הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ
הלכות מליחה · סימן פא
דברים היוצאים מן החי ובו ל"ב סעיפים ובש"ע ט' סעיפים.
א (א) חלב מבהמה וחיה טמאה וצירה אסורין כבשרן (וע' בשפ"ד אי הוי דאורייתא או דרבנן והנ"מ לדידן). ומי רגלים שלהן יש אוסרים שהיוצא מטמא טמא. ויש מתירין דס"ל שאינן באין מגופה רק ממה שהכניסה לגופה. וכתב הש"ך דמ"מ מי רגלים דחמור כיון דעכירי המה אסירי אפי' לחולה אם אין בו סכנה דלא כב"ח. ובהלכות קטנות כתב דשתיית חלב של האתון הוי רפואה אמיתית לחולי האומה שמעורב עמו ג"כ חולת צרת הלב. ולפי שהחולי הזה הוא מסוכן מותר לשתות. ומי רגלי אדם מותר מצד הדין ואסור משום בל תשקצו (וע' בה"ט סק"א ב' ופ"ת סק"ב):
ב חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור שמערבים בו חלב טמא (וע"ל סי' קט"ו). לפיכך אם הי' חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ. אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו וישראל אפי' קטן וקטנה יושב כשהעובד כוכבים מתחיל לחלוב ורואה שאין בכלי שום חלב מתחלה אע"פ שלא ראה עד סוף חליבה מותר. וא"ל אסור אפי' דיעבד ל"ש חלבו לצורכו או לצורך ישראל. ובלבד שיהיו בני ט' שנה (ועש"ך סקי"ב בשם הת"ח וט"ז סק"ה):
ג הי' לו דבר טמא בעדרו אעפ"י שישראל רואה תחלת החליבה ואח"כ הולך ויושב בחוץ אסור אא"כ שיהי' ישראל שבחוץ יכול לראותו כשהוא עומד אעפ"י שאינו יכול לראותו כשהוא יושב. שירא שמא יעמוד ויראהו. וה"ה אם ישראל יוצא ונכנס מותר מהאי טעמא (ס' ב"י):
ד וכ"ז בחולב לצורך ישראל ויודע שחלב טמא אסור לישראל. אבל החולב לצורך עצמו צריך לראות ממש בשעה שהוא חולב שלא יערב בו דבר טמא כיון שיש דבר טמא בעדרו ונהגו להחמיר אפי' אין דבר טמא בעדרו וחולב לצורך ישראל שלא יחליב בכלי שדרכו של עובד כוכבים לחלוב בו. שמא נשארו בו צחצוחי חלב של עובד כוכבים. ומיהו בדיעבד אין לחוש לכ"ז (וע' רמ"א וש"ך סק"ח):
ה וכל הא דאמרן היינו בחולב בבית נכרי או אפי' בביתו של ישראל אלא שביתו של נכרי מפסיק, אבל שפחות שחולבות בהמות ישראל בבית ישראל או בדיר שלהם ואפי' ברפת שאחורי הבית (ש"ך סק"י) ואין לחוש לדבר טמא. מותר אפי' לכתחלה להניח אותן לחלוב אעפ"י שאין שם ישראל כלל. דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא (רמ"א). וכ"ז שאין בית נכרי מפסיק אבל אם בית נכרי מפסיק. דנו כאלו חולבת בבית נכרים וצריך דוקא שיהי' ישראל עכ"פ יושב מבחוץ (שם). והש"ך סקי"א כתב בשם הד"מ ות"ח דגם בכה"ג מותר בדיעבד למהרא"י וכ"ד מהרש"ל ע"ש:
ו חלב של נכרים אוסרת כלים שנתבשלה בהם או שנכבשו בהם מעל"ע כשאר איסור (ט"ז בשם או"ה ולא דמי לבכולי עובד כוכבים דהכא גזרו בי' משום חשש איסור דאורייתא). וה"ה אם נפל החלב הזה בהיתר צריך ס' כנגד חלב האיסור אעפ"י שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא (ולענין ס"ס נתבאר לקמן סי' ק"י סכ"ב). וכן גבינותיהן. אבל החמאה שלהם אפי' במקום שנהגו בו איסור אינה אוסרת הכלים שנתבשל בה ולא תערובות שלה שאם נתערב ברוב היתר הכל שרי (רמ"א בשם מהרי"ל ואו"ה):
ז סתם חלב של נכרים שנאסרו אינו מועיל אם יעשו אח"כ מהם גבינה או חמאה אלא נשארת באיסורה וכל מה שנעשה ממנה אסורה. ודוקא בסתם חלב אבל כשאנו יודעים שדעת הנכרי הי' לעשות גבינות מחלב זה מותר בדיעבד לעשות אח"כ ממנו גבינות. כי דבר טמא אינו עומד. ובודאי לא עירב בו הנכרי דבר טמא (רמ"א). והט"ז וכה"ג ושל"ה והרשד"ם חולקין ואומרים שאין לסמוך על הגה"ה זו אלא אפי' דיעבד יש לאוסרה אא"כ שהישראל יראה החליבה והעשיי' מתחלה ועד סוף וכתבו שכן אנו נוהגין (וע' בס' ב"י בתק"ה).
ח גבינות העובדי כוכבים אסורים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת שחיטתן שהיא נבלה. אבל משום בב"ח אין איסור דאורייתא דצונן הוא ואע"ג דמעמיד אין איסור אלא מדרבנן. משא"כ בעור קיבת נבלה הוא איסור דאורייתא ומעמיד אפי' באלף לא בטל (ט"ז סי' קט"ו ס"ק ט'). ואפי' העמידוה בעשבים אסורה שכבר גזרו על כל גבינות עובד כוכבים משום דלא פלוג רבנן (ש"ך). וכן המנהג ואין לפרוץ גדר אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים והיינו בידוע שהעמיד בעשבים (וע' ברמ"א ס"ב). ואם ישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה מותר. וכן המנהג (ועש"ך וכה"ג חולק עליו וע' בס' ב"י שם):
ט מי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של נכרים ולקח חלב זה והעמיד בו חלב אחר. מותר ליקח חלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב כשר ולאוכלו. דלאחר ג"פ כבר כלה חלב של עובד כוכבים (ועט"ז סקי"ד). כתב הפר"ח היהודים המביאים גבינות בירושלים מצפת תוב"ב אשר הולכים לשם לעשות הגבינות ואינם יכולים לראות כל החליבה לפי שהעדר הוא גדול מאד מהלך ד' וה' שעות. מסיק להלכה אם העובדי כוכבים בעלי העדר הם עצמן עושין הגבינות לצרכן למכור לישראל והיהודים משימין הקיבה בתוך החלב. אף שהעדר גדול מאד ויש דבר טמא בעדרו. כיון שהיהודים משימין הקיבה בתוך החלב יש להתיר בפשיטות עפ"י סברת התוס' שכתבו שאין הנכרים שוטים לערב חלב טמא דיודעין שאינו ניקפא. בגבינות שעושין לצרכן. אבל אם היהודים ההולכים לשם עושין הגבינות לעצמן אם יש דבר טמא בעדר אף שיש שם הרבה יהודים שמסבבים על הנכרים ההולכים אין בידי להתיר. ואף שאין דבר טמא בעדר אין להתיר לכתחלה משום שמא ישלח א' מהם לאיזו כפר שהוא סמוך לעדר להביא חלב טמא משם. וגם לזה יעמידו צופה ומצי לאישתמוטי שלא יראה איזו יהודי. ומפני שהוא מועט הוא ניקפה מעט ומש"ה לא מהני אף שהיהודים משימין הקיבה בתוך החלב. לפיכך לכתחלה יש לאסור בכל גוונא אף שאין דבר טמא בעדרו. ובדיעבד שרי בכל גוונא אף שיש דבר טמא בעדר וע"ש. ולפי מש"ל ס"ז בשם הט"ז ודעמו אין להתיר אפי' דיעבד אפי' אם עושין הגבינות לצרכן. אלא שכתב הבל"י דבהפ"מ ודוחק יש לסמוך בדיעבד אמ"ש הרמ"א בהגה"ה שם (וע' בס' ב"י בתק"ה). וע"ל סי"ב:
י גבינות שבאו ע"י עובדי כוכבים וכתב הישראל מודיע מנינה ומשקלם. ובשעת החשבון לא עלה משקלם מדוקדק. ואומרים כי זהו דרך הגבינות להתנגב ולחסור במשקל מחמת הניגוב. דעת מהרי"ט סי' י"ב דאסורים. ולא משום שהכתב אינו מקוים בחותמיו וחיישינן למי שהמיר דתו שזייף לו הכתב. שכל החתומים על הכתיבה ידועים הם אצלינו אעפ"י שאין עידי הקיום עליו חזקה דהעובד כוכבים לא מרע נפשי' לבקש לזייף. וגם לא משום חשש שמא מכר מהם במקום אחר והחליף באחרים. דאלו מכר מהם במקום א' היו לוקחים ממנו הכתב. אלא מטעם דחיישינן שמא החליף בשלו כדי להרויח מה שחסר במשקל וסימן אין כאן כל עיקר. והחליט שאפי' היו בגבינות אלו הסימן שעושין בהן בחתיכות עץ אין לסמוך על אותו סימן כלל. ומי שהורה להתיר ע"י סימן זה היינו כשעושה הסימן עומד שם ורואהו אחד עשית הגבינות וע"ש שהאריך בזה לאסור ואין לסמוך על שדרך הגבינות להתנגב:
יא) עוד שם בדבר השאלה שנשאל בגבינות ששלח ראובן לשמעון ע"י עובד כוכבים מונחות תוך הכיס הא' שהי' חתום בחותמו של ראובן כמו שיעיד כתב יד וחתימת ראובן שהביא העובד כוכבים לשמעון שהי' כותב לו משליחות הגבינות תוך השק חתום. וחתימת אותו הכתב היתה מכוונת עם שאר חתימת יד של ראובן שהי' כותב לו פעמים רבות. אכן בעת קבלת השק הביט וראה שמעון שהחותם שהי' עפ"י השק הי' מקולקל באופן שלא היו האותיות ניכרות. העלה להתיר הגבינות הנזכר באכילה מכמה טעמים ע"ש. דכל שנמסר הכיס צרור וחתום ביד העובד כוכבים כמו שבא העדות בכתב ראובן. ודאי לא טריח העובד כוכבים לזיופי ולא מרע נפשי' כ"ז שאין לו ריוח בחילוף ההוא. ויש לתלות קלקול החותם בטלטול הדרך ולחששות רחוקות לא חיישינן ואחזוקי איסור לא מחזיקין. דאם ניחוש שמכרן לישראל הו"ל לישראל ליקח ממנו הכתב יד של ראובן וכשהי' נוטלו הי' רואה שהוא גזל בידו והי' מתרחק ממנו ולא הי' נוטלן כי בדילי אינשי מגזל גמור כזה ע"ש שהאריך למעניתו בהיתר הגבינות ההם (לק"ה בשם מהר"ם די בוטין וע"ל סי' ס"ז ס"א וע' ב"י בתק"ה):
יב החמאה של עובד כוכבים אין מוחין לאנשי המקום שנהגו בו היתר דלא גזרו חז"ל על החמאה דחלב טמא אינו עומד להיות חמאה. משא"כ בגבינה ניהו דחלב טמא אינו עומד להיות גבינה אבל עור קיבת נבלה מעמיד ואוסרת. ואם רוב בני המקום נוהגים איסור אין לשנות ובמקום שאין מנהג. אם בישלה עד שהלכו ציחצוחי החלב מותרת ואף לכתחלה מותר לבשלה כדי שילכו ציחצוחי החלב ואין זה כמבטל איסור לכתחלה דשמא אין כאן איסור כלל. ועוד דאין כונתו לבטלו רק שילכו לה הציחצוחי חלב (ש"ך סקכ"ח). ואם הולך ממקום שאין אוכלים אותה למקום שאוכלים אותה אוכל שם עמהם אעפ"י שדעתו לחזור. אבל אסור להביאם עמו ולאכלה במקום שנוהגין בו איסור אם לא שיש בה היכר שהיא ממקומות המותרים שנעשו בהכשר ישראל העומד בשעת חליבה. וההולך ממקום שנהגו בו היתר למקום שנהגו בו איסור נמי אסורה דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור והכי נהוג (רמ"א סי' קט"ו בשם תשו' מהרי"ל וע' ט"ז סקי"ד):
ב (יג) חלב בהמה וחיה טריפה דהיינו שנטרפה באיזו טריפות המבואר לעיל בהלכות טריפות אסורים כבשרה. וה"ה צירה הבא ע"י כבוש ומליחה משא"כ בלא כבוש ומליחה אינו אוסר (וע' בס' ב"י בעפ"ז). ואם נעשו גבינות מחלב בהמה שנמצאת טריפה. אם הוא טריפות שאפשר לומר שאירע לה עתה סמוך לשחיטה. כגון ניקב קרום של מוח או שאר ריעותא ולא הוגלד פי המכה וכיוצא בו מותרת. דאמרינן השתא הוא דנטרפה. ואם הוגלד פי המכה בידוע ששלשה. ימים קודם השחיטה נטרפה וכל הגבינות שנעשו מחלבה שבתוך ג"י אסורות. אבל קודם ג"י אוקמינן אחזקה שלא היתה טריפה וחלבה מותרת (רמ"א וע' בס' ב"י בתק"ה בביאור מחלוקת שבין המחבר ורמ"א. וע' מש"ז סק"ג שהאריך בענין החזקות):
יד וכן אם נטרפה ע"י סרכא אין אוסרים הגבינות אלא מה שנחלב תוך ג"י כמו בהוגלד פי המכה (רמ"א) וכ"ז בספק כגון שנטרפה בסתם סרכא דטריפה מחמת ספק דאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהיתה כשרה וא"כ יש בו ס"ס מש"ה יש להקל בגבינות שנעשו קודם ג"י. (וע' מ"ש לעיל סי' ל"ט סקי"ז). אבל בידוע באיזו זמן נטרפה אסורים הגבינות עד אותו הזמן (וע' מש"ז). וכל הא דאמרינן היינו בטריפות שנעשו זמן מה קודם השחיטה. אבל בטריפות הבא מן הבטן כגון יתיר או חסר או חליף או אופתא כל מה שנעשה מחלבה מעולם אסור (רמ"א ב' או"ה). ובצמקה הריאה צ"ע לענין החלב והגבינות כיון שא"א לומר שצמקה סמוך לשחיטה ממש שא"א שלשעה מועטת הצמוק הריאה וכמ"ש הט"ז לעיל סי' ל"ו ס"ק כ"א (וע' בתשו' ב"א סי' כ"ז). וע"ל סט"ז בשם מש"ז:
טו ואם נתערב החלב של טריפה זו עם שאר חלב הולכים בו אחר שיעור ס' אם יש ששים בטל. ואם יש ס' בהמות בעדר ולא ידעינן בודאי שחלב מן הטריפה הוא יותר מחלב אחת מהאחרות. אמרינן מסתמא הכל חולבין בשוה ויש ס' ומותר אף ביתרת אבר (רמ"א). וה"ה בשאין ס' בהמות בעדר אלא שאנו יודעין שהיו בעדר בהמות משובחות הרבה עד שאפשר שהי' ס' בתערובתן אזלינן לקולא, כיון דמב"מ מה"ת בטל ברוב אלא דרבנן הצריכו ס' ה"ז דומה למב"מ ונשפך דתולין להקל וכמשית"ל סי' צ"ח. אבל אם ידעינן שהטריפה נותנת חלב יותר מהאחת מאחרות הכשרות אסור עד שנדע בודאי שיש ס' (ש"ך), ודוקא בשנתערב החלב. אבל אם לא עירבו החלב יחד אלא עשו מכ"א בפ"ע גבינות ואח"כ נתערבו הגבינות אינם בטלות דהוי חהר"ל ואפי' באלף לא בטל. ואם הוא ספק אם עשו ממנה לבדה אזלינן לקולא דחהר"ל שאינו בטלה הוי מדרבנן וכל ספק דרבנן להקל (ט"ז ס"ק ד'):
טז ואפי' גבינה שאינה ר"ל כמו גבינה לחה או שאינה ר"ל במקום ההוא אפ"ה אסורה אם הי' גבינה שלימה משום דהוי דבר שבמנין. וה"ה אם היא חתוכה אלא שיש בכל חתיכה ר"ל לא בטלה (מש"ז סק"ד) וה"ה חתיכת חמאה גדולה שר"ל או כלי גדול מלא חמאה דלא בטלה. (או"ה ומש"ז שם הביאו). וכ"ז כשנתערבו גבינות אבל אם נתערבו בעודו חלב ואח"כ עשו מן הכל גבינות בטל בס'. והא דאמרינן לעיל סי"ד דבהמה שנטרפה מחמת סירכא שאסור החלב שנחלב תוך ג"י ואפי' בהפ"מ וכדעת הש"ך סק"ט. מיהו אם נחלב תוך ג"י ונתערב ברוב חלב אחר דמה"ת מב"מ בטל ברוב ומדרבנן בעינן ס' הוי כלא נודע הספק עד אח"כ והו"ל ספק בדרבנן ויש להתיר בהפ"מ ע"י ס"ס דספק א' בגופו והב' ע"י תערובות מסיק הש"ך בסי' ק"י דבהפ"מ יש להתיר בלא נודע הספק הא' עד אח"כ (מש"ז ס"ק ה' וע"ש):
יז פרה שנשחטה ונמצאת חסר מרה ונטרפה. החלב מן קודם יב"ח מותר. אע"ג דחסרת אבר דיני כיותרת דדרכו לבא מן הבטן מ"מ הרי יש פוסקים מכשירים לגמרי בחסרת מרה. והחלב מן תוך יב"ח עד ג"י קודם שחיטה אסור מספק. ולכן כל הכלים שנשתמשו בהם אותו החלב. אם בשעה שנמצאת חסרת מרה היו עדיין הכלים ב"י אסורים לעולם. אבל אם היו אז כבר אינו ב"י מותרים אפי' שלא במקום הפסד כלל. אבל החלב תוך ג"י אסור בתורת ודאי ולכן הכלים שנשתמשו בהם מחלב זו אסורים אפי' הם אינם ב"י בעת שנמצאת חסרת המרה (לב"ש סי' ח'):
יח וכן הדין בביצים מתרנגולת שאין לה מרה. רק מה שמותר בבהמה קודם יב"ח מותר בעוף לפעמים גם תוך יב"ח. כגון אי הדרא וטענה אזי הביצים מטעינה ראשונה מותרות ומטעינה שני' עד ג"י אסורים מספק ומה שבתוך ג"י אסורים בתורת ודאי. אבל אם נמצאת יתר מרה אזי החלב אפי' מקודם יב"ח והביצים מכמה טעינות אסורות מספק עד ג"י ובתוך ג"י אסורות ודאי (שם וע"ש). וע' סי' פ"ו:
יט פרה חולבת והיא צולעת באחת מרגליה ובדקוה באותו רגל אם לא ירגישו איזו שבר ואמרו שאין מרגישין שום שבר רק שיש מקום נפוח מבחוץ בעצם הקולית הסמוך לגוף ובודאי בא מחמת הכאה וגם האשה שמכרה הפרה אמרה שהבהמות הכו אותה ואח"ז התחילה להיות צולעת חלבה מותר ולא משום דאמרינן שגרונא נקטא כדלעיל סי' ל"ב סעיף ט"ו כיון שנודע שהוא ע"י הכאה ולא משום שגרונא א"כ יש לחוש שניתק עצם הקולית ממקומו ע"י הכאה. א"נ דלמא נשבר העצם ונקשר יחד דטריפה בסמוך לגוף אפי' הוא שאשי"י. אלא דמ"מ יש להתיר חלבה משום ס"ס ספק אם נשמט הירך א"ל ואת"ל נשמט דלמא לא איעכיל ניבי' וס"ס המתהפכת היא. וכן בהך חששא דלמא נשבר העצם הוי נמי ס"ס שמא לא נשבר ואת"ל נשבר שמא לא יצא לחוץ ובזה לא בעינן שיתהפך. וכיון שיש הפ"מ יש להתיר (פ"ת סי' נ"ה סק"ב ב' תשו' גבע"ש):
כ עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נשחטה האם והוציאו העובר וה"ה נקבה. החלב שלה אסור לשתותה הואיל והיא בא מכלל האברים ויש בה אבר א' האסור וה"ז כחלב טריפה שנתערב בחלב כשרה. ואם יש ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות נגד אותו האבר מותר ואם אין ס' אסור. וה"ה בבן פקוע הבא על הבהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדלעיל סי' י"ג דחלב אותו ולד ג"כ אסור לשתותה (וע' בה"ט שכן דעת הש"ך ולא כב"ח ועמש"ל סי' י"ד ס"ח). וי"א בדין דלעיל דלא מהני ס' דשמא מהאי אבר קטן מתגדל החלב יותר מאבר הגדול (ט"ז. והש"ך בנקה"כ חולק עליו וסובר דהוי ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הפר"ח. וע' פ"ת סי' י"ד סק"ג שהביא הרבה פוסקים דחולקין על הש"ך ופר"ח שהסכימו להתיר החלב אם יש ס' בבהמה נגד האבר האסור דאישתמיטו להו דברי המרדכי בחולין דף תש"י שכתב דלא שייך ביטול אלא בדבר שהי' ניכר בפ"ע ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטל. אמנם בתשו' נו"ב ת' סי' מ"ד כתב דחילוק זה אינו אלא בביטול אשר מתורת רוב אתינן עלה. אבל בדבר הבטל בס' דטעם ביטולו הוא מפני שאז אין הטעם נרגש לא שייך חילוק המרדכי. ודעת התב"ש כדעת הט"ז וכמש"ל סי' י"ד ס"ח וע"ש):
כא וכ"ז באבר המחובר וכנ"ל. אבל אבר המדולדל בבהמה דאסרינן לי' לעיל סי' נ"ה סל"ג. מותר לגמוע חלבה דאם נאסר חלבה הוי כתרי חומרא דסתרי אהדדי דהא מה"ט אסרינן אבר המדולדל דהוי כחתוך וא"כ איך נאסר החלב בשביל זה האבר. וכן בתרנגולת הביצים מותרות וכמש"ל סי' נ"ה סי' ל"ד וע' פ"ת שם סקי"ב וע' מ"ש עוד שם:
כב לפעמים גם החלב מבהמה כשרה אסורה למפרע. כגון שנמצא נקב בחצר הכבד ונסרכה בסרכא ועדיין ניכר שהי' נקב רק שרואין אנו שהסרכא סותם. דהבהמה כשרה וכדלעיל סי' מ"א סי"ז מ"מ החלב שנחלב ממנה ג"י קודם שחיטה אסור מספיקא דפלוגתא (לב"ש סי' ו' ז' וכתב וז"ל אף דמילתא דא חדתא היא ולא ראיתי בספרים לדבר מזה לאסור חלב מבהמה כשרה. מ"מ נראה שכן יש להורות. וע' יד"א סי' מ"ט סק"ג). וכן בהמה שנשחטה ונמצא שניטל ממנה כולי' מחמת חולי אפי' לדעת מהרש"ל שהובא בט"ז סי' מ"ד סק"ג דמתיר הבהמה. מ"מ החל אסור. ובזה יש לאסור החלב יב"ח קודם שחיטה (שם וע"ש הטעם). במקומות דשכיחא טריפות כמו כשרות דליכא רובא דכשרות במקום זה. מ"מ אין נמנעים מלאכל חמאה וחלב (וע' בתשו' צ"צ ובתשו' ש"א סי' ס"ד לענין אם מותר לשחוט בהמה ביו"ט במקומות אלו. ושם תמצא טעם לדין הנזכר לעיל):
כז פרה חולבת שיצא ממנה דם עם החלב אסור. והכלים שעמדו בו החלב מעל"ע אסורים. והחמאה שנעשה מזה החלב ימכר לעובד כוכבים באופן שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל. אבל החלב מותר למכור לעובד כוכבים בכל ענין שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל דהא חלב של עובד כוכבים אסור אבל בחמאה יש מקומות שנוהגין בו היתר כדלעיל סי' י"ב. וכן הכלי חרס ימכר אם עמדו בהם מעל"ע (תשו' נ"ש וכן בתשו' חב"י סי' ל"ח פסק לאסור בזה). וטעם לזה משום דקי"ל דמציאות החלב הוא משום דדם נעכר ונעשה חלב וכיון שיש דם בחלב או אדמימות מוכח דעדיין לא לגמרי נשתנה הדם לחלב ע"כ יש לאסור משום דם ממש. ועמ"ש בתשובה נ"צ בזה. והיכא שהחלב בפ"ע הוא נקי וצלול רק שאח"כ נחלב בו קצת דם בפ"ע מדד הבהמה. יש להתיר ע"י ס' ותולין במצוי שהוא דם מכה שנתהוה בכחל אלא דאם אפשר יש לסנן (וע' פ"ת סק"י). ואם אינו יוצא אלא מדד אחת ומן השאר יוצא חלב צלול הרי דהדם כבר נעכר ודאי שיש לתלות הדם באיזו קלקול שיש לה בתוך הדד ומותר. ומ"מ יש לחלבה בפ"ע מפני תערובות הדם שיש בה והשאר מותר. ופשוט. וע' בצ"צ לאדמו"ר סי' נ"ד שמצדד להקל בבהמה שחולבת דם מטעם דבודאי יש ס' נגד הדם. ולשמא לא נעכר הדם לא חיישינן דלא מחזיקין איסורא וע"ש. וע"ע שם בסי' נ"ח מדין בהמה שנטרפה ע"י סרכא מח תוך לגב מה דין החלב. ובסי' נ"ט מדין בהמה בריאה והולכת לרעות בשדות רק שהיתה צולעת מעט מה דין החלב ומצדד להקל וע"ש:
ג ד ה (כד) יאלי דיחמורתא דהיינו כעין ביצי זכר שיחמורת משלכת מרחמה מותרים (והוא מגמרא דבכורות ד' ז'). שלי' שהחמור נוצר בו וכ"ש שלי' של שאר בהמות טמאות מותרים דפרשא בעלמא היא (ג"ז שם ועש"ך). מי רגלי בהמה וחיה הטהורים וחלב ומי חלב שלהם. היינו נסיובי דחלבא מותר. ומימי חלב שלהם דהיינו שלאחר שעושין הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף למעלה והמים שנשארו לבדנה זהו מימי חלב יש מי שאוסר משום אבמ"ה. ואע"ג דכשהיא עם האוכל מותר מ"מ דמי לדם האברים שלא פי' שג"כ דינא הכי. והמנהג להתיר (וע' ט"ז וש"ך ותשו' נ"ץ לענין מימי חלב של בת פקוע):
ו (כה) כשרה שינקה מהטריפה. חלב הנמצא בקיבתה מותרת וכ"ש טריפה שינקה מהכשרה. דחלב המכונס בקיבה פרשא בעלמא הוא. ואפי' בחלב צלול שנמצא בקיבה כשרה שינקה מטריפה מדינא מותר. אבל במדינתינו נוהגין לאסור בחלב צלול. ומיהו אין חוששין שמא ינקה מטמאה או מטריפה והכל מותר כ"ז שלא ידענו בודאי שינקה מהם. ולכתחלה נוהגין איסור להעמיד גבינות מקיבה טריפה שינקה מהכשרה אפי' בקרוש מפני מראית העין דנראה כאוכל טריפות ובדיעבד שכבר העמיד בה או שנתערב בקיבות אחרות מותר להעמיד בה אפי' לכתחלה אפי' בצלול (ש"ד וע' עוד מדינים אלו בסי' פ"ז). כשרה שינקה כל ימיה מן הטריפה אסורה היא עצמה (כמשית"ל סי' ס' ס"ד. וע"ש בבה"ט סק"ג ובפ"ת סק"ב):
כו בשר הפורש מן האדם כשהיא חי י"א שהוא אסור מה"ת וי"א שאסור מדרבנן (ועט"ז וש"ך ופר"ח). ומיהו בשר המת אסור אפי' בהנאה לכ"ע (ועש"ך). ואין חילוק בין מת ישראל למת עובד כוכבים ובכל גוונא אסור (שפ"ד סי' ע"ט סק"ג). ופ"א נפל תינוק ליורה של דבש מע"ד רותח ומת התינוק ביורה. ופסקו בה"י ופר"ח דהדבש מותר דהטעם שיצא מהתינוק הוי נטל"פ (וע' בס' ב"י בתק"ה). אבל מי רגלים דאדם לד"ה מותר. ולפי"ז אם השתין תינוק בקדירה מותר ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור משום בל תשקצו ודוקא בהשתין בקדירה של תבשיל דאינו ניכר הא בפ"ע אסור (ש"ך סק"ג). מיהו לחולה אעפ"י שאין בו סכנה מותר ליתן לו אפי' לכתחלה דכל שעושה לרפואה לית בי' משום בל תשקצו משא"כ מ"ר של בהמה טמאה וכמש"ל ס"א (וע' שפ"ד):
ז (כז) הלב אשה מותר והוא שפירש כגון שחלבתו לתוך כלי או לתוך היד דאשה או דאחר אבל להניק גדול מדדיה או אפי' לחלוב לתוך פיו אפי' אינו נוגע בה אסור וה"ז כיונק מן השרץ דאתי לאחלופי ולהתיר גם מבהמה טמאה. ואפי' לחולה אסור כל שאין בו סכנה. ואם פירש ע"ג הדד נמי אסור (ש"ך ס"ק א') ומכין אותו מכות מרדות על שמרד בדברי סופרים (ב"י ורמ"א):
כח דם אדם הוא להיפוך. כ"ז שלא פירש מותר לבלוע ולכן אם דם יורד משניו מותר למוצצו. אבל אם כבר פירש על הככר אסור דאסור לאחלופי בשאר דם (סי' ס"ו סי' י') אבל מה"ת מותר. אע"ג דכל היוצא מן הטמא טמא ובשר אדם הלא הוא אסור מה"ת מ"מ אינו אלא באיסור עשה וכמש"ל סי' ע"ט ס"ד:
כט חלב נכרית כחלב ישראלית. ומ"מ לא ינוק תינוק ישראל מן נכרית אם אפשר בישראלית. דלא די שמטמטם את הלב לתינוק ומוליד לו טבע רע. אלא שסופו יוצא לתרבות רעה כדאי' בירושלמי ועי"ל סי' קי"ד. וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים אף שמותרים לה מצד רפואה. ואם אוכלת לא תניק באותן הימים דמטמטם הלב אלא ישכור מינקת אחרת ישראלית. וכן התינוק בעצמו לא יאכל דברים האסורים ואף שאין מצווין להפרישו מ"מ ראוי להפרישו כי כל זה מזיק לו בזקנותו. (רמ"א ועי' ש"ך)
ל מן הדין תינוק יונק עד ד' שנים לבריא וה' שנים לחולה אם לא פירש. ועכשיו נוהגין שאין התינוק יונק רק כ"ד חדשים אם הוא ברי. ובתוך כ"ד חדש אפי' פירש מתוך בוריה חדש או יותר מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש. ואם נתעברה השנה נתעברה לתינוק. ואם פירש לאחר כד"ח ג' מעל"ע יש להחמיר בזה (מנ"י ועי' בס' ב"י בעמ"ז). וכ"ז בחולה שאין בו סכנה אבל אם יש בו סכנה מותר להחזירו אפי' לאחר כמה ימים. ולענין אם יכולה להנשא לבעל תוך כד"ח מבואר באה"ע דאף שגמלתו אסור. ובשנה מעוברת אסורה עד כ"ה חדשים (ועי' מש"ז ס"ק י"א). ואיתא בס' שיטה מקובצת דהא דאשה מינקת לא תנשא עד כד"ח יש סמך במדרש לא תבשל גדי בחלב אמו תבש"ל עולה שני פעמים שס"ה לבד מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו (ועי' חכ"א). מה שהעולם אומרים דכל כמה דממעט התינוק בהנקה מוכשר יותר לתורה. טעות הוא בידם. ואף איסור יש לגמול קודם כד"ח אם לא מחמת עיבור או עיכוב אחר (פ"ת ס"ק ט"ז בשם שו"ת א"פ):
ח (לא) דבש דבורים מותר ואעפ"י שגופי הדבורים מעורבין בו וכשמפרישין הדבש מהם מחממים ומרתיחים אותם עמהם מ"מ מותר משום שגופי הדבורים עצמן פוגמין הדבש ונטל"פ מותר. והוי כדיעבד דאל"כ יפסיד הדבש (שפ"ד ס"ק כ"ז). ומ"מ יש ליזהר שלא לאכול דבש בלי סימן תחלה וכן הי' נוהג הפר"ח. ויזהר לכתחלה אם אפשר שלא יחממו כדי שהיס"ב ובדיעבד שרי (שפ"ד ב' כנה"ג ובל"י ועי"ש):
ט (לב) דבש צירעין וגיזין יש מתירין ויש אוסרים ואין אנו צריכים לחוש להם כי אינו מצוי בינוני כלל (רמ"א וכ"כ הב"י):