אור ברסלב
הליכות אליהו (קליסינקר) תורת החיים › סימן נה

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

תורת החיים · סימן נה

סימן נג

במ"ש הרמ"א בנשבר הקולית סמוך לגוף להקל בה"מ הנה כבר האריך הלב"ש בפתיחה שלו ובגוף הקונטרס והעלה בביאר דעת הרמ"א דבלא נקשר טרפה אף בה"מ בלא בדק בניביה כ"א בנקשר שאשי"י אמנם ראיתי כמה מורים שהכריעו כמ"ש בנוב"י דדעת הרמ"א להקל אף בלי בדיקה ולא נקשר כלל בה"מ עי' שם בסי' כ' וכן נראה מדברי הרב פמ"ג כמ"ש בלב"ש בפתיחה אות ח' ע"ש, והנה אף שבאמת נראה כן דעת הרמ"א דזה דחוק לפרש בדעת הרמ"א דלא היקל כ"א בנקשר ומטעם צירוף דעת הרשמ"א דאיך לא הזכיר מזה שום דבר בד"מ ובתו"ח וגם לא אשתמיט שום אחרון לבאר זאת גם גבי גף לא זכר הרמ"א שום דבר מזה, אמנם לדעת הנוב"י צריך להבין דעת הרמ"א דמקיל בה"מ אם מיקל מטעם דסמך בה"מ על דעת הפוסקים דשבור אינו כשמוט א"כ הו"ל להכשיר אף בודאי נתעכל הניבים וזה ודאי אינו כמבואר בש"ך ומ"ש בלב"ש דחשש בזה לדעת הפר"ח דעיכל בלא שף נ"ל טרפה לא נהירא כיון דאין זכר לדעה זו בשום ראשון ולא דברו מזה כלל איך נאמר שהרמ"א יחשוש לדעה זו אשר לדעתו בודאי אין בזה שום דעה לאסור דאל"כ עכ"פ הו"ל להביאה בשום מקום ולומר דהעיקר בזה כדעת המרדכי א"ו דהעיקר בזה כמ"ש בבכ"ש דגם הרשב"א מודה דעיכל בלי שף שרי וא"כ הדרא קושי' לדוכתא, ועוד דלפי הנראה מדברי הנוב"י נראה דלא היקל כ"א בלא בדק וכעת א"א בבדיקה כמ"ש ק"ו בלא בדק כלל מזה נראה להדיא דלכתחלה צריך בדיקה ואף בה"מ ואם איתא דבה"מ סמכינן דשבור אינו כשמוט הו"ל להקל דא"צ בדיקה כלל ועוד דהא נראה מכמה אחרונים דאף ע"י בדיקה אין להקל כ"א בה"מ אלא דבנשבר יש להקל אף בנפסקו ומ"מ אף בלא נפסקו אין להקל בלי ה"מ אף בבדיקה וא"כ אמאי לא ניקל עכ"פ לסמוך על הבדיקה אף בלי ה"מ כיון דאף בנשמט סמכינן על הבדיקה בה"מ וא"כ כאן דיש עוד ספק דשמא אינו כשמוט בודאי יש להקל עכ"פ בבדיקה ואף באין ה"מ, ועוד דמ"ש הנוב"י מדברי הש"ך הנה באמת דברי הש"ך נראים בהדיא כמ"ש הלב"ש דאל"כ בנשמט אף בלא נפסק בודאי דטרפה ול"ל להש"ך לכתוב דבנפסקו טרפה:.

אמנם מה שנלפע"ד בזה דודאי דעת הרמ"א במ"ש דבה"מ יש להקל לדעת הש"ך וסיעתו הוא בין בנשמט ובין בנשבר ודוקא ע"י בדיקה ועיקר הקולא דבה"מ אנו בקיאים בבדיקה והיינו דאף בה"מ אין אנו מקילין דשבור אינו כשמוט וצריך בדיקה ואם רואים שנתעכל טרפה אף בה"מ ואף בנקשר צריך בדיקה אמנם בנאבד ולא בדק או שנמצא לאחר הבישל בזה אנו אומרים מסברא דכשר בה"מ עכ"פ והיינו מטעם ס"ס שמא שבור אינו כשמוט ושמא לא נתעכל והא דלא הוה ס"ס אף באין ה"מ מטעם דהספק הב' הוא ספק בח"ח ואף שכעת נאבד מ"מ אינו מועיל כ"א בה"מ וכמ"ש הפמ"ג ולב"ש בכ"מ, וא"ל דא"כ הו"ל להתיר עכ"פ לסמוך על הבדיקה אף באין ה"מ די"ל דעיקר הטעם בזה דמה שמותר בה"מ ע"כ הוא מטעם דיש בו איזו דעות דמכשירין ולכן כשיש עוד ספק הוה ס"ס אמנם בנ"ד כיון דדעת הסמ"ק ואו"ה להטריף אף בשבור מטעם דא"א בקיאין לכן די בזה שמתירין בה"מ נגד דעתם [ר"ל דשם מיירי בנולד ספק מעלמא דמזה לא דברו האוסרים והמתירין שאנו סומכין ע"ז בה"מ לכן שפיר אמרינן דבכה"ג יש להקל אף בלי ה"מ משא"כ בנ"ד] ועוד יש לחלק בזה דאפשר דרמ"א אינו עושה ספק מדעה דשבור אינו כשמוט כ"א בה"מ ולכן אין שום קולא בזה בבדיקה כ"א בה"מ ובזה א"ש כל הראיות שהביא הלב"ש למעיין שם וגם דברי הרמ"א א"ש כפשוטו, אמנם לפ"ז יל"ע דא"כ גם בנשבר הגף היה לנו להקל בנאבד עכ"פ בה"מ מטעם ס"ס הנ"ל אמנם י"ל דנשבר הגף חמור יותר מנ"ד חדא דשם מבואר ד"ז בכמה ראשונים משא"כ בנ"ד דאינו כ"א בהמ"ק ואו"ה ועוד דשם החשש בעצמו קרוב יותר דשמא נכנס העוקץ בריאה ובשמוטת יד בודאי דיש להקל בנאבד וכן ע"י בדיקה מטעם הנ"ל והוא כ"ש מנ"ד:

גם במ"ש עוד שם לפרש דברי הרמ"א דכיון דבלא"ה אינו מותר אלא בחזר ונקשר כדי דלא להוי תרי קולא בה"מ וא"כ בחזר ונקשר שוב מצטרף דעת הר"ש מאייברא לדעת האומרים דשבור אינו כשמוט ולכן מותר אף בלי בדיקה בניבים, ולע"ד דבריו צ"ע דהא ודאי דלא הו"ל ס"ס גמור דהא הרמ"א בס"ס נ"ו הכריע דלא כדעת הרשמ"א וא"כ ודאי אין לצרפו לס"ס כמ"ש הפמ"ג בפתיחה ובכ"מ יע"ש וא"כ אם בס"ס גמור קיי"ל דבכ"מ דאיכא לברורי צריך לברר כמבואר בסי' ק"י א"כ כ"ש הכא וכ"נ לכאורה ממ"ש האחרונים בסי' למד בשם הריק"ש דאם נשבר עצם הראש וחזר ונקשר כשר וקא מצווחי עלה בי' מדרשא ה"ה הפר"ח והתב"ש והפמ"ג מהא דס"ס נ"ו דכל דלאו מינה מטרפה לא מהני קשירה שאשי"י ואם איתא כמ"ש הוא באמת אין כ"כ תמוה על הריק"ש דהא הריק"ש אינו מתיר בזה כ"א בבהמת ישראל כמבואר למעיין שם וע"כ צ"ל דהיינו מטעם דלא התיר בכה"ג כ"א בצירוף שיהיה ה"מ [ובודאי מיירי בשאשי"י יע"ש כמבואר למעיין שם שכ' ונסתם כבראשונה] וא"כ י"ל דצדקו דברי הריק"ש דהא עיקר הטריפות בנשבר העצם הוא ספק אם הו"ל טרפה מצ"ע ושפיר מהני הקשירה ואף אם אינו טרפה מצ"ע מ"מ עדיין י"ל שמא לא היה כשיעור ואף דלא הו"ל ס"ס גמור דהכל שם אונס חד הוא כמובן מ"מ עכ"פ יש בזה שני צדדים להתיר שוב שפיר י"ל דבצירוף דעת הרשמ"א לכל הני צדדים הנ"ל שפיר יש להתיר עכ"פ בה"מ, ואפ"ל דאף באין ה"מ ג"כ יש להקל בכה"ג כמ"ש הפמ"ג ולב"ש בכ"מ דכל היכי שמותר בה"מ ויש עוד ספק או צדדים יש להתיר אף באין הפ"מ, שוב עיינתי באחרונים וראיתי די"ל דהריק"ש מיירי בעוף דוקא וא"כ י"ל דמיירי דוקא באופן דלית בו שום ספק אי טרפה מצ"ע רק מטעם הקרום וא"כ שוב אין בו שום צדדים להתיר ודמי ממש להא דס"ס נ"ו הנ"ל, אכן ממ"ש הפמ"ג דה"ה בבהמה כה"ג יש לאסור ע"ש ע"כ צ"ל כמ"ש ויעו' בפ"ת שם סק"ג במ"ש בשם הנוב"י מהדורא תנינא בתשובה מבן המחבר כי' י"ט שהעלה ג"כ דאין להקל בזה אף שבנוב"י לא הכריע בזה אם הו"ל טרפה מצ"ע וא"כ אם הוא מצ"ע פשיטא דלא מהני מה שנתרפא ע"ש, ולכאורה נראה שהבין מדבריו דאף בכה"ג דהיה ספק אם נשבר כשיעור אפ"ה פשיטא לי' דאם הו"ל טרפה מצ"ע לא מהני מה שנתרפא ובאמת ז"א כמבואר להדיא בפר"ח ושאר אחרונים דעיקר השגתם על הריק"ש מטעם דלא הוה טרפה מצ"ע משמע דאי הוה טרפה באמת מצ"ע שפיר מהני ומ"ש בנוב"י שם בפשיטות דלא מהני היינו דוקא במקום שנשבר כשיעור סלע דהו"ל ודאי טרפה משא"כ בספק בודאי דמהני לפי שיטה זו וכ"נ ממ"ש הש"ך בסי' נ"ה סק"א דלפ"ד השע"ד בנשבר הערקום טרפה אפי' בחזר ונקשר שאשי"י יע"ש והיינו בלא בדיקה וכמ"ש בפמ"ג שם ואכתי צ"ע לפמ"ש הלב"ש הא מצטרף דעת הרשמ"א לדעת האומרים דאין להטריף בנשבר הערקום מטעם דאין לחוש לצוה"ג שלמעלה וא"ל דצריך עכ"פ ה"מ דז"א דהא יש עוד ספק שמא לא נפסקו הגידין שלמעלה מהן דודאי בכל כה"ג הו"ל ספק השקול כמ"ש הלב"ש בפתיחה אות ל"ז וא"כ שוב הדר דינא דדבר שמותר בה"מ שוב כשיש עוד ספק מותר אף באין ה"מ, וא"ל כיון דעיקר ההיתר מטעם דעת המתירין בנשבר הערקום א"כ שוב אין לצרף י, ספיקא שמא לא נפסקו הצוה"ג דהכל משם אחד דהא גם טעם המתירין בזה הוא ג"כ מטעם דל"ח בזה לפסוקת הצוה"ג דז"א דאכתי הו"ל כעין ס"ס דלדעת המתירים א"צ שום בדיקה כלל ואת"ל כדעת האוסרים דיש לחוש בכה"ג מ"מ אכתי שמא השתא לא נפסקו ויעו' בסי' ק"י דבכה"ג שפיר הו"ל ס"ס ובהכי א"ש ג"כ דאף דספק שמא לא נפסקו הו"ל ספק ח"ח וא"כ אינו מועיל בלי ה"מ דמ"מ כיון דיש בזה כל הני צדדים שפיר יש לצדד בזה בצירוף דעת הרשמ"א אף בלי ה"מ א"ו כמש"ל דאף בקולית אין להתיר בלי בדיקה:

שוב ראיתי דז"א דהא גם בגף הו"ל ג"כ ס"ס הנ"ל ומ"מ אין בזה היתר כ"א בה"מ כמ"ש בסי' נ"ג אכן אפ"ל דשם הספק שמא לא ניקבה הריאה הו"ל ספק בח"ח משא"כ בנ"ד דקי"ל דבנקשר שפיר אנו בקיאים בבדיקה אלא שנאבד בלא בדיקה וא"כ י"ל שפיר דבצירוף ספק הנ"ל שפיר יש להכשיר אף בלי ה"מ ויהיה איך שיהיה עכ"פ בה"מ הו"ל להתיר ומסתימת דברי הש"ך משמע דאף בה"מ אסור וכ"נ קצת ממ"ש בד"מ בשם או"ה דדינו כמו במקום צוה"ג יע"ש [בריש סי' נ"ה סק"ב] וכ"נ דעת הפמ"ג כמ"ש הלב"ש עצמו שם, ומה שדחה בזה שם ע"ש לע"ד לא נהירא דאיך נוכל להעמיס כן בדעת הפמ"ג דאם בגף דהוא קיל מקולית כמו שאבאר אי"ה החמיר הפמ"ג כ"ש בקולית ומה שנסתייע לזה ממ"ש הש"ך בסי' נ"ג סק"ו נלפע"ד דאין הכרח כלל חדא דהא לפי שיטתו סמוך לגוף דגף קיל מסמוך לגוף דקולית כמ"ש במהד"ב אות א' ועוד דהא עיקר הטעם הטריפות בגף הוא משום דנכנס העוקץ לגוף וא"כ כיון דנקשר בידוע שלא יצא לחוץ כמ"ש הש"ך וכל האחרונים דגם לענין האבר היכי שנשבר במקום שאין עושה טרפה מהני נקשר וא"כ כיון דלא יצא לחוץ בודאי ליכא האי חששא לריאה [ועי' במש"ל בסי' נ"ג בזה] ומש"ה שפיר כתב הש"ך להתיר בגף בה"מ משא"כ בקולית לפמ"ש הוא עצמו דעיקר הטעם דאנו מטריפים בסמוך לגוף הוא מטעם דמחמת חוזק השבירה נתנדנד הבוכנא ממקומה והו"ל נשמט [ועי' במה שאכתוב אי"ה לקמן בזה] וא"כ בודאי דע"ז אין לנו שום ראי' מהקשירה דאינו מורה לנו כ' שלא יצא העצם לחוץ וכ"נ ג"כ להדיא דעת הפר"ח בסי' נ"ג שהעתיק כל דברי הש"ך שם במ"ש להשיג על הב"ח שכ' להתיר בנקשר עד תיבת ומ"מ ומן ומ"מ לא העתיק הרי דס"ל דאין להתיר בכה"ג אף בה"מ וא"כ אם בגף דקול מקולית כמש"ל כתב להחמיר כ"ש בקולית ולמעשה הנה אם אפשר לבדוק בודאי דאין להקל אכן באם א"א כגון לאחר הבישל בודאי דיש להכשיר בה"מ עכ"פ כמש"ל דאף בלא נקשר כלל יש לצדד בזה, ולפמ"ש אם נמצא אחר הבישל נשבר סמוך לגוף ונקשר שפשי"י הנה מצד איסור שמוטה כבר נתבאר דיש להתיר בה"מ וגם מצד איסור שבורה ג"כ יש להתיר בה"מ וא"כ אין בזה כ"א משום תרי קולא בה"מ וא"כ בה"מ ולכבוד שבת עכ"פ יש להתיר בזה ולענין הכלים י"ל דשרי בשהיית מעל"ע אף באין ה"מ כיון דאין בזה כ"א משום תרי קולא וכבר כתבנו מזה במק"א:

גם במה שחידש הלב"ש דיצא מין החור לגמרי מקרי נשבר ובזה גם הרשב"א יודה דצריך עוב"ח עוד יצא לדון בדבר החדש עפ"י פי' בדברי הר"ן דהקולית שיצא מן החור יש להטריף אף בלי עיכל ניביה והאריך שם בראיות יע"ש, ולפע"ד דבריו תמוהין חדא דמלשון הש"ס עצמו משמע להדיא דגם זה מקרי נשמט דהנה אמרו בזה לשון שף ושף לגמרי משמע כמו שאמרו בסנהדרין דף צ"ד לינשוף מדוכתי' ארבע אמות וכ"נ להדיא ממ"ש הרב ברטנורה בפי' המשניות שלו וז"ל קולית הירך שקפץ ממקומו מן החור וכו' הרי מבואר מדבריו דאפילו יצא מן החור שלו ג"כ מקרי נשמט, שוב ראיתי שכפי הנראה דאשתמיט לי' דברי הרמב"ם בפרק יו"ד שכ' וז"ל בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויצא מן הכף שלו וכו' יע"ש דמלשון זה משמע דאף ביצא לגמרי מן הכף דהיינו מהחור שלו היינו מ"ש בש"ס בוקא דאטמא דשף ואין טרפה כ"א בעיכל ניביה וכ"נ ג"כ מדברי רש"י ד' מ"ב שכ' שקפץ ממקומו וכ"נ ג"כ לפע"ד מלשון הרשב"א בתוה"א שכתב שנשל מן האסיתה ונשל משמע שנפל לגמרי מן האסיתה, והנה לפי מה שביארנו דבאמת אף בכה"ג הו"ל רק נשמט ואין להטריף אלא באעכול דלא כמ"ש הוא ז"ל ע"פ דעת הר"ן ממילא נסתר ג"כ מ"ש עוד דבכה"ג גם הרשב"א יודה דצריך עוב"ח דכיון דביארנו דגם ביצא מן החור מקרי רק נשמט ולא נשבר והרי הרשב"א כתב להדיא והובא גם בפתיחה שלו אות למ"ד דגבי בוקא דאטמא דשף מדוכתי לא מצינו שיהיה חילוק בין עור ובשר חופין או לא א"כ הרי מבואר מדברי הרשב"א דבנשמט אף ביצא מן החור א"צ עוב"ח כמש"ל דלשיטתו אף בכה"ג מקרי נשמט ואף אם נחליט שהעיקר כמ"ש הוא ז"ל בדעת הר"ן מ"מ כיון דרוב הפוסקים לא ס"ל כותי' אין להחמיר בזה ובפרט שגם גוף פי' בדברי הר"ן הוא דוחק גדול כמבואר למעיין בדברי הר"ן שם ואין דברי הר"ן משמיעים כן וכ"נ להדיא ביש"ש שסיים ע"ז ופשוט הוא ואם כפי' הלב"ש בודאי דאין פשוט כ"כ, וכ"נ לפע"ד מוכרח בש"ס במה דפריך וליחשוב הא דניטל הירך ע"ש ד' ל"ב ועיי' בפ"ת מה שפי' בזה ועיי' בפמ"ג שכתב שבראש יוסף האריך בזה ובראש יוסף שנדפס לא מצאתיו ואפשר הוא בראש יוסף מהד"ב כתב יד ועי' בחי' לנדה מה שכתבנו בדברי הר"ן הנ"ל:

גם במ"ש הלב"ש בסי' א' דין י"ב להטריף בנשמט הקולית מתחלת ברייתה ועיקר יסודו ע"פ דברי רש"י שכ' ביתר דטרפה מטעם שף לפע"ד אין הכרח די"ל דרש"י כתב דיתר טרפה בין לפי' יתר כחסר ובין לפי' יתר כנטול הוא ומקומו ביד ולטעם יתר כחסר כ' דטרפה מטעם דהו"ל ניטל הירך ולטעם דיתר כנטול ביד טרפה מטעם שף טרפה מב' טעמים א' מטעם חסר וא' מטעם נטול הוא ומקומו [ועפ"ז יל"ע בהא דמתירים בטחול בה"מ ובמק"א אבאר] גם במ"ש לדחות דברי הכו"פ דאין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א בסי' נון הנה במחכ"ת נעלם ממנו וגם להכו"פ מ"ש הרמב"ן בחי' חולין ד' נ"ו ד"ה הא וכו' דלמאי דכתב הרמב"ם דהיכי שאמרו ניטל טרפה אז בחסר כשר ה"ה בשף מתחלת ברייתה ג"כ כשר ומה שהקשה מהא דחסר הרגל כבר הרגיש בזה הרמב"ן עצמו ותירץ דבהמה שנחתכו רגליה הו"ל בכלל אסר ולא בכלל ניטל, וכ"כ עוד שם בגמ' ד' נ"ח ד"ה אבל חסר וכו' ועי' בתב"ש סי' כ"ט בס"ק ב' במה שהשיג על הפר"ח שהקשה על הרמב"ם אמאי מנה בוקא דאטמא דשף בסוג שבורה ובאמת בכלל ניטל היה לו למנותו והשיג עליו התב"ש דאם היה מונה אותו בכלל ניטל היה צריך להתיר בשף מתחלת ברייתא ובאמת הוא אסור עפ"י שיטת רש"י לכך כלל אותו בסוג שבורה יע"ש ואשתמט לי' ג"כ דברי הרמב"ן הנ"ל דבאמת לדעת הרמב"ם בשף מתחלת ברייתא כשר וא"כ יפה כתב הפר"ח דהיה לו לכלול אותו בכלל ניטל ומה שהביא התב"ש בשם הרשב"א בחידושיו לחולין שכתב דבוקא דשף לא הוה בכלל ניטל לפי' הרי"ף לפי המסקנא צע"ג בזה דהן אמת שכ"כ הרשב"א לגי' הגאונים אכן הוא השיג עליהם וכתב דמהא גופה מוכרח כפי גי' שלנו דלפי גירסתם דרב מתנא מיירי דעיכול ניבי' בודאי דמי לפסוקי נטולה ותרווייהו איתנהו בהו ולד"ה הוא נכלל באלו טריפות דמתניתין ע"ש, וגם במ"ש התב"ש בפשיטות דלכן מנה הרמב"ם אותו בסוג שבורה דמה"ט יש להטריפו אף בשף מברייתא יעו' לעיל בסי' למד במ"ש בשם הנוב"י דפשיטא לי' דבשבורה אף הרשב"א יודה דיש להתיר מברייתא ועי' במ"ש שם וגם במ"ש הלב"ש לחשוש בזה ע"פ מ"ש בצ"צ דשמא נעשה אח"כ דבריו צ"ע דע"כ לא חשש הצ"צ שם כ"א באברים שיש להם חלל ונקב משהו טרפה בהו משא"כ באברים שאין להם חלל וא"כ כ"ש בנ"ד ולפ"ז שפיר יש לצדד בזה וכמ"ש בכו"פ שם, אמנם במ"ש עוד שם להטריף בכה"ג אף בלא איפסק ניבי' בזה ודאי דבריו תמוהים דהא אף לדעת רש"י ולפי שיטתו אין הכרח לאסור כ"א בנפסק עכ"פ ואנה מצא להטריף גם בלי נפסק וכן נראה להדיא מדברי השפ"ד סק"ח דאין לאסור כ"א בנפסק עכ"פ ע"ש:

במה דבדיק לן כבוד הרב הג' החריף כו' כו' מהור"ר אלה עי א נ"י אב"ד דק"ק אחי אב ] בנידון אם נשבר עצם האסיתה [של הקולית] ברחוק ממקום שהבוקא תחובה בה מה נידן בי' והציע לפני הרב הנ"ל שבא עובדא לידו ויצא לדון בדבר החדש דיש בעצם זה דין שמוטה עפ"י פי' הראב"ד בפרק יו"ד מהלכות שחיטה וז"ל שם, א"א דומה שהוא סובר היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' ולא כלום הוא אלא שבעצם נאמרו שניהם והוא הכף עצמו שנשמט ראשו העליון מן השדרה וזהו שמוטת ירך אבל בוקא דאטמא הוא הראש התחתון שנשמט מן הקולית הוא כעין בוקא ונכנס למכתשת שבכף וזהו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' והוא דעיכל ניבי' אבל בשמוטה שאמרנו אין צורך עכ"ל הראב"ד, והנה הבין הרב הנ"ל דדעת הראב"ד לפרש דשמוטת ירך היינו עצם האסיתה מן השדרה [ר"ל שהעצם שקורין הנקא נשמט מגוף השדרה] והכריח פי' הנ"ל א' ממה שאמר הכף עצמו שנשמט [והבין שהאסיתה נקרא כף כמו שכתב הרמב"ם שם ויצא מן הכף שלו ע"ש] ב' ממ"ש מן השדרה [משמע שהוא מדבר מעצם האסיתה שהוא מחובר אל השדרה] ושם טרפה אף בלי עיכל ובוקא דשף היינו עצם הקולית מהאסיתה הנ"ל ובזה צריך עיכל ניבי' ועפ"ז יהיה דעת הראב"ד בקולית שנשמט מהאסיתה כשיטת שאר הפוסקים דצריך עיכל כן הבין הרב הנ"ל, ועוד חידש עפ"ז לפרש דברי הר"ן במ"ש דמסתברא דניטל הירך טרפה אף בלי עיכל [וכבר נדחקו בדבריו כמה אחרונים בס' פ"ת ופמ"ג ולב"ש] דר"ל כמ"ש לדעת הראב"ד הנ"ל דהיינו בהאסיתה שנשמטה מהשדרה עצמה, והנה בתחלה אמרתי להרב דהמעיין בר"ן ובב"י כאן יראה להדיא דלא ס"ל בפי' דעת הראב"ד כן וכן כתב הרשב"א בתשובה ע"ש והשיב לי שאפשר שהם היה להם נוסחא אחרת בדברי הראב"ד הנ"ל אמנם כפי הנוסחא שלפנינו ע"כ צ"ל בפי' דעת הראב"ד כמ"ש הוא והנה מתחלה אומר כי לוא יהיה כן ע"כ אנו צריכים לכוף ראשינו במודים דרבנן ולבטל נוסחא שלנו מפני דבריהם כי בודאי הם היה להם נוסחא אמיתית בדבריו ובפרט מ"ש לפרש כן דברי הר"ן בודאי דז"א כיון שכבר הוכחנו דע"כ הר"ן לא ס"ל בדעת הראב"ד כמ"ש הוא וא"כ מאין למד דין זה ועכ"פ הו"ל להכריח דבריו מאיזה הכרח בש"ס והאיך תלה דין זה במסתברא וז"ב:.

ומעתה כיון שביררנו דע"כ דברי החכם הנ"ל בטלים כמ"ש, נבוא לעיין בדברי הראב"ד לפי גי' שלנו דהן אמת דלכאורה מפשטות דבריו נראה כמ"ש הרב הנ"ל אמנם לאחר העיון ז"א והרב לא עיין יפה בדבריו ומתחלה אבוא ראיות לסתור פי' הנ"ל (א') דלפ"ז איך כתב הראב"ד אבל בוקא דאטמא' הוא הראש התחתון שנשמט מן הקולית דלפי' ר"ל בזה דהאסיתה נשמטה מן הקולית ולפ"ז מ"ש הראב"ד בוקא דאטמא ר"ל האסיתה וזה בודאי אינו דהאסיתה בודאי לא תקרא בשם בוקא [עיי' רש"י שם בגמ'] ועוד דלוא יהיה דהראב"ד קורא לאסיתא בשם בוקא איך כתב אח"כ הוא כעין בוקא ונכנס למכתשת שבכף ולפמ"ש הוא דבוקא ר"ל אסותה בודאי יקשה דהא האסיתה אינה נכנסת לשום מקום אדרבה הוא המכתשת שבו נכנסת הקולית ועוד דא"כ מה זה שכתב שנכנס למכתשת שבכף דהא הכף הוא האסיתה כמש"ל, ועוד דלפ"ז לא א"ש מ"ש שנשמטה מן הקולית דדבר זה אינו שייך כ"א בבוכנא שנשמטת מן האסיתה ולא באסיתה מן הבוכנא וא"ל דבאמת הראב"ד מפרש בוקא דאטמא היינו קולית מן האסיתה ומה שסיים הוא כעין בוקא חוזר אל הקולית ור"ל במ"ש והוא כעין בוקא דהיינו שהקולית הוא כעין בוקא שנכנסת למכתשת [ר"ל האסיתה] שבכף דז"א דהמעיין בדבריו שם במ"ש אבל בוקא דאטמא דלא העתיק מתחלה תיבת דשף "מדוכתה" [דאם היה מעתיק תיבת "מדוכתה" שפיר י"ל דמ"ש הוא הראש התחתון הוא פי' על תיבת מדוכתה דהיינו האסיתה הוא הראש התחתון מעצם הכף ואף לפ"ז לא א"ש מ"ש שנשמט מן הקולית דהו"ל להיפך שהקולית נשמט ממנו כלשון הש"ס] אמנם לפי הגי' שלפנינו שלא סיים תיבת מדוכתה וכתב שהוא הראש התחתון ע"כ צ"ל דהוא מפרש תיבת בוקא היינו הראש התחתון וכמש"ל וכ"כ דפי' זה ליתא, ומה שנלפע"ד בדברי הראב"ד הוא ע"פ מ"ש רש"י על התורה על הפסוק ויגע בכף ירכו וז"ל קולית הירך התקוע בקלבוסת קרוי כף על שם שהבשר שעליו כמין כף של קדירה עכ"ל וגם לפי מה שמצאתי בחי' הרמב"ן בחולין דף נ"ז שכ' וז"ל ובוקא דאטמא הוא ראש זה העצם הג' ותחוב בשדרה עכ"ל הרי בביאור דהרמב"ן קורא לכל עצם האסיתה בשם שדרה ולפמ"ש בשם רש"י הקולית עצמי קרוי כף ועפ"ז א"ש דברי הראב"ד כפשוטן וכמ"ש הר"ן והרשב"א וב"י אפי' לפי הגי' שלפנינו והיינו דמתחלה כתב והוא הכף עצמו (ר"ל הקולית כמ"ש רש"י) שנשמט ראשו העליון מן השדרה ר"ל מן האסיתה וקורא אותה בשם שדרה כמ"ש בשם הרמב"ן וזה הוא שמוטת ירך אבל בוקא דאטמא הוא הראש התחתון שנשמט מן וכאן ע"כ צ"ל או שחסר תיבה וצ"ל מן השוק או שתיבת מן הוא מיותר ור"ל דבוקא דאטמא היינו הראש התחתון מהקוליות שנשמט מן השוק ואח"כ מפרש הראב"ד תיבת בוקא וכתב דלכן נקראת הקולית בשם בוקא מחמת שהקולית הוא כעין בוקא ונכנס למכתשת ומ"ש שבכף ע"כ צ"ל שגם האסיתה נקרא בשם כף כמ"ש הרמב"ם כאן והיינו מטעם שהבשר שהוא עשוי כמין כף הוא בין על הקולית ובין על האסיתה ובזה א"ש הכל (עוד י"ל דמ"ש הוא הראש התחתון ר"ל עצם השוק) שנשמט מן הקולית וע"ז סיים הוא כמין בוקא שנכנס למכתשת ר"ל בקולית וז"ש שבכף וכמ"ש רש"י ויותר נראה כמ"ש בתחלה ויהיה איך שיהיה העיקר בדעת הראב"ד כמ"ש הפוסקים ודלא כמ"ש הרב הנ"ל, והצעתי דבר זה לפני כבוד הרב הג' וכו' ר' אברהם דוד מק"ק ניקאלאיעוו (בעהמח"ס קב נקי, ובית אהרן, ונתיב החיים, ושערי תפלה) והשיב לי שדברים ברורים הם ועיי' בפי' המשנה להרמב"ם גבי עוף ויל"ע:

עובדא בא לידי בבוקא דאטמא שהיה בה מקום גבוה כמו הר סמוך לאסיתה ונראה מענינו שלא נשבר רק היה כמו שקורין (איבער גיוואקסען) וצויתי לפתוח האסיתה וראיתי שהאסיתה היה נפרך ממנה קצת וגם היה כמין שריטות בהבוכנא והיתרות היו שלימים ובריאים רק הגיד הדק לא נמצא כלל והנה לכאורה לפמ"ש בשו"ת בית יעקב דבנשבר האסיתה הוה ודאי שף א"כ טרפה לדידן דמחמירים כדעת רש"י דפי' ניבי' הוא הגיד הדק וכיון שלא נמצא כעת הוה כמו נתעכל אמנם לפמ"ש בלב"ש בפתיחה אות נ"ו דאינו כ"א ספק א"כ יש להקל בנ"ד דהוה ס"ס שמא לא שף ושמא היתרות הם עיקר כדעת רוב הפוסקים, ועוד די"ל דבנ"ד אף הבי"ע יודה דע"כ לא קאמר הבי"ע כ"א בנשבר חצי האסיתה מה שאין כן בנידון דידן שלא היה חסר כי אם מיעוט האסיתה, ואף דהמעיין בלב"ש שם כתב דכיון דהיתרות וגיד הדק שלמים י"ל דלא שף וא"כ בנ"ד דנחסר הגיד הדק אפשר לומר דאף לדעתו הוה ודאי שף מ"מ ז"א דהמעיין בפנים בסי' י"ב סק"ט כתב דאף בנשבר בצלע (היינו האסיתה שלה) ג"כ אינו כ"א ספק ובפרט לפמ"ש דדוקא בנשבר חצי הצלע הוא דכתב הבית יעקב דהוה ודאי משא"כ בנ"ד ובפרט לפי מה שאמרו לי הטבחים שלא היתה צולעת כלל וא"כ קרוב הדבר שלא שף וכמו שבאמת נראה בעת הבדיקה שהיה הבוקא מונח היטב בהאסיתה עד שבקושי גדול הופרד ממנה, והנה עדיין יל"ע דהא כתבו האחרונים בשם הדמש"א דאם יש חיכוך משריטות בבוכנא הוא סימן ששף ואם כן בנ"ד יש להטריף מטעם דהיה בו שריטות ופגימות בבוכנא וא"כ שף מדוכתיו הגיד הדק להעכל, אמנם המעיין בבל"י סק"ו יראה להדיא דגם בשיש שריטות בבוכנא אין דינו כודאי שף שהרי כתב שם בנ"ד מה שהועד לפניו אודות השוורים שעושין בהם מלאכה שאומרים שאין להם ניבין מחמת המלאכה וכתב ע"ז דבאם אין שם ריעותא אחרת אין להטריף מחמת דעת הפר"ח דעיכל בלי שף טריפה דעיקר כדעת הש"ע בזה אבל באם יש שם עוד איזה ריעותא כגון שצולעת בחייה בירך הנ"ל [ומ"ש בבליי שם שבחייה צולע ומצד השני בניביה הוה ריעותא הוא מגומגם וכפי הנראה דט"ס נפל שם ור"ל דבאותו צד שהוא צולע נמצא הריעותא] אף שלמראות עין לא נשמט הירך אפ"ה אסור מטעם דהוה כעין ס"ס לאיסור שמא שף מדוכתה ושמא כדעת הפר"ח ובזה א"ש קושית הפמ"ג עליו ע"ש, וכתב עוד דה"ה אם יש שאר ריעותא הן דם והן משורטט על הבוכנא בהצד שצולע יש לאסור הרי דדוקא בצולעת ויש שריטות בבוכנא אסור משא"כ בשריטות לבד אין בזה חשש נשמט, וצ"ל דמ"ש הדמש"א דהוה סימן שנשמט היינו ביש שם ריעותא אחרת שצריך בדיקה בזה כתב דאם רואין שריטות בבוכנא יש לאסור ויהיה איך שיהיה עכ"פ אין זה ודאי וא"כ בנ"ד הוה שפיר ס"ס שמא לא שף ושמא כדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים דהיתרות הם עיקר והם שלימים וכשר בה"מ עכ"פ ואף די"ל דנ"ד דמי למ"ש הבל"י דבריעותא דצולעת ושריטות בבוכנא אסור וא"כ ה"ה בנ"ר יש לצרף הריעותא דנשבר האסיתה עם השריטות, מ"מ נלפע"ד להקל דהא אף ביש שם שני ריעותות עדיין אין זה ודאי שמוטה אלא דבצירוף הריעותות אנו אוסרים מספק וא"כ שפיר הוה ס"ס ובפרט בנ"ד דבלא"ה לפמ"ש העיקר בש"ע דהיתרות הם הניבים ובצירוף כ"ד יש להתיר ואף שאינו ס"ט גמור ואף לפי שאבאר לקמן אי"ה דדעת רוב הפוסקים כרש"י מ"מ אפ"ל כיון דבש"ע ורמ"א הכריעו בסתם כדעת הרמב"ם עכ"פ שפיר הו"ל ספק שמא היתרות הם עיקר ניבים.

ועוד נלפע"ד דלפמ"ש הבל"י י"ל דמעולם לא נתעכל הגיד הדק אלא שנפסק מב' הצדדים ונאבד וא"כ אף לדעת רש"י אין להטריף דהנה הא דאנו אוסרים בנתעכלו ומתירים בנפסקו ע"כ אין הטעם דבנפסק נשארו הניבים קיימים ובנתעכלו נרקבו הניבים לגמרי דהא ודאי אף אם לא נתעכלו כ"א באמצע ונשארו בב' הקצוות הניבים בריאים ושלמים בודאי טרפה מטעם שלא נשארו כלל מחובר לקולית ולאסיתה ואפ"ה אם ראינו שלא נתעכלו כלל כשר וא"כ ה"ה בנ"ד, ואף שנראה מדברי הפוסקים דאם נשמט הירך ובדקו בניבים ונחסרו לגמרי אסור מטעם דהוה נתעכלו וכן נראה להדיא מדברי הבל"י ופרמ"ג כאן דלמ"ש הפר"ח דעיכל בלי שף אסור ה"ה בזה היינו מטעם דיותר מצוי שיחסר ע"י עיכל ורקבון ממה שנאמר שבא ע"י פסוקה ולכן אם הוא ודאי נשמט בודאי יש לאסור דתולין במצוי משא"כ במקום די"ל דלא נשמט וכ"ש לפמ"ש הבל"י בשם המנקרים דמצוי הוא שע"י המלאכה יתנתקו הניבים שפיר י"ל דבאמת לא היה בזה שום עיכול אלא שע"י המלאכה נפסקו לגמרי עד שלא נשארו מהם כלום אצל הבוכנא והאסיתה, ואפשר דזה הוא כונת הבל"י הנ"ל דבמקום דאין שם שום ריעותא דשמוטה אין להחמיר מחמת שלא היה בה הניבים חדא דהעיקר כדעת המחבר ורמ"א דעיכל בלי שף כשר ואף לפר"ח עדיין אין בזה ודאי איסור דשמא לא נתעכל כלל משא"כ היכי דיש לחוש לנשמט שפיר יש לאסור אף דיש ספק בהשמוטה וגם בעיכול מ"מ הוה ס"ס דשמא נתעכל ואסור כפר"ח ואת"ל כדעת הרמ"א שמא הוה שף ואסור מספק עיכול עכ"פ [ומ"מ יל"ע בזה דכפי הנראה מפשטות דבריהם דמחזיקינן לי' בודאי נתעכל היכי דלא נמצאו שם כלל וצ"ע] ויהיה איך שיהיה בנ"ד עכ"פ היכא דיש ספק אם נשמט אף שנמצא חיכוך ושריטות בבוכנא וגם נשבר קצת (ר"ל בפחות מחצי האסיתה) מהאסיתה והיתרות הם שלימים ובריאים ויפים וגם הבוכנא הוא תחוב היטב בהאסיתה ובחייה לא היה נראה שום ריעותא [ור"ל שלא היתה צולעת כלל] שפיר יש להקל אף שלא נמצא כלום מגיד הדק בה"מ עכ"פ [היינו מטעם בדיקה ביתרות דלא מהני כ"א בה"מ] והיינו מטעם ס"ס שמא לא שף כלל ושמא היתרות הם עיקר כדעת רוב הפוסקים ובצירוף די"ל דלא נתעכל הגיד הדק כמש"ל, אמנם היכי דודאי נשמט יש להטריף בזה כנראה מפשטות דברי הבל"י ופמ"ג דהיכא דלא נמצא הגידים כלל דינם כנתעכלו וא"כ הוה בנ"ד נשמט ונתעכל הגיד הדק דאסור:

במ"ש הלב"ש בסי' א' להתיר בנפסק אחד מהניבים אף היתרות צ"ע מדברי הש"ך דהא לא נזכר כלל בדבריו מענין גיד הדק ואפ"ה כתב דנפסק אסור גם במ"ש להתיר בנאבד ולא בדק גיד הדק ולע"ד יש לעיין בזה דהא רוב הפוסקים ס"ל דגיד הדק הוא עיקר, רש"י ותוס' ורי"ו ומרדכי ואו"ה וכ"פ בתו"ח, ובפרט שמצאתי בבה"ג שכל דבריו דברי קבלה כתב ג"כ דניבי' הוא גיד הדק וגם מצאתי בא"ז שהוא ג"כ ס"ל כן, וכן נראה ג"כ דעת הרגמ"ה בפי' לחולין שכ' לפרש שם דניבי' הוא הגיד ע"ש וגם בר"ן העתיק רק פירש"י ע"ש ולפ"ז יל"ע אם יש להקל בנאבד, ועוד דהמרדכי הוא מרא דשמעתתא דאסור בנאבד והוא ס"ל דניבי' הוא גיד הדק וכפי הנראה דהרב לב"ש לא ראה כ"א מה שהובא בפמ"ג דעה זו רק בשם רש"י ותוס' אם היה רואה דכה"ד רוב הראשונים בודאי דלא היה מיקל בזה, ומ"מ עדיין יל"ע לפמש"ל דמ"מ שפיר יש לצרף דעת המחבר לס"ס דשמא היתרות הם עיקר ניבים א"כ שפיר הו"ל ס"ס שמא יתרות הם עיקר ניבים ואת"ל כדעת רש"י וסיעתו שמא לא נתעכל:

גם במה שכתוב הלב"ש בסי' ב' סק"א להטריף אף בהובא לשו"ב שלם בנפסקו אף בה"מ לענ"ד נראה דכשר עכ"פ בה"מ דע"כ לא החמיר הש"ך אלא במקום שאין לנו שום סברא דלא נתעכל וכבר הוחל הריעותא בניבים לכן א"א סומכין בזה על בקיאתנו משא"כ בנ"ד דאף לדעת הש"ך ומ"י עכ"פ שכיח ומצוי יותר שאין בזה שום עיכל בודאי דיש לסמוך עכ"פ על הבדיקה ובפרט שיש לנו צירוף דעת הכו"פ דא"צ בדיקה כלל ובלא"ה גוף דברי הש"ך הם רק חומרא ומפשטות דברי הרמ"א משמע דאף בכה"ג יש לסמוך על הבדיקה:

גם במש"ש סע"ג סק"א לאסור בנשבר סמוך לגוף בנאבד ולא בדקו בניבים לענ"ד נראה להקל בה"מ וסעודת מצוה עכ"פ דהא בלא"ה דעת כמה אחרונים דרמ"א מיקל בנשבר בה"מ אף בלי בדיקה וכמ"ש הוא עצמו בפתיחה סק"ה בשם הנוב"י א"כ עכ"פ יש לסמוך עליהם בנ"ד דעכ"פ אין מצוי כ"כ שיתעכלו הניבים אף לדעת הש"ך ומ"י ובפרט לדעת הכו"פ דודאי אין מתעכל ובצירוף דעת האומרים דשבור אינו כשמוט בודאי דיש להקל עכ"פ בנאבד בה"מ עכ"פ:

גם במש"ש בסק"ד בנאבד ולא בדק ביתרות ואין בזה משום תרי קולא בה"מ דמצד צירוף דעת הכו"פ יש להתיר בין הבדיקה בגיד הדק ובין מה שלא בדקו ביתרות אף בלי ה"מ ולפ"ז יל"ע איך מתיר שם בסי' א' סק"י בה"מ לבד איסור שמוטה שבו והא לסמוך על בדיקת גיד הדק א"א סומכין כ"א בה"מ וגם להתיר בלי בדיקת היתרות צריך ה"מ א"כ הוה תרי קולא בה"מ אמנם כ"ז לפמ"ש הוא ז"ל אבל למ"ש דבלא"ה דעת כמה אחרונים להקל בנשבר בה"מ אף בלי בדיקה א"כ יש להקל עכ"פ בבדק הגיד הדק:

גם במ"ש בסי' ג' בסק"א דאף בנשמט ספק מחיים אין להתיר ע"י בדיקה כ"א בה"מ כ"כ במק"א דלאו כללא הוא ונראה עיקר דבכ"מ דיש שני צדדים להתיר בה"מ שפיר יש להתיר אף בלי ה"מ וא"כ ה"ה בנ"ד דבלא"ה מותר בה"מ ע"י בדיקה וגם אם לא היה מותר בה"מ ע"י בדיקה מ"מ בנ"ד היה מותר בה"מ אף בלי בדיקה מחמת הס"ס כמ"ש בסי' נ"ג לכן בצירוף ב' הצדדים שפיר מותר אף בלי ה"מ וראי' ברורה לזה ממ"ש הרמ"א בסימן נ"ג דבנשבר יש להקל מטעם הס"ס אף בלי ה"מ מטעם דרוב הפוסקים מתירים בנשבר ואף שאין אנו מתירים מטעם זה אף בה"מ בודאי מחיים מ"מ כיון דנראה כן מעיקר הדין שפיר יש לסמוך על ס"ס הנ"ל אף שהוא ח"ח וא"כ כ"ש בנ"ד דבלא"ה מותר בה"מ אף בודאי מחיים, וכבר נודע דברי הרמ"א בתשובה דבכ"מ שמתיר בה"מ הוא מטעם שנראה לו דעת המתיר עיקר א"כ בודאי דיש לסמוך על ס"ס זה אף בלי ה"מ, ומ"ש מדברי הש"ך נראה דהש"ך לא כתב כן כ"א לדעת המרדכי דמיירי במי שאינו בקי דהוה ח"ח לו לבד דבאמת לא הוה ס"ס כלל משא"כ לדידן דבלא"ה מותר ובפרט דלפי הנראה מדברי הרמ"א בסי' ק"י ומדברי כל האחרונים בסי' נ"ג דמעיקר הדין שפיר מהני ס"ס בח"ח לכל העולם אף בלי ה"מ וכמ"ש בט"ז שם להדיא אלא דלמעשה החמיר הרב א"כ בנ"ד בודאי יש להקל:

גם במ"ש שם בס"ק ב' בענין ספק ח"ח שנאבד ועיי' בפתיחה אות מ"ד מ"ה שהאריך בזה ולע"ד נראה דע"כ לא נסתפק הפמ"ג בזה כ"א בלא נודע הספק עד שנאבד ומ"ש הלב"ש דגם בזה הוכרע דאף שלא נודע חל עליו שם איסור לע"ד צ"ע דאנה מצא כן, ולדעתי דבר זה תלוי בפלוגתת האחרונים בספק דרבנן ע"י גילגל דלדעת המ"כ ומ"ב דבלא נודע שפיר הוה סד"ר אלמא דקודם שנודע לא חל עליו שם איסור וא"כ ה"ה בנ"ד שפיר י"ל כיון דעדיין לא נאסר עד שנאבד ואז הוה ס"ס טוב מחמת האבידה ולדעת הפוסקים דאף בלא נודע אסור שם אלמא דחל עליו שם איסור אף בלי נודע ולפ"ז לפמ"ש הש"ך שם להקל בה"מ ה"ה בזה וא"כ אין שום נ"מ דבלא"ה סח"ח מותר בה"מ, אמנם למ"ש המ"י שם דיש להקל אף בלי ה"מ שפיר יש נ"מ ועי' בלב"ש בחי' דבמקום שא"צ לבדוק שפיר יש להקל אף בהפסד קצת אכן י"ל דנ"ד גרע כיון דאלו היה לפנינו אין לו היתר כ"א בה"מ לא מהני בזה מה שנאבד וזה עיקר ספיקו של הפמ"ג ויל"ע:

גם מ"ש שם בסי' ג' בס"ק א' דגם בנשבר סמוך לגוף אין היתר כ"א בה"מ וס"מ הנה כבר כתבנו לעיל דגם בנשמט יש להתיר בספק מחיים ע"י בדיקה אף בלי ה"מ וא"כ כ"ש בנ"ד דדין זה הוא ממש כמ"ש הרמ"א להקל בגף אם נשבר מטעם ס"ס הנ"ל אף באין ה"מ וא"כ איסור שמוטה בודאי הותר אף בלי ה"מ, אלא דנ"ל דאף לענין איסור שבורה דהיינו עו"ב שלם ג"כ יש להתיר בזה אף באין ה"מ ואף דלענין איסור שבורה אין הס"ס מתהפך וגם הוא חסרון חכמה מ"מ כיון דהוא רק חומרא בעלמא להחזיק במנהג כמבואר בכל האחרונים בודאי דאין מזיק בזה מה שהוא ח"ח כמש"ל ואף מטעם שאינו מתהפך הנה באמת דעת כמה אחרונים להקל אף בש"ס שאינו מתהפך ואף דלדינא א"א סומכין עליהם מ"מ בנ"ד שהוא חומרא בעלמא שפיר יש לסמוך ע"ז, ועוד דלפמ"ש בשו"ת מ"ע דעיקר האיסור בס"ס שאינו מתהפך דמה חזית להתחיל כן אימא איפכא ולא הוה ס"ס והוא ספק ד"ת א"כ כ"ז באיסור תורה אבל באיסור דרבנן שפיר מהני אף בס"ס שאינו מתהפך וא"כ כ"ש בנ"ד דעכ"פ לא עדיף מאיסור דרבנן (דהא עיקר האיסור בזה מטעם גזירה ע"י ד"מ) ושפיר מהני, ועוד כיון דהוא רק איסור דרבנן וקיל מיני' די בספק אחד מטעם סד"ר ועוד כיון דכתב הש"ך דבאמת הו"ל להתיר מטעם נשחטה הותרה בספק מחיים אלא דהוא שכיח וא"כ כשנתוסף בו עוד איזה צד להתיר אף שאינו ס"ס טוב מ"מ לא מקרי שוב שכיח לאיסור ושפיר יש להקל מטעם נש"ה וכדומה לזה כתב הכו"פ לתרץ בהא דסי' מ"ט מהא דסי' ל"ג וכן כתבנו במק"א דבזה יש לתרץ דברי הרמ"א בסי' קפ"ז ממה שהקשה עליו בש"ך שם ס"ק כ"ב וע"ש ובנוב"י מ"ש בזה, ולפ"ז לא מיבעיא בעו"ב שלם בודאי דכשר בספק מחיים אלא אפי' באם יש נקב בבשר או בעור לבד ג"כ יש להכשיר בפשיטות דהא גם בזה יש להכשיר מעיקר הדין אלא דרמ"א אסרו מטעם שלא לחלק במנהג א"כ בספק מחיים דבזה אין שום מנהג ודאי דאין להחמיר, אכן אפילו באם היה ספק אם יש נקב בעו"ב ג"כ יש לצדד בזה ואף דהרב בעל לב"ש כתב בפשיטות דיש לאסור בכה"ג וא"א אומרים בזה ס"ס שמא לאח"ש ושמא לא יצא לחוץ משום דלא הוה ס"ס המתהפך דאיך אתה אומר ספק יצא לחוץ ואת"ל לא יצא שמא לאח"ש דבלא"ה לא שייך לפלוגי בין יצא ללא יצא ואין לעשות ס"ס באופן זה שמא היה עו"ב שלם ואת"ל שהיה נקב בעו"ב והנקב נעשה מחיים שמא נשבר אח"ש מטעם דכיון דאנו אומרים שהנקב נעשה מחיים א"כ מי גרם הנקב אם לא שהשבירה עשתה זאת וא"כ נשבר ג"כ מחיים, ול"ד למ"ש הש"ך דאת"ל דנתעכל מחיים שמא שף לאח"ש דהתם אין העיכול תלוי בהשמוטה הנה עדיין יל"ע בזה דהא גם שם כ' הבי"ע דהיכי דנשמט הירך שכיח הוא שיתעכלו הניבים וכ"כ בשו"ת בית אפרים והובא בשו"ת טור האבן דלאחר שעה או יום יומים משעה שנשמט מתעכלים הניבים ע"ש ואפ"ה דעת הש"ך שם דהו"ל ס"ס ואת"ל נתעכל שמא שף לאחר שחיטה ואע"ג דאם אנו אומרים שמא נתעכל ע"כ הוא שכיח מחמת שנשמט וא"כ נשמט ג"כ מחיים והו"ל ממש כמו בנ"ד בנקב בעו"ב ומ"מ הו"ל ס"ס ולא אמרינן דכיון שאנו אומרים את"ל נתעכל הוה כמו שאנו אומרים שמא נשמט ג"כ מחיים, והנה היה אפ"ל דהש"ך לא ס"ל הא דבי"ע כמו שנראה לכאורה מדבריו בסי' נ' במ"ש לפרש דעת הסמ"ק וסיעתו דאף בספק השקול אסור ע"ש וכ"נ מדבריו כאן מדעשה ס"ס שמא לא נתעכל ואם איתא הא הו"ל ספק הרגיל, אכן לאחר העיון אפ"ל דבנ"ד כ"ע יודו דדוקא כ"ז שא"א רואין שום עיכול שפיר כתב הש"ך דהו"ל ספק שקול ולא אמרינן ששכיח הוא שיהיה נתעכל אבל באמת אם רואין שנתעכל בודאי גם הוא יודה דאנו תולין שהוא מחמת השמוטה שמכח נדנוד דחיקת הבוכנא באסיתה נתעכל, וא"ל דע"כ איך מצרף הש"ך כאן לס"ס כיון דהוה שכיח יש לומר דבאמת אין זה שכיח ומצוי הרבה כ"א מעט ולכן לענין ס"ס שפיר יש לצרפו כמו שאכתוב אי"ה בזה לקמן דיש כמה ספיקות דלענין להתיר בספק אחד מחמת נש"ה לא הוה ספק שקול ומ"מ שפיר מצטרף לש"ס ועי' במ"א בס"ס תס"ז ובתוס' כתובות במ"ש בענין רובא ברצון ובפני יהושע שם:

ויהיה איך שיהיה עכ"פ מבואר דעת כל האחרונים הנ"ל דהעיכל יותר שכיח שיהיה מחמת השמוטה ומ"מ לא מצינו שיסתרו דברי הש"ך הנ"ל במה שעשה ס"ס שמא לא נתעכל ואת"ל נתעכל שמא שף לאחר שחיטה ולפ"ז ה"ה בנ"ד לא מיבעיא בנאבד ולא נבדק העור ובשר די"ל ס"ס זה שמא עו"ב שלם ואת"ל שהיה נקב בעו"ב והנקב נעשה מחיים שמא הנקב נעשה מחמת ד"א כגון שנחתכה בכותל והשבר נעשה לאחר שחיטה וזה ממש כמ"ש הש"ך ואע"ג דהמנ"י באמת חולק שם דלא הוה מתהפך מטעם כיון שנתעכל מחיים ודאי שף נמי מחיים מ"מ י"ל דיודה הכא מחמת תרי טעמי חדא שהתם הניבים הם בפנים וא"כ מהיכן בא להם הקילקול לכן ודאי מסתבר יותר, דבא לה מהשמוטה אבל הכא דהם מבחוץ שפיר יש לתלות שמד"א בא כמש"ל ועוד דהא הכא בלא"ה איכא ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ושמא לא יצא לחוץ אלא שמחמת המנהג אנו מטריפין כמ"ש הלב"ש הפתיחה יע"ש וא"כ די לנו להחמיר כמו שאמרו אבל כשיש עוד ספק אמרינן בודאי דבכה"ג לא דברו המחמירין ובפרט דדעת האו"ה דכל היכא דלא הושחר פי המכה תלינן דודאי לאחר שחיטה וכ"כ הכו"פ בסי' נ"ג דבכל נשבר היכי דליכא שום רושם יש להכשיר ע"ש ובפרט דהאי דינא דס"ס המתהפך בלא"ה אינו מוסכם דהא איכא דעת המהרי"ט והפ"ח והכו"פ דלא בעינן מתהפך וא"כ אי נשבר העצם ויש עוב"ח בדיני חפי וספק אי יש נקב בעו"ב והוא ספק מחיים פשיטא דיש להתיר ואפילו במקום שיש ודאי נקב בעו"ב והוא ספק מחיים ג"כ נלפע"ד דיש להתיר עכ"פ בה"מ מחמת ס"ס הנ"ל ספק אם הנקב בעו"ב נעשה לאחר שחיטה דהיינו שהשבירה נעשה מחיים סמוך לשחיטה והעו"ב נקב לאח"ש ואת"ל שהנקב בעו"ב נעשה מחיים שמא מחמת דבר אחר בא והשבירה נעשית לאח"ש כמו שכתבנו לעיל מדברי הש"ך ובפרט דיש בלא"ה ס"ס כמש"ל ויש עוד צירוף דעת האו"ה וכו"פ הנ"ל דודאי לאחר שחיטה נעשית, ועוד דהא בלא"ה י"ל דגם הרמ"א מתיר בה"מ אף בשיש נקב בעו"ב דבאמת מפשטות דברי הפוסקים בדעת רש"י נראה דל"ח לשמא יצא רוב העצם לחוץ אלא דוקא בראינו כן ובפרט לדידן דיש בזה ס"ס ואף דלדינא א"א סומכין ע"ז מ"מ בנ"ד דיש בו עוד ספק שפיר יש לסמוך על דברי האחרונים דלא בעינן מתהפך וגם עכ"פ הוה ספק שקול וי"ל נשחטה הותרה, הן אמת דלפמ"ש דעכ"פ הוה ספק גמור ואמרינן נשחטה הותרה א"כ צ"ע במ"ש הש"ך בשם המ"ע להחמיר ואמאי לא היקל מטעם נשחטה הותרה אמנם באמת לק"מ לפמ"ש הש"ך בסי' נ' דדעת כמה מהראשונים להחמיר בספק שקול אף בריעותא דלאחר שחיטה וא"כ י"ל דהרמ"ע ס"ל כדעת הפוסקים הנ"ל וז"ש כיון דלא הוה מתהפך הוה ספיקא ד"ת ור"ל דהוה ספק שקול ובספק השקול לא אמרינן נשחטה הותרה, אמנם לדידן לפמ"ש הרמ"א בסי' נ' דדוקא בספק בריעותא מחיים הוא דיש להחמיר שפיר יש לצדד בזה ואף למ"ש הש"ך שם להחמיר כדעת הר"י ורשב"א מ"מ עכ"פ בה"מ יש ר,. להקל כמ"ש הש"ך שם:

ושוב מצאתי און לי במ"ש הש"ך בסי' נ' בשם סמ"ק וכל ס"ט שבא כ לפני חכם כגון נשבר העצם ויצא לחוץ וכו' לא אמרינן נשחטה הותרה הרי להדיא דדוקא בודאי יצא לחוץ ואין בו רק ספק אחד שמא לאח"ש בזה הוא דיש לאסור משא"כ היכא דיש בו עוד ספק דשמא לא יצא לחוץ בודאי דיש להקל עכ"פ מטעם נש"ה, ולפ"ז אכתי יש לעיין בדברי הרמ"ע הנ"ל דהא הסמ"ק הוא מהאוסרים בספק השקול ואפ"ה לא אסר כ"א ביצא לחוץ אלמא דס"ל דאם יש עוד ספק שמא לא יצא הוה שכיח להיתר וא"ל מדברי הר"ף בהגהת סמ"ק שהובא בש"ך סי' נ"ה סק"ד דאוסר בספק מחיים אף שיש עוד ספק דשמא לא נתעכל וגם ממ"ש הש"ך שם בתחלה לפרש דבריהם מטעם דלא הוה ס"ס המתהפך והא בכה"ג לא בעינן מתהפך מטעם דהוה שכיח להיתר או דעכ"פ הו"ל ספק שקול, די"ל דבתחלה מפרש דבריהם דס"ל כדעת הפוסקים דאף בספק השקול אסור וס"ס שאינו מתהפך לא עדיף מספק השקול וכמ"ש הרמ"ע ואח"כ כתב דבאמת הוה ס"ס המתהפך אלא דאסור מטעם ח"ח, אמנם כ"ז כתב הש"ך בפי' דברי הפוסקים אמנם לדינא י"ל לכאורה דס"ל דאף אם לא הוה ס"ס המתהפך יש להקל עכ"פ בה"מ מטעם נשחטה הותרה אכן מפשטות דברי הש"ך נראה דס"ל דלא מהני בזה ס"ס שאינו מתהפך וכ"נ להדיא מדבריו בסי' ק"י בדיני ס"ס ובנה"ך סי' מ"ט דאל"כ לק"מ מגף ומהא דסי' מ"ט, ונראה מדבריו בכל המקומות דס"ס שאינו מתהפך גרע מספק שקול וצ"ע בזה אמנם מדברי הרמ"ע נראה כמ"ש וכמ"ש שם דבד"ת אזלינן לחומרא משמע דבדרבנן שפיר יש להקל (כמו בדשיל"מ) ועי' בדגמ"ר שם בסי' ק"י ובפמ"ג שם מ"ש בזה, אלמא דעכ"פ לא גרע משאר ספק וא"כ בנ"ד דיש עוד צירוף די"ל דאף בודאי מחיים מותר לדעת הרמ"א בה"מ וגם כמה דעות דלא בעינן כלל מתהפך ומפשטות דברי רש"י נראה דל"ח כלל לשמא יצא לחוץ בשיש עוב"ח (וכמ"ש הרא"ש) בודאי דיש להקל עכ"פ בה"מ וכמו שנראה להדיא מדברי הסמ"ק שכתבנו לעיל, וכן נראה שם להדיא דבספק עיכול צייר בודאי מחיים משמע דבספק מחיים הו"ל להקל ומ"ש הר"ף בהגהת סמ"ק ומרדכי לאסור י"ל דמיירי בספק ח"ח לו לבדו (או דס"ל דאף ח"ח לכל העולם ג"כ הדין כן) וזה באמת לאו ספק כלל דדעת שוטים אינו כלום ולכן לא מצרפינן לי' אף לענין שיהיה עכ"פ ספק שקול:

גם במ"ש שם הרב בס"ס ג' דכל היכא דאיכא למתלי בשניהם דהיינו במחיים ובלאח"ש אין נידן כספק השקול ואינו מצטרף לס"ס יע"ש מטעם כיון דאם לא היה במה לתלות לאח"ש היינו אומרים דודאי מחיים נעשה א"כ מה מועיל שנעשה שוב לאח"ש, ולענ"ד דבריו צע"ג דהא מבואר הוא בסי' נ"ז דהיכא דאיכא ארי וכלב תלינן בכלב וביארו הטעם משום דמוקמינן אחזקה יע"ש וא"כ הא התם ג"כ אי לא היה הכלב היינו מטריפין שודאי נדרס ואפ"ה כיון דאיכא למתלי בכלב תלינן הרי מבואר דהיכא דאיכא למתלי בזה ובזה הוה ספק השקול יע"ש בטור ובט"ז שם שהעתיק דברי והרשב"א ועיי' בלבוש שם ובפר"ח שכ' להדיא דבכה"ג הו"ל ספק שקול וכיון דהו"ל ספק שקול לענין לאוקמי בחז"ה דנשחה"ה כ"ש בנ"ד לענין ס"ס כמש"ל וכמו שנראה ממ"ש הש"ך בס"ס נ"ה ובכ"מ דאף בספק דשכיח קצת דמצטרף לס"ס מ"מ אין לו דין ספק השקול לענין להתיר בספק אחד מטעם נשח"ה, וגם מגוף הראי' שלו מהא דחולין דף יו"ד לענ"ד נראה דאדרבה משם נראה להיפך דהא המעיין ברש"י שם במ"ש דמפרקת לא פגמה טפי מעור וא"כ הו"ל ממש כמו נ"ד ואפ"ה ס"ל לר"ח דיש להקל מטעם דהו"ל ספק שקול וגם לר"ה אפ"ל דעכ"פ לא הו"ל כ"א ספק שקול אלא דהו"ל בחז"א וכ"נ לפענ"ד ממ"ש הרמב"ם דהשוחט בסכין ונמצא פגום הר"ז ספק נבילה והיינו מטעם דהו"ל ספק שמא בעור ושמא במפרקת ואוקי חזקת איסור נגד חזקת סכין כמ"ש האחרונים הרי להדיא דאף לר"ה לא הוה בכה"ג כ"א ספק שקול, ויעו' בחי' הרשב"א שם במ"ש דר"ח תרתי קולי אית לי' א' דמפרקת פגמה טפי מעור ב' דתלינן דנגע במפרקת ע"ש משמע דלר"ה הו"ל ספק השקול ממש והיינו דעור נמי פוגם כמפרקת וא"כ לפי מה דקיי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות ע"כ ס"ל דעור מצוי לפגום ומ"מ אינו כ"א ספק, ומ"ש להסתייע מדברי התוס' דלפי שיטתם דאף בספק השקול מכשיר ר"ח איך אמרו בש"ס לל"ק דהאחרונות אסורות והא הו"ל ספק שקול ע"ש לפע"ד לק"מ די"ל דבהאחרונות הו"ל ס"ס לאיסור שמא בעור ואת"ל במפרקת שמא במפרקת דקמייתא נפגמה ולא הו"ל ס"ס שא"מ דלספק שמא בעור אף הראשונה אסורה ויעו' בסי' ק"י דבכה"ג הו"ל שפיר ס"ס, והאב"א ס"ל דאף בכה"ג יש להקל לר"ח מטעם צירוף חזקת בדוק של סכין דלשיטתי' חזקת איסור של בהמה כבר אזיל לה (ועי' במל"מ בפ"ח מהל' שא"ה ה"ה ובפ"ד מהלכות בכורות במ"ש לענין ס"ס לאיסורא) וכ"נ להדיא ממ"ש האגור והאו"ה הובא בש"ך בדיני ס"ס דין י"ג וכ"ז דאי לאו דהו"ל ס"ס שאינו מתהפך וגם הוא בחז"א שפיר היינו מתירין בכה"ג מס"ס שמא במפרקת ושמא במיעוט בתרא נפגם ע"ש, וגם במ"ש אם המעשה דלאח"ש הוא יותר מהמעשה דמחיים ואיכא טפי למתלי בה מבמעשה דמחיים מ"מ לא מקרי ספק שקול הנה מלבד שגוף הראי' צ"ע לפמש"ל הנה המעיין בחי' הרשב"א שם בד"ה עצם ודאי פוגם במ"ש לפרש דר"ל דאין מניחין את המצוי לפגום (דהיינו העצם) ותלינן בדבר שאינו מצוי לפגום (דהיינו העור) וכ"כ עוד שם כמה פעמים בד"ה סכין ובד"ה והלכתא דלמסקנא דר"ח מקיל אף בלא שיבר עצמות היינו מטעם דמפרקת פגמה טפי מעור ובה תלינן טפי מבעור יע"ש הרי להדיא דשפיר תולין כה"ג במצוי:

גם במ"ש הלב"ש בפתיחה בס"ק ל"ג ובפנים הספר בסי' א' סע"ח דבשוק שנשבר למעלה מצוה"ג יש לו כל דין קולית רחוק מהגוף וא"א עושין שום צירוף מדעת הרי"ף וסיעתו ע"ש, הן אמת שכ"נ להדיא באגור ובד"מ שם דהא האגור שם מיירי להדיא בשוק ואפ"ה כתב לאסור והסכים בד"מ ובת"ח לדבריו וכ"נ באמת מסתימת דברי הרמ"א בשו"ע שלא כתב שום חולק בזה וכ"נ מסתימת שאר האחרונים בזה וכ"נ להדיא דעת הרב פמ"ג בס"ס נ"ו בקיצור דיני רגל דאף בעו"ב שלם אין להקל בו כ"א בה"מ וביש ריעותא בעו"ב אף לצורך גדול אין להקל ואף בנקשר שבר עשי"י כתב דאין להקל ע"ש משמע דדינו ממש כמו קולית, שוב מצאתי בכמה אחרונים שכתבו לצרף דעת הרי"ף לס"ס יעו' בפר"ח בסי' נ"ה וכ"כ כנה"ג כמ"ש הלב"ש בפתיחה שם וכ"ה בספר זכור לאברהם שנדפס כעת בשם ספר שלחן גבוה וכ"ה דעת הפמ"א הובא ביא"פ כאן בשי' נ"ה בנידון שוק שנקשר שעשי"י ועור ובשר שלם כתב להתיר אף באין ה"מ מטעם ס"ס שמא כרי"ף ושמא לא יצא לחוץ, והנה לכאורה נראה דהדין עם האחרונים הנ"ל ע"פ מ"ש בשו"ת רמ"ע ושו"ת עה"ג בסי' מ"ו דבכ"מ שלא כתב הרב וכן עיקר או וכנ"ל להורות יש להקל בשעה"ד כפי דעה הא' יעו' פמ"ג בפתיחה לאו"ח בכללי הש"ע סי' כ' וכ"ה בפתיחה ליו"ד אות ג' ג"כ נסתפק בזה והביא בשם שו"ת מהר"מ שכ' בפשיטות דבכ"מ שהביא הרמ"א י"א ולא הכריע כמותם העיקר כדעה א' שהובא במחבר בסתם וכ"כ בגי' הפמ"ג שם בשם החו"י דבכה"ג הו"ל ספיקא דיינא לענין ממון וע"ש בפתיחה ליו"ד שם באות ו' דאף דבכ"מ שהכריע הרמ"א כדעה א' אין לעשות ס"ס מדעה הב' מ"מ כ"ז אם הרב הכריע כן מחמת עיקר הדין משא"כ היכא שלא הכריע כ"א מחמת מנהג או איזה חומרא שפיר יש לצרף דעה הא' לס"ס וא"כ ה"ה בנ"ד דהרמ"א כ' כאן ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא הב' א"כ אין בזה הכרעה מעיקר הדין כ"א מצד המנהג ויעו' ביש"ש בפרק בהמה המקשה סי' י"א במ"ש על הרא"ש במ"ש בשם סה"ת דפסק כרש"י וכן נוהגין באשכנז וצרפת ואני אומר אף בלא מנהג מנין לנו להקל וכו' ע"ש משמע דלדעת הרא"ש עיקר החומרא מצד המנהג ושפיר הו"ל ספק לענין ס"ס:

אכן לאחר העיון באמת ז"א דהמעיין בת"ח כלל פ"ז דין ב' יראה להדיא דהרב הכריע כן מעיקר הדין שכ' וז"ל דלא כרי"ף והר"מ וכו' ולא קיי"ל הכי אלא כרש"י ורא"ש ורשב"א ור"ן שכולם הסכימו לדעת רש"י וכן המנהג ואין לשנות וכו', וכ"נ ממ"ש בד"מ על דברי הב"י דמאחר דרבים חולקים על הרי"ף ור"מ אין להקל כמותם ע"ש וכ"נ ממ"ש בש"ע ואין לשנות, אכן אכתי יל"ע דהמעיין ברש"י חולין ע"ו שם יראה לכאורה דלרש"י גופא לא הו"ל כ"א ספק טרפה שהרי כתב וז"ל וכלישנא קמא עבדינן לחומרא וכ"כ הרשב"א בחי' שם דאף דר"פ ס"ל כלישנא בתרא מ"מ הו"ל תרי לישנא בדאורייתא והלך אחר המחמיר ע"ש וכ"כ הר"ן שם אבל רש"י מחמיר ופוסק כל"ק הרי דרק מכח חומרא פסק כן, ויעו' ברא"ש העתיק ג"כ בלשון זה דרש"י פסק כל"ק לחומרא, שוב ראיתי דברא"ש לכאורה ע"כ א"א לומר כן דא"כ איך כתב שם בסמוך להחמיר בארכובה עצמה מכח ספק הדיוקים דהא לפ"ז הו"ל ס"ס ואפ"ל דספק זה לא חשיב ספק כיון דנסתפק לנו איזה מהדיוקים עיקר ודוחק ויותר נראה דס"ל דלדעת רש"י הו"ל ודאי טרפה ע"פ מ"ש רש"י שם בטעם השני להכריע כל"ק מהא דלקמן דפסיק הלכתא הכי גבי נשבר וכ"ש בנחתך הרי דהוה ודאי, וכ"נ ממ"ש הרשב"א בחי' והר"ן בשם הר"י להכריע כדעת רש"י מהא דגידים הרכים ע"ש, היוצא לנו מזה דלמעשה אין להקל בשוק מחמת צירוף דעת הרי"ף ומ"ש בפר"ח וכה"ג ושאר האחרונים הנ"ל אפ"ל דכתבו כן למנהג הספרדים דהם באמת לא קבלו עליהם הכרעת הרמ"א לגמרי ומהא דפמ"א הנ"ל ג"כ אין ראי' דלא הקיל שם כ"א בעו"ב שלם ושעשי"י דבלא"ה יש להכשיר מעיקר הדין כמ"ש בש"ך ושאר אחרונים ואדרבה נראה מדבריו דבלא נקשר כלל אין להקל אף בעו"ב שלם מכל צד באין ה"מ כמו בקולית ואף דבאמת אין בזה כ"א חומרא בעלמא מטעם גזירה שלא יבואו להתיר גם ביש נקב בעו"ב כמ"ש בד"מ הרי דאף נגד חומרא הנ"ל לא רצה להקל מחמת צירוף דעת הרי"ף ומ"מ לפע"ד באמת בזה דבריו צ"ע כיון דאין בזה כ"א חומרא בעלמא למה לא נקיל בזה אף בצירוף כ"ד ואפ"ל כיון דכבר נהגו כן אף בשוק וכמש"ל מדברי האגור אין להקל בזה נגד המנהג, ולכן בשעשי"י דד"ז אינו מצוי כ"כ ואין שייך בזה כ"כ להקל נגד המנהג שפיר כ' הפמ"א דיש להקל מטעם הנ"ל דכיון דאין בזה כ"א חומרא בעלמא שפיר יש להקל בצירוף כ"ד, ולפ"ז אפ"ל דבניקב העור לבד או הבשר לבד דהעיקר בזה מטעם שלא תחלוק במנהג שפיר יש לצדד בזה עכ"פ בה"מ מחמת צירוף דעת הרי"ף הנ"ל וכן בכ"מ דאין בזה איסור כ"א מחומרא בעלמא ואינו נגד המנהג להדיא שפיר יש לצדד בזה:

והנה עובדא בא לידי בעוף שנמצא אחר הבישל השוק שבור למעלה מחצי עצם ולא נבדק העו"ב ולא היה נקשר כלל גם כפי שהובא לפני לא היה בו שום רושם וצרירות דם [אכן אפ"ל אם היה העו"ב שלם היינו רואים בו צרירות דם רק מאחר שהובא לפני לאחר שנאכל ממנו קצת בשר לכן אין נראה בו רושם וגם היה נראה קצת שהשבירה הוא מחיים שהעצם היה יורד הרבה למטה ולא היה אפשר להשות העצמות אחת אל חברתה אם לא שיקרע הבשר שע"ג ומזה נראה שהשבירה היתה מחיים והעצם גדל אח"כ ולכן הבשר קצר מהעצם] והיה תערובות שנמלח עם עוד עוף אחת וגם נתבשלו בהרבה כלים והתרתי את העוף השני ע"י קליפה וכמ"ש השבו"י ואף לדעת הנוב"י ושאר אחרונים דמפקפקים בזה [ואף דהוא מב"מ מ"מ כיון דהיה רק חד בחד אין בזה שום קולא] מ"מ יודו בנ"ד מטעם צירוף דעת הרי"ף ורמב"ם דבעצם האמצעי אין בו שום איסור שבורה, ואף למ"ש דהעיקר בזה כמ"ש הלב"ש דאין לצרף דעת הרי"ף לס"ס מ"מ בנ"ד דבלא"ה כבר האריך בח"ס וכן הסכים הפמ"ג דהעיקר כדעת השבו"י שפיר יש לצדד בזה כמש"ל, ועוד דכ"כ במק"א דכ"ז באיסור שמן ממש אבל במקום שאין בזה ודאי איסור שמן בודאי דיש להקל בה"מ בקליפה כמ"ש הרמ"א בסי' ק"ה מתשובות מהרמ"פ ומה"ט התרתי בה"מ לבד, ועוד נלפע"ד לצדד בזה מטעם דהשואל אמר לו שבודאי היה העוב"ש ואף שהוא מילתא דלא רמיא מ"מ נ"ל להקל מטעם דהו"ל כמו רגלים לדבר דודאי אם היה איזה ריעותא בעור היה באים לשאול וזה ודאי אין סברא שלא הרגישו בזה דבודאי אם היה בו איזה ריעותא בוראי היה מרגישים בו בעת שהיה עוסקים בלקיטת הנוצות והדחה ומליחה, שוב מצאתי בשו"ת טו"ט בסי' קצ"ט שכתב ג"כ להקל בזה מטעם הנ"ל אכן מ"ש שם לצדד בזה מטעם ס"ס שמא היה עו"ב שלם ואת"ל שהיה בו ריעותא שמא לא יצא לחוץ דבריו צ"ע דהא בספק השני הו"ל ס"ס לאיסורא שמא יצא לחוץ ושמא לא היה בו עוב"ח בדיני חופי, וגם במ"ש להקל בפשיטות בזה ג"כ לפע"ד צ"ע בזה למעשה דשמא היה בו נקב קטן ולא הרגישו בו ומ"מ באמת לפ"ז היה צריך עכ"פ דיני חושי ושפיר יש לחוש שמא היה נקלף ומרודד וכדומה שאין בזה הרגשה כ"כ וזה נראה באמת דעת הלה"ק ושאר האחרונים שלא כתבו להקל כ"א בכ"ח וכדומה ע"ש ומ"מ בנ"ד עכ"פ יש לצדד בזה, והכלים התרתי בשהיית מעל"ע ע"פ מ"ש הלב"ש בחי' דינים דאם נתבשל ס"ט ויש דעה שהוא מותר והובא דעתם בשו"ע אף שהוכרע בש"ע כפי דעת האוסרים יש להתיר הכלים בשהיית מעל"ע אף בלי הפסד וא"כ ה"ה בנ"ד דהוא ספק אם עוב"ש ויש לצרף דעת הרי"ף ורמב"ם דס"ל להקל אף בודאי אין עוב"ש והובא דעתם בשו"ע ודעת המחבר כדעת הרי"ף וסיעתו, ואף למ"ש דרמ"א הכריע דעיקר כדעה הב' מ"מ לענין הכלים בודאי דיש להקל כמ"ש, ועוד דהא בלא"ה דעת הלה"ק להקל בכה"ג בכ"ח יעו' בש"ע עם בה"ט וא"ב אף למי שלבו נוקפו בזה מ"מ בנ"ד דאיכא צירוף דעת הרי"ף בודאי אין לחוש כלל כמש"ל ומזה תראה דמ"ש הלב"ש בסי' א' ס"ח דבשוק למעלה מחצי עצם יש לו כל דין קולית באין שינוי לאו כללא הוא כמש"ל דבכ"מ דאין בו כ"א חומרא בעלמא שפיר יש לצדד בזה וכן לענין כלים כנ"ד:

בנידון נשבר העצם ועו"ב שלם אלא שמבפנים הבשר נתקלקל קצת אצל השבר ומבחוץ הוא בריא ושלם גם בהעור אין בו שום ריעותא ושינוי מראה כלל, הנה לכאורה יש לצדד בזה דהא העיקר כדעת הראב"ד דאף ביצא לפנים א"צ עוב"ח ואף למ"ש הלב"ש לאסור ביש נקב בבשר לבד מ"מ י"ל דהיינו דוקא דבמקום אחד נקב הבשר מעל"ע משא"כ בנ"ד דמבחוץ גם הבשר שלם ויפה וא"כ כשר אף לדעת הי"א שבראב"ד כיון שלא יצא פ"א לחוץ דרך נקב הבשר, אמנם י"ל דכ"ז מעיקר הדין אבל לדידן לפי המנהג יש לאסור דהנה המעיין בב"י במ"ש בשם האגור דהטעם דאנו אוסרים אף בעו"ב שלם הוא מטעם דאנו חוששים לנתמסמס והב"י השיג ע"ז דע"כ לא חיישינן כ"א בדאיכא ריעותא ע"ש הרי להדיא דאם היה בו ריעותא גם הב"י יודה דאפשר לחוש לנתמסמס וא"כ בנ"ד דחזינן שהבשר נתקלקל קצת שפיר יש לחוש דשמא נתמסמס יותר וא"א בקיאים, הן אמת דמבואר בכ"מ דאף במקום ריעותא מ"מ אם לאחר שגוררין מקום הריעותא נשאר קצת בשר בריא באופן שלא שלטה הלקותא מעל"ע כשר וא"כ ה"ה בנ"ד וע"כ צ"ל דעת הב"י דר"ל דאם היה ריעותא קצת מעל"ע אף שלפי מראית מין עדיין לא נתקלקל לגמרי מ"מ אסור מטעם דא"א בקיאים ומ"מ מלשון הב"י נראה קצת דע"כ לא פליג על האגור אלא בדלא חזינן שום ריעותא כלל וכן נראה דעת הד"מ דדוקא באין שום נקב בעו"ב הוא דלא חיישינן לנתמסמס מטעם דלא מחזיקינן ריעותא משא"כ בנ"ד דיש בו ריעותא דנתמסמס ועוד דלפי מה שהסבירו הרבה אחרונים דעת הרמ"א בטעם המנהג דביש נקב בעו"ב שפיר חיישינן בשאר הבשר לנתמסמס (עיין בלב"ש בפתיחה) ובודאי אין חוששים בזה בשאר מקומות בכה"ג ממקום למקום ובפרט שאף במקום זה א"א רואים שום ריעותא דנתמסמס כ"א נקב בלי שום מוסמס וא"כ כ"ש בנ"ד דחזינן דנתמסמס קצת הבשר וכ"נ מסתימת דברי הרמ"א וכל האחרונים דצריך עו"ב שלם:

והטעם בזה נלפע"ד דהוא ע"פ מ"ש במק"א דלכאורה קשה למה לא נחוש לנתרפא בכה"ג ותי' דהוא ע"פ דברי הש"ך ופמ"ג בס"ס ל"ג דמעור לעור לא חיישינן לזה וא"כ ה"ה בזה אין חוששים מריעותא דעצם לעו"ב ואפשר דבזה כ"ע יודו דהמה נחשבים ב' אברים וא"כ כ"ז דוקא במקום דהעו"ב שלם ואין בו שום ריעותא משא"כ במקום שיש בו קילקל שפיר חיישינן ואף אם בעור אין בו שום ריעותא מ"מ ל"מ לדעת הלב"ש דביש נקב בבשר לבד ג"כ אסור, אף בה"מ בודאי א"ש ואפילו לדעת איזה מורים דאינם אוסרים בנקב בבשר לבד [כן שמעתי ממורי הרה"ג וכו' וכו' מוהר"ר יוסף יוזפא זצ"ל מבארדיטשוב שנהגו כן כמה רבנים מובהקים] מ"מ אפשר בזה כ"ע יודו כיון דיש לחוש שמא נתקלקל הבשר לגמרי מכל העצם, וכ"ז באם הקילקל הוא מבפנים אצל השבר אבל אם מבפנים הוא בריא ושלם ומבחוץ נתקלקל יל"ע דלכאורה י"ל דזה גרע דדמי לק"ד נגד המחט דמזה נראה דגם מבפנים נתרוע הבשר מחמת השבירה אלא דנתרפא, אמנם מדברי הלב"ש שכתב דאף שנקב בעור דינו כמו ק"ד מ"מ לקותא בעור איני מזיק מטעם דאין בו שום עדות כלל ע"ש א"כ ה"ה בזה וגם י"ל דאם איתא דכבר הותחל להתרפא יותר הו"ל להתרפאות מבחוץ מבפנים ששם העצם הולך ובא בכל עת ע"י הילוך הבהמה, ומ"מ צ"ע לפמ"ש לדייק מדברי הב"י דדוקא באין בו שום ריעותא לא חיישינן למוסמס משא"כ בזה וגם בגוף דבר זה במה דפשיטא לי' להלביש דבלקותא לא הוה כק"ד צ"ע דהא מבואר בכ"מ דיבלת וסירכה נגד המחט דינו כק"ד וע"כ משום דמסתבר לתלות הריעותא בהמחט שכנגדו וא"כ ה"ה בנ"ד בודאי יותר יש לתלות הריעותא שבעו"ב משבירת העצם שכנגדו, ואפשר דע"כ לא כתב הלב"ש אלא בעור שהוא דק ומצוי להתקלקל בסיבה קלה כמובן משא"כ בבשר שהוא עב וכ"ש היכא שהעור שלם מבחוץ דבודאי י"ל דאם הוא מעלמא הו"ל לקלקל גם העור א"ו שבא מחמת העצם ושפיר י"ל דנתרפא וצ"ע:

ואם אין בו שום לקותא רק שינוי מראה והשינוי אינו מעל"ע אפשר דיש להקל כיון דבלא"ה אפשר דאף בשינוי מראה מעל"ע יש להקל וכמ"ש בפמ"ג בתחלה ואף למה דמסיק הפמ"ג וכ"כ בלב"ש דבכאן אף בשינוי מראה לחוד אסור מטעם ריעותא דשבורה מ"מ י"ל דהיינו דוקא כשהשינוי הוא מעל"ע דאז לדעת התב"ש אסור מטעם דלא בקיאים וחיישינן לנתמסמס בזה אנו אוסרים מטעם לקותא קצת דנשבר משא"כ היכא דאין השינוי מעל"ע וכ"נ להדיא מדברי התב"ש לפי מ"ש בדעת הרמ"א דמה שאסר הוא מטעם שינוי מראה לחוד וע"כ דמיירי מעל"ע וכ"נ מדברי הפמ"ג בסי' מ"ג ובסי' ל"ב ע"ש:

במה שהחליט הלב"ש דבנשמט וכן בנקשר שאשי"י ויש נקב בעו"ב צריך שלא יהיה נקלף ומרודד צ"ע דהא לדעת כמה אחרונים בעי' דלא איפשטא נכנס בגדר הספק וא"כ בנשמט הוה ס"ס שמא כרשב"א ואת"ל כרא"ש שמא נקלף או מרודד אינו מזיק לדיני חיפו וכן בנקשר שאשי"י הו"ל ג"כ ס"ס כמובן:

גם במ"ש דבנקשר שתשי"י יש להטריף בשיש נקב בעו"ב אף שיש בו עוב"ח דבריו צ"ע לפמ"ש הוא עצמו דבנאבד יש לצרף דעת הב"ח לס"ס בה"מ עכ"פ א"כ ה"ה בנ"ד הוה ס"ס שמא כב"ת ושמא לא יצא לחוץ הן אמת שמדברי הש"ך נראה לכאורה דאסור אמנם י"ל דמיירי באין ה"מ ועכ"פ בנקב בעור לבד או בבשר לבד בודאי הו"ל להקל דאינו כ"א חומרא שלא תחלוק במנהג ואפשר דבזה יש להקל אף בלי ה"מ:

במ"ש הלב"ש במה"ב בסק"ט ובכ"מ דבנשבר במקום שעושה אותה טרפה כגון בקולית וכדומה. אף דמתירין הבהמה או העוף מ"מ האבר אסור דבריו צ"ע מכמה אנפי חדא דאם לענין איסור הבהמה והעוף מחמת השבירה דהוא איסור תורה סמכינן דלא יצא לחוץ א"כ כ"ש לענין איסור האבר דאין בו רק מצות פרוש בעלמא ויציבא בארעא וכו' ואף אם נאמר דבגף וכה"ג יש לאסור האבר אף בכה"ג מ"מ בנ"ד כיון שיש בו איסור שבורה וע"כ אנו צריכים לסמוך דלא יצא לחוץ א"כ איך נאסר האבר ותהיה מילתא דרבנן כחוכא, ואף שמצינו לפעמים במקום שיש דאורייתא ודרבנן דמחמירים בד"ת ומקילים בדרבנן עיי' בסי' קפ"ז לענין רמ"ת דמחמיר הש"ך לענין ז' נקיים מ"מ גם בזה הרבה נתלבטו האחרונים עיי' בס"ט שם, אכן כ"ז להחמיר בד"ת אבל להחמיר בדרבנן ולהקל בדאורייתא בודאי לא ניתן להאמר כלל ובפרט בג"ד שלדעת כמה אחרונים הוא קיל משאר איסור דרבנן בודאי דא"א לומר כן ובפרט דע"פ הרוב יש ג"כ הפסד בהשלכת האבר עצמו כמו בקוליות וכדומה ואפילו במקום שאין הפסד כ"כ ג"כ אין להשליכו מטעם הא', וכן נראה להדיא מדברי הד"מ הובא בע"ז ס"ס ס"ב דאין סברא להחמיר באבר מנשבר במקום שעושה טרפה ע"ש וא"כ כ"ש בנ"ד כמ"ש אמנם בנשמט לפמ"ש הש"ך בס"ס ס"ב דאף בעוב"ח אסור ממנהגא ועי' בלב"ש דאף עו"ב שלם אסור א"כ אין זה שייך לאיסור שבורה ושפיר יש להחמיר דאין בזה תרתי דסתרין אהדדי ומ"מ באבר דבר חשוב או בה"מ יל"ע וכמדומה שאין נוהגין המורים להשליך האבר בקולית ושוק ויל"ע:

במ"ש הלב"ש בסי' ה' ס"ק ב' דמיעוט עול אינו משלים לבשר כ"א בשדבוק בו בתולדה דבריו תמוהים דהמעיין ברש"י שם שכ' על הא דאמר ר"י עור הרי הוא כבשר אם ניטל הבשר ונשאר העור וע"ז מסיק הש"ס דדוקא משלים משמע דלהשלים עכ"פ אף בכה"ג משלים דאל"כ הו"ל לרש"י לבאר דאף להשלים אינו משלים כ"א בדבוק מתולדה, וכ"נ להדיא מדברי הב"י שם בד"ה ומ"מ יש לדקדק דבין לתי' הא' ובין לתי' הב' ע"כ האי דינא דעור משלים מיירי במקום דהיה בשר ואח"כ ניטל וכמ"ש להדיא שם בסופו דל"ב מפרש דברי ר"י כדס"ד דאפילו היכא דניטל הבשר אמר ר"י וע"ז אמרו דלא אמר ר"י כ"א מצטרף ע"ש, ועוד דע"כ צ"ל כן דאם כדבריו דמיירי שהעור דבוק בתולדה א"כ מאי אירי' מיעוט עור דבכה"ג נלפע"ד דאף אם היה כל החיפו מעור לבד ג"כ כשר דל"מ לגי' ר"ח ור"ת דגרסי ריריה ומיירי אף במקום שאין העור דבוק בתולדה ואפ"ה כיון שכעת מודבק ע"י הרירן כשר וא"כ כ"ש בנ"ד שהוא דבוק בתולדה ודבוק ממש בלי שום פירוד ועוד דאפילו אם לא היה דבוק בתולדה ג"כ כשר בודאי לדעתם דהא ודאי לא גרע מדיבק ע"י רירן, ואפי' לגי' רש"י מ"מ המעיין בטור במ"ש בשם הרשב"א וכיון שהעור מודבק בתולדתו עם העצם מציל הוא במקומו ע"כ נראה להדיא דעיקר הטעם דמחמת שהוא דבוק בתולדה הוא מציל וא"כ ה"ה במק"א דמ"ש וגם אפ"ל דאפי' אם אינו דבוק שם בתולדה ג"כ מציל כמו שנראה מדברי רש"י שם במה שכ' והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו משמע דעיקר הטעם הוא מחמת שדבוק יפה ע"כ הוא מציל אף בלי בשר ומ"ש הרשב"א בתולדתו אפשר דהוא ל"ד ובפרט דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואם כן מסתיין לומר דרש"י לא פליג כ"א בדיבק רירן אבל בדיבק יפה גם הוא יודה לשיטת ר"ח ור"ת אף שאינו בתולדה, ויהיה איך שיהיה עכ"פ הא דקיי"ל דעור משלים לבשר ע"כ צ"ל במקום שאינו דבוק בתולדה כמ"ש ולפמ"ש ע"כ צ"ל דבעיא דנקלף וניטל שלישתו התחתון אינו כ"א בשהיה כן ברוב או במחצה מרוב עו"ב החופה אבל במקצת פשיטא לן דכשר דאל"כ יסתרו פסקי הפוסקים דכתבו דמיעוט העור מצטרף וע"כ מיירי בניטל הבשר כמ"ש בשם רש"י וב"י ופסקו לבעיא דנקלף וניטל שלישתו לחומרא א"ו כמ"ש, ובזה א"ש בפשיטות מה שנדחק הלב"ש בסק"ה בהא דניטל קצת מהעצם ע"ש ונראה דה"ה במרודד ג"כ כשר במיעוטו דודאי לא גרע מנקלף וכדומה, אמנם בנתמסמם יל"ע כיון דדינו כאלו אינו והנה למ"ש הב"י בדעת הטור דהוה ודאי טרפה מטעם דכבר נפשטה האיבעיא מריאה א"כ י"ל דבאמת לפי ס"ד דבעל האבעיא הוה ס"ל דבנתמסמם ג"כ כשר במיעוטו אמנם באמת לפ"מ דילפינן מריאה באמת הוא טרפה אף במיעוטו אמנם למ"ש התוס' שם דל"ד לריאה ובנ"ד אינו רק ספק איבעיא י"ל דדמי לשאר הבעית וכשר במיעוטו ומ"מ נלפע"ד דגם לשיטתם יש לאסור:

גם במ"ש שם דין ח' ובביאורו שם דאף דסמכינן על פי' רש"י וכן טל פי' ר"ח מ"מ היכא דצריך לסמוך על ב' הסברות לא סמכינן דבריו צ"ע דודאי גם הר"ח ור"ת יודו לסברת רש"י דבמקום שאין בשר והעור דבוק בתולדה בודאי מציל והוא כ"ש מדין רירין שכ' הם וא"כ א"א צריכים לסמוך כ"א על דעת ר"ח לבד ומ"כ צ"ל כן דא"כ לדעת ר"ח הנ"ל יהיה מקום ברגל דלא מהני לי' עוב"ח כגון בארכובה (דודאי אין סברא דפליגי במציאת) ששם אין בשר לעולם והעור דבוק לעצם בתולדה וא"ל דבאמת אה"נ דז"א דכל כי האי בודאי הו"ל להש"ס לבאר חידש זה ועכ"פ האיך לא ביארו הם דין זה א"ו כמ"ש דבכה"ג ודאי כשר לדעתם:

במ"ש הלב"ש בסי' א' סעי' י"ג בדין ז' מ"ש בביאורו דכ"ז פשוט דבהא כ"ע מודים יעו' בט"ז ר"ס נ"ה ובפמ"ג די"ל לדעת הרא"ש דאף בין ערקוס לתחתון טרפה יע"ש ובש"ך במה שהאריך הט"ז בס"ק ד' לסתור דעת הרש"ל במה שכ' דגם לשיטת רש"י וסיעתו יש להכשיר אם היתר הוא למטה ממקום מרה וחיותה או למטה ממקום צוה"ג יע"ש ולפעד"נ דעת הרש"ל דמ"ש הרשב"א בתה"א דלרש"י יש לאסור אף אם היתר למטה ממקום מרה וכדומה היינו שהוא מחובר למטה ממקומות הנ"ל אבל היתר הוא באמת נגד כל הכבד או כנגד כל הרגל אלא שאינו מחובר כ"א למטה ממקומות הנ"ל וזה בודאי טרפה לדעת רש"י וסיעתו ובזה גם רש"ל יודה דהא אף באין נוגעים כלל טרפה אבל רש"ל מיירי שהכבד היתר אינו כנגד כל הכבד אלא שהוא יוצא למטה ממקום מרה וחיותה וכיון שאינו נגד כל הכבד וכדומה בזה ס"ל דגם רש"י יודה דאינו כ"א דלדול בעלמא כנלפע"ד בזה:

גם במ"ש במשב"ז ס"ק ז' להסתפק אי אמרינן איסור דבוק גבי שומן הגיד לפי דעת הט"ז במחכ"ת אשתמטתו בהאי שעתא דברי הט"ז בסי' ק' שכ' להדיא דאמרינן בי' דבוק ע"ש וכ"כ הש"ך שם ודעת המ"י שם דלא אמרינן בו איסור דבוק ע"ש כמ"ש הוא ז"ל יע"ש שהוא עצמו הביא דבריו:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה