הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ
הלכות תערובות · סימן קי
דין ספק טריפות שאירע בבשר ובו ל"ד סעיפים ובש"ע י' סעיפים.
א (א) דבר חשוב אוסר בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא פי' אפי' בכמה אלפים אינו בטל (ש"ד). ובזה אזלינן בתר שמא כמבואר בסי' צ"ח ס"ט. ואם הוא איסור הנאה אוסר כל התערובות בהנאה. ואפי' בלח בלח שנתערב ומ"מ מותר למכרו לעובר כוכבים חוץ מדמי איסור שבו. אבל הולכת הנאה לים המלח לא מהני רק בע"ז שתופסת את דמיו. ואם נפל טיפת חלב על קדרה שלא כנגד הרוטב והי' ס' בתבשיל נגד הטיפה. שאינו נאסר הקדרה אלא מחמת שהבלוע נ"נ ונתערב בתבשיל. מותר למכור המאכל לעובד כוכבים דאין העובד כוכבים נותן יותר בשביל הטעם. אבל אי ליכא ס' נגד הטיפה דאז נאסר הבשר מצד עצמו דהוי בב"ח. אסור למכרו לעובד כוכבים אפי' אם הוא בענין שאין לחוש שמא העובד כוכבים ימכרנו אח"כ לישראל (ש"ך וע"ל סי' צ"ב סכ"ה וע' ח"ד ורמ"א בהג"ה סי' ק"א ס"ו):
ב דברים החשובים שאינם מתבטלין הם שבעה. ואלו הן. אגוזי פרך ורימוני בדן (פרך ובדן מקומות הן. וי"א אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד וי"א שהן הנקראים קעסטין בלע"ז). וחביות של יי"נ גדולות וסתומות דהוי תרתי לגריעותא. אבל גדולה ופתוחה או קטנה אפי' סתומה שפיר בטל ברוב (ש"ך סק"ה ושפ"ד שם). וחלפות תרדין והוא סילקא וקלחי כרוב שקורין קרוי"ט כשהן שלמים חשובים הם. ודלעת יונית שקורין מלאני"ס. וככרות של בע"ב בין של נחתום בזמנינו דחשובים הם (ש"ך ושפ"ד סק"ו). וכן בעלי חיים אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מכח חשיבות בעלי חיים. כל אלו חשובים הם ואינם בטלים:
ג וכן כל דבר שהוא חשוב אצל בני המקום מן המקומות כמו אגוזי פרך ורימוני בדן בא"י אם הוא דבר האוסר אוסר בכ"ש לפי חשיבותי שבאותו מקום ובאותו זמן. ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרים בכ"מ בין בא"י בין בחו"ל וה"ה לכל כיוצא בהם בשאר מקומות (ב"י בש"ע). וכן כל דבר שבמנין שדרכו למנותו תמיד אינו בטל, אבל דבר שמוכרין לפעמים במנין ולפעמים באומד בטל (רמ"א) וכן נוהגין. והאידנא הוי ביצה דבר שמוכרין תמיד במנין ואינה בטלה אפי' בהפ"מ (ש"ך ועבה"ט סק"ה). אבל כרכשתא אעפ"י שהאידנא אין מוכרין אותה אלא במנין בטלה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי לא הוי חשיב לא לענין ראוי להתכבד ולא לענין מנין ובטלה אבל כשהיא מלוי' אינה בטילה (וע"ל סי' ק"א ס"ז):
ד הא דדבר חשיב אינו בטל. אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא. ודוקא בספק אם הוא דבר חשוב וכן כשיש ספק אם הדבר חשוב הוא האיסור או הדבר שאינו חשוב הוא האיסור. כגון שנתערב דבר חשוב בשאינו חשוב דכה"ג אזלינן לקולא כיון שהספק נולד מצד התערובות אבל כשודאי הוא דבר חשוב רק שהספק הוא בגופו אם הוא אסור א"ל הוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא ואסור (ח"ד). וה"ה אם יש ספק אם נפל האיסור כלל נמי אזלינן לקולא אי איכא רוב (שפ"ד סק"י) אבל שאר ספיקות אשכחין דאזלינן לחומרא כמשי"ת בסי' זה בכמה דוכתי (ש"ך וע"ש):
ב (ה) בעלי חיים שנטרפה בחייה ונתערבה באחרים ושחטוה בשוגג שלא במתכוון (דאי נתכוון לכך נתבאר לעיל סי' צ"ט סי"ד) אחר שנודע התערובות דאז כבר עומדים בחזקת איסור (דאי קודם שנולד הספק דאז בחזקת היתר עומדים אפי' נשחטו במזיד בטלים ש"ך סקי"א) והוא באופן שאין ר"ל כגון שהוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה. או שלא הופשט עדיין כבש מעורו. או תרנולת בנוצתה דאין ר"ל כיון דמחוסר מעשה גדול. או שהיו ציפורים קטנים שאין ר"ל אחר שחיטתן (רמ"א וט"ז). בטיל חשיבותו בין מצד בעל חי כיון שנשחט בין מצד ראוי להתכבד ובטלי ברוב (וע' ש"ך סקי"ג בשם התורת חטאת וחוות דעת ופר"ת ולא נהירא דלא משכחת שיאמר עליה דבטלה והיא אינה בטלה מטעם אחר אלא ודאי כמ"ש ועט"ז סק"ב):
ג (ו תשעה חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה. ולקח מאחת מהן ושכח ואינו יודע מאיזו מהן לקח ה"ז אסור ולא אמרינן ניזל בתר רובא ומותר דכיון דהאיסור ניכר במקומו קי"ל שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור כדין תערובות חד בחד. ואפי' ספק טריפה בקבוע אסור ולא הוי ס"ס. גם לא אזלינן לא בתר חזקה ולא בתר קורבה בקבוע (ח"ד). וכן לקולא כגון ט' חנויות כולן מוכרות בשר נבלה ואחת מוכרת בשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו לקח. לא אמרינן דניזול בתר רוב ואסור כודאי איסור אלא כמחצה על מחצה ואינו אסור אלא משום ספק (ש"ך ס"ק ט"ו) וזהו לכ"ע הוי קבוע דאורייתא:
ז ויש עוד קבוע כגון שהי' בעיר עשר חנויות כולם בחזקת שמוכרים בשר שחוטה ולקח מאחת מהן בשר ואינו יודע מאיזו לקח. ואחר כן נתברר לנו שבאחת מהחנויות אלו בשר טריפה. כגון ששחטו כמה בהמות ונתחלקו להחנויות ונתערבו הריאות. ונמצא ריאה אחת טריפה ולא ידענו בעת שלקח באיזו חנות הטריפה. ועתה נודע איזה היא אלא שאינו יודע מאיזו חנות לקח. יש לו ג"כ דין קבוע דאורייתא והטעם כתב הש"ך בשם הרא"ה כיון דהאיסור הוא מכח הספק שא"י מאיזו חנות לקח. נמצא הך ספק במקום הקבוע של החנויות נולד הבירור שהי' אח"כ גילה למפרע ענין הספק. ומה לי אם הי' נודע הטריפה קודם שלקחו או אח"כ. אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא. ולפי"ז כיון דזה הוי תערובות החנויות דין קבוע דאורייתא יש לו (ש"ך סקי"ד). וי"א דכיון דדין קבוע הוא חידוש אין לך בו אלא חידושו וכל שלקח קודם שנולד הספק מותר (ר"ן וכתב הפר"ח שכן דעת הרשב"א דלא כש"ך שלא הבין כך):
ח ויש עוד קבוע ג'. כגון שיש טריפה בחנות אחת ולא נודע באיזו מהן. כגון שיש כאן עשר חנויות ובכ"א בהמה אחת ונתערבו הריאות של כולם ונמצא טריפה באחת מהן ולקח מאחת ויודע מאיזו חנות לקח אך אינו יודע אם זו היא הכשרה או הטריפה זה מיקרי ג"כ קבוע דאורייתא. דכיון שכל חתיכה עומד בפ"ע בחנות שלה ולא נתערבו החתיכות כלל רק שהספק איזו חנות היא הטריפה, ה"ז קבוע כמחצה על מחצה ולדעת הר"ן דקבוע אין לך בו אלא חידושו כל מה שלקחו קודם שנודע התערובות מותר ומה שלקח לאחר שנודע התערובות אסור (חכ"א וע' ב"א סי' א' ב' ועח"ד):
ט אבל אם התערובות הי' בחנות א' שנמצא טריפה ונתערב בין הכשרות ואינו יודע מאיזו בשר לקח. זה הוי קבוע דרבנן. דמה"ת כל בשר שבחנות זה שרי דבטל ברוב. אלא דחכמים גזרו באם יש שם חהר"ל דלא יבטל. ומשום שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ר"ל לאין ר"ל נתנו על חנות זה דין קבוע. וכל כה"ג מיקרי קבוע דרבנן וכן הסמ"ק סוס"י רי"ד קוראהו ג"כ קבוע דרבנן (ועט"ז סק"ג). ודינו דכל מה שלקח מהחנות קודם שנמצאת הטריפה מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש. וכיון שהרוב כשר מותר כדין תערובות יבש ביבש דחד בתרי בטל. אבל ליקח מכאן ואילך אסור אפי' דיעבד ואפי' חתיכה שאין ר"ל ומטעם שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ר"ל ללא ר"ל כיון שהתערובות בחנות שרבים קונים משם דהיינו מקולין. משא"כ יחיד בביתו שנתערב כך אין להחמיר אלא להורות דבטלה ברוב אם היא חתיכה שאינה ר"ל (ב"ח וש"ך סק"ל הביאו). ואם יש בבהמה אחת חתיכות שר"ל וחתיכות שאינם ר"ל אז אפי' האר"ל אסורים דכיון שמאותה הבהמה אסורים מקצת החתיכות לא שייך לומר שחצי הבהמה אסורה וחצי השני' מותרת (וע' בש"ע ס"ה ובט"ז שם):
י ונ"מ עוד בין קבוע דרבנן לקבוע דאורייתא. שאם אחר שלקחו מן הקבוע נתערב באחרים. בקבוע דרבנן מותר מטעם ס"ס. שמא החתיכה שלקח מן החנות היתה כשרה. ואת"ל טריפה שמא אחר שנתערב בשעה שאוכל לא זו היא שבאה מן הקבוע. אך אסור לאוכלן כולן כא' דליכא אלא חדא ססיקא אלא בזא"ז. אבל בקבוע דאורייתא לא מהני אח"כ מה שנתערב וצריך ב' ספיקות להתיר מלבד ספק הראשון הנולד בקבוע דצריך דוקא שיהא הספק הראשון מותר מה"ת ואין איסור אלא מדרבנן. וה"ה בפירש או לקחו עובד כוכבים בפנינו וכמשית"ל אסור ומ"מ בהפ"מ מותר בפירש בפנינו דיש פוסקים סוברים דאפי' באיסור תורה שרי בב' תערובות. והוא הרשב"א ומהרש"ל והר"ן. וגם יש פוסקים דס"ל דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן. מש"ה בהפ"מ ים להקל אם נתערב. ודוקא כשנודע הספק אחר שפירש לפנינו קודם שנתערב בהיתר אחל אבל אם תיכף נפל בשעת פרישתו לתערובות. תולין שההיתר נפל (ח"ד וע"ב וע' בש"ע ס"ד דעת הב"י ורמ"א):
יא ואפי' בקבוע דאורייתא הנזכר בס"ו ז' ח' לעיל. הנ"מ שלקח מן החנות שנולד הספק במקום הקביעות דאז אסור לכ"ע דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. וכן אם רואה שהנכרי או הקטן לקחו הו"ל כאלו הוא לקחו משם בידו (רמ"א אך י"א דבזה אינו אלא מדרבנן וע' ש"ך סקכ"ב). כיון שנולד הספק במקום הקביעות. אבל אם נמצא חתיכת בשר מונח בארץ. או ביד עובד כוכבים. או ביד קטן שאינו חריף (דאילו קטן חריף דינו כנמצא ביד ישראל גדול פר"ח) שפירש שלא בפנינו. מדין תורה מותר ואפי' הוא חהר"ל דכיון שרוב חנויות מוכרות בשר שחוטה אמרינן כל דפריש מרובא פריש (וע' ש"ך סקל"ד). ודוקא כאן דחנות הא' ניכרת בפ"ע. אבל היכא דידוע שיש טריפה א' בחנות ולא נודע גם עתה באיזו חנות הוא (וע"ד שכתבתי לעיל ס"ח) אסור. דכיון שאין האיסור נודע חיישינן שמא יקח מן הקבוע (רש"ל וכ"מ בב"ח וע' ש"ך סקי"ז). אבל חכמים אסרוהו אעפ"י שכל השוחטים וכל המוכרים ישראלים משום בשר שנתעלם מן העין (וע"ל סי' ס"ג). ונ"מ היכא שנתערב אח"כ מותר מטעם ס"ס שכתבתי לעיל ס"י. ואין חילוק בכ"ז בין במינו ובין שלא במינו. דכל שנולד הספק במקום הקביעות אפי' מב"מ הו"ל כמחצה על מחצה. וכל שפירש אפי' שלא במינו מרובא פריש (ש"ך) ודע דהא דקי"ל בשר הנמצא מותר מיירי אפי' נמצא קרוב לחנות המוכרת נבלה דהא קי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב (וע' פר"ח):
יב אם יש בחנות האחת של טריפה בשר יותר ממה שיש בתשעה החנויות של כשרה. ונמצא חתיכת בשר מונח בארץ. יש בזה להקל ולהחמיר דכל שלא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שתים וכל שאר הבשר נשאר במקומו. הולכין אחר רוב החנויות. דמה יושיענו זה הבשר שהוא הרבה בחנות כיון שנשאר במקומו. אבל אם יש באחת עשרה בהמות נבלה. ובט' יש בכ"א אחת כשרה ומכרו כולם כל הבשר. פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר רוב הבשר שנמכר היום. דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר א' מכר יותר משאר המוכרים כולם (תשו' ב"א וע"ש שמאריך ומה שהשיג על הח"ד). ויש חולקין ואומרים דאין נ"מ בזה כלל וכל חנות וחנות נחשב כאלו כולן שוים (תשו' כנס"י ותשו' נו"ב). והכל תלוי ברוב החנויות ולא במספר בשר. ויש לסמוך ע"ז להחמיר אבל לא להקל (וע' פ"ת ס"ק ב'):
יג אם שחטו איזו בהמות והביאו איזו מהן למקולין הנקרא יאטקע והשאר נשאר בבית השחיטה. ומבהמה אחת הביאו החצי ליאטקע וחצי השני נשאר במקומו. ואח"כ נודע שא' מהם טריפה ולא נודע איזו היא. אותן שפירשו ודאי מותרים והנשארים בבית השחיטה ודאי טריפות. אך על מחצה שפירש נחלקו האחרונים. י"א כיון שהחצי שבבית השחיטה טריפה גם החצי שפירש טריפה (בה"י וש"פ). וי"א כיון שהחצי שפירש מותר גם החצי שבבית השחיטה מותר. וי"א שהחצי שפירש תר והחצי הנשאר אסור (פר"ח ולזה הסכים גם הכו"פ. וע"ל ס"ט ופ"ת ס"ק ד'):
יד) אם נשחטו שלש בהמות בבית א' ואח"כ פירש א' מהם ואח"כ נתערבו הריאות ונמצא א' מהן טריפה. אף מה שפירש אסור. דלא חשיב פירש מה שנפרש קודם שנולד התערובות. ולפי"ז מה שנתבאר לעיל ס"ט דאם לקח מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה דמותר מטעם דכל דפריש כו'. מיירי שלקח אחר שנולד התערובות קודם שנודע הספק. כגון שנתערבו הריאות במקום א' ואח"כ פירשו מאותו מקום למקום אחר (וע' ח"ד בביאורים אבל בחכ"א וב"א כתב דאין חילוק בין שנפרש קודם שנולד התערובות או שפירש אחר שנולד התערובות וע"ש. וע' פ"ת סק"ד מ"ש בשם תשו' ח"ס סי' צ"ט בעובדא דחמשה אווזות שמכר מקצתן לאחד ומקצתן נשארו אצלו ונמצא א' מהן טריפה. וע"ע בשפ"ד ס"ק ל"ז בעובדא דג' קצבים ששחטו ה' בהמות בביתם. א' שחט ג' בהמות וב' קצבים שחטו כ"א בהמה א' ומשם נשאו למקולין ולקחו הקונים בשר לכבוד שבת וא' לקח כל בנ"מ מכל הה' קצבים וא' קנה כל הריאות מהם ולאח"כ נודע שבא' מן הדקין נמצא בו נקב מפולש וקרום מחמה מכה עלה עליו כמין כובע. ומסופקים שמא הי' שומן סותם שם. וצידד להקל וע"ש):
ו (טו) בעלי חיים ושאר דברים החשובים כגון חהר"ל ודבר שבמנין וברי' וכה"ג שנתערבו בהיתר דקי"ל שאינם בטלים אפי' באלף. אפי' פירש א' מן הרוב אחר שנודע התערובות אפי' פירש ממילא אסור. דחיישינן שמא יקח מן הקבוע (טור בשם הרא"ש וכ"פ רש"ל והסכימו עמו הט"ז והש"ך וכן עיקר דלא כהמחבר בש"ע דפסק כרשב"א וע"ש). ולא דמי לט' חנויות דלעיל דהתם האיסור ניכר ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דברשיעי לא עסקינן. משא"כ הכא שנתערב הכל. והכי נהוג אם לא בהפ"מ (וע' ש"ך ס"ק ל"ו ובב"ח מסי' ל"ב עד סי' מ"ב). וכ"ז אם פירש אחר שנודע התערובות דכיון שרוב הנשארים עומדים במקום קבוע יש לחוש שמא יקח מן הקבוע. אבל אם פירש א' מן הרוב קודם שנודע התערובות דלא שייך למגזר מידי דכולן בחזקת היתר הם עומדים. מותר בפירש ממילא ובכה"ג אמרינן דכל דפריש מרובא פריש. מאי אמרת שמא יקח אחד אחר שנולד הספק. הך גזירה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למטעי דאם לקח בעוד שהוא בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו דאטו ברשיעי עסקינן (וע' ש"ך ס"ק ל"ג ופ"ת סק"ו בשם תשו' רדב"ז:
טז והא דאסור אחר שנודע התערובות אפי' פירש ממילא. היינו שלא פירשו רק מעט ונשארו מקצת האסורים במקומן דאז חיישינן שמא יקח מן הקבוע ג"כ. אבל אם נפרשו כולם ממילא ולא עביד מעשה בידים אלא פירשו כולם מעצמם. ובשעת עקירתם פירשו קצתם אחת הנה ואחת הנה. או אפי' הפרישם במתכוון אלא דלא ידע שיש איסור בדבר. אפי' פירשו לפנינו אותם שפירשו אז לא נקראו פירשו מן הקבוע ומותרים דאמרינן כל דפריש מרובא פריש. ולא גזרינן בזה שמא יקח מן הקבוע כיון שכבר נתבטל כל קביעות הראשון וכן כל מה שיפרוש מן הרוב מותר. רק שנים האחרונים אסורים דבזה לא שייך לומר כל דפריש כו' (רמ"א בשם הטור וע' ש"ך וב"א וח"ד):
יז ואפי' חזרו כולם ובאו יחד במקום א' אפ"ה מותרים דכיון דנודע פרישתן הרי כבר היו מותרים וכיון שהותרו אין חוזרין ונאסרין (וע' ש"ך סקל"ז וע' חכ"א מ"ש בזה שלא יקשה מסי' קי"ד סקי"ט וע' ח"ד) אבל אם קודם שנודע לנו חזרו לקבוע במקום א' חזר הקביעות למקומו. ואם נתפזרו כולן אפי' בפנינו כולן מותרים דלא שייך כאן לומר שנים אחרונים כיון שאינו יודע מהם שהרי נתפזרו כולן בב"א (וע' ב"א סי' י"ט). והא דחזרו להיות קבוע דוקא כשחזרו כולן אבל אם חזר א' וא"כ יש לומר דאין כאן איסור כלל לא מיקרי קבוע (וע' ב"א סי' מ"א):
יח אם נתערב תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת ולא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולים מן הקבוע דמביצה לתרנגולים לא חיישינן. ואע"ג דהתרנגולים חשובים מצד בעל חי מ"מ גבי ביצה אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא פריש. ומיהו אם נמצא ג' ביצים לדידן דמחמירין בביצים משום דהוי דבר שבמנין אינם בטלים ואסורים (שפ"ד ס"ק ל"ח). ואם הטילה התרנגולת הביצה בפנינו. אפי' למאן דס"ל דביצה לא הוי דבר שבמנין מ"מ אסור (מטעם שכתב הט"ז סק"ה וע' מנ"י כלל מ"ג סקי"ח וע' ח"ד):
ז (יט) דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בע"ח וברי' וחהר"ל שנתערב באחרים ונודע התערובות ונאכל א' מהם בשוגג או נפל מעצמו לים או לכ"מ בענין שנאבד מן העולם. כיון שמה"ת כבר נתבטל ברוב ואינו אסור אלא מדרבנן ובדרבנן אמרינן שאני אומר כו'. וה"נ תולין ואומרים שהאיסור נאכל או נאבד ואלו הנשארים הם כולם של היתר. ואם בישל בכלי ונאכל והכלים עדיין קיימין אסורים דהא אנו באים לדון מה טיבן של כלים אם צריכים הגעלה בכלי שטף וכ"ח שבירה דבישל בו האיסור והוי בכלל הספק (כו"פ וע"ב מח"ד):
כ ואם נתערב אברים באברים ונאכל אבר א' מן הבהמה ואינו ניכר מאיזו בהמה נאכל האבר. מותרים כל האברים שהוא כעין אותו אבר שנאכל מכל הבהמות. אף שהבהמות נשארו באיסורין מ"מ מותרים כל האברים כעין אותו אבר שנאכל. דלא שדינן האבר אחר הבהמה. ומ"מ הבהמות כולן אסורות אף שניכר האבר מאיזו בהמה היא. דודאי לא שדינן הבהמה כולה אחר אבר א' לומר שזו היא הבהמה מאותו אבר שנאכל ונתלה האיסור בה ולהתיר שאר הבהמות כולן (שם ויש חולקין ע"ז וע' פ"ת סק"ט בשם הפמ"א):
כא ולאו דוקא נאכל או נפל א' מהם לים. אלא דה"ה אם פירש א' מהם ונתבשל או נתערב בדבר איסור בענין שאינו בטל או שנמכר לעובד כוכבים ג"כ מותר. דהא אי אתה צריך לדון על אותו חתיכה שפירש. וכן גבי בעלי חיים אם אח"כ בהמה א' נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרום של מוח וכיו"ב. או שמתה א' מהם תולין בה את האיסור והשאר מותר. מיהו היכי דמתה ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר השאר דהא בנפל א' לים בעינן דוקא נפלה אבל הפילה אפי' שוגג קנסינן אטו מזיד כדלקמן. ואם מתה ע"י אדם הוי כמו שהפילה שוגג. אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות מותר דלא שייך למקנסי'. ולא מיקרי שוגג אלא כשנודע לו התערובות רק שסבר שבזה לא יותרו השאר וכיוצא בזה אבל היכא שלא נודע לו כלל התערובות אף שנודע לאדם אחר דמי ממש לנפלה מעצמה (ובזה מיירי הרמ"א שכתבו בין שאכלו עצמו בשוגג בין כו'. וע' פ"ת סק"ג בשם תפל"מ):
כב הא דשרינן הנשארים. דוקא כשאוכל הנשארות בענין שיהא ממה שאוכל בודאי עכ"פ המחצית היתר. כגון שאם נתערב א' יאכל השאר שנים שנים. ואם נתערב שנים צריך לאכל השאר ד'. וכן אם היו ג' צריך לאכול שש שש. דאז אמרינן כיון שחצי זה בודאי היתר החצי השני נמי היתר. שאם יאכל רק ה' וכן בנפל ב' ויאכל ג' צ"ל מדזה היתר כו' דשמא המיעוט דהיינו הא' הוא ההיתר ואיסורא ברובא איתא דהיינו בהשנים. וכן בנפל ג' ויאכל ה' י"ל דהאיסור בג' ולכן צריך שיהא האיסור וההיתר שוים עכ"פ. (ש"ך סקמ"ז וע' בשפ"ד שם דאם נתערב חד בחד ונאבד א' מהם אף באיסור דרבנן אסור דעיקר טעם ההיתר לכל אלו מפני שכבר נתבטל מה"ת ברוב ובחד בחד לא שייך זה). ויש מתירין דאם נתערב ב' יאכל ג' וכן כולם עד"ז (פר"ח סקל"ו וע' בס' ב"י בתק"ה מ"ש בשם הפר"ת סקי"ו). ואפי' לאוכלן שנים שנים אסור לאדם א' לאכול את כולם (וע"ל סכ"ח). ואפי' בשני ב"א אין לאכלם כולם בב"א. ובהפ"מ יש להתיר דבשנים שנים מותר לאכלן לאדם א' רק שלא יאכל לכולם כאחד (חכ"א וע' פ"ח):
כג ודוקא נפל לים ממילא אבל הפילה אפי' בשוגג אסור דגזרינן שוגג אטו מזיד. וה"ר בהאכיל א' לכלב בשוגג דשייך למגזר אטו מזיד. אבל בנאכל א' לישראל בשוגג לא שייך למגזר אטו מזיד. שהרי הוא עושה זאת להתיר האחרים כדי שנאמר זו שנאכל הוא האיסור ואיך יאכילנו לישראל (וזהו דעת הש"ע). וי"א דאפי' נאכל בשוגג לישראל אסור דגזרינן שמא יאכיל לכלב ולכן אין להתיר אלא דוקא בנאכלת מעצמה לכלב (ט"ז וש"ך וח"ד). ודוקא בנודע האערובות מקודם יש חילוק בין שוגג למזיד. אבל קודם שנודע התערובות לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ובין מעצמו נפל להפילו במזיד ולעולם מותר כיון דלא שייך למגזר (ש"ך ס"ק מ'):|
כד י"א דאפי' שנים שנים אסור לאוכלן ע"י בישול (מג"א באו"ח) ויש מתירין ע"י בישול (וע"ב מח"ד סקי"ז) וכל ההיתרים המבוארים כאן כגון בנפל ובב' תערובות שייך ג"כ ביבש ביבש שנתערב שלא במינו בפחות מס' (שם בח"ד), ואם נתמחה הנשאר עד שנעשה לח. אז בדבר חשוב בטל חשיבותו ומותר. ואם מיחה במזיד דאז אין היתר רק מכח מה שנפל. ולא הי' מותר רק לאכול שנים שנים וכשנעשה לח דיש בילה דכשאוכל מעט ממנו אוכל ודאי איסור. וליכא ס"ס ואסור:
וכן הדין בדבר יבש שנתערב שלא במינו בפחות מס' דג"כ מותר כשנפל וכנזכר לעיל מ"מ כשנעשה לח אסור (ח"ד וע"ב סקי"ד):
כה בד"א דתולין בשנאבד מן העולם. דכיון שאין אנו צריכים לדון על אותה חתיכה אמרינן שהיא היתה של איסור. אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא, או שנחתכה חתיכה אחת בענין שנתבטל חשיבותה. אין תולין לומר של איסור נפל או נחתך ויהיו כולן מותרות. דכיון דאנו דנין עליה ג"כ מאי חזית לומר שהיא האיסור שמא היא ההיתר ולכן אותה חתיכה שנחתכה מותרת ממ"נ אם היא האיסור כבר נתבטלה ואם היא ההיתר פשיטא דמותר (ח"ד וע"ל סי' כ"ד). ואפי' נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו. דאדרבא כל שנשתנה מכמות שהי' אמרינן כל דפריש מרובא פריש וא"כ הנחתכין הם מן ההיתר שהן הרוב והאיסור נשאר בשלימות (שם). ובנחתך בשוגג מותר ולא קנסינן שוגג אטו מזיד כמו בנפל או נאכל דלעיל. דהתם כיון דתולה לומר שהאיסור נאכל או נאבד ואין כאן איסור כלל קיל לי' הדבר ולכן גזרינן. אבל בנחתך וכן בכל איסורים שביטל בשוגג וריבה עליו כיון שהאיסור עדיין כאן חמיר לי' ולא גזרינן (וע' חכ"א):
כו ולכן ביצת טריפה שנתערב ברוב. ולקח מאחת מהם ועשה לביבות אפי' אין ס' בתבשיל נגד הביצה. התבשיל מותר ושאר ביצים נשארים באיסור דאמרינן כל דפריש כו'. ואפי' לא נודע התערובות מקודם וא"כ לא נתבטלה הביצה כלל. מ"מ הכא לא מטעם ביטול קאתינן אלא מטעם מרובא פריש כאלו ידעינן בודאי שהכשרה נפרש (שם כלל ס"ג סי"א):
כז הא דאמרינן לעיל דאפי' שנים שנים אסור לאדם א' לאכול. היינו דוקא בשנפל לים מיעוט התערובות אבל אם נפל רוב מהתערובות לים מותר אפי' לאדם א' לאכול השאר שנים שנים (וכ"מ מפו"פ וע"ב מח"ד). ולב' ב"א דאמרן לעיל דאסורים לאכלן בב"א. היינו כשאירע כן לשני ב"א אסור להורות להם שיאכל כ"א הכל ביחד. דאז ליכא ס"ס כיון דהספק השני הוא אם האיסור הוא אצל זה הוי כבאו לשאול בב"א. כיון דמ"מ איכא האיסור אצל חד ומש"ה אין להתיר רק שיאכל כ"א שלו שלא בב"א דאיכא לכאו"א ס"ס בלא חברי' (וע' ח"ד שפי' כן דעת הט"ז סק"ט. ולא דמי לב' בתים בדוקים שהביא הט"ז וע"ש סקט"ו):
ח (כח) דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונפל מהתערובות הזאת למקום אחר שיש בו רוב כנגד מה שנפל. במקום הפ"מ יש להתיר התערובות השני אם אין אוכלן כולן בב"א. משום דהוי ס"ס שמא זה שאוכל הוא מאותן השנים. ואת"ל שהוא מתערובות הראשון דהיינו מזה שנפל לתוכן שמא הוא ההיתר. אבל אם אוכלן בב"א אין כאן ס"ס. אבל בלא הפ"מ יש להחמיר דהתערובות השני אסור (והוא דעת הש"ע). רק כשנתערב מן התערובות השני עוד ברוב. אזי התערובות הג' מותר אפי' לאכלן כולן בב"א. דבתערובות הג' אפי' אוכלן כולן כאחת הוי ס"ס. שמא זה שנתערב הי' מתערובות השני. ואת"ל מן הראשון שמא הי' של היתר (וע' ש"ך סקנ"ג וע' ח"ד הטעם וע' ס' ב"י בעמ"ז):
כט בד"א כשהאיסור שנתערב תחלה הוא ודאי איסור דאורייתא דאז באין הפ"מ יש לחוש לדעת המחבר וכנ"ל. אבל ודאי איסור דרבנן או ספק איסור דאורייתא שנתערב תחלה באחרים ונפל מאותה התערובות למקום אחר התערובות השני שרי (כ"פ האו"ה ורוב פוסקים) לאכול כולו כאחת אפי' באין הפ"מ (וע' ש"ך סקנ"ה):
ל והא דאמרינן דדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו דבטל בג' תערובות אפי' באיסור דאורייתא. הנ"מ בבע"ח וחהר"ל וברי' ודבר שבמנין ושבעה דברים הנזכרים לעיל ס"ב. אבל דשיל"מ לא מהני ס"ס ואפי' בג' תערובות לא בטיל כיון דישל"מ (רמ"א). וכ"ז בדאורייתא אבל בדרבנן איכא צד להקל בהפ"מ (וע' ש"ך ס"ק נ"ח ופ"ת סקי"א). ודוקא בס"ס הבא ע"י תערובות. אבל בס"ס בעלמא מותר. וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר שיש לו היתר בלא"ה וכ"ש שאין להתיר בדשיל"מ שנפל א' לים (וכמשנת"ל סי' ק"ב ס"ד. וע' ח"ד ובנ"ץ סי' קפ"ז וע"ל בכללי ס"ס מפר"ח):
ט (לב) ספק טריפה שנתערב באחרות כולן אסורות לא מבעי בדברים החשובים כגון חהר"ל וכיו"ב שאינם מתבטלים אפי' באלף דודאי כולן אסורות לדעת המחבר וכמשית"ל. אלא אפי' ספק טריפה מדברים המתבטלים כגון שנתערב יבש ביבש מב"מ דבטל ברוב או מבשא"מ דבטל בס' שנתערב באחרים חד בחד במב"מ או בשאינו מינו בפ' מס' כולן אסורות (וע' בשפ"ד סק"ס וס"א) עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור. ואין להתיר מטעם ס"ס שמא לאו טריפה ואת"ל דטריפה שמא לא זהו שאוכל. דזה לא אמרינן. דכ"מ שספק הראשון הוא בגופו שמא אינו טריפה והב' הוא בתערובות שמא לא יאכלנו אינו ס"ס (כ"פ המחבר בש"ע שהוא דעת הר"י וכמשית"ל בס"ד וע' בה"ט סקכ"ז):
לג ויא הטעם דאסור דכ"מ שהספק הראשון הוא אסור מדאורייתא ולא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור רק מה שנתערב באחרים לא מיקרי ס"ס ואסור (כ"כ הרמ"א שם). ונ"מ היכא שהי' הספק הראשון באיסורי דרבנן דאלו לטעם הב"י הוא אסור כיון שהוא בגופו אינו בטל. ולטעם הרמ"א הוא מותר. ואנו נוהגין להחמיר כשתיהן וכמשית"ל לקמן אי"ה בכללי ס"ס. די"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. הב"י כתב דאפי' ספק הראשון הוא מדרבנן כיון דהוא בגופו ל"א ס"ס. והרמ"א הוסיף דאפי' היכא דהספק אינו בגופו רק שהוא מדאורייתא ל"א ס"ס ודוקא כשגוף האיסור הוא איסור תורה וע"י גלגול נעשה מדרבנן וכמה שית"ל בדיני ס"ס סכ"ג. אבל אם האיסור דרבנן שאין לו שורש מה"ת. אף אם האיסור הא' הוא בגופו מתירין ע"י ס"ס דספק דרבנן לקולא (מש"ז סקי"ב וי"ג). אבל אם הי' ב' ספיקות אם הי' כאן איסור כלל אפי' לא נודע ב' הספיקות ביחד אלא בזא"ז מתירין ס"ס בכ"מ אפי' באיסור דאורייתא וגופו של איסור (רמ"א ועט"ז שם ובבה"ט סקנ"ט ול'. ולפנינו יתבאר אי"ה הכל על נכון בס"ד):
י (לד) ריאה טריפה שנמצאת בין ריאות כשרות. ואמר הבודק שהי' יודע באותה סרכא ובשגגה נתערבה אותה ריאה טריפה בין הכשרות ולא היתה בכבשים ערבוביא הכבשים מותרים (ב"י בש"ע):
פתיחה לדיני ספק ספיקא
כללים
א (א) דע שיש מחלוקת בין ר"ת ור"י. ר"ת פסק דבשני ספיקות מותר אפי' א' בגוף והשני בתערובות. כגון דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונפל א' מהתערובות לשנים אחרים מותר מטעם ס"ס. שמא לא בא האיסור לתערובות השני. ואת"ל בא שמא זה שאכל הוא ההיתר. אע"ג דחד ספק הוא בגוף שמא לא בא האיסור גופא וחד ספק בתערובות שמא לא יאכל האיסור אעפ"כ נחשב לר"ת לס"ס וכן כל כה"ג:
ב אכל לדעת ר"י צריך להיות הס"ס דומין. או שניהם בגוף האיסור או שניהם בתערובות. שניהם בגוף האיסור כגון ספק תחתיו זינתה ספק אינו תחתיו. ואת"ל תחתיו שמא באונס נמצא הב' ספיקות שמא לא הי' כאן איסור. שניהם בתערובות דהיינו שהי' ג' תערובות דהוי ס"ס בתערובות. שמא לא בא לתערובות הב' ואת"ל בא שמא לא בא לתוך תערובות הג'. וכן כל כיוצא בזה. והסכימו הפוסקים דהעיקר כר"י וצריך המורה ליזהר בזה כי בקל יש לחוש שיבא לידי איסור דאורייתא. ועפי"ז יתפרש כל חילוקי דיני ס"ס:
ג עוד צריך לדעת דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו. ושניהם שוים בחכמה ובמנין הוי ספק איסור. ובדרבנן אזלינן לקולא ובדאורייתא לחומרא ככל ספיקא דאורייתא. ומכל מקום אף על גב דבדאורייתא אזלינן לחומרא. אם יש ספק בלא ספק דפלוגתא מתירין מטעם ספק ספיקא. שמא הלכה כמאן דמתיר ואת"ל כמאן דאסר הרי יש כאן עוד ספק. ודוקא בספיקא דפלוגתא דהוא ספק גדול שיש לתלות באילן גדול כמאן דמתיר. משא"כ בספיקא דגוף המעשה באיסור דאורייתא דאסור לכ"ע אין להתיר ע"י ס"ס. דאין לעשות ס"ס בידים דהוי כמבטל איסור. והא דספיקא דפלוגתא הוי ספק גדול היינו דוקא שכל אחד מברר דעתו זה להיתר וזה לאיסור. אבל אם הם עצמן נסתפקו בדבר לא מיקרי ספק דכ"ז מיקרי ספק חסרון חכמה. ומ"מ בהפ"מ לפעמים מצטרפים לס"ס (וע' בש"ע מלבושי שרד). אבל באין הפ"מ אין להקל לא בספק א' דרבנן וכ"ש בדאורייתא (בל"י וע' בס' מנ"י):
ד ספק חסרון חכמה אינו ספק כלל לא לענין ספק א' ולא לענין ס"ס דדעת שוטים הוא. אם לא בהפ"מ וכמש"ל. אבל אם לא נראה להמורה שהוא מותר אלא שמצד חומרא שאינו יכול לבדוק בזמה"ז אין לנו כח להתיר ויש עוד ספק מתירין ע"י ס"ס (וע' בס' ב"י בתק"ה). וספק חכמה דאמרינן היינו שחכם א' אינו יודע לשער. אבל ספק שעכשיו אין שום חכם יכול לברר הוי ספק לכל העולם ומתירין ע"י ס"ס בהפ"מ. וספק כחל או קדרה דלא ידעינן כמה בלע אעפ"י שהוא ספק לכל העולם. מ"מ לא הוי ספק דרבנן להקל או לצרפו לס"ס. דחיישינן דכ"א ישער לפי אומד דעתו (וע' שפ"ד ס"ק ס"ה):
ה כל ס"ס שיכול לברר אינו ס"ס. וה"ה בספק דרבנן לקולא אם יש לברר בקל חל עליו חיוב בדיקה וצריך לברר ע"י בדיקה או ע"י שאלה. (ע' פמ"ג בסי' זה ובלב"ש ובס' תורת השלמים ובס' ב"י בעמ"ז ובתק"ה סי' נ"ז):
ועתה נבאר בס"ד כל חילוקי דיני ס"ס עפ"י דעת כל המחברים אשר מפיהם אנו חיים בכל דיני הוראות או"ה טו"ט ד"מ זכותם יגן עלינו ובו נו"ן סעיפים:
א דבר שאינו בטל כגון חהר"ל וברי' ודבר שבמנין וכן יבש ביבש שלא במינו דאינו בטל ברוב (תוה"ש) והוא ספק איסור שנתערב. הרי כולם אסורים אפי' לא נודע הספק איסור עד אחר שנתערב. כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפות בתרנגולת. ונודע שביצה אחת היא ממנה שהטילה אחר שאירע לה הספק טריפות. וכן כיוצא בזה כגון שנתערבו חתיכות מכמה בהמות ואח"כ נודע ספק טריפות בבהמה אחת. אע"ג שלא נודע שום ספק איסור רק עד אחר שנתערב. וא"כ ב' הספיקות נודעו יחד ובאין כאחד מ"מ כיון שהספק כראשון הוא אסור מה"ת. דכשתאמר שמא אינו טריפה ואת"ל טריפה א"כ הוא אסור מה"ת. בכה"ג לא הוי ס"ס ואסורים כולם לפי שאינו דומה לאיסור שנתערב וחזר ונתערבו אחד מאותו התערובות למקום אחר שהתערובות השני מותר ע"י ס"ס עכ"פ בהפ"מ. וכמבואר לעיל סכ"ט. דהתם הספק הראשון אינו אסור מה"ת דאפי' בדבר חשוב יבש ביבש חד בתרי בטל מה"ת. רק מדרבנן לא בטיל וכיון שנתערב אח"כ בתרי שפיר י"ל ס"ס ספק שמא לא בא האיסור לתוך תערובות שנית ואת"ל בא שמא לא זו שאכל. וגם שני הספיקות הם מענין א' דהא השני ספיקות האלו המה בתערובות. ובגוף א'. משא"כ כאן דספק הראשון הוא מה"ת וכמש"ל. ותו דאין הספיקות מענין א' ובגוף א'. דכשתאמר תחלה שמא אינה אסורה היינו גוף א' וכשתאמר אח"כ את"ל אסורה שמא אינה זאת א"כ צריך לתלות האיסור במקום אחר והיינו שני גופים ושני ענינים (ש"ך דין א' ובקיצור דיני ס"ס דין א' כתב וז"ל ויש מתירין אפי' בכה"ג אם לא נודע הספק איסור קודם שנתערב. ויש לסמוך עליהם במקום הפ"מ ויש צורך סעודת מצוה ג"כ. ובלבד שלא יאכלנו כולו כאחד ויאכלנו שנים שנים עכ"ל וכ"ה בח"ד וע"ש):
ב וכן ביצה שנמצאת בקליפתה בתרנגולת שאירע לה טריפות בקרוב (כן הגיה הפר"ח בש"ך וע"ש). ונתערבה אפי' באלף כולן אסורות לדידן דקי"ל דביצה הוי דבר שבמנין לעיל סי' זה ס"ג. ואין להפריש כל א' מהם ולהתיר מטעם ס"ס שמא זו הביצה נגמרה בקליפתה קודם שנטרפה התרנגולת ושמא אין זאת הביצה ואיסורא ברובא איתא. זה אינו הואיל דהספק הראשון אסור מה"ת ואין הספיקות מענין א' ובגוף א' מש"ה לא הוי ס"ס. דכיון שידעינן בודאי שיש בתערובות זו ביצה טריפה א"כ א"א להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל אלא צריך אתה לומר שמא נגמרה קליפתה קודם שנטרפה זה ספק ראשון שאסור מה"ת. וכן כשאתה אומר אח"כ ואת"ל שלא נגמרה קודם שנטרפה שמא אין זאת הביצה מהטריפה אלא מהכשרה. א"כ הספק השני שאתה רוצה להקל אתה עושה שני ענינים ושני גופים להקל (ש"ך דין ב' וכ"ה בח"ד ובפר"ח):
ג ואפי' בתרנגולת שנולד בה ספק טריפות. אין להתיר הביצה שהטילה או הנמצא בה שאינו ידוע אם נגמרה בקליפתה קודם שאירע לה הספק טריפות או לא מטעם ס"ס. שמה אינה טריפה ואת"ל שהיא טריפה שמא נגמרה הביצה בקליפתה קודם שנטרפה. דכשאתה מתחיל לומר שמא אינה טריפה הרי אתה מתחיל ספק בתרנגולת עצמה שהיא אסורה מה"ת. וכשאתה אומר את"ל טריפה שמא הביצה נגמרה קודם שנטרפה. א"כ אתה בודה להקל בספק שני בביצה שהוא גוף אחר. הרי הב' ספיקות מב' גופות ואינו ס"ס. והלכך אף אם נתערב אח"כ אפי' באלף. כולן אסורות דמאחר שלא חשיב מקודם לכן ס"ס א"כ אין זה אלא כספק איסור שנתערב דבכ"מ שאינו נחשב ס"ס הוי כספק איסור שנתערב. וכיון שהביצה היא דבר שבמנין אינה בטלה אפי' באלף וכולן אסורות. וכתב הש"ך דין ד' ולא דמי לגבינות שנעשו מבהמה ונמצא אח"כ טריפה. דאמרינן השתא הוא דנטרפה (וכמש"ל סי' פ"א סט"ז). דהתם לא היתה הבהמה בחזקת איסור בשעה שנחלבה משא"כ בתרנגולת בשעת הטלת ביצה היתה בחזקת טריפה (ש"ך דין ג' וח"ד, ועי' פר"ח מדיני ס"ס שלו):
ד ודוקא כשהביצה היא בודאי מספק טריפה. או שיש בה ספק אם היא מכשירה או מהטריפה וממילא אינו יודע אם נגמרה הביצה בקליפה קודם שנטרפה או לא כיון שא"י מאיזו תרנגולת היא. כגון שיש בחצר שתי תרנגולות. אחת ודאי טריפה ואחת ודאי כשרה. ונתערבו התרנגולות זו בזו וכ"ש אם לא נתערבו הואיל ואחת מהן ודאי טריפה. הרי הספק הראשון אסור מה"ת דע"כ צריך אתה לדון תחלה מאין נולדה הביצה זו דשמא מכשרה נולדה. וזה ספק הראשון אסור מה"ת דכבר אסרת התרנגולות מספק איסור דאורייתא. וכשאתה מתחיל את"ל מטריפה שמא הביצה נגמרה קודם שנטרפה. ג"כ ספק הראשון אסור מה"ת כיון שאתה מסופק אם נגמרה קודם שנטרפה א"ל הוי ספק ראשון דאסור מה"ת. וגם אם אתה אומר אח"כ את"ל לא נגמרה קודם שנטרפה שמא הביצה מכשרה א"כ אתה עושה שני גופים ושני ענינים להקל. והלכך אם נמצא ביניהם ולא נודע מאיזה תרנגולת היא. הביצה אסורה. ואם נתערבה אפי' באלף כולן אסורות (ש"ך דין ד' וע' ח"ד ופר"ח):
ה וכ"ז אם הי' אחת ודאי טריפה. אבל אם הי' אחת מב' תרנגולות אלו שנתערבו זב"ז אלא ספק טריפה אעפ"י שנודע הספק איסור קודם שנמצאת הביצה. וא"כ שני הספיקות לא נודעו יחד. מותרת הביצה מטעם ס"ס. (ואפי' ידוע שהיתה בלא קליפה בשעה שנולד בתרנגולת הספק תערובות). שמא הספק לא הטילה וזו מכשרה היא. ואם ת"ל שמא הספק הטילה שמא אינה טריפה. והואיל וספק איסור היא התרנגולת ונתערב תחלה חד בחד. וא"כ הרי אין ספק הראשון אסור מה"ת. והרי שני הספיקות בענין א' ובגוף א' ובאין כאחד. אבל אם לא נתערבו התרנגולות מתחלה חד בחד רק כ"א ניכרת עדיין בפ"ע א"כ הוי הספק הראשון אסור מה"ת. דהאיך תאמר אח"כ ואת"ל הטילה שמא אינה טריפה והלא כבר אסורה מה"ת מכח ספק. אבל אם נתערב תחלה חד בחד לא הוי ספק הראשון אסור מה"ת. דהא קודם שנולדה הביצה היו השני ספיקות בתרנגולות גופא ותוכל לומר שאין בביצה שום ספק איסור כלל שנולדה מתרנגולת הכשרה. ואת"ל שמטריפה נולדה מ"מ באותו גוף ובאותו ענין שאתה רוצה להחמיר. אני אומר שאותה תרנגולת עצמה אינה טריפה כלל. וא"כ הספק השני אין אנו מקילין בענין אחר וגוף אחר. משא"כ כשהי' אחת ודאי טריפה כדלעיל בסעי' שלפ"ז. הספק הוא אסור מה"ת. והספק הב' אתה עושה ב' גופים וב' ענינים וכמבואר לעיל ומש"ה אסורה (ש"ך דין ה' וע' ח"ד שכתב טעם אחר):
ו בד"א שהיתה ביניהם רק ביצה אחת. אבל אם אחת מטילה כמו חברתה אעפ"י שאחת מהתרנגולת הוא רק ספק טריפה הואיל ויש כאן שני ביצים ואחת מהן ודאי מספק טריפה שניהם אסורים. ואע"ג דבתרנגולת עצמה הוי שני ספיקות קודם שנולדה הביצה. מ"מ כיון שא' מן הביצים הוא ודאי מהספק טריפה. א"כ לא תוכל להתחיל ולומר שאין כאן ספק איסור כלל. אלא שצריך אתה להתחיל ולומר שמא אינה טריפה וא"כ אתה מתחיל בספק שאסור דבר תורה. וגם הוי ס"ס משני גופים ומשני ענינים כיון דצריך לומר אח"כ את"ל טריפה שמא אין הביצה ממנה א"כ אתה מקיל בשני גופים ולכן שניהם אסורים (ש"ך דין ו'):
ז וכן בשאר איסורים דינא הכי. אם יש כאן חתיכה ויש בה ספק אם היא של כשרה או של ספק טריפה כגון שיש כאן ב' חנויות בא' יש ספק טריפה. כגון טריפות דאיכא בי' פלוגתא דרבוותא דאנן נוהגין להטריף מספק וכמשית"ל. ובא' כשרה ונתערבו החנויות שאינו ידוע באיזו מהן הספק טריפות, ונמצא חתיכה אחת לפניהם ולא נודעו מאיזו חנות היא. אעפ"י שנודע הספק איסור בחנויות קודם שנמצאת החתיכה. וא"כ שני הספיקות לא נודעו יחד. מ"מ הרי החתיכה מותרת מטעם שהרי אנחנו באנו לדין על החתיכה אם היא מכשרה ואין כאן איסור כלל ואיכא ס"ס. ספק שמא החתיכה מחנות הכשרה ואת"ל מחנות האחרת שמא אינה טריפה כיון דספיקא הוא (ש"ך דין ז' וע' ח"ד):
ח אבל כשנמצא לפניהם שתי חתיכות ולא נודע איזו חתיכה פ בא מכשרה שתיהן אסורות. כיון שאין להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל שהרי ודאי א' מהן ספק טריפה א"כ שתיהן אסורות דליכא ס"ס וכמה שנתבאר לעיל ס"ו (ש"ך דין ח' וכ"ה בפר"ח):
ט ואפי' חזר ונאבד אח"כ א' משני החתיכות או נפל מעצמו לים בענין שנאבד לגמרי מן העולם. לא הותרו האחרות. דאע"ג דהיכא שנתערב דבר חשוב חד בתרי ונפל א' מהם לים ונאבד מן העולם הותרו כל השאר כדלקמן סי' זה ס"י. התם שאני דאיכא טעמא דמה"ת כבר נתבטל ברוב ורבנן גזרו בדבר חשוב שלא לתתבטל. הם אמרו והם אמרו שאם נאבד א' מהם תולין להקל. משא"כ הכא בנתערב חד בחד ולא נתבטל מה"ת לכן אפי' נפל א' לים לא מהני (כ"כ שש הש"ך דין ע'):
י כתב הפר"ח דכ"ז באיסור דאורייתא. אבל באיסור דרבנן אף שיש לו עיקר מה"ת. קי"ל ספיקא דרבנן לקולא. ואף בדאיתחזק איסורי. והלכך אם נתערב איסור דרבנן חד בחד ונפל א' מהם לים או שנאבד אף שאפשר להוציא כיון שאינו לפנינו ואין אנו באים לדון עליו כ"א על הא' הנמצא לפנינו. תלינן לקולא שהאיסור הוא אותו שהלך לו. וזה הנשאר אחר הוא וזה ברור:
א) ספק איסור שנתערב ברוב היתר והי' חהר"ל או ברי' או דבר שבמנין וכה"ג ונאסרו. וחזר א' מאותן התערובות ונפל באחרת א' באחד. הרי שניהם אסורים דכיון דהתערובות הראשון הי' כל אחד מהם אסור משום דהספק הראשון הי' חהר"ל וכיו"ב. א"כ ה"ה כעומד בפ"ע וכיון דידוע דזה פירש מהתערובות דיני כתערובות עצמו דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. ולא שרינן לי' משום ס"ס דספק הראשון הוא מה"ת וגם איכא ב' גופים כמשנת"ל כ"פ. ואפי' נתערב חד בחד מ"מ כל שאינו רוב אינו בטל. ואצ"ל שאם פי' מהתערובות הראשון ולא נתערב אח"כ כלל ועומד בפ"ע דודאי אסור (ש"ך דין י' וכפי' מה שפי' הח"ד דברי האגור וע"ש):
יב אבל ספק איסור כגון כזית ספק שומן ספק חלב שנתערב בין ב' זיתים של היתר ואינו ניכר. ואח"כ נפל א' מאלו לתוך קדרה ונימוח או שהסירו החתיכה מהקדרה ולא נשאר בקדרה רק טעם. הקדרה מותרת אעפ"י שאין בו שיעור לבטל הכזית שנפל, דהא הטעם שנשאר בקדרה אינו ר"ל ושפיר י"ל ס"ס, שמא הכזית הראשון שנתערב הי' שומן ואת"ל הי' חלב שמא לא זו שנפל לקדרה. וזה הספק הראשון הוא מדרבנן. דהא לא דיינינן אלא אקדרה ומדאורייתא חד בתרי בטל. ותוכל לומר מתחלה שמא אין כאן איסור כלל דשמא הי' שומן ואת"ל יש כאן איסור פי' זו שנפלה לשני שיעורי כזית א"כ אתה עושה להחמיר ב' גופים. אומר לך שמא אינו חלב. וכיון דאין אנו באין לדון על החתיכה רק על הקדרה שפיר הוי מענין א' וגוף א':
יג) וכ"ז כשנימוח או שהסירו החתיכה מהקדירה אבל כשלא הסירו משם. אז אם יש רוב חתיכות היתר מותר כדין ספק טריפה בב' תערובות. וכשאין רוב ודאי אסור (וע' היטב בביאורים מח"ד). וכתב הפר"ח דכ"ז בספק איסור תורה. אבל בספק איסור דרבנן שנתערב חד בחד ואח"כ א' מהתערובות נתערב בחד של היתר. תלינן לקולא דשל היתר נתערב ושניהם מותרים. (וע"ש ובכו"פ ובס' ב"י בעמ"ז):
יד) אם השני ספיקות הם משם א' אינו ס"ס. כגון הנושא קטנה ונבעלה תחתיו אעפ"י שיש כאן ס"ס ספק באונס ספק ברצון. ואת"ל ברצון פתוי קטנה אונס הוא. אפ"ה אסורה עליו. דמ"מ אי אתה מתירה אלא משום אונס והרי הכל שם אונס א' הוא. וכן כל כיוצא בזה (ש"ך דין י"א) והקשה עליו הכו"פ מספק מחט ומריאה הסמוכה לדופן לדעת הר"ן ומארי שנכנס לבין השוורים לדעת הרשב"א דאנו מתירין מטעם ס"ס אע"ג דהוי משם א'. וכתב הח"ד דלק"מ דדוקא היכא דאיכא ריעותא ברורה כההיא דלעיל שהריעותא ברורה שלא נמצא לה בתולים רק שיש שני עניני מתירין ויכולים לומר כל ספק וספק לבדו ואין ספק א' תלוי בחבירו. אז בעינן שיהיו שני המתירין משני שמות ולא משם א'. אבל היכא דאיכא ספק טריפה ולא מצינן כלל לומר ספק טריפה עד דאמרינן הריעותא תחלה ואיכא ס' בריעותא גופא. ס"ס גמור הוא וא"צ שום תנאי מתנאי ס"ס. כגון ספק על הדורס. או ספק מחט בחלל הגוף. או נשבר הגף ספק לאח"ש. או ספק סרכא ודכוותי' (וע"ב מח"ד וע' פר"ח):
טו וכל שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון. כגון הא דאמרינן לקמן סי' קכ"ב ס"ו סתם כלים של עובד כוכבים אב"י הטעם כתבו הפוסקים משום דהוי ס"ס שמא לא נשתמשו היום ואת"ל נשתמשו שמא בדבר שהוא פוגם בעין. דאע"ג דלכאורה הוא שם א' מ"מ הוי ס"ס. דספק הראשון מתיר יותר. דאם לא נשתמש כלל הוא נטל"פ לכל תבשיל שבעולם אבל אם נשתמש שמא הי' משביח לאיזו תבשיל (ש"ך דין י"ב. והכו"פ תמה עליו מדבר חריף דאפי' לא נשתמש בו אוסר וא"כ שוים הם. ובח"ד בבית הספק שלו המליץ בעד הש"ך ויישב קושית הכו"פ וע"ש):
טז כל ס"ס שאינו מתהפך אינו ס"ס. הדמיון מצא סכין פגום לאח"ש דיש ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל דלא שמא במיעוט בתרא נפגם. זה הס"ס לא תוכל להפוך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל במיעוט קמא. א"כ ודאי נבלה הוא. וה"ה דלא תוכל לומר לאידך גיסא שמא במיעוט בתרא ושמא בעצם המפרקת נפגם. דשניהם אין חשש איסור וזה א' הוא וגרע משם א' (ובלא"ה לא היינו מתירין שם מכח ס"ס. כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה סותר הספק. והש"ך לא כ"כ אלא לדמיון בעלמא). וכן נשבר העצם למעלה מהארכובה ואין עור ובשר חופין את רובו ואינו יודע אם נעשה קודם שחיטה או לאח"ש. אע"ג דאיכא נמי ס"ס שמא לאח"ש ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה. מ"מ כיון דלא תוכל להפוך ולומר את"ל יצא לחוץ שמא לאח"ש. שלאח"ש לא שייך לחלק בין יצא לחוץ או לא וכיון שאמרת את"ל יצא לחוץ ע"כ קודם שחיטה הוא. לא מיקרי ס"ס וכן כל כיוצא בזה (ש"ך דין י"ג):
יז ודוקא כששני הספיקות הם בשוה בגוף א' כההיא דלעיל (בנשבר העצם או בסכין שנמצא פגום שתוכל להתחיל הס"ס מאיזו צד שתרצה בכה"ג בעינן מתהפך). ומצד עצמו (לאפוקי נשבר הגף דאינה טריפה מצ"ע אלא מצד הריאה). ובמקום א' (לאפוקי ספק נכנס) דאז אמרינן מאי חזית להתחיל על אופן זה אימא לאידך גיסא ולא יתהפך ומש"ה לא מיקרי ס"ס. אבל כששני הספיקות אינם שוים. כגון עבר ובישל תוך יב"ח פירות שיש לחוש שיש בהם תולעים בלא בדיקה דמותר משום ס"ס שמא אין שם תולע ואת"ל הי' שמא נימוח. והשתא הא ל"ל איפכא את"ל לא נימוח שמא אין שם תולע. כיון דמתחלה צריך אתה לדון אם יש איסור כלל. דהא אי אתה יכול לאסור התבשיל אא"כ יודע שיש שם תולע. וא"כ מתחלה צריך אתה לדון אם יש שם תולע א"ל. א"כ השני ספיקות אינם שוים לא בעינן מתהפך. וכן בב' גופים. כגון נשבר הגף של עוף וא"י אם קודם שחיטה או לאח"ש דמותר מטעם ס"ס שמא לאח"ש ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה. ואעפ"י שאינו יכול להתהפך לומר לאידך גיסא שמא נקבה הריאה מ"מ כיון דשבירת הגף אינה טריפה מצ"ע אלא מצד נקובת הריאה א"כ איך תתחיל שמא ניקבה הריאה. והרי אין ריעותא בריאה כלל. וע"כ מכח שבירת הגף אתה בא לדון על הריאה וא"כ אתה צריך מתחלה לדון על הגף עצמו אימת נשבר ולא בעינן מתהפך. וכן כל כיוצא בזה:
יח וכן בב' מקומות לא בעינן מתהפך. כגון נמצא ציפורן של ארי יושבת בגבו של שור ולא ראינו ארי נכנס דמותר מכח ס"ס ספק נכנס א"ל ואת"ל נכנס שמא לא דרס וציפורן זה לא מיד הארי הוא אלא נתחכך בכותל וישב לו ציפורן זה בגבו. ואעפ"י שזה אינו יכול להתהפך דכי תאמר ספק ציפורן זה מהכותל ספק מהארי ואת"ל מהארי. שוב אי אתה יכול לומר יותר. שהוא אסור מדאורייתא. מ"מ כיון דהס"ס הוא בב' מקומות שיש לספק בהציפורן מהיכן הוא בא אי מהארי אי מהכותל לא בעינן מתהפך. וכן כל כהאי גוונא ותו דהוי ס"ס שאינו שוה. שהרי אי אתה יכול לומר שהציפורן זה מיד הארי אא"כ ידוע שנכנס. ואם כן צריך אתה לדון תחלה אם נכנס כלל א"ל והוי ס"ס שאינו שוה ולא בעינן מתהפך (ש"ך דין י"ד וט"ו):
יט וי"א דוקא היכא דאיתחזק איסורא מן התורה בעינן מתהפך אבל בדרבנן סמכינן אס"ס אפי' אינו מתהפך ובהפסד מרובה איכא צד להקל:
דע שבדיני ס"ס המתהפך עסקו בו הראשונים והאחרונים והאריכו בזה. מהריב"ש העיד בשם התוספות וכן העידו בשם קדמונים ז"ל דבעינן מתהפך וכ"כ להיפוך. ועם כל זה הראש שמגדולי האחרונים הרב מהרי"ט ז"ל הפריז בחבילות ראיות מש"ס ופוסקים דלא בעינן מתהפך. וגם הפר"ח מילא את ידו בתוספות ראיות עיין שם. אמנם הרב הגדול רבינו מנחם עזרי' והוא כהחכם יודע פשר דבר ולומר. אם שני הספיקות לפניך ונוח להתחיל בזה הספק כמו בשני. אז בעינן מתהפך. דמאי חזית דמתחיל בזה ולא בזה. אבל אם הא' יותר נוח מהשני אז מזה נתחיל הספק ספיקא ולא שייך בו מתהפך והסכים עמו הרב המובהק בעל חוות יאיר וכתב ודבר ה' אמת והעתיקו הש"ך. והרב הגאון בעל כו"פ האריך בפלפולו בבית הספק שלו והראה מקום לכאן ולכאן וסיים להכריע וז"ל היכא דאיכא ספק מן התורה להקל ואיכא ספק ספיקא סמכינן אספק ספיקא אף דאינו מתהפך. דהא על כל פנים בחד ספיקא נדחה איסור של תורה ואין שיור רק איסור דרבנן. ומה לי מתהפך ומה לי אינו מתהפך. אבל אם הוא במקום דאיתחזק איסורא כגון ספק בשחיטה או דרוסה וכדומה. דכה"ג להרמב"ם ספיקא מה"ת אסור רק דסמכינן אספק ספיקא כי כך המסורה להתיר בה. בכהאי גוונא אין להקל רק במתהפך דיש ב' ספיקות מכל צד. דאל"ה איך נתיר מספק א' איסור של תורה וכן נ"ל למעשה עכ"ל. וכ"כ השפ"ד ס"ק ט"ז וז"ל. והוי יודע דמ"ש הרמ"ע בתשו' מבואר שם דדוקא באיסור תורה בעינן מתהפך הא באיסור דרבנן לא בעינן מתהפך עכ"ל. לכן בהפ"מ סמכינן אכו"פ ושפ"ד. אבל באין הפ"מ צ"ע אם להקל בספק איסור תורה ע"י ספק ספיקא שאינו מתהפך. מאחר שהט"ז בסי' מ"ט סק"ג החזיק להחמיר בקורקבן שניקב מצד חוץ וספק אם ע"י חולי או ע"י קוץ כיון דהוי ספק ספיקא שאינו מתהפך (ועי' כ"ז בספר ב"י בעמ"ז):
כ אם יש כאן ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא שהוא אסור מדרבנן. כגון ציר מדגים טמאים דקי"ל לעיל סי' פ"ג דהיכא שיש שמנונית אסור מן התורה:
והיכא דאין בו שמנונית אינו אסור אלא מדרבנן. ויש ספק בדרבנן כגון ספק אם נמלחו דגים טהורים עם טמאין א"ל. הרי זה מותר מטעם ספק ספיקא. ספק לא נמלחו ואם נמלחו שמא אין בהם שומן. ואע"ג שגם ציר שאין בו שומן אסור מדרבנן. מ"מ הרי יש ספק אם נמלחו עמהם א"ל. וספק דרבנן לקולא וכן כל כיוצא בזה (ש"ך דין ט"ז וכ"ה בח"ד):
כא הא דאמרינן ספק דרבנן לקולא. היינו סתם איסור. אבל אם הוא דבר חשוב. כגון ביצה מנבלה שנתנבלה בשחיטה וכדומה דקי"ל לעיל סי' פ"ו דאינו אסור רק מדרבנן ומן התורה מותר דהא א"א שתגמור אחר מיתתה (משא"כ ביצה מטריפה דיש לחוש שמא נגמרה הביצה בקליפה לאחר שהיתה טריפה בחייה דהיא אסורה מן התורה). ג"כ אינו בטל כמו איסור תורה. כיון שהוא דבר שבמנין אינו בטל וצריך ב' תערובות להתיר (משא"כ באיסור תורה ודבר חשוב צריך ג' תערובות וכמשיח"ל). חוץ מבשר שנתעלם מן העין שהוא איסור שאסרוהו מחמת חומרא יתירא. שבטל ברוב מחמת ספק ספיקא. שאם אח"כ נתערב החתיכה ברוב היתר. בטלה אעפ"י שהיא חהר"ל. מטעם ס"ס ספק שמא אינה זאת ואת"ל זאת שמא כשרה היא. דבדרבנן אין צריך שיהיו השני ספיקות בגוף א'. ודוקא נתערב ברוב בעינן ולא אחד באחד. וכן כל כיוצא בזה וכ"ש אם יש ספק בחתיכה זו אם זו היא שנתעלמה מן העין א"ל שמותרת דספק דרבנן לקולא. וכן בביצה אם יש ספק אם היא ביצה כשרה או ביצה נבלה אעפ"י שביצת נבלה אסורה מן הדין לא מכח חומרא. מ"מ כיון שיש ספק אם היא ביצת נבלה או כשרה מותרת. דספק דרבנן לקולא וכן כל כיוצא בזה (ש"ך דין י"ז):
כב כל מקום שאסרו חכמים מחמת חשש איסור דאורייתא. כגון גבינות של ישראל שהיו בבית עובד כוכבים וספק אם נחלפו בגבינות העובד כוכבים אעפ"י שמה"ת מותר מטעם רובא וכה"ג ככל יבש ביבש דקי"ל דבטל ברוב אם נתערב מב"מ. היינו היכא דליכא חשש איסור דאורייתא. אבל לא היכי דאיכא חשש איסור דאורייתא כגון בגבינות עובד כוכבים דיש לחוש שמא העמידו בקיבת נבלה. לפיכך גבינה שיש בה ספק אם היא גבינה של ישראל או של עובד כוכבים. אין אומרים בזה ספיקא דרבנן לקולא. ואין להתיר מכח ס"ס שמא לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא העמידו בעור קיבת נבלה. דמאחר שאסרו חכמים גבינות עובדי כוכבים מחמת אותו ספק כודאי איסור דאורייתא הוא והרי הוא כאילו ראינו להדי' שהועמד בעור קיבת נבלה. ואינו ניתר בהאי ספיקא דהוחלפו דהוי רק כספק א'. כ"א בספק שני דהיינו שאותן הגבינות שאנו מסופקים בהם אם הוחלפו או לא. נתערב אח"כ בתערובות שני. דאז כ"א מהתערובות מותר מטעם ס"ס. ספק שמא לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא זו היא שאוכל. ומאחר שבגבינה גופא שנתערבה עם גבינות ישראל הוא ספיקא אם היא מגבינות עובד כוכבים א"ל. מתירין ע"י תערובות הב'. משא"כ בגבינות עובד כוכבים ממש שנתערב עם גבינות ישראל. לא בטל בתערובות הב' אם הוא חהר"ל עד שיהא בו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרוהו חכמים. והא דקי"ל דאיסור דרבנן ניתר בספק א' היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן. כגון ביצת נבלה וציר דגים טמאים ובישולי עובד כוכבים ונולד ומוקצה וכה"ג. אבל בגבינות של עובד כוכבים וכה"ג שאפי' בלתי גזירת חכמים הי' כאן חשש איסור. חשיב כאיסור ודאי ובשביל הספק אין כאן אלא ספק א'. עד דאיכא ב' ספיקות חוץ מהספק הראשון וכדאמרן (ש"ך דין י"ח וכ"ה בח"ד):
כו אין אומרים ספק דרבנן לקולא אא"כ אם הספק הוא בעצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן. אבל אם האיסור הוא מצד עצמו ספק איסור תורה. אלא שמצד אחר בא ע"י גלגול שהוא מדרבנן. כגון שנתערב אח"כ דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל. אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא כיון שיש בו חשש איסור דאורייתא. וכן בודאי איסור דרבנן דינו כספק איסור דאורייתא וכמש"ל בסעי' שלפ"ז. לפיכך ספק דרוסה שנתערבה באחרים אע"ג דאיכא ס"ס. ספק אם זו היא א"ל ואת"ל זו היא שמא אינה נדרס. מ"מ כיון שמצד איסור עצמו הוא ספק איסור דאורייתא אלא מחמת שנתערב נעשה איסור דרבנן דמה"ת הוא בטל ברוב. כל התערובות אסורין דכיון דאסרוהו חכמים מחמת חשש איסור דאורייתא עשאוהו כודאי איסור דאינו בטל. אבל אם יש ספק אם יש כאן שום איסור כלל. אעפ"י שהאיסור גופו מצד עצמו הוא אסור מה"ת ומחמת שנתערב נעשה דרבנן. אנו אומרים בו ספיקא דרבנן לקולא (ש"ך דין י"ט ועי"ל סי' קי"א גבי ב' קדרות):
כד וכ"ז בספק איסור דרבנן שאין לו חזקת איסור. אבל אם יש לו חזקת איסור אסור (ש"ך דין כ' והח"ד), אבל הפר"ח ותוה"ש חולקין וכתבו דבאיסור דרבנן יש להקל אפי' יש לו חזקת איסור. וכתב התוה"ש אפי' לדעת האוסר פשוט הוא היכא דאיכא חזקה ג"כ להתיר. דמותר לכ"ע אף דאיכא ג"כ חזקה לאיסור ובל"י הביאו (ועי' בס' ב"י שם):
כה ולכן אם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב. ואח"כ נאבד א' מן העולם ולא נודע איזו הוא. כיון שנתחזק איסור בב' תערובות דא' משתים הוא ודאי איסור. הו"ל חזקת איסור ואין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא. ונ"מ היכא דנתערב אח"כ א' מהב' בהתערובות אחר לא הוי ס"ס לומר שמא זו שאני אוכל לא זו היא שנפלה לכאן ואת"ל זו היא שמא מותרת. דחד בחד חשוב כגופו של איסור ודין חזקת איסור יש לה ולא הוי ספיקא אפי' בדרבנן (ש"ך דין כ"א):
כו אבל איסור דרבנן שנתערב חד בתרי מב"מ ואינו דבר חשוב בטל ברוב ואפי' נתערב מבשא"מ כיון שהוא איסור דרבנן ג"כ בטל ברוב. דעיקר הטעם מה שיבש ביבש בא"מ צריך ס'. הוא משום שיש לחוש שמא יבשל ויתן טעם ויבא לידי איסור דאורייתא. משא"כ כשגוף האיסור הוא מדרבנן דאף כשיבשלם א"א למיתי לידי איסור דאורייתא וכדלעיל בסי' ק"ט בש"ך. ואף דכתבנו שם דהיכא דליכא הפ"מ יש להחמיר שלא במינו כל שאין ס' כנגדו. מ"מ אם נאבד א' מהם אין להחמיר כ"כ לומר בכה"ג ספיקו לחומרא. ואין להחמיר ג"כ כאן לומר דאיסורא ברובא נשאר. ואפי' נאבד וישנו בעולם אין להחמיר בכה"ג. דלא החמירו בזה אלא בדבר חשוב משא"כ בהא דמיירי באינו חשוב (ש"ך דין כ"ב):
כז אבל אם הוא דבר חשוב אפי' באלף אינו בטל אם הוא ודאי איסור. דרבנן. כיון דאיסור דרבנן בתערובות דינו כאיסור דאורייתא וכמש"ל סכ"ג ואינו בטל כמו באיסור תורה. דדבר חשוב דא ודא אחת היא (ש"ך דין כ"ג):
כח איסור דרבנן שנתערב חד בחד והי' דבר חשוב ואח"כ נתערב א' מהם ברוב אינו בטל כיון שנתחזק האיסור מתחלה בב' חתיכות א"כ על כאו"א הרי הוא כגופו של איסור וכמשנת"ל (ש"ך דין כ"ד שהוציא מדין דלעיל):
כט וכן ספק איסור תורה שנתערב חד בחד חשוב כגופו של איסור. ואם נתערב אח"כ ברוב אינו בטל מטעם ס"ס והכל מטעם הנ"ל דחד בחד הו"ל חזקת איסור אפי' בדרבנן וכ"ש בספק איסור דאורייתא שדינו כודאי איסור מה"ת (ש"ך דין כ"ה):
ל כל הדינים אלו שנזכרו למעלה בספק טריפה או שאר איסורי דאורייתא שנתבאר שם דאינו בטל. היינו אפי' בהפ"מ ואפי' אם אינו רוצה לאכלו כולו כא'. ולא מהני בי' ס"ס כיון דהספק הראשון הוי בגופו של איסור. משא"כ כשיש ב' ספיקות מלבד הספק הראשון. כגון ספק טריפה שנתערב ברוב וחזר ונתערב מתירין ע"י ס"ס אפי' באיסור תורה וכמבואר לעיל כ"פ (ש"ך דין כ"ו):
לא דבר שיש לו חזקת איסור אעפ"י שיש בו ס"ס גמור ה"ז אסור. שהרי בספק הראשון אנו מעמידין אותו על חזקת איסור א"כ אין כאן אלא ספק אחד (ש"ך דין כ"ז):
לב היו כאן ג' ספיקות מותר שאף אם תעמודנה על חזקת איסור יש כאן ס"ס. דלא יהא זה חמור מודאי איסור שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר בס"ס (ש"ך דין כ"ח):
לג וכ"ז בחזקת איסור דשאר איסורים כגון ספק דרוסה או ספק אם נשבר הגף וכה"ג. דאע"ג שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מ"מ לענין דרוסה ושבורת הגף אין לנו חזקת איסור ממש. וכן כל כיוצא בזה. משא"כ בחזקת איסור ממש כגון ספק בשחיטה. דהחזקה והספיקות בענין א'. שהחזקה בענין השחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. והספק הוא ג"כ בענין השחיטה. אפי' כמה ספיקות לא מהני כיון דס"ס סותר החזקה (כן הוא דעת המ"ב והסכים עמו הט"ז ושאר אחרונים תוה"ש ובל"י ונעל מנחת כהן. ועי' ש"ך דין כ"ט שדעתו דאפי' ספק בשחיטה מ"מ כשיש ג' ספיקות מותר ועי' בס' ב"י):
לד לפיכך בהמה שאירע לה ספק בשחיטה ונתערב חד בחד ואח"כ נמצאת חתיכה ויש בה ספק אם היא מבהמה כשרה או מזו אעפ"י שבכיוצא בזה אין מתירין מטעם ס"ס וכמבואר לעיל ס"ז. הנ"מ בשאר איסור כגון בהמה שנטרפה בריעותא שאנו מטריפין מספק לאיזו מאן דהוא. או מטעם דאין אנו בקיאין. אבל כאן הואיל ויש חזקת איסור ממש שהספק בשחיטה הוא ויש לה חזקת איסור אין זה ס"ס. כיון דהס"ס סותר החזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לפיכך אפי' נתערבה החתיכה אח"כ ברוב אינה בטלה אם היא חהר"ל. דכ"מ שאינו נחשב ס"ס דינו כספק איסור שנתערב (דין כ"ט ול' ועמ"ש בסעי' שלפ"ז):
לה ואפי' אם יש בחתיכה זו שלש ספיקות כגון שבהמה זו שאירע לה ספק בשחיטה יש בה ס"ס. כגון שנמצא אחר שחיטה ספק פגימה בסכין. דהיינו פגימה דקה כ"ש ולא הי' בה כדי שתחגור בצפורן. ומדינא דגמ' לא הוי פגימה אלא דאנן מחמירין אפי' פגימה כ"ד. עכ"פ ספק פגימה הוא די"ל שמא אין זה פגימה ואת"ל שהוא פגימה שמא במפרקת נפגם. וכן אם נפל הסכין לאח"ש על קרקע קשה ולא ראינו אם נפל על חודה דאנן מטריפינן מספיקא דהוי ס"ס וכנ"ל ואח"כ נתערבה החתיכה דהוי ג' ספיקות. מ"מ אסורה כיון שהי' לה חזקת איסור בשחיטה והספיקות סותרין החזקה (בל"י והוא לפי דעת המחמירין שהבאתי לעיל סי' ל"ג). ובהפ"מ איכא צד להקל בכה"ג כיון דבחתיכה זו יש ספק אם היא ממנה אם לאו. והש"ך כתב בפשיטות להתיר בכה"ג דכל שאפשר לומר שאין כאן איסור כלל יש להקל ע"י ס"ס כזה כמ"ש הרמ"א. משא"כ כשיש חזקת איסור בשחיטה גופא. אפי' כמה ספיקות לא מהני כגון מאי דאמרינן בפ"ק דחולין ונתבאר לעיל סי"ח די"א דאם שחט הרבה בהמות ואח"כ נמצא הסכין פגום דאפי' הראשונה אסורה ואע"ג דאיכא כמה ספיקות. ספק בקמייתא איפגם ספק בבתרייתא ואת"ל בקמייתא שמא בעצם המפרקת איפגם. ואת"ל בעור נפגם שמא לא שחט הסימנים כנגד הפגימה אפ"ה לא מהני מידי מאחר דאיתחזק איסורא. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. לפיכך כל ספק בשחיטה פסולה. ולא מהני אפי' כמה ספיקות. משא"כ כשנתערבה אח"כ החתיכה בהיתר די"ל דאין כאן שום איסור כלל (דין ל"א ול"ב):
לו לא מקרי ס"ס אלא כשהאיסור והיתר שוים לתלות אבל אם יש לתלות באיסור טפי מבהיתר ל"א ס"ס וכן אם האיסור שכיח יותר מהיתר לא מקרי שום ספק. והא דאזלינן בס"ס להקל היינו דוקא דליכא ס"ס לאיסורי. אבל אם יש ג"כ ס"ס לאיסור. הדמיון לזה. מצא סכין פגום לאח"ש דיש ס"ס להיתר שמא בעצם המפרקת איפגם. ואת"ל שלא נפגם בעצם המפרקת שמא במיעוט בתרא של סימן נפגם. כה"ג ממש איכא ס"ס להחמיר ספק בעור נפגם ואת"ל לא נפגם בעור מ"מ שמא במיעוט קמא של סימנים איפגם. וכל כה"ג אין להקל ע"י ס"ס. וכן נמי אם כמו שרחוק מאיסורא כך רחוק להתירא אין להקל בספקייהו (שם דין ל"ג):
לז ספק בחסרון חכמה אינו ספק כלל לא לענין ספק א' ולא לענין ס"ס דדעת שוטים אינו כלום וכמש"ל בכללים ס"ד. ודוקא היכא שהחכם זה אינו יכול לשער. או שהחכם עצמו מסתפק בדבר. אבל היכא דהחסרון חכמה הוא לכל. כגון ספק כזה שעכשיו אין חכם שיכול לברר מטעם שאין אנו בקיאין וכדומה מתירין ע"י ס"ס בהפ"מ וכמבואר לעיל דין ל"ד)
לח כ"מ שיש ס"ס גמור אעפ"י שיש לברר האיסור ע"י בדיקה א"צ לבדוק כלל. אלא כשהוא לפנינו ואין הפסד בדבר יש לבדוק. אבל בלא"ה אין להחמיר (ש"ך ופר"ח) וי"א דוקא היכא דא"א לברר האיסור אבל היכא דאפשר לברר ע"י בדיקה או ע"י שאלה צריך לברר (הוא דעת הרשב"א והד"מ וכ"ה בתוה"ש). וכן עיקר. ועי"ל בכללים ס"ה (וכתב בנץ דאפי' היכא דאיכא חזקת היתר ואפי' אי איכא טורח רב לברר מ"מ צריך לברר. ודוקא היכא דנוכל לברר שני הצדדים אם הוא אסור או מותר. ואל"כ א"צ לברר. וכ"ז היכא דאפשר ואין הפסד בדבר. אבל אם לא אפשר או איכא הפסד אין צריך לברר (דין ל"ה):
לט בדבר שיש לו מתירין אין אומרים בו ספיקא דרבנן לקולא. זולת גבי עירוב שהקילו בספיקו אע"ג דהוי דבר שיל"מ כדאיתא בפ' מי שהוציאוהו ד' מ"ה ע"ש. אבל ס"ס שרי אפי' בדאורייתא (פר"ח):
מ במידי דמן הדין אף בספק א' הו"ל לטהר ואעפ"כ מטמאין. אין לטהר אפי' בתרי ספיקא. וכן במידי דלא מישתרי בתרי ספיקא ה"ה בתלת דמה לי תרי ספיקא ומה לי תלת. אם לא על דרך המבואר לעיל בסעי' הקודמים:
מא אף שאין לבן או לבת שום חזקה. מ"מ חזקת האב או האם מהני לבן או לבת בין לקולא בין לחומרא (שם בפר"ח). אי ליכא גבן אלא חדא ספיקא. לא עבדינן בידים תרי ספיקא להתיר (שם):
מב היכא דאיכא ס"ס להקל וא' סותר את חבירו הולכין בשניהם להחמיר. הדמיון המפלת ואינו יודע אם ולד הי' או לא. חשב לזכר ולנקבה ולנדה. ולא אמרינן דלא תשב לנקבה משום ס"ס. ספק שמא לא הי' ולד ואת"ל הי' שמא זכר הי'. משום דא"כ נמי נטהרה אם ראתה בל"ד ומ"א יום מטעם ס"ס שמא לא ילדה כלל והוי' במ"א שומרת יום. ואת"ל איכא ולד שמא נקבה היא ושתי ראיות דם טוהר הוא. והוי תרי קולא דסתרי אהדדי. דמתחלה אתה רוצה להקל שמא זכר הוא. ואח"כ אתה רוצה להקל מטעם שמא נקבה היא. ואזלינן בתרווייהו לחומרא (מנחת יעקב):
מג יש מי שאומר דה"ה בשני גופים נמי אמרינן הכי. הדמיון טומטום שיש לו ב' נשים ומת. הנשים חולצות ולא מתייבמות דשמא ימצא סריס. ואם נשאת א' מהן לשוק קודם צרתה לא אמרינן דניזול הכא לקולא והכא לקולא מטעם ס"ס. דמתחלה אני אומר שמא נקבה היא ואת"ל זכר שמא סריס הוא ושפיר תנשא לשוק. והשני' תתייבם ג"כ מטעם ס"ס ספק נקבה ואת"ל זכר שמא לא ימצא סריס. זה לא אמרינן אלא אזלינן בתרווייהו להחמיר כיון דסותרים אהדדי אפי' בשני גופים (שם במנ"י). ספיקא דרבנן היכא דליכא טרחא לחומרא (שם). כל מקום שמא במקום ספק עומד (ועי' ב"א סי' נ"ה דצע"ג בזה וכ"ש במקום דליכא אלא חדא ספיקא דאיתא בתוס' להדי' דלא הוי ספק) (שם):
מד י"א מה שהוא הלמ"מ דינו כמידי דרבנן וספיקו להקל ויש חולקין ואומרים דדינו כדאורייתא וספיקו להחמיר רק בערלה ספיקו מותר (שם ועי' בפר"ח). הא דאמרינן ספיקא דאורייתא להחמיר י"א שהוא רק מדרבנן (רמב"ם וראב"ד) דמדאורייתא ספק מותר. וי"א דמדאורייתא אסור וכן עיקר (רשב"א שם):
מה אם בישל ביצים ובתוכם איסור דרבנן ויש ס' נגד האיסור ואח"כ לקח כאו"א עם הכף אסורים. דחיישינן שמא לקח האיסור דרבנן ראשונה ונאסר הכף ושוב חוזר ואוסר כל הביצים האחרות. ולא תלינן להקל מטעם ספק דרבנן ולומר שהאיסור יצא באחרונה. דכיון שכבר נודע ודאי איסור פ"א. אין לחלק בין ספיקותיה לספק איסור דאורייתא. דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו. ויש מי שחולק ואומר דבכ"ע אמרינן ספק דרבנן לקולא. וכן נראה עיקר (שם במנ"י):
מו ספיקא דאורייתא דאמרינן לחומרא. אינו אלא מדבריהם. אבל מה"ת כל ספק רחמנא שרי' (פר"ח ועי"ל סמ"ד). ספיקא דדינא ובעי' דלא איפשטא בגמ' מה"ת מיהו ספק גמור הוי ואוקמינן לה אחזקתה בין לענין איסור בין לענין ממון (שם בפר"ח). ואף דאיכא תרי ותלת ספיקא בספיקא דדינא כולהו כחדא דמי' ואזלינן לחומרא, משום דספיקא כודאי דרבנן (שם). היכא דאיכא ספיקא אלא דאיכא רגלים לדבר לאיסורא או להתירא לא מקרי ספק כלל (ועי"ל סל"ו). היכא דאיכא תרי צדדים להחמיר וחד להקל לא מקרי ספק (שם) כי שרינן חד ספיקא בדרבנן ותרי ספיקא בדאורייתא. היינו אפי' לכתחלה (שם ודלא כהרא"ה):
מז אם בישלו תרנגולת ספק טריפה בכלים ונשתהו הכלים מעל"ע קודם שנודע הספק. יש להתיר הכלים בהפ"מ אף אם עדיין הבשר לפנינו ואנו דנין על הבשר לחומרא. מ"מ הכלים מותרים אחר מעל"ע (פ"ת בשם תשו' רבינו עקיבא איגר אות י"ט). ועי"ל בדיני כלים מלב"ש:
מח כלי חרס מעורבים שלא נשתמש בהם יב"ח. ואינו יודע אם הם כלי בשר או כלי חלב. יש להתיר הכלים ע"י הגעלה ג"פ. ואף שהם כלי חרס מ"מ כיון שיש הרבה סניפים להקל. מהני להו הגעלה (שם אות הנ"ל):
מ"ט בענין השערות האיסורים וכיוצא אף האידנא מקרי חסרון ידיעה ואינו נכנס תחת סוג ספק וכמש"ל (פר"ח ועי"ש):
נ דיני ס"ס עמוקים ורחבים מני ים. ויש בהם כללים וענינים רבים. ענינו של זה לא כענינו של זה. ובדבר קל יש להפריש בין זה לזה. ע"כ אין לנו עכשיו לבדות שום ס"ס או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מתוך דבר. אם לא אותם המפורשים כל אחד במקומם. או הדומה להם ממש. או שיש בלא זה צדדים להתיר וגם זה אחר רוב עיון (ועי' פר"ח ובל"י וכו"פ וח"ד ובס' ב"י הובאו בארוכה). שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (ש"ך דין ל"ו):