אור ברסלב
הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב הלכות מליחה › סימן פג

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ

הלכות מליחה · סימן פג

סימן פב

דין סימני דגים ודגים מלוחים ובו כ' סעיפים ובש"ע י' סעיפים

א (א) סימני דגים מפורשים בתורה. כל שיש לו סנפיר וקשקשת הוא דג טהור. וסנפיר הוא ששט בו. וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו. ודוקא שהן נקלפים ביד או בכלי או אפי' ע"י שריי' במי אפר שקורין לויג או ע"י איזו פעולה שיהי' מקרי קשקשים ודג טהור הוא. אבל אם א"א לקלפן מעור הדג בשום אופן לא מקרי קשקשת (רמ"א). ודג שבא לפנינו עם קשקשין צריך לבדוק אם הם נקלפים. אף דרוב דגים שיש להם קשקשין המה נקלפין מ"מ כיון דאיכא לברורי מבררינן (ועי' פ"ת ס"ק א'):

ב דג שבקצת מקומות הורגלו בו לאסור ובקצת מקומות נוהגין בו היתר. אם אין לו קשקשים ומה שנוהגין בו היתר אינו אלא מפני שמקובלים שם שמשירן במים. אסור לאכלו במקום האסור על סמך מקום ההיתר להי"א דלעיל סי' פ"ב ס"ק ח'. דכיון שאין קשקשין לפנינו אפשר שיהיו מינין טמאין דומין לאלו ולכן נהגו באותן מקומות בו איסור. אבל אם יש לו קשקשין לא שייך לומר שנהגו איסור מפני דג טמא הדומה לו שיש לו קשקשין אלא שאין נקלפים מן העור כלל. דזהו דבר שאין שכיח כלל ולא חיישינן לזה. רק אמרינן שמא שנהגו בו איסור מקדם מפני שלא היו יודעים שקשקשיו נקלפים וא"כ אפי' לדעת האוסר לעיל מתיר כאן (שם בפ"ת ועי' עוד שם בדג שקורין שטירל או טיק):

ג ואפי' אין לו עתה ועתיד לגדלם לאח"ז. או שהיו לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה מותר (ב"י ב' רמב"ם ורי"ף ור"ן). ואפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' מותר. ודוקא כשעומד במקום מיוחד שהוא תחת לחיו או זנבו או תחת סנפיריו. דאל"ה אין להתיר בקשקשת א' (רמ"א ב' הטור ורמב"ן) וטוב להחמיר. דחיישינן שמא נשר קליפת קשקשת ממקום אחר ונדבק בדג זה. משא"כ בהרבה קשקשים אף שאין במקומות אלו מותר דלא חיישינן בהרבה שנדבקו בדג זה. וכ"מ לשון הרא"ש (ועי' בש"ך ס"ק א'):

ב (ד) יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם ניכרים ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים מותר. וה"ה אם העמיד הדג נגד השמש ורואה בו קשקשים מותר (ש"ס). וכתב המש"ז ס"ק א' בשם הבה"י יש מין דג שמכוסה בעור א' דק מאד ותחת אותו העור יש חדרים קטנים ובכל א' מהחדרים יש קשקשת א' והתירו הבה"י וחכמי ווילנא והבל"י אות ב' ג"כ הביאו (ועי' צ"צ לאדמו"ר סי' ס"א לענין דג הנקרא שאשרע):

(א) (ה) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת א"צ לחזור אחר סנפיר. מצא לו סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת (ועי' ט"ז ס"ק ד'):

ד (ו) מצא חתיכות דגים ויש באחד מהם קשקשת. אם החתיכות דומות במראה ומתאימות זל"ז כולן מותרות. דחזקה מדג א' באו (ועי' ט"ז וש"ך). ואם אינם מתאימות. את שנמצאו בהן קשקשים מותרות והשאר אסורות ואפי' כולן מלוחות יחד אפ"ה לא נאסרו החתיכות הכשרות מהאחרות. משום דציר דגים מדרבנן (וכמש"ל סי' ע') ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד. אבל שאר חתיכות אסורות. דגוף החתיכה הוא איסור דאורייתא ולא שרינן מספיקא דספיקא דאורייתא לחומרא (ועי' ש"ך ס"ק ה'):

ז וה"ה אם נמצא שם כשהן מלוחים דג שיש לו ראש רחב ושדרה שהוא סימן דג טהור (ודוקא תרתי בעינן) שהטמא ראשו חד ואין לו שדרה. מותר לאכלו דודאי הי' לו קשקשים קודם מליחה ונשרו או ניטלו בעת תיקונם. אבל אם הדג שלם בפנינו ועדיין לא נמלח ואין אנו רואים בו קשקשים אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג זה ולומר שהיו בו קשקשים ונשרו אחר עלייתו מהמים (רמ"א). וי"א דאפי' בחתיכות דוקא שיש קצת חתיכות עם קשקשים ומקצתו בלא קשקשים. אמרינן מדהני טהורים הני נמי בצירוף ראש ושדרה טהורים. וזה אפי' באינם מתאימות. אבל כל שאין בהם כלל עם קשקשים אין לסמוך אראש ושדרה (ועי' ש"ך ס"ק ו'):

ה (ח) ציר דגים טמאים אסור מדרבנן וכמש"ל סי' ע'. לפיכך אסור לקנות מהנכרים דגים מלוחים טהורים שמונחים עם הטמאים בכלי א' שמא נמלחו יחד (רמ"א וש"פ) אא"כ יש ס' בטהורים נגד הטמאים. דאז לא מחזקינן איסורא לומר דמתחלה היו יותר טמאים וניטל מהם כיון דלא הוי אלא מדרבנן (כו"פ). וכן נוהגים שלא לקנותן אפי' אם רואים רק שמונחים עם הטמאים המלוחים בערבוב על השולחן שמוכרים אותם. ודוקא אם מונחים עם ודאי טמאים אבל אי לא ידעינן שהן טמאים אלא שאין אוכלין אותן משום ספיקא שאינו מכיר בהם סימני טהרה. מותרים דהוי ס"ס (ועי' פ"ת ס"ק ד' ב' ס' תפל"מ). וי"א דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דהוי איסור דאורייתא לעולם בטל בס' (חכ"א בשם ת"ח ועי"ש) ולא חיישינן שמא מתחלה היו יותר:

ט ומ"מ נוהגין לקנות אף לכתחלה הערינג ומארקאדעם אפי' אם מונחים עם טמאים בחביות א'. משום דאין דרך למלחם יחד עם דגים טמאים. כי הדרך שמביאים אותן ממרחקים בחביתות המיוחדים להם לבדן. ובודאי לאחר ימים רבים ממליחתם שוב הניחו אלו אצלם. ואמרינן דאחר שפלטו כל צירן עירבם יחד. ואע"ג דקי"ל דאפי' לאחר שיעור מליחה נחשב רותח. מ"מ ציר דגים שמועט הוא מכיון ששהו שיעור מליחה כבר פלטו כל צירן ובפרט דציר דגים אינו אלא מדרבנן (ש"ך ס"ק ז'). ואפי' בשאר דגים אין להחמיר ולפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים דאחזוקי איסורי לא מחזיקינן ואמרינן מהיכא תיתי יהי' כאן איסור (ועי' שפ"ד ס"ק י"א):

י בד"א שמצאן כך מונחים במלחן. אבל אם מצאן שהדגים טמאים שרויים במים עם הטהורים. אפי' בהערינג יש לאסור שהרי עינינו רואות שמי הציר שלהן עזים וחזקים ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיב רותח. אבל אין חוששין שמא נשרו כ"ז שאין אנו רואים. אעפ"י שראינו בבית נכרי ששורה אותם לפעמים. כיון שאינו רואה אלו ששרו אין להחמיר דאימר אקראי בעלמא הוא (רמ"א ועי' ש"ך ס"ק י"ג וחכ"א):

י"א) וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד שכבר קנאן יש להתיר בכל ענין בין בשאר דגים בין בהערינג בין מלוחין בין שרוים. דכיון דציר דגים דרבנן אמרינן שמא לא נמלחו יחד ואין חוששין בדיעבד לבליעתן זמ"ז דאמרינן שכבר פלטו כל צירן קודם שנמלחו יחד. ודוקא שידוע בודאי שלא נכבשו ביחד מעל"ע שזהו שיעור כבישה לאסור מה"ת. אבל אם מסופק שמא נכבשו מעל"ע קי"ל כבוש כמבושל והוי ספיקא דאורייתא ואפי' אי לית בהו שמנונית כלל מ"מ ע"י הכבישה יוצא עיקר הלחלוחית (ועי' חכ"א). ודוקא ספק כבוש מעל"ע. הא ספק כשיעור על האש וירתיח אין להחמיר בדין זה דבטל הוא במים ולא מיקרי דבר חריף. ואם שרה בציר ממש וספק כשיעור על האש צ"ע אי כבוש כשיעור על האש בדבר חריף אם הוא ד"ת או דרבנן ונ"מ לענין ספיקא (ועי' בה"ט ס"ק י' ובשפ"ד ס"ק י"ד ועי"ל סי' ק"ה):

יב ואפי' לא נכבשו יחד דמותרים. דוקא דלית בהו שמנונית אבל אם יש בהם שמנונית אסור מה"ת. דכיון שיש בהו שמנונית בודאי אע"ג דספיקא שמא לא נכבשו יחד אפ"ה אסורים דהוי ספיקא דאורייתא. אבל אם יש בהם ספק שמא אין בהם שמנונית הו"ל ס"ס שמא אין בהם שמנונית ושמא לא נמלחו יחד. וסתם דגים אין בהם שמנונית (רמ"א). ואף דאסורים מדרבנן אפי' אין בהם שמנונית מ"מ מותרים כיון שיש בהם ס"ס (ועי' ש"ך בכללי ס"ס ועי' פ"ת ס"ק ה'). ודוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור (ט"ז וש"ך):

יג ואם הדגים מלוחים יבשים מותר בכ"ע מאחר דהטמאים גם כן יבשים. דמסתמא מלחן כאו"א לבדו שכ דרכם שתולין אותם ומפרידם זמ"ז כדי שתשלוט בהם הרוח והחמה ויאייבשו שם מהר. ובזה יש מקומות נוהגין בו היתר לכתחלה ויש מקומות שגם בזה אין קונין לכתחלה אם מונחים ביניהם והיכי דנהיג נהיג:

יד) נכרי שהביא חבית מלאה דגים ואינו ידוע אם טמאין אם טהורים ובדקו א' מהם ונמצא בו קשקשת בענין שהוא בודאי קבוע בגופו שאין לחוש שמא נדבק בו ממקום אחר. אזי כל הדגים שבחבית שהן מאותו המין מותרים. ועכ"פ צריך לבדוק כל החביתות שיהיו כולם ממין זה (חכ"א ועי"ש):

ו (טו) נכרי שהביא חבית מלאה מציר דגים. אם כולכית אחת שוטטת בו מותר. שזה סימן שהוא מדגים טהורים ואם לאו אסור. וה"מ דסגי בכולכית א' בחבית סתומה אבל בחבית פתוחה אינו נתרת בפחות משנים אבל באחת חיישינן שמא אתי מעלמא. ופי' כולכית יש בו מחלוקת רש"י ורמב"ם דרש"י מפרש דכולכית הוא מין דג טמא הנוצר מאליו בציר דגים טהורים והלכך בפתוחות אינו ניתר אלא בשתים חיים דוקא. דבאחת יש לחוש שמא מעלמא בא. ובשנים מתים נמי אסור דאמרינן מש"ה מתו מפני שאינו דרך גידולו דמעלמא באו. מיהו בב' חיים כל החבית פתוחות מותרים ע"י חבית זו. ובחבית סתומה סגי בכולכית אחת חי דלא חיישינן שמא דרך מקרה נפל שמה כיון שהיא סתומה. ודעת רמב"ם שכולכית הוא שם דג כולל לטהור ולטמא וכולכית דהיינו דג טהור היו נותנין בציר לסימן לידע שהציר מדגים טהורים היא לפיכך אם החביות כולם פתוחות כחבית אחת חשיבי דאדם עשוי ליקח מזו וליתן לזו וכמעורבת דמי ולכן אם נמצא כולכית באחת מהן הוי סימן לכולם וכולם מותרים. משא"כ בסתומות בעינן ש' כולכית בכ"א כולכית א' כדי שיתחזק בתרי ואז כולן מותרות. וכתב הש"ך ס"ק י"ט לדידן ודאי אין לסמוך להתיר ציר ע"י דג טמא חי משוטט בו כפירש"י שאין אנו מכירין אותו מין כולכית שדרכו לגדל בציר טהורים וע"כ אין היתר אלא א"כ חתיכת דג טהור בתוכו כמ"ש הרמב"ם ורשב"א ז"ל דכולכית היינו דג טהור (ועי' שפ"ד). והפר"ח כתב ולענין דינא בפתוחות בעינן ב' דגים טהורים להתיר אף החבית עצמו ואז כל החביות מותרים דכתערובות דמי וכמש"ל. ובסתומות אפי' בכולכית א' שרי אך רק אותן שנמצאו בהן הכולכית מותרות והשאר אסורות וכן עיקר ע"כ. (ועי' בס' ב"י):

ט"ז והא דשרי ע"י כולכית ה"מ כשאין בציר דג או חתיכה שאין בו קשקשים או ראש רחב ושדרה וכמש"ל ס"ז. אבל אם יש בהן דגים או חתיכה שאין בהם קשקשים ואין לו ראש רחב ושדרה הכל אסור. והיינו הדגים שאין נכרים שהן טהורים והציר. אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים ואין לאסרם משום דשמא בלעו ע"י כבוש מעל"ע וספק כבוש נמי אסורים די"ל דהוי ס"ס ספק שמא החתיכות אחרות נמי טהורות ושמא לא נשרו מעל"ע (ועי' שפ"ד ס"ק כ"ג):

ז (יז) קרבי דגים והם המעיים ושמנונית התלוים בשלפוחית ושלפוחית בטהורים ראשו א' חד וא' כד ועוברי דגים והם ביצי דקים שקורין רויגין (ומבואר לקמן סי"ט) אינם ניקחים אלא מן המומחה ובקי בסימנים. והיינו אם הם שלמים ואז הם ניכרים בסימניהן דהיינו בשלפוחית שקורין בלא"ס. אם היו שני ראשיהם כדים או חדים טמאים. אעפ"י שהמוכר ישראל ומוחזק בכשרות ואומר מדג פלוני הם אינו נאמן שמכחיש הוא את התורה (ועי' ט"ז ס"ק י' וש"ך ס"ק כ"ד ובשפ"ד שם). ואם א' כד וא' חד אם המוכר הוא ישראל ומוחזק בכשרות נאמן אפי' אינו אומר כלום ואם אינו מוחזק בכשרות אם אמר אני מלחתים נאמן כיון דשלמים הם וכ"ש אם אומר מדג פלוני וטהור הוא ואם המוכר נכרי לא מהני כשאומר אני מלחתים אא"כ אומר מדג פלוני הוא ואנו מכירין אותו הדג וישראל חשוד דינו כעובד כוכבים דאף בשלמים אינו נאמן אא"כ שאנו מכירים אותו הדג ואומר אני מלחתים מאותו הדג (ועי' מש"ז ס"ק ט'):

יח וכ"ז כשהן שלמים אבל אם הם נימוחין אף בישראל שאינו חשוד רק שהוא אינו מוחזק בכשרות אף אם אומר מדג פלוני מלחתים וטהור הוא אינו נאמן דכיון שנימוחים אין סומכין על עדות לבד. אא"כ אומר לו ישראל המוכרן אני מלחתים והוצאתי מדג פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור. ואם הי' אדם שהוחזק בכשרות ובודאי נזהר מכל טעות אף אם אומר סתם טהורים נאמן בין בקרבי דגים בין בבצי דגים בין בשלמים בין בנימוחין. ובלבד שיודע ודאי ואומר שהי' ראש א' כד וראש א' חד וכמשית"ל סי"ז (ועי' ש"ך ס"ק כ"ו ב' הפוסקים):

ח (יט) ביצי דגים שקורין רויגין אם היו שני ראשיהם כדים (ר"ל עגולים ועבים ככדים) או חדים טמאים כדלעיל בקרבי דגים). א' כד וא' חד שואל לישראל המוכר אם אומר אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אוכל על פיו ואם אמר סתם טהורים הם אינו נאמן אא"כ שהי' אדם שהוחזק בכשרות בד"א כשהיו אדומים אבל השחורים יש לאסור בכל גוונא וכן ראוי להורות (ועי' שפ"ד ס"ק כ"ז):

ט י (כ) דג טהור שנמצא במעי דג טמא אפי' לא ראינו שבלעו אפ"ה ודאי בלעו ואמרינן דג עייל דג נפיק. בין שנמצא דרך בית הריעי בין שנמצא דרך בית הבליעה בין שיצא לחוץ טהור (ועי' בה"ט ס"ק כ"ב). דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור מיהו בנמצא שיצא לחוץ שרי. דחשיב כמעוכל והוי כעפרא בעלמא (ש"ך ועי' ט"ז):

תוכן העניינים

הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה