אור ברסלב
הלכות בכורות וחלה להרמבן הלכות בכורות להרמב"ן › המשך פרק רביעי

הלכות בכורות וחלה להרמבן· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]

הלכות בכורות להרמב"ן · המשך פרק רביעי

הלכות בכורות להרמב"ן

מתני' הבכור נאכל שנה בשנה בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. נולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש, לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד ל' יום:

גמ' (כג) מדקתני נולד לו מום תוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן ליה, מנא הני מילי אמר ר"י אמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, איזו היא שנה שנכנסת [דף לה:] בחברתה הוי אומר זו שנה של בכור:

כד איבעיא להו היכי קאמר נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש ולאחר שנתו נמי שלשים יום, או דילמא הכי קאמר היכא דנולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש ותו לא, והיכא דנולד לו מום אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום. תא שמע בכור שנולד בו מום ט"ו יום בתוך שנתו משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו ש"מ, מסייע ליה לרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר נותנים לו שלשים יום משעה שנולד בו מום:

כה גרסינן בפרק ד' ראשי שנים איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה, אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנראה להרצאה, ולא פליגי הא בתם והא בבעל מום, בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו. (כו) ואי שהייה לבכור לבתר זמניה מעבר קא עבר עליה, איפסולי לא מפסיל, אלא אי בעל מום הוי שחיט ואכיל ליה, ואי תם הוא מקריבו, דתניא אחרים אומרים בכור שעברה שנתו יכול יהא כפסולי המוקדשים ויפסל ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה:

[דף לו.] מתני' השוחט את הבכור והראה את מומו רבי יהודה מתיר ורבי מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור:

גמ' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בדוקין שבעין דברי הכל אסור מפני שהן משתנין, לא נחלקו אלא במומין שבגוף, רבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, ורבי יהודה סבר לא גזרינן:

תניא נמי הכי השוחט את הבכור והראה מומו ר' יהודה אומר בדוקין שבעין אסור מפני שהן משתנין, במומין שבגוף מותר מפני שאין משתנין, ר' מאיר אומר אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין, מפני שהן משתנין ס"ד מומין שבגוף מי משתנין, אלא אימא מפני המשתנין. אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, ש"מ רבי מאיר קנסא הוא דקניס. ואף על גב דקי"ל רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, (כז) בהא מילתא הלכה כר"מ, דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו, והאי נמי גזירה היא. והכי אשכחן בה"ג, אבל מר בר שמואל הכהן בן חפני גאון ז"ל אמר דהא קנסא היא, כדאמרינן ש"מ קנסא הוא דקא קניס ר"מ, וקי"ל אין הלכה כר"מ בקנסותיו, ואנן לא ס"ל אלא כדברי בעל ה"ג, דהא אפילו שחט מי שאינו שלו בשוגג נמי אסור, (כח) והואיל ונשחט קתני ולא קתני ושחטו, והא בגמרא בהדיא אמרינן דגזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, וברייתא (כט) מפני המשתנין, ורב נחמן לסייועי אתא ולא למפלג, והא דאדכר קנסא לאפוקי דלאו דינא הוא ולעולם גזירה היא דקא גזר רבי מאיר מפני המשתנין כדתניא בהדיא:

מתני' (ל) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טמא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירו, אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים עד שחותכין האם שלה בשביל שלא תלד, אמר ר"ט הלכה חמורך טרפון, אמר לו ר"ע פטור אתה שאתה מומחה לב"ד וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם:

[דף לו:] גמ' תנא כשהוא משלם משלם רביע לדקה ומחצה לגסה, מאי טעמא אמר רב פפא זה הפסד מרובה וזה הפסד מועט, אי הפסדא מועט לפום פסידיה ישלם, אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, הלכך בחוץ לארץ מחצה אף לדקה:

דן את הדין וכו' הוינן עלה בגמרא לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, דהכא מחייבים בגרמי כ"ש גבי גרמי דנזיקין, דאילו לרבנן לא מיבעיא גבי דינא דפטור אלא אפי' גרמי דנזיקין פטור, אלא ר"מ הוא דדאין גבי נזיקין דינא דגרמי, וקמ"ל מתניתין דאפילו גבי דיני נמי דאין הכי, דאם מדר"מ נמי מפקת דלא שמעינן ליה דדאין דינא דגרמי אלא בנזיקין מתני' אמאן תרמיניה, ואוקמה רבי אילעא משמיה דרב בסברא דקושטא בין לרבי מאיר בין לרבנן בנשא ונתן ביד, ואקשינן בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה דנשא ונתן ביד, אלא זיכה את החייב היכי דמי, דא"ל פטור אתה, והא לא נשא ונתן ביד, אמר רבינא כגון שהיה לו משכון אצלו ונטלו ממנו:

טמא את הטהור דאגע ביה שרץ, טיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו, הא לאו הכי פטור ולא מחייבינן ליה משום דינא דגרמי, דכיון דדיינא הוא ומצוה הוא דעביד ולביה אנסיה למטעי לא מחייב בגרמא בעלמא, ולר"מ גופיה לא אלימא ליה חיובא דגורם כנושא ונותן ביד, כדאמרינן בעלמא לענין מסור ישראל שאנסוהו אנסים והראה ממון חבירו פטור, ואם נשא ונתן ביד חייב, הכא נמי רחמנא אנסיה למידן דינא ולביה אנסיה למטעי, וכ"ש בדקבלוהו עלייהו דודאי פטור, אא"כ נשא ונתן ביד. והא מתניתין אוקימנא בגמרא דדיני ממונות קמא בדקבלוהו עלייהו אבל לא קבלוהו וליתיה מומחה דיניה לאו דינא, ואי גרים ליה פסידא משלם כגרמא בעלמא, דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, ואע"ג דלא מתכוין לאזוקי כיון דלאו דינא הוא אלא פשרה בעלמא הוא ואסור ליה למידן מזיק הוא פושע הוא. ודמיא לההיא דאמרינן במראה דינר לשולחני דבין אומן בין הדיוט חייב כל היכא דצריך למגמר, דהתם כיון דשכיחא במילתא טעותא טפי לא הוי ליה למחזי אא"כ הוא מומחה דלא צריך למגמר כלל, וכיון דפשע דיינינן ביה דינא דגרמי ומשלם. והכי נמי במי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו ולא טעה לא משתרי לפומיה מזיק הוא, ואפילו לא עבד ביה איהו מעשה מחייב, דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי, ומיהו לרבנן מדינא לא מחייב אא"כ נשא ונתן ביד, דלא עדיף ממסור ושורף שטר ומוחל שטר. והא דלא אקשינן ברישא נימא תנן סתמא כר"מ מדינא דגרמי, מסתברא לן משום דהכא קנסא הוא דקנסי ביה רבנן דלא ליתי למשרי בוכרי, אלא מאן דמומחה ושקיל בהו רשותא, כדאמרינן התם דבר הניחו לבית הנשיא להתגדר בו. ואיכא מאן דאמר דמתוקמא כשנטל ונתן ביד דומיא דסיפא. ואנן לא חזינן לה האי טעמא, דהא ונשחט על פיו קתני, ומיהו כיון דקי"ל כר"מ לא איכפת לן מידי לענין הלכה:

ומעשה בפרה שניטלה האם שלה וכו' ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה הוא וטועה בדבר משנה חוזר, חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה את, ועוד אי נמי בשיקול הדעת טעית, מומחה ב"ד אתה וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם. הא דאקשינן הכא ותיפוק ליה דטועה בדבר משנה חוזר, טעמא דמילתא דכיון דאילו איתא לפרה הדרא, אף על גב דהשתא ליתא פטור דלאו כלום עבד, ואף על גב דאסיק עלה שמא דטרפות כיון דלא מתסרא בדיבוריה לאו ברי הזיקא, וקיימא לן דלא דיינינן דינא דגרמי אלא אם כן ברי הזיקא, דומיא דמוחל שט"ח ומסור וכל אביזרייהו כיון דאוקמינהו עליה מקלא קליה, אבל כל היכא דלאו מיניה אתא כוליה הזיקא, אף על גב דאיהו גרם ליה כגון האי דאמר טריפה ומש"ה אוכלה מרה לכלבים, כיון דאילו איתא הדרא הו"ל גרמא בנזיקין, וקי"ל גרמא בנזיקין פטור, אלא מיהו אם נטל ונתן ביד מזיק הוא וחייב. והאי דאקשינן ובפרק אחד דיני ממונות ותיפוק ליה דטועה בדבר משנה חוזר, וכיון דאילו הואי פרה הוה הדרא ודיניה לאו דינא ולא כלום עבד, היינו טעמא דאקשינן הכי משום דהך מעשה דר"ט לאו בשנשא ונתן ביד היא דלאו אורחיה דר"ט בהכי, ועוד דהך רומיא דהכא כרומיא דהתם בפרק אחד דיני ממונות, דהוא אליבא דרב ששת דמוקי לה לכולה מתניתין בשלא נשא ונתן ביד, אבל בשנשא ונתן ביד ודאי אי ליתא לעובדא מזיק הוא וחייב, אלא אם כן היה מומחה לב"ד, שכל המומחה לב"ד פטור מלשלם. וכבר איתברר האי דינא שפיר בהלכות אחד דיני ממונות:

[דף לז.] מתני' הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בגסה בין תם בין בעל מום:

גמ' מאי טעמא האי נפיש טרחיה והאי לא נפיש טרחיה. בין תם בין בעל מום, בשלמא בעל מום משום דקא שרי ליה, אלא תם אמאי דא"כ אתו למחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקא שרי ליה משום אגרא, אי הכי תם נמי אמרי בעל מום הוא והאי דלא קא שרי ליה סבר כי היכי דלישקל אגריה זמנא אחריתי, חד זמנא תקינו ליה רבנן תרי זמני לא תקינו ליה רבנן. טעמא דהא מתניתין כדבתרא משום דאסור למשקל אגר דינא ואגר הוראה, ומאן דשקיל בהו מבטיל דיניה ומבטלא נמי הוראה דיליה, ומשום הכי אין שוחטין על פיו, דאילו משום חשדא כיון דשקל בין תם בין בעל מום ליכא חשדא, ואפילו למאן דליתיה כאילא ביבנה, ואי הוי איכא למיחש לחשדא לאילא נמי אסור, דלא פלגינן בחשדא בעלמא בשום דוכתא בין צורבא מרבנן לאיניש אחרינא, אלא משום אגר הוראה הוא דלא לבעי למשקל מידי בגוויה, אלא אי קא טרח לשקול טרחיה ובטילותיה כדמוכחי כל חד וחד לפום שעתיה, אבל אגר ראיה לא, אלא א"כ היה מומחה לרבים כאילא ביבנה דהתירו לו אגרא, דכיון דכ"ע מייתו לדידיה וכל שעתא ושעתא בעי למחזי להו, וכי לא מייתו ליה נמי השתא אתו ומייתו וקא מיבטיל ממלאכתו לגמרי תקינו ליה רבנן באגריה מילתא מציעתא, ד' איסרות בדקה ואוסיפו ליה נמי בגסה אגר טרחיה דמיתוסף ליה ופסקו ליה ששה, וכל כי האי גוונא הויא לה אגר בטלה דמוכח ושרי למשקל הכי בין בדינא בין בהוראה כדאתמר בשני דייני גזרות: מתני' הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, להעיד עדותו בטלה, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אם היה כהן מטמאו מתרומתו ומאכילו ומשקהו, אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל:

גמ' מנה"מ אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם חקים וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם, תנ"ה כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם, ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר ת"ל אמת קנה ואל תמכור. תנן בנדרים המודר הנאה שוקל לו את שקלו וכו', ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא מקרא מ"ט לא ילמדנו, משום דקא מהני ליה, מדרש נמי הא [קא מהני ליה], $CD אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש, מאי פסקא הא קמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל, מאי שנא למדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם אף אתם בחנם, מקרא נמי בחנם, רב אמר שכר שימור, ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים, והלכתא כרבי יוחנן דאפי' שכר פיסוק טעמים שרי למשקל:

ירושלמי שם וכן חמי מתניין נסבין אגריהון, א"ר יודן ברבי ישמעאל שכר בטלה הן נוטלין. להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אוקימנא בשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הבאה ומילוי שרי למשקל דאגר טירחא הוא ולא שכר מצוה, וכן לענין עדות ודין כה"ג שרי:

ירושלמי תמן תנינן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים כך היא מתניתין החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלים, חד בר נש אזל למידן קומי רב הונא, א"ל אייתי לי חד בר נש דיסוק לדיקלא תחותאי רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע סהדי לחד בר נש, אמר לו הב לי אגרי, ותניא כן נותנין לדיין שכר בטלותו ולעד שכר עדותו. חד בר נש סאיב חד כהן אתא עובדא קמיה רב יצחק ואכליה חולין סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכן. ומסתברא לן דמאן דחשיד ליטול שכרו לדון ולהעיד שכל דיניו בטלין משום דחיישינן דלמא אגרא שקל בהו, אבל אי איתברר מילתא דלא שקל מינייהו בהאי דינא כלום דיניה דינא, דלאו פסילותא דידיה הוא דהא לאו לאצלויי דינא שקל ולאו בתורת שוחדא אלא בתורת אגרא הוא דשקל מינייהו, ובטילותא בעלמא הוא דמיבטל דינא משום דשקל ביה אגרא ורחמנא אמר בחנם, הלכך כי קים לן דלא שקל כלום בהאי דינא דיניה דינא ועדותו עדות:

אם היה זקן מרכיבו על החמור, תנא כפועל בטל, אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מיניה:

מתני' (לא) החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות [דף לז:] שאינן עבודים, רבי אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי אבל לוקחים ממנו טווי ובגדים:

גמ' בשר צבאים דמחליף בדעגלתא. ולא עורות שאינן עבודין הא עבודין זבנינן אם איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר אי שמעו ביה רבנן ומפסדו לי מינאי. אבל לוקחין טווי ובגדים, השתא טווי זבנינן בגדים מבעיא, מאי בגדים נמטי: מתני' החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי ר' יהודה, ורבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו: גמ' והלכתא כר"ש דאמרי' ההוא גברא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במר דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי, אמר ליה רב פפא לרבא כמאן כר"י, אי כר"י אפי' מים ומלח נמי, לעולם ר"ש ובאיסורא דגופיה קנסינן ליה סתם דרדקי גרו באמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחי וגרי להו באמגוזי ומייתי ליה תרבא דאטמא ומזבין ליה במר דכנתא:

מתני' החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו: גמ' סתמא כר"מ (לב) ולית הלכתא [דף לח.] כר"מ כדמברר באידך פרקין. החשוד על זה ועל זה וכו', כיון דחשוד אדאורייתא כ"ש אדרבנן. ויש שהוא חשוד על הטהרות, מאי טעמא נהי [דף לח:] דחשיד אדרבנן אבל אדאורייתא לא חשיד. (לג) תניא עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר א' נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ, וחכ"א אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. וגר שקבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר לעבודת כוכבים, נפקא מינה דאי קדיש קידושיו קידושין, וכי (לד) אמרו רבנן אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד הני מילי בדחמירא מיניה, וא"נ קילא מיניה ואית ביה אנפא דחומרא, כגון הא דקתני מתני' שביעית ובכורות, דהאי בעי חומה והאי לית ליה פדיון, דאיכא למימר ע"ה חמירא ליה הא וקילא ליה הא, א"נ כי ההיא דאמר רבא זונה גויה וישראל מסובין חמרא שרי, דנהי דיצרא דעבירה תקיף להו דיין נסך לא תקיף להו, הא כל היכא דליכא למימר ביה חד מהני אנפי (מודו רבנן כיון דחשוד אחד חשוד נמי אאחרינא), ואי חשיד אחמורה דלא תקיף בה יצרא טפי נמי חשיד לדכותה וכ"ש אקילתא, וה"מ בסתם ע"ה לדברי חבירות, אבל היכא דחשיד ודאי לתרוייהו והדר איחשיד אחדא מינייהו חשיד נמי אאידך, דאמרינן מיגו דחשיד אהא חשיד נמי אאידך ואפילו מקילתא לחמירתא:

ת"ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, רבי יוסי בר רבי יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה, וכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' העבודה המסורה לבני אהרן, כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה:

ת"ר הבא לקבל דברי חבירות אם ראינוהו שנוהג בצינעה בתוך ביתו מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו, ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו, רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחי אומר בין כך ובין כך מקבלין אותו והוא למד כדרכו והולך:

ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים, בניו ובני ביתו אין צריכים לקבל בפני ג' חברים, רשב"ג אומר אף בניו ובני ביתו צריכים לקבל בפני ג' חברים שאינו דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל:

ת"ר הבא לקבל עליו דברי חבירות צריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, [דף לט.] ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים, וזקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה חברים שכבר קבל עליו משעה שישב, אבא שאול אומר אף ת"ח אינו צריך לקבל בפני ג' חברים, ולא עוד אלא שאחרים מקבלין לפניו. טעמא דתנא קמא משום שמיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמן שאין מוסרין טהרות לכל אדם, אבל בכל מילי כאבא שאול קיימא לן דאמר תלמיד חכם אינו צריך לקבל, אלא מסתמא נאמן לכל מילי ואף אחרים מקבלין בפניו:

ת"ר אשת חבר הרי היא כחבר, חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הם בחזקתן עד שיחשדוהו, וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתפסל ואיתא בהלכות בפ' אין מעמידין:

ת"ר אשת ע"ה שנשאת לחבר וכן בתו של ע"ה שנשאת לחבר וכן עבדו של ע"ה שנמכר לחבר כולם צריכים לקבל עליהם דברי חבירות בתחלה, אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ אינם צריכים לקבל דברי חבירות בתחלה:

ת"ר וכולם שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר"מ, ר' יהודה אומר חזרו במטמוניות וכו', כדכתיבא בהלכות לפני אידיהן של גויים:

ת"ר בראשונה היו אומרים חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבירותו, פירש אין מקבלין אותו, חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם. רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא הוה קא עייל גביה רבה ורב יוסף וד' מאה זוגי דרבנן, שמע דקא אתו קטיר להו ד' מאה תכתכי, לסוף שמעו דנעשה גבאי, שלחו ליה זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה, שלח להו הדרי בי, רב יוסף לא אזל רבה אזל, רב יוסף אמר תנינא פירש אין מקבלין אותו, רבה אמר תנינא חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם, וכן הלכתא: ת"ר (לה) כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו. אמר מר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו, במאי עסקינן אי לימא בחד ומי מהימן, אלא בתלתא ומי חשידי, והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד, לעולם בחד וכדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה:

וגרסינן באידך פרקין אע"פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו אבל מורה בהן הלכה לתלמידיו ותלמידיו רואין לו, איני והאמר רבא אמר רב הונא אמר רב ת"ח המורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאחר מעשה אמרה אין שומעין לו, איהו נמי מורה הלכה ובא, מעיקרא [דף לט:] קמא פירוש קודם מעשה, כגון האי דבכור דשייך בדידיה וכגון עובדא דרב יהודה דאיתא בעשרה יוחסין:

סליק פירקא:

תוכן העניינים

הלכות בכורות וחלה להרמבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה