אור ברסלב
הלכות בכורות וחלה להרמבן הלכות בכורות להרמב"ן › פרק ראשון

הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]

הלכות בכורות להרמב"ן · פרק ראשון

הלכות בכורות להרמב"ן

מתניתין הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה, פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים: גמ' מתני' דלא כר' יהודה דאמר שותפות גוי נתחייבה בבכורה, דתניא ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן הגוי וילדה [דף א:] מעלין אותו בשיוויו ונותן חצי דמיו לכהן, והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן לו כל דמיו לכהן, וחכמים אומרים כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחא חיותא לפטומה אתאי [דף ב.] לקמיה דרבא א"ל לית דחש להא דרבי יהודה דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה. מהא שמעינן דלית הלכתא כר' אלעאי דתניא בהמת השותפות חייבת בבכורה ורבי אלעאי פוטר. (א) וכמה תהא שותפות לגוי ותהא פטורה מן הבכורה, אמר רב הונא אפי' אזנו, מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אזנך וזיל. אתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבילה רבא אמר שעושה אותו טריפה, והלכתא כרב הונא, דרבי יוחנן הכי ס"ל, דאמר רבי יוחנן אפילו מום קל, ועוד אמרינן רב מרי בר רחל הווין ליה חיותא והוה מקני לאודנייהו לגוי ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל, וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני לאודנייהו לגוי, דילמא אתי בהו לידי תקלה, אי הכי אמאי כלאי חיותא דרב מרי בר רחל משום דקא מפקע להו מקדושתייהו, והאמר רב יהודה מותר להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם, התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה מקדושת כהן לא קא מפקע ליה, הכא מקדושת כהן נמי קא מפקע ליה, ואב"א רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור, וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד וסבר רב מרי בר רחל מלתא בעלמא הוא דעבד ואתי בה לידי תקלה, ומסקנא בפ"ק דפסחים בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי, ול"ש בו ול"ש באמו כיון שיש לגוי שותפות אפילו באזנו פטור, דמ"ש בו דבעינא כל הבכור וליכא אמו נמי בעינא כל מקנך תזכר וליכא וכן הלכתא. ומצינן למקצת רבוותא דדייקי מרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ששותפות שאינו עושה אותו בעל מום חייב וכן באמו, ואע"ג דכתיב כל הבכור כיון דאינו עושה אותו בעל מום כל הבכור קרינן ביה:

מתני' כהנים ולוים פטורים מק"ו אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו של עצמן:

גמ' אינהו פטרי, אדם אדם פטר בהמה בהמה פטרה, דכתיב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, ואמר רבא הכי קאמר כהנים ולוים פוטרין עצמן מפדיון הבן מקל וחומר, אם הפקיעה קדושתן של לוים את של ישראל [דף ב:] דין הוא שתפקיע את של עצמן, אשכחן אדם, בהמה טמאה דהיינו פטר חמור מנא לן, אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה, כהנים מנלן, כדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים, לדורות מנא לן אמר קרא והיו לי בהוויתן יהיו:

מתני' פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה, שנאמר ופטר חמור ופטר חמור ב"פ עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור:

גמ' תנן התם רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטורה מן הבכורה, ואם יש בה מקצת סימנים חייב. איבעיא להו פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו, רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל הוא דכי יש בו מקצת סימנים חייבים בבכורה דהאי טהורה והאי טהורה האי קדושת הגוף והאי קדושת הגוף, אבל הכא דהאי טהורה והאי טמאה והאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים לא, או דלמא כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש, ואת"ל כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה הוא קדוש, חמור שילדה כמין סוס מהו, הכא ודאי האי בת מקדש בבכורה והאי לאו בת מקדש בבכורה, או דלמא כיון [דף ג.] דתרוייהו מין טמא נינהו קדוש, ואת"ל כיון דתרוייהו מין טמא נינהו קדוש, פרה שילדה כמין סוס מהו, הכא ודאי האי טהורה והאי טמאה האי בת מקדש בבכורה והאי לאו בת מקדש בבכורה, או דלמא סימנים מילתא היא, ת"ש בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה פטורה מן הבכורה, ואם יש בה מקצת סימנים חייבת, מאי לאו אפילו פרה שילדה כמין סוס ותפשוט כולהו, לא פרה שילדה מין חמור ופשוט מיהא חדא ואינך לא איפשיטן וספיקי נינהו, הלכך לענין איסורא אזלינן לחומרא ואסירי בגיזה ועבודה מספק, אבל לענין ממונא קי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא מפיק כהן מנייהו דבעלים כלום. ומסקנא בפ' שנים אוחזין בטלית בספק בכורות דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו, ואפילו הכי אסירי בגיזה ועבודה דקדושה הבאה מאליה שאני. וכי אמר רחמנא בהמה טמאה תקדיש בבכורה דווקא פטר חמור כדכתיב ופטר חמור תפדה, אבל שאר בהמה טמאה לא נהג בהו קדושת בכורה כלל:

מתני' ומה הם באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור: גמ' מנא ה"מ, דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו, ואיזה זה טהור הנולד מן הטמאה, או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ת"ל גמל טמא הוא, הוא טמא ואין הנולד מן הטהור טמא אלא טהור, רבי שמעון אומר גמל גמל ב"פ אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה, (ב) ורבנן האי גמל גמל ב"פ [דף ג:] מאי עבדי ליה, חד לאסור את עצמו וחד לאסור חלבו, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ור"ש מאת הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי, מ"ש מהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, איצטריך סד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא, והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי, והילכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. וחלב בהמה טהורה מנלן דשרי, [דף ד.] דכתיב ארץ זבת חלב ודבש אי לאו דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי לנא:

ג וביצת עוף טהור נמי אע"ג דאתי מחי רחמנא שרייה מדגלי רחמנא גבי טמאה דאסירא, דאמר חזקיה מנין לביצת טמאה שאסורה שנאמר ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה אלא מכאן לביצת טמאה דאסירא, והכי כתב בה"ג. (ד) ואפשר למידק על הדין טעמא, אי הכי גבי חלב נמי נימא הכי, מדאיצטריך רחמנא למיסר בהמה טמאה מגמל גמל מכלל דטהורה שרי, ומסתברא לן בפירוקא דהך קושיא דהיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דלא גלי רחמנא בהדיא איסורא דחלב טמאה, ואי לאו דאשכחן דשרא רחמנא של טהורה הוי אמינא אידי ואידי אסור ככל מידי דאתי מחי, ואי משום גמל גמל לאו לרבויי אתא אלא יתירה הוא, כדכתיב גבי שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר וכולהו יתירי נינהו, כדאמרינן אלא מעתה שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להכי הוא דאתו, אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, גמל גמל נמי להכי הוא דאתא, ומפרקינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ואי לאו דשרא רחמנא בהדיא חלב טהורה הוה אמינא דאסיר, וגמל גמל ליכא [רבויי] (הוא), להכי איצטריך רחמנא למשרי טהורה, ומדשרא רחמנא טהורה איצטריך למיסר דטמאה. ואיכא מאן דיהיב טעמא אחרינא ואמר, אי ביצת טהור אסירא עוף היוצא ממנה נמי למיסר, דהא כל היוצא מן הטמא טמא, אלא מדשרי עוף היוצא ממנה היא גופה נמי שריא. והך טעמא לאו דוקא הוא, דהא אמרינן במסכת כריתות אפרוח של טריפה מותר, מ"ט כמה דלא מסרח לא גביל וכי גביל עפרא בעלמא הוא, והא טעמא נמי הוה אפשר לן למימר דביצת עוף טהור אסירא ועוף היוצא ממנה שרי, אלא עיקר טעמא כדברי בעל הלכות וכדפרשינן. והני יאלי דיחמורתא נמי שריין כרב ספרא, דאמר האי זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ליה ואזיל בתר יחמורתא ונתרי:

אריב"ל לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא, לא דקה מן הגסה ולא גסה מן הדקה, ולא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה, חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיה אומר חיה מתעברת מן הבהמה וקי"ל כריב"ל, הילכך כוי שדברו בו חכמים בכל מקום בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה:

שהיוצא מן הטמא טמא. בעו מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי לך דסוסים וגמלים, דסוסים וגמלים לא קא מבעי להו דלא שתו אינשי, כי קא מיבעיא להו דחמור דשתו אינשי משום דמעלו לירוקא מאי, אמר להו רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא ומהטהור טהור, מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מניה דטמא קאתו. ת"ש מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, הוא דאמר כרבי יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה, דתניא רבי יעקב אומר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ביה, אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף טמא משריץ, ואיזה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגיזין וצרעין, אמרת לא, ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא דבש הגיזין וצרעין, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגיזין וצרעין שיש לו שם לווי, כמאן אזלא הא דתניא דבש הגיזין וצרעין טהור ומותר באכילה כמאן דלא כרבי יעקב. הא מילתא מסתברא לן למיפסק לחומרא, ולאו משום דאתברר לן מילתא הכין, אלא כיון דרב ששת סבר לה כרבי יעקב, ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, איכא למימר דהלכתא כוותיה דהא אמורא אמר כוותיה, ועוד דהא דייק לה ממתני', וכיון דלא דחי ליה בגמרא מהאי דיוקא דדייק ממתני' שמעינן מיניה דדוקא הוא וקושטא הוא דמתני' כרבי יעקב היא. ואע"ג דלא מפרשא בהדיא הכי, וכיון דתנן סתמא כרבי יעקב הלכתא כוותיה, וודאי אשכחן נמי סתמא כרבנן דתנן במכשירין [דף ד:] בפרק בתרא דבש צרעין טהור ומותר באכילה, אפילו הכי הך סתמא דדייק לה רב ששת אלימא, משום דתני לה גבי הלכתא דהאי דינא, ולא אלימא ההיא סתמא אחרניתא דקתני לה בר מדוכתה אגב גררא למשרי איסורא, ובגמרא לא אותבוה לרב ששת מינה, ולא אייתו לה ההיא סתמא כל עיקר, ועוד דלא יהא אלא ספק הא קי"ל ספק איסור לחומרא, והכי נמי אשכחן לחד מרבוותא, דמסיק בה כרב ששת ואשכחן לאחרינתא דמסיק הלכתא כרבנן ודחי לה לרבי יעקב ולרב ששת דקאי כוותיה:

אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר, מ"ט פירשא בעלמא, ואע"ג דמגופיה ממש קא ממצי שרי דעפרא בעלמא הוא, והלכתא כרב הונא דקא סייעיה רב חסדא ממתניתא:

מתני' דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גדוליו:

גמ' טעמא דחזיניה דבלעו אבל לא חזיניה דבלעו אמרינן אשרוצי אשריץ מנלן, דתניא דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, אי הכי כי חזיניה דבלע נמי אמרינן האיך קמא איעכל ליה והאי אשרוצי אשריץ, ואסיקנא אמר רב אשי אימור רוב דגים במינן משריצין ואע"ג דלא חזינן דבלע נמי, והכי קאמר כיון דרוב דגים במינן משריצין כמי שבלע לפנינו דמי וכן הלכתא:

מתני' חמורה שלא בכרה וילדה ב' זכרים נותן טלה א' לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה א' והוא לעצמו, שתי חמורות שלא ביכרו וילדו שני זכרים נותן לכהן ב' טלאים, זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, שתי נקבות וזכר אחד או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום:

גמ' וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי איסורא מיניה, אלמא כמה דלא מפקע ליה לאיסוריה אסור בהנאה, מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר, (ה) והלכה כר' יהודה דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"י, ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה. אבל [דף ה.] בכור אדם שרי דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם:

תניא תפדה תפדה [תפדה] מיד תפדה כלשהוא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פדיה פחות משקל, אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים, וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בר דנקא, אמר רבא אף אנן נמי תנינא גדול וקטן, פשיטא מהו דתימא כולי האי לא, אי נמי פטרוזא לא קמשמע לן. (ו) רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא פטר חמור שדריה לקמיה דר' טרפון, אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן, אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא, וכמה תלתא זוזי רגיל הכא ורגיל הכא, פירוש פחות מסלע ויתר משקל, קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בבא לימלך וכאן בעושה מעצמו. אמר רבי יצחק אמר רבי שמעון בן לקיש מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשיוויו, מאי טעמא לא יהא פדיונו חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה [דף ה:] בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, רב נחמיה בריה דרב יוסף פרק ליה בשילקי בשיוויו. אמר רב שיזבי (ז) א"ר הונא הפודה פטר חמורו של חבירו פדיונו פדוי, [דף ו.] אבעיא להו (ח) פדיונו פדוי לפודה, או דילמא פדיונו פדוי לבעלים, ופשטינן פדיונו פדוי לבעלים וכן הלכתא:

[דף ו:] מתני' אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד והוא לעצמו, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, מן הכבשים ומן העזים זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובעל מום, ופודה בו [דף ז.] פעמים הרבה, ונכנס לדיר להתעשר, ואם מת נהנין בו:

גמ' תנו רבנן כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר, אי אתה יכול לומר בבא לידי כהן שהרי שנינו הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, אלא בישראל שהיו לו עשרה ספקי פטרי חמורים שמפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו. ואם מת נהנה בו, דמית היכא, אילימא דמית ביד כהן ונהנה בו כהן פשיטא ממונא דידיה הוא, אלא דמית ביד בעלים ונהנה בו כהן, מהו דתימא כמה דלא מטא לידיה לא זכה [דף ז:] ביה (ט) קמ"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי:

מתני' אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי, ורבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מפני שהוא ספק, נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו:

גמ' (י) איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה, מר זוטרא אמר אין פודין, ורב אשי אמר פודין, אשכחן לרבינו חננאל ז"ל דכתב בפרק בהמה המקשה מסתברא כמר זוטרא דשמעתין כוותיה רהטא. (יא) ופרה שילדה כמין עז אין פודין, הא רחל שילדה מין עז דהיינו נדמה בעיא ולא אפשיטא, הילכך אין פודין בו, ואם פדה בו ומת פטר חמור קודם שיתנו לכהן יהנה ישראל באותו טלה [דף ח.] ופטר חמור יקבר והטלה של כהן, (יב) דלא אמרינן תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלא כשתקפו, אבל נתנוהו לו בעלים הדר הוה לי הכהן בעלים, והוו להו בעלים המוציא מחבירו עליו הראיה, כי ההיא דתנן בפרק יש בכור לנחלה רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, והכי נמי סבירא לן בכל ספקא דממונא דבכה"ג, וגמרינן לה מההיא דאמרינן כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, מאי טעמא מספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון, ומשום דתפיס קני כדמפרש בגמרא בדוכתא, וגרסינן נמי במציעא בפרק האומנין השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, משום דספיקא הוא ולא מפקינן ממונא ממאן דתפיס הואיל ותפס ברשות, אבל תקיפה לא מהניא ולא מידי בכהאי גוונא, והדין הוא סברא דילן וסברא מעליה היא וכן הלכתא. (יג) נתנו לכהן וכו' תנינא להא דת"ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו וא"ל כהן תנהו לי ואני אפדנו ה"ז לא יתננו לו אלא אם כן פדאו בפניו, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו כהנים על פטרי חמורים, פשיטא מהו דתימא ה"מ היכא דמוחזק לן דמקרי ועביד [דף ח:] אבל בסתמא לא, קמ"ל דמורי ביה התירא:

מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני, העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום. מת פטר חמור ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן:

גמ' (יד) תנן התם הערכין בשעתן, ופדיון הבן אחר שלשים יום, [דף ט.] ופדיון פטר חמור לאלתר ואי אשהי ליה אינו עובר עליו:

מתני' לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו, מצות פדיה קודמת למצות עריפה [דף ט:] שנאמר ואם לא תפדה וערפתו:

גמ' (טו) תניא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר, ולא ימיתנו לא בקנה ולא במקל ולא בקרדום ולא במגירה אלא בקופיץ, ולא יכניסנו לחדר וינעול בפניו בשביל שימות, ואסור בגיזה ועבודה דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר, וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כרבי יהודה:

סליק פירקא:

תוכן העניינים

הלכות בכורות וחלה להרמבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה