה נאכלת, אבל בשאר מקומות שהן חוץ לארץ לגמרי ולא אתי לאחלופי לא מחייב לאפרושי אלא חדא חלה, דעד כאן לא פליגי רבן גמליאל ור"א ברישא דמתניתין אלא בסוריא, אבל בחוץ לארץ דברי הכל חלה אחת לכהן ומסתברא דאית לה שיעור כדתנן שיעור החלה א' מכ"ד, ואף על גב דלא אשכחן בהדיא שיעורא לדחוצה לארץ, כיון דהיא נאכלת היא צריכה שיעור דומיא דמאמנה ולפנים דמרבו בנאכלת, והכי כתבי מקצת רבוותא. ואיכא מ"ד האידנא כיון דליכא למטעא בחלה טהורה דהא בטלה טהרה בכל מקום, אף בכל א"י אין מפרישין אלא חלה אחת לאור:
רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קא אזלי בארבא, סליק רב עמרם לאפנויי, אתאי ההיא איתתא לקמייהו, אמרה להו טמא מת מהו שיטבול ויאכל מתרומה בחוצה לארץ, אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא וכי הזאה יש לנו, א"ל רמי בר חמא לא ליחוש ליה לסבא, אדהכי אתא רב עמרם אמר להו הכי אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוץ לארץ ולית הלכתא כוותיה, ואמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומה בחוץ לארץ ולית הלכתא כוותיה, הלכך בין טמא שרץ בין טמא מת אוכלין בתרומת חוצה לארץ ואינן צריכין טבילה, שאינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן הלכתא:
מח גרסינן במנחות בעי רבא גלגול גוי מהו, מיתני תנן גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק חייב, הא מאן קתני לה דברי הכל היא, או דלמא רבי יוסי ור"ש תנו לה דפטרי במירוח הגוי, אבל ר"מ ור' יהודה דמחייבי גמרי ראשית ראשית מהתם, הדר אמר רבא למאן דאמר מירוח גוי פוטר גלגול גוי פוטר, למאן דאמר מירוח הגוי אינו פוטר גלגול הגוי אינו פוטר, (מט) וקי"ל כמאן דאמר מירוח הגוי פוטר, דר' יוסי הוא דאמר הכי ורבי יוסי נימוקו עמו, הלכך גלגול הגוי נמי פוטר. (נ) וקאמרי רבנן דהני מילי בשל עצמן כגון שגלגל עיסתו ומכרה לישראל או שנתגייר, (נא) אבל גלגול גוי בשל ישראל חייב, והכי נמי אתמר משמיה דרבינו הגדול ז"ל כדכתבינן: