הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
הלכות חלה להרמב"ן
תנן התם במסכת חלה חמשה דברים חייבין בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, ואסורין בחדש מלפני הפסח:
תנא כוסמין מין חיטין, שבולת שועל מין שעורין, כוסמין גולבא, שיפון דישרא, שבולת שועל שבלי תעלי, הני אין אורז ודוחן לא, מנא הני מילי אמר רשב"ל אתיא לחם לחם ממצה, התם גופא מנא לן ארשב"ל וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ראב"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאין לידי חימוץ אדם יוצא בהן י"ח בפסח, יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון:
מתני' אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות, הלקט השכחה והפיאה וההפקר (א) ומעשר ראשון שניטלה תרומתו (ב) ומע"ש והקדש שנפדו ומותר העומר ותבואה שלא הביאה שליש, רבי אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. אלו חייבים במעשרות ופטורין מן החלה, האורז והדוחן והפרגין והשומשומין וקטנית ופחות מחמשת רביעים בתבואה, הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה, ודוקא נדמע עד שלא גלגלה, אבל משגלגלה חייבת כדקתני לקמן עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, וכן הקנובקאות חייבות (ג) אמר רשב"ל הללו מעשה אלפסין הן ורבי יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה. דכ"ע בין לרבי יוחנן בין לרשב"ל הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דנהמא הוא, כי פליגי בשהדביק ולבסוף הרתיח, רשב"ל סבר כמעשה חמה הוא ופטירי, ורבי יוחנן סבר מעשה אלפס לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח, והלכתא כרבי יוחנן, דאמר רבא הלכתא כר"ל בהני תלת, הא בעלמא כר"י, והכי נמי פסקה רבינו הגדול ז"ל בהלכות. (ד) אלא מיהו אשכחן לחד מרבוותא במלתא פירושא דלא דייק, דקאמר האי מעשה אלפס דפטר ר"ל ומחייב רבי יוחנן, דוקא בדלית ליה גלגול מעיקרא, אלא כולהו בלילתן רכה נינהו דיהיב מים בקמח ויהיב להו באלפס או בחמה עד דאפו, והכי נמי מתפרש ליה ההיא דאמרינן התם מצה העשויה באלפס שאינה ראויה ליעשות אלא באלפס, אבל היכא דגלגל עיסה בחטים וטמטמה בשעורים, לא שנא באלפס ולא שנא בחמה חייבת, וקאמר דהיינו סיפא דקתני תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת, דמעידנא דגלגל אחייבא ולא מיפטרא לעולם ואע"פ שעשאה באלפס או בחמה, (ה) ואפילו עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלין ממנה משעת גלגול איחייבא ותו לא מיפטרא, אלא כולהו הני פטורי דחלה בשלא גלגל. ואנן לא חזינן להך סברא ולא סלקא לן כהוגן, דהא אנן עיסה שתחלתה סופגנין תנן וכו', דשמעת מינה דכולהו עיסה נינהו, דאי לאו עיסה נינהו הו"ל למתני סופגנין שתחלתן וסופן סופגנין פטורים, תחילתה עיסה ועשאן סופגנין סופגנין ועשאן עיסה חייבים, דהא סופגנין לאו עיסה אינון, והכי נמי תנן עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכו', דאלמא עיסה היא וליכא אלא דרועים אוכלין ממנה ואין אוכלין ממנה, ודאי התם אשכחן בירושלמי דפרישו בה, איזהו עיסת הכלבים רבי שמעון בן לקיש אומר כל שעירב בה מורסן, מתניתא אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין ממנה פעמים שאין הרועים אוכלין ממנה, רבי יוחנן אמר כל שעשאה כעבין, ותני כן עשאן כעבין חייבת עשאה למודין פטורה, רבי בא בשם שמואל רבי אמי בשם רבי חייא רבה אפילו עשאה קלוסקין, והתנינן אם אין הרועים אוכלין ממנה, תיפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה. וכיון דמסקנא הכין שמעינן מינה דעיסת הכלבים אפי' עשאה מסלת נקיה כמצתו של שלמה כיון דאדעתא דכלבים פטורה מן החלה, וה"נ דינא דסופגנין, אע"פ שגלגל העיסה כדרכה כיון דעל דעת לעשותה סופגנין הוא שגלגל, ובסוף נמי עשאה סופגנין פטורה, והאי דברי הכל האי, דע"כ לא פליגי אלא בעיסת הכלבים דתחלתה וסופה עיסה ונאפת בתנור ולחם גמור הוא, ולפום הכי חיישי רבי יוחנן וריש לקיש שמא יחלק לאכול לרועים ממנה, אי נמי דלמא אתיא לאחלופי בלחם דעלמא ומשתכחא תורת חלה, ולהכי בעו היכרא דמורסן או לימודין, ורבי חייא לא חש בה כלל ואפילו קלוסקין פטורה, אבל סופגנין שסופן מוכיח על תחלתן הכל מודים שהולכין אחר דעתו של אדם, תחלתה וסופה על דעת סופגנין פטורה, תחלת גלגול על דעת עיסה סתם ונמלך לסופגנין חייבת שכבר נתחייבה משעת גלגול, גלגל על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשותה סופגנין אלא עיסה סתם לדבר אחר חייבת. וכי תימא מאי שנא מהא דתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואחר כך פדאתה פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה, התם מחוסר מעשה הכא במיבללא בעלמא, ומעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה. וכן הקנובקאות ששנינו חייבות, מפרש עלייהו בירושלמי שלא תאמר הואיל ועתידה להחזירה לסלתה תהא פטורה מן החלה, מאי טעמא כיון דקאפיה לה בתנור או באלפס ונעשית לחם קודם שמחזירה לסלתה לא מיפטרא במחשבה דמעיקרא, מאי טעמא לחם כתיב והא איתעבידא לחם, הא חשיב עליה בשעת גלגול לדבר שאינו עושה אותה לחם בסוף פטורה ותו לא מידי. (ו) ואילו היכא דשדא מוגלשין על גבי קמח, או קמח על גבי מוגלשין, אע"פ שהאור מהלך תחתיו וקא מרתח להו טובא, אי עבדינהו עיסה וקא הדר אפי להו בתנור או באלפס חייבין בחלה, דתנן המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין וה"ה להחליטה, והכי נמי קמח קלי שעשאו בצק חייב ואמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן והוא שאפאן:
גרסינן בפרק החולץ האי חלוט דקאמרינן מצה היא למאי הלכתא, אמר רבינא לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח, דאף על גב דעבד פת וחלטה מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס לחם איקרי, ואדם יוצא בה י"ח בפסח, וחייב נמי בחלה: גרסינן בפרק כיצד מברכין אמר אביי טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל, ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח, דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת, ואיתא התם בהלכות. והתם נמי האי כובא דארעא מברך עליה בורא מיני מזונות, ואי $CD קבע סעודתיה עלויה מברך עליה המוציא ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי הואיל ואדם יוצא בה י"ח בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב, הלכך חייבת נמי בחלה:
מתני' נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה, ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה:
ירושלמי רבי יוחנן שכן העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה, והתנינן נחתום וכו', לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויחלף לעשותה עיסה, ושמעינן מינה שהעושה על מנת לפטור פטורה ואע"פ שנתגלגלה בענין חיוב:
מתני' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונעשית בי"ט ויוצא בה אדם י"ח בפסח, אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה, ואין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עליה המוציא ואין מזמנין עליה ואינה נעשית ביום טוב ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח, בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין:
ז החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש ואסורין לזרים, והם נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים ורגלים והערב שמש ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור:
ח האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת, מאי טעמא בעינן ראשית ששיריה ניכרין:
מתני' עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות. מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה, ר' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, שכשם שהוא קורא שם לטהורה כך הוא קורא שם לטמאה, לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם, אבל קבין אין בהם חלק לשם, והלכתא כת"ק, וה"מ בארץ אבל בח"ל דליכא טהרה, והיא גופא נאכלת בטומאה יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין:
ירושלמי לא אמרינן אלא במי שאינו יכול לעשות, הא אם היה יכול לא, הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין:
תנן העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין עד שישוכו, רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר. אריב"ל ל"ש אלא ככרות של בבל שנושכות זו את זו, אבל כעכין לא, ואתמר עלה אפילו כעכין, וכן הלכתא. בעי רבי ירמיה טבלא שאין לה לבזבזין מהו, אויר כלי בעינן והא איכא או דלמא תוך כלי בעינן וליכא תיקו. תניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן, רבי יהושע אומר תנור מצרפן, רבן שמעון בן גמליאל אומר ככרות שנושכות זו את זו מצטרפות, ומסתברא דהני תנאי דאינון רבי יהושע ורשב"ג לקולא פליגי עליה דרבי אליעזר, דאיהו אמר סל מצרף וכ"ש תנור ואפילו כשאין נושכות כדאמרן, ואתא רבי יהושע למימר בתנור הוא דמצטרף אבל כי ליכא שיעורא בתנור לא מצטרף, מאי טעמא, בתנור הוא דהוי לחם, ורשב"ג מיקל נמי דלית ליה צירוף אלא בנושכות, ורבי אליעזר אית ליה צירוף. וכבר פסק שמואל הלכה כרבי אליעזר הלכך כולהו מצטרפי, וה"נ אשכחן ליה לרב אחא כדכתבינן:
תנן המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן, העיסה עצמה חייבת בחלה, והקמח אם יש בו כשיעור חייבת בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע. חמשת רבעים קמח חייבין בחלה, הן ושאורן ומורסנן חמשת רבעים חייבין, ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין:
ירושלמי רבי יוחנן אמר דרך עיסה שנו, כאן מכיון שניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן אין זה דרך עיסה. שיעור החלה א' מכ"ד, העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו א' מכ"ד, נחתום שעושה למכור בשוק אחד ממ"ח, וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק. נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח, נטמאת מזידה א' מכ"ד כדי שלא יהא החוטא נשכר:
ירושלמי דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, שהנחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן, והא דתנן העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו וכו' שלא לחלוק בעיסת בעל הבית:
תנן (ט) אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שנותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהיה שם חמשת רבעים קמח:
ירושלמי ושאר כל הדברים את מהלך אחר הטמטום. עשה עיסה מן החטים ומן האורז אחר מי את מהלך אחר הגלגול או אחר הטמטום ולא אפשיט:
ובלבד שלא יהא שם וכו':
ירושלמי ולמה לי ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח, אמר רב מתנה מתני' עד שלא למדו את הכהנות ה"ז חלה על העיסה הזאת, ועל השאור שנתערב בה, ועל הקמח שנשתייר בה, ועל הקריץ שניתן תחתיה לכשתעלה כולה גוש אחד, תוקדש זה שבידי לשם חלה. וכן הלכה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי:
תנן (י) נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה, נתנה לו מתנה עד שלא גלגל חייבת ומשגלגל פטורה העושה עיסה אם אין בשל ישראל כשיעור חלה פטורה מן החלה:
ירושלמי מה בינה לעיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה, תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא בדעתו היא תלויה:
בבלי בפ' אור לארבעה עשר אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואף על גב דמצי מסלק ליה, עיסת ארנונא חייבת בחלה ואף על גב דלא מצי מסלק ליה, מאי טעמא האי אית לה קלא והאי לית לה קלא:
תנן (יא) גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשית עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב, ואם ספק חייב, ואין חייבין עליה חומש, (יב) רע"א הכל הולך אחר הקרימה בתנור:
גירסא ירושלמית אמר רבי בון בר' חייא שני גויים שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבין, שלא היה להם שעת חובה ונפטרו, שני ישראלים שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין, שכבר היה להם שעת חובה ונפטרו, ישראל וגוי שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו, ניחא חלקו של ישראל חייב, וחלקו של גוי מהו, כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של גוי, חלקו של ישראל חייב וחלקו של גוי פטור, הלכך שניהם חייבין: תנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח, אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח:
הא (יג) מתניתין חזינא לפרושא ולברורה הכא משום דקשיא היא ועמומה, ודאי מדקתני ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שמעינן מינה דמדאורייתא היא דהויא כשל חטים, כל אימת דאיכא טעמא דחטים, ואף על גב דמערבי בגווה אורז טפי טובא. והכי נמי אסיקנא בגמרא בפרק כל הזבחים שנתערבו דמתניתין אפילו ברובא אורז היא, ואפילו הכי כיון דאיכא טעמא לא בטיל. וכיון דהכי איכא למידק דהא קי"ל כזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממשו דאורייתא, הא כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס דכ"ע לאו דאורייתא, ונהי נמי דטעמא לא בטיל היאך יוצא בה ידי חובתו בפסח הא עיקרא אורז הוא:
ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל פירושא דמלתא ופרוקא דקא פרישו טעמא דמתני' משום גרירה, והכי גרסינן התם בפ"ק דמכלתין דחלה, כמה דאת אמר תמן אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד, ודכוותה אין לך נגרר עם כולם אלא חטים ושעורים בלבד, רבי הילא בשם ריש לקיש לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החטים בלבד, שמעינן השתא דטעמא דמתניתין משום דאף על גב דעיסת האורז פטורה דלאו לחם היא, ומיהו כי מערב לה בהדי דגן ואית בה טעם דגן הדגן גוררו לעשות הכל לחם להתחייב בחלה, וקסברי בני ארץ ישראל דהאי דינא ליתיה בכוסמין ובשבולת שועל ושיפון אלא חטים ושעורים בלבד הוא שגוררין, מפני שדרך עיסה שנו ודרכן של בני אדם לעשות עיסה משאר המינין עמהן: ועוד כדקאמרי טעמא כמ"ד תמן אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין עמהם בלבד, דהכי קים להו לרבנן והכי בדקו לה, ודכוותה אין לך נגרר עם כולן ליעשות עיסה ולבוא לידי מצה וחמץ אלא חטים ושעורים, ודקים להו לרבנן דאינהו גוררין ומביאין אחרים לידי מצה וחמץ ולא שאר המינין, ורבי הילא בשם ריש לקיש סבר דאין לך גורר אלא החטים את האורז בלבד, אבל שעורין אינן גוררין אורז, ולא חטין עצמן גוררין מין אחר, שלא שנינו אלא מן החטים ומן האורז, ואילו היה מין אחר נגרר הוה תני לה במתניתין כדקתני האי, מדלא קתני אלא חטים ואורז ש"מ שאין לך גורר ולא נגרר אלא אלו. ודקא מייתי ראיה מהא מתניתין בפרק כל הזבחים דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא מדאורייתא לא בטיל קושטא הוא. ועל הדין אורחא נמי אתמר דאף על גב דחטים גוררין את האורז, אי טעמא בטל דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים, אלא ודאי טעמא לא בטיל, וכיון דלא בטיל ואיחזי לאיצטרופי בדנפשיה, כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, מצטרף לכל עונשין שבתורה, לגבי חלה ומצה נמי גורר את האורז ליעשות לחם כטעמא דפרשינן:
ואשכחן נמי התם בתלמוד ארץ ישראל דגרסינן אהדין מתניתין, מתניתא דרשב"ג דאמר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור, ר' יעקב בר אידי בשם ריש לקיש אמר הלכה כרשב"ג, א"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן עד שיהא בה רובא דגן וטעמא דגן, רב הונא אמר טעמו דגן אע"פ שאין רובא, מתניתא פליגא על רב הונא, עירב בה שאר המינין עד שיהא רובא דגן וטעמא דגן, פתר לה במינין אחרים וכו', הדין הוא גמרא דמערבאי, והכי פירושא, סיפא דמתני' הנוטל שאור מעיסת חטין ולא קתני הנותן שאור של חטים בעיסת האורז, ש"מ דמתניתין רשב"ג היא דאמר בעינן דגן כשיעור, ואין חטים גוררין את האורז אלא כשיש בחטים עצמן כשיעור החייב, ואמר רבי הילא דבעינן נמי רובא וטעמא דגן, ורב הונא פליג עליה ואמר טעמא אע"ג דליכא רובא, והוינן עלה מברייתא, ופריק בשאר מינין חוץ מן החטים ואורז, שכל חמשת המינין שעשה רוב עיסה מהן גוררין את האורז ברובא וטעמא, אבל החטים את האורז אע"ג דרובא אורז, והלכתא כרב הונא דמסייעא ליה גמרין דבבל, ומסתברא נמי דהלכתא כרבי הילא בשם ריש לקיש, דאמר לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז דמסייעא ליה מתניתין, ודרב הונא נמי מסייעא ליה דאיהו נמי סבר חטים ואורז דוקא קתני, (יד) ומיהו היכא דרובא וטעמא דגן ואית בה שיעורא מדגן קסבר רב הונא דכולהו חייבין, (טו) ורבי הילא בשם ריש לקיש לא פליג עליה בהא דהא לאו גרירה היא אלא חיובא דגופייהו הוא:
שמעינן השתא ממתניתין ומגמרא דאתמר עלה, דכל שעושה עיסה אפילו מן האורז עם החטים לעולם אינו נגרר אלא בשיש בה דגן כשיעור כרשב"ג, וכי יש בה כשיעור אע"ג דרובא אורז גורר, ואע"פ שאין בדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס, כיון דאיכא טעמא לא בטיל, ולא עוד אלא שגורר, ואילו שאר כל המינין עם החטים או אפילו אורז עם שאר ארבעת המינין אינו כן, אלא ודאי אם עשה עיסה ויש בה כשיעור מחמשת המינין ועירב בה אחד מכל שאר המינין אזלינן בתר רובא, ואי רובא וטעמא דגן חייבת, ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא ופטורה, וכן הלכתא: תנן הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא חלה אחת לכל: ירושלמי תני ואם לאו מביא ארבעת רבעים קמח ומשיך, ר' יונה בשם רבי זעירא זאת אומרת רובע שאור שנטבל במקומו טובל ד' רבעים במקום אחר, הדא אמרה שהנשוך תורה:
תנן הנוטל שאור מעיסת חטים ונתן לתוך עיסת האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, א"כ למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא, מין במינו, ושלא במינו בנותן טעם:
תנן שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן מין אחד פטורין, ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור:
ירושלמי (טז) אמר רבי יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת, שתים מקפידות, אשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים, שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת, ומקשינן אם אינה מקפדת למה היא עושה אותן בשני מקומות, ומפרקינן אמר רבי יונה בשאין לה מקום ללוש, ודייקינן מלתיה דרבי יונה אמרה היה לה מקום היכן ללוש והיא עושה אותן בב' מקומות מקפדת היא, נקי וקיבר מקפדת היא: פיסקא (יז) איזהו מין במינו החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין, השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים, רבי יוחנן בן נורי אומר שאר מינין מצטרפין זה עם זה. הא מתניתין אשכחן למקצת רבוותא דסברי בה דכללא הוא דלעולם לא מצרף לחלה אלא מין במינו בלחוד, וההיא דתנן בריש פרקין קמא ומצטרפין זה עם זה לאו לענין חלה, אלא לאיצטרופי. תדע דהא בפרק רבי ישמעאל במנחות תנן לה נמי להא מתניתין ומצטרפין זה עם זה, ואתמר עלה בגמ', התבואה והקמחין והבצקות מצטרפין למאי הלכתא אמר רב הונא לענין חדש, רב יוסף אמר לענין חמץ בפסח, רב פפא אמר לענין מעשר שני דאי אכיל ליה חוץ לחומה לקי, רבא אמר לענין טומאת אוכלין, והא קמ"ל דתבואה וקמחין דומיא דבצקות וכו' להני הוא דמצטרפין כולהון זה עם זה, הא לענין חלה לא, כדתנן מין במינו מצטרף ולא שלא במינו. והאי פירושא לא מסתבר (יח) דמכדי אנן במסכת חלה קיימינן, ועיקרא דמתניתין דחלה קתני הרי אלו חייבין בחלה, ועלה קתני ומצטרפין לחלה, משמע ולא לענין חדש וחמץ דאכתי לא תנא להו, ולא לענין מעשר וטומאת אוכלין דלא קתני להו כלל הכא, אלא הא דאתמר התם למאי הלכתא, ופריש לחדש ולחמץ ולמעשר ולטומאה, לאו מתני' קא פרישו, אלא ברייתא דתנא התבואה והקמחין והבצקות מצטרפין, וקא מפרשי דההיא לאו לחלה תניא, דתבואה וקמחין לאו בני חלה נינהו, ומדרבא שמעת מינה, דקאמר והא קמ"ל תבואה וקמחין דומיא דבצקות וכו', אלא ברייתא הוא דמפרש, אבל מתניתין ודאי לחלה תנן. ובגמרא דארץ ישראל פרישו בפ"ק רבי יוסי אמר לה סתם, רבי יונה בשם רבי יוחנן תמן בנשוך וכאן בבלול, תני רבי חייא וכולן שבללן תבואה קמחין בצקות מצטרפין, וס"ל לבני מערבא דרבי חייא הכין קתני, וכולן חמשת המינין הללו שבללן תבואה וטחנה, או קמחין ועשאן עיסה כאחת, או אפילו בצקות שבללן וערסן מצטרפין לחלה, אבל מזה עיסה לעצמו ומזה עיסה לעצמו אע"פ שהשיכן, היינו דתנן אינן מצטרפין אלא מין במינו, וכן סיפא דמתניתין כולה בנשוך, דאילו בבלול חטים ואורז מצטרפין ונגררין, ואין צריך לומר ישן וחדש אלא כולה בנשוך וכן הלכה: תנן ב' קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע אינן מצטרפין, דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה:
גירסא ירושלמית (יט) קב אורז אינו מצטרף, קב מדמע אינו מצטרף, קב תרומה אינו מצטרף, קב הגוי אינו מצטרף, קב מין אחר מצטרף, קב אשה אחרת מצטרף, קב חדש מצטרף, קב דבר שניטלה מן האמצע מצטרף. ורבי בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצרף, תני רבי חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף קב חלה אינו מצרף, מה בין קב הקדש מה בין קב חלה, הקדש ראוי לפדותו ולחייבו, חלה אינה ראויה לפדותה ולחייבה: תנן קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה רבי ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים:
גירסא ירושלמית יאות אמר ר' ישמעאל כוסמין וחטין שני מינים הם, ע"י שהוא מדמה לו את אמר מצטרף, חדש וישן לא כ"ש, אמר רבי אילא טעמא דרבנין כוסמין וחטין שני מינין הן ואין בני אדם טועין לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה, (כ) הילכך חדש וישן מצטרפין להתחייב בחלה דמין אחד הוא אלא שצריך לצרף עם כל אחד כיוצא בה:
תנן (כא) הנוטל חלה מן הקב רבי עקיבא אומר חלה וחכמים אומרים אינה חלה. (כב) שני קבין שניטלה חלתן של זה בפ"ע ושל זה בפ"ע חזר ועשאן עיסה אחת, רבי עקיבא פוטר וחכמים מחייבין, נמצא חומרו קולו:
נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה להיות מפריש עליה והולך. חלת דמאי עד שתסרח, שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. ירושלמי עד שתסרח מאוכל אדם:
תנן ישראל שהיו אריסין לגויים בסוריא, ר"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית, ר"ג פוטר. ר"ג אומר שתי חלות בסוריא, ור"א אומר חלה אחת. אחזו קולו של ר"ג וקולו של ר"א, חזרו לנהוג כדברי ר"ג בשתי דרכים:
ירושלמי הלוקח מן הנחתום בסוריא צריך להפריש חלת דמאי דברי ר"ג, וחכמים אומרים אינו צריך. אמר רבי חנינא קומי רבי מנא ויאות אמר ר"ג, מאי טעמא דרבנן, א"ל כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כך לא נחשדו על חלה בסוריא, ודוקא בסוריא שאימת קדשים עליהם, אבל בחו"ל לא. הלוקח מן הנחתום ומן האשה שהיא עושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי, מבעה"ב אם נתארח אצלו בעיסתו או שראה אותו מגבל את של אחר כדי לתקן לו עיסתו א"צ להפריש, ואם מן הסתם חייב להפריש וכן הלכה:
תנן רג"א ג' ארצות לחלה, מא"י ועד כזיב חלה אחת, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, שלאור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, מהנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור, וטבול יום אוכלה, רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה, ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות, ונאכלת עם הזר על השלחן, וניתנת לכל כהן. פירוש מא"י ועד כזיב נתקדשה הארץ בראשונה ובשניה, מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנה לא נתקדשה בקדושה שניה דעולי בבל, מהנהר ולפנים ומאמנה חו"ל כדמוכח במסכת שביעית, ור"ג לטעמיה דאמר שתי חלות בסוריא וה"ה בחו"ל:
גירסא ירושלמית של אור יש לה שיעור, שהוא דבר תורה, פירוש שיש לה עיקר בתורה, ושל כהן אין לה שיעור, שהוא מדבריהם, ויפריש לאור ולא יפריש לכהן, שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת, ויפריש לכהן ולא יפריש לאור, שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת, מתוך שהוא מפריש שתיהן לכך הוא נשאל. מהנהר ומאמנה ולפנים, זו וזו מדבריהם הן, מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת: הא דתנן וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבים וכו', בהא קמיפלגי דת"ק סבר אע"ג דמדבריהם היא אצרכוה רבנן טבילה, שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נאכלת בטומאה, וכיון דאצריך בה טהרה במעשה נשאל הוא, ור"י סבר אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון זבים וזבות נדות ויולדות וה"ה לבעל קרי, והלכתא כת"ק, הילכך אסורה נמי אף לטמא מת, וכי מהניא ליה טבילה, ה"מ בטמא שרץ ונבלות ודכוותיהו, אבל בטמא מת לא מהניא ליה טבילה ולא מידי, דאטו הזאה יש לנו. ודוקא בחלה שניה דכיבוש ראשון וסוריא, אבל חלה ראשונה דחו"ל אינה צריכה טבילה, אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, וחלה שניה מותרת לכולן כדכתבינן לעיל וכן הלכתא:
ונאכלת עם הזר על השלחן ירושלמי הורה רבי אבוהו בבצרה שהיא צריכה רוב, אמר רבי יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה, ואינה נאסרת באחד ומאה, אמר ר' זעירא מתניתין אמרה אפילו באחד ואחד, דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן, וכבר ברירנא שהיא בטלה ברוב אפילו לאוכלה זר:
וניתנת לכל כהן, ירושלמי בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה:
גרסינן בפרק ביצה שנולדה ביו"ט אמר שמואל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש, וכל שכן שהיא ניטלת שלא מן המוקף וכן הלכתא. וכד בעי למשקל חלה מאגנא מבעי לאקדומי ואפרושיה והוא מברך אשר קב"ו להפריש חלה, והדר לימא תהוי חלה, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן: ותניא בתוספתא היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות אומר ברוך אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות. מאימתי מברך עליהן משהפרישן, תניא אידך היה מהלך הפריש תרומות ומעשרות מברך משהפרישן, הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהם משום קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרא להם שם כיון שהפרישן נתקדשו, הילכך אם אין עתיד לקרות להם שם מברך קודם שיפרישן, כדי שיברך עובר לעשייתן: סליק הלכות חלה: