הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ
פתיחה להלכות בשר בחלב · סימן צא
דין בשר וחלב שנתערבו ובו כ"ד סעי' ובש"ע ח' סעיפים:
א (א) בשר וגבינה שנגעו זב"ז צוננים. וכן איסור צונן שנגע בהיתר צונן. אם הם יבשים לגמרי א"צ אפי' הדחה. ואם א' מהם לח או שניהם לחים קצת ולא מחמת מליחה. צריך להדיח מקום נגיעתן. ודבר חריף אפי' יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה (ח"ד). ואם הוא דבר שמן כחמאה וחלב לא סגי בהדחה בעלמא רק צריך שפשוף היטב ג"כ (שפ"ד). וי"א דשמנונית בלא דוחקא או דוחקא בלא שמנונית מותר בהדחה ואין צריך שפשוף אלא כשחתך בשר בסכין שחתך בו חלב. אז בעינן שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית. (שם). וחלב מהותך שנפל על בשר צונן ונקרש ונתייבש שם צריך שפשוף גדול (ב"א) ודבר רך כגון קישואין דסי' צ"ו ס"ה וכיוצא בו בעי גרידא. ודבר שא"א כלל בהדחה כגון מים כשר דבטל במיעוטו. וכשעשה במזיד אסור למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו. ואם נמלח או נצלה בלי הדחה שנבלע המשהו שעל פניו כדי קליפה אפ"ה שרי בלא קליפה. וכן באיסור משהו מותר אפי' בדבר לח דא"א כלל בהדחה (חוד וע"ב סק"א). ואין חילוק בין בב"ח לשאר איסורים בין שנפל בשר צונן לחלב צונן או היתר גוש לאיסור צלול או להיפוך. הדבר הגוש צריך הדחה (שך סק"י, וע' חכ"א ופ"ת סק"א):
ב ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זב"ז. וכן מותר ליתן בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דמיזהר זהירי בי' אינשי שלא יפלו מזה לזה. ומ"מ אם הם מגולים טוב ליזהר במקום שאינו צורך כ"כ כיון שאין דבר מפסיק ביניהם. משא"כ לצור אותם במטפחת א' דיש הפסק ביניהם מותר אפי' לכתחלה. וכשאין הפסק ביניהם אסור לכתחלה (וע' סי' צ"ה סכ"ו):
ג וכן מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו חומץ או שאר משקין אפי' שניהם מגולים. דאפי' את"ל שיפול חלב לתוכו יהי' ניכר. ואם יפול בתוכו מעט יתבטל בס'. אבל אין מניחין כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו מלח אם שניהם מגולים. דחיישינן שמא יפול לתוכו כ"כ הרבה עד שאם הי' משים אל לבו להשגיח יהי' ניכר החלב בעין במלח וכיון שניכר לא שייך לומר שהוא בטל. אך לא ישים לבו ע"ז כי יחשוב שלא ימלח ממנו בשר. ומ"מ בדיעבד מותר ולא חיישינן שמא נפל חלב אל המלח (שם וע' ח"ד וע"ל סי' צ"ה סכ"ה):
ב (ד) כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן. אסור לכתחלה דלמא משתלי ואכל בלי הדחה, ולכן צריך ליזהר שלא יניח בשר וחלב יחד בענין שיגעו זב"ז דכיון דעכ"פ בעינן הדחה חיישינן שמא ישכח ולא ידיח. ולא יפה עושין הולכי דרכים שאוכלים הערינג מלוחים על כלי העובד כוכבים שהרי צריך הדחה. וכ"ש שלא יפה עושים הקונים מיני קישואין שקורין אונערקעש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם וא"כ המי מלח דלא שייך בהו הדחה נאסרו לעושין במזיד או למי שנעשה בשבילם וכמש"ל ס"א. (ט"ז ועח"ד) אך אם נתאכסן בבית עובד כוכבים וא"א לעשות שפשוף להכלים כדיעבד דמי (שם וע' בת"ח). מ"מ אם אפשר ירחץ הכלי היטב קודם שישתמש בו:
ה ודוקא מבושל דלאו אורחי' בהדחה או כל דבר שאין דרכו בהדחה. אבל דבר שדרכו בהדחה כגון בשר חי שהמנהג להדיחם קודם בישול מותר להניח בכלי איסור וכיוצא בו אף שהוא לח קצת. ואפי' ע"ג איסור בעין שרי אם אורחי' בהדחה דלא צריך שפשוף וכמש"ל ס"א (וע' פ"ת סק"ג) ובדיעבד שבישל בלא הדחה אף שא"א שוב להדיחו מותר (וע' ב"א סל"ט):
ו כלי שנשתמש בו בקביעות איסור אפי' צונן ולא נכבש בו האיסור מע"לע ובא להשתמש בו רותח או צונן בקביעות. צריך שפשוף גדול ולא סגי בהדחה. וצונן באקראי סגי בקינוח. ובכלי שבלע בחמין אסור להשתמש בקביעות צונן גזירה דלמא אתי להשתמש ברותח. ולהשתמש בו באקראי צונן בעינן שפשוף. ואחר השפשוף מותר ליתן בתוכו אפי' דבר לח וחם. וכלי שנשתמש בו באקראי איסור סגי לד"ה בקינוח וכשמשתמש בכלי שצריך קינוח או שפשוף. קודם הקינוח והשפשוף צריך דבר הניתן לתוכו הדחה. ואסור ליתן לכתחלה לתוכו דבר שאין דרכו בהדחה גזירה שמא ישכח להדיח (וע' כ"ז בח"ד וע"ב):
ג (ז) צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה בלא הדחה וחיישינן שמא ישכח להדיח. ואם מדיח קצת המקום שנגע בו מותר (דלא כפמ"ג). ומשמע דאין חילוק בין ככר שלם לפרוס ובצד הפנימי במקום רך דבכ"ע מהני הדחה. ולכה"פ גרידא ודאי מהני אפי' במקום הרך (וע' פ"ת סק"ד). וכן יזהר שלא יגע גבינה בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם בשר בלא הדחה וכנ"ל:
ד (ח) בשר וחלב רותחים שנתערבו יחד. ואפי' בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח ואפי' לצלי שחוץ לקדירה הכל אסור אפי' העליון עדיין קר בולע ונאסר משום דתתאה גבר. ומ"מ היתר צונן שנפל על היתר רותח ונפל איסור על היתר הצונן העליון מותר. דלא אמרינן תתאה גבר אלא לענין שבולע מתתאה. אבל אין לו דין רותח כל זמן שאין היס"ב לבלוע מהאיסור הנופל עליו (יד"א):
ט ודוקא באיסור מחמת עצמו. אבל אם הוא איסור לאורו קא בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ולא מיקרי רוטב רק כשהוא בקדירה אבל דבר צלול כגון דם או חלב שנפל על צלי חוץ לקדירה לא מיקרי רוטב להבליע לחתיכה הנוגעת אליה (ט"ז). אבל רוטב צונן שנפל על בשר רותח שבקדירה שהוא כ"ר כיון דקי"ל תתאה גבר כשנעשה הרוטב רותח הוי כרותח שבקדירה ומוציא מחתיכה לחתיכה. אבל בכ"ש אף שמונח בתוכו דבר גוש דדינו ככ"ר מ"מ לא הוי כרוטב (וע' כ"ז בח"ד):
י אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן. או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן. קולף הבשר משום דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר לי' בלע פורתא לכך בעי קליפה ושאר, הבשר מותר. ואם הוא אצל האש לא אמרינן תתאה גבר ונאסר הכל (ח"ד). ודוקא צונן ממש אבל אם הוא חם אפי' בכ"ש שהיס"ב אסור (וע"ל סי' ק"ה) דהוי ככ"ר לענין מבליע ומפליט אלא שאינו מבליע ומפליט כאחת. וכלי ראשון ממש אף שהוסר מהאש והועמד על מקום קר. וכן דבר גוש אינו מתקרר מתתאה ואם נפל עליו דבר אף אחר שהושם על מקום צונן אוסר. אבל מ"מ אינו יכול לבלוע מתתאה הצונן רק כדי קליפה (שם בח"ד וע"ב):
יא ואם נפל חלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי בין נפסק הקילוח בין לא נפסק הקילוח בולע כדי קליפה רק דאם לא נפסק הקילוח מבשל ג"כ ומפליטו ובולע כאחד. ואם נפסק הקילוח אינו מבשל רק שמפליט ומבליע. וכן דבר גוש אף שיש לו דין כ"ר מ"מ אינו מבשל. ונ"מ לענין בב"ח שאינו אסור בהנאה אלא ע"י בישול (שם בח"ד וע"ב):
יב במקום שהבשר צריך קליפה כגון חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל על חלב צונן. אם לא קלפוהו ובישלו כך אם הקליפה ניכרת ולא נפסק הקילוח דאסור מדינא בעינן ס' נגד הקליפה. משא"כ אם נפסק הקילוח דמדינא א"צ קליפה כיון שאינו מבשל וכמש"ל אלא משום חומרא בעלמא בעי קליפה מטעם דאדמיקר לי' בלע כ"ק מש"ה אין צריך ס' נגד הקליפה. וכשהקליפה אינה ניכרת כגון שהי' דבר הנבלל לא בעינן נמי ס' נגד הקליפה ומותר הכל. ומש"ה בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן. החלב מותר כולו דלא שייך בי' קליפה שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה ובטלה. (וע' פ"ת סק"ה שכתב בשם תשו' ח"ס דלא דמי לדלקמן סי' ק"ד ס"ב בהג"ה גבי עכבר שנמצא בשומן וע"ש):
יג וכ"ז בבשר בחלב אבל בשאר איסורים דלא בעינן שיהי' דרך בישול. אפי' נפסק הקילוח כל שהקליפה ניכרת בעינן ס' ואין להקל אם לא בהפ"מ. ומדברי הט"ז משמע דיש להחמיר גם בב"ח אם לא קלפוהו להצריך ס' נגד הקליפה אפי' נפסק הקילוח כל שהקליפה ניכרת (וע' פ"ת סק"ה ובה"ט סק"ח):
כתב בס' של"ה בשם מהרש"ל דנראה לו דכשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולו. ואם האיסור קר וההיתר חם יראה להחמיר כדברי הרשב"א להצריך קליפה (בה"ט סק"ה). ואם נפלו זה לתוך זה צוננים מדיח הבשר ומותר וה"ה בשאר איסורים סגי בהדחה (ש"ך דלא כאו"ה):
כלי צוננת אינה נאסרת כשמונחת על תתאה רותח רק מקום הנגיעה נאסר וצריך גרידא. ודבר לח שבין היתר לאוסר לא מיקרי חיבור בין לענין תתאה ובין לענין זה אצל זה ואינו נאסר רק מקום הנגיעה ולא יותר (ח"ד וע"ב):
ה ו (יד) הא דאמרינן דמליח כרותח היינו דוקא מליח שאינו יכול לאכלו מחמת מלחו דהיינו כעין מליח שמולחין לקדרה שאם היו מבשלים אותו בכל אותו המלח הנמלח לא היו יכולים לאכלו. ואין חילוק בין שהא שיעור מליחה ללא שהא לעולם החתיכה עצמה מיחשב רותח, ואסור אפי' בהפ"מ אם נגעו זב"ז בשר וגבינה מלוחים כעין זה. ויש לשער בס' כמו בבישול (וע"ל ברמ"א סי' ק"ה ס"ט). ואין חילוק בין כחוש לשמן דאין אנו בקיאין להבחין בין כחוש לשמן. ואם הם יבשים אפי' הם מלוחים או לחין ולא מחמת מליחה סגי בהדחה. ואם א' מהם מלוח והשני תפל. המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קליפה:
טו בד"א בבשר כשר שמלחו לקיום (דע"כ בהכי איירי דאל"כ הי' הגבינה נאסרת משום דם) שלא הפליט המלח דם ולא תשש כחו. אבל אם עשה המלח פעולת פליטת דם. אז אמרינן דלאחר ששהא שיעור מליחה לא מיחשב כרותח:
ואפי' בשהא שיעור כבישה בציר היוצא לאחר שיעור מליחה מותר בהפ"מ. (מסקנת הש"ך וע' ח"ד בסי' זה ובסי' ס"ט). ואין חילוק בין מלח הבשר משני צדדיו או מצד א' וכל שנמלח מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו מיחשב רותח כ"ז שלא הדיחו. וי"א דאנן אין בקיאין בדבר ויש לנו לחשוב אפי' מליחת צלי כרותח. וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ (רמ"א). והכו"פ מצדד להקל בכה"ג בבב"ח ובפרט בבשר עוף בחלב דהוי ספק דרבנן ומסיק דאם יש עוד צד להקל אין להחמיר (וע' הגהת מהרב"פ שם וע' בה"ט סקי"א מ"ש בשם הפר"ח):
טז כל ציר מבשר שנמלח אפי' לא נמלח רק לצלי חשוב רותח. ולכן אם נפל ציר על גבינה או על כלי אוסר אפי' במקום שאין הבשר אוסר דלא מיחשב רותח. מ"מ הציר חשוב אינו נאכל מחמת מלחו. וציר של בשר שאוסר שנפל על הכלי צריך הגעלה ואם היא כ"ח צריך שבירה ולא מהני קליפה (ועפ"ת לעיל סי' ס"ט סקל"ז ובמש"ש סע"א) ואם נפל על כלי עץ וכיו"ב בענין שאין פסידא אם יקלוף ורוצה להטריח א"ע. קולף אפי' נפל על כל הכלי כיון שלא נבלע בו רק כ"ק (בל"י ועח"ד). ואם נפל ציר או חלב מהותך חם בתוך כלי. ואינו יודע באיזו מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב. אך אם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה (כתבי מהר"ד ופ"ת סק"ח הביאו וע"ל סי' ק"ב ס"ג):
יז ומליח כעין מליח דבעי לי' לאורחא. אפי' לאחר שהדיחו הוי אינו נאכל מחמת מלחו. וכ"ז שלא שראו במים דינו כרותח. ואין חילוק בין מלוח עליון ותפל תחתון למליח תחתון ותפל עליון לעולם המליח מבליע בתפל ואוסרו כולו לדידן דאין חילוק כמש"ל סי"ד. ואינו בולע ממנו. ולא שייך כאן לומר איידי דטריד לפלוט לא בלע ולא כבכ"פ דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים (מ"ד וע"ש):
יח הא דאמרינן לעיל סי"ד דאם א' מהם מלוח והשני תפל דהמלוח מותר בהדחה. היינו דוקא כשהתפל יבש. אבל אם הוא דבר צלול שניהם אסורים אפי' כשהחלב לבדו הוא מלוח וכ"ש כשהבשר מלוח. וחלב רך שאינו מהותך לא מיקרי דבר צלול (ח"ד). וכשהבשר לבדו מלוח ונפל לחלב הרבה אין הבשר נאסר רק כ"ק. דהחלב הוי כעין הדחה לבשר (וע' ח"ד בביאוריו ובתשו' נו"ב סי' מ"א והגהת מהרב"פ ובה"ט סקי"ד בשם הפר"ח):
ז (יט) הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו ה"מ בבשר חי. אבל צלי רותח שנפל למליח אפי' נאכל מחמת מלחו. ואפי' לא נמלח כלל בעי קליפה כדין חם לתוך צונן. ואף שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף עליו לא מיקרי צונן לתוך חם דכל שהוא במקומו גובר ומקרר ומש"ה סגי בקליפה (ש"ך וח"ד). ויש מצריכים נטילה בצלי שנפל אפי' לתוך צונן מטעם דאין זה דומה לשאר חם לתוך צונן דסגי בקליפה:
דרותח דצלי מבליע טפי מרותח דבשר חם מחום כלי ראשון וכן נכון (תשו' ב"א סי' ל"ח). ואם יש בו בקעים והוא צלי רותח כולו אסור. ובזה לא מהני ס' דאפי' יש בו ס' אסור דמתפשט בכולו. ואם הוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח כולו אסור. אבל בזה מהני ס' דאמרינן דכולו בלע ומועיל הכל להצטרף לבטל בס'. ובעינן דווקא שלא יהי' נאכל מחמת תיבולו. ולאו דוקא שנפל לדבר צלול אלא אפי' נגעה רותחת לחתיכה נאסר הכל כשהוא מתובל ואינו נאכל מחמת תיבולו. וכן יש לנהוג אם אין הפ"מ (וע' ח"ד):
כ וה"ה אפוי ומבושל חשיב כצלי למר ברותח ולמר בצונן ובעינן דוקא מבושל כמאכל בן דרוסאי עכ"פ. וקודם לכן אף שהוא רותח מכ"ר שהוא מבשל לאו רכיך הוא ואין לו דין בישול (ח"ד וע"ב). ויש להסתפק אם נכבש הבשר תחלה תוך המים מעל"ע דקי"ל כבוש כמבושל אם לענין זה נמי דינו כמבושל אם לאו (וע' במנ"י וחכ"א הביאו). וי"א דאפי' הם צוננים נמי דינא הכי דכיון שנצלה או נאפה או נתבשל אע"ג דצונן הוא רכיך ובולע ואפי' לא נמלח כלל. ומ"מ החלב מותר ולא אמרינן דמפליט בי' הצלי או האפוי והמבושל (עש"ך).
כא וכשהחלב מלוח קצת אפי' נאכל מחמת מלחו כתב הט"ז דאסור. דהא במליחה מועטת אפי' בחי אינו מותר רק בהפ"מ מטעם דאין אנו בקיאין וכמשית"ל סט"ו. ובצלי אפי' אינו מלוח כלל ג"כ אינו מותר רק בהפ"מ ותרי קולא לא מקילינן בשביל הפ"מ. וכשהחלב לא נמלח כלל סיים הש"ך בצ"ע אם יש להתיר בהפ"מ ע"ש. ומ"מ יש לסמוך על הרב ולהתיר בהפ"מ כשהחלב לא נמלח כלל (ח"ד וע"ש):
ח (כב) אין בב"ח נאסר ע"י מליחה או כבוש אלא באכילה אבל לא בהנאה וה"ה בשר חיה ועוף אינו אסור אלא באכילה. ואם הוא ספק מליח מותר אפי' באכילה כדין ספק כבוש דמותר (בה"ט ס"ק כ"ב):
כג קיצור דינים ודין תתאה ועילאה מפמ"ג במש"ז סק"ה. א) אם א' מהם דבר צלול כמו בשר לתוך חלב או איפכא בזה ודאי נוהג דין תתאה ועילאה ובזה איירי המחבר בש"ע ומבואר לעיל ס"ח. ב) אם שניהם דברים גושים ואפי' שניהם יבשים נמי יש לו דין תתאה ועילאה. ולדידן שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אסור הכל. ג) ואם מונחים זה אצל זה אם שניהם חמים מחום כ"ר הכל אסור. ואם הא' צונן אין כח בא' להגביר על חבירו ואינו אסור רק כ"ק במקום שנגע האיסור. ובשר וגבינה כשמונחים זא"ז שניהם צריכים קליפה. וי"א דזא"ז דין מליחה יש לו ולכן אם ההיתר חם והאיסור קר אינו אוסר רק כ"ק. אבל אם האיסור חם וההיתר קר אוסר בכולו. וזהו דעת רש"ל. ולפי דבריו בבשר וגבינה וא' קר וא' חם. הקר כולו אסור והחם כדי קליפה. ובמקום שאין הפ"מ יש להחמיר כן. ד) כל שהקדרה צוננת אף שעומדת על האש אפ"ה שייך בו תתאה ומקרר לעליון. כי מה יוסיף תת כח שעומד על האש כיון דקר הוא. אך דוקא כשהוא צונן ממש אבל כשהוא חם קצת אף שאין היס"ב ונפל לתוכה חם מכ"ר. כח האש שולט בה ואינו מניח להתקרר והכל אסור אם אין ס' בקדרה לבטלו. ה) אם נפל מחום כ"ר לחום כ"ש שאין היס"ב שייך בי' דין תתאה ואינו אוסר רק כ"ק לכ"ע. ואם נפל לכ"ש שהיס"ב דעת הרמ"א בסי' צ"ב ס"ז שאינו אוסר ג"כ רק כ"ק. והט"ז בסי' ק"ה אוסר בכ"ש שהיס"ב וכן דעת המנ"י והוא דעת רש"ל. אלא דבהפ"מ מקיל כדעת הרמ"א. אבל באין הפ"מ ודאי דצריך להחמיר כדעת הט"ז והמנ"י וכן יש להורות וע"ש:
כד קיצור דינים מדין כלים. בסי' קכ"א ס"ה בהג"ה פסק הרב דכל הכלים ששימש בהם ע"י רותח שצריך הגעלה. אם הודח היטב שרי לאשתמושי בהו צונן לח דרך ארעי לא בקביעות. ודבר חריף יבש ג"כ מותר ע"י הדחת הכלי היטב. אבל דבר חריף לח אסור להשתמש בו כ"א ע"י הגעלה (וע"ש בש"ך סק"י). וכ"ז בשאר כלים אבל כלי חרס אסור להשתמש בו צונן אפי' ע"י הדחת הכלי (ודלא כש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"ז אלא כדעת המנ"י). דכיון דא"א בהגעלה גזרינן אם יתירו לו להשתמש בצונן דרך ארעי יבא לידי תקלה להשתמש בחמין או בצונן בקביעות. משא"כ כלי שיש לו תקנה בהגעלה יגעילנה ולא יבא לידי תקלה. וכתב שם הט"ז דה"ה כלי עצם שאין לו תקנה בהגעלה משום דחייס עלי'. אסור להשתמש בו צונן דחד טעמא הוא. מיהו להניח כלי איסור בביתו בלי להשתמש בי' משמע דשרי ולא חיישינן דלמא אתי לידי תקלה דבדיל מיני' (שפ"ד סק"ג וע' בס' ב"י בתק"ה):