אור ברסלב
הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב פתיחה להלכות בשר בחלב › סימן צה

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ

פתיחה להלכות בשר בחלב · סימן צה

סימן צד

דגים או ביצה שנתבשלו בקדירה של בשר אם מותר לאכלן עם גבינה ובו כ"ז סעיפים ובש"ע ג' סעיפים.

א (א) דגים שנתבשלו או נצלו בקדירה של בשר ב"י אעפ"י שרחוצה יפה וסתם קדירה שמבשלים בה אמרינן מסתמא דלא הי' שומן דבוק בה (אם לא כשידוע בבירור שלא היתה רחוצה יפה משא"כ גבי הדחה אמרינן דאפי' אב"י מחזיקינן בהם שלא היו מקונח יפה דהא השתא הוא דמדיחן ועי' ש"ך ס"ק א'). אסור לאכול בכותח דאע"ג דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא דמתחלה אין בקדירה ממשות של בשר רק טעם דהבשר נתן טעם בקדירה והקדירה במים והמים בדגים ועדיין כולו היתר. (ומטעם זה הוא דפסק המחבר בש"ע דמותר מ"מ אנו דנוהגין בכ"מ כרמ"א שהביא היש מחמירין בצלי' ובישול לאסור נ"ט בר נ"ט דבכה"ג הוי כבשר ממש. מש"ה אסור לאכלו בכותח (והוא מאכל שעושין מחמאה וחלב ודרכם הי' לאכול דגים בכותח) וכן המנהג לכתחלה (רמ"א ס"ב):

ב אבל בדיעבד אם נתן בכותח מותר. אבל לבשלן לכתחלה בקדירה של בשר כדי לאוכלן בכותח אסור לכ"ע (ש"ך ס"ק ג' בשם כמה פוסקים). ודוקא בנתבשלו שיש ג' נ"ט שעיקר הטעם הולך באמצעית המים וא"כ הוי ג' טעמים בשר בקדירה וקדירה במים ומים בדגים ועדיין כולו היתר אבל בנצלו דליכא אלא ב' טעמים מבשר לקדירה ומקדירה לדגים אפי' בדיעבד אם נתנן בכותח אסור דהוי כבב"ח ממש (ש"ך). ולפי"ז גם בנתבשלו אף דהדגים מותרים מ"מ הרוטב אסור בכותח, דהא בהרוטב טעם שני הוא דמקבל טעם מהקדירה שלא באמצעית דבר אחר. גם הא דנצלו אסור אינו אלא שצלה דגים בשפוד או בכלי שצלו בו בשר. אבל אם צלה דגים בקדירה שבישל בה בשר מותר. כיון שטעם בשר נבלע בכלי ע"י בישול חשיב מעיקרא כמו ג' נ"ט דהיינו מהבשר למים ומן המים לקדירה ומן הקדירה לדגים. דכמו שהחתיכה מקבלת מהקדירה ע"י הרוטב. ה"נ הקדירה כשמקבלת מהחתיכה מקבלת ע"י הרוטב (ח"ד). ואם חתך דגים רותחים בסכין ב"י שחתך בו בשר. י"א דדינו כנצלו דדוחקא דסכינא ורותחא דדגים מבשל (שם בח"ד) וי"א דאין לחוש (תשובות פ"ת ועי' פ"ת ס"ק ב') והפמ"ג בסי' צ"ו הניח ד"ז בצ"ע:

ג וכ"ז כשבא לאכול עם חלב עצמו. אבל ליתנם בכלי שלהם כגון שבישל בשר ונתן בקערה של חלב או להיפוך. ושום א' מהכלים אין בהם שום ממשות שומן שהי' רחוצה יפה, מותרים אפי' לכתחלה (רמ"א). ולענין אי מותר לבשל לכתחלה בכלי בשר כדי ליתן אח"כ בכלי חלב. הפר"ח מתיר. ובס' ב"ה הביא רי"ו דאסור ומש"ז כתב דלכבוד שבת וכדומה המקיל לבשל לכתחלה במחבת של בשר ב"י ליתנם בכלי חלב או להיפוך אין לגעור בו. ומ"מ ימתין קצת עד שיצטנן קצת מרתיחתו דאז לכ"ע מותר ליתנם. (ולענין סכנת דגים עם בשר אין חשש שאין כח בנ"ט היוצא מן הקערה לעשות ארס וכמש"ל סי' פ"ז ס"ק י"א וכ"ה בט"ז ס"ק ג'). בד"א דמותר ליתנם לכתחלה בנפסק הקילוח. אבל אם עירו מכלי בשר על כלי חלב ולא נפסק הקילוח. הכל אסור הקערה והדגים (ועי' ש"ך ס"ק ה'). וא"כ יש ליזהר שלא ליתנם בדרך עירוי לערות מכלי של בשר לכלי של חלב או איפכא שאם נתנן בדרך עירוי אסור הכל. ובהפ"מ איכא צד להקל (ש"ך וכ"ד האו"ה):

ד ואם לא נתבשלו תחלה בקדירה של בשר או של חלב אלא שבישל דגים בכלי שאינו לא של בשר ולא של חלב והניחם מרותחים לכלי של בשר צוננת או שהדגים צוננים והכלי חם דאם שניהם חמים הוי כנצלו) ונתנם על הקערה בלי רוטב (אבל עם רוטב דינם כנתבשלו, ש"ך ועי' שפ"ד ס"ק ו') מותר לאכלם בחלב עצמו אפי' לכתחלה. דדגים אלו קיבלו טעם מנ"ט בר נ"ט שלא בדרך בישול. ומ"מ אסור לכתחלה להעלותן בכלי של בשר כדי לאכלן בחלב (ט"ז ס"ק ד' ועי' ח"ד).

ה ואם הי' הכלי שנתבשל בו הדגים לפגם דהיינו שלא הי' ב"י. לכתחלה אסור לאכול במין השני דכל נטל"פ אסור לכתחלה (כ"ד רש"ל והביאו הט"ז ס"ק ד'). ובדיעבד שכבר נתנו לכלי ממין השני מותר. דלענין דיעבד הסומך על רמ"א המקיל לא הפסיד (ועי' בט"ז שהאריך בזה) ומ"מ אסור לבשלו לכתחלה בכלי שאינו ב"י כדי לאכלו בחלב וכמש"ל ס"ד:

ו ולפי"ז כשחממו מים בכלי של חלב ב"י ולש בהם לחם אסור לאכול הלחם עם בשר (ועי"ל סי' צ"ז ס"א וס"ד). אבל אם חממו בכלי שאב"י מותר. ואם אין לו כלי אחרת להחם בו יש לסמוך ולהתיר ללוש בהם אפי' לכתחלה כיון דאיכא תרתי למעליותא נטל"פ ונ"ט בר נ"ט (ועי' חכ"א). וכן מים שנתבשלו בכלי של בשר שאב"י מותר לבשל בו קאווע ולשתותו עם חלב מטעם הנ"ל דאיכא תרתי נטל"פ ונ"ט בר נ"ט. אבל אם חימם בכלי איסור אפי' אב"י אסור ללוש בהם או לבשל דזה מקרי לכתחלה. ואפי' אם חממו לצורך שתי' דנ"ז שהמים בעין הוי כלכתחלה ואסור דבאיסור לא שייך נ"ט בר נ"ט (שם ועי"ש):

ז וכ"ז בדגים שהמאכל לא הוי דבר חריף ואז אם הקדירה אב"י הוי נטל"פ ואינו אוסר בדיעבד. אבל אם בישלו דברים חריפים בכלי של בשר או חלב. אפי' הקדירה אב"י אפי' בדיעבד אסור לאכלו עם מין השני דבדבר חריף ל"א נ"ט בר נ"ט אפי' בג' נ"ט בר נ"ט (ועי"ל סי' צ"ו ס"א). וכן אם דכו תבלין במדוך של בשר אסור לאכלו עם חלב אפי' בדיעבד. דחורפי' דתבלין משוי לי' כאלו האיסור בעין ומשוי לי' ב"י עד דאיכא ס' נגד הבשר או החלב הבלוע בהם או עד נגד כל התבלין כשאינו יודע כמה בלעו. ואע"ג דתבלין לטעמא עבידו מ"מ בטלי כיון דאין איסורן מחמת עצמן ולא חמירי מהאוסר עצמו. ומ"מ לא מקרי דבר חריף משום מעט תבלין שבו רק אם כולו ד"ח ורובו ככולו. אבל אם הי' מיעוט תבלין אז אפי' התבלין שרי וא"צ להסירן (רמ"א ועי' ח"ד והגהת רב"פ):

ח ודוקא המאכל עצמו שהי' חריף נעשה לשבח מטעם הנפלט מדופני הקדירה אפי אב"י. אבל הדבר חריף לא משווה הקדירה לשבח. ולכן אם בישל ד"ח בקדירה של איסור שאב"י ואח"כ שהא מעל"ע ובישל בו היתר שאינו חריף מותר. דאין החריפות הראשון משוי לה לשבח (ח"ס וע"ב סי' ק"ג ס"ק י'). ובמקום שיש להסתפק אם מקרי ד"ח כמו בארשט וכיו"ב שנחלקו בו הט"ז ובה"י בסעי' צ"ו ס"ק י'. יש להתיר ולסמוך על האומרים דבד"ח נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט בג' נ"ט (ועי' פ"ת ס"ק ד' מענין חורפי' מחלי' לי' לשבח אי הוי דאורייתא או דרבנן ונ"מ לענין ספיקא):

ט לא אמרינן נ"ט בר נ"ט אלא כשטעם א' בכלי וטעם א' באוכלין. אבל נ"ט בר נ"ט ע"י אוכלין הרבה חשיב כטעם א'. ודוקא כסדר הזה טעם א' בכלי ואח"כ טעם הב' באוכלין. הא טעם א' באוכל ואח"כ בכלי ומשם לבשר או לחלב אסור. דכל באוכל הוי כממש (מש"ז וכ"כ הח"ד). ולפי"ז תבשיל של שעורים שנתן לתוכה חמאה שהגיסו אותה בכף של חלב או חדשה ואח"כ נתחב הכף לקדירה של בשר שאין בה ס' נגד החמאה הניתנה אל התבשיל של שעורים אף לפי חשבון המדומע וכמש"ל סי' צ"ב סכ"א הקדירה של בשר אסור. לא מבעי אם ניתן חמאה לתבשיל גוש של שעורים וכיו"ב. דודאי לא דיינינן לי' נ"ט בר נ"ט דהא בלע הכף מבעין. אלא אפי' התבשיל כולו רוטב אסור. דטעם חמאה שבשעורים מיחשב לממש וא"כ בלע הכף מן הממש ולא הוי נ"ט בר נ"ט (שם). ויש חולקין ע"ז וס"ל דבאוכל נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט וק"ו הוא מכלי (פ"ת ס"ק א' ב' תשו' פמ"א). ומ"מ מודה בהאי דינא דתבשיל גוש של שעורים שניתן לתוכו חמאה שכתבנו לעיל דאסור משום דהוי תערובות ממש ומ"מ אין צריך לשער אלא לפי חשבון דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון וכמש"ל סי' צ"ב סכ"א:

י לא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול. כגון שנפל על קדירה שנתבשלו בו דגים כנגד הרוטב חלב בפחות מס'. אסורים הדגים עם בשר אף דיעבד. דכיון שנפלו בשעת הבישול ובישול מפעפע בכל הכלי לחומרא והבלוע מקושר עם התבשיל. חשבינן כאלו נפל לתבשיל והוי טעם ראשון (ח"ד וע"ב). ויש חולקין ואומרים דאפי' בשעת בישול נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט (פ"ת בשם פמ"א וצ"ע מאי הוסיפו בזה הלא כבר פליגי בזה המחבר והרב וכמש"ל ס"א וי"ל בדוחק):

ב (יא) ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת אפי' קלופה מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אם הקדירה היתה רחוצה יפה דהוי ג' נ"ט מחלב לקדירה ומהקדירה למים ומהמים לביצה ועדיין כולו היתר. אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר ואפי' אם הביצה בקליפתה אסור לאכלה בכותח. והטעם כתב הט"ז בשם הרשב"א שקליפת הביצה בבירור מנוקבת ולכן אסרו חז"ל ביצת אפרוח משום שפולטת ציר של אפרוח ואוסרת הביצים שנתבשלו עמה אפי' אינה קלופה. ומה שהתירו הביצים שנתבשלו עם ביצה אסורה. היינו משום שאינה פולטת אלא ציר בעלמא וכמש"ל סי' פ"ו ס"י. וכיון דטעם בשר יכול לפלוט דרך קליפתה. ה"נ יכול לבלוע טעם בשר דרך הקליפה ולא הוי נ"ט בר נ"ט. ועוד דכשאדם מבשלה עם איזו צבע תמצא הביצה צבועה מאותו צבע (ועי' ט"ז ומה שתירץ עליו הבה"ט וע"ב מח"ד). וכן אם לא היתה הקדירה רחוצה יפה. אם יש בממש שע"פ הקדירה יותר מא' בס' בדגים או בביצים אסור לאכלם בכותח:

ג (יב) קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיס"ב אפי' אין שומן דבוק בהם. אם שניהם ב"י והדיחן אותן ביחד בכ"ר (דאלו בזא"ז יתבאר לקמן סי"ד) הכל אסור (רמ"א). ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמתירין בדיעבד. דשא"ה שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזל"ז בלי אמצעית המים והוי טעם שני באיסור. ואפי' א"ת שנפלה למים תחלה מ"מ הא כשטעם הב' של בשר או של חלב נכנס במים נאסרו המים וחוזרים ואוסרים הקערות והיורה. (כ"כ התוס'). והר"ן מבאר טעם הב' של התוס' דטעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם בשר ראשון שבקערות. דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים משא"כ בדגים שעלו בקערה דהכותח לא קיבל טעם כלל מהקערה אלא מהדגים דהוא טעם שני עכ"ל. ומש"ה כתב הט"ז אם נתבשל מים או ירקות בקדירה חולבת ב"י ותחבו בו כף של בשר ב"י ואין ס' נגד הכף. אוסרים זא"ז אפי' שניהם מקונחות יפה. ואף שזה ממש דין קערות שהודחו ביורה מ"מ כתבתי זאת מפני שהוא דבר המצוי ביותר (ועי' בס' ב"י בעמ"ז):

י"ג אבל אם א' מן הכלים אינו ב"י מבליעת כ"ר. כל הכלים מותרים דאותו שהוא ב"י מותר דהא פגם הוא מקבל. ואותו שאב"י ג"כ אינו נאסר מן אותו שהוא ב"י דנ"ט בר נ"ט הוי מחלב ליורה ומיורה למים וממים לקערות ועדיין הוא היתר כיון שהכלי השני אינו ב"י וא"כ כל הכלים מותרים (ועי' ט"ז ס"ק ט' ולקמן סי"ו). אבל המים נוהגין בו איסור לכתחלה דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסור דנטל"פ אסור לכתחלה. משא"כ מאכל או קערות דהוי כדיעבד (שם). ולא דמי למש"ל סי' צ"ד סע"ו דהמנהג לאסור שאינו ב"י. דהתם. בנתבשלו והכא בהודחו. א"נ התם משום מראית עין לפי שמערין המאכל לתוך הכלי שהוא כמין שהוא ב"י מש"ה אוסרים הכלי שאב"י וכמ"ש הט"ז (ח"ד):

יד וכששניהם ב"י לא מבעי אם הדיח קערות של בשר ביורה חולבת עצמה דהכל אסור כנ"ל. אלא אפי' אם הדיח כלים של בשר ושל חלב יחד בכ"ר חדשה שעומד אצל האש אפי' אין היס"ב. הכל אסור דהמים שבכ"ר מפליטים ומבליעים מזל"ז ונעשו נבלה. ובהפ"מ אינו אוסר אלא בכ"ר שהיס"ב. ועי' ט"ז בשם רש"ל סי' ק"ה ס"ק ד' ובש"ך סי' זה ס"ק ט"ו) והכי נוהגין ואין לשנות (רמ"א). ודוקא שהודחו ביחד דאז נתערבו הטעמים ונעשו נבלה ונאסרו הכלים שבתוכו וכמש"ל סי"ב. אבל אם הודחו בזא"ז אפי' בכ"ר ושניהם ב"י מותרים. דכיון שלא נתערבו הטעמים הוי נ"ט בר נ"ט (ט"ז ס"ק י"א):

טו וכן אם הודחו בכ"ש אפי' ביחד והיינו בנפסק הקילוח. כגון שנתן תחלה המים חמים מכ"ר לכ"ש ואח"כ הדיחו בהם כלים של בשר ושל חלב ביחד ג"כ מותרים אפי' שניהם ב"י. דכ"ש אינו מבליע ומפליט. וכן אם א' מהכלים שהודחו ביחד אפי' בכ"ר אינו ב"י הכל שרי וכמש"ל סעי' י"ג. ודע דמה שהתרנו בהודחו בזא"ז אפי' בכ"ר. לא שרו כאן אלא הכלים שהודחו. אבל אותו הכלי שהודחו בתוכה הכלים אסור לבשר ולחלב. דאפי' בקדרה חדשה שתחבו ב' כפות הפוכות אסור לבשל בו לא בשר ולא חלב. וכמש"ל סי' צ"ד סעי' י"ד וה"ה בהכי (ס' ב"י בעמ"ז):

טז ואין חילוק בין הדיח קערות או כפות או טעלער אף דתשמישן בכ"ש דחיישינן שמא נשתמשו באותו מעל"ע בכ"ר או ע"י עירוי דבלע דרך כולו. (ומש"ה בעינן ס' נגד כולו). ואם לא נשתמש רק פ"א ע"י עירוי באותו מעל"ע לא בעינן ס' רק נגד קליפה. אבל אם ברי לו שלא נשתמש רק בכ"ש באותו המעל"ע למפרע אינו אוסר בדיעבד והכי נהוג (ח"ד):

יז והא דאמרינן לעיל סי"ז דאם א' אב"י הכל שרי. היינו כשאין שומן דבוק אפי' בא' מהן. אבל אם יש שומן דבוק בא' מהן. אם הוא באותו שאב"י הכל אסור לפי שהטעם השני מאותו שהוא ב"י נותן טעם לתוך ממשות ולא הוי נ"ט שני בהיתר. וגם השומן נוגע בכלי שני' ונאסר הכל ושוב נאסר הכל. אבל אם השומן דבוק באותו שהוא ב"י. אותו שהוא ב"י מותר דהא קיבל טעם מהפגם. ואותו שאינו ב"י אסור דהא קיבל טעם משבח מאותו שהוא ב"י:

יח והא דאמרינן לעיל סעי' י"ד בכ"ש אם הדיחו בו כלים של בשר ושל חלב ביחד דשרי וכנ"ל. היינו באין שומן דבוק בהן אבל אם היו מלוכלוכות מבו"ח אוסר אפי' בכ"ש (רש"ל שחולק ארמ"א). דיש לחוש דהלכלוך תתמחה בתוך המים ויהיו נחשבים כגוף האיסור. אכן כיון שהוא קצת חומרא אין המורה צריך לשאול ע"ז אם היו מלוכלכות עד שיתברר לו ממילא שהיו מלוכלכות. משא"כ בעירוי דחמיר טפי צריך המורה לישאל אם לא הי' שם שיורי מאכל בהכלים וכמשי"ת בסמוך (רש"ל וט"ז ס"ק י"ב הביאו). ובהפ"מ איכא צד להקל ולומר דבכ"ש אין אוסר שיורי מאכל כיון דקי"ל דכ"ש לא מפליט ולא מבליע אפי' היס"ב כמ"ש בת"ח. ע"כ לדידן דמחמירין בהיס"ב מ"מ בהפ"מ שרי (וע' בס' ב"י):

יט במד"א בשלא עירו מכ"ר על הכלים שבכ"ש. אבל אם נעשה הדחה ע"י עירוי מכ"ר שאצל האש אפי' אין היס"ב וכדלעיל סט"ו ושניהם ב"י. אפי' בכ"ש אוסרים זא"ז דאנו חושבין קילוח העירוי כאלו הם בכלי שמערה ממנו (וע' ט"ז ס"ק י"ג). והיינו בדלא נפסק הקילוח דאל"כ דינו ככ"ש:

כ ואם א' אינו ב"י הכל שרי וכדלעיל סי"ד. ודוקא כשאין לכלוך מבשר וחלב (וא"צ לישאל ע"ז וכמש"ל סי"ח). אבל אם יש שם שיורי מאכל משניהם יש לאסור שניהם לא מבעי היכא דעירו מכ"ר של בשר על כלי של חלב דודאי אסור מטעם הנ"ל שאנו חושבין קילוח העירוי כאלו הוא בכלי שמערה ממנו וע"כ אוסר את הכלי שמערה עליו ואף שא' אב"י כיון שיש בשניהם לכלוך דינו כבן יומא והוי כטעם בו"ח מעורבים יחד ואוסרים זא"ז. אלא אפי' עם עירה מים רותחים שאינו לא של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד ואינם נקיים משיורי מאכל. אוסרים זע"ז (דלא כהג"ה שהקיל בזה. וע' בש"ך ס"ק כ' שהקיל בהפ"מ והפר"ח החמיר אפי' בהפ"מ וכ"ד הכרו"פ) ולכתחלה לערות כך פשיטא דאסור דהא יש כאן בלוע מבו"ח ועירוי מבשל כ"ק וגורם בישול בו"ח. וכ"כ השפ"ד דיש להחמיר אפי' בכה"ג אם מלוכלך. אבל בשניהם נקיים יש להקל בהפ"מ ואם אפשר בהגעלה ודאי יגעילנה. וכתב ומ"מ יש לראות כיון דעירוי אינו מבשל רק כ"ק לדידן. מסתמא יש במי הדחה ס' נגד קליפת הא' ניהי שאין ס' נגד כולו מ"מ אם יש ס' נגד קליפת הא' די עכ"ל. ובחכ"א כתב דלעולם יש להורות שימתין מלהשתמש בכלים אלו עד לאחר מעל"ע כדי שלא יהי' בזה חשש איסור דאורייתא. ונכון הוא וכן אני נוהג:

כא ואם א' נקי והשני אינו נקי. הנקי אסור דהא מקבל טעם מהממש ונ"נ. ושאינו נקי צ"ע אם להכשיר אם נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליהם כל פעם. או נימא דעירוי אינו מבשל כולי האי ויש להחמיר במקום שאין הפ"מ (ש"ך ס"ק כ'). וע' בס' ב"י בעמ"ז שדעתו דהיכא שעירה מכ"ר של בשר על כלי של חלב כדלעיל ס"ס אין להקל באותו שאינו נקי אפי' בהפ"מ וכן אפי' בשניהם נקיים ושניהם ב"י צ"ע אם להקל בזה אפי' בהפ"מ (וע"ש וביד"א):

כב ואם נמצא כלי חולבת בין כלי בשר או איפכא. לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים. ומותרים מכח ס"ס שמא לא הודחו יחד ואת"ל הודחו יחד שמא לא היתה ב"י (רמ"א). ואפי' אם רגילין באותו בית להדיח בכ"ר מ"מ מותרים מכח ס"ס הנ"ל (ט"ז ס"ק י"ד בשם או"ה). ולפי"ז משמע הא ידעינן ששימשו בו תוך מעל"ע דלא הוי רק חדא ספיקא אסורים. וכ"כ הפר"ח לאסור בחד ספק. וכתב הבל"י ולפי מ"ש בשערי דורא עוד טעם דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ולפי טעם זה אפי' הוי ב"י אין לאסור. אך כיון שמהר"י מולין כתב דיש להגעילן. לכן עיקר לדינא דכל כלי שיכול להגעיל צריך להגעיל. ובכ"ח דא"א להגעיל יש להמתין מלהשתמש עד אחר מעל"ע והוי כדיעבד ומותר להשתמש אח"כ אפי' לכתחלה וכמש"ל ס"כ בשם החכ"א (וע' בס' ב"י בעמ"ז):

כג ודע דהא דמקילין באם א' מן הכלים אב"י לעיל סי"ד. וכן באם הודחו בזא"ז לעיל סעי' ט"ו. וכן בעירה מכ"ר של בשר על של חלב וא' אב"י לעיל סעי' י"ט דמבואר שם להתיר כשהכלים נקיים. וכן כל כדומה לזה כגון בסי' צ"ד בדיני כף. וכן בשאר מקומות דמתירין לפעמים משום נ"ט בר נ"ט. אינו אלא בכלים של בשר ושל חלב דהוי נ"ט בר נ"ט ועדיין היתר. אבל בכלי איסור שהודחו עם כלים כשרים. אפי' בכה"ג אסורים דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורי. כי תיכף כשיבא הכלי של איסור אל המים חמים או המים חמים עליו נאסרו המים ואסרו שאר כלים אשר עמו. ומ"מ אפי' בכלי איסור אינו אסור אלא אותו הכלי שהקילוח של עירוי עליו. ואם אינו ידוע איזו היא יש להקל (וע' ש"ך ס"ק י"ח):

ד (כד) אם נתנו אפר במים החמים אשר ביורה קודם שהניחו הקדרות ביורה אעפ"י שהשומן דבוק בהן מותר בדיעבד בהפ"מ (בל"י) דע"י האפר נעשה נטל"פ. אבל לכתחלה צ"ע להתיר דנטל"פ לכתחלה אסור. ולפי"ז אם נפל בורית שקורין זויף העשוי מחלב ואפר לתוך התבשיל אינו אוסר דנטל"פ ואין ראוי אפי' לאכילת כלבים (תשו' צ"צ סי' צ"א ומש"ז ס"ק ט"ו הסכים עמו בהפ"מ). ומ"מ אם זב חלב תחת קדרה של בשר חם שאצל האש אף שיש אפר תחת הקדרה יש לאסור אם אין ס' נגד החלב. והפר"ח ס"ק י"ח מקיל גם בזה בהפ"מ וכבר נתבאר לעיל סי' צ"ב סעי' ל"ז. (וע' מש"ז ופ"ת ס"ק ו' ומ"ש ע"ז. וע' ביד"א שהסכים לתשו' צ"צ להתיר וע"ש). וע' בתשו' דב"ש שכתב דכף שנשתמש בה בקדרה של איסור ושוב הדיחוהו ביורה של מים חמרם באפר. ובתוך מעל"ע תחבוהו לתבשיל היתר ואין ס' נגדו יש לאסור. דאין ספק אם אפר פוגם מוציא מידי ודאי איסור (משמע דספק היא לו אם אפר פוגם). (וע' פ"ת ס"ק ז' ע"ד הבאדאשין שעושין מן הלא"ג של הבורית אם מותר ליתנו בתוך עיסה להחמיצו וצידד להקל בדיעבד):

ה (כה) אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח דחיישינן שמא יפול מן הכותח למלח והוי בעין ולא בטל ושמא ישכח וימלח בהם בשר או תבשיל של בשר אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ דאפי' אם יפול בתוכו יתבטל בס' וליתא לאיסורא בעינא. ודוקא אם הכלים מגולים אבל במכוסים לא חיישינן להכי ולא לשמא יתגלו. ואפי' במגולים אם עבר ונתן ביחד מותר ולא חיישינן שמא נפל אל המלח (וע"ל סי' צ"א ס"ג):

ו (כו) מותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל כד של חלב. דמזהר זהירי בי' שלא יפול מזל"ז. משא"כ לעיל דלא מסיק אדעתי' שמא יפול מן הכותח אל המלח. ויש מחמירין לכתחלה במגולין. וטוב ליזהר גם בזה במקום שאין צורך גדול (וע' ח"ד):

ז (כז) מלח הנתון בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב אם הקערה הי' יבשה דאין כח במלח להפליט טעם מכלי. ולפי"ז אפי' בקערה של איסור מותר (ח"ד). והיינו אם היו נקיים מלכלוך כנ"ל. והמחמיר גם בזה תע"ב כי יש מחמירין לכתחלה (וע' בתשו' רדב"ז החדשות דמשמע דוקא בכלי חרס ראוי להחמיר ולא בשאר כלים). ולכן מנהג טוב לייחד שני כלים מיוחדים למלח א' לבשר וא' לחלב דלפעמים בתוך הסעודה ידיו מלוכלכות מבשר ולוקח מלח ואח"כ יקחהו לחלב או איפכא (ש"ך וע' מש"ל סי' פ"ח ס"ב):

תוכן העניינים

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה