הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ
פתיחה להלכות בשר בחלב · סימן צו
דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר ובו כ"ו סעיפים ובש"ע ה' סעיפים:
א (א) נ"ט בר נ"ט ונטל"פ לא שייך בדברים חריפים. דאגב החריפות עושה מה שנפלט מהבלוע לכלי לשבח ועדיף ג"כ מנ"ט בר נ"ט דמחמת החריפות ודוחקא דסכינא מוציא מן הכלי גוף הטעם שבו. ועדיף מאלו נתבשל בו דאפי' לדעת המתירין נ"ט בר נ"ט ע"י בישול כמש"ל (סי' צ"ה סי"א) מ"מ בדברים חריפים מוציא עיקר הטעם ואפי' בדיעבד אוסר. ולכן צנון או סילקא דהיינו תרדין (וע' שפ"ד) שחתכן בסכין ב"י אפי' הוא נקי:
ואם אינו מקונח אפי' אינו ב"י דמסתמא שמנונית קרוש על פניו. אסור לאכלן בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילה דהיינו כעובי אצבע. או שיטעמנו הישראל ויאמר שאין בו טעם בשר ואז מותר בהדחה. ואפי' לדידן סמכינן אטעימת ישראל. דדוקא אטעימת קפילא עובד כוכבים פסק רמ"א דלא סמכינן. ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא סמכינן אפי' אטעימת ישראל מטעם דאין אנו בקיאין עכשיו בטעימה זו (ש"ך). ופר"ח כתב דאפי' לכתחלה סמכינן אטעימת ישראל (וע' בה"ט סק"ב ובסי' צ"ח ס"ק ה'. זהו דעת רש"י וסובר דלא אמרינן חורפי' מחלי' לי' לשבח אלא גבי חלתית ולא בשאר דברים החריפים ע"כ כתב כאן שאינו אוסר אלא ב"י או שאינו מקונח וע' ס"ז):
ב וי"א דה"ה לאינו ב"י והוא מקונח (הוא דעת התוס' דס"ל דכל ד"ח מחלי' לי' לשבח כמו חלתית). ואם לא נטל מהם כדי נטילה וגם לא טעמן ישראל ובישלם בחלב צריך ס' כנגד מה שנגע מהסכין בהם אם יודע בבירור עד כמה נגע. ומן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין ובעינן ס' נגד כל הלהב אם הוא פחות מכדי נטילה. ואם הכ"נ הוא פחות מהסכין סגי בס' נגד הכ"נ. וה"ה לחתכן בסכין של עובדי כוכבים. והמנהג כהי"א אלו דאין חילוק בין ב"י לשאב"י ואפי' הוא מקונח (ח"ד) מיהו בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו ב"י והוא נקי מותר:
ג ואם חתכן דק דק בסכין של איסור צריך ס' כנגד כל הצנון משום דנ"נ לדידן דאמרינן בכל האיסורים נ"נ ומ"מ בחתך במקום א' די בס' נגד מקום הנטילה. ולא אמרינן דהכ"נ הוי איסור דבוק ויצטרך ס' נגד כל הצנון. כיון דאין הנטילה איסור מ"ע. וגם אינו איסור ניכר ומובדל לא אמרינן בי' איסור דבוק. אבל בסכין של בשר לחלב לעולם א"צ ס' רק נגד הסכין אפי' אם הוא בפחות מהכ"נ. דהא לא שייך בי' נ"נ כיון שמתחלה היתר גמור הי' (ח"ד). עוד יש חילוק בין סכין של איסור לשל בב"ח. דבסכין של בשר כשיש ס' אין צריך להסיר הבצלים. ובסכין של איסור צריך להסירן אפי' בדאיכא ס'. אבל קודם הבישול אין חילוק בין סכין של בשר לחלב לסכין של איסור. כשחתך במקום א' די בכדי נטילה ואם חתך דק דק אסור כולו לבשלו בחלב לכתחלה (שם בח"ד):
ד וי"א דבין בסכין של איסור ובין בסכין של בשר לחלב ואפי' לא חתך אלא במקום א' כולו אסור. דע"י דוחקא וחורפא מתפשט האיסור בכולו ובעינן ס' נגד כל הסכין וכן נוהגין לכתחלה. אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה אם לא חתך דק דק. ולא מיקרי בדיעבד אלא אם כבר נתבשל (ש"ך וע' פמ"ג בשפ"ד):
ה וכ"ז אם חתך הצנון עצמו. אבל אם חתך הירק של הצנון. וכן זנבות השומין והבצלים. דהיינו השרשים שלהם לא מקרי דבר חריף. ואפי' לא נשאר מן הירק רק כרוחב קש של חיטים מותר הצנון (רמ"א). והמנהג לקנות חריי"ן אף שנראה שנחתך. דתלינן מסתמא שלא נחתך בסכין אלא במרא וחצינא שכן דרכם. וכן בצנונות כל שהן חתוכין לצד זנבותיהן עד חצי הצנון תלינן במרא וחצינא. אבל למעלה מזה לא. וצריך לדקדק בבצלים כי הרבה שחותכין הזנבות וזה ודאי נעשה ע"י הסכין ואסור לקנותם אם לא שנשאר בהם כרוחב קש. אך הני בצלים כשהן קטנים אינם חריפים כ"כ ואם חתכן בסכין שאב"י יש להקל במקום הפסד (וע' פ"ת ס"ק ב' ב' מהד"ד):
ו ואם ספק שנחתך בסכין או אפי' נחתך ודאי בסכין אלא ספק אם הי' הסכין ב"י א"ל ואי אפשר לקנות אחרים שאינו בנמצא. קונין אותן וחותכן כדי נטילה. דכיון דיש ספק סמכינן על דעת המחבר דאינו אוסר יותר מכדי נטילה אבל אם אפשר לקנות אותם שאינם נחתכין נוהגין לאסור כולו (ח"ד). ואם בידוע שהי' הסכין ב"י אלא שמסופק אם חתך בו בצנון דאיתא בגמ' להדי' דהוי דבר חריף אזלינן לחומרא ואסור כולו. ובחריי"ן די"א דלא מיקרי ד"ח מקילינן (ש"ך בשם הגהת או"ה וע' פ"ת סק"ב בשם הכו"פ ושו"ת תו"י). ואותו חריי"ן הנקנה מעובד כוכבים וענפיהן חתוכות כדי ליפותן. נ"ל דאסור לקנותם דזה ודאי נעשה ע"י סכין וסתם סכין אינו נקי:
ב (ז) דעת הרבה פוסקים וכן סתם בש"ע דאפי' תרדין ושומין ובצלים וקרישין ותמכא שקורין חריין. וכן חומץ אפי' אינו חזק. ובארשט ואפי' אינו מחומץ הרבה עדיין. כיון דאיתא לקיוהא דפירא. ודגים מלוחים כמו הפרינג וכן תבלין שקורין אינגבער ופירות חמוצים וכיוצא בו כגון לימונים ואתרוג (וע' מג"א סי' תמ"ז). כל אלו יש להם דין דבר חריף לכל החומרות. ולפיכך אם חתך דברים אלו בסכין של בשר אפי' אב"י והוא מקונח אסור לאכלו בחלב. וכן אם חתכו בסכין של איסור ודינו כדלעיל. ובהפ"מ יש להתיר בחומץ שאינו חזק או בבארשט שאינו מחומץ הרבה דהיינו שיכולים לשתותו חי. ואפי' בדבר שהוא חריף לכ"ע אם לבנו בביצים או נתנו בו מים בטל חורפיה (חכ"א וכ"כ מש"ז סק"ט והכל לפי ראות עיני המורה):
ח ואם עמד הבארשט בכלי איסור קודם שנתחמץ ואח"כ נתחמץ באותו הכלי איסור. נאסר דהא אחר החימוץ מקבל ג"כ טעם מהכלי כששוהה בתוכה שיעור כבישה אחר שנתחמץ. ואם הורק לכלי אחרת קודם שנתחמץ כיון דהי' לפגם הטעם הב' שקיבל והי' נ"ט בר נ"ט בשעה שהי' לפגם. הוי כנ"ט בר נ"ט דהתירא דמותר. אף שכשנעשה חריף מושבח הטעם (ח"ד וח"י):
ט מי סובין שקורין קוואס דינו כמו בארשע אם יכול לשתותו חי הוי כפירות חמוצים דשרי במקום הפסד לעיל ס"ז ואם אינם יכולים לשתותו חי הוי ד"ח כצנון. ומי סובין היינו שדרך להחם מים בכ"ר על האש ונותנם בסובין בחבית ע"י עירוי ושוהא שם יום או יומים ונעשה מחומץ. ואם הוחמו המים בקדירה חולבת ב"י לכתחלה אסור עם בשר ובדיעבד שרי דהוי נ"ט בר נ"ט. ואף שבדבר חריף לא שייך זה וכדלעיל ס"א. מ"מ הרי בשעה שקיבלו המים טעם לא הוי חריפות וכשנתחמצו אח"כ כבר חלף והלך לו הטעם. ואם הוחמו בכלי איסור אסור אפי' הקדירה הי' אב"י (וע' מש"ז ס"ק ט'). ויש אוסרים אפי' דיעבד ואפי' בקדרה חולבת (וע' פ"ת ס"ק ד' ב' תשובת פר"ת סי' כ"ב):
י ואם הוחמו בקדרה חדשה רק שעירה לחבית חולבת. מותר לכתחלה עם בשר כדין עלו שנתבאר לעיל סי' צ"ה. והיינו דוקא שנטלו משם המי סובין קודם חימוצן. ואף שנתחמץ אח"כ ובישלו עם בשר מותר מתרי טעמי חדא דהוי נ"ט בר נ"ט מחבית למים וממים לבשר. ב' כיון שנשתהא קודם החימוץ מעל"ע הוי נטל"פ ומה שנעשה חריף אח"כ אין מזיק לנ"ט בר נ"ט דמעיקרא. וי"א דבכלי איסור אפי' אב"י ולקחו משם קידם החימוץ אפ"ה כיון שנשתהא מעל"ע בלע איסור וכשנתחמץ אח"כ הוי כפגום ולבסוף השביח דקי"ל דאסור (פמ"ג במש"ז סק"ט דלא כח"י בסי' תמ"ז וח"ד שכתבו דאף שנתחמצו אח"כ לא אמרינן שוב מחלי' לי' לשבח דליתא מ"ד אפוגם ולבסוף השביח וע' תשו' פר"ת שהשיג עליו והניח הדבר בצ"ע). ואם נשתהא בחבית עד שנתחמץ ושהא שם כדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח לאחר החימוץ אז אסור לכ"ע בין בחולבת וכ"ש בכלי איסור. דנטל"פ ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח ואפי' דיעבד אסור וכמש"ל ס"ח (וע' פ"ת סק"ד):
יא הא דדגים מלוחים נקרא דבר חריף. היינו דוקא הערינג וכיוצא בו כגון טארא"ן וריבע"ן. אבל שאר דגים שנמלחו לא מיקרי ד"ח וכדלקמן סעי' י"ב. ואם חתכן בסכין של איסור די בגרידא בעלמא. וכן בכל החריפים לא נקרא המאכל חריף בשביל מעט מלח או תבלין שיש בו. אלא דווקא כולו או רובו וכמש"ל סי' צ"ה ס"ח. ואם הי' איסור בעין על הסכין אף במליחה מועטת אסור. דאין אנו בקיאין בין מליחת צלי לקדרה (ח"ד). ומ"מ מותר לאכל מרקחות חריפים של עובד כוכבים כגון זנגביל וכיו"ב דיש להם כלים מיוחדים לכך או תולשין אותן. ואין להחמיר כ"כ בזנגביל (רמ"א ועט"ז וש"ך ס"ק י"ז ובשפ"ד שם):
יב דבר חריף יבש. הש"ך מתיר בהדחה והמנ"י מסיק דד"ח אפי' יבש בולע אגב דוחקא וכ"ד השפ"ד וכן עיקר ובשמים שקיבלו טעם בשר ואח"כ דכו אותם במדוכה. אז כשהטעם בשר הי' כחוש אינו בולע המדוכה כלל דאין דבר הבלוע יוצא בלא רוטב. וכשהבלוע שמן דאז בולע המדוכה טעם בשר. מ"מ כשדכו אח"כ בשמים לא נאסרו לחלב. דכללא הוא דד"ח אף שבולע כל הטעם מהכלי והוי כטעם ראשון. מ"מ כשמפליט הד"ח לדבר אחר אינו מפליט כל הטעם והדבר האחר שמקבל הטעם ממנו הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. עוד כלל אחר בד"ח דאע"ג דמשוי לשבח מה שנפלט מהקדרה לתוכה. מ"מ אינו עושה לשבח הבלוע בקדרה. דאע"ג שגם עכשיו נבלע החריפות בתוך הקדרה מ"מ אינו נבלע בתוכה אלא טעם קליש והיינו נ"ט בר נ"ט. וכבר כתבתי זאת בסי' צ"ה ס"ט (וע' ח"ד ובביאוריו ובחכ"א):
ג (יג) תבלין שנידוכו במדוכה של בשר אפי' אב"י. וכן מלח וכל דבר חריף שנידוך. חד דינא להם דאסור לאכלן בחלב (וכדעת רמ"א וכן עיקר). והטעם משום דהוי האי מדוך כמו בית שאור והוי כמו צנון שחתכו בסכין של בשר דלא שרי מכח נ"ט בר נ"ט אפי' באב"י (ש"ך ס"ק י"ט). ודוקא נידוכו דהוי דוחקא אבל לא כשהיו נתונים במדוכה או בקערה של בשר (ח"ד וע' באו"ח סי' תמ"ז ס"ו). וכ"ש כשנידוהו במדוכה של איסור אפי' אב"י דנאסרו התבלין. ומ"מ הותר לקנות מעובד כוכבים הבשמים שנידוכים במכתשת שלהם לפי שהוא קבוע לבשמים ואין לחוש שמא נידוך בהם דבר איסור וכמש"ל סי' י"א (וע' בתשו' נ"ש). וכן הדין ברוכלין המתעסקים במלאכת רפואה שמוכרים בשמים כתושים דודאי יש להם לבשמים מדוכה בפ"ע (ב"י בעמ"ז):
יד אכן בכרכום שקורין זאפר"ן אסור לקנותו מן העובד כוכבים כשהוא כתוש מפני שמערבין בהם בשר סוסים ואינו ניכר. אבל באינו כתוש נוהגין לקנותו ואין חשש. ואף שהרשב"א הי' נזהר מכרכום מטעם שהיו מזלפין עליו יין הרבה וגם מערבין בו חוטי בשר יבש וכמ"ש בשמו הש"ך בסי' קי"ד ס"ק כ"א. היינו בימיו שהי' יודע בודאי שבכל ארץ ההיא היו מזלפין עליו. אבל אנן דלא ידעינן בודאי אמרינן דבודאי א"א שלא יהי' א' מהם שלא יזלף ומציל על כולם. ותו דהרשב"א הי' יודע שמערבין בהם יין הרבה ולא הי' בהם ס'. אבל בכרכום שלנו נראה דמסתמא אית בי' ס' דהא אין טועמין כלל טעם יין בכרכום. ולחששא שמערבין בו חוטי בשר יבש ג"כ אין לחוש בכרכום שבארצינו. שהדבר ידוע וברור שיש רובא דמנכר כרכום ובטל ברוב מותר לבטלו אפי' לכתחלה ליתנו בתבשיל דודאי יש ס' בתבשיל. ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יש כאן שום איסור. ועוד דהכרכום שלנו הוא יבש כעץ א"כ אפי' אם ימצא חוט בשר יבש כעץ לית לן בה כמו דקי"ל בעור הקיבה שנתייבש כעץ דלית בה לחלוחית דשרי. וכן נוהגין. (וע' בש"ך שם שהאריך בראיות מוכרחות להתיר):
ד (טו) מי לימוני"ש שמביאין העובדי כוכבים הרבה ביחד. וכן חתיכות דג מלוח שמביאין העובדי כוכבים בחבית מותרים. אפי' לאותן המחמירים בכרוב פרוס כדלקמן סעי' ט"ז הכא מותר כיון שיש עוד סברא לומר שיש להם כלים מיוחדים (ח"ד). וכן תפוחים חמוצים וכיוצא בהם מותר לקנותן מהם מפני שמביאין הרבה ביחד. ואף אם נאסרו מקצתם שנחתכו בראשונה בסכין שלהם. נתבטלו באחרים הנחתכים אח"כ שאינן נאסרים כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים. ומה גם שלהרבה פוסקים לא מיקרו דבר חריף כלל. (אבל צנון ובצלים שהם בודאי חריפים אפי' חתך הרבה הכל אסור וע' ש"ך):
טז ולכן אוכלין בקצת מקומות כרוב פרוס שקורין קרוי"ט או קומפשט אע"ג דפרוס וחתוך אחר שנתחמץ (דאלו קודם שנתחמץ אין בו חשש תולעים דאל"כ בלא"ה אסור וכמש"ל סי' פ"ד סעי' כ"ח). ויש מקומות שמחמירין בזה מפני שחותכין אותן בסכינים שלהם ואגב חורפייהו בלעי. אבל שאר דברים כגון תפוחים או פירות יבשים (כן הגיהו הט"ז וח"ד ברמ"א וע' בה"ע סקט"ו) נוהגים בהם היתר כמו בלימוניש ואין להחמיר כלל. ואם חתך התולעת עם הפרי מותר ע"י קליפה ואף בצנון אם חתך התולעת אינו אסור יותר מכדי קליפה ח"ד וע' בה"ט):
יז פירות חמוצים אע"ג שנתבאר לעיל דהוי דבר חריף מ"מ במקום הפסד יש להקל. דהא י"א דוקא חלתית הוי ד"ח (ט"ז ס"ק ח'). ועכ"פ יש להקל בדברים שאינן חריפים וחמוצים הרבה אם חתכן בסכין שאב"י ולסמוך על הפוסקים דס"ל דאף בצנון אינו אוסר רק דוקא ב"י. ובמקום הפ"מ אפשר דיש להקל אף בב"י ולסמוך על הפוסקים דס"ל דאף בדברים חריפים מותר נ"ט בר נ"ט. אבל בסכין של איסור וב"י אין להקל כלל (חכ"א וע"ש):
יח פירות שאינם חמוצים שחתכן בסכין של בשר מותר לאכלן בחלב ובלבד שיגרור מקום החתך דסתם סכין אינו נקי. אבל הדחה לא מהני. וכן בכל דבר שיש בו לחות לא מהני הדחה. דאדרבה מכח הלחות נדבק בהם השמנונית (וע"ל סי' צ"א ס"א):
ה (יט) מין לפת שקורין בוריקע"ס ובלעז רויט"ע ריב"ן אם בישלו אותן במים כדי לרככן כדרכן בכל המדינות, לכ"ע לא מיקרי דבר חריף. ואף אם נאמר דהוי כצנון ושאר דברים חריפים. אגב המים בטל חורפייהו. ובפרט שי"א שכל דבר חריף שנתבשל בטל חריפותם וכמש"ל ס"ז (וע' פ"ת שם). ובאמת בבארשט ובוראקיש וקוואס ושצאוויל וכל כיוצא באלו הכל לפי ראות עיני המורה (וכמש"ל ס"ז בשם המש"ז):
כ אם חתך בסכין של בשר לפת שקורין ריב"ן ומער"ן ושארי לפתות סגי בהדחה ולא עוד אלא אפי' צנון שחתכו אחר הלפת שרי בהדחה. לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מן הסכין. ודוקא לפת אבל אם חתך ירק או לחם לא מהני לחתוך צנון. ודוקא בדיעבד מותר ולא לכתחלה. ואפי' לפת אין להתיר אא"כ שחותך תמיד בין כל חתיכה צונן חתיכת לפת. ודעת מהרש"ל שמותר אפי' לכתחלה לחתוך לפת כדי לחתוך בו צנון ולא חיישינן דלמא משתלי ואכיל בלא הדחה. כיון דהדחה גופא הוא רק חומרא. ועוד שיכול להיות שיאכל בלא חלב (ש"ך ס"ק כ"ג וע"ש):
כא חתך קישואין כגון אוגערקעש או קירבעם. מדינא סגי בהדחה כמו בלפת כיון דצונן בצונן הוא. אלא שמתוך לחותו א"א להדיח אותו וכמש"ל דאדרבא ע"י הדחה נסבך בהם יותר. ומש"ה בעי גרידא והוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהי' גסה קצת שתוכל להנטל כאחת משא"כ בגרידא וכמש"ל סי' צ"ב (וע' ש"ך ס"ק כ"א בשם הר"ן):
כב רי"ב אייזי"ן שגורסין בו חריי"ן שנחתך בסכין של בשר אסור לגרור בה גבינה ואפי' לחם לאכל עם חלב אסור לגרור עליו משום דא"א לנקותו היטיב. אבל אם גררו חריי"ן על קערה חולבת נקייה אפי' ב"י מותר לאכל החריי"ן עם בשר. דל"א אגב חורפי' בלע אא"כ כשיש ג"כ דוחקא או שמנונית אבל כאן אין דוחקא ואין שמנונית (ט"ז וע' מש"ז שכתב דלכתחלה אפשר דאסור. ומיהו בכלי איסור הוי כדיעבד והניח בצ"ע וע"ש):
כג הא דאמרינן לעיל ס"כ דבחתך לפת סגי בהדחה. דוקא בסכין של בשר לחלב. אבל בסכין של איסור יש להחמיר דאפי' בחותך הלפת ואח"כ הצנון אסור. ואם נתערב אח"כ הצנון בתבשיל יש להתיר בדיעבד. (ת"ח כלל ס"א ומנ"י ס"ק ל"א):
כד דבר חריף שבישל בקדרה ב"י של בשר. ואחר מעל"ע מבישול הבשר בישל בו חלב. אעפ"י שהוא עדיין בתוך מעל"ע מבישול הדבר חריף וקי"ל דד"ח עושה הבלוע לשבח. אפ"ה מותר החלב מטעם נ"ט בר נ"ט. ואע"ג דד"ח מוציא גוף הטעם מ"מ מה שנבלע עתה בקדרה מן החריף אינו רק טעם קלוש. אע"ג דבודאי אין ס' במה שבקדרה נגד הכלי מ"מ נקלש טעם הבשר הרבה. וכבר כתבתי מזה כמה פעמים (וע"ל סי' י"ב ולקמן סי' קכ"ב בש"ך שם ס"ק ב'):
כה וכן אם בישל ד"ח בקדרה של בשר שאב"י ואח"כ בישלו בו חלב בתוך מעל"ע. המאכל מותר דלא אמרינן דחריפות הראשון עושה שמפליט עכשיו לשבח. אבל אם בישל ד"ח בקדרה של בשר שאב"י ותחב בו כף של חלב ב"י צריך ס' לבטל הכף. שהרי יש בו טעם בשר לשבח ונמצא ב' טעמים מתערבים יחד. ואם יש ס' בקדרה המאכל והקדרה מותרים והכל אסור (וע"ל סי' צ"ה ס"ט ולעיל סי' י"ב):
כו דג שנפתח בסכין של עובד כוכבים ידיחנו וישפשפנו במקום נגיעת הסכין יפה יפה. ואע"ג דאמרן לעיל סעי' כ"א דבקישואין בעינן גרידא. מ"מ בדג שא"א לגררו מפני לחותו סגי בהדחה. ומ"מ ישטוף עליו מים וגם יעבור עליו בכח חודו של סכין וגרידא ממש מבשר הדג לא בעינן ואפי' ידעינן שהסכין הי' ב"י די בכך (וע' פ"ת פ"ק ה'):