הלכה פסוקה יורה דעה חלק ב· רבי צבי פנחס ליפשיץ
הלכות מליחה · סימן עו
דין בשר לצלי ובו י' סעיפים ובש"ע ו' סעיפים.
א (א) הצלי י"א שאין צריך מליחה לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו. ואפי' הדחה משום דם בעין שעליו א"צ לכתחלה לפי שהכל האש שואבו. ואפי' לא נצלה יפה מותר ולא חיישינן שמא פירש ממקום למקום. שכל מה שבא עליו כח האש מוציאו לחוץ ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש (ח"ד ועש"ך סק"ב). אבל אם דם אחר נטף על הצלי אפי' אותו דם הוא צונן לא אמרינן שהאש שואבו ואוסר ממנו כדי נטילה. ולדידן אוסר עד ס' דלגבי דם בעין ל"א כבכ"פ ולא איידי כו' (וע' ח"ד). לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צליי' לא מיקרי דם בעין ואמרינן בי' משרק שריק. וע' בשפ"ד סק"ט שכתב לדעת הש"ך דאף דלדידן דם שע"פ הבשר ודם בעין אחת היא. מ"מ חלוקים הם לענין כמה דברים א) דם בעין ממש לא מהני הפ"מ ובדם שע"פ הבשר בהפ"מ מתירין. ב) דם בעין שנפל על צלי אצל האש אוסר עד ס'. ובשר שלא הודח הדחה קמייתא דאסור מטעם דם שע"פ הבשר עכ"פ דיעבד שרי דנורא משאב שאיב. ג) דם בעין שנפל על בשר מלוח תוך שיעור מליחה אפי' לא שהא רק משהו אסור לצלי. ודם שע"פ הבשר אם לא שהא שיעור מליחה עכ"פ לצלי מותר. וע"ש באורך:
ב וי"א דצלי בעי הדחה תחלה משום דם בעין שעליו וצריך ג"כ קצת מליחה תחלה (רמ"א בשם רש"י ורמב"ן). והמנהג להדיחו תחלה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח מדם ושארי דברים (שם בשם הגהת ש"ד). מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחלה ונצלה כך מותר. והוא שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחה דאז לא נבלע הרבה ויוצא ע"י צליי' (ש"ך דלא כט"ז). אבל אם שהא כ"כ קודם שצלאו אסור עד שידיחנו אח"כ ג"פ כדין דמיחשב ע"י מלח לדם בעין (כרו"פ). וכתב מהרש"ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו. לאו משום איסור נהגו כן אלא משום שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו אבל אין לצלות אחר הדחתו בשפוד זה דהשפוד הוא טריפה ונותן טעם בבשר. אלא יצלה על שפוד אחר או בלא שפוד. וכן נוהגין (בה"ט סק"ז):
ג ואין חילוק בכ"ז בין בשר בין אוזות ושאר עופות החלולים שאעפ"י שהדם בהן פירש מדופן לדופן מ"מ אמרינן כבכ"פ (רמ"א). גם אין חילוק אם רוצה לאכלו כך צלי או רוצה לבשלו אח"כ. רק שיצלנו תחלה כדי שיהי' ראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו ואז מותר אפי' לבשלו אח"כ. דבחצי צלייתו כבר נפלט כל דמו. וקודם לזה אסור לאכלו אפי' כך צלי (ש"ך בשם או"ה). ודעת הפר"מ דמותר לאכלו כך צלוי אף קודם חצי צלייתו וכ"כ הש"ך סק"א בשם הרא"ש וע"ש (וע"ל סוס"י ס"ט בבה"ט סקע"ד ובמש"ל ספ"ה). בד"א שלא היו מלואים בביצים עם בשמים או בשאר בשר עם ביצים. דאם הם מלואים דינם כבישול וצריכין מליחה תחלה כמו לקדרה (וע' בה"ט סק"ט ב' הרב משעברשין וע' בסי' שאח"ז):
ב (ד) רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה שאחר מליחה עושה ואין לחוש לדם שעל המלח. וה"מ כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהא במלחו המלח בולע ונאסר לפיכך מדיחו יפה קודם צלי' ואם לא הדיחו נכשר ע"י הדחה לאחר צליי' (ש"ך):
ה י"א דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בה. וכן נוהגין לכתחלה. מיהו אם לא הדיחו ואפי' בישלו כך מותר ואפי' נמלח תחלה קודם צלייתו ולא הודח אחר מליחה שרי ולא חיישינן לדם ומלח שעליו. דנורא משאב שאיב (רמ"א בשם או"ה ועש"ך ומש"ז סק"ה ובה"ט סקי"ב):
ג (ו) לא ניקב הורידין בעוף בשעת שחיטה אסור לאכלו ואפי' צלי עד שינתחנו אבר אבר ויצלה. רצה לאכלו בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח דדם שבורידין כנוס הוא ולא מיקרי דם האברים שלא פירש ואסור. ואם ניקר הבשר מחוטי דם אוכל אפי' בלא מליחה חי או צלי ואפי' כולו כאחד. ואפי' לקדירה מותר ע"י מליחה כיון שנקרו מחוטי דם. ויש שהחמירו שלא לאכלו כולו כאחד אפי' בצלי אלא לאחר חתיכות הורידין ורוב שני הסימנים דס"ל דלא מהני ניקור (וע"ל סי' כ"ב וסי' ס"ה באורך):
ד (ז) יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כ"ז שאינו נצלה כל צרכו מפני דם שנבלע בסכין. ויש מי שאוסר השפוד שצלאו בו בשר בלא מליחה דלגבי שפוד ל"א כבכ"פ. ויש מי שהורה שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש לאחר שפסק הבשר מלזוב שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו. ודוקא בתרתי לריעותא שהוסר מהאש וגם פסק מלזוב אבל אם הוסר מן האש ולא פסק מלזוב או שפסק מלזוב ולא הוסר מהאש מותר (ט"ז וש"ך וח"ד) ויש מתירין בכ"ז. ואנו נזהרים לכתחלה ומתירים בדיעבד (רמ"א וע' בשפ"ד סקכ"ג). ומהרש"ל אוסר השפוד אף בדיעבד ובמקום שאין הפ"מ יש לחוש לדבריו. ואם צלאו בו בשר איסור אפי' דיעבד אסור לד"ה דדוקא באיסור דם יש להקל אבל לא לענין בליעת איסור דמסרך סריך (וע' ט"ז וש"ך). ולענין הכשר השפוד או הסכין דעת השפ"ד סקכ"ג דצריך ליבון דוקא וע"ש. ואם שכח וצלו עליו בשר בלא ליבון אם הבשר השני הי' נמלח ופלט כל דמו דאז לא בלע השפוד בשניי' ופלט מה שבלע בראשונה מותר השפוד וגם הבשר מותר בהפ"מ מטעם דכבכ"פ. אבל אם צלו אח"כ בשר שלא נמלח ודאי צריך ללבון השפוד אח"כ (שם בשפ"ד וע"ש).
ח וכן אם נגע בשר בשעת צלי' לכלי מתכות הכלי אסור ואפי' המאכל ואם הונח בשר שלא נמלח אצל תנור חם הבשר מותר לצלי אבל לא לקדירה ע"י מליחה וכמש"ל סי' ס"ני ס"י וע"ש. ואם מונח במקום שאינו חלוק כמדרון וכן צלי שנצלה על מקום כזה שהי' נאסר במליחה מטעם כלי שא"מ נאסר ג"כ בצלי. וצריך לצלות בשר דוקא במקום הנקרא כלי מנוקב לענין מליחה או ע"ג גחלים דוקא אבל לא ע"ג כירה חמה דצלי שוה בזה למליחה (ח"ד וע"ב ומ"ש עליו היד"א. וכבר נתבאר לעיל כל דין ודין על מקומו):
ה (ט) צלי שלא נמלח וחתכו ע"ג ככר אעפ"י שיש בככר מראה אודם מותר אם נצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם דהיינו חצי צלייתו. וה"ה שהמוהל בלא ככר נמי שרי (רמ"א בשם רשב"א) ואפי' המוהל עב דכל שהוא חצי צלייתו זב ממנו כל הדם וליכא מ"ע דאין מראהו דומה לדם (ש"ך):
ו (י) בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו עד שיצלה כחצי צלייתו ושיעורו עד שיתייבש מבחוץ ואז מותר ליתן כלי תחתיו אפי' בלא נתינת מלח בכלי (ועש"ך). ובשר ששהא ג"י בל"מ אסור לקבל השומן אף לאחר חצי צלייתו ובדיעבד שרי דהא אפי' בבישול גמור שרי בדיעבד [וע' פ"ת סק"ב ב' תשו' גבע"ש).