אור ברסלב
הלכות בכורות וחלה להרמבן הלכות בכורות להרמב"ן › פרק חמישי

הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]

הלכות בכורות להרמב"ן · פרק חמישי

המשך פרק רביעי

מתני' כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים, ופסולי המוקדשים הנאתן להקדש, (לו) ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור:

גמ' תניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי, במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום. (לז) תנן התם בכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, [דף מ.] ואוקמוה רב נחמן במסכת תמורה בבכור בזמן הזה, דכיון דאית ליה לכהן זכיה בגוויה מוכרין אותו תמים ובעל מום חי ושחוט, וגרסינן נמי התם אמר רב חסדא לא שנו אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא, מ"ט אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, מר זוטרא איקלע לגבי דרב אשי אייתו לקמיה בשרא לא אכיל, אמרו ליה אמאי לא אכל מר, אמר להו חליש לי עלמא, אמרו ליה ליכול מר דראשית הוא ומברי, אמר להו ומנא לכו הדין, ליה שמכרו לנו פלוני כהן במומו, אמר להו לא שמיע לכו הא דאמר רב חסדא, ל"ש אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל לא, ואמר רב הונא בריה דר"י משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אמרו ליה לא שמיע לן כלומר לא סבירא לן, אמר להו והא מתניתין היא, דתנן אמר לו כהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתננו לו, ואמר רב ששת מפני שנראה ככהן [דף מ:] המסייע בבית הגרנות, אמרו ליה התם לא יהיב דמי, הכא יהיבנא דמי, מאי אמרת דילמא מוזיל כהן לגביה דסבר דכי הוי ליה בכור אחרינא יהיב לי, לא מסיק אדעתיה לא שביק ודאי דנקיט בידיה ונקיט ספק דלא ידע אי הוה ליה או לא, אמרי אינשי בוצינא טב מקרא, וכן הלכתא:

ושוקלים מנה כנגד [דף מא.] מנה בבכור. (לח) והוא הדין ששוקלים בשר בכור כנגד כלי וכנגד קופיץ דהכי מוכחא גמרא דפרק אין צדין, (לט) ומסתברא לן דחלבו של בכור וגידיו ועורו וקרניו נמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא, דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר משום דחזי ליה אבל בהני לא, וגמרינן לה להאי מילתא ממעשר, דלא שרו ביה מכירה כלל בבשר, ושרו בהני, כדתניא מעשר בהמה ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו, ואתמר בהלכות גדולות חלבו של בכור מוכרין אותו לגוים, מאי טעמא בפסולי המוקדשין כצבי וכאיל כתיבי בהו, ומן התורה מותר לגוים, מיהו רבנן הוא דעשו מעלה במוקדשין, בבשרו דראוי לאכילה הוא אבל חלבו דאינו ראוי לאכילה העמידו על דין תורה:

תנן בפרק כלל גדול בשביעית לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות ולא בשקצים ורמשים, לקח בכור למשתה בנו או לרגל ואינו צריך לו, מותר למוכרו. צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם, רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין:

מתני' (מ) ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור, וב"ה מתירין אפילו גוי:

גמ' מתניתין מני ר"ע היא, דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב"ש, ובית הלל אומרים אפילו זרים, (מא) ורבי עקיבא מתיר אפילו גוי, וקיימא לן כרבי עקיבא דבכור [דף מא:] בע"מ אפילו גוי נמנה עליו, ואין צריך לומר נדות, ומי שטומאה יוצאה עליו מגופו, דהוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא, דקי"ל הלכה כסתם. מאי טעמא דרבי עקיבא דכתיב כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו גוי אף בכור אפילו גוי:

[דף מב.] ת"ר אין מרגילין בי"ט, כיוצא בו אין מרגילין לא בבכור ולא בפסולי המוקדשין, מאי טעמא במערבא משמיה דרבי אבינא אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, ר"י בר אבין אמר גזירה שמה יגדל מהם עדרים עדרים:

[דף מב:] מתני' בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם, וחכמים אומרים יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו, רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום:

גמ' (מב) ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאין עושין בו מום, ואין מקיזין לו דם במקום שעושין בו מום דברי ר"מ, וחכמים אומרים אפילו במקום שעושין בו מום, ובלבד שלא ישחט על אותו המום, רבי שמעון אומר אף נשחט על אותו המום, רבי יהודה אומר אפילו מת אין מקיזין לו דם, [דף מג.] במאי קמיפלגי במטיל מום בבע"מ, דר"מ סבר כל מום לא יהיה בו, ורבנן סברי תמים יהיה לרצון, ואע"ג דכתיב כל מום ההוא לגרמא, דתניא כל מום לא יהיה בו, אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יגרום בו מום ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבלה ויניח על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנה, ת"ל [דף מג:] כל מום לא יהיה בו אחד מום ואחד כל מום: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק הי ר"ש, אילימא ר"ש דמתניתין עד [דף מד.] השתא לא אשמועינן שמואל דדבר שאין מתכוין מותר, והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כרבי יהודה, ורב חנן בר אשי אמר שמואל הלכה כר"ש, [דף מד:] ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי, רב אמר הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר הלכה כר"ש, אלא הלכה כר"ש דברייתא:

[דף מה.] מתני' (מג) הצורם באוזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים כשיולד מום אחר ישחוט עליו:

מעשה בזכר של רחלים ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה, אמר לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום, נטל פיגום וצרם אזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו, ראה שהתירוהו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרום, פעם אחת היו תינוקות משחקים בשדה וקשרו זנבות טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו, [דף מה:] ראו שהתירוהו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו, זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר: גמ' בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא צורם אוזן הבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו, לדידיה קנסו רבנן והא ליתא, או דלמא לממוניה קנסו רבנן והא איתיה, ופשטי לה לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן, וכן בכיון מלאכתו במועד, והמוכר עבדו לגויים ומת לא קנסו בנו אחריו, דהכין אסקינן לכל חדא מינייהו בדוכתיה כדכתיב בהלכות [דף מו.] פרק מי שהפך. אמר רבא נקטינן טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק קנסא דרבנן הוא, לדידיה קנסו [דף מו:] רבנן לבריה לא קנסו רבנן:

ומעשה בזכר של רחלים וכו'. (מד) אמר רב חסדא אמר רב קטינא ל"ש אלא דאמרי ליה אלא א"כ היה בו מום, אבל אמרו לו אלא א"כ נעשה בו מום, כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מום, אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ול"ש:

זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור לאתויי גרמא, שלא לדעתו מותר לאתויי מסיח לפי תומו:

מתני' היה בכור רודפו ובעטו ונעשה בו מום הרי זה ישחט עליו: גמ' אמר רב פפא ל"ש אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל לאחר רדיפה לא, פשיטא, מהו דתימא צעריה הוא דקא מדכר קמ"ל, איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא, אלא לאחר רדיפה נמי, מ"ט צעריה הוא דקא מדכר, והלכתא כלישנא בתרא. אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, אמר רבא גדייא באודניה אימרא בשפוותיה, איכא דאמרי אמר רבא אימרא נמי באודניה, אימור דרך צדעיו נפק וכן הלכתא:

מתני' כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראלים נאמנין רועי כהנים אינם נאמנים, רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו, ר"מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:

גמ' תניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר אפילו בנו אפילו בתו, רבי יוסי אומר אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין. אתמר ר"נ אמר הלכה כרשב"ג ורבא אמר הלכה כרבי יוסי והלכתא כרשב"ג, ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא וטעמא אשתו כגופו דמיא. והכי נמי רועי כהן בי ישראל נאמן דלאו של עצמו הוא, והכי חזינן בפירושא דרבוותין. (מה) ואיכא מאן דכתב בפסקא דלא מהימן, והך סברא דידיה אתיא כלישנא קמא דאמרינן רועי כהנים בי ישראל אינן נאמנים, וס"ל דלא פליג רשב"ג אלא אמאי דמחסרא מתניתין דהיינו כהן לכהן דלא חייש איהו לגומלין, אבל על רועי כהן בי ישראל לא פליג, דכיון דסבר לא שבק לדידי כשל עצמו דמי. והך סברא לאו מעליא היא דהא כיון דאפילו בנו ובתו נאמנים סברא היא דכ"ש רועי כהן בי ישראל, דבנו ובתו הסמוכים על שולחנו ומקרבא הנאתייהו חשדא דידהו טפי מרועי כהן בי ישראל משום ספיקא דלא שביק לדידי, ואפילו [דף מז.] הכי מהימני משום דלא גזור רבנן אלא על עצמו ממש, (מו) ועוד דלא מסתבר דקאי רשב"ג אמאי דמחסרא מתניתין דוקא ולא קאי אעיקר מתניתין, אלא רשב"ג ארועי כהן בי ישראל פליג וקי"ל כוותיה, ועוד בר מן דין הא ללישנא אחרינא רועי כהן בי ישראל אפילו לת"ק נאמן, (מז) וכיון דפלוגתא דלישני היא וליתא איסורא דאורייתא אלא גזרה דרבנן גרידא, לקולא נקיטינן, ועוד דמתניתין כפשטא אתיא כי האי לישנא, וללישנא קמא דא איצטרכינן לחסורי [דף מז:] כדברי רבי יהושע בן קפוסאי, הלכך האי לישנא עדיף ונקיטינן מיניה דרועי כהן בי ישראל נאמנין וכן הלכתא. וספק בכור בי ישראל קי"ל כרב נחמן דאמר בעליו מעידין עליו, וכהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי:

איבעיא להו עד מפי עד לעדות בכור מהו, רב אסי אסר ורב אשי שרי. רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר יימר שרי בוכרא, והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור. (מח) אמר ר' אילעא לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן, מאי קמ"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, היינו מתניתין דתנן האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, מהו דתימא התם הוא דאי בעיא לא אמרה, אבל הכא דלא סגיא דלא אמר דקדשים בחוץ לא אכיל אימא לאו הפה שאסר הוא קמ"ל, דאי משום הכי הוה שדי ביה מומא דמנכר ואכיל ליה. יתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברי, אמר [דף מח.] ליה רבא זוטי לרבינא אנן משמיה דרבי אילעא מתנינן לה למימרא (מט) דהלכתא כוותיה. ר' צדוק הוה לי ההוא בוכרא רמא ליה שערי בסלי נסרים של ערבה קלופה, בהדי דקא אכיל איבזע שפוותיה, אתא לקמיה דרבי יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ, אמר ליה רבי יהושע הן, אתא לקמיה דרבן גמליאל, א"ל לא, והלכתא כרבן גמליאל, דגרסינן בפ' יום הכפורים שאלו תלמידיו את רבי אלעזר, זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך, מאי קא בעו להו, הכי קא בעו להו, כי הא דאמר רב אידי בר אבין דבר זה הניחו לו לבית הנשיא כדי להתגדר בו, הוא צריך ליטול רשות, או דלמא כיון דזקן ויושב בישיבה הוא אינו צריך, עמד רבי יצחק בן חקולה על רגליו ואמר אני ראיתי את רבי יוסי בן זמרא שזקן ויושב בישיבה היה ועומד במעלה לפני זקנו ונטל רשות להתיר בבכורות, א"ל רבא לא כך היה המעשה, רבי יוסי בן זמרא כהן היה, והכי קא בעי ליה הלכה כר"מ דאמר דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, או דלמא הלכה כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו, ואמר להם הלכה כרשב"ג, ושמעינן מינה דהלכתא כר"ג דאמר לא חלקנו בין חבר לעם הארץ ואפילו זקן ויושב בישיבה:

מתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב נאמן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, מ"ט כל מלתא דעבידא לאגלויי לא משקרו בה אינשי. אמר רב ירמיה בר אבא מנ"ל ליהודה, הא אנן קבעתא בגידול, וגידול קבע בדידיה, והכי אמרי ליה נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו, ישראל פשיטא, לא צריכא דקטן והגדיל, פי' שהיה טלה ונעשה איל, מהו דתימא לא קים ליה קמ"ל. בסורא מתנו כלישנא קמא, בפומבדיתא מתנו כלישנא בתרא, והלכתא אפילו כלישנא קמא. ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי אמר למאי ניחוש לה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו, א"ל רבינא לרב אשי ודלמא ישראל הוא ואמר רב יהודה אין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו, א"ל הכי השתא התם נהי דקדשים בחוץ לא אכיל אממונא דכהן חשיד, הכא מכדי מידע ידיע דהאי מום מובהק הוא, מ"ט אתייה לקמיה דרבנן משום כבודו של חכם על כבודו של חכם לא עבר איסורא עבד:

מתני' בכור שנסמית עינו או שנקטעה רגלו או שנשברה ידו ה"ז ישחט על פי שלשה בני הכנסת, רבי יוסי אומר אפילו יש שם עשרים ושלשה לא ישחוט אלא על פי מומחה: גמ' (נ) רבי שמלאי ורבי יהודה נשיאה תרווייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי, ואמרי לה רבי שמלאי ורבי יהושע בן לוי משמיה דר' יהודה נשיאה אמרי התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת, אמר רבא [דף מח:] ובמומין מובהקין. אמר רב יהודה א"ר ירמיה בר אבא ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל, ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחין, מאי קמ"ל תנינא ה"ז ישחוט על פי שלשה בני הכנסת, אי ממתניתין הוה אמינא אפילו שיש מומחה, קמשמע לן במקום שאין מומחה אין, במקום שיש מומחה לא וכן הלכתא:

מתני' השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם את הדמים, וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים, מכרוהו לגויים או השליכוהו לכלבים ישלמו לו דמי הטרפה:

גמ' (נא) ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים, וכן הלכתא, וכבר איכתיבא בהלכות בפרק המוכר פירות:

[דף מט.] תנן בפרק אין צדין בכור שנפל לבור רבי יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט, ואם לאו לא ישחוט, רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מבעו"י אין זה מן המוכן. במאי קמיפלגי ברואין מומין ביום טוב קמיפלגי, רבי יהודה סבר רואין, ר"ש סבר אין רואין, ואע"ג דקי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י, בהא קי"ל כר"ש דאמרינן אמי וורדינאה חזי בוכרי דבי נשיאה, הוה סבר דלא למחזי ביומא טבא, אתו ואמרו לו לר' אמי, אמר להו שפיר עבד דלא חזי, איני והא ר' אמי גופיה חזי, ר' אמי מאתמול הוה חזי וביומא טבא שיוליה הוה משייל היכי הוה עובדא, כי ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא וכו' כדכתיבא בה"ג דרבינו ז"ל, ושמעינן מיניה דבכור בהמה טהורה נוהג בחו"ל, דהא רבא בבבל הוה וקמייתי ליה בוכרא, וגרסינן נמי בפרק קמא דמכילתין ההיא גיורתא דמסרן לה אחוה חיותא לפטומה אתאי לקמיה דרבא וכו', רב מרי בר רחל הו"ל חיותא והוה מקנה [דף מט:] אודנייהו לגויים ואסר להו בגיזה ועבודה, וכן בפרק אלו טרפות רב חסדא שרא בוכרא ולא זבן מיניה, והני בהמה טהורה נינהו, וש"מ בכור בהמה טהורה נוהג בבבל, והוא אתרא דרב מרי ורבא ורב חסדא, ותו דאמרן לעיל בהדיא התרת בכור בחו"ל עפ"י ג' בני הכנסת, וליכא לאוקומה בבכור שיצא מהארץ לחו"ל, דא"כ הוו אמרין הכי בהדיא, ול"ל לאדכורי חו"ל אתרא דלא נהיג בה בכור בהמה טהורה, ולא שכיחי התם בוכרי אלא בגוונא רחיקא שבאו משם לכאן, לימא התרת בכור במקום שאין מומחה עפ"י ג' בני הכנסת, אלא ש"מ דחו"ל אתרא דבוכרא הוא, ונקט אתרא דלא שכיחא ביה מומחה לקרובי מילתא, וה"ה לכל דוכתא דלא הוו בההוא זמנא. ותנן בתוספתא דתמורה בפרק אלו קדשים תמורת הבכור והמעשר ולדן ולד ולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור וכמעשר, ויאכלו במומן לבעלים, מה בין הבכור והמעשר לבין כל הקדשים, שכל הקדשים נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר, ויש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר, ואם באו תמימים יקרבו, ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים, אמר רבי שמעון מה טעם וכו', ואע"ג דרמינן עלה בגמרא ואם באו תמימים יקרבו, ורמינהו אנטיגנוס העלה בכורות מבבל לירושלים ולא קבלו ממנו, אמר רב חסדא ל"ק הא ר"ע הא רבי ישמעאל, מאי היא דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחו"ל לא"י בזמן שבהמ"ק קיים ויקריבנו, ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ, אף בכור אינו בא אלא מן הארץ וכו', וקי"ל כר"ע מחבירו, ההיא לק"מ דלא אקשיה ר"ע למעשר אלא לומר שאינו בא מחו"ל ליקרב על גבי המזבח, אבל מקדש קדיש אפילו בחו"ל, תדע דתנן בפרקין לקמן מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל, והוינן בה לימא מתניתין דלא [דף נ.] כרע"ק, דתניא רע"ק אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחו"ל ויקריבנו, ת"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה, ממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אין אתה מעלה מעשר בהמה, ומפרקינן אפי' תימא רע"ק כאן ליקרב כאן ליקדש, דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם שמה ש"מ, ומאחר שאינו קרב למה קדוש ליאכל במומו לבעלים, הדין היא גמרא דהתם, וממילא שמעינן לאידך דקאמר ר"ע נמי בבכור יכול יעלה אדם בכור מחו"ל ויקריבנו, ת"ל וכו', דלא אתא נמי למעוטי אלא שאינו קרב, אבל ליקדש ודאי קדיש אפילו בחו"ל, דהנך תרתי מתניתא דרע"ק בני חד בקתא נינהו וחד אורחא אית להו, והא נמי דיקא מדקא נסיב לה גמרא ואכלת לפני ה' אלהיך כדדייקינן באידך ש"מ דבחדא מחתא מחתינהו ויגיד עליו ריעו, ובכור ומעשר נמי מגמר גמירי מהדדי בכל מקום, ואי אמרת אי הכי אמאי לא תני בכור בהמה טהורה נוהג בארץ ובחו"ל כדקתני במעשר, י"ל דבשלמא לענין מעשר איצטריך דלא תימה דדיניה כמעשר דגן, אי נמי כיון דמעשר ליתיה אלא דקרב שלמים, בזמן דאיכא בית אין בזמן דליכא בית לא, להכי איצטריך תנא למתניא הכי, אלא בכור פשיטא דהא בפטר רחם תלי רחמנא וחובת הגוף הוא, וממתנות כהונה הנוהגות בכל מקום היא, כפדיון הבן ופדיון פטר חמור, הילכך לא צריך למתניא בכור בהמה טהורה דנוהג מדלא תני נמי הכי גבי בכור אדם ובכור בהמה טמאה, ועוד דהא סוגין בהדיא דנהיגי בחו"ל כדכתבינן. ואיצטריכין לברורי הנך מילי משום דאשכחן לחד מרבוותא דכתב בפסקיו הכין מצות בכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ ואין מביאין בכורות מחו"ל לארץ שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך, ואם הביא אין מקבלין [דף נ:] ממנו, ולא יקרב אלא הרי הוא חולין, ואנן כתבינן מאי דסבירא לן, והכי סבירא לרבוותא, ועבדי בה עובדא למיתב בוכרי לכהני בחו"ל האידנא, וליכא למינדא מינה ולספוקי בה כלל: סליק פירקא:

תוכן העניינים

הלכות בכורות וחלה להרמבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה