אור ברסלב
הלכות בכורות וחלה להרמבן הלכות בכורות להרמב"ן

הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]

הלכות בכורות להרמב"ן

הלכות חלה להרמב"ן

המשך פרק רביעי

מתני' הבכור נאכל שנה בשנה בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. נולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש, לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד ל' יום:

גמ' (כג) מדקתני נולד לו מום תוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן ליה, מנא הני מילי אמר ר"י אמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, איזו היא שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר זו שנה של בכור:

כד איבעיא להו היכי קאמר נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש ולאחר שנתו נמי שלשים יום, או דילמא הכי קאמר היכא דנולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש ותו לא, והיכא דנולד לו מום אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום. תא שמע בכור שנולד בו מום ט"ו יום בתוך שנתו משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו ש"מ, מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר נותנים לו שלשים יום משעה שנולד בו מום:

כה גרסינן בפרק ד' ראשי שנים איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה, אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנראה להרצאה, ולא פליגי הא בתם והא בבעל מום, בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו. (כו) ואי שהייה לבכור לבתר זמניה מעבר קא עבר עליה, איפסולי לא מפסיל, אלא אי בעל מום הוי שחיט ואכיל ליה, ואי תם הוא מקריבו, דתניא אחרים אומרים בכור שעברה שנתו יכול יהא כפסולי המוקדשים ויפסל ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה:

מתני' השוחט את הבכור והראה את מומו רבי יהודה מתיר ורבי מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור:

גמ' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בדוקין שבעין דברי הכל אסור מפני שהן משתנין, לא נחלקו אלא במומין שבגוף, רבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, ורבי יהודה סבר לא גזרינן:

תניא נמי הכי השוחט את הבכור והראה מומו ר' יהודה אומר בדוקין שבעין אסור מפני שהן משתנין, במומין שבגוף מותר מפני שאין משתנין, ר' מאיר אומר אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין, מפני שהן משתנין ס"ד מומין שבגוף מי משתנין, אלא אימא מפני המשתנין. אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, ש"מ רבי מאיר קנסא הוא דקניס. ואף על גב דקי"ל רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, (כז) בהא מילתא הלכה כר"מ, דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו, והאי נמי גזירה היא. והכי אשכחן בה"ג, אבל מר בר שמואל הכהן בן חפני גאון ז"ל אמר דהא קנסא היא, כדאמרינן ש"מ קנסא הוא דקא קניס ר"מ, וקי"ל אין הלכה כר"מ בקנסותיו, ואנן לא ס"ל אלא כדברי בעל ה"ג, דהא אפילו שחט מי שאינו שלו בשוגג נמי אסור, (כח) והואיל ונשחט קתני ולא קתני ושחטו, והא בגמרא בהדיא אמרינן דגזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, וברייתא (כט) מפני המשתנין, ורב נחמן לסייועי אתא ולא למפלג, והא דאדכר קנסא לאפוקי דלאו דינא הוא ולעולם גזירה היא דקא גזר רבי מאיר מפני המשתנין כדתניא בהדיא:

מתני' (ל) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טמא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירו, אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים עד שחותכין האם שלה בשביל שלא תלד, אמר ר"ט הלכה חמורך טרפון, אמר לו ר"ע פטור אתה שאתה מומחה לב"ד וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם:

גמ' תנא כשהוא משלם משלם רביע לדקה ומחצה לגסה, מאי טעמא אמר רב פפא זה הפסד מרובה וזה הפסד מועט, אי הפסדא מועט לפום פסידיה ישלם, אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, הלכך בחוץ לארץ מחצה אף לדקה:

דן את הדין וכו' הוינן עלה בגמרא לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, דהכא מחייבים בגרמי כ"ש גבי גרמי דנזיקין, דאילו לרבנן לא מיבעיא גבי דינא דפטור אלא אפי' גרמי דנזיקין פטור, אלא ר"מ הוא דדאין גבי נזיקין דינא דגרמי, וקמ"ל מתניתין דאפילו גבי דיני נמי דאין הכי, דאם מדר"מ נמי מפקת דלא שמעינן ליה דדאין דינא דגרמי אלא בנזיקין מתני' אמאן תרמיניה, ואוקמה רבי אילעא משמיה דרב בסברא דקושטא בין לרבי מאיר בין לרבנן בנשא ונתן ביד, ואקשינן בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה דנשא ונתן ביד, אלא זיכה את החייב היכי דמי, דא"ל פטור אתה, והא לא נשא ונתן ביד, אמר רבינא כגון שהיה לו משכון אצלו ונטלו ממנו:

טמא את הטהור דאגע ביה שרץ, טיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו, הא לאו הכי פטור ולא מחייבינן ליה משום דינא דגרמי, דכיון דדיינא הוא ומצוה הוא דעביד ולביה אנסיה למטעי לא מחייב בגרמא בעלמא, ולר"מ גופיה לא אלימא ליה חיובא דגורם כנושא ונותן ביד, כדאמרינן בעלמא לענין מסור ישראל שאנסוהו אנסים והראה ממון חבירו פטור, ואם נשא ונתן ביד חייב, הכא נמי רחמנא אנסיה למידן דינא ולביה אנסיה למטעי, וכ"ש בדקבלוהו עלייהו דודאי פטור, אא"כ נשא ונתן ביד. והא מתניתין אוקימנא בגמרא דדיני ממונות קמא בדקבלוהו עלייהו אבל לא קבלוהו וליתיה מומחה דיניה לאו דינא, ואי גרים ליה פסידא משלם כגרמא בעלמא, דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, ואע"ג דלא מתכוין לאזוקי כיון דלאו דינא הוא אלא פשרה בעלמא הוא ואסור ליה למידן מזיק הוא פושע הוא. ודמיא לההיא דאמרינן במראה דינר לשולחני דבין אומן בין הדיוט חייב כל היכא דצריך למגמר, דהתם כיון דשכיחא במילתא טעותא טפי לא הוי ליה למחזי אא"כ הוא מומחה דלא צריך למגמר כלל, וכיון דפשע דיינינן ביה דינא דגרמי ומשלם. והכי נמי במי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו ולא טעה לא משתרי לפומיה מזיק הוא, ואפילו לא עבד ביה איהו מעשה מחייב, דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי, ומיהו לרבנן מדינא לא מחייב אא"כ נשא ונתן ביד, דלא עדיף ממסור ושורף שטר ומוחל שטר. והא דלא אקשינן ברישא נימא תנן סתמא כר"מ מדינא דגרמי, מסתברא לן משום דהכא קנסא הוא דקנסי ביה רבנן דלא ליתי למשרי בוכרי, אלא מאן דמומחה ושקיל בהו רשותא, כדאמרינן התם דבר הניחו לבית הנשיא להתגדר בו. ואיכא מאן דאמר דמתוקמא כשנטל ונתן ביד דומיא דסיפא. ואנן לא חזינן לה האי טעמא, דהא ונשחט על פיו קתני, ומיהו כיון דקי"ל כר"מ לא איכפת לן מידי לענין הלכה:

ומעשה בפרה שניטלה האם שלה וכו' ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה הוא וטועה בדבר משנה חוזר, חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה את, ועוד אי נמי בשיקול הדעת טעית, מומחה ב"ד אתה וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם. הא דאקשינן הכא ותיפוק ליה דטועה בדבר משנה חוזר, טעמא דמילתא דכיון דאילו איתא לפרה הדרא, אף על גב דהשתא ליתא פטור דלאו כלום עבד, ואף על גב דאסיק עלה שמא דטרפות כיון דלא מתסרא בדיבוריה לאו ברי הזיקא, וקיימא לן דלא דיינינן דינא דגרמי אלא אם כן ברי הזיקא, דומיא דמוחל שט"ח ומסור וכל אביזרייהו כיון דאוקמינהו עליה מקלא קליה, אבל כל היכא דלאו מיניה אתא כוליה הזיקא, אף על גב דאיהו גרם ליה כגון האי דאמר טריפה ומש"ה אוכלה מרה לכלבים, כיון דאילו איתא הדרא הו"ל גרמא בנזיקין, וקי"ל גרמא בנזיקין פטור, אלא מיהו אם נטל ונתן ביד מזיק הוא וחייב. והאי דאקשינן ובפרק אחד דיני ממונות ותיפוק ליה דטועה בדבר משנה חוזר, וכיון דאילו הואי פרה הוה הדרא ודיניה לאו דינא ולא כלום עבד, היינו טעמא דאקשינן הכי משום דהך מעשה דר"ט לאו בשנשא ונתן ביד היא דלאו אורחיה דר"ט בהכי, ועוד דהך רומיא דהכא כרומיא דהתם בפרק אחד דיני ממונות, דהוא אליבא דרב ששת דמוקי לה לכולה מתניתין בשלא נשא ונתן ביד, אבל בשנשא ונתן ביד ודאי אי ליתא לעובדא מזיק הוא וחייב, אלא אם כן היה מומחה לב"ד, שכל המומחה לב"ד פטור מלשלם. וכבר איתברר האי דינא שפיר בהלכות אחד דיני ממונות:

מתני' הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בגסה בין תם בין בעל מום:

גמ' מאי טעמא האי נפיש טרחיה והאי לא נפיש טרחיה. בין תם בין בעל מום, בשלמא בעל מום משום דקא שרי ליה, אלא תם אמאי דא"כ אתו למחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקא שרי ליה משום אגרא, אי הכי תם נמי אמרי בעל מום הוא והאי דלא קא שרי ליה סבר כי היכי דלישקל אגריה זמנא אחריתי, חד זמנא תקינו ליה רבנן תרי זמני לא תקינו ליה רבנן. טעמא דהא מתניתין כדבתרא משום דאסור למשקל אגר דינא ואגר הוראה, ומאן דשקיל בהו מבטיל דיניה ומבטלא נמי הוראה דיליה, ומשום הכי אין שוחטין על פיו, דאילו משום חשדא כיון דשקל בין תם בין בעל מום ליכא חשדא, ואפילו למאן דליתיה כאילא ביבנה, ואי הוי איכא למיחש לחשדא לאילא נמי אסור, דלא פלגינן בחשדא בעלמא בשום דוכתא בין צורבא מרבנן לאיניש אחרינא, אלא משום אגר הוראה הוא דלא לבעי למשקל מידי בגוויה, אלא אי קא טרח לשקול טרחיה ובטילותיה כדמוכחי כל חד וחד לפום שעתיה, אבל אגר ראיה לא, אלא א"כ היה מומחה לרבים כאילא ביבנה דהתירו לו אגרא, דכיון דכ"ע מייתו לדידיה וכל שעתא ושעתא בעי למחזי להו, וכי לא מייתו ליה נמי השתא אתו ומייתו וקא מיבטיל ממלאכתו לגמרי תקינו ליה רבנן באגריה מילתא מציעתא, ד' איסרות בדקה ואוסיפו ליה נמי בגסה אגר טרחיה דמיתוסף ליה ופסקו ליה ששה, וכל כי האי גוונא הויא לה אגר בטלה דמוכח ושרי למשקל הכי בין בדינא בין בהוראה כדאתמר בשני דייני גזרות: מתני' הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, להעיד עדותו בטלה, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אם היה כהן מטמאו מתרומתו ומאכילו ומשקהו, אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל:

גמ' מנה"מ אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם חקים וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם, תנ"ה כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם, ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר ת"ל אמת קנה ואל תמכור. תנן בנדרים המודר הנאה שוקל לו את שקלו וכו', ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא מקרא מ"ט לא ילמדנו, משום דקא מהני ליה, מדרש נמי הא [קא מהני ליה], $CD אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש, מאי פסקא הא קמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל, מאי שנא למדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם אף אתם בחנם, מקרא נמי בחנם, רב אמר שכר שימור, ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים, והלכתא כרבי יוחנן דאפי' שכר פיסוק טעמים שרי למשקל:

ירושלמי שם וכן חמי מתניין נסבין אגריהון, א"ר יודן ברבי ישמעאל שכר בטלה הן נוטלין. להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אוקימנא בשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הבאה ומילוי שרי למשקל דאגר טירחא הוא ולא שכר מצוה, וכן לענין עדות ודין כה"ג שרי:

ירושלמי תמן תנינן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים כך היא מתניתין החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלים, חד בר נש אזל למידן קומי רב הונא, א"ל אייתי לי חד בר נש דיסוק לדיקלא תחותאי רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע סהדי לחד בר נש, אמר לו הב לי אגרי, ותניא כן נותנין לדיין שכר בטלותו ולעד שכר עדותו. חד בר נש סאיב חד כהן אתא עובדא קמיה רב יצחק ואכליה חולין סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכן. ומסתברא לן דמאן דחשיד ליטול שכרו לדון ולהעיד שכל דיניו בטלין משום דחיישינן דלמא אגרא שקל בהו, אבל אי איתברר מילתא דלא שקל מינייהו בהאי דינא כלום דיניה דינא, דלאו פסילותא דידיה הוא דהא לאו לאצלויי דינא שקל ולאו בתורת שוחדא אלא בתורת אגרא הוא דשקל מינייהו, ובטילותא בעלמא הוא דמיבטל דינא משום דשקל ביה אגרא ורחמנא אמר בחנם, הלכך כי קים לן דלא שקל כלום בהאי דינא דיניה דינא ועדותו עדות:

אם היה זקן מרכיבו על החמור, תנא כפועל בטל, אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מיניה:

מתני' (לא) החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינן עבודים, רבי אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי אבל לוקחים ממנו טווי ובגדים:

גמ' בשר צבאים דמחליף בדעגלתא. ולא עורות שאינן עבודין הא עבודין זבנינן אם איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר אי שמעו ביה רבנן ומפסדו לי מינאי. אבל לוקחין טווי ובגדים, השתא טווי זבנינן בגדים מבעיא, מאי בגדים נמטי: מתני' החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי ר' יהודה, ורבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו: גמ' והלכתא כר"ש דאמרי' ההוא גברא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במר דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי, אמר ליה רב פפא לרבא כמאן כר"י, אי כר"י אפי' מים ומלח נמי, לעולם ר"ש ובאיסורא דגופיה קנסינן ליה סתם דרדקי גרו באמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחי וגרי להו באמגוזי ומייתי ליה תרבא דאטמא ומזבין ליה במר דכנתא:

מתני' החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו: גמ' סתמא כר"מ (לב) ולית הלכתא כר"מ כדמברר באידך פרקין. החשוד על זה ועל זה וכו', כיון דחשוד אדאורייתא כ"ש אדרבנן. ויש שהוא חשוד על הטהרות, מאי טעמא נהי דחשיד אדרבנן אבל אדאורייתא לא חשיד. (לג) תניא עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר א' נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ, וחכ"א אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. וגר שקבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר לעבודת כוכבים, נפקא מינה דאי קדיש קידושיו קידושין, וכי (לד) אמרו רבנן אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד הני מילי בדחמירא מיניה, וא"נ קילא מיניה ואית ביה אנפא דחומרא, כגון הא דקתני מתני' שביעית ובכורות, דהאי בעי חומה והאי לית ליה פדיון, דאיכא למימר ע"ה חמירא ליה הא וקילא ליה הא, א"נ כי ההיא דאמר רבא זונה גויה וישראל מסובין חמרא שרי, דנהי דיצרא דעבירה תקיף להו דיין נסך לא תקיף להו, הא כל היכא דליכא למימר ביה חד מהני אנפי (מודו רבנן כיון דחשוד אחד חשוד נמי אאחרינא), ואי חשיד אחמורה דלא תקיף בה יצרא טפי נמי חשיד לדכותה וכ"ש אקילתא, וה"מ בסתם ע"ה לדברי חבירות, אבל היכא דחשיד ודאי לתרוייהו והדר איחשיד אחדא מינייהו חשיד נמי אאידך, דאמרינן מיגו דחשיד אהא חשיד נמי אאידך ואפילו מקילתא לחמירתא:

ת"ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה, וכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' העבודה המסורה לבני אהרן, כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה:

ת"ר הבא לקבל דברי חבירות אם ראינוהו שנוהג בצינעה בתוך ביתו מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו, ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו, רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחי אומר בין כך ובין כך מקבלין אותו והוא למד כדרכו והולך:

ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים, בניו ובני ביתו אין צריכים לקבל בפני ג' חברים, רשב"ג אומר אף בניו ובני ביתו צריכים לקבל בפני ג' חברים שאינו דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל:

ת"ר הבא לקבל עליו דברי חבירות צריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים, וזקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה חברים שכבר קבל עליו משעה שישב, אבא שאול אומר אף ת"ח אינו צריך לקבל בפני ג' חברים, ולא עוד אלא שאחרים מקבלין לפניו. טעמא דתנא קמא משום שמיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמן שאין מוסרין טהרות לכל אדם, אבל בכל מילי כאבא שאול קיימא לן דאמר תלמיד חכם אינו צריך לקבל, אלא מסתמא נאמן לכל מילי ואף אחרים מקבלין בפניו:

ת"ר אשת חבר הרי היא כחבר, חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הם בחזקתן עד שיחשדוהו, וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתפסל ואיתא בהלכות בפ' אין מעמידין:

ת"ר אשת ע"ה שנשאת לחבר וכן בתו של ע"ה שנשאת לחבר וכן עבדו של ע"ה שנמכר לחבר כולם צריכים לקבל עליהם דברי חבירות בתחלה, אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ אינם צריכים לקבל דברי חבירות בתחלה:

ת"ר וכולם שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר"מ, ר' יהודה אומר חזרו במטמוניות וכו', כדכתיבא בהלכות לפני אידיהן של גויים:

ת"ר בראשונה היו אומרים חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבירותו, פירש אין מקבלין אותו, חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם. רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא הוה קא עייל גביה רבה ורב יוסף וד' מאה זוגי דרבנן, שמע דקא אתו קטיר להו ד' מאה תכתכי, לסוף שמעו דנעשה גבאי, שלחו ליה זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה, שלח להו הדרי בי, רב יוסף לא אזל רבה אזל, רב יוסף אמר תנינא פירש אין מקבלין אותו, רבה אמר תנינא חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם, וכן הלכתא: ת"ר (לה) כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו. אמר מר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו, במאי עסקינן אי לימא בחד ומי מהימן, אלא בתלתא ומי חשידי, והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד, לעולם בחד וכדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה:

וגרסינן באידך פרקין אע"פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו אבל מורה בהן הלכה לתלמידיו ותלמידיו רואין לו, איני והאמר רבא אמר רב הונא אמר רב ת"ח המורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאחר מעשה אמרה אין שומעין לו, איהו נמי מורה הלכה ובא, מעיקרא קמא פירוש קודם מעשה, כגון האי דבכור דשייך בדידיה וכגון עובדא דרב יהודה דאיתא בעשרה יוחסין:

סליק פירקא:

פרק חמישי

מתני' כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים, ופסולי המוקדשים הנאתן להקדש, (לו) ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור:

גמ' תניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי, במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום. (לז) תנן התם בכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, ואוקמוה רב נחמן במסכת תמורה בבכור בזמן הזה, דכיון דאית ליה לכהן זכיה בגוויה מוכרין אותו תמים ובעל מום חי ושחוט, וגרסינן נמי התם אמר רב חסדא לא שנו אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא, מ"ט אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, מר זוטרא איקלע לגבי דרב אשי אייתו לקמיה בשרא לא אכיל, אמרו ליה אמאי לא אכל מר, אמר להו חליש לי עלמא, אמרו ליה ליכול מר דראשית הוא ומברי, אמר להו ומנא לכו הדין, ליה שמכרו לנו פלוני כהן במומו, אמר להו לא שמיע לכו הא דאמר רב חסדא, ל"ש אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא, ואמר רב הונא בריה דר"י משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אמרו ליה לא שמיע לן כלומר לא סבירא לן, אמר להו והא מתניתין היא, דתנן אמר לו כהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתננו לו, ואמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אמרו ליה התם לא יהיב דמי, הכא יהיבנא דמי, מאי אמרת דילמא מוזיל כהן לגביה דסבר דכי הוי ליה בכור אחרינא יהיב לי, לא מסיק אדעתיה לא שביק ודאי דנקיט בידיה ונקיט ספק דלא ידע אי הוה ליה או לא, אמרי אינשי בוצינא טב מקרא, וכן הלכתא:

ושוקלים מנה כנגד מנה בבכור. (לח) והוא הדין ששוקלים בשר בכור כנגד כלי וכנגד קופיץ דהכי מוכחא גמרא דפרק אין צדין, (לט) ומסתברא לן דחלבו של בכור וגידיו ועורו וקרניו נמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא, דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר משום דחזי ליה אבל בהני לא, וגמרינן לה להאי מילתא ממעשר, דלא שרו ביה מכירה כלל בבשר, ושרו בהני, כדתניא מעשר בהמה ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו, ואתמר בהלכות גדולות חלבו של בכור מוכרין אותו לגוים, מאי טעמא בפסולי המוקדשין כצבי וכאיל כתיבי בהו, ומן התורה מותר לגוים, מיהו רבנן הוא דעשו מעלה במוקדשין, בבשרו דראוי לאכילה הוא אבל חלבו דאינו ראוי לאכילה העמידו על דין תורה:

תנן בפרק כלל גדול בשביעית לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות ולא בשקצים ורמשים, לקח בכור למשתה בנו או לרגל ואינו צריך לו, מותר למוכרו. צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם, רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין:

מתני' (מ) ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור, וב"ה מתירין אפילו גוי:

גמ' מתניתין מני ר"ע היא, דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב"ש, ובית הלל אומרים אפילו זרים, (מא) ורבי עקיבא מתיר אפילו גוי, וקיימא לן כרבי עקיבא דבכור בע"מ אפילו גוי נמנה עליו, ואין צריך לומר נדות, ומי שטומאה יוצאה עליו מגופו, דהוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא, דקי"ל הלכה כסתם. מאי טעמא דרבי עקיבא דכתיב כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו גוי אף בכור אפילו גוי:

ת"ר אין מרגילין בי"ט, כיוצא בו אין מרגילין לא בבכור ולא בפסולי המוקדשין, מאי טעמא במערבא משמיה דרבי אבינא אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, ר"י בר אבין אמר גזירה שמה יגדל מהם עדרים עדרים:

מתני' בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם, וחכמים אומרים יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו, רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום:

גמ' (מב) ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאין עושין בו מום, ואין מקיזין לו דם במקום שעושין בו מום דברי ר"מ, וחכמים אומרים אפילו במקום שעושין בו מום, ובלבד שלא ישחט על אותו המום, רבי שמעון אומר אף נשחט על אותו המום, רבי יהודה אומר אפילו מת אין מקיזין לו דם, במאי קמיפלגי במטיל מום בבע"מ, דר"מ סבר כל מום לא יהיה בו, ורבנן סברי תמים יהיה לרצון, ואע"ג דכתיב כל מום ההוא לגרמא, דתניא כל מום לא יהיה בו, אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יגרום בו מום ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבלה ויניח על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנה, ת"ל כל מום לא יהיה בו אחד מום ואחד כל מום: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק הי ר"ש, אילימא ר"ש דמתניתין עד השתא לא אשמועינן שמואל דדבר שאין מתכוין מותר, והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כרבי יהודה, ורב חנן בר אשי אמר שמואל הלכה כר"ש, ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי, רב אמר הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר הלכה כר"ש, אלא הלכה כר"ש דברייתא:

מתני' (מג) הצורם באוזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים כשיולד מום אחר ישחוט עליו:

מעשה בזכר של רחלים ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה, אמר לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום, נטל פיגום וצרם אזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו, ראה שהתירוהו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרום, פעם אחת היו תינוקות משחקים בשדה וקשרו זנבות טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו, ראו שהתירוהו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו, זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר: גמ' בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא צורם אוזן הבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו, לדידיה קנסו רבנן והא ליתא, או דלמא לממוניה קנסו רבנן והא איתיה, ופשטי לה לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן, וכן בכיון מלאכתו במועד, והמוכר עבדו לגויים ומת לא קנסו בנו אחריו, דהכין אסקינן לכל חדא מינייהו בדוכתיה כדכתיב בהלכות פרק מי שהפך. אמר רבא נקטינן טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק קנסא דרבנן הוא, לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן:

ומעשה בזכר של רחלים וכו'. (מד) אמר רב חסדא אמר רב קטינא ל"ש אלא דאמרי ליה אלא א"כ היה בו מום, אבל אמרו לו אלא א"כ נעשה בו מום, כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מום, אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ול"ש:

זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור לאתויי גרמא, שלא לדעתו מותר לאתויי מסיח לפי תומו:

מתני' היה בכור רודפו ובעטו ונעשה בו מום הרי זה ישחט עליו: גמ' אמר רב פפא ל"ש אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל לאחר רדיפה לא, פשיטא, מהו דתימא צעריה הוא דקא מדכר קמ"ל, איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא, אלא לאחר רדיפה נמי, מ"ט צעריה הוא דקא מדכר, והלכתא כלישנא בתרא. אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, אמר רבא גדייא באודניה אימרא בשפוותיה, איכא דאמרי אמר רבא אימרא נמי באודניה, אימור דרך צדעיו נפק וכן הלכתא:

מתני' כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראלים נאמנין רועי כהנים אינם נאמנים, רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו, ר"מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:

גמ' תניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר אפילו בנו אפילו בתו, רבי יוסי אומר אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין. אתמר ר"נ אמר הלכה כרשב"ג ורבא אמר הלכה כרבי יוסי והלכתא כרשב"ג, ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא וטעמא אשתו כגופו דמיא. והכי נמי רועי כהן בי ישראל נאמן דלאו של עצמו הוא, והכי חזינן בפירושא דרבוותין. (מה) ואיכא מאן דכתב בפסקא דלא מהימן, והך סברא דידיה אתיא כלישנא קמא דאמרינן רועי כהנים בי ישראל אינן נאמנים, וס"ל דלא פליג רשב"ג אלא אמאי דמחסרא מתניתין דהיינו כהן לכהן דלא חייש איהו לגומלין, אבל על רועי כהן בי ישראל לא פליג, דכיון דסבר לא שבק לדידי כשל עצמו דמי. והך סברא לאו מעליא היא דהא כיון דאפילו בנו ובתו נאמנים סברא היא דכ"ש רועי כהן בי ישראל, דבנו ובתו הסמוכים על שולחנו ומקרבא הנאתייהו חשדא דידהו טפי מרועי כהן בי ישראל משום ספיקא דלא שביק לדידי, ואפילו הכי מהימני משום דלא גזור רבנן אלא על עצמו ממש, (מו) ועוד דלא מסתבר דקאי רשב"ג אמאי דמחסרא מתניתין דוקא ולא קאי אעיקר מתניתין, אלא רשב"ג ארועי כהן בי ישראל פליג וקי"ל כוותיה, ועוד בר מן דין הא ללישנא אחרינא רועי כהן בי ישראל אפילו לת"ק נאמן, (מז) וכיון דפלוגתא דלישני היא וליתא איסורא דאורייתא אלא גזרה דרבנן גרידא, לקולא נקיטינן, ועוד דמתניתין כפשטא אתיא כי האי לישנא, וללישנא קמא דא איצטרכינן לחסורי כדברי רבי יהושע בן קפוסאי, הלכך האי לישנא עדיף ונקיטינן מיניה דרועי כהן בי ישראל נאמנין וכן הלכתא. וספק בכור בי ישראל קי"ל כרב נחמן דאמר בעליו מעידין עליו, וכהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי:

איבעיא להו עד מפי עד לעדות בכור מהו, רב אסי אסר ורב אשי שרי. רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר יימר שרי בוכרא, והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור. (מח) אמר ר' אילעא לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן, מאי קמ"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, היינו מתניתין דתנן האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, מהו דתימא התם הוא דאי בעיא לא אמרה, אבל הכא דלא סגיא דלא אמר דקדשים בחוץ לא אכיל אימא לאו הפה שאסר הוא קמ"ל, דאי משום הכי הוה שדי ביה מומא דמנכר ואכיל ליה. יתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברי, אמר ליה רבא זוטי לרבינא אנן משמיה דרבי אילעא מתנינן לה למימרא (מט) דהלכתא כוותיה. ר' צדוק הוה לי ההוא בוכרא רמא ליה שערי בסלי נסרים של ערבה קלופה, בהדי דקא אכיל איבזע שפוותיה, אתא לקמיה דרבי יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ, אמר ליה רבי יהושע הן, אתא לקמיה דרבן גמליאל, א"ל לא, והלכתא כרבן גמליאל, דגרסינן בפ' יום הכפורים שאלו תלמידיו את רבי אלעזר, זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך, מאי קא בעו להו, הכי קא בעו להו, כי הא דאמר רב אידי בר אבין דבר זה הניחו לו לבית הנשיא כדי להתגדר בו, הוא צריך ליטול רשות, או דלמא כיון דזקן ויושב בישיבה הוא אינו צריך, עמד רבי יצחק בן חקולה על רגליו ואמר אני ראיתי את רבי יוסי בן זמרא שזקן ויושב בישיבה היה ועומד במעלה לפני זקנו ונטל רשות להתיר בבכורות, א"ל רבא לא כך היה המעשה, רבי יוסי בן זמרא כהן היה, והכי קא בעי ליה הלכה כר"מ דאמר דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, או דלמא הלכה כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו, ואמר להם הלכה כרשב"ג, ושמעינן מינה דהלכתא כר"ג דאמר לא חלקנו בין חבר לעם הארץ ואפילו זקן ויושב בישיבה:

מתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב נאמן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, מ"ט כל מלתא דעבידא לאגלויי לא משקרו בה אינשי. אמר רב ירמיה בר אבא מנ"ל ליהודה, הא אנן קבעתא בגידול, וגידול קבע בדידיה, והכי אמרי ליה נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו, ישראל פשיטא, לא צריכא דקטן והגדיל, פי' שהיה טלה ונעשה איל, מהו דתימא לא קים ליה קמ"ל. בסורא מתנו כלישנא קמא, בפומבדיתא מתנו כלישנא בתרא, והלכתא אפילו כלישנא קמא. ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי אמר למאי ניחוש לה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו, א"ל רבינא לרב אשי ודלמא ישראל הוא ואמר רב יהודה אין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו, א"ל הכי השתא התם נהי דקדשים בחוץ לא אכיל אממונא דכהן חשיד, הכא מכדי מידע ידיע דהאי מום מובהק הוא, מ"ט אתייה לקמיה דרבנן משום כבודו של חכם על כבודו של חכם לא עבר איסורא עבד:

מתני' בכור שנסמית עינו או שנקטעה רגלו או שנשברה ידו ה"ז ישחט על פי שלשה בני הכנסת, רבי יוסי אומר אפילו יש שם עשרים ושלשה לא ישחוט אלא על פי מומחה: גמ' (נ) רבי שמלאי ורבי יהודה נשיאה תרווייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי, ואמרי לה רבי שמלאי ורבי יהושע בן לוי משמיה דר' יהודה נשיאה אמרי התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת, אמר רבא ובמומין מובהקין. אמר רב יהודה א"ר ירמיה בר אבא ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל, ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחין, מאי קמ"ל תנינא ה"ז ישחוט על פי שלשה בני הכנסת, אי ממתניתין הוה אמינא אפילו שיש מומחה, קמשמע לן במקום שאין מומחה אין, במקום שיש מומחה לא וכן הלכתא:

מתני' השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם את הדמים, וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים, מכרוהו לגויים או השליכוהו לכלבים ישלמו לו דמי הטרפה:

גמ' (נא) ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים, וכן הלכתא, וכבר איכתיבא בהלכות בפרק המוכר פירות:

תנן בפרק אין צדין בכור שנפל לבור רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט, ואם לאו לא ישחוט, רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מבעו"י אין זה מן המוכן. במאי קמיפלגי ברואין מומין ביום טוב קמיפלגי, רבי יהודה סבר רואין, ר"ש סבר אין רואין, ואע"ג דקי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י, בהא קי"ל כר"ש דאמרינן אמי וורדינאה חזי בוכרי דבי נשיאה, הוה סבר דלא למחזי ביומא טבא, אתו ואמרו לו לר' אמי, אמר להו שפיר עבד דלא חזי, איני והא ר' אמי גופיה חזי, ר' אמי מאתמול הוה חזי וביומא טבא שיוליה הוה משייל היכי הוה עובדא, כי ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא וכו' כדכתיבא בה"ג דרבינו ז"ל, ושמעינן מיניה דבכור בהמה טהורה נוהג בחו"ל, דהא רבא בבבל הוה וקמייתי ליה בוכרא, וגרסינן נמי בפרק קמא דמכילתין ההיא גיורתא דמסרן לה אחוה חיותא לפטומה אתאי לקמיה דרבא וכו', רב מרי בר רחל הו"ל חיותא והוה מקנה אודנייהו לגויים ואסר להו בגיזה ועבודה, וכן בפרק אלו טרפות רב חסדא שרא בוכרא ולא זבן מיניה, והני בהמה טהורה נינהו, וש"מ בכור בהמה טהורה נוהג בבבל, והוא אתרא דרב מרי ורבא ורב חסדא, ותו דאמרן לעיל בהדיא התרת בכור בחו"ל עפ"י ג' בני הכנסת, וליכא לאוקומה בבכור שיצא מהארץ לחו"ל, דא"כ הוו אמרין הכי בהדיא, ול"ל לאדכורי חו"ל אתרא דלא נהיג בה בכור בהמה טהורה, ולא שכיחי התם בוכרי אלא בגוונא רחיקא שבאו משם לכאן, לימא התרת בכור במקום שאין מומחה עפ"י ג' בני הכנסת, אלא ש"מ דחו"ל אתרא דבוכרא הוא, ונקט אתרא דלא שכיחא ביה מומחה לקרובי מילתא, וה"ה לכל דוכתא דלא הוו בההוא זמנא. ותנן בתוספתא דתמורה בפרק אלו קדשים תמורת הבכור והמעשר ולדן ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור וכמעשר, ויאכלו במומן לבעלים, מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקדשים, שכל הקדשים נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר, ויש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר, ואם באו תמימים יקרבו, ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים, אמר רבי שמעון מה טעם וכו', ואע"ג דרמינן עלה בגמרא ואם באו תמימים יקרבו, ורמינהו אנטיגנוס העלה בכורות מבבל לירושלים ולא קבלו ממנו, אמר רב חסדא ל"ק הא ר"ע הא רבי ישמעאל, מאי היא דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחו"ל לא"י בזמן שבהמ"ק קיים ויקריבנו, ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ, אף בכור אינו בא אלא מן הארץ וכו', וקי"ל כר"ע מחבירו, ההיא לק"מ דלא אקשיה ר"ע למעשר אלא לומר שאינו בא מחו"ל ליקרב על גבי המזבח, אבל מקדש קדיש אפילו בחו"ל, תדע דתנן בפרקין לקמן מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל, והוינן בה לימא מתניתין דלא כרע"ק, דתניא רע"ק אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחו"ל ויקריבנו, ת"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה, ממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אין אתה מעלה מעשר בהמה, ומפרקינן אפי' תימא רע"ק כאן ליקרב כאן ליקדש, דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם שמה ש"מ, ומאחר שאינו קרב למה קדוש ליאכל במומו לבעלים, הדין היא גמרא דהתם, וממילא שמעינן לאידך דקאמר ר"ע נמי בבכור יכול יעלה אדם בכור מחו"ל ויקריבנו, ת"ל וכו', דלא אתא נמי למעוטי אלא שאינו קרב, אבל ליקדש ודאי קדיש אפילו בחו"ל, דהנך תרתי מתניתא דרע"ק בני חד בקתא נינהו וחד אורחא אית להו, והא נמי דיקא מדקא נסיב לה גמרא ואכלת לפני ה' אלהיך כדדייקינן באידך ש"מ דבחדא מחתא מחתינהו ויגיד עליו ריעו, ובכור ומעשר נמי מגמר גמירי מהדדי בכל מקום, ואי אמרת אי הכי אמאי לא תני בכור בהמה טהורה נוהג בארץ ובחו"ל כדקתני במעשר, י"ל דבשלמא לענין מעשר איצטריך דלא תימה דדיניה כמעשר דגן, אי נמי כיון דמעשר ליתיה אלא דקרב שלמים, בזמן דאיכא בית אין בזמן דליכא בית לא, להכי איצטריך תנא למתניא הכי, אלא בכור פשיטא דהא בפטר רחם תלי רחמנא וחובת הגוף הוא, וממתנות כהונה הנוהגות בכל מקום היא, כפדיון הבן ופדיון פטר חמור, הילכך לא צריך למתניא בכור בהמה טהורה דנוהג מדלא תני נמי הכי גבי בכור אדם ובכור בהמה טמאה, ועוד דהא סוגין בהדיא דנהיגי בחו"ל כדכתבינן. ואיצטריכין לברורי הנך מילי משום דאשכחן לחד מרבוותא דכתב בפסקיו הכין מצות בכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ ואין מביאין בכורות מחו"ל לארץ שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו, ולא יקרב אלא הרי הוא חולין, ואנן כתבינן מאי דסבירא לן, והכי סבירא לרבוותא, ועבדי בה עובדא למיתב בוכרי לכהני בחו"ל האידנא, וליכא למינדא מינה ולספוקי בה כלל: סליק פירקא:

פרק ששי

מתני' (נב) על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור, נסדקה אע"פ שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה, או שיבשה איזהו יבשה כל שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם, ר"י בן המשולם אומר יבשה שתהא נפרכת:

גמ' ת"ר נסדק כל שהוא, הסדק והפגימה בין בידי אדם בין בידי שמים, וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן:

מתני' (נג) הריס של עין שנקב שנפגם שנסדק בידי שמים. הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש ועצב, ואיזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור, שחור ונכנס בלבן אין זה מום שאין מומין בלבן:

ואנן לא בקיאינן בהני מומי אם עובר הוא אם מום קבוע הוא, ועוד דאנן הדיוטות, וכבר איתברר באידך פרקין דלעיל דהתרת בכור עפ"י שלשה בני הכנסת ליתיה אלא במומין מובהקין, כגון הני דתנן נסמית עינו נקטעה ידו ונשברה רגלו, א"נ הני דתחלת ברייתן כגון הא דתנן או שהיה ראש הזנב מפציל עצם או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע. תנא אצבע שאמרו אחד מארבע בטפח של כל אדם, דהיינו גודל: מתני' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת, ר' ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסין יש לו ב' ביצים, אין לו אלא כיס א' אין לו אלא ביצה אחת, ר"ע אומר מושיבו על הרגוזו וממעך אם יש ביצה סופה לצאת. מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר ר"ע ואסר רבי יוחנן בן נורי:

גמ' (נד) השתא אין לו אלא ביצה אחת אמרת הוי מומא, אין לו כלל מיבעיא, חסורי מחסרא וה"ק אין לו שני ביצים בשני כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת ה"ז מום, ר' ישמעאל אומר יש לו שני כיסין בידוע שיש לו שני ביצים, אין לו אלא כיס אחת כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי, ואתא ר"ע למימר בידוע לא אמרינן אלא מושיבו על הרגוזו וכו'. מסתברא לן (נה) דהלכתא כת"ק דאמר ב' כיסין וביצה אחת מום הוי ולא בעי מיעוך, והיינו דאיכא בין ת"ק לר"ע, וטעמא דת"ק משום דכיון דליתיה בכיס לית ליה אלא חדא, וא"נ אית ליה דבוקה בכסלים היא והוי מומא, וכ"ש כשמיעך ונמצאת דבוקה בכסלים דשרינן ליה כר"ע, וליכא למיחש לדר"י בן נורי וכן הלכתא:

מתני' בעל חמש רגלים ושאין לו אלא שלש ושרגליו קלוטות כשל חמור: גמ' (נו) אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אף על גב דסדיקן:

מתני' השחול והכסול איזהו שחול שנשמטה יריכו, וכסול כל שאחת מארכובותיו גבוהות:

גמ' איזהו שחול שנשמטה יריכו, כסול שרגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. תניא השרוע והקלוט, השרוע שנשתרבבה יריכו, קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור:

מתני' מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים. ועוד שלשה הוסיף אמרו לו לא שמענו אלא את אלו, את שגלגל עינו עגול כשל אדם, פיו דומה לשל חזיר, את שניטל רוב המדבר שבלשונו, ב"ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין:

גמ' עינו עגול אוקימנא באוכמא, אבל בצירא היינו אורחיה. פיו דומה לשל חזיר אמר רב פפא לא תימא דשפיד ופריס, אלא כיון דפריס אע"ג דלא שפיד, פירוש שפיד חד ועשוי כשפוד, פריס ששפתו העליונה פרוסה על התחתונה ועודפת עליה: מתני' מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו ה"ז מום: גמ' מאי תנא דקתני מעשה משום דקתני פיו דומה לשל חזיר ה"ז מום, ופליגי רבנן עליה דאילא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל התחתונה עודפת על העליונה ה"ז מום, ומעשה נמי וכו', ודוקא דאית בה עצם אבל לית בה עצם בתרוויהו לא הוי מומא:

מתני' אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהיא עצם אחד מום, ואם אינה עצם אחד אינה מום:

גמ' ת"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינה מום, מחמת העצם ה"ז מום, אזניו כפולות בחסחסות אחת הרי זה מום בשתי חסחסיות אינו מום: מתני' רבי חנינא בן גמליאל אומר זנב הגדי שדומה לשל חזיר:

גמ' אמר רב פפא לא תימא דרכיכא ואלימא, אלא דרכיכא אף ע"ג דלא אלימא: אין בה ג' חוליות הרי זה מום, אמר רב הונא בגדי שתים הרי זה מום, שלש אינה מום, בטלה ג' ה"ז מום, ד' אינו מום. מיתיבי בגדי א' ה"ז מום, ב' אינו מום בטלה ב' ה"ז מום ג' אינו מום תיובתא דר"ה, ורב הונא מתניתין אטעיתיה איהו סבר מדרישא בגדי סיפא נמי בגדי, ולא היא רישא בגדי וסיפא בטלה: מתני' עינו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה:

גמ' (נז) תנא גדולה גדולה כשל עגל, קטנה כשל אווז, ודוקא אחת גדולה ואחת קטנה, אבל ב' גדולות ב' קטנות לא הוי מומא, דמחמת בריותא יתירה או כחישותא יתירה הוא, אבל אחת גדולה ואחת קטנה אי מחמת $CD בריותא הוא תרוייהו בעו מיברא, ואי מחמת כחישותא תרוייהו בעו מיכחש. והכין אסיקנא בפ"ק דמכילתין. וגרסינן נמי התם ר"א לא עאל לבי מדרשא, אשכחיה לר' אסי, א"ל מאי אמור בי מדרשא, א"ל הכי אמר ר"י, הא דתנן רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייב, מום קבוע הוא לישחט עליו, דכיון דאשתני הו"ל מומא דיליה, ואע"ג דאשתני לדבר שבמינו קדוש לבכורים וכן הלכתא: גרסינן בפרק מומין אלו, אמר רב חסדא עז שאין לה קרניים ורחל שיש לה קרניים כשירות ע"ג המזבח, ותניא נמי כוותיה. ואמר רב חסדא אמר אמימר נטלו קרניים וזכרותן עמהם פסולה, ואינה נפדית עליהן, נטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולה, ונפדית עליהן, מיתיבי נטלו קרניים וטלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדית עליהן, לא קשיא הא דאיתעקור אתעקורי הא דאיגום איגומי, איתעקור לגמרי פסולה ונפדית עליהן, הלכך בבכור משחט שוחטין עליהן:

מתני' רבי יהודה אומר ב' ביציו אחת גדולה כשתים שבחברתה ולא הודו לו חכמים: גמ' ורבנן עד כמה, תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשניה אלא כפול כשירה: מתני' זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל מרבית עגלים כן, כ"ז שהם מגדילין הם נמתחות, ובאיזה ערקוב, אמרו ר"ח בן אנטיגנוס אומר בערקוב שבאמצע הירך:

גמ' תנא קפץ העליון ולא התחתון וכנגדו בגמל ניכר:

מתני' על אלו מומין שוחטין את הבכור:

גמ' הא תו ל"ל הא תני ליה רישא על אלו מומין שוחטין, איידי דתנא ועוד הוסיף ג' ואמרו לו לא שמענו אלא את אלו וקתני ואתי דיחידאי וקא סתים ליה בכלהו על אלו מומין שוחטין את הבכור:

מתני' (נח) טומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה, רש"א אין מום גדול מזה, וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד:

גמ' אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס, אבל בטומטום ד"ה ספיקא וקדיש מספיקא, וקי"ל בעלמא דאנדרוגינוס בריה הוי, דגרסינן בפרק הערל אמר רב ליתא למתני' דקתני ר"י ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה, אלמא זכר הוא, מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ"ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה הוא, דמדשבקיה ר' יוסי לדר"ש ש"מ הדר ביה, ואמרי בי רב הלכה כר"י באנדרוגינוס ובהרכבה, ושמואל אמר בקושי ובקדוש, ומסתברא לן מדלא קאמרי כר"י ור"ש ש"מ דבי רב כרב ס"ל, דאמר הלכה כר"י דברייתא דשבקיה לר"ש בר זוגיה, ואף ע"ג דהכא לא אתו אלא למיפסק בהנך דר"י ור"ש דהרכבה וקושי וקדוש כלהו דר"י ור"ש נינהו, אבל דר"י לחודיה טובא איכא. מיהו ודאי בי רב מילי דר"י ור"ש נקטו, וכר"י פסקי בהו ולא אדכרו ר"ש משום דאנדרוגינוס דשבק ביה לבר זוגיה, ותו דאי כר"י ורבי שמעון פסקו, הוה קשיא רב אדבי רב כדמקשינן להדדי בכמה מקומות בתלמודא, אלא ש"מ כר"י דברייתא פסקו. ואע"ג דחזינן לחד מרבוותא דפריש לה כר"י דמתניתין ר"י ור"ש, אנן כתבינן מאי דאשכחן לרבינו הגדול ז"ל וס"ל כוותיה, הלכך אנדרוגינוס בריה הוי, וגבי בכור אינו קדוש אלא נגזז ונעבד כרבנן בתראי דמתניתין, אבל טומטום ספיקא הוי ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה, אלא ימתין עד שיומם ואכלי ליה בעלים ככל ספק בכורות, ודוקא במטיל מים במקום זכרות דכ"ע לא פליגי דזכר הוי ובעי למיתב לכהן, והא דאמר ר"א טומטום בבהמה מטיל מים במקום נקבות הוי חולין, וכן הא דאר"ש בן לקיש לא אמרו טומטום ספק אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד, אבל בבהמה מטיל מים במקום זכרות זכר במקום נקבות נקבה ליתא, אלא כי מטיל מים במקום נקבות ספיקא הוי שמא נהפכה זכרותו לנקבותו, ואע"ג דמיעוט הוא ולא חיישינן בעלמא למעוטא, הכא כיון דאשתני אשתני וחיישינן, והכין היא מסקנא דשמעתין דכו"ע אמרינן הואיל דאשתני אשתני וכן הלכתא:

סליק פירקא:

פרק שמיני

מתני' (ס) יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, הבא אחר נפלים אף על פי שהוציא את ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם, (סא) המפלת סנדל או שליא או (סב) שפיר מרוקם, והיוצא (סג) מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן. (סד) מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה, עודה שפחה ונשתחררה, עודה נכרית ונתגיירה משבאת לישראל ילדה בכור לנחלה ואין בכור לכהן, רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטור רחם בישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת, וילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה, וכן מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. איזהו בכור לנחלה ולכהן, המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנונין, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת יום ארבעים, הבא אחריו בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן, ר"ש אומר הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים: גמ' אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים, מ"ט אמר קרא כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, אידך לא חשיב רישיה, וליתא לדשמואל, דהא איתותב. אר"ש בן לקיש פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה, מ"ט דכתיב יכיר, ור' יוחנן אמר אף לנחלה, והלכתא כר"י. הא דתנן וחכ"א עד שיהא בו צורת אדם, לאו דוקא כל צורת אלא אפילו מצורת, הלכך המצח והגבין והעין והלסת וגיבת הזקן עד שיהו כולן מצורת אדם, היו כולן אע"פ שגופו וצד שני שבפניו תיש ה"ז אדם, פניו תיש אע"פ שגופו אדם ולא כלום:

איתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר, רבי יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה, ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה, ר"י אומר אין לו בכור לנחלה דהא הוי ליה בני, ר"ל אמר יש לו בכור לנחלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואזדו לטעמייהו דאתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר, ר"י אמר קיים מצות פריה ורביה וכו', והלכתא כר"י, ואיתא בהלכות בפרק הבא על יבמתו:

סה (הראשון) אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמשה סלעים, ואוקמה רב פפא בדאיעבר מנכרי, ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אפילו בדעיבר מישראל, מ"ט בפטר רחם תלי רחמנא, ואיתמר עלה בפרק הזרוע הלכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה, דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמשה סלעים, ומיהו לא מסיימינן התם אליבא דמאן, אלא מדאקשינן בפ"ק דמכלתין לויה לא תפקע, ומפרקינן הא ל"ק כדמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, ולא מפרקינן נמי א"נ כדרב פפא, (סה) (השני) ש"מ דהלכתא כוותיה, ותו דר"פ תלמיד הוא לגבייהו דאביי ורבא, ולית הלכתא (סו) כתלמיד במקום הרב, וכן פסק בה"ג. ואשכחן מקצת נוסחי דמפורש בהן בפ' הזרוע והלכתא כוותיה דר"א בר אהבה אליבא דמר בריה יוסף משמיה דרבא, והדין היא גירסתו דרב אחא משבחא ז"ל, והכין כתוב בפסוקות. אמר רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו, ואמרינן לאו היינו דרב אדא בר אהבה, ואמר לי הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא, דתנן לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת, אלא כהנת כיון שנבעלה לפסול לה הויא זרה, הלכך מיחייב הבן לפדות עצמו, ואצ"ל בת ישראל שנתעברה מגוי דחייב וכן הלכתא:

איתמר (סז) אמר ר"ש בן יאשיה אמר ר"ל כהן שמת והניח בן חלל, בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, לאחר שלשים יום אין הבן חייב, שכבר זכה האב בפדיונו:

סח וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וכו' בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, ורמינן עלה בגמרא, לנחלה הוא דלא הוי בכור הא כפשוט שקיל, אמאי ליזיל לגבי האי לדחייה ולגבי האי ולדחייה, א"ר ירמיה לא נצרכא אלא לבא אחריו, וה"ק בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור לנחלה, ותו דייקינן ולכתבו הרשאה להדדי, ומפרקינן מסייע ליה לר' ינאי, דאמר ר' ינאי הוכרו ולבסף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה:

ת"ר מנין שאם יש לו ה' בנים מה' נשים שלא ביכרו שחייב לפדותן, שנאמר כל בכור בניך תפדה, פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא, מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה, מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ"ל, ואיתא בהלכות בהאשה נקנית: מתני' מי שלא ביכרה אשתו וילדה ב' זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת א' מהם בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב והבנים קיימין רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, ואם לאו פטורין, ר"י אומר נתחייבו נכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. שתי נשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים נותן עשרה סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים, ואם לב' כהנים נתן אינו יכול להוציא מידם. זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן, שתי נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב והבנים קיימין ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, ואם לאו פטורין, ר"י אומר נתחייבו נכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:

גמ' (סט) הא מתניתין הוינן עלה בגמרא, דמית האב אימת אילימא דמית לאחר שלשים יום בהא אמר ר"מ כי חלקו פטורין והא אשתעבדו להו נכסים, אלא דמית בתוך שלשים יום מ"ש, כי לא חלקו נמי ניזיל לגבי האי ולדחייה וליזיל לגבי האי ולדחייה, ופריש רבי ירמיה טעמא דר"מ משום דכל זמן שלא חלקו כהן בא על הנכסים משני דרכים, ודייק מינה זאת אומרת שני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת ולקחו שדה אחת בשותפות בעל חוב גובה, משום דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא, ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא, וכי חלקו ליכא למימר הכי ומש"ה פטורין, ובדר' יהודה פריש טעמא משום דאחין שחלקו לקוחות הוו, וכל חד מכח חבריה קא אתי, הלכך דייק מינה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו, משום דא"ל אי בדידך מסיקנא לדידי קדימנא משעבדנא לי מקמי דידך, ובתרווייהו אתקיף עליה רבא מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, מי איכא דלדידיה לא מצי תבע ליה לערב מצי תבע ליה, והתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב, וקי"ל לא יתבע ערב תחלה, ואסיקנא דמית האב אחר שלשים יום, ודאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל, והב"ע (ע) דליכא אלא חמש סלעים, ודכ"ע חמש סלעים אמר רחמנא ולא חצי חמש, ובדרב אסי פליגי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות, א"נ בדרב פפא דאמר מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות. (עא) ואסיקנא הלכתא בהדיא בפרק בית כור כרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא יורשין הוו, וקי"ל כר"פ דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין, הלכך נתחייבו נכסים כרבי יהודה:

מתני' שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם ה' סלעים, ואם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידם. זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו. שתי נקבות וזכר או שני זכרים וב' נקבות אין כאן לכהן כלום. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה של ב' אנשים וילדו ב' זכרים, זה שלא ביכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: גמ' (עב) מ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה, ואזיל גבי האי ומדחי ליה, כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולדחייה ולגבי האי ולדחייה, אמר שמואל בבא בהרשאה, והאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי, ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, ומהא שמעינן דהלכתא כלישנא בתרא דנהרדעי דאמרי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה, אבל לא כפריה כתבינן:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום: תוספתא, יש שנותן ע"י עצמו, ויש שנותן אביו על ידו, ויש שהוא ואביו נותנים, ויש לא הוא ולא אביו נותנים, איזהו שנותן על ידי עצמו, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה נותן על ידי עצמו, ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון נותן על ידי עצמו, ב' נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים במחבא ומת אחד מהם, השני נותן על ידי עצמו, וכן נמי אם ילדה זכר ונקבה. איזהו שאביו נותן על ידו, ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים במחבא זה נותן ה' סלעים לכהן, וזה נותן ה' סלעים לכהן, נתן האב ה' סלעים ומת, האב השני חייב, והבנים פטורים, ילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה ב' זכרים אביו נותן על ידו. מת אחד מהם או שהיו זכר ונקבה לא הוא ולא אביו נותנין. איזהו שהוא ואביו נותנין שתי נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים במחבא זה נותן ה"ס וזה נותן ה"ס:

מתני' (עג) מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים, לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן, מת ביום ל' כיום שלפניו, רע"א אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:

גמ' אמר רב אשי הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, וכבר אתפרשא שפיר בהלכות בפרק ואלו מגלחין. גרסינן בפרק הקומץ את המנחה ההוא גברא דאיתיליד ליה ינוקא דהוו ליה תרין רישי, אמר כמה בעינא למיתב לכהן, תנא ליה ההוא סבא מי שיש לו שני ראשים נותן עשר סלעים לכהן, איני והא תני רמי בר חמא מתוך שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם, שומע אני אפילו נטרף בתוך שלשים יום, ת"ל אך חלק, שאני התם דבגולגולת תלי רחמנא: מתני' מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה:

גמ' (עד) אתמר הפודה את בנו בתוך שלשים רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי, אמר רבא דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי, אחר שלשים יום ואיתנהו למעות בנו פדוי, כי פליגי אחר שלשים ונתאכלו המעות, רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקדושי אשה התם לאו אע"ג שנתאכלו המעות הוו קדושין ה"נ ל"ש, (עה) ושמואל התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדות מעכשיו, (עו) והלכתא כרב, דקי"ל הלכתא כרב באיסורי, ועוד דהא תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך שלשים בנו פדוי ואע"פ שנתאכלו המעות, דאי באיתנהו למעות פשיטא צריכא למימר, אלא ודאי ברייתא בשנתאכלו המעות היא, ולהכי אמר ליה רב יהודה לתנא דשמואל אמר אין בנו פדוי, אלמא ברייתא כרב אתיא, וכיון דתניא מסייע ליה ודאי הלכתא כוותיה ולית בה ספיקא, אלא דאשכחן בפסוקות דכתוב בהו סתם ומי שפדה את בנו בתוך שלשים יום אין בנו פדוי, ולא מסיים בה דוקא בדאמר לו מעכשיו:

עז תנן בהאשה נקנית כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו אומנות וכו', לפדותו מנ"ל דכתיב כל בכור בניך תפדה, והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למפרק נפשיה שנאמר תפדה קרי ביה תיפדה, ואיהי מנ"ל דלא מיחייבה דכתיב תפדה תפדה, כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצווה לפדות את אחרים, ואיהי מנא לן דלא מיפקדא בפרקונה, דכתיב תפדה, כל שאחרים מצווים לפדותו מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות את עצמו, ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה, דאמר קרא וכל בכור אדם בבניך תפדה, בבניך ולא בבנותיך, וכתיבן הני מילי התם בהלכות:

מתני' (עח) הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם את בנו, ר' יהודה אומר בנו קודמו, שמצותו על אביו ומצות בנו עליו:

גמ' והלכתא כת"ק דאמר מצוה דגופיה עדיף, ול"מ היכא דליכא אלא חמש סלעים דהוא קודם לבנו אלא אפילו היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין לא אמרינן מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני ה' בני חורין פריק ליה לבריה, אלא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, הלכך מצוה דגופיה עדיף, וכן הלכתא:

גרסינן בשלהי ערבי פסחים רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן, בעו מיניה על פדיון הבן ודאי אבי הבן מברך, שהחיינו מאן מברך, כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה, או דלמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה, לא הוה בידיה, אתא שאיל בי מדרשא, א"ל אבי הבן מברך שתים, והלכתא אבי הבן מברך שתים, כדאיפסיקא תמן בהלכות. ובדפריק לגרמיה נמי מיחייב לברוכי ב' על פדיון הבן הבכור ושהחיינו, ויהיב סלעי לכהן וכהן בעי ברוכי הכי, בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו, ולארבעים יום חילק אבריו רמ"ח אברים, ונפח באפיו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו ב' מלאכי השרת לשמרו במעי אמו שנאמר חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי, אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני ראוי ליטול פי שנים ככתוב לתת לו פי שנים, אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני, ה' סלעים נתחייבתי לתת לכהן לפדותו ממנו, שכך היא גזרת מלך שנא' אך פדה תפדה את בכור האדם וכתיב ופדויו מבן חדש תפדה, כשם שהכנסתו לפדיון כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, בא"י מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ומהדר ליה אחמרא והדסא, דהכין אשכחן בשמושא עתיקא דגאונים, אלא דלא דיקא הדין נסחא, דכיון דאיכא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, לאו שפיר דמי למימר אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני, ואפילו הוי נמי בכור לנחלה, משום דמשמע דקדושת פדיון בהא תליא, הלכך לא לימא איניש הכי: מתני' (עט) (הראשון) ה' סלעים של בן במנה צורי, ל' של עבד, וחמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא ש"ר, כולן בשקל הקודש במנה צורי, וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים:

גמ' מאי מנה צורי, א"ר אסי מנה של צורי. אמר רבא סילעא דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל, ומתרגמינן עשרין מעין, ותניא שש מעה כסף דינר, מיתיבי והלא סלע של קדש מ"ח פונדיונין, פונדיון זה מה טיבו קלבון לפרוטרוט, בתר דאוסיפו עליה, דתניא עשרים גרה השקל למדנו לשקל שהוא כ' גרה, ומנין שאם ירצה להוסיף יוסיף, ת"ל יהיה, יכול יפחות ת"ל הוא. רב אשי שדר ליה שיבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן, שלח ליה לישדר לי מר תלתא יתרתא, שלח ליה, הדר שלח ליה לישדר לי תלתא אחרינא דאוסיפו עליה, מהא שמעינן דה' סלעים בלחוד הוא דבעי מיתן לכהן כדאיתנון סילעי דאורייתא מקמי דאוסיפו עלייהו, והאידנא סלעי דרבנן בדאוסיפו עלייהו, וה"נ קראי כתיבי. ואשכחן בגדולות ובפסוקות (עט) (השני) בהא מילתא טעותא, דכתיב בהון הכי וה"ס כמה הויין כ' גרה השקל וכל שקל הוי תלתא זוזי וששדנג, ותלתא כמה הוו שיתסר ששדנג ותרי תילתי דהוו כ"ד זוזי חיורי בציר דינקא, אוסיף עליה חומש דידהו, דכל מאן דפריק קדש מוסיף עליו חומש שנאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו וכו', וכמה הוי חומש דילהון, שתות מלבר דהוו להו כלהו עשרין ותמניא זוזי ופלגא דדנקא, כללא דמלתא תלתין זוזי דל מנייהו חד ששדנג, הדין הוא לישנא דבעל הלכות. ובודאי שיטפא דספרי איכא, דליכא תוספת חומש בפדיון דבן כדאיתא בפודה את הקדשו, דהא לא כתיבא, ומיתנא נמי לא תנן, דתנן ה' חומשין הן וכו', אלא סלעי בלחוד הוי פרקוניה דבן, אלא דאוסיפו אסלע עד דהוה ליה סילעא ד' דינרי, דאינון כ"ד מעין, דאינון מ"ח פונדיונין, דאינון צ"ח איסרין, דאינון קכ"ב מסמיסין, דאינון שפ"ד קונטריקין, דאינון תשס"ח פרוטות, ואמור רבנן דפרוטה פלגא חכה, אשתכח דסילעא שפ"ד חכה הוי, וחכה גופא כמה הויא, מתקל חדא שעורה דכספא דמינקי, וארבע מן חכה עבדן כי תקלא דגרעיניתא דחרוב דמיקריא גרה, הויא ליה סילעא צ"ו גיראות, וכל תמניא מנייהו הויין כמתקיל ארגינץ, הויא ליה סילעא י"ב ארגינץ לפום תקלא דאתרין. והכין אמר רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, מאי דאשכחתון למר רב יהודאי גאון ז"ל דהאי טופיינא משום דכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא, ולית לפדיון הקדש בהא עסק:

פ גרסינן בהאשה נקנית תניא עגל זה לפדיון בני, טלית זו לפדיון בני, אין בנו פדוי, עגל זה בה"ס לפדיון בני, טלית זו בה"ס לפדיון בני, בנו פדוי, והוינן בה ה"ד אילימא דלא שוי ה"ס, משום דאמר בה"ס בנו פדוי הא לא שויין, אלא לאו דשוי ה"ס, וש"מ בעינן שומא, ואוקמא רבא לעולם בדלא שוי, דאי שוי לא צריכי שומא, וכגון דקבליה עילויה, כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר לדידי שוי לי, אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא, ומבעיא ליה סודרא, אבל כו"ע לא, כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאימיה דרבה מקובי שוי עשרה בתליסר וכן הלכתא:

פא מתני' אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות. כתב לכהן שהוא חייב לו ה"ס חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו מתנה רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהיה לך אך פדה תפדה:

גמ' אמר עולא ד"ת בנו פדוי לכשיתן, ומ"ט אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות, וכן אר"ש בנו פדוי לכשיתן, א"ל זו דברי ר"י סתימתאה, אבל חכ"א אין בנו פדוי, והלכתא אין ב"פ, (פב) לפיכך אם רצה הכהן ליתן מתנה רשאי, תנינא להא דת"ר נתנן לעשרה כהנים בב"א יצא, בזה אח"ז יצא, נטלו והחזירו לא יצא, וכך היה מנהגו של ר"ט שהיה נוטל ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו הלכה זו ותו לא אלא קיים זה אף הלכה זו. ר' חנינא הוי רגיל דשקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה, א"ל לא גמרת ויהבת לי מידעם ביש עבדת הלכך אין בנו פדוי, דא"נ לא מהדרנא לך אין ב"פ כיון דלא גמר ויהיב, וכן הלכתא, ובדגמר ויהיב ליה ה"ס ע"מ להחזיר בנו פדוי דאמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, ובפדיון הבן בנו פדוי, ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים:

מתני' הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. (פג) ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם, וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק:

גמ' מ"ט א"ק לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. ואינו נוטל בשבח דכתיב בכל אשר ימצא לו. ולא בראוי כבמוחזק בכל אשר ימצא לו. ולא האשה בכתובתה, איני והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח, אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהן, תנאי כתובה ככתובה דמי. ולא היבם, בכור קרייה רחמנא, אמר אביי ל"ש אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום, אבל דבין יבום לחלוקה שקיל, מ"ט יקום על שם אחיו המת אמר רחמנא והרי קם, רבא אמר אפילו דבין יבום לחלוקה נמי לא שקיל, מ"ט כבכור, מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם אין לו קודם חלוקה, ואי קשיא לך דקי"ל דיש לו לבכור קודם חלוקה, התם בגוף הנכסים שהיה בעין בשעת מיתה, הכא בשבחא, כדכתיבא בהלכות יש נוחלין וכבר איתברר התם דבכור לענין אבילות ואיפסקא בההיא הלכתא שפיר. וכולן אין נוטלין בשבח, לאתויי שבחא דממילא, חפורה והוו שובלי שלפופי והוו תמרי. ולא בראוי כבמוחזק, לאתויי נכסי דאבי אבא. תוספתא הבכור והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וח"נ ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק, אבל נותן להם משדה החוזרת ביובל. ושמעינן מינה הא דתנן במתניתין ולא האשה בכתובתה ה"ה לב"ח דלא גבי ראוי, והא דקתני אשה משום שבח, דב"ח גובה את השבח ואשה אינה גובה את השבח משום קולי דכתובה, והיינו דלא דייקינן בגמרא אראוי מ"ש כתובה כדדייקינן אשבח והא אמר שמואל וכו'. והא דלא קתני נמי היורש את אשתו משום שבח, דיורש את אשתו ארעא דידיה ושבחא מאן לישקל, ותנן נמי בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח, יורשי האב אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן, בש"א יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן, ואמרינן מאן יורשי האב דאמר במקום אב קאימנא, אלמא ב"ח לא גבי ראוי, ואע"ג דכתב ליה נמי דאקני. ואשכחן בירושלמי דמוקי לה אקרא דגרסינן בפ' הניזקין, מיטב שדהו ומיטב כרמו, שדהו פרט למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק, ר"א בשם רבי ניסא בשחפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאחר מיתת אביו, הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הנזק, לפום כן צריך מימר כרמו פרט לראוי כבמוחזק. ומשום דחזינא למקצת רבוותא דס"ל דכי תנן ולא האשה בכתובתה בכולן מקולי כתובה שנו, ואשכחן נמי לר"ח דכתב דמספקא ליה מילתא וצ"ע, משו"ה צרכינן לפרושה ולבררה שפיר, והלכתא דלית בה ספיקא, ומסתברא לן מדקתני נמי בהך תוספתא, אבל נותן להם משדה החוזרת ביובל דהיינו שדה החוזרת לאביו ביובל כדקתני לה בהדיא בגמרין בפרק השולח גבי בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, ולא קא מפליג בה במידי אי מית אבוה בהני תרתין שנין דלא מצי פריק, כדתנן המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים, אפ"ה מוחזקת הויא, משום דקנין פירות דלוקח לאו כקנין הגוף דמי, כדפירשו עלה בגמרא התם בפ' השולח, ושמעינן מינה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזקת היא ללוה, ובכור נוטל בה פי שנים, ואשה גובה ממנה כתובתה, והיורש את אשתו יורשה, דהשתא ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו, ורחמנא הוא דאוקמא אפדיון מוחזקת הוי אפילו בזמן דלא מסלקי, דקנין $CD פירות הוא ולאו כקנין הגוף דמי, משכנתא דהיא דידיה לכ"ש. אע"ג דגרסינן בפ' איזהו נשך האי משכנתא באתרא דלא מסלקי, ב"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים, דאלמא מוחזקת הויא בידיה דמלוה, התם לאו דהוי ראויה לגבי לוה, אלא לתרוייהו מוחזקת היא האי קני דידיה והאי מאן דקני לבכור ושעבד לב"ח ולכתובה, הדין היא סברה דילן. ואשכחן לרבינו אפרים דכתב עלה דההיא הכא אנן סהדי דגופא דלוה ופירא דמלוה, אלא כיון דל"מ לסלוקי ליה עד דמשלים שנייא, הו"ל ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזקת ולגבי לוה ראויה, גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולאחר מיתה, אע"ג דגופא דבן ופירא לאב, כיון דבן ל"מ מסלק ליה לאב, כל כמה דאיתיה מחיים, לגבי כתובה ולגבי בכור הו"ל אותן נכסים כראוי לגבי הבן, ואין אשתו נוטלת מהן כתובתה, ולא הבכור נוטל פי שנים, ואע"פ שאם מכרן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב קנה לוקח, כרשב"ל דאמר בה מה מכר לו ראשון לשני כל זכותו שתבא לידו, דבמקום בן קאי לוקח ומיקנא ולא קניא שעבודן בעולם הוא, תדע דאילו איתיה לבן לא הוה מסליק ליה ללוקח בזוזי, ושעבודא דאשה אי בעי בעל לסלוקה בזוזי מי ל"מ מסלק, והיכי פשיט מר דינא דשעבודא מדינא דמיקנא ממש, והא ל"ד להדדי, ועוד לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאשכחן באשה, דאלת"ה קשיא הלכתא אהלכתא, דקי"ל כרשב"ל וקי"ל כר"פ ור"ה בריה דרב יהושע בדלא מסלקי, והכין גמירנא להא מפומא דרבוותא ז"ל ועבדו בה עובדא, וכ"ש דירושה דאורייתא וכתובה דרבנן. ואי קשיא הני הלכתא ולא ידעינן פירוקייהו, מוקמינן דאורייתא, ואמרינן לאשה אייתי ראיה ושקיל אלו דברי הרב ז"ל. ואנן קשי לן הך סברא, דהא יורש את אשתו דאינו נוטל בראוי כבמוחזק, ושקיל בנכסי דמהיום ולאחר מיתה כדאמרינן בפרק יש נוחלין גבי מעשה דסבתא, מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדמא סבתא וזבנא זבינא זביני, ומשו"ה הוא דהוי ראוי, הא מכלל דאי א"ל מעכשיו מוחזק הוי ובעל ירית לה, וכבר איתברר התם בה"ג דמרן יצחק רבי' ז"ל. ודקאמר לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק הא לאו מלתא היא, דכי היכי דלוקח נוטל בראוי מה שירש הוא, וקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ושלא בא ברשותו, ואדרבה איפכא אשכחן דהא אי קנה וקנה והוריש משתעבד לב"ח וכתובה, לענין מיקנא ממש לא קני, והיכי לא אפשיטא דינא דשעבודא מדינא דמקנא ממש, והא בהדיא תני בתוספתא והמתנה, וקי"ל דמכר ומתנה חד דינא הוא, וגבי משכנתא נמי אי דסורא היא ודאי היינו שדה החוזרת לאביו ביובל דהויא מוחזקת למוכר כי לא מטי זמן גאולה, ולא גריעא נמי מנכסי דהיום ולאחר מיתה דהוי מוחזק למקבל מתנה אע"ג דלא אכיל פירי, אלא מיהו בשאר משכנתא אע"ג דאיכא למימר כדאמרינן באתרא דלא מסלקי מוחזקת הויא לתרוייהו, כיון דאיכא גמרא דרבוותא ז"ל ועבדו בה עובדא, חיישינן להו משום דאיכא אפשרותא במלתא למימר דמשכנתא דלא מסלקי בתורת זביני דהא רמיא אגופא דארעא שעבוד ממונא, ולא הדרא לעולם למרה עד דיהיב דמיה, וכתבינן לעיל מאי דהוה ס"ל למלאכת שמים:

סליק פירקא וסליקא מסכתא בריך רחמנא דסייען אמן:

סוף הספר

תוכן העניינים

הלכות בכורות וחלה להרמבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה