הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ
פתיחה להלכות בשר בחלב
כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה א' ב' וז"ל בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מה"ת. ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברים. ומי שיבשל משניהם כזית כאחת הי' לוקה (בזה"ב) שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחת היה לוקה. ואעפ"י שלא בישל לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר ואפי' בישלו אסור ואצ"ל אכילתו. כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת עכ"ל. והוא ממדרש רבה. והקשה הלחם משנה. איך שבק גמ' דילן ופסק כמד"ר. דבפ' כ"ה ד' קט"ו פליגי תנאי ואמוראי דחד מפיק איסור בב"ח באכילה מאל תאכלו ממנו נא ומבושל כו' וחד מפיק מלא תאכלנו דכתיב גבי פסולי המוקדשין. ותנא דבי ר"י מפיק מדכתיב ג"פ לא תבשל גדי בחלב אמו. חד לאיסור אכילה וחד לאיסור בישול וחד לאיסור הנאה. והוא ז"ל כתב דלא כחד אלא כמו שאסר במד"ר דשתק הכתוב כמו בבת הבת. ותו מדלא כתב כאן מלקות באיסור הנאה משמע דס"ל כאיסי בן יהודא דמפיק בפ' כ"ה שם איסור הנאה מק"ו ולכך לא לקי. וכ"ז הוא דבר תימא. ועוד יש תימא דבמנין המצות מצוה קפ"ו כתב שלא לבשל בב"ח שנאמר לא תבשל גדי. ובמצוה קפ"ז כתב שלא לאכול בב"ח שנאמר לא תבשל גדי פעם שני מפי השמועה למדו שא' לאיסור בישול והא' לאיסור אכילה ע"כ. הרי מבואר דפסק שם כתנא דבר"י דא' לאיסור אכילה וא' לאיסור בישול והכא משמע דלא בעי קרא דלא תבשל להכי דמפיק לי' מכ"ש דבישול כמו בת הבת. ועוד שם קשה למה לא מנה לא תבשל דאיסור הנאה כיון דפסק כתנא דבר"י דא' לאיסור בישול כו' גם כאן בהלכות למה לא כתב דהיה לוקה על איסור הנאה מלא תבשל הג'. ותירץ דהא ודאי שפסק כמ"ד א' לאיסור אכילה כו' וכנראה ממנין המצות. אלא דקשי' לי' לרבינו כיון דלא תבשל משמע לכאורה דמוקמינן לה באם אינו ענין לאיסור אכילה א"כ ודאי דלא לקי כיון דמוקמינן לי' באא"ע כנראה מד' התוס' ר"פ איזהו נשך ד' ס"א. ולכך תירץ דמן הדין יש לאסור האכילה במכ"ש דבישול. וכיון שכן בגילוי מילתא דלא תבשל דהוי קרא יתירא סגי. והוי כמו בת הבת דהכי כתב רבינו במנין המצות של"ז שכתב שם ולמה לא נתפרשה מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת ומפי השמועה למדו שאסורה הבת מגופי תורה כשאר עריות שנאמר ערותך היא לא תגלה ערותה ע"כ. הרי מבואר שם דכיון דאית לן יתורא דערותך היא אהני לן לגלוי' כדי לחייב מלקות (בזה"ב) על הבת כיון דהוי כ"ש מבת הבת. ה"נ אמרינן הכא כיון דאית לן גלוי' דקרא יתירא דלא תבשל דאתי לאיסור אכילה דהוי כ"ש לבישול א"כ הוי כאלו כתב בהדי' ולכן היה חייב מלקות. אבל אם לא הי' כתוב לא תבשל יתירה לאיסור אכילה לא הוי מפקינן לי' מק"ו לבד. דהא גבי בת הבת נמי אי לא הוי כתיב ערותך היא קרא יתירא לא מפקינן לי' מק"ו. אבל השתא דאית לן קרא אהני לן ק"ו. אבל איסור הנאה דל"ל ק"ו לא אהני לן קרא דלא תבשל ללקות (בזה"ב) על הנאה אלא לאיסור לחוד אבל לא למלקות כיון דאתי' באא"ע. ולכך לא מנה איסור הנאה במנין המצות. גם כאן לא כתב דהוה לקי. וא"ת הא איכא ק"ו גם כאן באיסור הנאה דהשתא בישול אסור הנאה לכ"ש. י"ל דודאי הך הוי ק"ו אלא דלא הוי דומי' דבת הבת דהוי אותו ענין ממש והוא יותר מק"ו. והך ק"ו מבישול לאכילה הוי דומה לבת הבת ולא הך דהנאה זה נ"ל לדעת רבינו עכ"ל אבל ק"ל חדא דבפירוש כתבו התוס' בר"פ איזהו נשך ד"ה לעבור כו' דדבר הלמד באם אינו ענין שפיר לקי עלי'. ותו דמאי אולמי אכילה ובישול למיחשב ענין א' טפי מבישול והנאה דהא בישול ג"כ הנאה היא לו דאל"כ למה יבשל. ותו דאם איתא דדבר הלמד באא"ע לא לקי מאי אהני לי' גלוי' דקרא יתירא למילקי עלי' בזה"ב) טפי מדבר הלמד בק"ו. וקרא יתירא אפשר דאתי' למילתא אחריתא או לעבור עליו בשני לאוין. ותו דא"כ יקשה על הרמב"ם מאי עביד לי' בלא תבשל הג'. לכן נ"ל דזהו גופה הוי קשי' לרמב"ם ז"ל אתנאי ואמוראי דילפי בב"ח לאכילה מקראי אחרינא מאי עבדי בתרי קראי יתירא דלא תבשל גדי כו' בפ' תשא ובפ' ראה. אלא ע"כ דס"ל דלאו מיותרים המה כלל ולגופי' איצטריכו וכמ"ש מפרשי התורה והחזקוני בפ' תשא דלא תבשל גדי בחלב אמו ה"ק לא תניחנו עד שיגמור גדולו בחלב אמו. אלא בראשית גידולו תביאנו ומש"ה סמכי לראשית בכורי אדמתך תביא דפי' הוא משעה שמתבכרת תביאנו ולא תאחר עד גמר הפירות וכמו כן בגדיים דהיינו בולדות הרכים ובישול מלשון גמר כמו הבשילו אשכולותיה ענבים עכ"ל וא"כ לא נשאר אלא ב"פ לא תבשל חד בפ' משפטים וקאי על הבישול כפשוטו דקרא. וחד בפ' ראה אחר ששנה שם איסור והיתר בהמות הטמאות והטהורות שנאו וכתב שם לא תבשל גדי בחלב אמו לאשמעינן חידוש שחדשה תורה דאע"ג דגדי וחלב שניהם כשרים הם מ"מ אסור לאכלם יחד. וז"ש במנין המצות מפי השמועה למדו שהא' לאיסור אכילה. דוק בצחות לשונו הטהור שכתב הא' בה"א הידיעה אבל אלא תבשל קמא לא כתב שמפי השמועה למדו אלא הוי מפורש יוצא משא"כ לא תבשל בתרא כתב דמפי השמועה למדו שקאי על איסור אכילה והיינו שלמדו כן מבת הבת דמדכתב את בת בתה אמרינן דהיינו בת ובתה ה"נ לא תבשל היינו בישול ואכילה דסתם בישול לאכילה קאי. ומדכתבו גבי אכילות מסתמא כוונת הקרא על אכילה הוא. משא"כ לא תבשל קמא מצינו למימר דגז"ה הוא וזהו החידוש שחידשה תורה בבו"ח שעל בישול חייב ועל אכילה עצמה פטור מש"ה איצטרך לא תבשל בתרא וכתבי' גבי אכילות בהמות ועופות הטמאים והטהורים זה אסור וזה מותר. וא"כ על הנאה ליכא קרא אלא דמק"ו מבישול ילפינן מש"ה לא לקי עלי'. ור"ל ואיסי בן יהודא ס"ל דתרוייהו מבעי' לי' שלא תאחר מלהביאו אלא שחזר ושנאו בפ' תשא משום שלמעלה לא פי' ארץ שבעה עממים וכאן פירשו לומר דהביכורים והולדות שיולדו להם מירושת שבעה עממים ג"כ לא תאחר מלהביאם. ולא נשאר להם רק לא תבשל דפ' ראה לאיסור בישול. ואיסור אכילה והנאה ילפי מקרא אחרינא. והרמב"ם לא ס"ל בהא כוותייהו. אבל בלא תבשל דפ' תשא ס"ל כוותייהו. כנ"ל בכוונת רבינו מרן הרמב"ם ז"ל. ועי' במפרשי התורה:
סימן פז
הלכות בשר בחלב באיזו בשר נוהג דין בב"ח והאיך נק' בישול ובו כ"ה סעיפים ובש"ע י"א סעיפים:
א (א) כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים. א' לאיסור בישול ואפי' לא יאכל הוא. ב' לאיסור אכילה ואפי' אם בישלו אחר. ג' לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מה"ת אלא דרך בישול ולאפוקי אם נבלע ע"י שנכבש בב"ח מעל"ע או שנמלחו יחד דמותר מה"ת שאינו דרך בישול (ש"ך ס"ק א'). וחם לתוך חם או צונן לתוך חם מקרי דרך בישול ואסור מה"ת. וכן עירוי מבשל לפחות כדי קליפה (ועי' שפ"ד ופר"ח). וכן צלי בכלל בישול הוא דכתיב בקרבן פסח ובשלת ואכלת ובפסח שעשה יאשי' כתיב ויבשלו את הפסח באש והרי קרבן פסח צלי היה הרי דקרי לצלי בישול (פר"ח ס"ק ג'). וטיגון בהפ"מ יש להקל ולומר דלא הוי כבישול. וחם בחם בלא רוטב נמי לא הוי כמבושל ומותר בהנאה (פ"ת ס"ק ג'). וכ"ז מה"ת אבל מדרבנן אסור בכל ענין. וכל בב"ח שאינו אסור מה"ת אלא מדרבנן מותר בהנאה אפי' מדרבנן (רמ"א ועי' ש"ך ס"ק ב'). ומ"מ אם בישלו בשר בקדירה שנכבשה בה חלב מעל"ע אסור בהנאה דאף שבלעה הקדרה ע"י כבוש. מ"מ הרי פלטה אח"כ לבשר ע"י בישול. ואם בישלו בה בשר עוף אסור באכילה (יד אפרים). ולכן אפי' באלו שאינם אלא מדרבנן ומותרים בהנאה צריך ליתנם לעובד כוכבים כמו שהוא כך ולא יבשלם תחלה דע"י הבישול יהי' נאסר בהנאה מה"ת. גם יהי' חייב משום בישול (ועי' פמ"ג בפתיחה ובפ"ת ס"ק ג'):
ב בשר בחלב הנאסר בהנאה קוברין אותו. ואם שרפו גם אפרו אסור בהנאה מה"ת (רמב"ם מהמ"א פ"ט ה"א). וחצי שיעור אסור באכילה ובהנאה מה"ת אך לא היו לוקין עליו כ"א בכזית (ועי' פמ"ג בפתיחה). ושיעורו בהנאת פרוטה (ועי' פ"ת ס"ק ב'). ואכילה שלא כדרך אכילה כגון שעירב דברים מרים במאכל להנאה נחשבת ואין לוקין וי"א דאין לוקין כלל על הנאה אפי' כדרך הנאה. וי"א דבב"ח הנאסר באכילה ובהנאה היו לוקין עליו אפי' לא אכלו כדרך אכילה ונהנה שלא כדרך הנאה משא"כ בשאר איסורים. ובזמה"ז שאין לוקין נ"מ לענין פסולי עדות מה"ת כמבואר בח"מ סי' ל"ד (ועי' פמ"ג שם וברמב"ם שם ובפתיחה שכתבתי לעיל). ולענין אם קידש בו אשה המבואר באה"ע סי' כ"ח:
בב"ח הנאסר בהנאה אסור להאכילו לכלבים אפי' של הפקר וה"ה לשאר בהמה וחיה אסור אלא ישליכנו לבית הכסא או לנהר (פמ"ג שם ועי' בה"ט לעיל סי' ט"ז ס"ק י"ג ובפ"ת ס"ק ב'):
ג חמאה שנתבשלה בקדירה של בשר בת יומא. אסור הדליק בה להאיר את הבית מטעם שאסור בהנאה ועוד משום בישול בב"ח וכמש"ל סעי' ו' ועמש"ל ס"א. וגם להדליק בה נר חנוכה אסור אע"ג דמצות לאו להנות ניתנו מ"מ כיון דבנ"ח בעי שיעורא ובב"ח כיון דאסור בהנאה כתותי מכתת שיעורי'. ואם הקדירה לא היתה ב"י אלא מבשר עוף אפי' היתה בקדירה ישנה ולא הי' ס' בחמאה מותר (ועיין פ"ת ס"ק ד'):
ב (ד) גדי לאו דוקא אלא ה"ה שור ושה ועז (ועי' רמב"ם שם ה"ג) ולא שנא בחלב אם ול"ש בחלב אחרת. אלא שדיבר הכתוב בהוה שכן הי' דרכם לבשל גדיים בחלב אמם (חולין ד' קי"ו). גם לאו דוקא גדי דהיינו בשר ולאפוקי כבד דהוי כולו דם אלא אפי' כבד (פמ"ג). ובפרט שלא נקרא דם אלא מה שהוא צלול ונשפך כדכתיב על הארץ תשפכנו כמים יצאו כבד וטחול שאינן נשפכין והוי כשאר בשר (ועמש"ל סי' פ"ג ס"א ופ"ת ס"ק ה' לענין אם טיגן כבד בחמאה דאם לא שטיגון אינו כבישול וכמש"ל הי' אסור בהנאה ועי"ש):
ג (ה) אלא דזה קיבלו חז"ל מדכתיב ג"פ לא תבשל גדי כו' דאתי למעוטי חיה ועוף ובהמה טמאה דלא דמו לגדי. ומש"ה אינו נוהג דין בב"ח אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה דומי' דגדי בחלב אמו דהוי בשר טהורה בחלב טהורה. אבל בשר טמאה בחלב טהורה או איפכא מותרים בבישול ובהנאה. ואף באכילה לא רצו חז"ל לגזור בהם משום איסור בב"ח כיון שבלא"ה אסורים באכילה משום טומאה שוב לא גזרינן בי משום בב"ח (ונ"מ דל"א בי' חנ"נ וגם לא הוי חהר"ל ועי' ש"ך ס"ק ג'). וכן בשר חיה ועוף אפי' בחלב בהמה טהורה מותרים בבישול ובהנאה. וה"ה בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מה"ת (ועי' פ"ת ס"ק ד'). ומ"מ בזה אסרו חז"ל באכילה משום דחיישינן שמא יטעו לומר מ"ש בשר חיה ועוף מבשר בהמה דשניהם מין בשר. ולפי"ז בשר חיה או עוף בחלב ואין בו ס' מותר ליתנו לעובד כוכבים והקדרה ג"כ מותרת בהנאה ופשוט:
ו בשר נבלה וכן חלב אסור לבשל בחלב מה"ת והי' לוקה על בישולו. אבל באכילה אין בו איסור בב"ח וגם בהנאה אין איסור במקום הפסד (דגמ"ר וכדעת הרמב"ם) דכל שאינו אסור באכילה משום בב"ח אינו אסור בהנאה. ואם עירב חלב עם חמאה ועשה מהן נר שקורין קרויזל להדליקו בידים יש לחוש למבשל בב"ח שהטיפה שסביבות השלהבת מתבשלת ומ"מ נר קרויזל זה שנתערב באחרים פשוט שבטל דאין כאן דבר שבמנין אלא דוקא נ"ח שבכל לילה מנין הנרות למצותן (פ"ת ס"ק ו' בשם תשו' שבו"י ותשו' ח"ס ובס' כנפי יונה ופמ"ג בפתיחה ועי"ש):
ז מה שנהגו לתת בתוך הצוקער הנעשה מקנים מתוקים חלב של בהמה טהורה דהיינו חלב עזים כדי ללבנו והאומנים אומרים שנותנין שנים למאה. מותר לאכול הצוקער אפי' עם בשר. כי נודע שהיורות שלהם מיוחדים ומטילים מים ביורות ומתבטל החלב מיד ואין להחמיר כלל. והא איכא סהדותא דמוהר"ח ויטל שהקדוש האריז"ל אכל משופרא דשופרא (רדב"ז ועי' יד"א):
ח מותר לבשל בשר לעובד כוכבים בקדרה של חלב שאב"י דכל שאינו אסור רק מדרבנן לא גזרו בבישול ובהנאה. וכאן ליכא משום מראית עין דמי יודע אם היא קדרה של בשר או של חלב. ולא דמי למ"ש רמ"א סע' ו' דאסור לחתות תחת קדרות של עובד כוכבים ואע"ג דסתם כלים של עובד כוכבים אינו ב"י י"ל דשאני התם דהכל יודעים שהם מבשלים פעמים בשר פעמים חלב. משא"כ הכא דמי יודע אם הקדרה של בשר או של חלב (פ"ת ס"ק ח'):
ט אבל דגים וחגבים בחלב אין בהם שום איסור בב"ח אפי' דרבנן (ועמש"ל סי' י"א). והרוצה לאכל בשר אפי' של עוף עם חלב שקדים צריך שיניח שקדים שלמים בתוך החלב משום מראית העין. דאע"ג דבשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן וכמש"ל ס"ה מ"מ גם באיסור דרבנן גזרו משום מ"ע (ועש"ך סק"ו ובנ"ץ). ומ"מ אין לאסור אלא אם הוא בפני הרואים כמו בסעודות גדולות דאיכא מ"ע אבל בביתו מותר דאע"ג דארז"ל דכ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור. זה אינו אלא במידי דאורייתא. ואפי' בסעודה גדולה אם אין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה. ונ"ל דאפי' בשר בהמה בחלב שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה אם אין לו שקדים (וכ"מ מט"ז ופ' בה"ט סק"ו:
י מה שיש נוהגין בסעודות שמחה לאכל עלי הגפן והכרוב ממולאים בבשר עם חלב שקדים. יש להתיר אף שאינו מניח שקדים אצלם ואדרבא כיון שאין עושין זה אלא בסעודת שמחה כגון חתונה ומילה ומשיאין אותם בקערות מיוחדות ויפות שאין דרך לאכל בהם תבשיל אחר וגם נותנין עמהם על השולחן פירות ומגדנות. כמעט הוא ניכר במקומו ושעתו יותר מהנחת שקדים. ועוד כיון שהמילוי מכוסה ואינו ניכר בקערה לא הבשר ולא החלב רק בפיו הוא מרגיש אין כאן משום מ"ע. וכ"ש מה שנוהגין בסעודות שמחה אחר אכילת תבשילי בשר אוכלים אורז שנתבשל בחלב שקדים דודאי יש להתיר אף שאינו מניח שקדים אצלם. דאכילת חלב גמור אחר תבשיל בשר אינו אלא משום גזירה שמא יבא לאכלם יחד שיאמרו מ"ש טעמם מממשם. וא"כ בחלב שקדים לא הוי אלא כמו גזירה לגזירה (וע' ביד אפרים):
יא דגים עם חלב אעפ"י שאין בו משום איסור בב"ח וכמש"ל ס"ע. מ"מ י"א משום סכנה (פמ"ג). ודוקא בחלב ממש אבל חמאה ושומן הנקלט מעל החלב אין חשש. והאידנא עמא דבר שמבשלים דגים עם חלב ועם גבינה ולא קפדי כלל. ואפי' להאוסרים מ"מ לענין בישול דגים בכלי חלב אפי' בכלי בשר יש להקל. שאין כח בנ"ט היוצא מן הקדירה לעשות ארס. אבל כשנתבשלו בשר ודגים יחד הרי נתבשל הארס בתוכו ונבלע הארס בכל מה שיש בקדירה (ס' תפל"מ) ואף הקדירה אסורה בלי הגעלה אם אפשר (וע"ל סי' קי"ו בפ"ת ס"ק ג'). ודבר שיש בו סכנה גם ס' לא מהני דחמירי סכנתא מאיסורי. ויש לאסור אם ניצלו יחד בלתי מחבת תחת כלי א'. או אף אם בתנור סמוכים זל"ז. דעפ"י רוב יוצאים מזל"ז שמנונית. וי"א בתנור קטן אפי' דיעבד משום ריחא (וע' בה"ט סי' קי"ו ס"ק ב'). ודג רותח שנפל לתוך כלי שומן ולאחר שנצטנן הסירו השומן שנקרש לא מהני (וע"ש בפ"ת ס"ק א'):
ד (יב) אע"ג דחלב אשה מותר כדלעיל סי' פ"א סעי' ל"ב. מ"מ אסור לבשל כדי לאכל בשר בחלב אשה משום מ"ע. ומ"מ אם נפל חלב אשה לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור. אבל אם רוצה לבשל שלא לצורך אכילה אלא להניחו ע"ג מכתו וכיו"ב. וכן אם צריך לבשל בשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לרפואה אפי' לחולה שאין בו סכנה מותר כיון דאינו מבשל לאכילה ליכא משום מ"ע. אבל שלא לרפואה כגון שמבשל להאכיל לנכרי אסור מפני מ"ע בין בטמאה בין בעוף בחלב (וע' ט"ז וש"ך ובה"ט ס"ק ז' באורך):
ה (יג) ביצים הנמצאים בעופות נתפשט המנהג שלא לאכלם בחלב אפי' נגמר החלבון והקליפה החיצונה הקשה לגמרי. ואין להחמיר בזה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בשלו כל שנגמרה הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל (ש"ך ס"ק י'). בד"א אם אותן שקליפתן רכה אינן מעורות אבל אם הם מעורות דהיינו דאית בהו שורייקי סומקי אפי' בדיעבד אסור אפי' נגמרה החלמון והחלבון. ואותם ביצים קטנים שלא נגמרו אלא בחלמון לבד אפי' אינן מעורות אסור לאכלם בחלב אפי' דיעבד (שם בש"ך) מיהו אם אכלם בפ"ע מותר לאכל אחריהם גבינה אפי' לא נגמר אלא החלמון לבד. ואפי' אם הם עדיין מעורות באשכל דהיינו שמחוברות בשדרה. והטעם דבשר עוף בחלב דרבנן ובביצים לא גזרו (שפ"ד ס"ק י"ב). וכ"ז בנמצאת במעי התרנגולת אח"ש. אבל אם הטילה אותה בחייה כדרכה אפי' אם הקליפה רכה מותר לאכלה בחלב לכתחלה (וע' פ"ת ס"ק י"ב). ודין מליחת ביצים הנמצאים בעופות נתבאר לעיל סי' ע"ה וע"ש:
ו ז ח (יד) המעושן והמבושל בחמי טברי' (ודעת הפר"ח דמעושן הוי כבישול וע"ש) והמבשל בשר במי חלב. והיינו אחר שמבשלים הנסיובי והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו כ"א מים בעלמא. וכן חלב מבהמה שחוטה מה שנמצא בכחל. או חלב שיצא ממנה אחר מיתתה. וכן המבשל דם בחלב. וחלב זכר של בהמה (דאלו חלב זכר דאדם דיני כחלב אשה) דלפעמים יש לו דדים. כל אלו אסורים בבישול מדרבנן. ואם נפלו לתבשיל אוסרים את התבשיל כשאר איסור דרבנן (ועש"ך ושפ"ד ס"ק ט"ו):
טו ומי חלב המתמצה מקיפאון הגבינה הנוטף מהשק שעושין בו גבינות. זהו הנקרא נסיובי דחלבא. י"א שאינו בכלל מי חלב ואסור מה"ת לבשלו עם בשר (ב"י בש"ע וע"ל סי' פ"א סי' כ"ח). ושליל דיני כבשר לחייב על בישולו ועל אכילתו מה"ת (וע' פ"ת ס"ק י"ד ובנ"ץ שם). אבל שליא ועוד וגידין ועצמות ועיקרי קרניים וטלפיים הרכים. אסורים בבישול ובאכילה מדרבנן. וי"א דאפי' עצמות הקשים אסורות מדרבנן (וע' שפ"ד). ועצם חלול שנמצא תוך מאכל חלב ויש ספק שמא הי' בו מוח ויצא ונתערב במאכל. יש להחמיר באותן עצמות שיש בהם מוח ושדרכם לצאת בבישול ולהצריך ס' בתבשיל נגדם. אבל בלא"ה אחזוקי איסורי לא מחזקינן (יד"א). ועוד בחלב דאמרן לעיל דאינו אלא מדרבנן. מ"מ באותן שעורותיהם כבשרן כגון עור השליל ועור שתחת האלי' ועור בית הבושת יש להסתפק (וע' פמ"ג וחכ"א שער החזקה סי' מ"ג ובפ"ת ס"ק ע"ו וע"ל סי' צ"ט):
טז חולה שציוו לו הרופאים לבשל תרנגולת שלימה מבלי מליחה במים הנופלים מגבינה לחה שהיא נסיורא דחלבא כדי להוציא ממנה מים באלע מבי"ק וזה רפואתו לשתות המים. כיצד יעשה להנצל מאיסור. יבשלו המים הנופלים מהגבינה ויסננו אותו עד שיהי' המים צלולים. והתרנגולת יצלה ואותן המים יבשלו עם התרנגולת וישתה החולה. והיינו בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה מותר בכ"ע (וע' יד"א):
יז טוב ליזהר מלחתות אש תחת קדירה של עובד כוכבים לפי שהם מבשלים בהם פעמים בשר פעמים חלב והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בב"ח (רמ"א). ויש אוסרים להניח לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדירה של עובד כוכבים שמה יחתה הישראל. וכן טוב ליזהר שלא להשתמש מן הקדרות של תנורים בית החורף שמבשלים בתוכה משום דנותנין עליהם לפעמים בשר ולפעמים חלב מהקדרות שמבשלים בתנור. אבל אם הם של מתכות אין לחוש שמתלבנים וכן הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אין לשמש בו שעושין אותו מאפר שע"ג הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב. ואף שהאפר נטל"פ לכתחלה אסור. והא דשרינן להו לחפיפה היינו משום דשלא כדרך הנאתן הוא. וכ"ז אינו אלא זריזות וחומרות בעלמא והמקיל לא הפסיד (רמ"א ועמש"ל ס"ב):
יח אין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמתו דאסורה בהנאה (רמ"א). ודוקא שהדיחן במים רותחין ועירבן נך רותחין. הא בלא"ה אינו אסור בהנאה. כיון שאינו אסור מה"ת אלא דרך בישול (ש"ך ס"ק י"ט וע' שפ"ד). וכן יש ליזהר מלשאוב מים רותחין בכלי בשר ואח"כ בכלי חלב מכלי אחת דלפעמים מלוכלכין וליכא נ"ט בר נ"ט דהתירא. ויש למחות ביד העושין כן (שם בשפ"ד וע' יד"א):
ט (יט) חלב הנמצא בקיבה לכתחלה אסור לבשל בו בשר אפי' בחלב הקרוש שבו משום מ"ע. ובדיעבד מותר אפי' בישל בצלול שבו (ב"י). וי"א דאפי' בדיעבד אסור אפי' אם בישל בקרוש שבו (רמ"א) וכן נוהגין. וברפ"מ יש להתיר בקרוש שבה. ואפי' בצלול ונקרש יש להתיר במקום הפ"מ וצורך גדול (יד"א בקיצור דינים):
י (כ) כשלוקחין הקיבה מתוך הבהמה ועודה חמה. לכתחלה אין להניח החלב בתוך הקיבה שיעור שתצטנן החלב בתוכה. משום דחריף וחזק הוא ויש לחוש שיפליט ויבליע. אבל בדיעבד אין לחוש עד שנמלח בקיבתו כ"כ עד שאינו נאכל מחמת מלחו ושהא במלחו כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח. (ועש"ך ס"ק כ"ה וט"ז ס"ק ח') או שעמד בו מעל"ע אפי' בלא מליחה. דבזמן הזה הוי כבוש וכבוש כמבושל. ואז אסור להעמיד בו בין בצלול בין בקרוש דאסור מטעם בשר הנבלע בחלב הקיבה שיתן טעם בגבינה (וע' יד"א בקצ"ד ובחכ"א דהחלב עצמו אסור כדי קליפה אפי' לא שהא כשיעור הנזכר. ומ"מ אף שיש באותו מעט החלב הנאסר כדי קליפה שיעור להעמיד בו גבינות לחודייהו. אעפ"כ שרי אם העמיד בו גבינות וע"ש):
כא בששהא במלחו כשיעור הנזכר או שעמד בו מעל"ע והעמיד בו גבינות. אם הי' החלב שבקיבה צלול אוסר כל הגבינות עד שיהי' ס' בחלב שהועמד נגד דבר המעמיד. ואם הי' ס' בחלב הכל מותר. ואם הי' חלב הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפי' לא הי' ס'. ואם הי' צלול ונקרש יש להקל במקום הפסד כיון שלא נאסר חלב זה רק ע"י מליחה או כבוש שהוא מדרבנן. ובמקום הפ"מ יש להתיר אפי' בכשרה שינקה מן הטריפה בצלול ונקרש (שם ביד"א סקצ"ד) ואם נמלחה מליחה מועטת ולא שהא והעמיד גבינות ובישלו הגבינות אח"כ אפשר דאין להקל דתו הוי דאורייתא (פמ"ג) ואם נבלע חלב גמור בקרוש ואח"כ לבשר אסור. דדוקא טעם הנבלע נעשה פרשא אבל בעין לא (וע' פ"ת ס"ק י"ח):
כב עור הקיבה או שאר בנ"מ שמייבשים אותם אחר שנמלחו עד שנעשים כעץ וממלאים אותם חלב מותר. דמאחר שנתייבש כ"כ הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר כלל. ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן. וה"ה להעמיד בו גבינות דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר (וע' ש"ך). וכן נוהגין לאסור משום דמשהא בתוכו מעל"ע וכבוש כמבושל. וכן דבש שנתנוהו בנודות של עור נבלה אסור מטעם כבוש. אם לא שנתנוהו לצד השער דאז איכא ס"ס שמא העור מצד השער אין לו שום טעם בשר כיון שנתייבש. ואת"ל שיש לו שמא הלכה כהמחבר סי' ק"ג דבשר בדבש הוי נטל"פ. משא"כ לצד הבשר דליכא רק חדא ספיקא. וה"ה בשמן בשר פוגם מש"ה מביאים שמן זית בנודות של עורות לצד השער ואין פוצה פה לאיסור. ואפי' מונחים לצד הבשר אפשר דעיקר הטעם משום דבשר פוגם בשמן (כה"ג ובל"י ובס' ב"י הביאם). וכ"ז דוקא רק היכא דליכא ס' אבל בדאיכא ס' וליכא חשש אלא מדין ביטול איסור לכתחלה. מותר להעמיד בה אפי' לכתחלה (וע' פ"ת ס"ק י"ט מ"ש ב' תשו' ח"ס ותשו' רעק"א ז"ל):
כג וכ"ז בעור או בבנ"מ. אבל בשר ממש אף שהוא יבש כעץ יש לאסור דמתרכך. וה"ה עור הקיבה שבישלו או ששרה אותו מעל"ע יש לאסור דמתרכך. דדוקא ע"י מליחה או שריי' כשיעור שיתן על האש ויתחיל להרתיח הוא דמותר (פמ"ג). ויש מתירין אפי' בבשר ממש כל שנתייבש כעץ ואינו אוסר אפי' ע"י שריי' מעל"ע (תשו' תפארת צבי הובא בפ"ת ס"ק כ"א). וי"א דזה דוקא בבב"ח דכיון שנתייבש מקודם הבשר ונעשה כעץ לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בב"ח. אבל בשר איסור לא נפקע ממנו שום איסור ע"י שנתייבש. ונ"מ נמי בזה לענין תולעים אדומים שצובעים בהם משקה שכתבתי לעיל סי' פ"ד ס"נ. ולענין כרכום לקמן סי' קי"ד. דלסברא ראשונה מותר דאפי' אם המצא תמצא בתוכן חוט בשר יבש ל"ל בה. משא"כ לסברא השני' אסור ובשר יבש כעץ שנתבשל אח"כ אסור לכו"ע בחלב. ודלא כעובדא דלחה"פ שהובא בפ"ת ס"ק כ"א וע"ש:
יא (כד) אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה. אם יש בגבינות שהעמיד ס' נגד העור מותר וא"ל אסור. אבל המעמיד בעור קיבת נבלה וטריפה שהן אסורים מצד עצמן וכיון שהוא מעמיד אנו רואים כאלו האיסור בעין ואוסר אפי' בכ"ש. ודוקא שלא הי' שום מעמד אחר רק האיסור. אבל אם הי' שם ג"כ מעמיד היתר. הוי זוז"ג ומותר אי איכא ס' נגד האיסור. והוא שלא הי' בכח האיסור לבדו להעמיד הא לאו הכי אסור (וע' ש"ך ודגמ"ר):
כה הא דקי"ל דדבר המעמיד לא בטל הוא מדרבנן. אבל הא דקי"ל דמילתא דעבידא לטעמא לא בטל. י"א דהוי מה"ת כל שנרגש הטעם אפי' באלף. ומיהו אם נאבד הטעם במיעוטו ואין מרגישין כלל ודאי דבטל אפי' עבידא לטעמא (מש"ז ס"ק י"ג ובסי' צ"ח וצ"ט יתבאר אי"ה על נכון בס"ד):
סימן פח
שלא להעלות בשר על שולחן כשאוכל עליו גבינה ובו ז' סעיפים ובש"ע ב"ס:
א (א) אפי' בשר חיה ועוף שאינו אלא מדרבנן אסור להעלותן על השולחן שאוכל עליו גבינה דחיישינן שמא יהי' סבר שכבר בלע את הגבינה שאכל מתחלה ואינו. אלא שעדיין הגבינה בפיו ויאכלם יחד. ולא זו בלבד אלא אפי' על השולחן שאוכל בשר שצריך לשהות אחריו שש שעות כדלקמן סי' פ"ט דשוב ליכא הך חששא. מ"מ אסור להעלות גבינה עליו. דאכתי יש לחוש שמא יטעה מסדר השולחן שצריך להעלות לזה בשר ולזה גבינה ויניח הגבינה באותו אלפס רותח שמונח בו הבשר ונמצא דנתבשלו יחד ואסור מה"ת. אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל והוא לבדו שם מותר ליתן זה בצד זה (שפ"ד). והטעם שגזרו חז"ל בזה יותר מבשאר איסורים. הוא משום דלא בדילי אינשי מיני' וכמ"ש הש"ך. ולפי"ז כ"ש דאסור להעלות לחם של איסור על השולחן משום דפת צריך הרחקה טפי משום דעל הלחם יחי' האדם (וע' ש"ך ס"ק ב'):
ב וגזרו דאפי' שני ב"א המקפידים זע"ז כל שמכירים זא"ז אפי' אין להם אחוה וריעות. אסורים לאכל על שולחן א' זה בשר וזה גבינה. אא"כ עשו היכר ביניהם דהיינו שכ"א יאכל על מפה אחרת או שיניחו דבר המפסיק ביניהם. ואפי' פת או כלי עם משקין הוי היכר ובלבד שאינם אוכלים ושותים מאותו פת ומאותו משקה דאל"כ אין כאן היכר. וכן כל דבר שאינו רגיל להניחו על השולחן כגון מנורה ביום הוי היכר. וכ"ש אם אוכל בפ"ע או עם ב"ב שצריך היכר שלא יבא לאכלם יחד מחמת שכחה (שפ"ד). ויזהרו שלא יאכלו מפת א' ולא ישתו מכוס א' שהמאכל נדבק בהם ויבואו לידי איסור. וכן צריכים ליתן כלי של מלח לכ"א בפ"ע. כי לפעמים מטבילים מאכלם במלח. וזה אפי' באינן מכירים זא"ז אסור (וע' מש"ל סי' פ"ז סי' י"ח):
ב (ג) אבל שני ב"א שאינן מכירים זא"ז כגון ב' אכסנאים מותרים לאכל כ"א בפ"ע זה בשר וזה חלב. וכן מותר לישראל לאכול עם עובד כוכבים על שולחן א' זה בשר שחוטה וזה בשר טריפה. אעפ"י שהוא אוהבו ומכירו. מטעם דכיון דישראל בדיל תמיד מטריפות לא חיישינן. וכן מותר להעלות בשר נבלה על השולחן שאוכל עליו בשר כשרה אפי' כשאוכל בפ"ע או עם ב"ב ולא חיישינן לשכחה מטעם הנ"ל דמבדיל בדילי מיני'. אבל המודר הנאה מדבר או שאסר עליו שום מאכל אסור להעלותו על השולחן שאוכל עליו מטעם דהמאכל עצמו לא בדילי אינשי דעלמא מיני':
ושני ב"א שנדרו הנאה זמ"ז מותרים לאכול זה בשר וזה גבינה דמסתמא שונאים זא"ז (וע' בה"ט ובסי' רכ"א ובאו"ח סי' ת"מ):
ד הא דבעינן הכירא אינו אלא כשיושבים סמוכים זל"ז והם לבדם. אבל כשיושבים רחוקים זמ"ז בכדי שאין הא' יכול לפשוט ידו ולאכול ממה שחברו אוכל שרי בלא הכירא (ב"ח בשם רש"ל). ואם גם אחרים אוכלין על שולחן זה שאוכל מותר ג"כ אפי' בלא הכירא דמדכר דכיר לי' (כ"מ מתשו' מ"ב דזה עדיף מאם עשו שום היכר):
ה י"א דמי שאכל בשר לא ישב תוך שש שעות אצל מי שאוכל גבינה דשמא יושיט לו ויאכל. אך אם זה האוכל גבינה יודע שזה אכל בשר מותר דלשכחת שניהם לא חיישינן (תשו' ב"י סי' י"ב וע' פמ"ג שכתב לא ראיתי נזהרין בזה וע' בה"ט ס"ק ב'). ודוקא כשזה שאוכל בשר לא סעיד עדיין אלא שאכל מעט בשר באקראי אבל אם כבר סעיד סעודתו ואינו תאב לאכל כלל אין לחוש. ומכ"ש אם הוא איש מכובד בענין שגנאי הוא שיושיט לו חבירו ויאכל פשיטא שאין חשש (וע' יד אפרים):
ו וכן מי שאכל בשר ורוצה לעסוק במאכלי חלב אחר שינקה את ידיו. אם אין דרך המתעסקים בתיקוני מאכלים לאכל ממנו בשעת תיקונם מותר לו לעסוק. אבל במאכלים שדרך המתעסקים לאכל ממנו בשעת מלאכתו. יש לחוש איידי דטרידי בעבידתי' בלע ג"כ ואכיל איסורא. והכל לפי הענין. ואם שנים עוסקים ויודעים זמ"ז שאכל בשר ודאי דאין להחמיר דמדכרי אהדדי ולשכחת שניהם לא חיישינן וכמש"ל (שם ביד אפרים):
ז נכון ליזהר שלא להדליק בחמאה דיש לחוש שמא ינטף ממנו על מאכלי בשר (או"ז). ובנר של שומן העשוי כעין פתילה יש להקל קצת (פמ"ג). ובנר של חלב אפי העשוי כמין קרוזי"ל ולא כפתילה נמי שרי דחלב מבדל בדילי מיני' ונזהרים להרחיקו מן המאכלים משא"כ בחמאה (וע' פ"ת ס"ק א'):
סימן פט
שלא לאכל גבינה אחר בשר ובו י' סעיפים ובש"ע ד' סעיפים:
א (א) אם אכל בשר אפי' של חיה ועוף שאינו אלא מדרבנן לא יאכל אחריו גבינה ומאכלי חלב עד שישהא שש שעות. ויש בזה ב' טעמים. א) הוא טעם רש"י שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך. ולפי"ז אם לא אכל אלא לועס לתינוק א"צ להמתין דכיון דלא אכל אינו מוציא טעם. ב) הוא טעם הרמב"ם משום בשר שבין השיניים דמיקרי ג"כ בשר כמ"ש הבשר עודנו בין שיניהם כו' ולפי"ז הלועס לתינוק ג"כ צריך להמתין דג"כ נשאר בשר בין שיניו. אבל יש קולא לפי"ז בבשר שבין השיניים שאחר ו' שעות שאין צריך להסירו דהוי כמעוכל. משא"כ לטעם רש"י אף לאחר ו' שעות מיקרי בשר וצריך לחצוץ את שיניו (וע' מש"ז). ואנן קי"ל להחמיר כשני הטעמים דהלועס לתינוק צריך להמתין. ואפי' אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השיניים צריך להסירו (וע' ט"ז וש"ך) ואין זה כתרי חומרי דסתרי אהדדי. דכל שאנו עושין מספק לחומרא לא הוי כתרתי דסתרי (מש"ז). ואפי' לועס לתינוק מאכל שיש בו שומן מ"מ יש להחמיר ולהמתין ו' שעות משום לא פלוג ואין לפרוץ גדר (שם במש"ז):
ב ואם מצא אח"כ בשר בין השיניים ומסירו כאמור. א"צ להמתין שוב. דחשבינן הו' שעות משעת אכילתו אך צריך קינוח הפה והדחה והקינוח היא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה ויבלענו דוקא לא שילעוס ויפליט מלבד שאסור לפלוט משום הפסד אוכלין. והדחה הוא שידיח פיו במים או בשאר משקים. ואין קפידא אם מקדים הקינוח להדחה או להיפוך וצריך ג"כ לברך בהמ"ז אם אכל בשר בסעודה. ואם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלא"ה לא הוי סילוק, ואין חילוק בין המתין קודם ברהמ"ז או אח"כ. וי"א דאין לברך ברהמ"ז ע"מ לאכל גבינה דא"כ לא הוי סילוק אלא הכנה. אבל אינם נזהרים בזה ויש להם על מה שיסמוכו (וע' בס' בכור שור חולין ד' ק"ה). וכן מי שנוהג אף בבשר אחר גבינה סילוק ובהמ"ז דאם אכל בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם (כנה"ג ובה"ט ס"ק ב' הביאו וע"ש):
ג הששה שעות הללו אינם זמניות כדעת הפר"ח רק הם חלק רביעי ממעל"ע בין בקיץ בין בחורף (כו"פ ומש"ז). ובמקום שיש מיחוש חולי יש לסמוך על הפר"ח דבחורף לא ימתין אלא שיעור חצי היום שעומד בו. (וע' יד"א). י"א דחולה השותה מימי חלב לרפואה אפי' הוא רק חולה קצת אין צריך להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה ואחר שבירך ברהמ"ז ישתה וירווח לו (תשו' ח"ס וע' פ"ת ס"ק ג'). איתא בסידור האריז"ל דביום שאכל בשר לא אכל גבינה אפי' זה בתחלת הלילה וזה בסוף היום:
ב (ד) ואם אכל גבינה א"צ להמתין ומותר לאכל אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין בידיו שלא יהי' שום דבר מהגבינה נדבק בהם. ובלילה שלא יוכל לעיין היטב צריך לרחצם במים דוקא ולא בשאר משקין (ש"ך). ונכון שירחצם במים אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמנה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתי' ויש להחמיר בדבר שאין בו טורח כ"כ (רי"ף וע' פמ"ג). וגם צריך הדחה וקינוח הפה. וכן אם אוכל בשר או תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה צריך נט"י בינתיים (ב"י). ואם אכל מאכל גבינה במזלג א"צ נטילה בין ביום בין בלילה (פר"ח)
ה עוד נהגו להחמיר שאפי' אכל גבינה כל שהיא קשה דהיינו שהיא מתולעת. או שישנה ששה חדשים. אין אוכלין אחריה אפי' תבשיל של בשר אלא בהמתנת ששה שעות (ט"ז). ויש מקילין וטוב להחמיר. ודוקא בגבינה מתולעת או שנעשית מחלב שהועמד בקיבה וישנה ששה חדשים. אבל גבינה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה. אין להחמיר בזה יותר מקינוח והדחה וניקור שיניים. כ"א מי שנוהג בעצמו תוספות פרישות וזהירות יתירה (ט"ז ב' או"ה ועש"ך). וע' בס' מעבר יבק בשפ"צ פ"ד שלא לאכל אפי' חלב ואח"כ בשר אם לא בהמתנת כשיעור שיש בין סעודה לסעודה. ואמר כי מתראה בפניו כגדי מקולס לגבי עליונים וכחות טמאים מטמאין אותו וגורם לעורר דינים חצונים. ואם יוליד בן באותן מ' יום ימשוך עליו נשמה מסט"א ע"ש פ' ס"ד. וכן עכ"פ נכון הדבר ליזהר ולהמתין שעה א' אחר אכילת מאכלי חלב. בד"א בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכל בשר עוף אחר גבינה אין צריך לא קינוח ולא נטילה. ואע"ג דגם בשר חיה אינו אלא מדרבנן. מ"מ כיון שבשרו דומה לשל בהמה החמירו בו. ונ"ל דאחר גבינה קשה ומתולעת יש להחמיר אף בבשר עוף להצריך עכ"פ קינוח והדחה ונט"י:
ג (ו) עוד נהגו עכשיו שלא לאכל גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו בהמתנת ו' שעות ולאחר סילוק ובירך בהמ"ז. ואין לשנות ולפרוץ גדר. ומרק של בשר יש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול. אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר ומדינא אסור לאכול אחריו חלב (ב"י באו"ח סי' קע"ג). מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר. אפי' קדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשו של איסור ואפי' אין ס' נגד הטיח בעין שע"פ הקדירה. מותר לאכל אחריו גבינה ואין בו מנהג להחמיר. ודוקא שאין הממשות נותן טעם בתבשיל רק לחלוחית מוח על פניו. אבל אם הממשות נותן טעם בתבשיל הוי כמו שומן ואם אין בתבשיל ס' נגדו אין להקל (וע' ש"ך ס"ק י"ט ופ"ת ב' בל"י ס"ק ז'):
ז שומן של בשר דינו כבשר עצמו. ואפי' בשומן אווז יש להחמיר (ט"ז בשם ת"ח). וכן נוהגים לאכל בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה. מיהו יש ליטול ידיו ביניהם אפי' ביום ומדינא דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה. וכן תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה אם נגע בהם בידיו צריך ליטלם וכמש"ל ס"ק ד'. שמש המשמש בסעודה אעפ"י שאינו אוכל אלא נוגע באוכלין צריך נטילה בין מאכלי חלב למאכלי בשר (וע' ש"ך ס"ק כ"א). ואם אינו נוגע בידיו אלא שמוליך ומביא המאכל בקערה א"צ נט"י (פר"ח):
ד (ח) מי שאכל גבינה או שאר מאכלי חלב ורוצה לאכל בשר צריך לבער מעל השולחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה. ואסור לאכל גבינה על מפה שאכל בשר וכן להיפוך אם מנהגם להניח הבשר או הגבינה על המפה דאז יש לחוש שמא ידבקו זב"ז. אבל מנהגינו להביא כל מאכלים על השולחן בקערות וסגי בהיפוך המפה ובהסרת הפתיתין לחוד (רדב"ז) וכ"ש שאסור לחתוך גבינה אפי' צוננת בסכין של בשר וכן להיפוך. ולא עוד אלא אפי' הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר וכן להיפוך (ב"י ורמ"א). וראוי ונכון שיה' לו סכין מיוחד לחתיכת פת:
ט מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה מותר בשעת הדחק שאין לו סכין אחר (וע' ש"ך ושפ"ד). וה"ה בסכין של איסור דינא הכי (וע' בה"ט ס"ק י"ד). חבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם ב' סכינים ולרשום א' מהם. ונהגו לרשום של חלב. וסימנך חריצי החלב. ולא יעשה הסימן בשל בשר פן יבא אחר להשתמש בו חלב כיון דרובם רושמים בשל חלב (לב"ש). והמוציא סכין חרוץ ברחוב של יהודים מסתמא של חלב הוא. אין להגעיל שום כלי מבשר לחלב או להיפוך (פמ"ג). ואפי' ללבנו אסור וע' פמ"ג סי קכ"א ובאו"ח סי' תק"ט בבה"ט שם ס"ק ט'):
סימן צ
דיני כחל ובו י"א סעיפים ובש"ע ד' סעיפים
א (א) הכחל דהיינו הדד של בהמה בין של קטנה שלא הניקה ובין של גדולה. אם רוצה לצלותו בפ"ע בלא בשר. צריך לכתחלה קריעה שתי וערב וטיחה בכותל עד שלא ישאר בו לחלוחית חלב. ובדיעבד אם נצלה לחוד בלא בשר אפי' לא קרעו כלל מותר. ואם נצלה עם בשר אם נקרע ש"ו וטחו בכותל שניהם מותרים אפי' ידוע שנתהפכו על השפוד דכיון שנקרע ש"ו וט"ב חשוב תו כבשר ממש לענין זה (ש"ך ס"ק י"א). ואם לאו העליון מותר והתחתון אסור. ולא חיישינן שמא נתהפך השפוד ונעשה העליון תחתון דבדיעבד לא מחזיקין איסורא. וכן אם ידוע ששניהם היו תחובים בשפוד בשוה ולא הי' שום א' מהם עליון או תחתון שניהם מותרים. אבל לכתחלה אין לצלות עם בשר כלל מפני שרגילות הוא להתהפך השפוד לפעמים זה עליון ולפעמים זה עליון. וכ"ז בצלי על השפוד אבל במחבת דינו כבישול כקדרה שיתבאר בסמוך:
ב (ב) ולקדרה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה אפי' ע"י קריעה ש"ו וט"ב. דגזרינן שמא יבואו לבשלו עם בשר. וה"ה לטגן אפי' בלא בשר דאין חילוק בין טיגון לבישול. ואפי' נתייבש כבר הכחל. ואם עבר ובישל בקדירה לבדו בלא בשר בדיעבד אם נקרע ש"ב וט"ו מותר אפי' בלא ס'. אבל אם לא קרעו ש"ו או לא טחו בכותל אפי' דיעבד אסור עד שיהי' ס' נגד הכחל וכחל עצמו מן המנין וכשית"ל. ולבשלו עם בשר אפי' קרעו ש"ו וס"ב אסור. ובדיעבד ובמקום הפ"מ יש להתיר אבל לא בלא"ה. ואם אנו רואים שנתייבש הכחל או לאחר ל' יום דמסתמא כבר נתייבש. אם עבר ובישלו אפי' עם בשר מותר בדיעבד אפי' בלא קריעה כלל דכיון שכבר נתייבש אינו נותנת טעם. ומ"מ לכתחלה אסור אפי' בנתייבש (וע' ש"ך סעיף קטן י"ח):
ג במקום דבעינן ס' אינו דומה לשאר איסורים. דבשאר איסורים בעינן ס' חוץ מן האיסור. אבל בכחל מצטרף גם הכחל עם הבשר דהא הוא עצמו בשר. ולכן אם יש נ"ט פעמים בבשר ובשאר דברים שבקדרה נגד הכחל. הבשר והתבשיל מותרים. אבל הכחל עצמו נשאר באיסורו (ועכ"ז בש"ך) ואעפ"י שהי' ס' נגד הכחל אם נפל לקדרה אחרת דינו כקדרה ראשונה ומשערין בו ס' והכחל מן המנין. ודוקא אם הי' ס' בקדירה ראשונה אז הכחל מצטרף לס' ג"כ בקדרה השני' דאע"ג דהכחל נאסר מ"מ כיון דאינו אסור אלא משום חומרא בעלמא מצטרף שוב לס'. אבל אם לא הי' ס' בקדרה ראשונה דנאסר מדינא ונפל אח"כ לקדרה אחרת אין הכחל מצטרף לס' דכיון דנעשה נבלה איך יצטרף להתיר (רמ"א ועט"ז וש"ך):
ד ולעשות פשעיד"א מן הכחל (דהיינו שמניחין אותו בעיסה כדרך שאופין לחם ממולא בבשר). בלא בשר נוהגין בו היתר אם אין אופן אותו במחבת אלא בתנור אבל במחבת דומה ממש לבישול בקדירה. ואם נתייבש תחלה מותר בפשטיד"א אפי' במחבת. ויש נוהגין איסור אפי' בנתייבש אם אופין אותו במחבת (רמ"א ס"ב ועבה"ט ס"ק ט"ו). ולאפות הפשטיד"א שבו הכחל בתנור קטן עם מאכלי חלב דינו כשאר בב"ח שנאפה בתנור א' שיתבאר דיניהם בסי' צ"ז. דודאי כחל בשר גמור הוא. ועם מאכלי בשר ג"כ יש מחמירים שלא לאפותם יחד מפני חשש חלב שבו. אלא יש להניח הפשטיד"א בפי התנור. ויש ליזהר לכתחלה אעפ"י שאינו אלא חומרא (שם):
ג (ה) כל כחל שקרעו ש"ו וט"ב דמותר בדיעבד כדלעיל ס"א. מותר לחתוך אותו כשהוא רותח בסכין שחתכו בו בשר. וכן כחל חי אעפ"י שהיא מלאה חלב כיון שהוא צונן וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל. וכן הדין לאכל זה בכלי שאכלו בו זה וה"ה לצלות זה בשפוד שצלאו בו זה וה"ה דמותר להניחו בקערה עם בשר צלי אפי' אם שניהם חמים דלאחר צליית הכחל שאנו מתירים בדיעבד דינו כשאר בשר לכל דבר. ואם עבר וצלה בלא קריעה או קריעה מועטת. כל הדברים הללו אסורים לכתחלה. ואם נצלה כ"צ כיון שקרעוהו ש"ו אפי' לא טחו בכותל מותר לחתוך בסכין של בשר. אבל קודם שנצלה כ"צ אסור לכתחלה אלא א"כ קרעוהו ש"ו וגם טחו בכותל (חכ"א):
ו כחל שנחתכה עם בשר ביחד. יש מקום לאסור שחלב היוצא נבלע בבשר בחוזק חיתוך שחותכן שניהם יחד (פ"ת ב' תשו' מהרא"ש). עוד כתב שם בשם מנ"י דדוקא אם נצלה כך בלי הדחה אסור אבל אם הודח היטב פשיטא דאין חשש איסור כמו בכל איסור שנבלע בצונן. (וע"ש עוד מ"ש בשם הח"ד):
ז אם קרעוהו כדינו וצלאו אעפ"י שמצא אח"כ גומות מלאות חלב אין לחוש שחלב שחוטה אינו אלא דרבנן וכל שלא פירש לא גזרו. אבל אם לא נקרע כדינו אסור מדרבנן (ועבה"ט ס"ק כ"א). וכן אם הניחו כך שלמה קודם צלייתו עם חלבו יום שלם מותר. ולא אמרינן כבוש כמבושל כה"ג. אבל לאחר שפירש החלב מן הכחל שעה א' ואח"כ נכבש עמה אסור משום כבוש. וכן בשר אחר השרוי בחלב שחוטה (ועבה"ט ס"ק כ"ב ובקה"כ):
ד (ח) לכתחלה אסור למלוח כחל עם בשר. ובדיעבד אפי' לא קרעו כלל מותר ואפי' עילוי בשרא (ש"ך ס"ק כ"ו). ואם נמלחו כחל ובשר יחד בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו בכלי שא"מ מותר (ט"ז ועבה"ט ס"ק כ"ה). ואם שהא הכחל עם הבשר בכשא"מ כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח ויש ציר. אפשר דאסור לדידן דאמרינן כבוש כמבושל בחלב שחוטה (דלא כט"ז). דדוקא מלח אין טבעו להוציא חלב משא"כ כבוש (מש"ז). עור הקיבה לאחר שהוסר חלבה מתוכה והודח יש לו דין שאר בשר ומותר למלחו עם שאר בשר. ואפי' לבשלו מותר ואין לו דין כחל כלל (רמ"א וע' ש"ך). אם צלאו בלא קריעה דשרי דיעבד מהו הדין אם בישלו אח"כ ע' פמ"ג וכפי הנראה דיש לאסור וע"ש:
ט אין לאכל כחל אחר גבינה אם לא בקינוח הפה והדחה ונט"י. וכן נמי להנוהגין להמתין ששה שעות בין בשר לגבינה. צריכין ג"כ לשהות אם בא לאכל כחל. וגם צריך לחשט שיניו אם בא לאכל אחר כחל בשר (ועבה"ט ס"ק כ"ב):
י אסור לבשל לכתחלה כחל אחר הצליי' אפי' אם קרעו ש"ו וט"ב משום דגזרינן שמא יבשלם בלא קריעה עם בשר אחר (רש"ל). והיינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם קרעו ש"ו וט"ב וצלאו ובישלו אח"כ שרי (ט"ז סק"י ומש"ז שם). ודע דמשערין את הכחל כמו שהוא בעת שנתבשל ולא כמו שהי' בשעת נפילה (כ"כ המחבר בש"ע ס"א). ולכאורה הוא קולא גדולה. ולפי מ"ש הכו"פ ניחא שכתב בסק"ה וז"ל. דודאי לא בהא דצריך ס' נגד הכחל מיירי דזה פשיטא דמשערינן נגד כל הכחל כמו שהי' בעת שנפל. דמה בכך שעכשיו נתמעט אדרבא חזינן דנפלט החלב ונתפשט בקדרה. וצריך ס' נגדו רק בהא דאמרינן בכחל עצמו שמצטרף לס'. זהו כפי הכחל של עכשיו לאחר צימוקו ולא כמו שהי' בעת שנפל. עד"מ אם הי' מתחלה ב' זיתים ועתה זית א'. אמרינן לענין ס' משערינן כמו שהי' מתחלה ב' זיתים. ואמרינן שהי' זית א' חלב בעין עומד בתוכו וזית א' בשר ונבלע בו חלב. כמו בכל דברים שאמרו שנבלע בו האיסור. וזה החלב נפלט בבישול ולכך נשאר רק זית א'. אבל במאי דאמרינן שהכחל מצטרף לס'. היינו כפי הנשאר לאחר הצימוק. דאלת"ה האיך יצרף החלב לבטל החלב הנפלט בבשר. ואין לנו אלא כפי הנשאר שהוא בשר ובשר מצטרף לבטל החלב. ונמצא דלחומרא אמרינן ולא לקולא עכ"ל. (וע' בס' ב"י בתק"ה):
סימן צא
דין בשר וחלב שנתערבו ובו כ"ד סעי' ובש"ע ח' סעיפים:
א (א) בשר וגבינה שנגעו זב"ז צוננים. וכן איסור צונן שנגע בהיתר צונן. אם הם יבשים לגמרי א"צ אפי' הדחה. ואם א' מהם לח או שניהם לחים קצת ולא מחמת מליחה. צריך להדיח מקום נגיעתן. ודבר חריף אפי' יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה (ח"ד). ואם הוא דבר שמן כחמאה וחלב לא סגי בהדחה בעלמא רק צריך שפשוף היטב ג"כ (שפ"ד). וי"א דשמנונית בלא דוחקא או דוחקא בלא שמנונית מותר בהדחה ואין צריך שפשוף אלא כשחתך בשר בסכין שחתך בו חלב. אז בעינן שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית. (שם). וחלב מהותך שנפל על בשר צונן ונקרש ונתייבש שם צריך שפשוף גדול (ב"א) ודבר רך כגון קישואין דסי' צ"ו ס"ה וכיוצא בו בעי גרידא. ודבר שא"א כלל בהדחה כגון מים כשר דבטל במיעוטו. וכשעשה במזיד אסור למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו. ואם נמלח או נצלה בלי הדחה שנבלע המשהו שעל פניו כדי קליפה אפ"ה שרי בלא קליפה. וכן באיסור משהו מותר אפי' בדבר לח דא"א כלל בהדחה (חוד וע"ב סק"א). ואין חילוק בין בב"ח לשאר איסורים בין שנפל בשר צונן לחלב צונן או היתר גוש לאיסור צלול או להיפוך. הדבר הגוש צריך הדחה (שך סק"י, וע' חכ"א ופ"ת סק"א):
ב ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זב"ז. וכן מותר ליתן בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דמיזהר זהירי בי' אינשי שלא יפלו מזה לזה. ומ"מ אם הם מגולים טוב ליזהר במקום שאינו צורך כ"כ כיון שאין דבר מפסיק ביניהם. משא"כ לצור אותם במטפחת א' דיש הפסק ביניהם מותר אפי' לכתחלה. וכשאין הפסק ביניהם אסור לכתחלה (וע' סי' צ"ה סכ"ו):
ג וכן מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו חומץ או שאר משקין אפי' שניהם מגולים. דאפי' את"ל שיפול חלב לתוכו יהי' ניכר. ואם יפול בתוכו מעט יתבטל בס'. אבל אין מניחין כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו מלח אם שניהם מגולים. דחיישינן שמא יפול לתוכו כ"כ הרבה עד שאם הי' משים אל לבו להשגיח יהי' ניכר החלב בעין במלח וכיון שניכר לא שייך לומר שהוא בטל. אך לא ישים לבו ע"ז כי יחשוב שלא ימלח ממנו בשר. ומ"מ בדיעבד מותר ולא חיישינן שמא נפל חלב אל המלח (שם וע' ח"ד וע"ל סי' צ"ה סכ"ה):
ב (ד) כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן. אסור לכתחלה דלמא משתלי ואכל בלי הדחה, ולכן צריך ליזהר שלא יניח בשר וחלב יחד בענין שיגעו זב"ז דכיון דעכ"פ בעינן הדחה חיישינן שמא ישכח ולא ידיח. ולא יפה עושין הולכי דרכים שאוכלים הערינג מלוחים על כלי העובד כוכבים שהרי צריך הדחה. וכ"ש שלא יפה עושים הקונים מיני קישואין שקורין אונערקעש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם וא"כ המי מלח דלא שייך בהו הדחה נאסרו לעושין במזיד או למי שנעשה בשבילם וכמש"ל ס"א. (ט"ז ועח"ד) אך אם נתאכסן בבית עובד כוכבים וא"א לעשות שפשוף להכלים כדיעבד דמי (שם וע' בת"ח). מ"מ אם אפשר ירחץ הכלי היטב קודם שישתמש בו:
ה ודוקא מבושל דלאו אורחי' בהדחה או כל דבר שאין דרכו בהדחה. אבל דבר שדרכו בהדחה כגון בשר חי שהמנהג להדיחם קודם בישול מותר להניח בכלי איסור וכיוצא בו אף שהוא לח קצת. ואפי' ע"ג איסור בעין שרי אם אורחי' בהדחה דלא צריך שפשוף וכמש"ל ס"א (וע' פ"ת סק"ג) ובדיעבד שבישל בלא הדחה אף שא"א שוב להדיחו מותר (וע' ב"א סל"ט):
ו כלי שנשתמש בו בקביעות איסור אפי' צונן ולא נכבש בו האיסור מע"לע ובא להשתמש בו רותח או צונן בקביעות. צריך שפשוף גדול ולא סגי בהדחה. וצונן באקראי סגי בקינוח. ובכלי שבלע בחמין אסור להשתמש בקביעות צונן גזירה דלמא אתי להשתמש ברותח. ולהשתמש בו באקראי צונן בעינן שפשוף. ואחר השפשוף מותר ליתן בתוכו אפי' דבר לח וחם. וכלי שנשתמש בו באקראי איסור סגי לד"ה בקינוח וכשמשתמש בכלי שצריך קינוח או שפשוף. קודם הקינוח והשפשוף צריך דבר הניתן לתוכו הדחה. ואסור ליתן לכתחלה לתוכו דבר שאין דרכו בהדחה גזירה שמא ישכח להדיח (וע' כ"ז בח"ד וע"ב):
ג (ז) צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה בלא הדחה וחיישינן שמא ישכח להדיח. ואם מדיח קצת המקום שנגע בו מותר (דלא כפמ"ג). ומשמע דאין חילוק בין ככר שלם לפרוס ובצד הפנימי במקום רך דבכ"ע מהני הדחה. ולכה"פ גרידא ודאי מהני אפי' במקום הרך (וע' פ"ת סק"ד). וכן יזהר שלא יגע גבינה בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם בשר בלא הדחה וכנ"ל:
ד (ח) בשר וחלב רותחים שנתערבו יחד. ואפי' בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח ואפי' לצלי שחוץ לקדירה הכל אסור אפי' העליון עדיין קר בולע ונאסר משום דתתאה גבר. ומ"מ היתר צונן שנפל על היתר רותח ונפל איסור על היתר הצונן העליון מותר. דלא אמרינן תתאה גבר אלא לענין שבולע מתתאה. אבל אין לו דין רותח כל זמן שאין היס"ב לבלוע מהאיסור הנופל עליו (יד"א):
ט ודוקא באיסור מחמת עצמו. אבל אם הוא איסור לאורו קא בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ולא מיקרי רוטב רק כשהוא בקדירה אבל דבר צלול כגון דם או חלב שנפל על צלי חוץ לקדירה לא מיקרי רוטב להבליע לחתיכה הנוגעת אליה (ט"ז). אבל רוטב צונן שנפל על בשר רותח שבקדירה שהוא כ"ר כיון דקי"ל תתאה גבר כשנעשה הרוטב רותח הוי כרותח שבקדירה ומוציא מחתיכה לחתיכה. אבל בכ"ש אף שמונח בתוכו דבר גוש דדינו ככ"ר מ"מ לא הוי כרוטב (וע' כ"ז בח"ד):
י אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן. או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן. קולף הבשר משום דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר לי' בלע פורתא לכך בעי קליפה ושאר, הבשר מותר. ואם הוא אצל האש לא אמרינן תתאה גבר ונאסר הכל (ח"ד). ודוקא צונן ממש אבל אם הוא חם אפי' בכ"ש שהיס"ב אסור (וע"ל סי' ק"ה) דהוי ככ"ר לענין מבליע ומפליט אלא שאינו מבליע ומפליט כאחת. וכלי ראשון ממש אף שהוסר מהאש והועמד על מקום קר. וכן דבר גוש אינו מתקרר מתתאה ואם נפל עליו דבר אף אחר שהושם על מקום צונן אוסר. אבל מ"מ אינו יכול לבלוע מתתאה הצונן רק כדי קליפה (שם בח"ד וע"ב):
יא ואם נפל חלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי בין נפסק הקילוח בין לא נפסק הקילוח בולע כדי קליפה רק דאם לא נפסק הקילוח מבשל ג"כ ומפליטו ובולע כאחד. ואם נפסק הקילוח אינו מבשל רק שמפליט ומבליע. וכן דבר גוש אף שיש לו דין כ"ר מ"מ אינו מבשל. ונ"מ לענין בב"ח שאינו אסור בהנאה אלא ע"י בישול (שם בח"ד וע"ב):
יב במקום שהבשר צריך קליפה כגון חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל על חלב צונן. אם לא קלפוהו ובישלו כך אם הקליפה ניכרת ולא נפסק הקילוח דאסור מדינא בעינן ס' נגד הקליפה. משא"כ אם נפסק הקילוח דמדינא א"צ קליפה כיון שאינו מבשל וכמש"ל אלא משום חומרא בעלמא בעי קליפה מטעם דאדמיקר לי' בלע כ"ק מש"ה אין צריך ס' נגד הקליפה. וכשהקליפה אינה ניכרת כגון שהי' דבר הנבלל לא בעינן נמי ס' נגד הקליפה ומותר הכל. ומש"ה בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן. החלב מותר כולו דלא שייך בי' קליפה שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה ובטלה. (וע' פ"ת סק"ה שכתב בשם תשו' ח"ס דלא דמי לדלקמן סי' ק"ד ס"ב בהג"ה גבי עכבר שנמצא בשומן וע"ש):
יג וכ"ז בבשר בחלב אבל בשאר איסורים דלא בעינן שיהי' דרך בישול. אפי' נפסק הקילוח כל שהקליפה ניכרת בעינן ס' ואין להקל אם לא בהפ"מ. ומדברי הט"ז משמע דיש להחמיר גם בב"ח אם לא קלפוהו להצריך ס' נגד הקליפה אפי' נפסק הקילוח כל שהקליפה ניכרת (וע' פ"ת סק"ה ובה"ט סק"ח):
כתב בס' של"ה בשם מהרש"ל דנראה לו דכשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולו. ואם האיסור קר וההיתר חם יראה להחמיר כדברי הרשב"א להצריך קליפה (בה"ט סק"ה). ואם נפלו זה לתוך זה צוננים מדיח הבשר ומותר וה"ה בשאר איסורים סגי בהדחה (ש"ך דלא כאו"ה):
כלי צוננת אינה נאסרת כשמונחת על תתאה רותח רק מקום הנגיעה נאסר וצריך גרידא. ודבר לח שבין היתר לאוסר לא מיקרי חיבור בין לענין תתאה ובין לענין זה אצל זה ואינו נאסר רק מקום הנגיעה ולא יותר (ח"ד וע"ב):
ה ו (יד) הא דאמרינן דמליח כרותח היינו דוקא מליח שאינו יכול לאכלו מחמת מלחו דהיינו כעין מליח שמולחין לקדרה שאם היו מבשלים אותו בכל אותו המלח הנמלח לא היו יכולים לאכלו. ואין חילוק בין שהא שיעור מליחה ללא שהא לעולם החתיכה עצמה מיחשב רותח, ואסור אפי' בהפ"מ אם נגעו זב"ז בשר וגבינה מלוחים כעין זה. ויש לשער בס' כמו בבישול (וע"ל ברמ"א סי' ק"ה ס"ט). ואין חילוק בין כחוש לשמן דאין אנו בקיאין להבחין בין כחוש לשמן. ואם הם יבשים אפי' הם מלוחים או לחין ולא מחמת מליחה סגי בהדחה. ואם א' מהם מלוח והשני תפל. המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קליפה:
טו בד"א בבשר כשר שמלחו לקיום (דע"כ בהכי איירי דאל"כ הי' הגבינה נאסרת משום דם) שלא הפליט המלח דם ולא תשש כחו. אבל אם עשה המלח פעולת פליטת דם. אז אמרינן דלאחר ששהא שיעור מליחה לא מיחשב כרותח:
ואפי' בשהא שיעור כבישה בציר היוצא לאחר שיעור מליחה מותר בהפ"מ. (מסקנת הש"ך וע' ח"ד בסי' זה ובסי' ס"ט). ואין חילוק בין מלח הבשר משני צדדיו או מצד א' וכל שנמלח מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו מיחשב רותח כ"ז שלא הדיחו. וי"א דאנן אין בקיאין בדבר ויש לנו לחשוב אפי' מליחת צלי כרותח. וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ (רמ"א). והכו"פ מצדד להקל בכה"ג בבב"ח ובפרט בבשר עוף בחלב דהוי ספק דרבנן ומסיק דאם יש עוד צד להקל אין להחמיר (וע' הגהת מהרב"פ שם וע' בה"ט סקי"א מ"ש בשם הפר"ח):
טז כל ציר מבשר שנמלח אפי' לא נמלח רק לצלי חשוב רותח. ולכן אם נפל ציר על גבינה או על כלי אוסר אפי' במקום שאין הבשר אוסר דלא מיחשב רותח. מ"מ הציר חשוב אינו נאכל מחמת מלחו. וציר של בשר שאוסר שנפל על הכלי צריך הגעלה ואם היא כ"ח צריך שבירה ולא מהני קליפה (ועפ"ת לעיל סי' ס"ט סקל"ז ובמש"ש סע"א) ואם נפל על כלי עץ וכיו"ב בענין שאין פסידא אם יקלוף ורוצה להטריח א"ע. קולף אפי' נפל על כל הכלי כיון שלא נבלע בו רק כ"ק (בל"י ועח"ד). ואם נפל ציר או חלב מהותך חם בתוך כלי. ואינו יודע באיזו מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב. אך אם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה (כתבי מהר"ד ופ"ת סק"ח הביאו וע"ל סי' ק"ב ס"ג):
יז ומליח כעין מליח דבעי לי' לאורחא. אפי' לאחר שהדיחו הוי אינו נאכל מחמת מלחו. וכ"ז שלא שראו במים דינו כרותח. ואין חילוק בין מלוח עליון ותפל תחתון למליח תחתון ותפל עליון לעולם המליח מבליע בתפל ואוסרו כולו לדידן דאין חילוק כמש"ל סי"ד. ואינו בולע ממנו. ולא שייך כאן לומר איידי דטריד לפלוט לא בלע ולא כבכ"פ דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים (מ"ד וע"ש):
יח הא דאמרינן לעיל סי"ד דאם א' מהם מלוח והשני תפל דהמלוח מותר בהדחה. היינו דוקא כשהתפל יבש. אבל אם הוא דבר צלול שניהם אסורים אפי' כשהחלב לבדו הוא מלוח וכ"ש כשהבשר מלוח. וחלב רך שאינו מהותך לא מיקרי דבר צלול (ח"ד). וכשהבשר לבדו מלוח ונפל לחלב הרבה אין הבשר נאסר רק כ"ק. דהחלב הוי כעין הדחה לבשר (וע' ח"ד בביאוריו ובתשו' נו"ב סי' מ"א והגהת מהרב"פ ובה"ט סקי"ד בשם הפר"ח):
ז (יט) הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו ה"מ בבשר חי. אבל צלי רותח שנפל למליח אפי' נאכל מחמת מלחו. ואפי' לא נמלח כלל בעי קליפה כדין חם לתוך צונן. ואף שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף עליו לא מיקרי צונן לתוך חם דכל שהוא במקומו גובר ומקרר ומש"ה סגי בקליפה (ש"ך וח"ד). ויש מצריכים נטילה בצלי שנפל אפי' לתוך צונן מטעם דאין זה דומה לשאר חם לתוך צונן דסגי בקליפה:
דרותח דצלי מבליע טפי מרותח דבשר חם מחום כלי ראשון וכן נכון (תשו' ב"א סי' ל"ח). ואם יש בו בקעים והוא צלי רותח כולו אסור. ובזה לא מהני ס' דאפי' יש בו ס' אסור דמתפשט בכולו. ואם הוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח כולו אסור. אבל בזה מהני ס' דאמרינן דכולו בלע ומועיל הכל להצטרף לבטל בס'. ובעינן דווקא שלא יהי' נאכל מחמת תיבולו. ולאו דוקא שנפל לדבר צלול אלא אפי' נגעה רותחת לחתיכה נאסר הכל כשהוא מתובל ואינו נאכל מחמת תיבולו. וכן יש לנהוג אם אין הפ"מ (וע' ח"ד):
כ וה"ה אפוי ומבושל חשיב כצלי למר ברותח ולמר בצונן ובעינן דוקא מבושל כמאכל בן דרוסאי עכ"פ. וקודם לכן אף שהוא רותח מכ"ר שהוא מבשל לאו רכיך הוא ואין לו דין בישול (ח"ד וע"ב). ויש להסתפק אם נכבש הבשר תחלה תוך המים מעל"ע דקי"ל כבוש כמבושל אם לענין זה נמי דינו כמבושל אם לאו (וע' במנ"י וחכ"א הביאו). וי"א דאפי' הם צוננים נמי דינא הכי דכיון שנצלה או נאפה או נתבשל אע"ג דצונן הוא רכיך ובולע ואפי' לא נמלח כלל. ומ"מ החלב מותר ולא אמרינן דמפליט בי' הצלי או האפוי והמבושל (עש"ך).
כא וכשהחלב מלוח קצת אפי' נאכל מחמת מלחו כתב הט"ז דאסור. דהא במליחה מועטת אפי' בחי אינו מותר רק בהפ"מ מטעם דאין אנו בקיאין וכמשית"ל סט"ו. ובצלי אפי' אינו מלוח כלל ג"כ אינו מותר רק בהפ"מ ותרי קולא לא מקילינן בשביל הפ"מ. וכשהחלב לא נמלח כלל סיים הש"ך בצ"ע אם יש להתיר בהפ"מ ע"ש. ומ"מ יש לסמוך על הרב ולהתיר בהפ"מ כשהחלב לא נמלח כלל (ח"ד וע"ש):
ח (כב) אין בב"ח נאסר ע"י מליחה או כבוש אלא באכילה אבל לא בהנאה וה"ה בשר חיה ועוף אינו אסור אלא באכילה. ואם הוא ספק מליח מותר אפי' באכילה כדין ספק כבוש דמותר (בה"ט ס"ק כ"ב):
כג קיצור דינים ודין תתאה ועילאה מפמ"ג במש"ז סק"ה. א) אם א' מהם דבר צלול כמו בשר לתוך חלב או איפכא בזה ודאי נוהג דין תתאה ועילאה ובזה איירי המחבר בש"ע ומבואר לעיל ס"ח. ב) אם שניהם דברים גושים ואפי' שניהם יבשים נמי יש לו דין תתאה ועילאה. ולדידן שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אסור הכל. ג) ואם מונחים זה אצל זה אם שניהם חמים מחום כ"ר הכל אסור. ואם הא' צונן אין כח בא' להגביר על חבירו ואינו אסור רק כ"ק במקום שנגע האיסור. ובשר וגבינה כשמונחים זא"ז שניהם צריכים קליפה. וי"א דזא"ז דין מליחה יש לו ולכן אם ההיתר חם והאיסור קר אינו אוסר רק כ"ק. אבל אם האיסור חם וההיתר קר אוסר בכולו. וזהו דעת רש"ל. ולפי דבריו בבשר וגבינה וא' קר וא' חם. הקר כולו אסור והחם כדי קליפה. ובמקום שאין הפ"מ יש להחמיר כן. ד) כל שהקדרה צוננת אף שעומדת על האש אפ"ה שייך בו תתאה ומקרר לעליון. כי מה יוסיף תת כח שעומד על האש כיון דקר הוא. אך דוקא כשהוא צונן ממש אבל כשהוא חם קצת אף שאין היס"ב ונפל לתוכה חם מכ"ר. כח האש שולט בה ואינו מניח להתקרר והכל אסור אם אין ס' בקדרה לבטלו. ה) אם נפל מחום כ"ר לחום כ"ש שאין היס"ב שייך בי' דין תתאה ואינו אוסר רק כ"ק לכ"ע. ואם נפל לכ"ש שהיס"ב דעת הרמ"א בסי' צ"ב ס"ז שאינו אוסר ג"כ רק כ"ק. והט"ז בסי' ק"ה אוסר בכ"ש שהיס"ב וכן דעת המנ"י והוא דעת רש"ל. אלא דבהפ"מ מקיל כדעת הרמ"א. אבל באין הפ"מ ודאי דצריך להחמיר כדעת הט"ז והמנ"י וכן יש להורות וע"ש:
כד קיצור דינים מדין כלים. בסי' קכ"א ס"ה בהג"ה פסק הרב דכל הכלים ששימש בהם ע"י רותח שצריך הגעלה. אם הודח היטב שרי לאשתמושי בהו צונן לח דרך ארעי לא בקביעות. ודבר חריף יבש ג"כ מותר ע"י הדחת הכלי היטב. אבל דבר חריף לח אסור להשתמש בו כ"א ע"י הגעלה (וע"ש בש"ך סק"י). וכ"ז בשאר כלים אבל כלי חרס אסור להשתמש בו צונן אפי' ע"י הדחת הכלי (ודלא כש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"ז אלא כדעת המנ"י). דכיון דא"א בהגעלה גזרינן אם יתירו לו להשתמש בצונן דרך ארעי יבא לידי תקלה להשתמש בחמין או בצונן בקביעות. משא"כ כלי שיש לו תקנה בהגעלה יגעילנה ולא יבא לידי תקלה. וכתב שם הט"ז דה"ה כלי עצם שאין לו תקנה בהגעלה משום דחייס עלי'. אסור להשתמש בו צונן דחד טעמא הוא. מיהו להניח כלי איסור בביתו בלי להשתמש בי' משמע דשרי ולא חיישינן דלמא אתי לידי תקלה דבדיל מיני' (שפ"ד סק"ג וע' בס' ב"י בתק"ה):
סימן צב
דין אם נפל חלב לקדרה של בשר ובו מ"ו סעי' ובש"ע ט"ס:
א (א) כזית בשר או פחות (אלא שלא היו לוקין (בזה"ב) על ההנאה כ"א בכזית וכמש"ל סי' פ"ז ס"ב וע"ש) שנפל ליורה של חלב רותח. או להיפוך שנפל מעט חלב לקדירה רותחת של בשר. משערין בס' שאם יש ס' בכל מה שבקדירה נגד הבשר או החלב מותר וא"ל הכל אסור (רמ"א). ואין חילוק לדידן אם הי' החתיכה כולה ברוטב או חציו ברוטב ונפל איסור על מה שחוץ לרוטב. דלעולם אם יש ס' בכל מה שבקדירה נגד האיסור מותר וא"ל הכל אסור. שהרוטב מבלבל ומוליך הטעם בשוה בכל הקדירה (וכשיטת הר"י):
ב ומ"מ יש חילוק דאם כולה ברוטב אף החתיכה עצמה מותרת שהרי תיכף כשנפל האיסור נתחלק טעם האיסור בכולן בשוה, אבל במקצתה חוץ לרוטב יש להחמיר במקום שאין הפ"מ לאסור אותה חתיכה. די"א כיון שמקצתה חוץ לרוטב אין האיסור מתפשט בכולו (וזו היא שיטת רש"י דס"ל דבמקצתה ברוטב אין כל מה שבקדירה מצטרף מטעם הנ"ל). דבשלמא כל הקדרה מותר ממ"נ אם היא מפעפע לתוך הקדרה הרי יש כאן ס' לבטל. ואם לא פעפעה לפנים פשיטא דמותר. אבל החתיכה עצמה שמא אינו מפעפע בכל הקדרה וא"כ נעשה נבלה ולכן י"א דאסורה. ולפי"ז שאר חתיכות הנוגעות בחתיכה זו צריכין נטילה (ש"ך ועח"א):
ג ובכולה חוץ לרוטב לר"י או במקצתה תוך הרוטב לרש"י נמי יש חילוק בין דבר גוש לצלול ובין יש הבל בקדרה א"ל. דאם נפל עליה חלב או שאר איסור צלול בעינן ס' בכל החתיכות והרוטב שבקדרה נגד האיסור הצלול (דאנן לא בקיאין בין כחוש לשמן דאפי' במליחה וצליי' בעינן ס' בכל החתיכות נגד האיסור) ואותה חתיכה אסורה כולה כשאין בגופה ס' נגד האיסור. דמשום הבל הקדירה והוא דבר צלול מבליע בכל החתיכה (ואפי' באיסור כחוש). ואם ניער בסוף בעינן ס' נגד כל החתיכה. וזה דוקא באיסור צלול. ובאיסור גוש שנפל על חתיכה שכולה חוץ לרוטב בעינן ס' בכל הקדירה נגד האיסור ואז החתיכה שנפל עליה האיסור א"צ רק כדי נטילה כמו במליחה וצלי'. וזהו בין בבשר בחלב בין בשאר איסורים. ואם ניער בסוף אז יש חילוק. דבבב"ח בעינן ס' נגד כל החתיכה ואותה החתיכה כולה אסורה דהנטילה הוי כאיסור דבוק ונעשה נבלה. ובשאר איסורים לא בעינן ס' רק נגד הנטילה. ומאותה חתיכה אינו אסור רק כדי נטילה כמ"ש הש"ך סי' צ"ו:
ד ואם נפל חלב על חתיכה שמקצתה ברוטב. יש לחוש לדעת רש"י (וכמ"ש הט"ז ס"ב) ובעינן ס' בקדירה נגד כל החתיכה ואותה חתיכה אסורה אף בדאיכא ס' ודוקא בנפל חלב שהוא דבר צלול. אבל בנפל גבינה שהוא דבר גוש על חתיכה שמקצתה ברוטב. בעינן ס' בכל הקדרה נגד הגבינה ואותה חתיכה אינה אסורה רק כדי נטילה. ואי ליכא ס' בכל הקדירה נגד הגבינה הכל אסור. דאנן לא בקיאין בין כחוש לשמן. וזהו אם איכא שיעור נטילה בהחלק שחוץ לרוטב ואם ניער אח"כ בעינן ס' נגד החתיכה ואותה חתיכה אסורה דהנטילה הוי איסור דבוק בבשר בחלב וכדלעיל ס"ב:
ואם הרוטב נגע בתוך הכדי נטילה של החתיכה בעינן ס' נגד כל החתיכה דהרוטב מוליך הטעם מהכדי נטילה לחלק התחתון ונאסר וחוזר ואוסר השאר. ואותה חתיכה אסורה דבבשר בחלב הוי הנטילה איסור דבוק:
ה ובשאר איסורים כשמקצת החתיכה חוץ לרוטב מצטרף הכל לבטל האיסור ולא בעינן ס' רק נגד האיסור. וס' בעינן נגד האיסור בכל הקדרה אפי' כשהאיסור גוש. אבל לענין איסור אותה חתיכה יש חילוק. דששהאיסור צלול אסורה החתיכה כולה. ובאיסור גוש אינו אסור רק כדי נטילה. אבל לעולם לא אמרינן בכה"ג שיהי' חנ"נ לענין אם ניער אח"כ או בישלה עם אחרות אפי' באיסור צלול. וכן באיסור גוש והרוטב מגיע עד הכדי נטילה א"צ ס' רק נגד האיסור ולא נגד הכ"נ. דבשאר איסורים הואיל וחנ"נ הוא מדרבנן סמכינן בזה אשיטת ר"י דס"ל דכשמקצתו ברוטב הוי ככולו בתוך הרוטב ונתפשט בכל הקדרה בשוה והרי איכא ס' בין הכל רק דאסרינן החתיכה משום חומרא אבל לומר שתהי' חנ"נ לא אמרינן:
ב (ו) ואם ניער מתחלה ועד סוף הוויית הטפה על הבשר לעולם לא בעינן ס' רק נגד האיסור ואז אותה החתיכה ג"כ מותרת. ואם נפל חלב לתוך הרוטב מצטרפין אף אותם החתיכות שמקצתן חוץ לרוטב לס'. ואותן שכולן חוץ לרוטב אין מצטרפין לס'. ואי ליכא ס' בין הכל אף הן נאסרים מטעם דשמא חלב הוא שמן. ואם כשנצטרף אותם יהיו ס' ובלא צירופן אין ס' אז העליונות שחוץ לרוטב מותרים ממ"נ דאפי' בשמן מצטרפים כל החתיכות בצלי. ואותן שבתוך הרוטב אסורים משום ספק כחוש דאז העליונות מצטרפות. ואם ניער אח"כ כולן נאסרות:
ז ואם נגעו חתיכות אחרות חוץ לרוטב בהחתיכה שנפל עלי' האיסור. אם נגעו בהכדי נטילה הסמוך לנפילת האיסור. נאסרים גם הם בכ"נ וצריכים ליטול מכל חתיכה כדי נטילה ואם נגעו למטה מהכ"נ אין נאסרים כלל דבבלוע אנו בקיאין ונגד לאסור אחרות אוקמוה אדינא וחשבינן החלב לכחוש ואמרינן לא נתפשט החלב כלל רק עד כדי נטילה ולא יותר (ש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז):
ח וכ"ז שהבשר כחוש דבדבר שאינו אסור רק מחמת בלוע בקיאין בין כחוש לשמן וכמש"ל וכדאיתא לקמן סי' ק"ה סכ"ט. אבל אם הבשר שמן. כיון דהכ"נ מהבשר נעשה גוף האיסור וטעם בשר של הכ"נ אוסר אף בלא החלב כמ"ש הש"ך שם בעינן ס' בכל הקדירה אף נגד כל החתיכה דהנטילה הוי איסור בבב"ח. ומ"מ צריך ליטול כדי נטילה מהחתיכות שנגעו חוץ לרוטב בהכ"נ כמו בכל צלי דבעינן ס' בכל החתיכות בצירוף נגד האיסור וגם נטילה כמ"ש המנ"י כלל ל"ז והח"א הביאו. ואי ליכא ס' בין הכל נגד החתיכה כולן נאסרין. כיון דכ"נ נאסרה ונעשית נבלה טעם שלה ג"כ אוסר אפי' בלא החלב והוא איסור דבוק בחתיכה. (ובהג"ה דלא הצריך ס' רק נגד הטיפה מיירי בבשר כחוש. אבל בשמן צריך ס' נגד כל החתיכה) ובהפ"מ יש להקל ולומר דהכ"נ לא הוי איסור מחמת עצמו דהוי כצלי' כיון שהוא בישול בלא רוטב ולא הוי דרך בישול:
ט בשאר איסורים אפי' נגעו בכדי נטילה אינו אוסר כלל וכן כשהבשר שמן א"צ ס' כנגד הנטילה דבשאר איסורים בעינן שיהא האיסור עצמו יכול לצאת וכן הדין כשהבלוע שמן כגון חמאה או שאר איסור שמן דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן. ואפי' בשמן גמור מצטרפין כל הקדירה לס' נגד האיסור (כמ"ש המנ"י שם וע' כ"ז בח"ד בקיצורי הדינים שלו):
י אם לא ניער מיד כשנפל האיסור לא מהני מה שמנער אח"כ דכיון שאפשר למיקום עלה דמילתא שיטעם העובד כוכבים כל חתיכה הוי כמבטל איסור לכתחלה ולא מהני רק אם ניער מיד (רמ"א ועש"ך):
ג (יא) כשנאסרה החתיכה מחמת החלב נעשית כל החתיכה איסור. ואם בישלה עם אחרות צריך ס' לבטל כולה. ואם מכירה משליכה והאחרות מותרות. ואם אינו מכירה הרוטב מותר וכל החתיכות אסורות אם חתיכות האיסור ראוי' להתכבד. ואם אינה ראוי' להתכבד בטלה ברוב כדלקמן סי' ק"ט (וע' ש"ך וח"ד):
ד (יב) לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אלא אם האיסור דבוק בחתיכת ההיתר בענין שאין הרוטב יכול לבא מכל צדדיו דאז ממהר לבלוע. אבל אם הרוטב יכול לבא מכל צדדיו דאז אינו ממהר לבלוע. ואין כאן רק חשש שמא נשאר לבדו אין לחוש. כיון דחנ"נ בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן יש לצדד גם כאן להקל ולא הוי חנ"נ (מסקנת הט"ז סקי"ב):
יג ודוקא כשהוא דבוק בתולדה. כגון חלב הדבוק בבשר דהוי כאלו כולו חתיכה אחת. אבל אם בענין אחר אין הרוטב יכול לבא בכל צדדיו כגון שהוא במילוי או כיוצא בו. לא מיקרי איסור דבוק להצריך ס' נגד כל החתיכה. ומ"מ החתיכה אסורה מחמת חשש שמא נשאר לבדו. דאפשר לסוחטו דאורייתא (פי' דלא אמרינן שאפשר לסחוט האיסור עכשיו שיצא כולו ממנו ולהתפשט בקדרה שנית) והוי ספק דאורייתא ולחומרא ח"ד):
יד וכן אפי' אינו דבוק אלא שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ונפל עליה איסור בעודו רותח. אבל אם הי' מקצת החתיכה תוך הרוטב בשעת נפילת האיסור עליה. אע"ג דהגבי' את החתיכה ההיא לחוץ לבדה בעודה רותחת (ועט"ז בשם או"ה) לא אמרינן חנ"נ ומצטרף כל הקדירה לבטל טעם האיסור. ומ"מ יש להחמיר לאסור אותה חתיכה (הכרעת רמ"א ועט"ז סקי"ד). ואפי' בדאיכא כל הנך תנאים שכתבנו לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אלא מדרבנן. ומ"מ אפי' באיסור דרבנן אמרינן חנ"נ מדרבנן (בה"ט סק"י). וכ"ז בשאר איסורים אבל בבב"ח אעפ"י שאין האיסור דבוק ומקצת החתיכה תוך הרוטב. אמרינן חנ"נ כל שניער אח"כ עד שנכנסה כולה לתוך הרוטב (ועש"ך סקי"ד וח"ד ועמש"ל ס"ה):
טו י"א דלא אמרינן חנ"נ אם נתערב איסור לח בהיתר לח ואח"כ נתערב הכל בהיתר אחר. וא"צ רק ס' נגד האיסור שנפל. וזה דווקא שנתערב שלא בדרך בישול. אבל אם הוא דרך בישול שהוא בנתינת טעם שנתערב שם איסור ואח"כ נפל מן הרוטב לתבשיל היתר צריך ס' נגד כל הרוטב שנפל. אבל לח בלח צונן כגון יין ביין או מים במים האסורים ל"א כל ההיתר נעשה נבלה ואפי' שלא במקום הפ"מ (ועט"ז סקט"ו ובמש"ז שם) ויש לסמוך ע"ז בשאר איסורים לצורך הפסד גדול אבל לא בבשר בחלב. ואם נתערב יבש ביבש לא אמרינן בשום איסור נ"נ (רמ"א) והיינו שלא בדרך בישול דאז דינו דבטל ברוב ונתערב שלא ברוב א"צ אח"כ רוב נגד כל התערובות רק נגד חתיכה האסורה אבל כשנתערב בבישול הכל נעשה נבלה (ט"ז ס"ק ט"ז):
טז חתיכה שנאסרה במשהו שנפלה לקדרה אחרת אינה אוסרת במשהו רק עד ט'. אם לא בלח בלח שגוף המשהו נתערב בתערובות השני. וכן אם נפל הלח שנתערב ליבש אוסר במשהו (שם בט"ז). וי"א דדוקא במקום שאין משהו אוסר שלא במינו שם אינו אוסר תרי משהו אפי' אם נפל אח"כ ג"כ למינו דמשהו חשיב כאלו אינו מינו. אבל במקום שמשהו אוסר אפי' באינו מינו כגון חמץ בפסח אוסר אפי' כמה משהוים (נקה"כ וע' בשע"ת הל' פסח סי' תס"ז וכן נוהגין).
יז לא אמרינן במליחה נ"נ בהפ"מ אפי' בשמן (וע"ל סי' קל"ד מדין חנ"נ ואם אמרינן בקליפה דקליפה נ"נ וע"ע לקמן סי' צ"ט מדין חנ"נ). כלי הנאסר בבליעת איסור ל"א בה חנ"נ ולא בעינן ס' רק נגד האיסור שבלע:
יח אם בישלו חתיכה נבלה בקדירה ולא הי' בקדירה ס' לבטלו ונטלו מהרוטב ונתנו לקדירה אחרת אין צריך לשער רק לפי חשבון האיסור שיש ברוטב. כגון שהי' בקדירה ראשונה מ' כנגד האיסור וא"כ לא הי' ברוטב רק חלק א' מארבעים של איסור ונגד חלק זה צריך ס' כדאמרינן דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. חוץ מבשר בחלב דאין חילוק דאם נאסר החלב מבשר ונפל לחלב נעשה הכל נבלה (ועט"ז וש"ך). ובשאר איסורים נמי דוקא שלא בדרך בישול וכמש"ל סט"ו:
יט ולפי"ז ה"ה אם נפל מעט חלב למים ונפל מן המים לבשר אין צריך לשער רק לפי ערך החלב שנפל למים כגון שנפל רביעית חלב לעשרים רביעית מים ונפל מזה רביעית לבשר. א"צ ס' רק לחלק כ' מרביעית שהרי אין ברביעית זה שנפל אלא לפי שיעור. ונ"נ לא שייך בשעה שנפל החלב למים דהא עדיין כולו היתר הי' (וע' מש"ז סקכ"ד) ומ"מ אין לסמוך ע"ז כ"א בהפסד וצורך גדול (וע' חכ"א):
כ אע"ג דאמרן לעיל דלא מיקרי דבוק אלא כשהוא דבוק בתולדתו (וכמש"ל סי"ג) מ"מ דג טהור שנמצא במיעיה לאחר שנתבשל שרץ או דג טמא. מיקרי דבוק בתולדה דכשיצא לאויר העולם הי' דבוק בו. אבל בנמצא שרץ בראשו לא הוי דבוק מפני שהמים יכול לבא לשם (ט"ז סקי"ב). ואמנם זה לא מהני רק שיערה כל הדגים והרוטב בבת אחת. אבל אם לקח עם כף הראש לבדה וא"כ אף שלא נקרא דבוק עכ"פ צריך ס' בהראש לבד. ואם יש ספק אם יש כאן ס' כגון שנשפך וכיו"ב יש לסמוך ולהתיר דאף דקי"ל דבוק י"ל דדוקא בודאי איסור ולא בספק, ואפשר דה"ה בספק טריפה. וכן לענין חנ"נ בנשפך יש להתיר בשאר איסורים (וע' חכ"א ובה"ט סקי"א):
כא לא אמרינן חנ"נ אלא כשיש כאן איסור מבורר. אבל אם אינו מבורר כגון שיש כאן ספק שמא אין כאן איסור כלל אע"ג דאסור מספק כגון חתיכה ספק נגע באיסור ספק לא נגע. מ"מ לא אמרינן חנ"נ לכ"ע. אבל ספק טריפה או נשפך שכתבתי בסעי' שלפ"ז הוי האיסור מבורר ומש"ה אין להתיר אלא בשאר איסורים משא"כ באין איסור מבורר ל"א חנ"נ אף בבב"ח (ועש"ך סק"ח):
ה (כב) טיפת חלב שנפל על קדרה של בשר שאצל האש מבחוץ. וה"ה טיפת איסור על קדרה של היתר אם נפלה כנגד התבשיל. אין צריך אלא ס' כנגד הטיפה והוי כאלו נפלה בתבשיל מלמעלה דרך פי הקדרה. אלא דיש חומר בזה דהקדרה אסורה אפי' בדאיכא ס' נגד הטיפה דחיישינן שמא לא פעפעה כל הטיפה לתוך התבשיל ומעט נשאר בדופני הקדרה. משא"כ אם נפלה מלמעלה לתוך התבשיל דרך פי הקדרה ויערה מיד התבשיל מצד האחר ולא ימתין עד שיצטנן. דאם יניח כך יש לחוש שמא יפעפע מדופני הקדרה מעט מעט ובתוך כך יקח מהתבשיל עד שלא יהי' בהנשאר ס' לבטלו ובדיעבד שרי אף אם לא עירה מיד (וע' שפ"ד סקכ"ח). ואם אין בתבשיל ס' נגד הטיפה שנפל אף התבשיל אסור. ואפי' בדאיכא ס' נגד הטיפה מ"מ לא יערה באותו צד שנפל הטיפה אפי' אם הקדרה חדשה ובכ"ח בענין דלא נ"נ מ"מ אסור לבטל לכתחלה. וכ"ש בנפל איסור דמבטל איסור (וע' חכ"א):
כג ואם עבר ובישל בקדרה זו שהי' בה ס' נגד הטפה בתוך מעל"ע. דינו כמו בתבשיל ראשון וצריך ס' נגד מה שנפל בבישול הראשון. אבל אם לא הי' בתבשיל הראשון ס' נגד הטיפה וא"כ נאסר התבשיל כולו ואסר כל הקדרה. וא"כ צריך בתבשיל השני ס' כנגד כל הכלי. וזה א"א דאין כלי שיהי' ס' בתוכו נגד כל הכלי וא"כ כל התבשיל אסור (ש"ד):
כד ואם הוא קדרה שאין דרך להשתמש בו במועט רק בשפע בענין שיהי' תמיד ס' נגד מה שנפל. כיון די"א דכלי שדרכו להשתמש תמיד הרבה מותר להשתמש בו לכתחלה אף שנפלו בו איסור (וע' בסי' צ"ט סכ"א ובסי' קנ"ב ס"ה ובאו"ח סי' תנ"א) ואף דלא קי"ל הכי (וכמ"ש הט"ז וש"ך שם) מ"מ בזה שנפל נגד הרוטב ואינו אלא ספק שמא מפעפע וא"א לבא לידי איסור מה"ת. סמכינן על המתירין ומותר לכתחלה לבשל באותו קדרה. וכן בקדרה קטנה ונפל מעט עד שלעולם יהי' עכ"פ ס' נגד מה שנפל מותר. אבל אם יש ספק אם יש בתבשיל ס' נגד מה שנפל. אע"ג די"ל דהוי ס"ס שמא אינו מפעפע ואת"ל מפעפע שמא הי' בו ס' מ"מ אסור דמה שנסתפקו בזה הראשונים אינו נכנס בגדר ספק כלל (חכ"א ב' המנ"י והכו"פ וע"ש):
כה ודוקא שבישל בו עכשיו בשר או בטיפה של איסור אבל אם בישל מים בקדרה חדשה או אינו ב"י ונפל טיפת חלב על הקדרה כעד המים. ובתוך מעל"ע בישל בו בשר. אפי' לא הי' במים ס' נגד הטיפה מותר הבשר ממ"נ. דאם לא עברה הטיפה בבישול הראשון גם עתה לא תעבור. ואם עברה מ"מ אין בקדרה מן החלב אלא לפי שיעור החלב שנתערב במים. דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה וכמש"ל סי"ח י"ט. ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש בתבשיל שלאח"כ ס' (וע' ט"ז סקכ"ד). אך זה אינו אלא כשנפלה מתחלה כנגד המים. אבל אם נפלה מתחלה שלא כנגד המים ואח"כ בבישול הבשר הי' כנגד הרוטב אף שהקדרה לא נאסרה מתחלה דהא בחדשה מיירי. מ"מ בעינן ס' בבשר נגד הטיפה דאמרינן מקודם לא עברה לפנים מפני שהי' שלא כנגד הרוטב. ועכשיו עברה מחמת שהוא כנגד הרוטב (ח"ד וע"ב ובחכ"א ובב"א סי' נ"ח):
ה (כו) וכ"ז כשנפלה כנגד הרוטב. אבל אם נפלה הטיפה כנגד מקום הריקן ובאותו צד שאינו אצל האש. חיישינן שמא מפעפע בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב ולא עד בכלל. כ"כ שאין ס' בבליעה שבקדירה נגד הטיפה הרי נאסר מהקדירה עד ס' פעמים ולא עד בכלל סך הכל עם הטיפה ס"א פעמים פחות מעט. וא"כ אם לא יהי' בתבשיל ס' פעמים ס"א ויערה התבשיל דרך אותו צד שנפלה הטיפה יאסר התבשיל. ולכן יניחנה ולא יגע בה עד שיצטנן. אבל לא יערה דרך צד השני כדלעיל סכ"ב דהכא חיישינן שמא ינענע הקדירה ויגע הרוטב בצד שנפל הטפה ויאסור התבשיל. גם לא מהני שינקוב הכלי למטה בשוליה מה"ט (ש"ך). ואפי' בקדרה חדשה או אינו ב"י ואפי' בישל בה מים בשעת נפילת הטיפה ובתוך מעל"ע בישל בה בשר אם הנפילה הי' כנגד הריקן אסור לערות לכתחלה דשמא לא פעפעה אלא במקצת הכלי ועכשיו כשיערה דרך שם הוי כמבטל איסור לכתחלה (וע' חכ"א וח"ד):