אור ברסלב

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ

הלכות תערובות

פתיחה להלכות בשר בחלב

סימן צח

דין איסור והיתר שנתערבו ואופן ביטולו ובו כ"ב סעיפים ובש"ע ט' סעיפים.

א (א) איסור שנתערב בהיתר. בין שנתערב מין במינו בין מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמיה. מ"מ נוהגין עכשיו כדעת רמ"א שלא לסמוך אטעימת עובד כוכבים ואפי' מסל"ת או קפילא. ואפי' אטעימת ישראל כגון קונם בשר ויין שאני טועם ונפל לתבשיל שאסור לו בנ"ט וישראל אחר יכול לטעום. וכן תרומה שנפל לחולין שהכהן יכול לטעום ג"כ לא סמכינן לכתחלה (וע"ל סי' צ"ו ס"א גבי צנון ובח"ד שם וכאן וביאורים). אלא משערינן הכל בס'. שכן קיבלו חז"ל שאין לך דבר שנותן טעם ביותר מס' זולת מלח ותבלין וכיוצא בה מדברים החריפים. אבל שומן של איסור אף שגם הוא מטעים את התבשיל וממתיקו מ"מ אינו נרגש כ"כ כמו מלח ותבלין שהם ד"ח. ע"כ שפיר בטל בס' כמו כל האיסורים (ט"ז סקי"א) ובדיעבד סמכינן אטעימת ישראל ובלבד שיהי' אותו הישראל הטועם בקי להבחין בטעמים (וע' פ"ת סק"ג ובמ"ש לעיל שם בשם הפר"ח):

ב ומ"מ לדינא איכא ביניהו. דמין במינו מדרבנן הוא דצריך ס' ומבשא"מ מדאורייתא הוא. דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא. ונ"מ לענין ספיקא. כגון בנשפך שיתבאר לקמן ס"ד. וצריך לשער באיסורים באומד ובמדידה ולא במשקל (כ"כ בתשו' ב"א וכ"ה בל"ח). ויותר נכון לשער בדבר צלול במדידה, ובדבר גוש באומד יפה למראית עין. ואם יש למראית עין ס' אלא שרוצה למשקל כדי שלא לטעות באומדנא תע"ב (פר"ח). וי"א דאם האיסור וההיתר שוים במשקל דהיינו שהם ממין א' שאין א' כבד בטבעו יותר מחבירו כגון בשר כשר ובשר טריפה שנמלחו ואח"כ נודע הטריפות (דאל"כ אינו שוה במשקל). וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו. פשיטא דיכולים לשער בשניהם או במדידה או במשקל. אבל אם יש בחלק א' חלל יותר מחבירו דאז אם ישער במדידה יצטרך למעך החלל. אז אמרינן השוקל משובח ממנו דשמא לא ימעך החלל יפה. ובשני מינים דא"א לשער במשקל ע"כ צריך למעך החלל (וע' פ"ת סק"ב ב' תשו' חב"י וע"ל סי' צ"ב סמ"ה וסי' צ"ד ס"ב וסי' צ"ט ס"ו):

ג כזית קרוש שנפל לתבשיל כגון כזית שומן שנפל לתבשיל של חלב. או כזית חמאה שנפל לתבשיל של בשר אע"ג שמיד שנופל לתוך התבשיל נימוס ונעשה רביעית. מ"מ א"צ ס' רביעיות מחמת שנימוס אלא סגי בס' זיתים. דאף שהגדיל מדתו. מ"מ עמד בו טעמו שהי' בתחלה. אך אם נימוס קודם שנפל אפשר שצריך ס' רביעיות כנגדו מדרבנן כיון שהי' האיסור ניכר בפ"ע כשיעור הזה (שם בשם תשו' ב"א סי' ל"ו. וע"ש עוד אם מותר להורות לע"ה שיבטל בס'. ועש"ך לקמן ס' ק"ס ס"ק כ"ב):

ב (ד) איסור שנתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו. אם נודע שהי' רובו היתר דמדאורייתא בטל כמ"ש אחרי רבים להטות ולא בעינן ס' אלא מדרבנן. א"כ הו"ל ספק דרבנן ואזלינן לקולא ומותר. אבל אם לא נודע שהי' רובו היתר דאז הוי ספק דאורייתא אזלינן לחומרא ואסור. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו. אפי' נודע שהי' רובו היתר אסור. דמבשא"מ מדאורייתא בעינן ס' וכמש"ל ס"ב והו"ל ספק דאורייתא ולחומרא. ואפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא מדרבנן ונשפך ראוי להחמיר גזירה אטו חלב בבשר בהמה ונשפך. ותו הואיל דקי"ל דטעם הוי כעיקר. ורבנן כעין דאורייתא תיקנו. שוב אין לחלק בין בשר בהמה לבשר עוף שהוא מדרבנן (וע' ט"ז וש"ך ופ"ת סק"ה):

ה ואם נתערב במינו ובשאינו מינו כגון שנתערב בשר נבלה בבשר שחוטה והרוטב דהיינו המים לחודייהו ונשכך אחר שנצטנן (דאלו נשפך קודם הרי נאסר אחר שנעשה פחות מס'. ח"ד). בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם הי' ברוטב ס' נגד האיסור א"ל. ונודע שהי' רובו היתר בבשר שחוטה נגד הבשר נבלה. יש מתירין דאמרינן רואין את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו. ומותר אפי' השאינו מינו ג"כ (ב"י בש"ע והב"ח וע' ט"ז וח"ד). ויש אוסרים השאינו מינו (רש"ל והש"ך ס"ק ח' והסכים עמהם הפר"ח) מטעם דסוף סוף השתא הי' נ"ט בשא"מ אם הי' רותח וא"כ הוי ספיקא דאורייתא דלמא לא הי' ס' אף קודם שנשפך כשהי' רותח ונתן טעם בשא"מ. וכן נוהגין. ומ"מ בהפ"מ איכא צד להקל (פר"ת והכו"פ וכ"כ הח"ד ס"ק ח' וע"ס וע' פ"ת סק"ד ב' תשו' ח"ס דיש לקלוף גם הבשר כשר שהוא מינו):

ו וכ"ז לא מיירי אלא כשנתערב בב"א במינו ובשא"מ. אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואח"כ ניתוסף שם מינו דיש לחוש שמא כבר נאסר קודם שבא לשם מינו. לכ"ע אסור (וע' ט"ז). ואם נתערב עם אינו מינו ונשפך וניתוסף עוד שם רוטב עד ס' אחר שנשפך מותר. דכיון דהשתא איכא ס' וחנ"נ בשאר איסורים אינו אלא דרבנן וא"כ הו"ל ספק דרבנן שמא גם מתחלה הי' ס' ברוטב (כנ"ל לפרש דברי הט"ז וק"ל וע' ח"ד ובה"ט ס"ק ט'. וע' מש"ז ס"ק ה' אי אמרינן בדשיל"מ רואין):

ג (ז) במד"א כשנשפך דאז יש צד להתיר עכ"פ בהפ"מ מטעם די"ל דהי' ס' בא"מ נגד האיסור אלא שנשפך. אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו אם יש בהיתר ס' א"ל. אף שזה אנו יודעים שיש בו עכ"פ רוב. אעפ"י שהוא מאיסורים של דבריהם כגון שאין אנו יודעים כמה איסור נפיק מיני' וכה"ג. אסור אפי' בהפ"מ דספק מחמת חסרון ידיעה לא מיקרי ספק דדעת שוטים הוא זה. משא"כ ברישא דבא הספק מכח שנשפך. ודוקא כשהספק הוא רק ליחידים אבל כשהספק כולל לכל הדור נחשב לספק (וע' בה"ט סק"י וח"ד). והר"ן כתב טעם אחר דבדבר שא"א לעמוד עליו. אי אזלינן לקולא יהיו כל האיסורין בספק וכ"א ישער במה שנראה בעיניו ולפיכך באו חכמים להשוות מדותיהן. אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא כגון שנשפך וכה"ג אזלינן לקולא (וע' בס' ב"י בעמ"ז) ולפי"ז קטן או נכרי ששמו דם בקדרה של בשר וידוע שנתבטל ברוב אלא ספק אם יש ס'. כיון דדם שבישלו דרבנן. ספק כי האי שאינו מוטל עליו לידע שהרי אינו נביא לידע כמה נפל הוי ממש כנשפך. ובפרט דמילתא דלא שכיח הוא דלטעם הר"ן ודאי דינו כנשפך. ואפי' איכא נכרי קפילא אין צריך לברר להטעימו דכיון שאין אנו נוהגין כלל לסמוך על נכרי הוי כלא אפשר לברורי (פמ"ג. וע' פ"ת סק"ז בשם תשו' א"ש ופר"ח):

ח ולענין מין במינו. י"א דאזלינן בתר שמא אם הוא שוה בשמא הוי מב"מ. אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה א"ל (כ"כ הב"י בשם האגור וכן הוא בהגהת ש"ד וכ"ד רמ"א בהג"ה). ולפי"ז כבד של בהמה ובשר בהמה וכן כבד של עוף ובשר עוף ב' מינים הם כיון שהם מב' שמות. אבל כבד של בהמה וכבד של עוף מין א' הוא דשם א' להם. שני מיני עופות שחלוקין בשמן כשהן שלמים ב' מינים הם וכ"ש בשר עוף ובשר בהמה דשני מינין הם וכן בשר איל ושור ועז וכל החלוקין בשמן כשהם שלמים שני מינים נינהו. דגים ועופות ב' מינים הם (וע' בד"מ ובכה"ג). ביצים בביצים אפי' טמאים וטהורים מין א' הם דשם א' להם. יין ישן עם יין תוסס שלא עבר עליו מ' יום ב' מינים הם. חומץ ויין ב' מינים הם דחלוקין בשמן. אבל חומץ יין וחומץ שכר מין א' הוא. (או"ה). שאור של חיטים ועיסה של שעורים ב' מינים הם דחלוקין בשמן (רש"ל). אבל שאור של חיטים ועיסה של חיטין מין א' הוא. ואף דאית בי' צדדין לומר ב' מינים הם שזה נקרא שאור וזה עיסה. מ"מ כיון דעיסה בזמן מועט כשתמתין קצת נעשה שאור בלי שום אמצעי עכשיו נמי לא מפליג בשם והוי מין א' (פר"ת). חלב פרה ורחל ועז מין א' הוא דהכל שם חלב א' הוא. (ול"ד לבשר דלעיל דהתם חלק מגופי' הוא משא"כ חלב שמעכירת הדם אתא) ונ"מ כשא' מהם טריפה ונתערב החלב הוי מב"מ (או"ה). חלב עם בשר מחלוקת הפוסקים הוא אם הוא מין א' או ב' מינים וכתב הב"ח דמספיקא נקטינן לחומרא. ושומן של הלב ושל הדקין מיקרי חלב וכשנתערב עם בשר וא' מהם טריפה הוי מבשא"מ. ושומן של חזה וצלעות ושל אלי' ושומן הירך בשר שמן הוא ומיקרי בשר ולא חלב. ואם נתערב נבלה עם שחוטה השוים בשמן בחיותן אף שלמים מין א' הוא (כה"ג). בשר גיד הנשה עם בשר ב' מינים הם. אבל שמנונית דגים עם בשרם מב"מ הוא. וכ"ז לפי שיטת האומרים דבכ"מ אזלינן בתר שמא:

ט אבל י"א דדוקא במקום שארז"ל מב"מ במשהו כגון יי"נ וטבל. או למעלה מס' כגון תרומה וערלה ששעורם למעלה מס' במינו כגון במאה או במאתיים וא'. או לענין מאי דאמרינן דאפי' באלף לא בטל כגון דשיל"מ דקי"ל דלא בטיל במינו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא. כיון דבודאי לאו בטעמא תליא מילתא דלית בי' משום טעם כלל. אבל שאר איסורים דבמינו בטלים ברוב מדאורייתא ומשום גזירה דאינו מינו גזרו חז"ל דבעינן בהו ס' ושלא במינו דצריך ס' מדין תורה. אזלינן בתר טעמא (ש"ך סק"ו ופר"ח וכו"פ ושאר אחרונים):

י ואנן כיון דליכא למיקם אמלתא להלכה ברורה. יש להחמיר כדברי כולן. ולכן לדינא יש להורות כן כ"מ שנתערב איסור בהיתר שאינם שוים בשמם אעפ"י שהם שוים בטעמים. ודאי מיקרי מבשא"מ דהרבה פוסקים ס"ל כרמ"א וסייעתו. וכן כ"מ שאינם שוים בטעמם אף שהם שוים בשמם ג"כ מיקרי אינו מיט:

כיון דסתמא אמרו מבשא"מ בקפילא משמע דהכל תלוי בקפילא דכל שהקפילא מרגיש טעם יותר בא' מחבירו מיקרי אינו מינו. ולא מיקרי מב"מ אלא כשהם שוים בשמם ובטעמם דאז הוי מב"מ לכ"ע. ונ"מ לענין נשפך לעיל ס"ד (וע' בח"ד שהאריך בביאורים מזה. ובפמ"ג בפתיחה ובתשו' ח"ס סי' פ"ז וסי' צ"ג וע' בס' ב"י בעמ"ז):

יא חתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב וסילקו מיד והבשר נאבד וא"א לעמוד על שיעורו. ולפי אומד דעת השואל הי' ס' אבל אינו יודע בבירור. יש כמה צדדים להקל. חדא דדעת הפר"ח דכל בב"ח שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו איסור מה"ת והכא הלא סילקו מיד וגם כיון שאומר שהי' חתיכה קטנה וקרוב שיש בו ס' הוי כהתירא שכיח טפי ולכן יש להתיר ע"י קפילא מסל"ת. ואם אין שם קפילא שרי לישראל לטעום טעימא בעלמא ואם אינו מרגיש טעם בשר מותר לאכל אח"כ. ומי שירצה להחמיר גם בזה לענין אכילה עכ"פ בהנאה יש להתיר בפשיטות (וע' פ"ת סק"א וסק"ד לענין טעימת בורית אם יש בו מלח לענין טעימת מרה מ"ש ב' שו"ת צ"צ ושו"ת נו"ב):

ד (יב) איסור שנתבשל עם היתר אפי' איסור דרבנן (ש"ך) אפי' מכירו והוא שלם וזרקו. צריך ס' נגד כל האיסור מפני שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו. אעפ"י שאנו רואים שהחתיכה עבה וגדולה עכשיו כבתחלה. מ"מ י"ל שפלט מן האיסור ובלע תחתיו מן ההיתר. ודומה להתוחב כף של איסור בהיתר דאף שמסירו צריך ס' נגד כל מה שנתחב מהכף וכדלעיל סי' צ"ד. ואם בישל בקדרת איסור ב"י דאסור התבשיל כולו משום דבעינן ס' נגד כל הקדרה ואין במה שבתוכו ס' נגד הכלי וכדלעיל סי' צ"ב. ואין חילוק בין שהם של חרס או עץ או מתכת ובלבד שבלעו ע"י רתיחת אש שאז הבליעה הולכת בכל הכלי. אבל ע"י עירוי או ע"י רתיחת מליחה ואפי' שהא שיעור מליחה. מ"מ אינו נבלע בכלי רק כ"ק אפי' הוא שמן וא"צ לשער רק כנגד כ"ק (וע"ל סי' צ"ד ס"ג). אבל במאכל אפי' הוא כחוש אוסר עד ס' לדידן דאין אנו בקיאין (וע"ב מח"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ט). ואם נאסר ע"י כבישה מעל"ע צריך לשער כנגד כולו (ש"ך):

יג וכל איסור אף שכבר נתבטל טעמו בס'. מ"מ אם מכירו צריך להסירו משם. ולכן אם נפל חלב לתוך תבשיל ונתבשל טעמו בס'. צריך ליתן לשם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים ויסירנו משם. דמאחר שאפשר להסירו הוי כאלו מכירו וצריך להסירו משם (רמ"א) ודוקא בדאיכא ס' אבל בפחות מס' מהני תקנה זו כמו בכל איסור כשהסירו שלם (ח"ד). ואם יתקלקל המאכל ע"י המים יניח שיצטנן התבשיל דבזה אין המאכל נתקלקל כ"כ ויסיר החלב ויכול לחזור ולחמם (חכ"א):

יד איסור שנתבשל בקדרה והסירוהו משם ונפל לקדרה אחרת. צריך לחזור ולבטלו בס' כנגד כולו לא פלט בקדרה הראשונה רק מעט ובקדרה זו פלט הכל (וע' חכ"א שהקשה דאפי' פלט כולו הא חנ"נ וע"ש מה שתירץ ע"ז וע"ל סי' צ"ב ס"כ וכ"א). אבל אם נפל לקדרה הראשונה ב' פעמים א"צ רק פ"א ס' כנגדו דלא יהא המיחוי שיצא ממנו חמור מן האיסור עצמו והרי אפי' פלט הכל די בס' נגדו (וע' שפ"ד סי' צ"ד ס"ק ו'):

ח (טו) אם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה. או אפי' ישנה אלא שאינו ב"י שנשתמש בה כבר קודם מעל"ע בשר הרבה. שבלעה אח"כ כזית חלב. ואכתי קרינן לה חדשה דכל שאב"י הו"ל כאלו חדשה כיון שטעם שלה הוא נטל"פ אין טעם שלה אוסר. ואין שייך בה לומר דנ"נ דהא בשעת בליעת החלב היתה היתר. ואם תחבה בו ביומו לבליעת חלב לקדרה של בשר. א"צ אלא ס' לבטל הכזית חלב שבלעה. דלגבי הכלי לא אמרינן חנ"נ כיון דבשעת החלב הי' היתר. ואם נשתמש בה אח"כ חלב פשיטא דמותר בדיעבד. שטעם הבשר שהי' בלוע בה מכבר נטל"פ לתבשיל חלב זה (ש"ן). אבל כף ישנה של בשר ובלעה באותו יום כזית חלב ואח"כ ניער בה קדרה של בשר או של חלב משערינן בכולו דכל מה שבלעה נעשית איסור ולא ידעינן כמה בלעה. ודוקא כשלא ידעינן כמה היתר בלעה. אבל כשידעינן שלא בלעה באותו מעל"ע רק כזית היתר וכזית איסור. א"צ ס' כנגד כולו רק כנגד הב' זיתים. (ובמקום הפסד וצו"ג אפי' בכלי ישן א"צ לשער רק כנגד האיסור ולא אמרינן דהבלוע נ"נ (ש"ך וח"ד) וכמשי"ת בסעי' שלאח"ז):

טז ויש מי שאומר דגם בזו א"ל אלא ס' לבטל הכזית שבלעה (רשב"א) דס"ל דלא אמרינן בבלוע נ"נ ודוקא שתחב בפעם ג' במין שתחב בראשונה אבל אם תחב במין שתחב בשני' צריך לשער בכולו. וסברא ראשונה עיקר (רמ"א) אם לא במקום הפ"מ וצי"ג וכמש"ל. ויש שאינם מחלקים בין כף ישן לחדש רק בין כ"ח לשאר כלים. ואומרים דבכ"ח שא"א להפריד האיסור ע"י הגעלה אמרינן בישנה דהבלוע נ"נ אבל לא בשאר כלים. וטוב לחוש לחומרא ומ"מ במקום הפסד בשאר איסורים מותר ובבב"ח אסור (ש"ך וח"ד וע' הגהת מהרבים):

יז כלי שנאסר ע"י מליחה או ע"י עירוי דאמרן לעיל סי"ב דאינו אוסר רק כ"ק. ובישל במקצת כלי היתר דאם נשער נגד מקום הבישול יש ס' נגד הקליפה ואם נשער נגד קליפה של כל הכלי אין ס' בתבשיל. אם הקדרה כולה חמה צריך ס' נגד כל הכ"ק אף במה שלא נגע בתבשיל. וכיון דאין ס' התבשיל אסור (שפ"ד ס"ק י"ז). ואם בישל ספק איסור בכלי ונאסר הכלי מספק ושוב בישלו במקצת הכלי היתר ויס ס' נגד מקום התבשיל שנוגע בכלי וגם נגד הקליפה שבמקום הריקן אבל לא כנגד כל הכלי. אפי' אם הכלי כולו חם יש לצדד ולומר דהוי ס"ס. ספק שמא לא הי' כאן איסור ושמא אין בו בשול מפעפע למעלה מהתבשיל להבליע ולהפליט (שם בשפ"ד):

ו (יח) כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר צריך ס' חצאי זיתי היתר לבטלו. דקי"ל דחצי שיעור נמי אסור מה"ת אלא שאין לוקין עליו (ש"ך סקכ"ג). ואפי' באיסורי דרבנן הדין כן מטעם דלא תזלזל בשיעורא דרבנן. ואפי' הוא מינו ג"כ כי חז"ל השוו מדותיהם בלח בס' (וע' ט"ז וש"ך ומש"ז):

ז (יט) ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם במקום האוסר בודאי וכדלעיל סי' ס"ו שנתבשלה עם אחרות. צריך ס' ואחת ביצים לבטל פליטתו ומטעם שנתבאר לעיל סי' פ"ו סעי' י"א שהוסיפו חז"ל במנין מפני שהיא ברי' או משום דיש ביצים גדולים וקטנים. אבל היא עצמה אם אינה מכירה אינה בטלה דחשיבא ברי' (וע"ל סי' פ"ו פרטי דינים אלו. כחל מתבטל בנ"ט וכמשנת"ל סי' צ"ב ס"ב):

ח (כ) כל האיסורים הנוהגים בזמה"ז בין של תורה בין של דבריהם כולם מתבטלים בס' (מלבד כחל וכמש"ל) מלבד חמץ בפסח ויי"נ כאשר נתבאר בהלכותיהן (טור) ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדרה. אבל אם נותן טעם באותה קדרה והוא אסור מצד עצמו אפי' באלף לא בטל כ"ז שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא. אם אסורים מחמת עצמן כגון מלח או תבלין של ע"ז או תבלין של ערלה ואפי' אינה אסורים אלא מדרבנן אינם בטלים בס' דמן הסתם נותנים טעם באלף. ולפי"ז אם ידוע בבירור שאינו נ"ט כגון קורט של מלח שנפל לתוך יורה גדולה מותר. ואם נפל מלח או תבלין לדבר ששוה בשמו אפ"ה כיון דחלוק בטעמא לא בטיל אבל אם נפל לדבר ששוה בטעמו בטל בס' ש"ך סק"ל ב' ת"ח וע"ל ס"ט י'). ודע דהא דמלח ותבלין אינו בטל בס' היינו מדרבנן לכן בספק אם נרגש טעמו א"ל. מותר ליתן לעובד כוכבים להטעים גם עתה וסומכין עליו במסל"ת. אבל שומן לא מיקרי דבר דעבידא לטעמי' וכשיש ס' מותר לטעום בעצמו וכשמרגישין טעמא אסור אפי' ביותר מס' (ועמש"ל ס"א ובבה"ט ס"ק י"ט וע' פ"ת ס"ק ט' בשם מנ"י דאף יין וחומץ לא מיקרי עבידי לטעמא וע"ש):

ט (כא) קדרה שיש בה נ"ט זיתים היתר ונפלו בה שני זתים א' של דם וא' של חלב. כל אחד מצטרף עם הנ"ט זיתים של היתר לבטל חבירו. מפני שטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם הדם בס' וטעם החלב בס'. דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהי' לו עוד כח ליתן טעם בהיתר. ולפי"ז אם הי' האיסור האחד כבד קודם צלייתו דפולטת ואינה בולעת. נשאר טעם איסור הב' תוך נ"ט חלקים (וע' פ"ת סק"י). וה"ה אם כזית בשר נ"נ מחמת חלב וכזית בשר נ"נ מחמת דם. כ"א מצטרף לבטל טעם חבירו. אבל שני זיתים שאין טעמם שוה שנעשו נבלה מדברים שטעמם שוה אין מבטלין זא"ז. וכן שני איסורים שאסורים משם א' ואין טעמם שוה אין מבטלין זא"ז. וביבש ביבש אין איסורים מבטלין זא"ז (וע"ב מח"ד). וכ"ז כשנפלו בב"א אבל בזאח"ז לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים כיון שנפל כזית דם ואין ס' כנגדו נ"נ וכן האיסור השני. שוב לא מהני התערובות אח"כ דכבר נ"נ קודם התערובות (ועי' ט"ז וש"ך):

כב וכן כ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב. ובקדרה אחרת הי' ל' של היתר ונפל לתוכה כזית של דם ונתערבו בשוגג מותר (אבל במזיד נתבאר דינו בסי' צ"ט סי"ד וע' בה"ט סקכ"א ב' ט"ז). וכן בשני זיתים א' של גבינה וא' של בשר שנפלו לקדרה של ירקות דמהני כל אחד לשיעור ס'. וכ"ש אם נפל כזית גבינה לכ"ט זיתי היתר. ובקדרה אחרת נפל כזית בשר לשלשים זיתים של היתר ונתערבו ב' התערובות בשוגג דמותר. דלא שייך לומר חנ"נ כיון דעדיין כולו היתר (משא"כ בדין הראשון לדידן דקי"ל חנ"נ בשאר איסורים דאסור פי' בלא נודע אם לא בלח בלח ובהפ"מ). וכן אם נפל כזית דם לתוך ס' זיתים של היתר ואח"כ נפל כזית ועוד של חלב לאותן ס"א זיתים. דא"צ ס' נגד ב' זיתים אלו של איסור אלא גם הכזית דם שנפל בראשונה מצטרף לבטל החלב. מיהו כ"ז דווקא בשני מיני איסורים שאין טעמם שוה. אבל במין א' לעולם חוזר וניעור כגון שהי' ס' כנגד האיסור ואח"כ ניתוסף בו ממין האיסור הראשון עד שאין ס' נגדם. חוזר וניעור ונאסר כדלקמן סי' צ"ט ס"ו (וע' ש"ך ס"ק ל"ד):

סימן צט

דין העצמות אם מצטרפים לבטל איסור ושלא לבטל איסור לכתחלה ובו כ"ג סעיפים ובש"ע ז' סעיפים:

א (א) חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדרת היתר. אזי עצמות הרכים וכן המוח שבעצמות אפי' יבשים נחשבים כדין בשר וצריך ס' אף כנגדן. אבל עצמות הקשות של איסור כיון שאין בו לחלוחית. לא מבעי שאין מצטרף לאיסור כיון שאין לחלוחית במה לאסור. אלא אדרבא מצטרף להיתר לבטל בשר האיסור שעכ"פ ע"י הבישול מגיע גם לו בלוע מבשר האיסור ונתמעט האיסור ע"כ מצטרפים לבטל האיסור. ומכ"ש שעצמות ההיתר מצטרפין להיתר לבטל איסור. וגוף הקדרה שמבשלים בה עתה האיסור וההיתר אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר. וי"א דאפי' עצמות איסור הרכים מצטרפים להיתר. ואף אבר מן החי שנפל להיתר עצמות שבו מצטרפים להיתר. אע"ג דבאמ"ה מצטרף עצם לכזית חידוש הוא. ודוקא בעיני' ולא פליטתו (וע' פ"ת סק"א):

ב ויש מחמירין שלא לצרף עצמות האיסור אפי' הקשות עם ההיתר לבטל. דאף שאינם בכלל האיסור לפי שאינם בני אכילה מ"מ יש לחוש פן יבואו לטעות באם בישל הנבלה תחלה דאסור כדלקמן ס"ד. אבל מ"מ גם לאיסור לא מצטרפין מה"ט שאין בכלל האיסור. אבל עצמות ההיתר מצטרפין להיתר. ומ"מ במקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין כי כן הוא העיקר (רמ"א). ואין להקשות דהא העצם דבוק לבשר והוי איסור דבוק ונימא דהעצם נ"נ. ז"א דהעצם ככלי עצם דמי שיש לו היתר בהגעלה ודומין לכלי מתכות דל"א בהו חנ"נ מטעם דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה (ט"ז). וקליפי ביצים וחרסים המונחים בקדרה אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר (ח"ד וע"ב):

ג וכ"ז כשנפל בשר איסור לקדרה ונתבשלה יחד. אבל אם נמלחו יחד בשר נבלה ובשר כשר. אז אם האיסור כחוש שמדינא לא בעינן ס' אלא מחמת חומרא שמדמין לבישול מצטרפים עצמות האיסור להיתר ממ"נ. אבל אם הי' איסור שמן דבעינן ס' מדינא מחמת שהאיסור מפעפע. אפשר דאינו מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפי' של היתר. ובמקום הפסד יש להקל (פ"ת סק"א ב' שו"ת מהר"י הלוי):

ב (ד) במד"א שעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר כשנפלה חתיכת הנבלה לקדירת ההיתר כשהיא חיה. אבל אם נתבשלה תחלה ואח"כ נפלה לקדירת היתר. אז עצמות שבה מצטרפים עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה. ואפי' ידעינן שיעור הבשר שהי' על העצם בשעת הבישול. לא סגי בס' נגד הבשר שהי' מתחלה. ובעינן ס' אף נגד העצם. מפני שהעצם קיבל טעם הרוטב שנעשה נבלה (ח"ד וע"ב). ואם נמלחו עמו צריך ס' נגד הקליפה. דמליחה אינו מבליע יותר מכדי קליפה וכמו"כ בעצמות (חכ"א):

ג (ה) בשאר איסורים חוץ מבב"ח. חתיכה הבלועה מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ס' לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה. מצרפין גם החתיכה לבטל. מיהו החתיכה עצמה אסורה כמבואר בר"ס ק"ו. אבל אין אנו נוהגין כן לדידן דקי"ל בכל האיסורים נ"נ אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה כדלעיל סי' צ"ב:

ד (ו) משערין ברוטב ובקיפה דהיינו דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדרה ובחתיכות ומה שעולה הזיעה למעלה ונחסר מן המאכל וכשמשערין בס' צריך לשער מה שחסר ע"י הזיעה (תשו' ב"י סס"י נ"ז). ומשערין ההיתר והאיסור כמו שהוא בא לפנינו. אע"ג שהי' בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה. ואפי' ראינו בשעה שנפל האיסור שלא נתמעט בשיעור א' עם ההיתר אפ"ה אין לשער במה שבלעה הקדרה כי א"א לעמוד על שורש הדברים ואפי' במב"מ דמה"ת בטל ברוב. דאם נשער במה שבלעה הקדרה יבא מזה כמה מכשולים (ח"ד וחכ"א דלא כפסק הש"ע ועט"ז וש"ך). וכ"ש דמה שכלה ואבד מחמת האור דאינו מצטרף שזה כלה לגמרי (ועט"ז סק"ב ופר"ח ועמש"ל סי' צ"ח ס"ב אם משערין במדידה ובמשקל. וכתב החכ"א דהמשער במשקל מאכיל טריפות אלא ישער באומד הדעת ועמש"ל שם):

ז הא דאמרינן לעיל ס"ו דמשערינן ההיתר והאיסור כמו שהוא בא לפנינו אינו אלא לחומרא אבל לא לקולא לפיכך איסור שנפל לפנינו לתוך היתר ולא נודע שיעורו בעת הנפילה. או שנודע שיעורו אלא שלא נודע אם הי' בהיתר ס' כדי לבטלו. אסור הכל אף שיש לפנינו ס' בהיתר נגד איסור המצומק. משום דלא ידעינן כמה הי' האיסור וכמה נמחה מגופו אם מעט אם הרבה. ולא מבעי בשלב שדרכו להיות נימוח. אלא אפי' בשאר איסורים כגון בשר נבלה ודג טמא וכיו"ב. אמרינן שהי' גדול ונצטמק הרבה מכמו שהי'. ולפיכך אסור הכל:

אם לא שמאומדנא יש ס' לפי מה שהי' יכול להיות גדול וכן כל כיוצא בזה (פר"ח):

ח ואם בשעה שנפל האיסור הי' נודע שהי' בהיתר ס' כדי לבטלו. לא מבעי אם יש עכשיו נמי ס' בהיתר נגד האיסור המצומק ובא לפנינו. דפשיטא דהכל מותר. אלא אפי' כשאין האיסור בעין דליכא למיקם עלה דמילתא מעמידין הדבר על חזקתו ומסתמא אמרינן דכי היכי שנתמעט מן ההיתר ככה נתמעט מן האיסור לפי חשבון (ובהכי איירי הסעי' ו'). אבל אם בשעת נפילת האיסור לא הי' בהיתר ס' כדי לבטלו אעפ"י שנצטמק האיסור ביותר ויש עכשיו ס' בהיתר כדי לבטלו הדבר פשוט שאסור הכל (שם בפר"ח):

ט וכן כשהי' ס' בהיתר בשעת נפילת האיסור ואח"כ נצטמק מן ההיתר הרבה יותר מס' לערך מה שנצטמק מן האיסור. או שלא נצטמק האיסור כלל באופן שאין בהיתר ס' עכשיו נגד האיסור. אזלינן בתר השתא וחזר האיסור לאסור הכל. ולב אמרינן שנתמעט האיסור עפ"י חשבון אלא בדלא מצינו לברורי. אבל כי חזינן שלא נתמעט לפי חשבון. לית לן לאקולי ולומר שנפחת מן ההיתר. דלהחמיר אמרינן הכי ולא להקל והכל אסור. ואף בדידעינן דבשעת נפילת האיסור הי' ס' בהיתר נגדו. אי איסורא איתא בעין לא סמכינן אחזקה. ואי ליכא השתא ס' לא מבעי שנאסר כל מה שבתוך הקדרה אלא אף הקדרה עצמה אסורה. שאעפ"י שהיא בלועה מהיתר לערך ס' יותר מהאיסור. מ"מ הרי בלעה מהתבשיל אחר שנאסר ונאסרה (כ"ז הוא מפר"ח). (דין עצם חלול שנמצא בתבשיל של חלב וספק אם הי' בו מוח ע"ל סי' פ"ז סט"ו ובחכ"א שער החזקה סי' מ"ג ובס' ב"י בתק"ה בשם מנ"י):

י יש מן האחרונים שכתבו שיעור ס' נגד כף קטן וגדול אבל אין לסמוך ע"ז כלל. כי הם כתבו לפי הכפות שבמקומות שלהם. והכפות נשתנו עפ"י המקומות לפי עוביים. והעיקר שצריך לשער לפי הכף הנתחב באומדנא יפה לפי ראות עיני המורה במקום ההוא (רכ"א ועמש"ל ס"ו וסי' צ"ד ס"ב וסי' צ"ח ס"ב ובשפ"ד סי' צ"ד ובח"ד שם):

ה (יא) אין מבטלין איסור לכתחלה (להראב"ד אסור מה"ת ולרוב פוסקים אינו אלא מדרבנן. ודוקא לבטל הטעם של איסור הוא מדרבנן אבל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב או בס' הוא מדאורייתא וע' פ"ת סק"ג) ואפי' נפל כבר איסור להיתר שאין בו שיעור לבטלו אסור להוסיף עליו כדי לבטלו. וכ"ש דאסור לערב לכתחלה איסור בהיתר כדי לבטלו. ואפי' בדבר שעיקרו אינו אלא מדרבנן אסור להוסיף עליו כדי לבטלו וכ"ש לערב לכתחלה (רמ"א וכן נוהגין ואין לשנות. ודוקא במקום שיש כאן איסור מבורר. אבל אם אפשר דאין כאן איסור כלל מותר. ולפיכך חיטים מתולעים מותר לטחנם בריחים גדולים. דאפשר שיברחו התולעים מקול הריחיים ואין כאן מבטל איסור כלל וכדלעיל סי' פ"ד ס"מ:

יב ואפי' באיסור ברור דוקא במקום שמכוון לבטל האיסור אבל אם אין כוונתו לכך כגון דבש שנפלו בו נמלים מותר לחממו עד שיהא ניתך ויסננו כיון שאין כוונתו אלא לתקן הדבש וא"א בע"א. ואפי' אפשר רק שהוא לו טרחא יתירא נמי שרי (פמ"ג). ולפי"ז בפרי העץ שקורין מאלינעס שמבשלים במים ואח"כ סוחטין את המאלינעס וזורקין אותן ומסננים אותם ומבשלים את הסאק בדבש או בצוקער לטבל בהם את הפת או בשר. א"צ לבדוק מקודם את המאלינעס א' א' לראות בתוך הנקבים ולבדוק מתולעים דשכיחא בהם. מאחר דאיכא טרחא מרובה לבדוק כולם (ועי' פ"ת ס"ק ד'). וכן חיטים המתולעים מותר לטחון אפי' בריחיים של יד כיון שאין כוונתו לבטל. וכן חיטים שיש בהם מצומחים ויש בהו ס' מותר לטוחנם קודם הפסח (ועי' באו"ח סי' תנ"ג ולעיל סי' פ"ד):

יג) וכן אם אין כוונתו לבטל אלא לתקן איזו דבר כגון יין לבן שהוכהה מראיתו שמשימין לתוכו חלב בהמה לתקנו. אם נתן בו כ"כ עד שיש ביין ס' לבטלו מותר כיון דאין כוונתו לבטל. וגם לא שייך למגזר שמא ישתה אותו עם בשר דאפי' לכתחלה מותר כיון שכבר נתבטל. אבל אם אין ביין ס' לבטל החלב אסור דגזרינן שמא ישתה אותו עם בשר. וכן הדין אם מתקנו בחלב חטה לענין פסח (ועי"ל סי' פ"ז ס"ו ועי' פמ"ג מ"ש ע"ז ובחכ"א):

יד עבר וביטלו או שריבה עליו. אם ידוע לנו שנעשה בשוגג כגון שנעשה ע"י אחר והוא לא ידע או שברור לנו שהוא לא ידע מנפילת איסור וריבה מותר. ולא קנסינן שוגג אטו מזיד. ואם טעה בדין דעת הט"ז ס"ק ט' דמקרי נמי שוגג ודעת הפר"ח דבזה קנסינן שוגג אטו מזיד (ח"ד וע"ב). ואם במזיד שכיון לבטלו או שנתבטל ע"י אחר והוא ידע שנתבטל בשבילו וניחא לי' אפי' לא צוה אותו לבטלו. אסור למבטל עצמו דקנסינן לי' שלא יהנה ממה שביטלו. וכן לב"ב או למי שנתבטל בשבילו אסור. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו. אבל אם לא ידע ממנו לגמרי שרי לי' דה"ה כשוגג. ודוקא אם הוא שלו אבל אם לא הי' שלו וגם לא הי' מתכוון לבטל בשבילו. שרי לי' לדידי' דלא אהני מעשיו הרעים כלל. ואסורים ג"כ למכרם לישראל אחר כדי שלא יהנה ממה שביטלו אלא לעובד כוכבים. ודוקא כשישראל קונה ביוקר מעובד כוכבים דאל"ה אין טעם לאסרו דהא לא אהני מעשיו (ש"ך ועי' פ"ת ס"ק ה') ואם אנסוהו לערב לא שייך למקנסי' ושוגג מקרי (ס' ב"י):

טו והא דאמרינן דבשוגג מותר. היינו דוקא בדבר שאין שייך בו נ"נ. כגון שנתערב יבש ביבש דקי"ל בסי' ק"ט דבטל ברוב. אלא שאסור לבשלן ביחד אם אין ס' כנגדו מפני שהאיסור יתן טעם ברוטב ונאסר הרוטב ויאסרו החתיכות מהרוטב וה"ה כשאר איסורים הנבללים ועי"ש. וכה"ג אמרינן אם ריבה עליו בשוגג עד ס' נגד האיסור שרי כיון שכבר נתבטל ברוב קודם הבישול. או אפי' בלח בלח בשאר איסורים דמדאורייתא בטל ברוב אלא מדרבנן אצרכוה ס' וקי"ל לעיל סי' צ"ב סי"ח דבהפ"מ ל"א בלח חנ"נ. וכל כה"ג מהני אם ריבה עליו בשוגג אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אח"כ היתר אפי' בשוגג אפי' להתיר מה שנתוסף עליה (דאלו החתיכה עצמה אפי' בדאיכא ס' אסורה דאפשר לסוחטו אסור) דהא אמרינן בי' חנ"נ. ובבשר בחלב אפי' בלח בלח אמרינן חנ"נ (ש"ך ועי' בה"ט ס"ק י"ב):

טז וכ"ז כשנתערב איסור בהיתר מין במינו דמה"ת בטל ברוב אלא דרבנן אצרכוה ס' משום גזירה דאינו מינו עכ"פ לא נעשה נבלה. וכן בדבר חשוב כגון חהר"ל דקי"ל דאפי' באלף לא בטל וריסקו בשוגג וביטלו מתורת חשיבותו דאיסורו הוא רק מדרבנן. וכל כה"ג אמרינן אם ביטלו בשוגג מותר. אבל יבש ביבש שלא ריסקו או לח בלח שנתערב מבשא"מ דקי"ל נ"נ מדאורייתא לא מהני ביטלו בשוגג דאפי' בטלו אסור אא"כ שריבה עליו ס' כנגד כל מה שנ"נ וכן יבש ביבש אם בישלם אח"כ לא מהני ריסוק אא"כ יש ס' נגד כל החתיכות (ועי' ש"ך ס"ק ט'):

יז וי"א דאפי' במקום דלא אמרינן בי' חנ"נ לא מהני ההיתר ביטולו אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובות. אבל אם נודע התערובות קודם לא מהני מה שנתוסף אח"כ. משום דקנסינן שוגג אטו מזיד משא"כ בלא נודע לא שייך למגזר והיינו שנתוסף בידים אבל בנתוסף ממילא אף בנודע מותר היכא דלא שייך בי' חנ"נ. ולפי"ז הי' צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר ומתי נתוסף לאחר שנודע או קודם שנודע (רמ"א בשם או"ה). ולא נהגו כן דאחזוקי איסורי לא מחזקינן ואין לנו לחוש שמא נתוסף אחר שנ"ל. אבל אם ידוע להמורה שנתוסף רק שא"י אימתי צריך לחקור אימתי נתוסף (ט"ז). וי"א דאין לחלק בזה ולא מבעי במקום דל"א חנ"נ דודאי אין חילוק בין נודע קודם שנתוסף או לאחר שנתוסף. אלא אפי' היכי דאמרינן בי' חנ"נ אפ"ה אין חילוק (ש"ך ועי"ש). ולפי"ז אין המורה צריך לחקור אם נתוסף היתר אחר נפילת איסור או מקודם בהפ"מ. וכן עיקר להלכה דאין לחלק בין נודע ללא נודע אלא בין שוגג למזיד (וע"ב מח"ד ס"ק ז' ובה"ט ס"ק י"ג ופ"ת ס"ק ו' ובהגהת מהרב"פ מ"ש ע"ז):

יח אם רוצה לעשות לאיסור מושבח פגום כדי שיוכל לערבו בהיתר אין בזה משום מבטל איסור לכתחלה (ועי' יד אפרים בשם שו"ת ח"צ ולא כתשובות יעב"ץ). וכתב עוד שם בענין עושי יי"ש פערס"קי וריאזא"לי וכדומה ונותנין לתוכו בשר נבלה או שלא נמלח ובאותו פעם ודאי דליכא ס' בשעת רתיחה. רק אח"כ מוסיפין עליו יי"ש ויוכל להיות שבהצטרף הכל יש ס' ופעולת הבשר להפיג חריפות היי"ש ולעבורי קיטרי דלכתחלה אסור לעשותו ע"י בשר נבלה או שלא נמלח. אלא צריך למלוח הבשר תחלה ולהדיחו כדינו. ואז אפי' אם אין ס' בתחילתו שרי. אך יזהר שיהי' ס' עם מה שמוסיף אח"כ. דאף דאין דרך לשתות יי"ש עם חלב מ"מ דרך לשרות בו מעשה אופה מחמאה וחלב. ומ"מ כיון דעתה יש ס' שרי אפי' לא הי' ס' תחלה דהיתר בהיתר לא נ"נ. גם מבטל איסור לכתחלה ליכא כיון שאין דעתו לשרות בי' מאכלי חלב כלל. ובדיעבד אם עשה ע"י בשר נבלה או שלא נמלח שרי. ויי"ש של עובד כוכבים אם ידוע שיש בו ס' לבסוף עכ"פ שרי דהוי כדיעבד. ואם אין ס' אם רוב עובדי כוכבים או מחצה מערבין אסור לקנות היי"ש במקומות שרגילין בהם. אבל אם הרוב אין מערבין אז אסור לקנות מהם בבתיהם דהוי קבוע. וקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל מה שהחנווני קונה מהן ומוליכן למכור במקום קביעות מותר. מטעם דכל דפריש מרובא פריש (שם בפ"ת בשם נו"ב סי' נ"ו):

ו (יט) איסור שנתבטל כגון שהי' ס' כנגדו ונתוסף בו אח"כ עוד איסור ממין הראשון (דאלו ממין איסור אחר כבר נתבאר לעיל סי' צ"ח דא' מבטל חבירו) חוזר וניעור ונאסר. לא שנא מב"מ לא שנא מבשא"מ לא שנא יבש ל"ש לח ל"ש נודע בינתיים או לא נודע בינתיים (רמ"א). והש"ך מתיר בהפ"מ אם הוא יבש ביבש ומב"מ ונודע בנתיים (וע"ב, מח"ד ס"ק ט'). וכתב הט"ז דל"ד לתחיבת הכף ב"פ בסי' צ"ד דסגי בפ"א ס' דשא"ה דאיכא איסור חדש משא"כ בכף דאיסור א' הוא (ועי' בס' ב"י בתק"ה שהביא כמה דעות בדין חוזר וניעור והעלה דהעיקר כדעת רמ"א בהגה דאפי' יבש ביבש ובדרבנן נמי אמרינן חו"נ והוא כדעת הרא"ש ורמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"פ הכו"פ וח"ד וכן הלכתא ועי"ש):

כ כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס' ואח"כ נפל מן המים לקדרה של בשר. מותר אעפ"י שאין בבשר ס' נגד החלב. שהרי נתבטל במים. ולאפוקי שלא נאמר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול. ואפי' לכתחלה דעת הש"ך ס"ק ס"ב דמותר ליתן אותן מים בבשר כיון שכבר נתבטל. ומ"מ דוקא שנפל החלב למים מעצמו ונתבטל. אבל לערב החלב עם המים וליתן בבשר אסור (שפ"ד ס"ק כ"ב):

ז (כא) אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר. אם דרכו של אותו כלי להשתמש בה בשפע היתר מותר להשתמש בה לכתחלה כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא לידי נתינת טעם לעולם. ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם מותר להשתמש בהם לכתחלה ואפי' בב"י לפי שא"א לבא לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש בה לעתים בדבר מועט כגון קערות וכיו"ב אסור להשתמש בו אפי' בשפע גזירה שמא ישתמש בהם בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם (ב"י בש"ע). והט"ז חולק על דין זה ומביא כמה ראיות דלא אמרינן כן אלא במקום שהוא פוגם ג"כ ופסק כן הב"ח והלבוש ע"ש. (ועי"ל סי' צ"ב סכ"ו ולקמן סי' קכ"ב ס"ה):

כב אפי' במקום דמותר לבטל איסור לכתחלה וכמש"ל סי"ב י"ג. מ"מ אסור לבטל בשבת ויו"ט דאין לך תיקון גדול מזה. אבל מותר לשער בס' אפי' נתערב בע"ש ולא נודע עד שבת. אבל אם נודע בע"ש אין להורות משום דהו"ל לשאול בע"ש (שפ"ד). ואפי' לא נודע עד שבת לא שרי לשער אלא באומד הדעת אבל לא במדידה דאסור למדוד ולשקול בשבת ותו דכשעושה מעשה בידיו מתקן גמור הוא. ויבש ביבש להשליך א' שרי דאינו אלא חומרא כמבואר בסי' ק"ט ס"א (ועי' מג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד). ואם נתערב איסור לח בהיתר לח בפחות מס'. בהפ"מ דלא נעשה נבלה ונתוסף בשוגג בע"ש או בעיו"ט. או שנתערב יבש ביבש בפחות מרוב דלא נ"נ ואח"כ נתוסף היתר בכה"ג אסור להורות ביו"ט דהוי מתקן. ואם נפל לפחות מס' ונתוסף בשבת ודאי אסור בכה"ג מטעם מוקצה (או"ח סי' תצ"ח בט"ז ס"ק ט' וע"ש). ויבש ביבש שנתבטל חד בתרי אע"ג שמותר לו לאכל כ"א בפ"ע כמבואר בסי' ק"ט מ"מ אין להוסיף עליו בשבת עד ס'. אבל אם הביטול הזה נעשה בע"ש או בעיו"ט ולא הי' לו שעת הכושר לשאול לחכם עד ביום השבת או יו"ט מותר להורות בכה"ג כיון דלא הוי שום מתקן דכבר נתבטל קודם שבת ויו"ט (שפ"ד סי' צ"ה ס"ק י"א):

כג ראוי לכל מורה ליחד לו חדר שאם יאסור ביו"ט ישליך שמה. דמוקצה הוא ואסור לטלטלו. והעולם נהגו בו היתר מטעם שכתב הח"י שם דעפ"י רוב חומרות הם ועכ"פ שרי בהנאה לדעת קצת פוסקים (ועי"ש באו"ח סי' תמ"ו סע' ג'). אבל מ"מ הדין דין אמת הוא. לא מבעי בבב"ח ושאר איסורי הנאה ודאי דאין לטלטלו. אלא אפי' איסורי אכילה כל שנאסר בשבת באכילה הו"ל נולד ואסור לטלטלו. לפיכך מיד שאמר המורה שאסור אין לטלטלו. (ועי' שפ"ד סי' צ"ט ס"ק י"א ועי' בס' ב"י):

סימן ק

ברי' אפי' באלף לא בטל ובו ח' סעיפים ובש"ע ד' סעיפים

א (א) בריה דהיינו נמלה ושאר כל השרצים ועוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי מטהורים (אבל אבר מטמאים או משרצים בטל. ש"ך סי' מ"ב ס"ק ב' ופר"ח שם ועי"ש בח"ד). וביצה שיש בה אפרוח (אבל ביצה שיש בה טיפת דם בטל דאכתי אין בו חיות ש"ך ס"ק ב') וכיוצא בהם אפי' באלף לא בטיל. ומ"מ אינו אלא מדרבנן מטעם דכיון שמה"ת יש חשיבות בברי' שהיו לוקין (בזה"ב) על אכילתה אפי' היא פחותה מכזית. ע"כ החמירו חז"ל בתערובות שלהם. אבל מה"ת היא בטלה כשאר איסורים. ונ"מ לענין ספק אי הוי ברי' אם לאו הוי ספיקא דרבנן ובטל. אבל אי הוי ודאי ברי' אלא שהאיסור ספק. כגון ביצי ספק טריפה וכיו"ב. אפי' באלף לא בטל (ט"ז ס"ק א') וי"א דנמלה בטלה בס' דאין איסורה מתחלת ברייתה דהא קודם שפירשה היתה מותרת (כו"פ ועי' פ"ת ס"ק א'):

|(ב) אין לו דין ברי' אא"כ יש בו ד' תנאים אלו. א) שהי' בו חיות ואף שעכשיו אין בו חיות. לאפוקי ביצה שיש בה טיפת דם שעדיין אין בה חיות וכמש"ל. ב) שיהי' אסור מתחלת ברייתו לאפוקי עוף טהור שנתנבל בשחיטה או שמת או שנטרף. שאין איסור זה של נבלה וטריפה מתחלת ברייתה. וכן שור הנסקל. ג) וכן צריך שיהי' דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו לאפוקי נבלה (מלבד טעם דלעיל) וחלב שאם תחלק עדיין שמו עליו שכל חתיכה וחתיכה נקרא נבלה דנבלה אינו שם העצם. וחלב אעפ"י שהוא שם העצם מ"מ כל חתיכה בין קטנה בין גדולה נקרא בשם חלב. ד) ולא חסר ממנו כלום לאפוקי אם נחסר אפי' אבר קטן מן הנמלה אינה ברי' או אם נחתך או נימוח לא חשיב ברי' אעפ"י שלא חסר כלום (ועי' מש"ז ס"ק א' ובחכ"א ובהגהת מהרב"פ):

ג אבמ"ה דאמרן דהוי ברי' היינו דוקא כשיש כזית בין הבשר וגידין ועצמות. אבל אבמ"ה שהוא פחות מכזית בין הכל שנתערב בטל כשאר יבש ביבש (תשו' פמ"א ודעת הפמ"ג אינו כן). גיד הנשה דאמרן דהוי ברי אינו אלא על הכף בלבד והוא כרוחב ד' אצבעות בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות. ואם הוא שלם מקרי ברי' (רמ"א):

ד ירך שנתבשל עם גידו ושמנו. לדידן דקי"ל חנ"נ בכל איסורים צריך ס' נגד כל הירך שהי' שומן דבוק בה דנ"נ. ואם נימוח הגיד ונשפך הרוטב ויש ספק אי איכא ס' מותר (ט"ז וש"ך) ברי' שנפגמה מכמות שהיתה כגון שנסרחה בטל חשיבותה ממנה (או"ה ועי' ח"ד). דברים המאוסים כגון נמלה וכיוצא בהם אין טעמם אוסר. ופרעושים וזבובים הוי נמי כמו נמלה דפגומין מצד עצמן הם ואין טעמם אוסר. ואם נפלו לתוך הכף שהרוטב חם וזרק הפרעוש או הזבוב עם מעט רוטב שבכף לא נאסר הכף (פ"ת ס"ק ג' בשם פמ"א סי' ס"ז):

ב (ה) דבר שהוא ברי' שנתבשל עם ההיתר. אם אינו מכירו הכל אסור והרוטב אם יש בו ס' נגד האיסור לפי האומדנא יסננו ומותר. ואם מכירה זורקה והכל מותר אם יש בו ס'. וגיד הנשה אין טעמו אוסר דאין בגידין בנותן טעם. אבל שמנו אוסר וצריך ס' כנגדו להתיר הרוטב ואם נימוח הגיד ואינו ניכר צריך ס' כנגדו שאעפ"י שהוא כעץ התורה אסרתו. ומ"מ יש להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואינו ידוע אם הי' שם ס' רק שהי' רוב בודאי דאסרינן לעיל סי' צ"ח ס"ד באינו מינו מ"מ כאן שרי (ט"ז):

ג ד (ו) קדרה של מרק שנפל שם ברי' ונאבדה וא"א להסירו ע"י סינון אסור הכל (רשב"א בתשו') ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים הירקות אסורים (ועי"ל סי' פ"ד סכ"ה). אבל מי השלקות מסננן ומותרים וכן הבשר ירחצנו ויבדקנו ומותר (ועי' בה"ט ס"ק ו'):

ז אם לקח אבר מן החי ועירבו בשוגג עם הרבה אברים כשרים ונאכלו כולן ואח"כ נודע שא' מהם הי' אבמ"ה דלא בטל מטעם ברי'. אם ברור לו שבשום פעם שבישל לא הי' ס' בכל הקדירה נגד אבר א'. הכלים כולם אסורים. אכן אם ספק לו אולי הי' עכ"פ בבישול א' ס' מותרים הכלים. ואפי' אם נודע להשואל דין דאבמ"ה לא בטל בשעה שהי' עדיין הכלי ב"ו (לב"ש סי' כ"ו ועי"ש):

ח ברי' שנתערב ולקח א' מהתערובות ובישלה בפחות מס' גם הרוטב אסור:

משום דדברים החשובים שנתערבו יש להם דין קבוע כדמוכח סי' ק"י סע' ח' וא"כ כל ברי' אמרינן דזהו של איסור. ואין לומר כיון דהטעם הוי כנתרסק ואם נתרסק ברי' אחת הותרה אותה ברי' ואותה חתיכה כמש"ל. דזהו דוקא שכל הברי' נתרסק אבל הכא כיון דהברי' עדיין קיים והיא אסורה מחמת קבוע גם הטעם שלה אסור (ח"ד וע"ב ס"ק ו'):

סימן קא

דין חתיכה הראוי' להתכבד ובו י"ד סעיפים ובש"ע ט' סעיפים.

א (א) חתיכה הראוי' להתכבד דינה כברי' דאפי' באלף לא בטל. ואפי' אם היא אסורה בהנאה כגון חתיכת בשר שנפל עלי' חלב ונאסרה בהנאה. כיון שאם תתבטל היתה מותרת והיתה ר"ל אינה בטלה. ואם נתערבה חתיכה זו בחתיכות אחרות כולן אסורות בהנאה כמוה. אלא ימכרם לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן (ש"ך). ודעת הח"ד שאם נתערבו איסורי הנאה באיסורי אכילה מותר בהנאה (וע"ב). ואפי' אינה אסורה אלא מדרבנן אינה בטלה. ואם הוא ספק אם היא ראוי' להתכבד א"ל אפי' הוא איסור מה"ת אזלינן לקולא. דחהר"ל ג"כ אינו אלא מדרבנן כמו ברי' וכמש"ל ודוקא בספק אם היא חהר"ל אבל בודאי ר"ל וספק אם הוא אסור לא בטל וכמש"ל גבי ברי'. ואין חילוק בין נתערבו במינו או שלא במינו (רמ"א ועי' ט"ז ס"ק י"ב ועי"ש):

ב (ב) אין לה דין חהר"ל אא"כ איסורה מחמת עצמה כגון נבלה. ואפי' נתנבלה מחמת מיתה ואפי' היא כחושה מאד הוי ר"ל (פ"ת ס"ק ב'). ובשר בחלב נמי מקרי איסור מ"ע לפי ששניהם נעשים גוף א'. ותדע דהיה לוקה (בזה"ב) אם אכל חצי זית מחלב וחצי זית מבשר (ט"ז). אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא הי' בה ס' לבטלה אפי' לדידן דס"ל חנ"נ בכל האיסורים אין לה דין חהר"ל. דמ"מ אין האיסור הנבלע בה ראוי להתכבד. וכן גבינה שהועמדה בחלב טריפה. אבל נתערבה בחלב טריפה שהוא גוף האיסור הוי חהר"ל. ומ"מ גבינות עובדי כוכבים שאין בו חשש תערובות חלב טמא שאינו עומד רק משום חשש שיש מעט חלב טמא בין הנקבים לא מקרי חהר"ל. וגבינות שהועמדו בעור קיבה אם יש בהחלב טעם בשר הוי חהר"ל אבל אי ליכא טעם אלא מעמיד לא הוי חהר"ל דאין איסור בב"ח משום מעמיד (ח"ד וע"ב ס"ק ג' ולעיל סי' פ"ז):

ג ואפי' חתיכת בשר שלא נמלחה בטלה דאין איסורה מ"ע רק מחמת דם הבלוע בה (רמ"א). כל חתיכה שלא נאסרה רק כ"ק אפי' מבו"ח בטלה דהרי הקליפה אינו ר"ל. וה"ה חתיכה הנאסרה כדי נטילה בטלה. ואם הקליפה או הנטילה ר"ל אינם בטלים (ש"ך ועי' ח"ד). פשטידא הממולא בגבינה שבלע בשר ואין בו ס' כנגד הבשר ונאסרה. ונתערבה הפשטידא עם אחרים יבש ביבש. אין בו דין ר"ל. דנהי דהגבינה עם טעם בשר הוי איסור מחמת עצמו משום בב"ח. מ"מ הא עיקר מה שר"ל הוא הפשטיד"א. דהגבינה בעצמה אינה ר"ל. ובפשטידא אין בו רק איסור בלוע (נו"ב סי' ל' ועי' ח"ד שמפלפל בזה ועי' פ"ת ס"ק ג' ובש"ך סי' ק"ט ובחכ"א):

ג (ד) תרנגולת בנוצתה או כבש שלם שלא הופשט מעורו כיון שמחוסר מעשה גדול בטלה שהרי עכשיו אין ר"ל. וגם דבר שבמנין לא הוי כיון שמחוסרין תיקון גדול (ש"ך). ואעפ"י שאחר שנתערבו הסירו הנוצה והפשיטו העור. כיון שבתחלת התערובות נתבטל אינו חוזר וניעור ודוקא אם מכבר נודע לו התערובות קודם ההפשט. אבל אם לא נודע לו התערובות עד לאחר ההפשט אינו בטלה. דקודם ידיעה לא שייך ביטול והשתא הוי ר"ל (ח"ד וע"ב וחכ"א). וכן חתיכה שאינה מנקרת לא הוי חהר"ל כיון דאיכא טרחה ודוקא אחוריים שלא ניקרו דמחוסר מעשה גדול. ואע"ג דר"ל לנכרי זה לא מקרי ר"ל אא"כ ראוי לכל אדם. אבל חתיכות בשר שאינם מנוקרות מגידי דם וחלב מקרי ר"ל דלא הוי טרחא כ"כ (כנ"ל ועי' חכ"א שכתב דגם באחוריים אינו מוחלט הדבר להיתר):

ה וכן רגלים של עגל כ"ז שלא נחרו משערן. ורגלי אווזים כ"ז שלא נחרכו עורן מעליהם כמו שרגילין לעשות בטלין. אבל אם כבר נחרכו אעפ"י שלא נטלו טלפיהם לא מקרי מחוסר מעשה גדול וחשיבא ר"ל ואפי' לא נמלחו עדיין אבל ראש של שור וראש של עופות ורגלי בהמה גסה ודקה ורגלי שאר עופות לא חשיבי ובטלים. ולשון של שור הוי חהר"ל ואווז שהופשט עורו ונתערב ממנו הבטן שקורין בייליק במקומות שהבייליק הוי חהר"ל וכן במקומות שהירך שקורין פאלקע הוי חהר"ל. כיון שניטל תפארתן לא חשיבי עוד חהר"ל. ובדרבנן אזלינן לקולא (ט"ז ועי' ח"ד וחכ"א):

ו כבש שלם שהופשט מעורו. וכן חתיכה גדולה יותר מדאי. או חתיכה חיה שלא נתבשלה מ"מ הוי חהר"ל. שהרי ראוי לחתוך אותה לחתיכות הראויות להתכבד (כן הוא דעת רמ"א וכן נוהגין ומ"מ אם יש לצרף עוד קולא יש להתיר בהפ"מ. ועי' בתשו' ח"ס הובא בפ"ת ס"ק ד'):

ד (ז) שומן הכנתא אין ראוי להתכבד. אבל הדרא דכנתא של עגל חשוב הוא ור"ל. והש"ך מסופק בשומן הכנתא של שור אם הוא ר"ל. שאר בנ"מ לא חשיבי ר"ל. והכרכשתא אעפ"י שאין מוכרין אותה אלא במנין בטלה. כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי אינה חשובה מצד עצמה ודמי' לפשטידא דלעיל ס"ג. וה"ה עור הצואר של אווז או שאר עופות שקורין העלזלעך כיון שאין החשיבות שלהן מצד עצמן אלא מצד המילוי בטלים (חכ"א):

ח עור שומן אווז י"א דהוי ר"ל וי"א דאינו ר"ל (ל"ח וכו"פ). ואינו דומה לחתיכה גדולה דקי"ל דהוי ר"ל וכדלעיל ס"ו. דהתם לאחר הבישול יחתוך אותו לחתיכות ממוצעות שיהי' כ"א ראוי להתכבד. משא"כ בעור האווז כשהיא שלמה ודאי אינו ר"ל. ולאחר שיחתוך אותו לחתיכות קטנות שקורין גריבענעס דאז יהי' ר"ל. ידוע שאין מכבדין בחתיכה אחת וא"כ כל חתיכה וחתיכה אינה נקראת ר"ל ובפרט במילתא דרבנן (שם ועי' ח"ד). שומן אווז מקרי ר"ל ואינו בטל (רמ"א) ויש חולקין. ולפי שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן הכל תלוי לפי ראות עיני המורה שאם חשוב הוא באותו מקום לא בטיל אעפ"י שאינו חשוב בשאר מקומות. ואם אינו חשוב באותו מקום אעפ"י שהוא חשוב בשאר מקומות בטל. (ועי' מש"ז ס"ק ט' בשם המנ"י):

ח (ט) קורקבן של אווזים במדינה זו חשיבי ר"ל. אבל של שאר עופות וכן שאר כל הבנ"מ אינם ר"ל. וכבדים של אווזים במקומות שנהפכו ללובן מחמת ריבוי שומן שעליהם ונמכרים ביוקר ודאי חשיבי ולא בטלי (לבוש ועי' בה"ט ס"ק י"ב ועי' צ"צ לאדמו"ר סי' ס"ו):

ו (י) הא דברי' וחהר"ל לא בטלי דוקא בעודם שלמים. אבל אם נחתכו לחתיכות עד שלא נשאר בא' מהם שתהא ר"ל. וכן אם נתמעך עד שנאבד צורתו בענין שאינו ר"ל עוד בטל ממנו חשיבותו ובטל. ואפי' אם נחתך ונתמעך לאחר שנתערב עם ההיתר. ואפי' לאחר שנודע תערובתו. אם הוא בענין דלא שייך לומר חנ"נ כדלעיל סי' צ"ט סט"ו בטלה והוא שנתרסקו שלא במתכוון אבל אם נתכוון לכך אסור למרסק עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתרסק בשבילו (כדלעיל סי' הנ"ל סי"ד) ואין חילוק בין נתערבו במינו או שלא במינו. כגון קדרה של ירקות שנאבדה בתוכו ברי' (דאל"כ בשלא במינו הא יכול להכירו ולהסירו משם) לא בטיל בין ברי' ובין חהר"ל. ובחהר"ל אם נתפרר ממנו ע"י בישול כדרך להתפרר ע"י בישול. עדיין נקרא חהר"ל ואינה בטלה. אבל נפרד קצת מגופו או משדרתו או ראשו חשוב ריסוק. וכל דבר חשוב מהני ריסוק חוץ מדבר שיש לו מתירין (עו"י וכנה"ג ועי' צ"צ לאדמו"ר שם):

ז (יא) חתיכה של איסור שנתערבה בהרבה חתיכות של היתר. ונחתכה חתיכה אחת מהן ולא ידעינן אם חתיכות האיסור נחתך או חתיכת היתר. אם רק החתיכה שנחתכה לבדה בקדרה מותרת בלא ס'. דכיון דהחתיכה בעצמה מותר לאכלה בעין מטעם שנתבטלה ברוב שחוץ לקדירה האיך יהי' טעמו אוסר כי לא מצינו דבר המותר שיהי' טעמו אוסר. ולא יהי' טעמו של החתיכה חמור מגוף החתיכה. ואם הי' כל התערובות בקדרה דהוי לח ובעינן ס' כמו בבישול בסי' ק"ט (ועי' ח"ד ס"ק ז' ומש"ז ס"ק י"ג) ויש ס' בהיתר נגד האיסור. אין תולין לומר של איסור נחתך ובטל חשיבותו דתו לא הוי חהר"ל ובטלה. ויהיו כולן מותרות כיון שיש ס' נגד האיסור. אלא אותה חתיכה לבדה שנחתכה מותרת ממ"נ. אם היא של איסור אף כולן מותרות דהחתיכות מותרות דנתבטלו ברוב כיון דאין ר"ל. והשלמים מותרים דהא איכא ס' נגד האיסור. ואם הנחתכת אינה של איסור אלא שהאיסור נשאר בחתיכות השלמות. הרי היא מותרת כיון שנחתכה ואין ר"ל ויש ס' בהיתר נגד האיסור. ואפי' נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות. אע"ג דבכל דוכתא הולכין אחר הרוב. מ"מ הכא אמרינן כל שנשתנה מקדמותו הוא מהרוב. והוי כמו כל דפריש מרובא פריש. ונמצא שהאיסור שהוא המיעוט לא נשתנה והופרש מקדמותו ונשאר בחלק הנשאר קיים (ט"ז ס"ק י"ד). וכ"ז בדאיכא ס' אבל אי ליכא ס' כולן אסורות דליכא ממ"נ. אבל ביבש ביבש אפי' ליכא ס' בטל ברוב וכמש"ל בשם מש"ז וח"ד ועי"ש:

ח (יב) קורקבן שנמצא נקוב ונטרפה ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות. מדמין שומן הקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן ואם דומין לגמרי מכשירין האחרות. ומכ"ש שיש לסמוך על הרושם השחור שעשה המחט בחלל התרנגולת (רדב"ז וכתב הבל"י שזהו סימן מובהק שיכולין לסמוך עליו אף בזמן הזה להתיר האחרות ועי' בס' ב"י). ואם אינם דומין ואח"כ נתבשל מהם חהר"ל אסור (ועי' פ"ת ס"ק ז' מ"ש בשם תשו' ש"ץ. ולענד"נ דלק"מ וק"ל). ולפי שאין אנו בקיאין כ"כ אין להקל אא"כ שיש הפרש גדול וניכר לעין (או"ה ועי' ח"ד):

יג ודוקא שנתערבו חד בתרי דאיכא רובא דכשרים ומה"ת חד בתרי בטל רק הואיל דהוי חהר"ל הוא דלא בטל וזהו דרבנן סמכינן אסימן פשוט כנ"ל. אבל נתערב חד בחד לא סמכינן אסימן פשוט וצריך דוקא טב"ע שיודע ומכיר שזה הקורקבן מתרנגולת זו (כו"פ). ואם נאבדה אחת מהתרנגולת או הי' באופן שאין יכולים לבדוק. ודימו שומן הקורקבן הניקב לכולן ולא דמי כלל לשום אחת מהן. יש להתיר דאנו תולין דהקורקבן זה הוא מאותה שנאבדה. גם אם בדקנו את הקורקבן ומצאנו שהוא דומה לאחת קצת אבל לא לגמרי ובדקנוהו עם כולם ומצאנו שאין דומה כלל אפי' קצת. יש להתיר (כ"כ הפר"ת ס"ק י"ב וסיים וזה כתבתי להלכה ולמעשה צ"ע). ונ"ל דאם הוא מדרבנן כגון שהוא ספק טריפה או שהוא ספיקא דרבוותא אז יש להקל מטעם ס"ס שמא מזו ושמא הלכה כמכשירין אבל בדאורייתא אסור (ועי' בס' ב"י):

ט (י"ד) וכן ראש כבש שנמצא טריפה ונתערבו חד בתרי וכמש"ל ולא נודע מאיזו כבש הוא. והקיפו הראש לצוארו של א' מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה (ולדידן שאין אנו בקיאין צריך הפרש גדול כ"כ האחרונים). יש לסמוך ע"ז להתיר האחרות. ומיירי בודאי טריפה דאז צריך הפרש גדול לדידן אף שנתערב חד בתרי דסימנים לאו דאורייתא אבל ספק טריפה שנתערב יש להקל ע"י סימן פשוט היכי דהחתיכות דומות ומכוונות יפה אף לדידן. דאיכא ס"ס וכמש"ל בסעי' שלפ"ז. אם נמצא מים בראש כבש א' דמיטרפא בי' ולא נודע מאיזו כבש הוא ע"ל סי' ל"א ס"ז וכאן בט"ז ובח"ד:

סימן קב

דין דבר שיש לו מתירין ובו י"ד סעיפים ובש"ע ז' סעיפים

א (א) כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביו"ט שראויה למחר. אם נתערבה באחרות. בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפי' באלף. ואפי' ספק אם נולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורות. ואע"ג דהוי ס"ס ואפילו להמתירין ס"ס בדבר שיל"מ (ועי' בש"ך לקמן סי' ק"י ס"ק נ"ה) הכא גרע ספי דהוי ספק א' בגופו וספק א' בתערובות די"א דלא הוי ס"ס, ואם אותו התערובות נתערב בתערובות שני. דעת הט"ז להתיר והש"ך אוסר בדשיל"מ (ועי' ח"ד) ודוקא היכא דאיכא סרך איסור דאורייתא כגון ביצה שנולדה ביו"ט ראשון דגזרינן משום יו"ט שלאחר השבת דהוי מה"ת ומשום הכנה או משום פירות הנושרים, אבל ביצה שנולדה ביו"ט שני דאינו אלא משום מנהג אבותינו. דינו כשאר איסורים חשובים שנתערבו ומתבטלים בג' תערובות כמבואר בסי' ק"י סל"א (ועי' בס' ב"י בעמ"ז):

ב וכ"ז כשנתערב מב"מ דהתערובות נקרא על שמו אבל כשנתערבה בשא"מ אין ההיתר נקרא על שמו של דבר האסור אלא ע"ש דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין (ש"ך ס"ק ד' בשם ת"ח). והכא אזלינן בתר שמא דאם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא הוי מב"מ ולא בטל. ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא הוי מבשא"מ ובטל (שם בש"ך). מיהו אם לבנו בה המאכל או נתנו בקדרה לתקן הקדירה כגון שמילאוה בתרנגולת אינה בטלה (רמ"א ועי' ש"ך וט"ז וח"ד) דכיון דלחזותיי עביד לא בטל ובנתנו לקדרה לתקן מקרי מב"מ כמו מים ומלח בעיסה (ועי' בה"ט ס"ק ג') ובשאר איסורים דתלוי בטב"ע מקרי אינו מינו ובעי ס' מדאורייתא כיון שמרגישין הטעם. וכמו"כ בשאר איסורים לא חיישינן לחזותא (עי' ח"ד ובט"ז ס"ק י'):

ג כתב הפר"ח איסורי הנאה דרבנן לא מיתסר בהו חזותא אבל איסורי הנאה דאורייתא אף שיש דבר היתר המסייע עם האיסור לעשות חזותא. לא אמרינן זוז"ג אלא כיון דמספקא לן יש לחוש דלמא חזותא מילתא הוא והו"ל כגופו של איסור לפיכך אם לבנו מאכל בביצה נבלה שנתנבלה בשחיטתו. אם יש ס' נגד הביצה שנתבטל טעמו אף דלחזותא עבידא בטלה דאיסורא דרבנן הוא. משא"כ בביצה טריפה (ועי' מש"ז בסי' ק' ס"ק א'):

ד דשיל"מ שנתערב ואח"כ פירש א' מהם. ל"א כל דפריש מרובא פריש. דעד שתאכלנו בספק איסור המתן עד למחר לאחר יו"ט ותאכלנו בהיתר גמור והוי ג"כ בכלל דשיל"מ ולא בטל. וי"א דאמרינן בדשיל"מ כל דפריש (ועי' פ"ת ס"ק א' ולעיל סי' ט"ז ס"ק ו'). וכן אם נפל א' לים אע"ג דבשאר איסורים אנו תולין ואומרים דהאיסור נפל. אבל בדשיל"מ לא תלינן. וכן נוהגין אם לא לצורך או בהפסד מרובה (ועי' חכ"א):

ב (ה) לא אסרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבא עכ"פ. כגון ביצה שנולדה ביו"ט שלמחר תהי' בודאי מותרת. או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד. אבל דבר שאין בידו לעשותו כ"א ע"י הפסד ואינו בודאי שיבא המתיר אינו בדין דשיל"מ. לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דשיל"מ ע"י שהוי כ"א יום לומר עד שתאכלנו ע"י ביטול המתן עד שתלד ותהי' היתר גמור מתחלתו. לפי שאין המתיר בודאי שמא לא תלד ושמא תמות. וסוף סוף לא תהי' ניתר אלא ע"י ביטול וגם אין בידו שתלד ובטלה. ומ"מ דוקא בג' תערובות אבל לא בב' תערובות מטעם דהוי דבר שבמנין (והטעם נתבאר בסי' ק"י ועי' ח"ד ובבה"ט קושית מהרמ"מ ותירוצו. ולפי מ"ש מיושב היטב כנ"ל ועי"ל סי' ק"י בבה"ט ס"ק כ"ו):

ו ביצת טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה הוי נמי בכלל דשיל"מ. אע"ג דגם אחר יו"ט לא יהי' לה היתר בלא ביטול מכח טריפות. מ"מ כיון שבודאי יבא לידי היתר קצת. דלאחר יו"ט יסתלק ממנו איסור כולל דהיינו נולד וכל מה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן (פ"ת ס"ק ד' בשם תשו' צ"צ ועי' עוד שם לענין נדרים בכעין זה):

ג (ז) כלי שנאסר מבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר. מדינא בטל ברוב כאיסור יבש שנתערב ביבש. ואין דנין אותו בדשיל"מ בהגעלה. לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו (רשב"א), ודוקא כשכבר בישלו בהם ויש הפ"מ. אבל לכתחלה יש להגעיל כולם מספק דהוצאה להגעילו דבר מועט הוא. וגם חיישינן שמא בזמן מרובה ישתכח התערובות ויבא לערב התבשילים שיתבשלו בכל כלי התערובות יחד. ויאכלם ויבא לידי איסור. דיבש שבטל ברוב אסור לאכלם כולם יחד (ועי' ש"ך וט"ז ס"ק ח'). ע"כ ראוי להגעיל כולם מספק. ואפי' בישלו בא' מהם כבר ויש הפ"מ שמותר בלא הגעלה. מ"מ צריך לשהות שאר הכלים עד שלא יהי' ב"י דלזה לא צריך הוצאות דאז שרי מה"ת. ואפי' להשתמש כ"א בפ"ע אסור עד אחר מעל"ע (ועי' ש"ך ס"ק ח'). וגם יש להחמיר להסיר כלי א' (ב"ח) וכן עיקר לדינא. אבל למעשה טפי יש להגעיל כולם מלהשהותן עד אחר מעל"ע. ובכלי חרס דא"א בהגעלה מותר כשהבליעות הם מב"מ שהטעמים שוים. אבל כשהבליעות אינם שוים כגון שנתערבו כלי בשר עם כלי חלב אסור וצריך להשהותן מעל"ע ומותרים (ח"ד וע"ב). אבל בשפ"ד החמיר להצריך ס' כלים ולא יספיק רוב ועי"ש. וגם זה אינו אלא בהפ"מ אבל באין הפ"מ דעתו דבאינו מינו גם ס' לא מהני דיש לחוש שמא ישתמשו ביומי' ואתי לידי נתינת טעם (ועי"ש בשם מהריב"ל ופר"ח ופ"ת ס"ק ו'. ועי' היטב בזה אף שמש"ך וט"ז לא משמע הכי מ"מ הנלע"ד כתבתי והמבין יבין וק"ל):

ד (ח) יש מי שאומר דלא שייך דשיל"מ היכי שהמאכל מתקלקל בהמתנה עד למחר (ב"י בשו"ע). הא דדשיל"מ לא בטל אין חילוק בין אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובות או אפי' ליכא רק טעמא דאיסורא לא בטיל. וכן אפי' אם אין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת דבר הבלוע בו לא בטל. והכל מטעמא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולא דמי לחהר"ל דהתם הא דלא בטל הוא מטעם חשיבות וכיון שהאיסור הבלוע אינו חשוב מש"ה בטל. משא"כ בדשיל"מ דהטעם דלא בטל הוא משום שיכול לאכלו בהיתר וא"כ מה לי אם איסורו מ"ע או מחמת בלועו. ומ"מ חתיכה שלא נמלחה ג"י אע"ג שיש לה היתר ע"י צלי' מ"מ לא מקרי דשיל"מ ובטל. דלצלי' לא נאסר מעולם ולבישול שנאסר אין לו היתר ודשיל"מ לא הוי אא"כ יש היתר למה שנאסר וכדלעיל סי' ס"ט סכ"ו (ועי' ח"ד):

ט וי"א דהא דדשיל"מ אינו בטל היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובות אבל אם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם. אותו הטעם אינו חמור לאסור בשביל דשיל"מ ובטל וכפסק רמ"א וכן עיקר. אף שהש"ך חולק עליו ובפרט שהוא מילתא דרבנן אזלינן לקולא (ח"ד וע"ב ס"ק ד'). ולפי"ז אם בישל ביצה שנולדה ביו"ט עם שאר ביצים בפחות מס' ונ"נ. ואח"כ נתערבה הביצה שנ"נ עם שאר ביצים. או נתנו לתבשיל לתקן הקדרה בטל כיון שאין האיסור רק מצד הטעם וטעם לא הוי בכלל דשיל"מ (שם בח"ד). ומיירי שהסיר הביצה עצמה שנולדה ביו"ט דאל"כ אפי' באלף לא בטל ומאי קאמר בפחות מס' (ועי' פ"ת ס"ק ח' מ"ש בשם הרבה תשובות מדינים אלו):

י כל איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב. כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים. והי' בו הרבה יין קודם שבת. מותר ליקח מן היין בשבת ואעפ"י שיוצא גם עתה בשבת מן הענבים כל שעה מעט. לפי שמתבטל במה שיצא כבר. ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא הי' עליו שם יין בפ"ע מעולם. דקמא קמא שנטף בטל במה שנטף קודם שבת, וכן חבית מלאה ענבים שלמים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאח"ז ויצא כל היין מותר למשוך הימנה בשבת לשתות לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהי' בו כבר ולא הי' ניכר פ"א בפ"ע מעולם. וכן כל כיוצא בזה (ש"ך ס"ק י"ב וח"ד):

יא מי שנדר מדבר א' ונתערב אח"כ. לדידי' מקרי דשיל"מ דהא אפשר לשאול על נדרו (רמ"א) כיון דמצוה לשאול על הנדר לחכם. ודוקא בכה"ג דביד האוסר גופי' לשאול על נדרו הוי דשיל"מ. אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ כיון דהנאסר אין בידו להתיר אלא האוסר. וא"כ למי שנאסר אין יכול להתיר ומי שהי' יכול להתיר מעולם לא נאסר עליו. אבל מי שאסר פירותיו על עצמו ועל חבירו והוא יכול להתיר על עצמו ועל חבירו מקרי דשיל"מ (תשו' ב"א ועי' תשו' ח"ס). ודוקא בנדר משום דמצוה לאתשולי עלי' הוי דשיל"מ. אבל אם נשבע שלא לאכל מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה. כדלקמן סי' ר"ג. ואין חילוק בין שבועה סתם לשבועה בשם דבכולהו ליכא מצוה לאיתשולי. אבל בנדר אפי' פירש בשעת נדרו שנדר ע"מ שלא יהי' לזה שום התרה והפרה הוי ג"כ דשיל"מ. דבזה ג"כ יכול לשאול. ואפי' נדר בעת צרה מ"מ יכול לאתשולי עלי' והוי דשיל"מ (שם ועי' פ"ת ס"ק י'):

יב וכן לא מקרי דשיל"מ אא"כ הותר למי שנאסר. אבל אם נשאר לאחד לעולם איסור אעפ"י שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת במזיד דקי"ל באו"ח רס"י שי"ח דאסור לו לעולם ולאחרים מותר במו"ש. כיון דלא הותר לו לא מקרי דשיל"מ. ואם נתערב בשבת אזי לאחרים ודאי אסור דהא ישל"מ במו"ש ולדידי' מותר אפי' בו ביום כיון דלדידי' הוי דשאל"מ וקלקלתו הוא תקנתו (רמ"א ועי' ח"ד ג"כ באריכות קצת וכ"נ מדברי הכו"פ. ושפ"ד הניח ד"ז בצ"ע. ועי' מג"א שם סי' שי"ח ועי' פ"ת ס"ק י"ב):

יג דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח שנתערב לא מקרי דשיל"מ לאחר הפסח. כיון שאלו הי' החמץ בעין הי' אסור אף לאחר הפסח (לח"מ פ"א מהלכות חו"מ). וי"א דהוי דשיל"מ אם נתערב ביותר מס' דאז אם ישהנו לאחר הפסח הי' חוזר להיתר (רמב"ם פט"ו מהמ"א) ואותם שני הדיעות שהביא המחבר באו"ח סי' תמ"ז גבי יבש ביבש יש לומר דבהא פליגי אי הוי דשיל"מ אי לאו (וע"ע מ"ש דגמ"ר על ש"ך ס"ק י"ד). וכתב בחכ"א דנ"ל דלכ"ע יי"ש או שכר מחדש שנתערב ביי"ש ושכר ישן לא הוי דשיל"מ כיון דחייב לבערם כשיגיע הפסח משום חמץ. אבל יי"ש של חדש שנתערב ביי"ש של פסח ומקרי מב"מ לדידן דאזלינן בתר שמא הוי דשיל"מ. ופשיטא דתבואה חדשה שנתערבה או קמח אפי' של חיטים בשל שעורים הוי דשיל"מ לדידן (כמ"ש התוס' יבמות ד' פ"ב ע"א ד"ה ר"י דהוי מב"מ לרבא דאזיל בתר שמא ומ"ש התוס' פסחים ד' מ"ד ע"א ד"ה איתבי' דהוי מבשא"מ צ"ל דהתם מרא דשמעתתי' אביי הוא דאזיל בתר טעמא) ואפי' היתה החדשה לתותה ונתחמצה כיון שנתערב בשאינו לתותה א"כ מה"ת בטל עכ"פ בס' ומותר לשהותה בפסח הוי דשיל"מ. אבל להיפוך שהישנה לתותה אעפ"י שהחדשה שנפל לתוכה אינה לתותה מ"מ אסור לשהותה. וא"כ בטל החדש. ואע"ג דהלתותה אינה חמץ ודאי רק ספק וי"ל כיון דהוי ספק בדשיל"מ אינו אסור מ"מ כיון דעכ"פ מחמת ספק אסור לשהותה א"כ הוי דבר שאין לו מתירין (ועי' פ"ת ס"ק י"א ובב"א סי' נ"ד):

יד עשרה דברים הם שאין מתבטלים אפי' באלף ואלו הן. ברי'. חהר"ל. דברים חשובים שנתבארו בסי' ק"י והם ז' דברים ועי"ש. דבר שבמנין. דשיל"מ. חדש. נדרים. דבר שנעשה לטעם. דבר המעמיד. איסור הקבוע וניכר במקומו. ויתבארו אי"ה כ"א על מקומו בסימניו ובמיצריו (ועי' חכ"א ועי' מש"ז סי' ק' ס"ק א' לענין חזותא ומתבל דהוא לטעמא ומעמיד. אי הוי דרבנן או דאורייתא. אבל השבעה הנותרים אין בהם פלוגתא ולכ"ע הוי דרבנן ועי"ש):

סימן קג

דין נותן טעם לפגם ובו ט"ו סעיפים ובש"ע ז' סעיפים

א (א) כל דבר שטעמו פגמו אפי' בשר בחלב וכלאי הכרם אינו אוסר תערובתן. ואפי' אם אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפ"ע הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובתו (ב"י בש"ע ועי' ט"ז) אינו אוסר תערובתו. ומיהו דברים החשובים כמו ברי' וחהר"ל ודבר שבמנין וכן כ"ד שאוסר במשהו כגון חמץ בפסח או כיוצא בו. אם אין פגומין בעצמן אעפ"י שפוגמין התבשיל מ"מ לא גרע ממשהו אם לא שנפסלו מאכילת כלב ואינם בטלים אפי' באלף (רמ"א בשם הארוך). אבל אם נפגמו מכמו שהיו בטל חשיבותן. ואפי' ברי' שהיא פגומה ומאוסה משנולדה. בטל חשיבותייהו אפי' נתבשלו ואינו מכירן אף גופן בטל ברוב בעלמא. (ועי' ט"ז ס"ק ב' וח"ד וע"ב ס"ק ו'). ויש חולקין בדשיל"מ ובברי' ואומרים דאפי' בפגומין מצד עצמן אינם בטלים (ועי' פ"ת ס"ק א' ולעיל סי' ק' ס"ק ג'):

ב (ב) פגם זה דאמרן אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהי' קץ לאכלו. אלא אפי' פוגם קצת אינו אוסר תערובתו (ועי' בר"ן בע"ז ובח"ד ס"ק א'). ודוקא שנתערב איסור מועט בהיתר מרובה ואז אפי' נמחה גוף האיסור לתוכו בטל ברוב (ש"ך ס"ק ג'). אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט וכן צירו של איסור (כ"ה בש"ך בשם רשב"א) ואפי' מחצה על מחצה אין אומרים דנטל"פ מותר. ואפי' נפגם לגמרי שאין ראוי למאכל אדם יש לאסור מדרבנן (ח"ד ס"ק ד' ודלא כדעת המחבר בש"ע). אבל אם אין שם ממשות של איסור אלא טעמו בלבד כגון שהסיר האיסור מהרוטב. אפי' האיסור מרובה וההיתר מועט מותר כשפוגם קצת (והטעם עי' ש"ך ס"ק ה'). ודבר שאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם אסור. מידי דהוי אגיד הנשה לעיל סי' ס"ה ס"ט (ש"ך). ודוקא שנפל איסורא לגו התירא דקמא קמא בטל. אז אמרינן דאפי' האיסור מרובה על ההיתר מותר כשפוגם קצת. אבל אם נפל התירא לגו איסורא או שנפלו האיסור וההיתר בב"א בעינן רוב בהיתר (ועי"ש בח"ד).

ג והא דאמרינן בגוף האיסור אם פוגם קצת דבטל ברוב היתר היינו דוקא שלא הי' ע"י תערובות מדתו יותר אחר שנפל האיסור משהי' קודם שנפל. אבל אם נתרבה מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו. אסור דהא נהנה מגוף האיסור עד שיפגום לגמרי כנבלה שאינה ראויה למאכל אדם כלל (ט"ז ס"ק ד'). ומ"מ למעשה צ"ע גם בנפסל לאדם (ועי' בספר ב"י בתק"ה)

ד במד"א שבכל שטעמו פוגם קצת מותר. דוקא שפוגם מתחילתו ועד סופו. אבל אם מתחלה השביח ולבסוף פוגם. כגון חומץ יי"נ שנפל לתוך גריסין צונן והשביחן ונאסר. ואח"כ הרתיחן ופוגמין דטבעו הוא דבגריסין צוננים משביח וברותחין פוגמין. מ"מ אסור דכיון שנאסרו כבר ה"ז ככל האיסורים שאין חוזרין להתירם עד שיפסלו מאכילת אדם. וכ"ש אם מתחלה נפלו לגריסין רותחים ונפגמו ואח"כ נצטננו והשביחו פשיטא דאסור. דהשתא בהשביח ולבסוף פוגם דאותו שבח אינו עומד להתקיים ואינו אלא ע"מ לפגום ואפ"ה אסור. כ"ש בעומד ע"מ להשביח דאסור וצריך ס' לבטלו. והיינו אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר אעפ"י שאפשר שמשביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא (ש"ך ס"ק ז' ועי' שפ"ד):

ה ספק אם פוגם אם משביח. אם הוא איסור תורה אסור ואם הוא איסור דרבנן. או מב"מ דמה"ת בטל ברוב. כיון שיש בו רוב הו"ל ספק דרבנן ולקולא (פר"ח ועי' בה"ט ס"ק ז'). ודוקא אם נפל בו איסור ולא ידעינן מה הי' האיסור דאפשר שהי' לפגם בתבשיל זה. ובזה שפיר י"ל דמותר מדרבנן. אבל אם אינו יודע אם ד"ז פוגם או משביח הוי ספק מחמת חסרון ידיעה ולא שמי' ספק (חכ"א):

ו י"א אע"ג דהאיסור נטל"פ והמאכל מותר. מ"מ הקדרה אסורה ואם בישלו בה אח"כ תוך מעל"ע תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח. נאסר התבשיל השני אם לא הי' בו ס' נגד האיסור הראשון. אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה. דכיון דהי' פגום לא נ"נ (ש"ך) וגם א"צ ס' רק לפי שיעור המדומע (ח"ד וע"ב). וכן תבשיל שנפל שם איסור פגום ואח"כ נפל מאותו תבשיל לתבשיל אחר ששם הוא האיסור לשבח ובאותו תבשיל הי' האיסור בעין. אין צריך אלא ס' בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה. דלא שייך לומר דהקדרה הראשונה נ"נ דהא מישרי שרי. (ט"ז ס"ק ו' בשם או"ה). ומ"מ אם בישלו בקדירת איסור תבשיל שהאיסור נותן בה טעם לשבח ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור הראשון נטל"פ לא נאסר התבשיל השני. דאע"ג שהתבשיל הראשון נאסר מקודם ונ"נ ועתה נ"ט בתבשיל הב'. מ"מ מותר התבשיל השני דאין הנאסר חמור מן האוסר (ועי' פ"ת ס"ק ב' וס"ק ד' מ"ש בשם לב"ש סי' מ"ז):

ז אבל אם ניערו התבשיל הראשון בכף ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם. לא נאסרה הקדרה השני'. דהואיל דהתבשיל שרי הקדרה נמי שרי דהו"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא. דהרי הכף נ"ט פגום לתבשיל והתבשיל לקדירה ועדיין הטעם פגום (רמ"א בש"ע ובד"מ). ואפי' נאסר הכף תחלה מאיסור מושבח שהוא איסור גמור ואח"כ תחבו לקדרה עם תבשיל שהוא נותן בו טעם לפגם נמי שרי הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט דהכף נותן טעם פגום בתבשיל והתבשיל נותן טעם פגום בקדרה. והקדרה שתתן אח"כ טעם לשבח במה שיתבשל בה אח"כ הו"ל נ"ט דהתירא. כיון שמתחלה בא הטעם של איסור ע"י פגם (ט"ז בשם או"ה). וכן אם בישל תבשיל בקדרה שאב"י של איסור ונתן התבשיל לתוך דבר חריף ג"כ מותר מטעם הנ"ל (ח"ד ועי"ש). וכן בדבר שאין לו טעם כלל כגון היורה שמתיכין בו הדבש אעפ"י שיש שם רגלי הדבורים לא נאסרה היורה וכן כל כיוצא בזה (רמ"א ולעיל סי' פ"א סל"ו מבואר הטעם):

ח יין שבישלו בכלי בשר ב"י והגיסו בכף חולבת ב"י. יש להתיר היין מטעם שכיון שחלב עצמו אינו אוסר היין אלא מפני שנתערב עמו בשר והוי בב"ח. והרי הבשר פוגם ביין מש"ה מותר. אבל הכלים יש לאסור לדידן דחיישינן לשמא נתערבו פליטת הבשר והחלב בלא אמצעית המים. ולא קרינן נ"ט בר נ"ט כה"ג וא"כ אסורים הכלים (ועי"ל סי' צ"ה ס"ג בהג"ה). והח"ד בביאורים ס"ק ה' חולק ע"ז שאסר הכלים ועי"ש ובפ"ת ס"ק ג':

ג (ט) אפי' אין כח באיסור לבדו לפגום המאכל אלא ע"י דבר אחר שמסייעו. כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח או תבלין מרובין. ולולי המלח והתבלין שבה לא הי' כח באיסור לפגום אפ"ה מותר. וה"ה איפכא שהוא פוגם מפני שאין שם מלח ואלו הי' מלח הי' משביח ג"כ מותר כיון דהשתא מיהת פוגם (ח"ד ועי' בה"ט ס"ק י'):

ד (י) שמן ודבש של עובד כוכבים אעפ"י שהם מבושלים מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש. ואע"ג דבלא"ה סתם כלים ש"ע אינו ב"י מ"מ כתב זה ללמדנו דבשר פוגם שמן ודבש. (ח"ד ש"ך). וי"א דבשר אינו פוגם דבש עצמו רק משקה הנעשה מדבש ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר. והט"ז אוסר אפי' בהפ"מ וגם בשמן פוסק הש"ך דמשביח בין בשמן חי בין שלוק (ועי' ח"ד ולעיל סי' פ"ז סעי' כ"ב):

יא בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר (הג"א פ"ב דע"א) אך י"א דהיינו חלב בצירי אבל חלב בקמץ הוי נ"ט לשבח ביין (ס' תוספות שבת ונו"ב סי' ל"א ופ"ת הביאם). וי"א דחלב בקמץ נטל"פ ביין אבל חלב בצירי נטל"פ (פמ"ג בשפ"ד ס"ק י"ג וכתב שכן משמע בצ"צ סי' פ' ועי' הגהת יד שאול שהסכים לדעה הראשונה ועי' פ"ת ס"ק ה'), ונ"מ אם בישלו חלב טריפה ביין לדעת הנו"ב היין אסור ולדעת הפמ"ג היין מותר. ולכ"ע הקדרה אסורה דהא קבלה טעם מאיסור מושבח ומה לנו שפוגם ליין אא"כ שפוגם בעצמו שאינו ראוי לגר (ועי' מש"ז ס"ק ו') וי"א דשניהם הן חלב בקמץ והן חלב בצירי נטל"פ ומה"ט כתבו הפוסקים חלב סתם ולא פירשו אם בקמץ אם בצירי דשניהם שוים בזה (פ"ת בשם ספר בית יהודא):

ה (יב) כל קדרה שאינה בת יומא דהיינו ששהתה מעל"ע מעת שנתבשלה האיסור הוי נטל"פ. ואם בישל בה כשאינה ב"י בדיעבד התבשיל מותר. אבל לכתחלה אסור לבשל בה גזירה אטו ב"י. בין שבלוע מאיסור ובא לבשל בה היתר ובין שבלוע מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא (ועי' סי' קכ"ב ס"ח). והא דחשיב פגומה שאינה ב"י דוקא כשהקדרה היתה מודחת יפה ולא הי' שומן על פניה. אבל אם לא הדיחה שהאיסור הוא בעין אינו נפגם אפי' נשתהא כמה ימים (אחרונים) והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה. וסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהם נקיים ולא הי' שומן דבוק בהם (ועי' ש"ך ס"ק ט"ו) ויש מתירין אפי' בישל בה קודם שהדיחה. דס"ל דאפי' טיחת האיסור ג"כ נפגם בשהיית מעל"ע. אבל העיקר כדיעה הראשונה (ח"ד ועי' בה"ט ס"ק י"ג). ומ"מ אם יש ס' נגד מה שדבוק בה לכ"ע שרי מאחר שהקדרה אינה ב"י. ולא אמרינן בזה איסור דבוק דמיד שבא לתבשיל נמחה האיסור בתבשיל. והכי נהוג. (ועי"ל סי' ס"ט סל"ט ולקמן סי' קכ"ב):

ו (יג) ובדברים חריפים כגון אותן הנזכרים לעיל סי' צ"ו לא אמרינן בהו דין נטל"פ דחורפי' משוי' לי' לשבח (וכמ"ש שם ס"א). ולכן אם בישל בקדירת איסור מאכל חריף כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין חלק גדול שנרגש הרבה בקדרה אסור (ועי' ט"ז ס"ק ט'). אבל אם הי' האיסור דבר חריף ואח"כ שהה הקדרה מעל"ע ובישלו בה היתר שאינו חריף. התבשיל מותר. דאין החריפות הראשון שבקדרה משוי לי' לשבח (רמ"א סי' קכ"ב ועמש"ל סי' צ"ו סכ"ה וע"ב מח"ד ס"ק י'):

יד ואם בישלו דבר חריף כגון ירקות חריפים שאינן לא של בשר ולא של חלב בקדרה של בשר אפי' נ"י ואחר מעל"ע מבישול הבשר בישלו בו חלב. אע"ג שאינו מעל"ע משנתבשל בו ד"ח. המאכל מותר כיון דאיכא מעל"ע מבישול הבשר. ודוקא בבב"ח דינא הכי משום דהוי נ"ט בר נ"ט בשר בקדרה וקדרה במים ועדיין כולו היתר וכיון דאיקלש כולי האי לא חשיב לאסור (ועי' ש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב). אבל אם נתבשל בקדירה דבר איסור ואח"כ נתבשל בה תוך מעל"ע אפי' דבר שאינו חריף. מונין אח"כ מעל"ע מתבשיל השני. דכשנתבשל בו דבר איסור נעשה הקדרה עצמה נבלה לדידן דקי"ל דגם בשאר איסורים נ"נ וחשיבי המים שבקדרה איסור כשהוחמה בה תוך מעל"ע מבישול האיסור. שהרי טעם האיסור שבקדרה פלט לתוך המים ונ"נ ואוסר עד סוף העולם (ועי"ל סי' צ"ד ס"ג ולקמן סי' קכ"ב ס"ק ב'):

ז (ט"ו) קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלה בה יחד או בזא"ז ונ"נ. וקודם שעברה לילה אחת הוחמה בה מים או ירקות חשיבא ב"י עד שתשהא מעל"ע משעה שהוחמה בה המים (סה"ת וב"י). דכיון שכבר נאסרה הקדרה מבליעת בב"ח נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע כנבלה והוי כאלו בישל אז בב"ח. אבל אם עברה לילה קודם בישול המים לא הוי אז המים נבלה דיש פוסקים כר"ת דלינה אחת פוגמת ואף דלא סמכינן עלייהו להתיר המים האלו. מ"מ מהני עכ"פ לזה שלא יהיו נחשבים כנבלה לענין חשבון מעל"ע דלא חשבינן מעל"ע מבישול המים אלא משעת בישול בב"ח. ודוקא כשעברה לילה קודם בישול המים אבל כשעברה לילה לאחר בישול המים או אפי' בין בישול בשר לבישול חלב לא מהני דכיון שהוחמה בה קודם שנפגם נקטינן כסה"ת דקי"ל בבשר בחלב נ"נ וצריך מעל"ע מבישול המים. ודוקא כל הלילה גורם להפיג טעם דהיינו מתחלת שקיעה עד האיר היום שתהא הקדרה בלא בישול (כו"פ). ודוקא לילה אבל יום כשיעור לילה לא דדוקא לילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים (ש"ך וע"ב מח"ד ס"ק י"א):

ט"ז וה"ה בכל האיסורים נמי דינא הכי דהיכא שנתבשל בקדרה דבר איסור ונאסרה הקדרה וקודם שעבר לילה בישלו בה מים נחשבים המים כנבלה לדידן דקי"ל בכל האיסורים נ"נ וצריך מעל"ע משעה שהוחמו המים. ובמקום הפסד קצת יש להתיר בכ"ע בשאר איסורים דאלו במקום הפסד גדול בלא"ה מותר דל"א בשאר איסורים נ"נ בלח בלח בהפ"מ וכדלעיל סי' צ"ב סי"ט כ' ועי' ש"ך ס"ק י"ט). אפי' אם חימם מים קודם לינת לילה רק שיהי' מעל"ע משעת בישול האיסור (רמ"א ועי' ט"ז ס"ק י"א). ויש מקילין בכה"ג אפי' בבב"ח כמו בשאר איסורים (ש"ך ס"ק י"ז ב' סמ"ק) והיינו מטעם דכיון שכבר נאסר דמי לשאר איסורים וכ"ד הפר"ת ס"ק י' (הביאו ב"י בעא"ז). ובהפ"מ איכא צד להקל. אבל באין הפ"מ ודאי אין להקל בפשיטות כיון דרבים פסקו כסה"ת ומחלקין בין בב"ח לשאר איסורים ודוקא במים הבאים מבב"ח אז יש להקל בהפ"מ. אבל בישל בשר ואחר לילה חלב ואחר מעל"ע מבשר בישל תבשיל אף בהפ"מ אין להתיר כלל (מש"ז ס"ק ט' ושפ"ד ס"ק ח'). והטעם כיון שהי' תוך מעל"ע מבישול חלב ובשעה שבישל בה חלב נעשה הקדרה נבלה. מונין מעל"ע מבישול חלב. ופגימת לילה בלא יום הגם שיש סוברים שהלילה פוגם אין לסמוך להקל בטעם האיסור גופי'. ומה גם למאי דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא (פר"ת ס"ק י'):

תוכן העניינים

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה