אור ברסלב
הלכות בכורות וחלה להרמבן הלכות בכורות להרמב"ן › פרק שמיני

הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]

הלכות בכורות להרמב"ן · פרק שמיני

פרק ששי

מתני' (ס) יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. איזהו [דף נד.] בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, הבא אחר נפלים אף על פי שהוציא את [דף נד:] ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם, (סא) המפלת סנדל או [דף נה.] שליא או (סב) שפיר מרוקם, והיוצא (סג) מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה [דף נה:] ואין בכור לכהן. (סד) מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה, עודה שפחה ונשתחררה, עודה נכרית ונתגיירה משבאת לישראל ילדה בכור לנחלה ואין בכור לכהן, רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטור רחם בישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת, וילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה, וכן מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. איזהו בכור לנחלה ולכהן, המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנונין, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת יום ארבעים, הבא אחריו בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן, ר"ש אומר הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים: גמ' אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים, מ"ט אמר קרא כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, אידך לא חשיב רישיה, וליתא לדשמואל, דהא איתותב. אר"ש בן לקיש פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה, מ"ט דכתיב יכיר, ור' יוחנן אמר אף לנחלה, והלכתא כר"י. הא דתנן וחכ"א עד שיהא בו צורת אדם, לאו דוקא כל צורת אלא אפילו מצורת, הלכך המצח והגבין והעין והלסת וגיבת הזקן עד שיהו כולן מצורת אדם, היו כולן אע"פ שגופו וצד שני שבפניו תיש ה"ז אדם, פניו תיש אע"פ שגופו אדם ולא כלום:

איתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר, רבי יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה, ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה, ר"י אומר אין לו בכור לנחלה דהא הוי ליה בני, ר"ל אמר יש לו בכור לנחלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואזדו לטעמייהו דאתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר, ר"י אמר קיים מצות פריה ורביה וכו', והלכתא כר"י, ואיתא בהלכות בפרק הבא על יבמתו:

סה (הראשון) אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה [דף נו.] פטור מחמשה סלעים, ואוקמה רב פפא בדאיעבר מנכרי, ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אפילו בדעיבר מישראל, מ"ט בפטר רחם תלי רחמנא, ואיתמר [דף נו:] עלה בפרק הזרוע הלכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה, דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמשה סלעים, ומיהו לא מסיימינן התם אליבא דמאן, אלא מדאקשינן [דף נז.] בפ"ק דמכלתין לויה לא תפקע, ומפרקינן הא ל"ק כדמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, ולא מפרקינן נמי א"נ כדרב פפא, (סה) (השני) ש"מ דהלכתא כוותיה, ותו דר"פ תלמיד הוא לגבייהו דאביי ורבא, ולית הלכתא (סו) כתלמיד במקום הרב, וכן פסק בה"ג. ואשכחן מקצת נוסחי דמפורש בהן בפ' הזרוע והלכתא כוותיה דר"א בר אהבה אליבא דמר בריה יוסף משמיה דרבא, והדין היא גירסתו דרב אחא משבחא ז"ל, והכין כתוב בפסוקות. אמר רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו, ואמרינן לאו היינו דרב אדא בר אהבה, ואמר לי הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא, דתנן לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת, אלא כהנת כיון שנבעלה לפסול לה הויא זרה, הלכך מיחייב הבן לפדות עצמו, ואצ"ל בת ישראל שנתעברה מגוי דחייב וכן הלכתא:

איתמר (סז) אמר ר"ש בן יאשיה אמר ר"ל כהן שמת והניח בן חלל, [דף נז:] בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, לאחר שלשים יום אין הבן חייב, שכבר זכה האב בפדיונו:

[דף נח:] (סח) וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וכו' בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, ורמינן עלה בגמרא, לנחלה הוא דלא הוי בכור הא כפשוט שקיל, אמאי ליזיל לגבי האי לדחייה ולגבי האי ולדחייה, א"ר ירמיה לא נצרכא אלא לבא אחריו, וה"ק בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור לנחלה, ותו דייקינן ולכתבו הרשאה להדדי, ומפרקינן מסייע ליה לר' ינאי, דאמר ר' ינאי הוכרו ולבסף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה:

ת"ר מנין שאם יש לו ה' בנים מה' נשים שלא ביכרו שחייב לפדותן, שנאמר כל בכור בניך תפדה, פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא, מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה, מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ"ל, ואיתא בהלכות בהאשה נקנית: [דף נט.] מתני' מי שלא ביכרה אשתו וילדה ב' זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת א' מהם בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב והבנים קיימין רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, ואם לאו פטורין, ר"י אומר נתחייבו נכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. שתי נשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים נותן עשרה סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים, ואם לב' כהנים נתן אינו יכול להוציא מידם. זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן, שתי נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב והבנים קיימין ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, ואם לאו פטורין, ר"י אומר נתחייבו נכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:

גמ' (סט) הא מתניתין הוינן עלה בגמרא, דמית האב אימת אילימא דמית לאחר שלשים יום בהא אמר ר"מ כי חלקו פטורין והא אשתעבדו להו נכסים, אלא דמית בתוך שלשים יום מ"ש, כי לא חלקו נמי ניזיל לגבי האי ולדחייה וליזיל לגבי האי ולדחייה, ופריש רבי ירמיה טעמא דר"מ משום דכל זמן שלא חלקו כהן בא על הנכסים משני דרכים, ודייק מינה זאת אומרת שני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת ולקחו שדה אחת בשותפות בעל חוב גובה, משום דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא, ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא, וכי חלקו ליכא למימר הכי ומש"ה פטורין, ובדר' יהודה פריש טעמא משום דאחין שחלקו לקוחות הוו, וכל חד מכח חבריה קא אתי, הלכך דייק מינה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו, משום דא"ל אי בדידך מסיקנא לדידי קדימנא משעבדנא לי מקמי דידך, ובתרווייהו אתקיף עליה רבא מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, מי איכא דלדידיה לא מצי תבע ליה לערב מצי תבע ליה, והתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב, וקי"ל לא יתבע ערב תחלה, ואסיקנא דמית האב אחר שלשים יום, ודאיכא נכסי טובא [דף נט:] ה"נ דשקיל, והב"ע (ע) דליכא אלא חמש סלעים, ודכ"ע חמש סלעים אמר רחמנא ולא חצי חמש, ובדרב אסי פליגי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות, א"נ בדרב פפא דאמר מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות. (עא) ואסיקנא הלכתא בהדיא בפרק בית כור כרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא יורשין הוו, וקי"ל כר"פ דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין, הלכך נתחייבו נכסים כרבי יהודה:

[דף ס.] מתני' שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם ה' סלעים, ואם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידם. זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו. שתי נקבות וזכר או שני זכרים וב' נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה של ב' אנשים וילדו ב' זכרים, זה שלא ביכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: גמ' (עב) מ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה, ואזיל גבי האי ומדחי ליה, כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולדחייה ולגבי האי ולדחייה, אמר שמואל בבא בהרשאה, והאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי, ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, ומהא שמעינן דהלכתא כלישנא בתרא דנהרדעי דאמרי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה, אבל לא כפריה כתבינן:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום: תוספתא, יש שנותן ע"י עצמו, ויש שנותן אביו על ידו, ויש שהוא ואביו נותנים, ויש לא הוא ולא אביו נותנים, איזהו שנותן על ידי עצמו, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה נותן על ידי עצמו, ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון נותן על ידי עצמו, ב' נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים במחבא ומת אחד מהם, השני נותן על ידי עצמו, וכן נמי אם ילדה זכר ונקבה. איזהו שאביו נותן על ידו, ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים במחבא זה נותן ה' סלעים לכהן, וזה נותן ה' סלעים לכהן, נתן האב ה' סלעים ומת, האב השני חייב, והבנים פטורים, ילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה ב' זכרים אביו נותן על ידו. מת אחד מהם או שהיו זכר ונקבה לא הוא ולא אביו נותנין. איזהו שהוא ואביו נותנין שתי נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים במחבא זה נותן ה"ס וזה נותן ה"ס:

[דף ס:] מתני' (עג) מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים, לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן, מת ביום ל' כיום שלפניו, רע"א אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:

גמ' אמר רב אשי הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, וכבר אתפרשא שפיר בהלכות בפרק ואלו מגלחין. גרסינן בפרק הקומץ את המנחה ההוא גברא דאיתיליד ליה ינוקא דהוו ליה תרין רישי, אמר כמה בעינא למיתב לכהן, תנא ליה ההוא סבא מי שיש לו שני ראשים נותן עשר סלעים לכהן, איני והא תני רמי בר חמא מתוך שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם, שומע אני אפילו נטרף בתוך שלשים יום, ת"ל אך חלק, שאני התם דבגולגולת תלי רחמנא: מתני' מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה:

גמ' (עד) אתמר הפודה את בנו בתוך שלשים רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי, אמר רבא דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי, אחר שלשים יום ואיתנהו למעות בנו פדוי, כי פליגי אחר שלשים ונתאכלו המעות, רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקדושי אשה התם לאו אע"ג שנתאכלו המעות הוו [דף סא.] קדושין ה"נ ל"ש, (עה) ושמואל התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדות מעכשיו, (עו) והלכתא כרב, דקי"ל הלכתא כרב באיסורי, ועוד דהא תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך שלשים בנו פדוי ואע"פ שנתאכלו המעות, דאי באיתנהו למעות פשיטא צריכא למימר, אלא ודאי ברייתא בשנתאכלו המעות היא, ולהכי אמר ליה רב יהודה לתנא דשמואל אמר אין בנו פדוי, אלמא ברייתא כרב אתיא, וכיון דתניא מסייע ליה ודאי [דף סא:] הלכתא כוותיה ולית בה ספיקא, אלא דאשכחן בפסוקות דכתוב בהו סתם ומי שפדה את בנו בתוך שלשים יום אין בנו פדוי, ולא מסיים בה דוקא בדאמר לו מעכשיו:

[דף סב.] (עז) תנן בהאשה נקנית כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו אומנות וכו', לפדותו מנ"ל דכתיב כל בכור בניך תפדה, והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרק נפשיה שנאמר תפדה קרי ביה תיפדה, ואיהי מנ"ל דלא מיחייבה דכתיב תפדה תפדה, כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצווה לפדות את אחרים, ואיהי מנא לן דלא מיפקדא בפרקונה, דכתיב תפדה, כל שאחרים מצווים לפדותו מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות את עצמו, ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה, דאמר קרא וכל בכור אדם בבניך תפדה, בבניך ולא בבנותיך, וכתיבן הני מילי התם בהלכות:

מתני' (עח) הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם את בנו, ר' יהודה אומר בנו קודמו, שמצותו על אביו ומצות בנו עליו:

גמ' והלכתא כת"ק דאמר מצוה דגופיה עדיף, ול"מ היכא דליכא אלא חמש סלעים דהוא קודם לבנו אלא אפילו היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין לא אמרינן מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני ה' בני חורין פריק ליה לבריה, אלא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דגופיה עדיף, וכן הלכתא:

גרסינן בשלהי ערבי פסחים רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן, בעו מיניה על פדיון הבן ודאי אבי הבן מברך, שהחיינו מאן מברך, כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה, או דלמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה, לא הוה בידיה, אתא שאיל בי מדרשא, א"ל [דף סב:] אבי הבן מברך שתים, והלכתא אבי הבן מברך שתים, כדאיפסיקא תמן בהלכות. ובדפריק לגרמיה נמי מיחייב לברוכי ב' על פדיון הבן הבכור ושהחיינו, ויהיב סלעי לכהן וכהן בעי ברוכי הכי, בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו, ולארבעים יום חילק אבריו רמ"ח אברים, ונפח באפיו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו ב' מלאכי השרת לשמרו במעי אמו שנאמר חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי, אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני ראוי ליטול פי שנים ככתוב לתת לו פי שנים, אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני, ה' סלעים נתחייבתי לתת לכהן לפדותו ממנו, שכך היא גזרת מלך שנא' אך פדה תפדה את בכור האדם וכתיב ופדויו מבן חדש תפדה, כשם שהכנסתו לפדיון כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, בא"י מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ומהדר ליה אחמרא והדסא, דהכין אשכחן בשמושא עתיקא דגאונים, אלא דלא דיקא הדין נסחא, דכיון דאיכא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, לאו שפיר דמי למימר אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני, ואפילו הוי נמי בכור לנחלה, משום דמשמע דקדושת פדיון בהא תליא, הלכך לא לימא איניש הכי: מתני' (עט) (הראשון) ה' סלעים של בן במנה צורי, ל' של עבד, וחמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא ש"ר, כולן בשקל הקודש במנה צורי, וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים:

גמ' מאי מנה צורי, א"ר אסי מנה של צורי. אמר רבא סילעא דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל, ומתרגמינן עשרין מעין, ותניא שש מעה כסף דינר, מיתיבי והלא סלע של קדש מ"ח פונדיונין, פונדיון זה מה טיבו קלבון לפרוטרוט, בתר דאוסיפו עליה, דתניא עשרים גרה השקל למדנו לשקל שהוא כ' גרה, ומנין שאם ירצה להוסיף יוסיף, ת"ל יהיה, יכול יפחות ת"ל הוא. רב אשי שדר ליה שיבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן, שלח ליה לישדר לי מר תלתא יתרתא, שלח ליה, הדר שלח ליה לישדר לי תלתא אחרינא דאוסיפו עליה, מהא שמעינן דה' סלעים בלחוד הוא דבעי מיתן לכהן כדאיתנון סילעי דאורייתא מקמי דאוסיפו עלייהו, והאידנא סלעי דרבנן בדאוסיפו עלייהו, וה"נ קראי כתיבי. [דף סג.] ואשכחן בגדולות ובפסוקות (עט) (השני) בהא מילתא טעותא, דכתיב בהון הכי וה"ס כמה הויין כ' גרה השקל וכל שקל הוי תלתא זוזי וששדנג, ותלתא כמה הוו שיתסר ששדנג ותרי תילתי דהוו כ"ד זוזי חיורי בציר דינקא, אוסיף עליה חומש דידהו, דכל מאן דפריק קדש מוסיף עליו חומש שנאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו וכו', וכמה הוי חומש דילהון, שתות מלבר דהוו להו כלהו עשרין ותמניא זוזי ופלגא דדנקא, כללא דמלתא תלתין זוזי דל מנייהו חד ששדנג, הדין הוא לישנא דבעל הלכות. ובודאי שיטפא דספרי איכא, דליכא תוספת חומש בפדיון דבן כדאיתא בפודה את הקדשו, דהא לא כתיבא, ומיתנא נמי לא תנן, דתנן ה' חומשין הן וכו', אלא סלעי בלחוד הוי פרקוניה דבן, אלא דאוסיפו אסלע עד דהוה ליה סילעא ד' דינרי, דאינון כ"ד מעין, דאינון מ"ח פונדיונין, דאינון צ"ח איסרין, דאינון קכ"ב מסמיסין, דאינון שפ"ד קונטריקין, דאינון תשס"ח פרוטות, ואמור רבנן דפרוטה פלגא חכה, אשתכח דסילעא שפ"ד חכה הוי, וחכה גופא כמה הויא, מתקל חדא שעורה דכספא דמינקי, וארבע מן חכה עבדן כי תקלא דגרעיניתא דחרוב דמיקריא גרה, הויא ליה סילעא צ"ו גיראות, וכל תמניא מנייהו הויין כמתקיל ארגינץ, הויא ליה סילעא י"ב ארגינץ לפום תקלא דאתרין. [דף סג:] והכין אמר רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, מאי דאשכחתון למר רב יהודאי גאון ז"ל דהאי טופיינא משום דכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא, ולית לפדיון הקדש בהא עסק:

פ גרסינן בהאשה נקנית תניא עגל זה לפדיון בני, טלית זו לפדיון בני, אין בנו פדוי, עגל זה בה"ס לפדיון בני, טלית זו בה"ס לפדיון בני, בנו פדוי, והוינן בה ה"ד אילימא דלא שוי ה"ס, משום דאמר בה"ס בנו פדוי הא לא שויין, אלא לאו דשוי ה"ס, וש"מ בעינן שומא, ואוקמא רבא לעולם בדלא שוי, דאי שוי לא צריכי שומא, וכגון דקבליה עילויה, כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר לדידי שוי לי, אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא, ומבעיא ליה סודרא, אבל כו"ע לא, כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאימיה דרבה מקובי שוי עשרה בתליסר וכן הלכתא:

פא מתני' אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות. כתב לכהן שהוא חייב לו ה"ס חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, לפיכך [דף סד.] אם רצה הכהן ליתן לו מתנה רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהיה לך אך פדה תפדה:

גמ' אמר עולא ד"ת בנו פדוי לכשיתן, [דף סד:] ומ"ט אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות, וכן אר"ש בנו פדוי לכשיתן, א"ל זו דברי ר"י סתימתאה, אבל חכ"א אין בנו פדוי, והלכתא [דף סה.] אין ב"פ, (פב) לפיכך אם רצה הכהן ליתן מתנה רשאי, תנינא להא דת"ר נתנן לעשרה כהנים בב"א יצא, בזה אח"ז יצא, נטלו והחזירו לא יצא, וכך היה מנהגו של ר"ט שהיה נוטל ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו הלכה זו ותו לא אלא קיים זה אף הלכה זו. ר' חנינא הוי רגיל דשקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה, א"ל לא גמרת ויהבת לי מידעם ביש עבדת הלכך אין בנו פדוי, דא"נ לא מהדרנא לך אין ב"פ כיון דלא גמר ויהיב, וכן הלכתא, ובדגמר ויהיב ליה ה"ס ע"מ להחזיר בנו פדוי דאמר רבא [דף סה:] מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, ובפדיון הבן בנו פדוי, ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים:

מתני' הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. (פג) ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם, וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק:

גמ' מ"ט א"ק לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. ואינו נוטל בשבח דכתיב בכל אשר ימצא לו. ולא בראוי כבמוחזק בכל אשר ימצא לו. ולא האשה בכתובתה, איני והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח, אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהן, תנאי כתובה ככתובה דמי. ולא היבם, בכור קרייה רחמנא, אמר אביי ל"ש אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום, אבל דבין יבום לחלוקה שקיל, מ"ט יקום על שם אחיו המת אמר רחמנא והרי קם, רבא אמר אפילו דבין יבום לחלוקה נמי לא שקיל, מ"ט כבכור, מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם אין לו קודם חלוקה, ואי קשיא לך דקי"ל דיש לו לבכור קודם חלוקה, התם בגוף הנכסים שהיה בעין בשעת מיתה, הכא בשבחא, כדכתיבא בהלכות יש נוחלין וכבר איתברר התם דבכור לענין אבילות ואיפסקא בההיא הלכתא שפיר. וכולן אין נוטלין בשבח, לאתויי שבחא דממילא, חפורה והוו שובלי שלפופי והוו תמרי. ולא בראוי כבמוחזק, לאתויי נכסי דאבי אבא. תוספתא הבכור והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וח"נ ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק, אבל נותן להם משדה החוזרת ביובל. ושמעינן מינה הא דתנן במתניתין ולא האשה בכתובתה ה"ה לב"ח דלא גבי ראוי, והא דקתני אשה משום שבח, דב"ח גובה את השבח ואשה אינה גובה את השבח משום קולי דכתובה, והיינו דלא דייקינן בגמרא אראוי מ"ש כתובה כדדייקינן אשבח והא אמר שמואל וכו'. והא דלא קתני נמי היורש את אשתו משום שבח, דיורש את אשתו ארעא דידיה ושבחא מאן לישקל, ותנן נמי בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח, יורשי האב אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן, בש"א יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן, ואמרינן מאן יורשי האב דאמר במקום אב קאימנא, אלמא ב"ח לא גבי ראוי, ואע"ג דכתב ליה נמי דאקני. ואשכחן בירושלמי דמוקי לה אקרא דגרסינן בפ' הניזקין, מיטב שדהו ומיטב כרמו, שדהו פרט למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק, ר"א בשם רבי ניסא בשחפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאחר מיתת אביו, הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הנזק, לפום כן צריך מימר כרמו פרט לראוי כבמוחזק. ומשום דחזינא למקצת רבוותא דס"ל דכי תנן ולא האשה בכתובתה בכולן מקולי כתובה שנו, ואשכחן נמי לר"ח דכתב דמספקא ליה מילתא וצ"ע, משו"ה צרכינן לפרושה ולבררה שפיר, והלכתא דלית בה ספיקא, ומסתברא לן מדקתני נמי בהך תוספתא, אבל נותן להם משדה החוזרת ביובל דהיינו שדה החוזרת לאביו ביובל כדקתני לה בהדיא בגמרין בפרק השולח גבי בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, ולא קא מפליג בה במידי אי מית אבוה בהני תרתין שנין דלא מצי פריק, כדתנן המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים, אפ"ה מוחזקת הויא, משום דקנין פירות דלוקח לאו כקנין הגוף דמי, כדפירשו עלה בגמרא התם בפ' השולח, ושמעינן מינה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזקת היא ללוה, ובכור נוטל בה פי שנים, ואשה גובה ממנה כתובתה, והיורש את אשתו יורשה, דהשתא ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו, ורחמנא הוא דאוקמא אפדיון מוחזקת הוי אפילו בזמן דלא מסלקי, דקנין $CD פירות הוא ולאו כקנין הגוף דמי, משכנתא דהיא דידיה לכ"ש. אע"ג דגרסינן בפ' איזהו נשך האי משכנתא באתרא דלא מסלקי, ב"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים, דאלמא מוחזקת הויא בידיה דמלוה, התם לאו דהוי ראויה לגבי לוה, אלא לתרוייהו מוחזקת היא האי קני דידיה והאי מאן דקני לבכור ושעבד לב"ח ולכתובה, הדין היא סברה דילן. ואשכחן לרבינו אפרים דכתב עלה דההיא הכא אנן סהדי דגופא דלוה ופירא דמלוה, אלא כיון דל"מ לסלוקי ליה עד דמשלים שנייא, הו"ל ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזקת ולגבי לוה ראויה, גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולאחר מיתה, אע"ג דגופא דבן ופירא לאב, כיון דבן ל"מ מסלק ליה לאב, כל כמה דאיתיה מחיים, לגבי כתובה ולגבי בכור הו"ל אותן נכסים כראוי לגבי הבן, ואין אשתו נוטלת מהן כתובתה, ולא הבכור נוטל פי שנים, ואע"פ שאם מכרן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב קנה לוקח, כרשב"ל דאמר בה מה מכר לו ראשון לשני כל זכותו שתבא לידו, דבמקום בן קאי לוקח ומיקנא ולא קניא שעבודן בעולם הוא, תדע דאילו איתיה לבן לא הוה מסליק ליה ללוקח בזוזי, ושעבודא דאשה אי בעי בעל לסלוקה בזוזי מי ל"מ מסלק, והיכי פשיט מר דינא דשעבודא מדינא דמיקנא ממש, והא ל"ד להדדי, ועוד לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאשכחן באשה, דאלת"ה קשיא הלכתא אהלכתא, דקי"ל כרשב"ל וקי"ל כר"פ ור"ה בריה דרב יהושע בדלא מסלקי, והכין גמירנא להא מפומא דרבוותא ז"ל ועבדו בה עובדא, וכ"ש דירושה דאורייתא וכתובה דרבנן. ואי קשיא הני הלכתא ולא ידעינן פירוקייהו, מוקמינן דאורייתא, ואמרינן לאשה אייתי ראיה ושקיל אלו דברי הרב ז"ל. ואנן קשי לן הך סברא, דהא יורש את אשתו דאינו נוטל בראוי כבמוחזק, ושקיל בנכסי דמהיום ולאחר מיתה כדאמרינן [דף סו.] בפרק יש נוחלין גבי מעשה דסבתא, מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדמא סבתא וזבנא זבינא זביני, ומשו"ה הוא דהוי ראוי, הא מכלל דאי א"ל מעכשיו מוחזק הוי ובעל ירית לה, וכבר איתברר התם בה"ג דמרן יצחק רבי' ז"ל. ודקאמר לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק הא לאו מלתא היא, דכי היכי דלוקח נוטל בראוי מה שירש הוא, וקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ושלא בא ברשותו, ואדרבה איפכא אשכחן דהא אי קנה וקנה והוריש משתעבד לב"ח וכתובה, לענין מיקנא ממש לא קני, והיכי לא אפשיטא דינא דשעבודא מדינא דמקנא ממש, והא בהדיא תני בתוספתא והמתנה, וקי"ל דמכר ומתנה חד דינא הוא, וגבי משכנתא נמי אי דסורא היא ודאי היינו שדה החוזרת לאביו ביובל דהויא מוחזקת למוכר כי לא מטי זמן גאולה, ולא גריעא נמי מנכסי דהיום ולאחר מיתה דהוי מוחזק למקבל מתנה אע"ג דלא אכיל פירי, אלא מיהו בשאר משכנתא אע"ג דאיכא למימר כדאמרינן באתרא דלא מסלקי מוחזקת הויא לתרוייהו, כיון דאיכא גמרא דרבוותא ז"ל ועבדו בה עובדא, חיישינן להו משום דאיכא אפשרותא במלתא למימר דמשכנתא דלא מסלקי בתורת זביני דהא רמיא אגופא דארעא שעבוד ממונא, ולא הדרא לעולם למרה עד דיהיב דמיה, וכתבינן לעיל מאי דהוה ס"ל למלאכת שמים:

סליק פירקא וסליקא מסכתא בריך רחמנא דסייען אמן:

סוף הספר

תוכן העניינים

הלכות בכורות וחלה להרמבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה