אור ברסלב
הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב הלכות מליחה › סימן פד

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ

הלכות מליחה · סימן פד

סימן פג

דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח בגבינה ובו ג' סעיפים ובש"ע י"ז סעיפים

א (א) שרצים הגדלים במים שבכלים או בשאר משקין שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שהמים שבהם עומדות במקומן שאינם מושכין ואין נזחלים שאין להם מוצא ובא (אבל כל שזוחלין אפי' ע"י מי גשמים בשעה שהגשמים מתרבים ובאו מים לשם ויש מקום שיוצא משם למקום אחר י"א דמקרי נמי מוצא ובא ואסורים וכמשית"ל ס"ד ועי' פמ"ג שהאריך בזה) מותרים כ"ז שלא פירשו מהם דריביתייהו בהכי ואעפ"י שאין להם סנפיר וקשקשת מותרים. לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש לשרצים שבהם שמא יזדמנו לתוך פיו. אבל מ"מ משום בל תשקצו אסור אם מאוסין עליו (או משום שיש חשש סכנה). וכל מה שאין העולם רגילין לאכלו ובדילין מהם נקרא מאוס ואין לאכלו. ואם לדידי' מאוס אף שלכ"ע לא מאוס כ"ש דאסור לדידי' משום בל תשקצו. ומ"מ אינו אלא מדרבנן ולא הי' חייב (בזה"ב) אלא מכות מרדות (ט"ז ועי' מש"ז ס"ק ב' ותב"ש סי' י"ג):

ב ואם פירשו ממקום חיבורן כגון על שפת הבור אעפ"י שחזרו אסורין דכיון שנאסרו כשפירשו שוב אין להם היתר ואם לקח מים בבור עם הכלי הו"ל פירשו ואסורים (רמ"א) משום דחיישינן שמא באו תחלה על דופני הכלי מבחוץ או באו בפנים קודם למים (ט"ז). ולפי טעם זה כשראה שלא באו קודם למים אף מבור לכלי שרי. אבל יש עוד טעם דשנוי מקום מבור לכלי מקרי פירשו דמתחלה הי' בבור ועכשיו בכלי. ולפי שהענין זה הוא איסור דאורייתא יש לחוש לטעם השני והוא מאו"ה. ולא מבעי אם שאב שהכניס הכלי במים ומלאוהו דודאי אסור אלא אפילו מילא הכלי מהבור דרך צינור באופן שלא נגע בדופני הכלי מבחוץ. וגם אין חשש שקודם השרץ קודם למים מבפנים אפ"ה אסור מטעם דשנוי מקום לא הוי מקום ריביתייהו. שרצים המתהוים מהבל הארץ וקרקעות לא מקרי ריביתייהו בכלים (ועי' בס' ב"י בעמ"ז):

ג ומן הסתם אין לחוש שמא פירשו. וכן אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים או לדופן הבור מבפנים מותרים. בד"ה כששוחה ושותה מבור או מאותו כלי הגדלין בתוכו או שמערה מכלי אל כלי דהואיל והם תמיד עם המשקה היינו ריביתייהו. אבל ליקח מהם מים בידו אסור וכ"ש דאסור לשאוב מכלי גדול בכלי קטן כמ"ש בסעי' שלפ"ז. ויש מחמירין עוד דאפי' פירשו לדופן הכלי מבפנים או לדופן הבור מבפנים נמי אינו שרי אלא דוקא שחזרו אח"כ למשקה. הא עומד ע"ג דופני הכלי או הבור מבפנים אסור אף לשתות בפה וליטול משם. ואם הי' בכלי חתיכות בשר או ירקות י"א דחיישינן שמא השריץ התולע ע"ג אותו דבר שבתוך המשקה ואסור (כ"ז הוא דעת הפר"ח ומש"ז ס"ק ה' חולק ואומר דכל שיש משקה אף שפירש על האוכל וחזר למשקה היינו ריביתייהו ולדינא צ"ע). ובמיני זבובים הידועים שפורחים לאויר העולם וחוזרים אסורים בכ"ע שהרי כבר פירשו (רמב"ן פ' שמיני ועי' חכ"א). ועי' בס' ב"י:

ב (ד) שרצים הגדילין במים שבחריצין ונעיצין (פי' חריצין הם ארוכים וקצרים ונעיצים היינו רחבים) שהם מושכים ויש להם מוצא ובא ואפי' ע"י רבוי גשמים וכמש"ל אבל אינם נובעין. יש מתירין דכיון שאינם נובעין לא דמי לגמרי לימים ולנחלים הכתובים בתורה (טור ב' הרא"ש) ויש אוסרים כיון שדומה לצד א' לימים ולנחלים במה שהם מושכין ופעמים יצאו לחוץ עם המים ויש לחוש לפירשו. ולא דמי לבורות שקטנים הן והן גדולים (ש"ך בשם רש"ל ואו"ה ומש"ז וע"ש):

ה מיהו במים הנובעין כגון ימים ונחלים פשיטא אעפ"י שלא פירשו אסורין דאין היתר אלא לאותן שאין נובעין משום דכתיב בימים ואין היתר בנובעין אלא בסנפיר וקשקשת (ועי' בה"ט ס"ק ו') ולכן בארות המים והנהרות שמוחזקין בתולעים אסור לשתותן בלי סימן ואפי' בדיעבד אם בישל באותן המים בלא סימן אסור. דאע"ג דבודאי יש ס' וא"כ בטל מה"ת רק דמדרבנן דהוי ברי' לא בטיל. לא אמרינן שמא נמוח דכיון דאיתחזיק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אבל אם אינו מוחזק בתולעים או שיש ספק ואפשר שהתליע בכלי יש להתיר בדיעבד דהוי ס"ס (חכ"א). ובורות שיש בהם תולעים ולוקחין מהם מים ולשין ואופין פת אסור דהוי פירשו בדופני הכלי ולא חזרו. ועוד הרי פירשו על הקמח בודאי ואסור (פר"ח ועי' שפ"ד ובמש"ל ס"ח). גם יש ליזהר שלא לשרות בשר או להדיח דבר מאכל במים הידועים ומוחזקים שיש בהם תולעים דהתולעים נדבקים במאכל (חכ"א. ועי' בצ"צ לאדמו"ר סי' ס"ב):

ג (ו) המסנן מים או שאר משקין שהיו בהם תולעים או יבחושין או יתושין. אעפ"י שחזרו לתוכן אסורים שכבר פירשו על המסננת ונקרא אז שרץ ונאסר ושוב אין לו היתר אף שחזרו למים. ולכן יש ליזהר לסנן דרך מפה עבה שלא יהי' באפשרי אפי' לתולע דק שבדקין לעבור דרך נקבי הבגד. וחומץ שהתליע אסור לסננו כי הם דקין מן הדקין ואינו ניכרים אלא נגד השמש וחיישינן שמא יפרשו על כל בגד המסננו ואז נקרא שרץ ונאסר ושוב אין לו היתר אף שיחזר לחומץ וכמש"ל. ואדרבא בלא סינון יש להתיר יותר כדין מים שהתליע בתלוש (ועי' בב"א סי' ל"ה). ואפי' אם יפרשו מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו כדין מערה מכלי אל כלי דהואיל והם תמיד עם המשקה היינו ריביתייהו וכמש"ל ס"ג. ואפי' אם יפרשו בכלי השני על דופנו שבפנים שרי. דכלי שני דין כלי ראשון יש לו הואיל והוא תמיד עם המשקה (ועי' ש"ך ובה"ט ס"ק ח'). והמדקדקין נוהגין לבשל החומץ תחלה ואח"כ מסננים אותו דמאחר שהתולע כבר מת לא יעבור בסינון. אלא דאכתי יש לחוש למ"ש רמ"א לקמן סי' ק"ד ולמ"ש מש"ז שם ס"ק י' דיש בו איסור דבל תשקצו בדברים המאוסים וע"ש. לכן יותר טוב שלא לסנן וכמש"ל. ונ"ל דכ"ז אינו אלא בחומץ העשוי בתחבולות שעורים ושמרי שכר ומשהין אותו ימים רבים נגד השמש עד שנתחמץ וא"א שלא יתליע כידוע לבקיאין במלאכתו אבל חדשים מקרוב באו ועשו מאסין על עשיית החומץ ע"י משקים וסממנים חריפים ובערך יום או יומים נעשה חומץ חזק מאד אינו מוחזק כלל בתולעים יותר משאר משקין החריפים אין צריך סימן ושרי בכ"ע וכן שמעתי מגדולי הוראה. ובחומץ פשוט הנ"ל יש תקנה לסננו תחלה בצונן ע"י שיתן מים תחלה בחומץ כדי שיתרכך החומץ וכמ"ש הכה"ג ואח"כ לבשלו ואחר הבישול יסנן שנית ואז יוצא לכל הדיטות משום דהוי ס"ס להתיר ספק נשרו כולם בסינון הראשון. ואת"ל לא נשרו כולם שמא נימוחו ובכה"ג איכא ודאי ס' במשקה. ומבטל איסור אין כאן דאינו מכוון רק על החומץ. ומשום בל תשקצו בדברים המאוסים נמי אין כאן כיון דספק אם ישנו כלל בעת הבישול. משא"כ אם לא יסננו תחלה קודם הבישול ודאי יש בהם תולעים ויש בי' משום בל תשקצו בדברים המאוסים. (ועי' כ"ז בס' ב"י בתק"ה):

ד (ז) תולעים הגדלים בפירות בתלוש ואין דרכם להתליע במחובר מותרים. שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ. בד"א שלא פירשו מן הפרי כלל. אבל אם פירשו מן הפרי אפי' לא הגיעו לארץ ואפי' רק מקצתו או שלא פירשו אלא ע"ג הפירי או על הגרעין שבתוכו. או שפירשו מפרי לפרי או שפירשו ומת באויר קודם שהגיע לארץ אסור. דכל אלו הם בעיות בגמ' ולא איפשטא וקי"ל לחומרא. ומ"מ ספיקא הוי ונ"מ אם יש עוד ספק הוי ס"ס (ועי' בשפ"ד ס"ק י"א). אבל אם מת בתוך הפרי ופירש אח"כ מותר (ש"ך וכדעה ראשונה) ואם נמצא בתוך הפרי וחורו נקוב לחוץ אעפ"י שכולו בפנים אסור (רמ"א) דחיישינן שמא פירש וחזר אליו דכיון דנקוב לחוץ הוי הוכחה שפירשו ולא דמי לשרצים שבמים (ש"ך ס"ק י"ג) ולפעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם וצריך ליטלו משם בעומק דאסור כמו התולעת עצמה (ולקמן סט"ו ט"ז יתבאר על נכון בס"ד):

ה (ח) תולעים הנקראים מילבין הנמצאים בקמח וכיוצא בו לא מבעי כשהקמח מונח על הארי והמילבין בתוכו דודאי יש לחוש שמא פירשו ושרצו על הארץ ואסור מה"ת. אלא אפי' שהקמח מונח בכלי אסור דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי מבפנים (ועי' ש"ך ס"ק ט"ו ודלא כפר"ח שהקיל בקמח המונח בכד דלא דמי למים או לשאר משקין שבכלי ועי' מש"ז ס"ק ז' וגם בס"ק ח' כתב דאנו אוסרים אף בהפ"מ בין בתולעים גדולים בין במילבין קטנים אף אם מונח הקמח בכלי וכן הלכה ואין לשנות). וכן כל דבר שאינו משקה ונמצא תולעים בתוכו אפי' מונחים בכלי אסורים. דדוקא בדבר של משקה אמרינן לעיל ס"ג דמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבו מכל אשר במים. משא"כ בדבר שאינו משקה דליכא ריבויא. ולא עוד אלא שאפי' אם לא שרצו רק בקמח עצמו ג"כ מקרי פירש דלא דמי למים דהמים הוי כחתיכה אחת ממש משא"כ הקמח כשהתולע הולכת ממקום למקום הוי כפירש מפרי אל פרי דאסור וכמש"ל ס"ה ואין צ"ל אם פירש חוץ לקמח (מש"ז). ואם נמצאו תולעים במלח פשיטא דאסור דקי"ל ברית כרותה למלח שאינו מסריח ובודאי באו מעלמא. ונ"מ דלא הוי ספק משא"כ בקמח די"ל דספיקא הוי (ועי' בשפ"ד ס"ק ט"ז) ודוקא במילבין שהם קטנים שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה. אבל אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררן בנפה וכברה וכדומה המאכל מותר כמו ברוטב דקי"ל דשרי ע"י סינון וכמשית"ל ה"ה קמח ע"י נפה וכברה עד שמשליך את התולעים חוצה (ש"ך ושפ"ד ועי' ט"ז מ"ש בשם הב"ח):

ט וכ"ז בודאי מילבין אבל בספק אם יש מילבין איכא צד להקל בקמח בכד כגון אשה שקנתה קמח מן החנוני ומצאה רחשים וכל שאר הנשים בדקו ולא מצאו דבר. דתלינן שאותו כלי של האשה שמצאה הרחשים לא היתה נקייה מרחשים ושלה אסור ושאר נשים קמחיהם מותר. ואם לא נתברר זה והאשה אמרה שהיתה נקייה יוכלו הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך (מש"ז ס"ק ח' וסיים דמ"מ למעשה צ"ע). ונ"ל דאם נמצאו המילבין קודם שעשו ממנו לחם הוי ספיקא שמא פירשו ושוב לא מהני מה שנתערב בלישה ואפי' וכמבואר בכללי ס"ס להש"ך סי' ק"י. אבל אם לא נודע עד לאחר האפי' יש להקל בהפ"מ. מטעם דהפר"ח מיקל קמח בכד בכל גוונא אפי' אם פירשו בדופני הכד וכמש"ל ס"ח ומסתבר טעמי' ואף דעיקר הוא כרוב הפוסקים שכולם מחמירים. מ"מ בצירוף ספק הנ"ל שמא לא היתה כליה נקייה עכ"פ אין למחות במי שמקיל וכעין זה כתב בתשובת נו"ב מה"ק סי' כ"ז וסיים ואמר כללא דמילתא דמילבין בקמח דאם הקמח מונח על הארץ ודאי יש לאסור. אבל אם מונח בכלי מי שבא לשאול. אמר לו רוב הפוסקים מחמירין ואם אעפ"כ רצה השואל להקל לעצמו לא ימחה בידו. וכ"ש שא"צ לדרוש ברבים לאסור. ועכ"פ ידרוש שאין חיוב לבדוק מתחלה כלל (וע"ש ובכו"פ וביד"א בסימן זה):

י והא דאמרינן דקמח שמותלע אסור היינו הקמח גופי' עם גופי התולעת דאף מילבין קטנים דין ברי' יש להם ואם פירשו אפי' באלף לא בטיל ומש"ה אסור לעשות ממנו פת וכיוצא בו. אבל אם רוצה לעשות ממנו י"ש דליכא ממשות כ"א זיעה בעלמא מותר (מש"ז בשם צ"צ ושאר אחרונים ועי' ט"ז ס"ק ח') בהפ"מ. ודוקא כשהקמח הי' שלו ונתלעו אבל לקנות לכתחלה קמח המותלע לעשות ממנו י"ש צ"ע אם להתיר. דהא הט"ז אוסר אפי' בי"ש ועוד הרי כתב הבה"י שאסור להסתחר בדברים האסורים באכילה (ועי"ל סי"ג). ואף דהפר"ח חולק עליו י"ל דזה גרע מקמח הנמכר קבא קבא דהתם איכא ס"ס שמא לא ימכור לישראל כיון דמעט הוא משא"כ בי"ש או י"ל דזה מעולה מקמח כיון דאין שום ממשות איסור כ"א הזיעה. וכיון שכן ניהי דכשהקמח שלו מותלע מותר לעשות ממנו י"ש מ"מ לכתחלה לקנות דבר איסור לעשות ממנו י"ש צ"ע אם להתיר (ועי' בס' ב"י בעמ"ז):

יא מאלטין שעושין ממנו שכר שנתלע ואח"כ נתייבש ונשרפו התולעים. אם נעשו כעפר ממש ואין בהם שום ליחלוחית מותר. ואין זה כמבטל איסור בידים שאין כוונתו לבטלו אלא בעבודה הוא עוסק וממילא נעשים כעפר. וכן קמח שהתליע וצריך לקלות הקמח בתנור לאיזו עבודה מותר. אבל אם עיקר נתינתו בתנור אינו אלא כדי לקלות התולעים וכן לתת על הקמח מים רותחין כדי לקלות התולעים אסור דאין מבטלים איסור לכתחלה. ובתשובת מהרמ"ל התיר בדוחק בשנה שהתליעו בה כל הכישות ובישלו בה ההמון עם אח"כ השכר בלא סינון, משום הפ"מ ומשום מעוות לא יוכל לתקון. והש"ך ס"ק ל"ג הביאו וכתב שלא התיר אלא מדוחק גדול ובצירוף כמה טעמים ע"כ אין ללמוד ממנו למקום אחר (ועי' בס' ב"י בתק"ה בשם לחה"פ והלק"ט). ונ"ל דכ"ז בלא סינון אבל לעשות מקמח שכר או יין מראזינקעם מתולעים ולסננו דרך בגד עב מותר. וכן מותר לתת גודגדניות המתולעים לתוך יין ובלבד שיתן אותם לתוך כיס קטן תפור מכל צדדיו. ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה כיון דלא נתכוון אלא להוציא הזיעה ממנו (עי' פר"ח ותשובת צ"צ סי' נ"א ותשובת פמ"א ותשובות ש"י ופ"ת ס"ק ג' הביאם ועי' בס' ב"י בתק"ה):

יב וכל הא דאסרינן במילבין אסור למוכרן לעובד כוכבים שמא יחזיר וימכרנו לישראל. דאפי' דבר שדרך לבדקו מ"מ יש לחוש שמא ימכרנו אח"כ לישראל בענין שלא יהי' האיסור ניכר כגון קמח ועשה ממנו פת וכן מלח יתננו בפת או בשאר דברים הנקחין מעובד כוכבים. ואע"ג דאיכא ס"ס שמא לא פירשו ושמא לא ימכור העובד כוכבים לישראל. מ"מ כיון שיש הרבה קמח ביחד קרוב הוא שימכור גם לישראל. אבל מעט מעט מותר למכור לו. ואפי' הרבה ביחד אם הוא דבר שהאיסור ניכר מותר למכור לו (וכמ"ש רמ"א סי' נ"ז סכ"א). וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ושפחתו אעפ"י שמזונותם עליו מיהו יראה שלא ישהנו זמן רב שלא יבא לידי תקלה. וכן מותר לפטם עופות בקמח שיש בו תולעים והוא שיעשה מהם חתיכות קטנות כדי שיהי' לו היכר שלא יבא לאכלו (צ"צ ועי' בה"ט ס"ק י"ג). ומ"מ אף מעט מעט אסור להסתחר בו דחיישינן לתקלה (דלא כפר"ח שמתיר להסתחר בו ועי' שפ"ד ס"ק י"ח) והיינו דחיישינן שמא יבא לאכל ממנו בשעת מכירה כמש"ל סי' קט"ז:

יג מיני קטניות כגון הירז וגרויפין או מיני פירות שגדלים תולעים בתוכם כגון פלוימען ראזינקעס. הכל לפי הזמן והמקום ובארצות החמים ובזמן החום אין אוכלים אלא לאחר בדיקה. וכן נוהגין בקצת מקומות שמיד אחר הפסח אין אוכלין עד שיבדוק עד ר"ח כסליו. ובאותן מקומות מותר למכור לנכרי מיני קטניות ופירות ותולעים. ובמקומות הקרים שאין שכיח תולעים א"צ לבדוק אח"ז ואי איתרמי שהי' לו מיני קטניות או פירות מתולעים אסור למכור לנכרי אלא קבא קבא דכיון דאין בודקין חיישינן לתקלה (ועי' בש"ע ס"ח ובה"ט ס"ק י"ז). ועי' בס' ב"י בתק"ה:

יד פירות יבשים משל אשתקד. מאחר שבימי הקיץ מחדש סיון ואילך הוחזקו בגידול מילבין כמש"ל. וכל ברי' שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח (כמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ז). וא"כ אותן מילבין שנתהוו בסיון מתים בחשוון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר עליהם יב"ח וא"א לבודקם כיון שמתו ואינם רומשים עוד. מדינא א"צ להחמיר בזה (ועי' פ"ת ס"ק ה' בשם תשובת ח"ס). ומ"מ הפרוש והחסיד לא יאכל שום דבר הצריך בדיקה לעולם. ושאר עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם מפירות יבשים של אשתקד מימי כסליו עד סיון. אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו אין לנו (שם).

ו (טו) וכ"ז בתולעים הגדלים בפירות בתלוש. אבל תולעים הגדלים בפירות במחובר אסורים מה"ת אעפ"י שלא רימשו ולא פי' מ"מ נקרא שרץ הארץ. ולכן אותם פולין גדולים שנמצא תחת קליפתן תולעים אעפ"י שהמקום דחוק להם ולא ריחשו כלל ואפי' לא ניכר עדיין השרץ רק תחלת ריקומו וסימן הוא שנעשה המקום ההוא שחור אסור כתולע עצמו אעפ"י שיש מקילין ושכן סתם הב"י בש"ע דאינו אסור עד שירחש. מ"מ הולכין להחמיר בשל תורה (ט"ז וש"ך ס"ק י"ח). וכ"ז שלא נתבשל יש ליטול התולע ממנו. ומ"מ אם עבר ובישלה אם הוא בענין שאין לחוש שיאכל התולע בעצמו בעין אלא שעכ"פ הוא נימוח מותר. כיון שבלא"ה י"א שכל פרי אפי' הוא קטן יש בו ס' נגד התולע. ועוד כיון דהטעם פגום הוי נטל"פ (ועי' בכו"פ ס"ק ד' ובתשובות משכנות יעקב שמזה למדו היתר אחר המילבין וטרחו למצוא זכות על האוכלים קמח בימות החמה אף שהוא קרוב לודאי שיש בו מילבין ועי"ש). ובהצטרף דעת המקילין בזה יש להתיר. אבל אם יש לחוש שמא יש תולעים בעין ולא נמוחו אסור התבשיל אעפ"י שיש ס' דברי' אינה בטלה (ש"ך ועי' ט"ז וכו"פ):

טז תולעים הגדלים בכמהין ופטריות שקורין שוועמלעך דינו כמו בשאר פירות. ולא אמרינן דלא חשיבי מחובר לקרקע הואיל ואין מברכין עליהם בפה"א. דמ"מ מחובר לקרקע מקרי ואית בהו משום השורץ על הארץ (ע"ז ודלא כאו"ה ועי' בה"ט ס"ק כ"ד ובפ"ת ס"ק ז' ובשפ"ד ס"ק ל"ג). ואם נמצא בפרי נקודה שחורה צריך ליטלו משם בעומק דאסור כמו התולעת בעצמו כ"ז שלא נתבשל ומ"מ אינו אוסר התבשיל אם לא שיש לחוש שמא יאכל התולעת עצמו כמשית"ל:

ז (יז) פרי שהתליע ואינו יודע אם במחובר אם בתלוש אסור לאכל בלא בדיקה דהוי ס"ס לאיסור. ספק שמא התליע במחובר ואת"ל בתלוש שמא פירשה. זה הכלל כ"ד שדרכו להתליע במחובר אפי' לא ידעינן שהתליע אסור לאכל בלא בדיקה דשמא יש בו תולעת שהוא איסור דאורייתא. וכל דבר שאין דרכו להתליע במחובר אלא בתלוש ואין חורו נקוב (דאם חורו נקוב לחוץ אפי' בתלוש אסור מספיקא שמא פירש וצריך בדיקה) מותרים בלא בדיקה. והיינו כשאין ידוע שיש שם תולעת דאז הוי ס"ס להתיר שמא לא היו תולעים ושמא לא פירשו. אבל אם ידוע שיש שם תולעת אסור בלא בדיקה דהוי חד ספק שמא לא פירשה. משא"כ בדבר שאין דרכו להתליע כלל מותרים בלא בדיקה. ופרי שאין ידוע אם דרכו להתליע במחובר או בתלוש הוי ספק השקול ואזלינן לחומרא כיון שהוא איסור דאורייתא ואם נתבשלה צריך ס' כנגדה וכמשית"ל (שם):

יח לפיכך גודגדניות שקורין וויינקסיל או קארשין וכיוצא בהם שנמצא בהם תולעים אף שדרכן להתליע בתלוש לאחר שנתלשו מן העץ. מ"מ כיון שלפעמים ג"כ נמצאו במחובר בשעת תלישה הוי ספיקא דאורייתא ואסורים בלי בדיקה. ולכן יזהר שלא לעשות מרקחת או משקה שקורין ויסניק גודגדניות אם לא במקום שלא הוחזקו בתולעים דכיון שלא הוחזקו בתולעים שרי בלי בדיקה. ובמקומות שהוחזקו בתולעים ירא שמים לא יעשה מהם מרקחת או משקה אם לא בבדיקה יפה אחת לאחת וזה מהנמנע. ולא דמי לראזינקעס מתולעין שעושין מהם יין שדרכם לסננם עד שיהיו צלולים משא"כ כאן שאין דרכם בסינון לכן שומר נפשו ירחק מהם (שם בס' ב"י):

יט) יש מקומות שלא נמצא מין וויינקסלען לחים כ"א אותם שמביאים מעיירות אשר סביבותם רוקח מרקחת ע"י ישראל והוא בענין שאין להם בדיקה מאחר שכבר נתבשלו בדבש ולא נודע אצלם אם יש בהם תולעת אם לאו. מ"מ מותר לאכלם מכח ס"ס שמא הלכה כר"ת ודעימי' דס"ל דלית הלכתא כשמואל אלא אפי' תולעים שגדלים במחובר מותרים כ"ז שלא באו לאויר העולם ורוחש ע"ג קרקע. ספק הלכה כבה"ג ודעימי' דפסקו הלכה כשמואל דכל שנתגדל התולעת בפרי הוי כמחובר ואסור. ואת"ל כבה"ג דלמא אין כאן תולעת ואת"ל יש כאן דלמא נימוחו ובטלו בס' וכ"ש דישראל קדושים הם וכשעושין מרקחת של וויינקסיל ודאי בתחלה בודקים אותם קצת מהם אם מעט ואם הרבה וכשנמצאים בהם תולעים מושכים את ידיהם מהם (ס' קמח סלת בשם הש"ג). ובס' לוחות הברית כתב וז"ל הגודגדניות שקורין קארשין בהיותי בק"ק פ"פ ראיתי בהם בכל שנה תולעים כמו שרגילים להיות בפלוימין ויש שקורין אותם שוועפשקין והגידו לי שזה דבר תמידי לעולם שרגילים למצוא בהם תולעים בגודגדניות המתוקים. אבל החמוצים הנקראים וויינקסיל שם אין שכיח. אח"כ בבואי להרביץ תורה בק"ק פראג בדקתי שם ומצאתי בהם ג"כ ככה. ע"כ בניי שימו לבבכם לד"ז כי אנני יודע אם הוא כן בכל העולם או דוקא בארצות החמים ולכן בין כך ובין כך צריך לבוא לידי בירור עכ"ל (הובאו בס' ב"י בתק"ה):

כ ופולין שקורין באבעס ועדשים שקורין לינזין וקטניות שקורין ארביסין. י"א דאין דרכן לתלוע אלא בתלוש (כ"כ בשערים ובמרדכי ומהרא"י בהגהת ש"ד) מש"ה יש מקומות שאין נוהגין לברור הקטניות אפי' תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכים כל מה שעולה למעלה והנשארים מבשלים ברותחין (ועי' ש"ך ס"ק ס"ב). וי"א דקטניות וכה"ג דרכן להתליע במחובר (כ"כ האשר"י ורשב"א) ומש"ה האידנא מחמירין ובוררין הקטניות ועדשים על השולחן כאו"א בפ"ע והמנוקבים משליכים. וכל שלא ניכר ריעותא מבחוץ די בכך (ועי' מש"ז ס"ק י"ב). והפולין צריך בדיקה יתירה שדרכם לעשות נקודה שחורה מבחוץ ולפעמים לא ישחירו ויש בתוכו תולע ואינו ניכר מבחוץ וצריך בדיקה מבפנים וענין בדיקתן שמסירין הקליפה וחולקין כ"א לשנים וזהו בדיקתן ולא מהני בהם אם בדק הרוב אלא צריך לבדוק כולם דהוי מיעוטא דשכיחא (ועי' ש"ך ס"ק כ"ח ובשפ"ד שם):

כא וכגון דא צריך להודיע לעמא דבר. בקטניות שקורין ארביסין וכן בפולין שקורין באבעס בארצות שמנות כ"ז שהם ירוקין אין נראין בהם שום רושם תולע כלל. וכשמבקרים לאחר תלישה ולפעמים גם קודם תלישה נראה בהם כמין נקודה שחורה בקליפה מבחוץ ומתגדל בתוכו עד שנראה כמין זבוב וכשמסירין הקליפה מוצאין היבחושים תחתיהם וביניהם. והנה לדעת ב"י בש"ע אותם קטניות מותרים מטעם שאין מונחים במקום צר לא קרינן בהו שרץ השורץ על הארץ כ"ז שלא ריחשו אבל אנו נוהגין להחמיר כדעת רמ"א. והתולע ודאי אסור וכ"ז שלא נתבשל הפרי צריך ליטלו משם בעומק וכמש"ל סי' ט"ז. וכיון דא"א ליטלו בעומק בקטניות כמו בפירות נוהגין בארצות השמנות הללו לאסור הקטניות לאכל ואין להם תקנה בברירה כיון דאינם מנוקבים וא"א להכיר בשום אופן אא"כ לאחר יב"ח מהני להם בדיקה ע"ד שיתבאר לקמן (ועי' ט"ז ס"ק ט'). אבל כל שנתבשל התבשיל מותר אף שאין ס' נגד התולע כל שלא ריחש דיש לסמוך אהמתירין בכל גוונא (ועי' מש"ז ס"ק ט' ובשפ"ד ס"ק כ'):

כב וכן פלוימען נוהגין לחתכם לשנים ורואים אם אין שם תולעים. וכתב השפ"ד דלא דמי לקטניות שא"צ לחתכם דבקטניות ניכר שחור מבחוץ וניכר תולע. משא"כ פלוימען א"א להכיר מבחוץ. ועוד שמא יהיו גרעיניהם נקובים. ומיהו אם אינו נקוב הגרעין לא חיישינן שמא יש תולע תוך הגרעין ועי"ש. וכ"ז מיירי תוך יב"ח אבל לאחר יב"ח דאז מה שהתליע במחובר נעשה עפרא בעלמא כמש"ל אין צריך בדיקת פנים לחתוך לשנים. אלא מפני שיש לחוש שמא התליעו אח"כ בתלוש ואין בדיקה זו מבחוץ מוציאתו מידי ספק דשמא הם בתוכם מנוקבים ואח"כ ירחשו במים ויפרשו. ולכך צריך בדיקת צוננים ורותחים וכמשית"ל ודי בכך וא"צ לבררם מקודם (ועי' בשפ"ד ס"ק כ"ג):

ח (כג) כבר נתבאר דכל מיני פירות שדרכם להתליע כשהן מחוברים לא יאכלם עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהא הפרי אחר שנעקר מחיבורו יב"ח אוכל בלא בדיקה. שכל ברי' שאין לו עצם אינו מתקיים יב"ח והוי עפרא בעלמא. ובשנה מעוברת צריך י"ג חדשים (שפ"ד ס"ק כ"ד ועי"ש). אלא מפני שיש לחוש שמא התליעו בתלוש ויכולים להתקיים או שיש לחוש כשיתנם במים בתוך הקדרה יצאו לחוץ במים או בדופני הקדרה או ע"ג פרי. הלכך הבא לבשל לאחר יב"ח פירות שהתליעו יתנם לתוך מים צוננים והמתולעים והמנוקבים יעלו למעלה דמתוך שנרקב הפרי הוא קל לצוף למעלה ואח"כ יתנם בקדירה מים רותחים שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. ואז איכא כמה ספיקות להתיר שמא כולם צפו למעלה וליכא יותר. ואת"ל שלא עלו למעלה כולם שמא לא פירשו ונימוחו ברותחין ושמא הלכה כהרא"ש דס"ל פירשה מתה מותר. אבל תוך יב"ח לא מהני בדיקה זו משום דאפשר דהפרי עדיין לא נרקב להיות קל לצוף למעלה והתולע אסורה אף שלא תפרוש ממקומה. אבל לאחר יב"ח מהני אפי' ביש להם גרעינין (דלא כמהרש"ל דאוסר ביש להם גרעינין מטעם שמא פירשו ע"ג גרעין מבפנים. משום דאיכא ספיקא טובא וכן כ' הר"ן. וכן עיקר להורות (ועי' ש"ך ס"ק כ"ז ועי' ס' ב"י):

ובישל תוך יב"ח בלא בדיקה על השולחן ט (כד) עבר וכמבואר לעיל סי' כ"א בפירות שדרכן להתליע במחובר. אם יכול לבדוק אח"כ בודק ודוקא אם כבר בישל. אבל לכתחלה צריך בדיקה קודם בישול (כ"כ השפ"ד ס"ק כ"ו וז"ל דע מה שבסעודות גדולות מבשלין קטניות בלי בדיקה מקודם. ואחר הבישול כשאוכלים רואים אם יש שם מתולעים לאו שפיר עבדי. חדא לפי מ"ש הש"ך ס"ק ל' בפירות קטנים הפרי נ"נ ואוסרים השאר. ותו דאין מבטלין איסור לכתחלה היכא דאפשר ע"י בדיקה מקודם אף שאין כוונתו לכך. ועוד שמא ישכח ויאכל בלי בדיקה ע"כ אין לעשות כן) ובדיעבד אם בישלו ולא יכול לבדוק מותר דהוי ס"ס ספק אם הי' שם רחש א"ל ואת"ל הי' שמא נימוח ונתבטל דאף שברי' אינה בטלה לא אמרו אלא ברי' שלמה אבל מחוי בטלה. ולפיכך כל שיש בו שני ספיקות אפי' באיסור תורה הולכין בו להקל (ט"ז ס"ק כ"ט בשם הרשב"א):

כה וכ"ז בדבר ספק אם יש שם תולעים אבל בדבר המוחזק בתולעים בודאי לא הוי ס"ס שמא אין כאן תולעים כיון שמוחזקים בכך. וכן אפי' אינו מוחזק בכך אלא שנמצאו קצת בקדירה. י"א דמ"מ משליכן ואוכל השאר (כ"כ רמ"א בשם תשובות הרא"ש) מטעם כי אין לך פרי שאין בו ס' נגד טעם התולע שבתוכו. וכתב הש"ך ס"ק ל' מדסתם הדברים משמע דאפי' פירות קטנים כגון וויינקסלין וקארשין וכיו"ב יש ס' דאעפ"י שאין מפרי עצמה ס' נגד התולע מ"מ איכא ס' נגד טעם התולע (ש"ך שם) וכ"כ בת"ח שכן עיקר. ואפי' לדעת המחמירים ואומרים שדוקא בפירות גדולים כמו תפוחים גסים וכדומה יש ס' נגד התולע אבל בפירות קטנים שאין בו ס' נגד התולע נ"ל וצריך ס' נגד כל הפרי. מ"מ לצורך גדול איכא צד להקל אף בפירות קטנים אם יש ס' בשאר כל מה שבקדרה נגד התולע כיון דהרבה פוסקים לא ס"ל איסור דבוק וגם י"א דטעם התולעת פגום. וגם י"א דכל פרי אפי' הוא קטן יש בו ס' נגד התולע ולכן אם נמוחו התולעים יש להתיר בס' נגד התולעת (ועי' ט"ז וש"ך):

כו במד"א שלא נמצא אלא א' או ב' תולעים. אבל ג' או ד' הכל אסור כיון שהוחזק בתולעים הוחזק התבשיל שיש שם יותר. מאי איכא שמא נמוחו ובשלו משום חד ספיקא לא שרינן לי' (ש"ך ס"ק ל"ב) ודוקא מאכל שא"א לסננו ולהסיר מהם התולעים. אבל אם אפשר לסננו אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה קודם הבישול מעביר שם התולעים הנמצאים והשאר מותר. ודוקא פירות או כיוצא בו דמיני' קא רבו אבל תבשיל אחר שנפל לתוכו תולעים אפי' נמצאו ג' או ד' זורקן והשאר מותר דלא מחזיקינן איסורא ואמרינן שאין בו עוד יותר (ט"ז ס"ק י"ז). והיינו דוקא תוך יב"ח דאז אפי' הוא תוך הפרי אסור. אבל לאחר יב"ח דליכא איסור אלא כשפירשו אפי' אם נמצא הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר (ש"ך ועיין פ"ת ס"ק ו'):

י (כ"ז) ירקות שדרכן להתליע צריכים בדיקה קודם בישול ואם לא בדקו ובתוך הבישול נמצאו בהם תולעים, הרוטב מותר ע"י סינון במסננת. אבל ירקות עצמן אם מצא בהם ג' תולעים לאחר הבישול אסורים דיש לחוש שמא יש יותר ואינן ניכרות (ועי' בה"ט ס"ק כ"ו ובשפ"ד ס"ק ל"ג לענין כמהין ופטריאות). אבל קודם הבישול מותרים בבדיקה ואפי' קודם הבישול צריכים בדיקה יתירה דלפעמים נמצאו תולעים בתוכם ואינם ניכרים, בפשיטות כ"א אחר עיון גדול. וכן ירק שקורין פטטרעסקע או פעטער זייל וכן מיני סאלאטין וכן בצלים ירוקים שאוכלין אותן חיים צריך לבודקם היטב היטב (ועי' שפ"ד ס"ק ל"ד בשם דמש"א וסיים דהכל לפי הזמן וטבע האדמה):

כ"ח וכן הייבטליך קרויט ושאר כל מיני ירקות מוחזקים כתולעין ואסור לאכלם בלא בדיקה יפה. ובספר קמח סלת כתב בשם הרב הב"י וז"ל ועיני ראו ולא זר התולעת הזה של כרוב הוא פחות משל ביצי כינים. גם הם לבנים כמראה עלה של כרוב ואינם נראים אלא לאור השמש ויש מהם עדרים עדרים ואין כל עין יכול לראותם מפני דקותם. ולפי שעלה הכרוב כפולה ומכופלת לא שייך בהם שום בדיקה. ולכן אנשי מעשה אין אוכלים אותם לא חיין ולא כבושין (ס' ב"י בתק"ה הביאו). ועי' צ"צ לאדמו"ר סי' ע' שדעתו להקל ועי"ש:

כט ומין ירק שקורין קרא"פ שמניחין אותו באוגערקעס לריח טוב. אין לך קלח וקלח שאין בו כמה וכמה תולעים ולכן אפי' בדיעבד אם הניחם באוגערקעס צריך לסנן הרוטב ולהדיח האוגערקעס. אך אם רוצים להניחם משום ריח טוב יחתכו העלין ויניחם כי גם להם יש אותו הריח ע' חכ"א:

ל הפרי שקורין מאלינעש הם מוחזקים בתולעים עד שכמעט א"א לבודקם וראוי לכל ירא שמים שלא לאכלם (ג"ז שם). ויש מחמירין גם בראזינקעס ואורז שלא לאכלם (וע' בה"ט בשם בה"י סקי"ז). וי"א דאורז יש לו ג"כ תקנה בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקא נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית שמגדיל הראות שקורין מפאקטיווע (פ"ת סק"ד בשם תשו' ש"י וסיים דבכל אלו המחמיר יחמיר על עצמו אבל אין להורות איסור לאחרים וגם תלוי הדבר לפי ראות עיני המורה ולפי המקום והזמן (וע"ל סי' צ"ט סי"ב):

לא קליפות שקורין פאמעראנצין צריך לבדוק אחר מילבין כי שכיח הוא. ואם מניחם בתנור חם כ"כ עד שישרפו המילבין שבתוכו מותר לאכלם (שם בחכ"א בשם ר"ש הזקן ועמש"ל סי"א בשם הלק"ט). תפוחים ובערניס יש בגרעיניהם תולעים בפנים ולכן לא יאכלו הגרעינין. ראוי לאדם להסתכל במה שאוכל ועי"ז ינצל מכמה תולעים. דגים קטנים שנק' מאיי"ל או שניטק"עס יש לבדוק אם יש ביניהם דגים קטנים. והיבשים שנשברו לגמרי לחחיכות קטנות יש למנוע מלאכלם דא"א לבודקם (וע"ש).

לב פאווידלע הנעשה מפלוימען או מקארשין גדולים ובאלו י"ל שבודאי יש ס' בכאו"א נגד התולע ועוד שעפ"י רוב עושין הפאווידלע מאותן הפלוימען שנתבשלו בסוף גמר בישולם דהיינו באלול ותשרי ובאלו אין התולע מצוי כלל ומותר. אבל פאווידלע הנעשים מקארשין או וויינקסלין שהם פירות קטנים. ובזה י"ל שאין בכ"א ס' נגד התולע. ובמדינות שידוע שרובם מתליעים באלו יש לאסור (שם ועמש"ל סי"ט וס"כ):

יא (לג) נאמנת אשה לאכל מבדיקתה. לפיכך הנשים בודקות בקטניות ובפירות וסמכינן עלייהו (ת"ח ודלא כרש"ל וע' בה"ע סקכ"ה). והפר"ת כתב דכל אשה שהיא כשרה ומדקדקת במצות ושלימה בדעתה ודאי נאמנת. אבל מי שאינה מדקדקת בדקדוקי מצות ואינה דעתנית אינה נאמנת (וע' בס' ב"י). ואשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ אפי' רק תולע גדול הנראה לעינים אסור לאכל מבדיקתה כדין טבח שנמצא אחריו חלב לעיל סי' ס"ה סל"ב. אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים כל שאינם נראים אלא לאחר שליקתם וה"ה תולעים דקים שא"א להכירם בקל תולין ששגגה היתה ומותר לאכל מבדיקתה (וע' שפ"ד סקל"ו ועמש"ל סי' א' סכ"ב):

יב (לד) מרקחת שנופל לתוכן נמלים אפי' עברו עליהם יב"ח. יש אוסרים מפני שהדבש דרכו להעמיד הדברים הנטמנים בתוכו וי"ל דה"ה נמלים וא"א לסנן המרקחת (ב"י בש"ע) ויש מתירין (רדב"ז וע' שפ"ד סקל"ז) ואם הם כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה א"כ הדבר ספק שמא השרצים מן המשקה התליעו והוי שרץ המים והגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים וכדלעיל ס"ג. ושמא מהפירות התליעו והוי שרץ הארץ ואם פירשו על דופני כלי מבפנים אסורים כדלעיל ס"ז. ואפי' אי מן המשקה מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו ריביתייהו. כמו אם לש פת במים שיש בהם תולעים שאסור הפת מטעם שפירשו אל הקמח (וכמש"ל ס"ח) אך אם הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם יש להקל (וע' פ"ת סק"ז ב' שו"ת תמ"א):

יג (לה) אבל דבש שנפלו בו נמלים יש תקנה ע"י שיחממנו עד שיהי' נתך ויסננו ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתו אלא לתקן הדבש (ש"ך). ומ"מ לערב לכתחלה יש אוסרים ויש מתירין (וע' פ"ת סק"י ובתשו' נ"ץ סי"ג). ואם נמצאו מילבי"ן הרבה בקדירה שמונח בו מרקחת יקח המאכל כעובי אצבע ויראה לעין השמש ואם אין עליו עוד מותר (וע' חכ"א). ודע דמה שאמרנו לעיל סל"ד דטבע הדבש להעמיד הדברים הנטמנין בתוכו. אינו אלא דברים שלמים הנימנים בתוכו אבל דברים הנחתכין הנופלין לתוך הדבש. אדרבא דרכו למהר למחות ולכלות (כ"כ הש"ך ב' תשו' הרשב"א וע"ש סקל"ז) ונ"מ בשרץ כעדשה דקי"ל בסי' קי"ד לדעת הרב בהג"ה שאינו בטל. אבל בדבש ממהר לכלות ואמרינן דנמחה ובטל (וע' שפ"ד ס"ק ל"ז):

לו שומן אווז שנפלו לתוכו תולעים. אם יש הפ"מ יש להתיר ע"י שיחמם ויתיך השומן ויסנן התולעים והשאר מותר. ואם א"א יטול מלמעלה מה שנמצא והיינו כעובי אצבע והשאר יש להתיר בהפ"מ וכן הדין בסמעטענע שג"כ נמצאים לפעמים נמלים עליהם יטול מלמעלה והשאר מותר (וע' פמ"ג סקמ"ט):

לז מעשה בחג השבועות שעשו כמעט בכל העיר לחמין ופלאדין עם ראזינקעש. ואשה אחת בדקה הראזינקעס שלה ומצאה בהם מילבין וכולם קנו במקום א'. והלכו ומצאו גם אצל המוכר. דעת הט"ז דאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילבון. מותרים מטעם ס"ם שמא באותו שעה שלקחו שאר נשים מהמוכר עדיין לא היו מילבין אלא שנתהוו אח"כ. ואת"ל היו שמא נימוחו בתנור מחמת חום האש ונתבטל אבל אותן שלקחו אח"כ יש לאסור כל הלחמים והפלאדינס. דאין כאן אלא ספק א' שמא נימוחו ויש להחמיר בכה"ג ובפרט באיסור תורה. דודאי פירשו המילבין מהראזינקעס בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור. ודעת הש"ך בנקה"כ והפר"ח לאסור אף אותם שלקחו קודם שנודע האיסור דרחוק מסברא לומר שבשעה קטנה נוצרו. אם לא שנשתהו חצי מעל"ע וכ"ש יותר אז יש לתלות שנתהוו אח"כ (וע' פ"ת סק"ו שכתב ב' הפמ"ג שהמורה להתיר בהפ"י ושמחת יו"ט אין למחות בכ"ע):

לח ואם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה דעת הפמ"ג במש"ז סקט"ז ומ"ע כאן נמצא כאן הי' (וע"ל סי' ט'). ומיהו אם ג' נשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילבין יש לאסור גם של שאר נשים וי"א דל"א בזה כאן נמצא כאן הי', דדוקא במידי דאתי מעלמא אמרינן הכי ולא במידי דמיני' קא רבו. אלא משום כיון דסתם כלים המיוחדים לקמח דבוק בהם קמח יבש. ואם לא נמצא אצל המוכר אלא אצל אשה אחת יכולים לתלות ולומר שנתהוו בכלי שלה ומן הקמח באו על הראזינקעס. אם היו הראזינקעס באותו כלי. ואף אם האשה אומרת שהיתה נקייה יוכלו שאר הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך ומותר. אבל אם היו הראזינקעס בכלי אחרת ודאי אסור ובזה אין שייך לומר אין אנו מאמינים לך (וע' פ"ת סק"ו בשם תשו' חוו"י ובמש"ל סי' ט'):

לט אם קנו הרבה בע"ב פירות יבשים ובדקו ג' נשים שלקחו ומצאו כל אחת רק תולע א'. לא אמרינן שיצטרפו כל הג' נשים יחד והוי מוחזק בתולעים. דלא מחזיקינן איסור ואמרינן שנתהוו בית הקונים ואם לא ימצאו יותר אחר שיבדקו היטב לאור השמש מותר. אבל אם נמצאו ג' אינו מועיל שום בדיקה ולא רחיצה. כי החוש יעיד כי לא יוכל נקיון. ובפרט פירות שיש בהם סדקים והתולעים קטנים מאד שחוש הראות ילאה להביטם כ"א בטורח רב. ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו אפי' בג' ע"י צירוף (שם). שמן הנעשה מזיתים שנתלעו במחובר יש להקל (תשו' דב"ש וע' בה"ט סקכ"ד):

יד (מ) חיטים המתולעים מותר לטחון לאחר שבררן יפה קודם הטחינה דאז כיון דליכא אלא חששא בעלמא שמא יש עוד תולעים. י"ל דטבע התולעים לברוח בשעת טחינה מקול נדנוד הריחיים. וא"כ אין כאן משום מבעל איסור לכתחלה דשמא לא יתערב שום איסור וגם אינו מכוון לבטל. ואם אין לו ריחיים שיש בו אפרכסת בענין שיוכלו לברוח. מותר לטחון גם בריחיים של יד כיון שאין כוונתו לבטל האיסור. וצריך שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראנה יזרקנה והשאר מותר. דהוי ס"ס שמא אין שם דכולם ברחו ואת"ל יש שם שמא כולם עלו עם הריקוד ואת"ל נשארו עוד בקמח שמא נימוחו בשעת אפיי'. וזה שייך בריחיים גדולה. ובריחיים של יד אע"ג דאין כאן ס"ס דהא א"א לברוח מ"מ מותר דעכ"פ ודאי נימוחו ובטל בס'. ובמקום שאפשר לטחנם בריחיים גדולה שיש בה אפרכסת אין לטחון בריחיים של יד (ועש"ך סקל"ח):

מא וי"א דבחיטים מהני טחינה אף בלי בירור (בל"י בשם ס' ש"ד ובס' ב"י הביאם) ומ"מ אם אפשר לבררן קודם הטחינה תע"ב. וכ"ז בחיטים אבל בקמח חיטים שנתהוו בתוכם מילבין אין להתיר לשומם באפרכסת עוד פעם כדי להתירן מטעם זה (מש"ז). ודעת הפר"ח דלא מהני תקנות אלו רק לחשש מין התולעים השחורים שטבעם לברוח ואף אם לא יהי' להם מקום לברוח הם נכרים בקמח ומתבררין ומה שנטחן מהם מתבטל אבל תולעים הדקים הלבנים שקורין מילבין שאלו אינם בורחין גם אין נבררים בריקוד הו"ל כמבטל איסור לכתחלה. ומ"מ אם עבר וטחן חזקתם שנימוחו. וחיטים שלא טחנם אלא שעשה מהם גרש דהיינו שחלקם לשתים או לג' אסור לבשלם בקדירה. לפי שאפי' את"ל שנתלעו בתלוש פורשים בתבשיל ואין כאן אלא ספק נימוח ואסור (וע' בס' ב"י בעמ"ז). וע' פ"ת סקי"א מ"ש בשם מאוה"ג רעק"א:

טו (מב) יש מיני עופות הגדילין באילן ותלוין באילן בחרטומיהון אסורים משום שרץ השורץ על הארץ. גם לא מהני להו שחיטה (ש"ך וכ"ד כל האחרונים) וכן זבובים הגדלים באילנות לכ"ע אסור שהוא מזרע שהזריעו אמותיהן על העלין (פמ"ג בשם מהרי"ל סי' קמ"ב):

טז (מג) כל תולעים הנמצאים בבהמה. בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעים אסורים. אותן שבין עור לבשר אסורים משום אבמ"ה דבהמה בשחיטה תלי' מילתא ואלו שגדלו בתוכם עד שלא נשחטה באו מאיסור אבמ"ה ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להם חיות בפ"ע ובאיסורייהו קיימי. ואותם שבמעים אסורים דמעלמא קאתו. ולא דמי לשליל דמרבינן מכל בבהמה תאכלו. והנמצאים במעי דגים אסורים מספיקא שמא מעלמא אתו ולא ודאי. משא"כ בבהמה ודאי אסור דאף אם נאמר שמא לא בא מעלמא קיימי באיסור אבמ"ה. והנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים דמהם גדלים ולית בהו משום אבמ"ה דדגים באסיפה בעלמא סגי להו. ואפי' פירשו קצת וחזרו מותרים. כי כן ריביתייהו לפרוש קצת ולחזור. אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה (ש"ך ועחכ"א):

מד והא דאסרינן תולעים בבשר היינו שנתהוו בבהמה בחי'. אבל הגדלים בבשר אחר שחיטה. מדינא מותרים כ"ז שלא פירשו. ומ"מ בעל נפש ירחק מהם. דדוקא תולעים שבגבינה שבאים מחמת שומן ולא מסירחון יש להתיר כ"ז שלא פירשו כמשי"ת. משא"כ בבשר דהתולעים באים מחמת סירחון אסורים לאכלם אפי' מי שדעתו יפה משום בל תשקצו (ט"ז ס"ק פ"ז וע' פר"ח וחכ"א). ולכ"ע אם נתערבו בתבשיל סגי ברוב ולא בעי ס' (ועש"ך ס"ק מ"ב ובה"ט ס"ק ל"ד). תולעים הנמצאים בריאה ע"ל סי' ל"ו סל"ב דאפי' היכא שבהמה כשרה הריאה אסורה (וע' בס' ב"י מ"ש ב' ס' קמח סלת מענין תולעים של משי כו' ובשם ס' מ"ב מענין זבובים המטילים ביצים שמהם נולדו תולעים):

מה וכן בגבינה דינא הכי להתיר התולעים הגדלים בגבינה כ"ז שלא פירשו על השולחן. ואפי' פירשו קצת שקופצים הנה והנה על הגבינה יש מתירין (רמ"א). ולאו דוקא על הגבינה דבגבינה נמי מותרים וה"ה בקערה (ש"ך) דכן ריביתייהו לפרוש בקערה שלהם ולחזור. אבל אם פירשו על השולחן אסור משום מ"ע (רמ"א וכ"ד רש"ל ועש"ך). ויש אוסרים אף תולעים שבגבינה כל שפירשו קצתם (פר"ח) וכן ראו' להורותן ואם מאוסין עליו ודאי אסורים משום בל תשקצו (שפ"ד). ומיהו אם נתערבו בשאר מאכל ולא יכולים להסירן משם אין אוסרים המאכל בהפ"מ אפי' פירשו לגמרי על השולחן וא"צ ס' כנגדן (רמ"א וע' בס' ב"י בעמ"ז) אבל לפי דעת האוסרים יש להחמיר אפי' בהפ"מ וגם אם נתערבו צריך ס' כנגדן. (וע"ל מ"ש בשם פר"ח ופר"ת וכרו"פ):

מו יש מקומות שהמים מגדלין בדגת הים שרצים אצל הסנפירים סמוך ממש להם וגם ע"ג הסנפירין ובתוך פיהם והם עגולים כעדשה ואינם נכרים כלל ויש להם עינים שחורים כשני טיפי זבובים סמוכים זה אצל זה והמכיר אותם יכול להפרישם בסכין וקורין אותם פי"ש ליי"ז. וכשמפרישין אותם ומניחין אותן בצלוחית מים שטין ע"פ המים. ולכן עכ"פ חיוב גדול לברר היטב היטב על הסנפירים וסמוך להם ועל זנבם. ויבדוק היטב היטב אחורי אזנים ופה. ובכל המקומות צריך לבדוק תיכף מתחלת ימי הפסח בפה ובאזנים. ובפרט במין דג שקורין העכ"ט שיש שם תולעים כמין חוטין והם כמו נחש ארוך ודק וכמעט זה מצוי בהעכ"ט מקודם פסח עד ימי החורף (חכ"א). אע"ג דקי"ל במורנא שנמצא בריאה דכשרה באופנים המתבארים לעיל סי' ל"ו. מ"מ אם נמצאים ג' תולעים בה א"כ הוחזקה אותה ריאה בתולעים ואסורה באכילה עד שיבדוק אחר התולעים (ב"י בשם גאון מברא"ד וכבר כתבתי לעיל סמ"ד מזה וע"ש):

מז ומאחר דהמון עם מקילין מאד באותן תולעים הגדלים בגבינה ראוי ונכון להעלות על ספר דברי שאגות הפר"ח והפר"ת שכתבו מרירות על המקילין בתולעים אלו אחר שפירשו אפי' קצת מהגבינה. וז"ל הפר"ח, אמר חזקי' לא אוכל להתאפק מלהזהיר ולהודיע לעם חומר איסור התולעים. לפי שנעשה קל בעיני הבריות וכיון שעברו ושינו בה נעשה להם כהיתר. ואין איש שם על לב מבלי לעשות. ודשו בה רבים וגדולים ואפי' החכמים ונבונים אינם נזהרים כראוי וכו'. והנה מאד מר לי מר בהיתר תולעים שבגבינה כו' ע"ש שמאריך. ולבסוף כתב בזה הלשון סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא שאין הפרש בין תולעים הנבראים בפירות לתולעים הנבראים במאכלים כגון בשר וגבינה ודגים וכיו"ב שכל שפירשו לגמרי אסורים ולוקין עליהם. וזה דעת כל הראשונים הרמב"ם ור"ב בסה"ת והרשב"א והרא"ש והטור והמ"מ. וכן דעת ראב"ן ורשב"ם זולת קבלת ראבי"ה שלא נתבררה קבלתו ולא תתברר והוא ענין רע ומר נשתקע הדבר ולא נאמר. והנה יש אנשים ממלאים ניירות מתולעים של גבינה ואוכלים. על אותן האנשים יש לגעור וראוי לנדותם ולהבדילם מקהל הגולה עד שיקבלו עליהם אח הדין שלא לאכלם עוד. ואם יתנו כתף סוררת וימאנו לשמוע את דבר ה' קורא אני עליהם וזריתי פרש על פניכם כו' ולא לישרי לי' מארי' למי שמורה היתר בדבר שפשט איסור לדעת הפוסקים רובם ככולם. ובפרט באיסור חמור כזה שעל כל תולעת ותולעת שאכל אם נברא במחובר לקרקע אף שלא ריחש או בתלושה כגון דגים וגבינה עובר בחמשה לאווין מפורשים בת"כ. א) מכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ב) מכל ההולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ג ד) מקרא דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי שני לאווין מפורשים בחד קרא. ה) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ואם הוא שרץ העוף כמו זבוב או יתוש או צרעה או דבורה וכיוצא לוקה ששה. ה' דשרצים ואידך לכל שרץ העוף. נמצא שכל האוכל תולעים או נמלים וכיוצא הי' חייב (בזה"ב) על כל תולעת או נמלה חמש מלקיות. ואם הוא זבובים או יתושים הי' חייב שש מלקיות. והחמירה תורה בזה בהרבה לאוי ומלקיות להיות שהוא איסור מצוי מאד בפירות ובירקות ובקטניות ברוב מיני מאכלות וא"א ליזהר מלהכשל בהם אם לא בזריזות גדול. ולפיכך הוצרך הכתוב להזהיר ביותר ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ. ומעתה כל אדם יזרץ בעצמו מלהכשל באיסור זה. וגם יש לדרוש ברבים חומר האיסור כי היכי דלפרשו מיני'. ואני נפשי הצלתי ישמע חכם ויוסיף לקח. עכ"ל הרב פר"ח:

וכן הפר"ת סקכ"ט הזהיר ג"כ מאד ומשיג על הרמ"א ז"ל בענין התולעים הגדלים בגבינה היכי שפירשו קצת. וז"ל כל דברי הרמ"א בכאן הסבו עיניך מנגדו שדברים הללו אינם אלא היפוך האמת ואין לחוש לאומרם כי שגגה הם והדברים ברורים כשמש שכל הרמש הרומש אוסר רחמנא בכל אופן שיתהוו. וזה דבר ברור כשמש בחצי השמים לטוהר עכ"ל:

והכרו"פ סוס"י זה השיג על הפר"ח במה שהפריז על מדה לדבר סרה על המתירין תולעים הגדילין בגבינה אחר שפירשו והם הג"א ואו"ה שכתבו בשם ראבי"ה דלא נאסר פרוש אלא בדבר גדולי קרקע כמו פירות וכדומה. אבל בשר דגים וגבינה אין בו כלל משום שרץ אפי' פירשו:

וחרב הפר"ח האריך להשיג נגד הג"א ואו"ה כאלו טעו בדברי הראבי"ה כו' ח"ו לומר על גדולי חיקרי לב ובפרט או"ה שמפיו אנו חיים ממש בהוראות איסור והיתר שהי' כותב ופוסק דברים בלתי ברור לי'. ומאריך שם והביא ראי' מגמ' לדברי ראבי"ה ע"ש וסיים וז"ל. ודאי בעל נפש יחמיר כי הרבה רבוותא מחמירין אבל אין למחות ביד המקילין כי יש להם על מי שיסמכו הראבי"ה וסייעתו ויש"ש. וכדאי הם לסמוך עליהם עכ"פ בשעת הדחק (וע' כ"ז בס' ב"י שהביאם):

יז (מח) שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא. וכן מותר להאכיל לחולה נכפה ר"ל מאכל שיש בו שרץ אם הרפואה ידועה או עפ"י מומחה אפי' הוא עובד כוכבים וכל כיוצא בזו. אם הרפואה בדוקה מותר ואם אינו ידועה ובדוקה אסור. ואם ביטלה העובד כוכבים בס' שרי אפי' באיסור תורה ולא שייך אין מבטלין איסור כיון שהעובד כוכבים ביטלו. מ"מ אדם בריא יזהר מזה (כה"ג) וי"א דלשרוף לכתחלה וליתן לבריא לאכול הוא דאסור דהוי כמבטל איסור לכתחלה אבל שרץ שרוף כבר אף לבריא שרי (מש"ז סקכ"ג בשם המנ"י שכתב בשם המרדכי ויש"ש ואו"ה וע"ש). ולרפואה שרי אפי' רופא עובד כוכבים אומר שאם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן. או אפי' אינו אומר שיסתכן ודאי רק שאומר שאפשר שיסתכן נותנין לו שאנו חוששין שמא יכבד החולי ושמא יסתכן (וע' באו"ח סי' תרמ"ח מדינים אלו):

כתב בתשו' חוו"י סי' ק"כ. רפואה לבעלי ירקון לבלוע ח' כינים של ראשו ואסור משום דאין רפואה זו בדוקה וע"ש. גם מה שנותנין לחולי הנק' דע"ר ר"ל ובלשונם ציחאטקע שומן של כלבים או בני מעיו או בשר חזיר. צריך לחקור אצל רופאים מומחין אם הוא רפואה בדוקה כי שמעתי אומרים דאדרבא הוא מזיק לחולי זה ר"ל ושומר נפשו ירחק מזה. השואף דבר איסור דרך נחיריו פטור אף שנהנה בכזית מאחר שאין דרך אכילתו בכך (לק"ה סי' לה):

מט דבר הנעשה לחזותא וצבע. אם הוא איסור דרבנן מותר ובטלי ובאיסור דאורייתא מאיסורי הנאה לא בטל דהוי כממשו של איסור (חכ"א כמ"ג בשם הפר"ח סי' ק"ב וצ"ע). וביד אפרים התיר ליתן ביין או במע"ד את הקרו"ק שקורין הויזין בלאזין והוא שלפוחית של דג הנקרא הויזין והוא דג טמא ומייבשין את השלפוחית ונותנין לתוך המשקה וטבעו להשקיע השמרים ולהצליל המשקה. ולכאורה הוא תמוה דהא הוי חשוב כמבושל. ואף שבטל הא אין מבטלין איסור לכתחלה. אבל מ"מ יש כמה צדדים להתיר. חדא שע"י היבוש נפק מתורת אוכל וכמשית"ל גבי קיבה. ואף שמבואר שם שאין לעשות לכתחלה כיון שאינם ראוים בפ"ע רק הטעם והוא בטל בס' אין להחמיר אפי' מדרבנן. ועוד דציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן אפי' ע"י כבוש ואינו אסור כ"א כדי קליפה וכיון דא"א בשום פעם לבא לידי נ"ט הוי ככלי שאין דרכו להשתמש אלא בשפע ונבלע בו איסור מועט שמותר להשתמש. וגם כי אולי אין דרכו להיות נכבש. וגם מצטרף דעת רש"י והגהת מיימוני דאין כבוש אלא בחומץ וציר. וגם אין הכוונה לבטלו רק להוריד השמרים ולהצליל המשקה והיתר גמור הוא (יד"א בשם תשו' נו"ב סי' כ"ו):

נ ובתשו' תפארת צבי חי"ד סי' ע"ו כתב תולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעין בהם משקה מותר. מטעם דכשנתייבש הוי כעץ בעלמא. ולמד זה ג"כ מדין קיבה (וע' פ"ת לקמן סי' פ"ז ס"ק מ"ט) ולפי"ז נ"ל דמותר לצבוע יין בגרמזיי' שקורין צערווי"ץ והם ג"כ מיני זבובים אדומים ומכתשין אותם הדק היטיב עד שנעשה כעפר בעלמא ונותנין אותו לתוך היין לצבע. ואף דזבובים גמורים הם ואסורים דאורייתא מ"מ בטלים בס'. ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה הא אין כוונתו לבטל רק לתקן מראה היין. וע"ל סי' צ"ט סט"ז ובמס' נדה ד' נ"ו ע"א):

תוכן העניינים

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה