הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
הלכות בכורות להרמב"ן · פרק שלישי
תני' הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, רחל בת שתי שנים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, א"ל רבי עקיבא אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך, אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף, ובגסה שליא, ובאשה שפיר ושליא, זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום, ושלא בכרה הרי זה לכהן ואם ספק יאכל במומו לבעלים:
גמ' מכאן ואילך ספק ואמאי הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, ונימא דהאי ודאי מילד אוליד, לימא רבי ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא. אמר רבינא אפילו תימא רבנן, כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי ביה מעשה, אבל ברובא דתלי ביה מעשה לא אזלי בתר רובא, דמעוטא דלא תלי ביה מעשה עדיף מרובא דתלי ביה מעשה, מאי מעשה אי עלה עליה זכר אי לא עלה עליה זכר, וקי"ל בהא כרבי ישמעאל דלא אשכחן לרבנן דפליגי עליה בהכי: ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, וחמורה כפרה, ר' יוסי בר יהודה אומר חמורה בת ד' שנים עד כאן דברי רבי ישמעאל, כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להם צאו אמרו לו לרבי ישמעאל טעית, אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך, אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף, ובגסה שליא, ובאשה שפיר ושליא, ואני אין אני אומר כן אלא עז שטנפה בת ששה יולדת בתוך שנתה, רחל שטנפה בת שנתה יולדת בתוך שתים, אמר ר"ע אני לא באתי לידי מדה כזאת, אלא כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום, וכל שלא בכרה הרי זה לכהן, ואם ספק יאכל במומו לבעלים. במאי קא מיפלגי ר' ישמעאל ורבי יהושע, לימא בטינוף פוטר קא מיפלגי, דרבי ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר ורבי יהושע סבר טינוף פוטר, אי דחזינן דטניף דכ"ע לא פליגי דטינוף פוטר, והכא במטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה קא מיפלגי, דרבי ישמעאל סבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והא מדאוליד ודאי לא טניף, (כה) ורבי יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה והלכתא כרבי יהושע כגמריה דמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והיינו רבי עקיבא דמתני'. ולאו למימרא דחוששין לטינוף דהא מיעוטא היא, דמיעוט בהמות מפילות ואין חוששין למיעוט, כדתנן יצאת מלאה חוששת רבי יהושע אומר אינה חוששת, אלא דאי טניף ואמר רועה חכם דטינוף ולד הוא, וחזרה וילדה בתוך שנתה, לא אמרינן מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה והאי מדאוליד לא טינוף ולד הוה, אלא מטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה ונפטרה מן הבכורה משום טינוף קמא על פי רועה, והני מילי דטניף פחותה מבת ששה, אבל טנפה בסוף ששה וחזרה וילדה בתוך [דף יד.] שנתה [לאו] טנוף הוא, דלא קי"ל כסבריה דרבי יהושע אלא כגמריה דהיינו רבי עקיבא דמתני', דקאמר אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך, דס"ל יולדת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ומנטפת בתוך ששה כיולדת דמיא דחד טעמא הוא משום דזעירי, דאמר זעירי אין טינוף פחות מל' יום. ומסתברא לן דכי אין חוששין לטינוף משום דהוא מיעוט ולמיעוטא לא חיישינן, דוקא לגבי בכור גופיה לאכשוריה למזבח ולמלקא עליה בגיזה ועבודה ולמנהג בגופיה כל דיני בכור ודאי, אבל לאפוקי כהן מינייהו דבעלים לא מפיק, דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אלא זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. הלכך כל שלקח בהמה מן הגוי חוששין שמא נפטרה בטינוף והבא ראשון נאכל במומו לבעלים, וכן הלכתא:
א"ר עקיבא אני לא באתי לידי מדה הזאת וכו', מאי איכא בין ר"ע לר' יהושע, א"ר חנינא מסורא חלב פוטר איכא בינייהו, רבי יהושע סבר חלב פוטר הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, ור"ע סבר הא איכא מעוטות דחולבות אע"פ שאינם יולדות, (כו) והלכתא כרבי יהושע:
היכי דמי טינוף, אמר רב כדאמרי רעותא דצלתא אצר חיותא, ושמואל אמר בעבועי דדמא, וצריך להראות לחכם, חכם מנא ידע, אמר רב פפא רועה חכם. (כז) והא דתנן סימן הולד בדקה טינוף, ובגסה שליא, ובאשה שפיר ושליא, ואילו שפיר בבהמה לא דוקא בצלול, אבל בעכור ספיקא הוי, והבא אחריו נאכל במומו לבעלים, והכין סלקא לן שמעתתא במסכת נדה בפרק המפלת. (כח) וגרסינן נמי התם בהמה שיצאת מלאה ובאה ריקנית הבא אחריו בכור מספק, והוינן בה ואמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות ולד מעליא ילדן והאי פשיט הוא, ופריק רבינא משום דאיכא למימר רוב בהמות יולדות דבר הפוטר בבכורה, ומיעוט יולדות דבר שאינו פוטר בבכורה, ורוב היולדות מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה איתרע ליה רובא:
כט מצינו לוקח מן הגוי, לוקח מן ישראל מאי, אמר רב (חסדא) בכור ודאי, דאם איתא דבכרה אשתבוחי הוה משתבח ליה, ושמואל אמר בכור ספק אימר לשחיטה קא בעי, ור' יוחנן אמר חולין ודאין, מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודעי הוה מודע ליה, תניא כוותיה [דף יד:] דר' יוחנן אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע:
מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה:
גמ' א"ר יוחנן (ל) תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, ואיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:
מתניתין בפרק בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ונפטרה מן הבכורה, (לא) מאי טעמא אמר רב איקא בריה דרב יימר רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה, ומיעוט יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה, מאי נינהו נדמה, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, סמוך מעוטא למחצה והוה ליה זכרים מעוטא. ודקו רבנן גבי חררת דם נמי נימא הכי, וניחא להו הכא כדי [דף טו.] לפרסמה שנפטרה מן הבכורה הוא וכדרבי יוחנן, אבל התם אינו צריך לפרסם הדבר שכבר מפורסם הוא שאין שליא בלא ולד ונפטרה. (לב) ותנן התם המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה, הא דקתני מתניתין ונפטרה מן הבכורה אמחתך נמי קאי דלא גרע מחררת דם ושליא דפטור, ותנן נמי גבי אדם כי האי גוונא, המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, ובבהמה נמי הכי הוא, ולית בה מלתא ספיקא, ואשכחן לחד מרבוותא דכתב מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך והבא אחריו בכור:
לג אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר, ר"ה אמר קדוש רבה אמר אינו קדוש, ר"ה אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש, וכיון דנפק ליה רובא איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא הוא קדוש, ומאי דזבין לגוי לאו כלום זבין, ורבה אומר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא קדוש, ומאי דזבין שפיר זבין. ואזדו לטעמייהו, דאתמר יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם, ר"ה אמר אינו קדוש, רב הונא לטעמיה דאמר למפרע הוא קדוש ורובא קמא ליתיה ברחם, רבה אמר קדוש, רבה לטעמיה דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש ורובא דרך רחם נפק, ומסתברא דהלכתא כרבה דבתרא הוא, ועוד דייקא מתניתין כוותיה, וסוגיין נמי [דף טו:] הכי ואיכא מאן דכתב כדרב הונא: (לד) בעי רבא הלכו באברין אחר הרוב או לא הלכו באברין אחר הרוב אי דיצא רובו במיעוט אבר ודאי לא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר וכילוד הוא, אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר, ההוא מעוטא דגוואי מהו למשדייה בתר רוב אבר, ולא איפשיטא:
לה בעי רבא כרכו בסיב מהו, בטליתו מהו, בשליתו מהו, בשליתו ארחיה הוא, אלא בשליא אחרת מהו, כרכתו אחותו והוציאתו מהו. קשיא לן הכא הא דאיתמר במכילתא [דף טז.] בפרק קמא גבי ילדה שני זכרים, נהי דאי אפשר לצמצם חציצה מיהא איכא, ופריק רב אשי מין במינו אינו חוצץ, ומסתברא ספוקי מספקא ליה דילמא טעמא דרבנן התם משום דמקצת רחם מקדש, אבל מין במינו חוצץ בבכור דפטר רחם אמר רחמנא וכל דלא נגע ברחם לאו פטר רחם הוא, ורב אשי נמי אפשר דלא בסברא דקושטא מהדר הכי אלא בדרך דחויא הוא דאמר הכי, לומר דמהא לא תפשוט, הילכך קמה לה בעיא דרבא ולא איפשיטא, וכבר ברירנא דינא דספק בכורות:
אמר רב הונא שמעתי שתי פיקות אחת של שתי ואחת של ערב ואין לי לפרש, [כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שלש פיקות שמעתי אחת של שתי ואחת של ערב] ואחת פיקה גדולה של סקאין ואין לי לפרש, כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יוחנן, של אשה כשל שתי, ושל בהמה כשל ערב, פיקה גדולה של העמים וכו', (לו) הך שמעתא חזינא למכתבא משום דאית בה למקצת רבוותא פירושא דלא דאיק, והכין כתב, בהמה שיצאת מליאה ובאה ריקנית הבא אחריה בכור מספק שמא דבר שאינו קדוש בבכורה הפילה, ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב, והאי פירושא ליתיה דהך מלתא לאו לענין בכורות אמירא, דהא אפילו בעבועי דדמא פטיר בה לשמואל, ואפילו תימא דרב פליג [דף טז:] עליה דלא פטר בעבועי דדמא, מיהו עיגול ראש ודאי לא בעי, דהא טינוף תנן. (לז) ואי אמרת היינו טעמא דפטר משום דאמרינן ולד הוה אלא שנימוק, אי הכי הו"ל ספק שמא לא העגיל ראש כפיקה, והבא אחריו ספק בכור בעי למהוי, מדפטור לגמרי לא בעינן עגול ראש. ועוד חררת דם ששנינו במשנתינו למה פוטר, הא ליכא כלל ראש לא עגול ולא שאינו עגול, ואפילו חיתוך צורת ולד אין בה. ותו דאפילו גבי אשה לא בעינן עגול ראש כפיקה, שהרי אמרו צורת ולד באשה ארבעים יום. ותנן נמי בבכורות המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ותנן נמי גבי נדה בפרק המפלת ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה, תנו רבנן איזהו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו שתי עיניו כשני טיפין של זבוב שני חוטמיו כשני טיפין של זבוב פיו פתוח כחוט השערה וגוייתו כעדשה וחתוך ידים ורגלים אין לו. אלא ודאי הך שמעתא לענין טומאה אתמר, ולא לענין יצירת הולד באשה ובבהמה לגבי ולדות ובכורות. תדע דלא אמרינן אין לנפלים פטירת רחם אי נמי יצירה, אלא פתיחת הקבר קאמרינן, והכי פירושא דוקא דהך מתניתין, דתנן לענין אהל בפרק ז' דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא מספק והשני ודאי משום דטומאה יוצאה דרך פתח הקבר, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפים, אבל אם היתה מהלכת טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, דפחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתה, והוי ליה טומאה טמונה ואינה בוקעת ויוצאה, לפיכך הבית הראשון טהור. ומאי דאיתמר נמי בבהמה בכהאי גוונא הוה, דתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור, משום דהויא לה טומאה בלועה ולא מיטמיא, ומשנפתח הקבר ודאי אם הושיט ידו ונגע בו טמא, וקאמרינן השתא דאין לנפלים דבהמה פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב. האי הוא פירושא דוקא דשמעתא בלא קושיא ובלא ספק, והכי נמי פירשו לה רבנן קשישי. ולענין בכורות הא לא איתברר בגמרא יצירת הולד בבהמה כמה, הלכך ליכא למיקם עלה דמילתא אלא על פי רועה חכם דחזי ליה לטינוף כדאמר לעיל בשמעתין, וכן הלכתא:
מתני' רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי אינו חושש שמא בנה של אחרת היה, נכנס לעדרו וראה את המבכירות מניקות ואת שאינן מבכירות מניקות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ובנה של זו בא לו אצל זו:
גמ' (לח) אמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא, ואוקימנא להא דרב אדרבן שמעון בן גמליאל דלא פליגי רבנן עליה אלא בברייתא, ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא. מאי ברייתא דתניא הלוקח [דף יז.] בהמה מניקה מן הגוי הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת אע"פ שאינה יולדת, רשב"ג אומר הדבר בחזקתו, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנכנס לתוך עדרו בלילה וראה כעשר כחמש עשרה מבכירות ושאינן מבכירות יולדות, למחר השכים ומצא זכרים תלוים בזקנות ונקבות תלויות במבכירות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו. איבעיא להו דבר בחזקתו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אינה מרחמת אא"כ יולדת, הא היכא דאוליד מרחמא, או דלמא דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא, למאי נפקא מינה למלקי עליה משום אותו ואת בנו. תא שמע נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ושאינן מבכירות מניקות, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ובנה של זו בא לו אצל זו, אמאי ליחוש דלמא רחומי רחים במקום דידה לא שבקה דידה ומרחמא דלא דידה, ובעיין לא איפשיטא. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן (לט) ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא מורה צדק, מספקא ליה אי סבר רשב"ג יולדת מרחמת או אינה מרחמת, ואם תמצא לומר סבר רשב"ג יולדת מרחמת דמינה מרחמת דלאו מינה לא, או דלמא אפילו דלאו מינה נמי מרחמת. (מ) (הראשון) הא דאצטריכנן למפסק הלכתא כרשב"ג לפוטרה מן הבכורה, משכחת לה כגון דחזינן לה מקמי דאוליד לה והות חולבת ואשתהיא בתר הכי ואשכחן ולד כרוך אחריה, אבל אי לא חזינן לה מעיקרא חולבת, אלא שמצא בעדרו בהמה מניקה או שלקחה מן הגוי ודאי אפילו בלא ולד כרוך אחריה פטורה, דקי"ל חלב פוטר כדכתבינן לעיל. הדין היא סברא דילן, וחזינן [דף יז:] מאן דארהטא לשמעתא כולה כר"ע דאמר חלב אינו פוטר, ולא מסתבר לן טעמיה, משום דקי"ל אין חוששין למיעוט, ודכ"ע אין חולבות אא"כ יולדות, הלכך לית הלכתא כר"ע, וליכא לאוקמא לדרשב"ג כוותיה. וגרסינן בפרק הזרוע א"ר חסדא וכן תני רבי חייא ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור, קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב, ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור, מאי טעמא ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא:
[דף יח.] מתני' רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ, ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן התולש את השער לראות מקום המום: גמ' אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם, בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי"ט מהו, טעמא דרבי יוסי בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז, וכנגדו בי"ט אסור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו, או דלמא בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז, והכא היינו טעמא דשרי דהו"ל דבר שאין מתכוון ובי"ט מותר נמי, א"ל בי"ט מותר. איתמר נמי אמר רב הונא בר שלמיא כנגדו בי"ט מותר. ואקשינן ומי אמר רב הכי, והאמר רב הלכה כרבי יהודה, ומהדרינן לעולם סבר רב דבר שאינו מתכוון אסור, ותולש לאו היינו גוזז. ורמינן עלה מהא דתניא התולש כנף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות, ואמר רבי שמעון בן לקיש תולש חייב משום גוזז, קוטם חייב משום מחתך, מורט חייב משום ממחק, ושנינן שאני כנף דהיינו אורחיה: (מ) (השני) הך שמעתתא אשכחן לחד מרבוותא דשמע ליה מינה דבעוף כנגדו בי"ט אסור, והכין כתב, השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש צמר למקום הסכין בידו, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר, אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש בי"ט, אלו דבריו ז"ל. ואנן כי מעיינינן במלתא שפיר לא מסתברא לן הכי, דעד כאן לא איבעי להו כנגדו בי"ט מהו אלא גבי בהמה, משום דאי הוה שחיט לה בלא תלישת צמר לא איצטריך בתר שחיטה למיתלש מיניה ולא מידי, הלכך כיון דאפשר למשחט בלא תלישה, אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך, ולא הותר בי"ט אלא צורך אוכל נפש ומש"ה אסורה בי"ט, אלא דאתינן למשרא לה מאנפא אחריתי, משום דבר שאין מתכוין, ורב שרי משום טעמא אחריני, דקסבר תולש בכה"ג דלאו אורחיה לא מיחייב משום גוזז, ומשום שמחת יום טוב נמי לכתחלה מותר, אבל בעוף אע"ג דלא שרי למעבד הכי מהני אנפי, משום דהיינו אורחיה ולאו דבר שאינו מתכוין הוא, דהא תליש ממש, ומתכוין לתלישה נמי הוא, דהא מהניא שחיטה לבתר תלישה, אפילו הכי כיון דמסקנא דתולש משום גוזז הוא, לא הוי משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר אלא תולש מן הקרקע, אבל כל דתליש מן בעלי חיים משום גוזז הוא דמחייב בלחוד, ומש"ה כי הוי כארחיה כגון עוף חייב משום גוזז ואי לאו ארחיה הויא מלאכה כלאחר יד ופטור ואף על גב דהוי כארחיה לעקור דבר מגידולו, (מא) והלכך כיון דגוזז הוא שרי למיתלש מן עוף קודם שחיטה, דודאי כיון דצריך הוא למיתלש לכוליה לבתר דשחיט ליה, אמאי לא תליש מקמי שחיטה כמה דצריך ואפילו כוליה [דף יח:] מקמי שחיטה, מאי עבד הא סופו של יו"ט לדחות אצל מלאכה זו משום דאית בה צורך אוכל נפש, דודאי כל שלא לצורך ליכא פלוגתא בין מחיים בין לאחר ששחיט דבתרוייהו מיחייב כדאמרינן דתולש תולדה דגוזז הוא, וגוזז חיוביה בין מקמיה שחיטה בין לאחר שחיטה דלא אשכחן בה פלוגתא. ותניא נמי בתוספתא דמס' שבת הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב, וכיון דליכא איסורא בדמחיים טפי מלאחר שחיטה, וסופו למתלש לכוליה לבתר דשחיט ליה שניתנה יו"ט לדחות אצל מלאכה זו, אי בעי למתלש מחיים לצורך שחיטה ודאי פטור ומותר. וגרסינן בגמ' דמערבא בפרק כלל גדול בהאי עניינא הכי, תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ וכו', רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש התולש בקדשים פטור, אמר רבי יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתיה דאיתפלגון, התולש מן הקדשים רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור, רבי ירמיה בעי מיחלפא שיטתיה דריש לקיש דאיתפלגון, התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב משום שלש, ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה, ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז, תדע לך שהוא כן דתני התולש מן המתה תלישתה זו היא גיזתה, ברם הכא אינו חייב עד שיגזז. הך היא גמרא דמערבאי ומתפרש בה בהדיא דתולש מן העוף לאחר מיתה חייב משום גוזז כדמחייב מחיים, וכדתניא גבי בהמה אפילו מן השלח. וכיון דאיפשיטא לן מלתא הכי שמעינן מינה דשרי למתלש מצואר העוף כאורחא לשחיטה ועושה מקום לסכין, שהרי מעתה לצורך אוכל נפש הוא ולא מיתוסף בה איסורא טפי משום דעביד מחיים: ועוד איכא טעמא אחרינא להתירא, דקי"ל בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת איסור, והוא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ורבא דהוא בתראה הכי ס"ל, ותולש כנף נמי לשחיטה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולא מחייב עלה, הלכך אפילו לכתחלה נמי שריא משום שמחת יום טוב, דהא רב הונא ורב אמרו כנגדו ביו"ט מותר דלאו היינו אורחיה, ואע"ג דבעלמא אסור כדתנן הנוטל צפרניו זו בזו וכן שערו וכן שפמו וכו' וחכמים אוסרים משום שבות, הכא משום שמחת יו"ט לא גזור בה רבנן, הלכך לדידן נמי במלאכה שאינה צריכה לגופה לא גזור נמי משום שמחת יו"ט, וכ"ש דהא סופה של מלאכה ליעשות בו ביום ולא מחזי כעובדין דחול. הדין הוא סברא דילן ומילי נהירי ותריצי נינהו וליכא למנדא מנייהו: ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, אמר רבי אסי ארשב"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור, והא קתני עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן, תני לקופיץ: וכן התולש את השער לראות מקום המום איבעיא להו לכתחלה או דיעבד, א"ר ירמיה ת"ש צמר המסובך באזן הבכור, ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו, ש"מ לכתחלה קאמר, א"ר מרי אף אנן נמי תנינא, וכן התולש את השער לראות מקום המום, מאי וכן, אילימא שלא יזיזנו, השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו אמרת לא יזיזנו, לראות מקום המום מיבעיא, אלא לאו אתולש וש"מ לכתחלה ש"מ: מתני' שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים (מב) דברי רבי יהודה, אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא [דף יט.] בן מהללאל, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין:
גמ' א"ר נחמן הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה, דתנן הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו וחכמים אוסרים, ואמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא, דתנן צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור, מני אילימא רבי יוסי, ובמאי אילימא בשחטו, בין לעקביא בין לרבנן אידי ואידי משרא שרי, ואלא במת אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי ואי עקביא איפכא מבעי ליה, נראה עם הגיזה אסור, דמיתה קאסרה לה, אינו נראה עם הגיזה מותר, דמעיקרא תלוש הוה, אלא פשיטא רבי יהודה, ובמאי אילימא במת בין לעקביא בין לרבנן אידי ואידי מיסר אסרי, אלא לאו בשחטו, ואי עקביא אידי ואידי משרא שרי, אלא לאו רבנן היא, וש"מ בשחטו פליגי ש"מ, הלכך שער בכור שנתלש מחיים לעולם אסור ל"ש תלש ל"ש נשר בין שמת בין ששחטו ואפי' התירו מומחה, מאי טעמא גזירה דלמא אתי לשהוייה:
מתני' צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור:
גמ' היכי דמי אינו נראה עם הגיזה, אמר רבי אילעא אמר רבי שמעון בן לקיש כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו, רב נתן בר אושעיא אמר כל שאינו מתמעך עם הגיזה, וכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מינייהו נקטינן לחומרא, הלכך כל שעיקרו הפוך ואת שאינו מתמעך עם הגיזה תרוייהו אסור:
מתניתין במס' ערלה האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד, משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק, ואוקימנא במסכת תמורה בדעבד מינה צרפתא, הא לא"ה שרי דבטיל ברובא:
תנן בפרק טבול יום אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו, וחכמים אומרים לא ראינו אינה ראיה אלא יוצא לבית השריפה, ואתמר [דף יט:] עלה בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא, ואפילו רבי עקיבא לא קאמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, והלכה כדברי חכמים הבשר בקבורה ועור בשריפה:
סליק פירקא: