אור ברסלב

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

תורת החיים

אזהרה

יו"ד הלכות טריפות סימן כט

בטור כתב בשם הרמב"ם וז"ל אע"פ שכולם הלמ"מ הואיל ואין לך בפירוש אלא דרוסה לכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסורה ושאר ז' טריפות יש בהן ספיקות שמותרין עכ"ל. והקשה הב"י אמאי קאמר ח' והא ט' הוין וכו' בשלמא לעולא ניחא דהוא לית ליה הא דרכיש בר פפא אבל על הרמב"ם קשה דהוא בעצמו פסק כרכיש ותירץ ב"י דהרמב"ם מייתי לה בכלל ניטלה או חסירה והקשה הד"מ דא"כ דהרמב"ם מכניס אותו בכלל ניטלה או חסירה מנ"ל להגמרא לומר דעולא לית ליה דרכיש ב"פ דילמא סובר ג"כ כהרמב"ם ואפשר לתרץ דר"ל כמ"ש הלח"מ בפ"ה מהלכות שחיטה דעולא בעצמו אמר לאפוקי מרכיש בר פפא וא"כ סרה קושית הד"מ דעולא היה יכול להכניס אלא שהוא סובר דלא כרכיש ורכיש באמת ס"ל דנכלל בנטילה ואי קשיא הא עולא לא ראה את רכיש הא לא קשיא דדמי למה דאמרינן בכמה דוכתי לימא בדרבה קמיפלגי אלא ודאי צ"ל בסברה דידיה ה"נ כאן ועפ"ז א"ש מה שנדחקו התוס' חולין דף נ"ד ד"ה וחזייה דאמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"י ור"ל בהא דרכיש דבאמת הא דרכיש נכלל בכלל נטילה לכ"ע:

והנה בגמרא במימרא דעולא בחולין מ"ג ע"ב גבי ישב לו קוץ בוושט פריך מ"ש מספק דרוסה והנה לשיטת הרמב"ם דספק דרוסה אסור ושאר ז' טריפות יש בהן ספיקות שמותרין א"כ מאי קשיא להגמ' דילמא בספק דרוסה מה"ט אסור כטעם הרמב"ם ועי' במפרשים מה שתירצו בזה ואפשר דהמקשן היה סובר כדעת התוס' דהחילוק בין דרוסה לשאר טריפות הוא משום דדרוסה שכיח לא כהרמב"ם. לכך פריך. והתרצן באמת היה יכול לתרץ לו כן אלא שהשיב לו לפי סברתו ועיין ברא"ש שם מ"ש בזה בשם זקנו הראב"ן:

עוד יש לתרץ ע"פ מה שתירצו האחרונים דברי הרמב"ם מקושיות הב"י דהיכן מצינו ספק טריפה שיהיה מותר (ועיין בכ"מ פ"ט הל"ג ובהל' ז' ובפ"י הל"ה ועיין בפ"ת מה שהניח בתימה ממ"ש הב"י בס"ס ל"ב וכבר קדמו בזה הדו"פ ע"ש) ואמרו דהרמב"ם סובר דבכל ספק השקול אוקמינן אחזקה דנשחטה הותרה וסובר דדרוסה לאו שכיח הוא דלא כמ"ש התוס' או דיש מהם ספיקות שהם שכיחים ויש מהם שהם שקולים וע"כ מאי דאיפלגי רב ושמואל בספק דרוסה ע"כ בשקולים פליגי דאי בשכיחים מאי טעמא דמאן דמתיר א"ו בשקולים פליגי ולכך פירש הרמב"ם טעמא דאסור בדרוסה משום דכיון דלא כתיב בתורה אלא דרוסה לכך החמירו בה נמצא לפי זה הרמב"ם סובר דדרוסה דאסור בספק הוא בספק השקול ולפי זה הכי פריך בגמ' מ"ש מספק דרוסה דמחמירין בו משום דהוא בא בפירוש בתורה ע"כ מחמירין אף בספק השקול ומ"ש הכי בישב לו קוץ בוושט אמאי אין אוסרין אף בשכיח לאסור דבישב לו קוץ בוושט גם הרמב"ם מודה דהוה שכיח לאסור כמ"ש התוס' שם ותירץ לו המתרץ דעולא סובר אין חוששין לספק דרוסה והא דפרטה התורה לדרוסה משאר טריפות מה"ט אין להחמיר בדרוסה כי אם היכי דשכיח לאסור קצת דבלאו הכי היינו מתירין ומדפרטה התורה לדרוסה ראו חז"ל להחמיר עכ"פ בכה"ג ובזה פליגי רב ושמואל דמ"ד חוששין לספק דרוסה סובר דבכל מקום ספק השקול הוא דמתירין אבל היכי דשכיח לאסור בכל מקום אסור ולכך פירש דמפרטה לנו התורה דרוסה יש לאסור אף בספק השקול דלספק דשכיח לאסור לא צריך קרא דבלא"ה היינו אוסרים אותו ומ"ד דאין חוששין לספק דרוסה סובר דבכל מקום אף היכא דשכיח לאסור קצת ג"כ מותר ולכן ס"ל שפיר דמדפרטה לנו התורה בדרוסה אין לאסור בספק דרוסה עכ"פ רק היכא ששכיח לאסור דאין לומר דמדפרטה התורה דרוסה יש לאסור אף בספק השקול דמהיכי תיתי לך דכיון דבכל מקום מתירין אף היכא דשכיח לאסור דלמא הא דפרטה לנו התורה דרוסה הוא לאסור היכא דשכיח לאסור אבל בספק השקול מותר אפילו בספק דרוסה, וממילא בשאר טריפות מותר להאי מאן דאמר אפילו היכא דשכיח קצת לאסור ואם כן יפה תירצו בגמ' דעולא סובר אין חוששין לס"ד ולכך מתיר אף בישב לו קיץ בוושט אף דשכיח לאסור קצת ויש להסביר דבר זה ע"פ מ"ש הפרמ"ג בסי' נ' שפ"ד ס"ק ג' דספק דשכיח י"ל בב' פנים או דהוא רוב מה"ת או דבאמת אין בזה משום רוב מה"ת ומעתה י"ל דבאמת בסברא זו פליגי רב ושמואל הנ"ל ועיין בט"ז סי' כ"ט בס"ק א' מה שתירץ בזה על הרמב"ם ולמ"ש הט"ז בתירוץ הא' ג"כ א"ש דברי הש"ס ע"פ מ"ש ועי' כרו"פ בסי' זה ואין כמ"ל בזה:

במ"ש האחרונים במה דנ"מ בין טריפה לנבלה בזמה"ז נראה דיש עוד נ"מ לענין ספק דספק טריפה יש בהן כמה ספיקות שמותרים מטעם אוקי אחזקת היתר ואף במקום דליכא לאוקמי אחזקה כגון בריעותא מחיים וכדומה מ"מ עכ"פ לא הוה כ"א ספק איסור משא"כ בספק נבלה אסור בתורת ודאי מטעם צירוף החזקה בהמה בחייה בחז"א עומדת:

עוד י"ל דנ"מ לפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה להל' שחיטה בשורש הב' די"ל דבנבלה אסור חצי שיעור באיסר עשה מחמת עשה דשאינו זבוח ע"ש:

יש לחקור בכל מקום דאנו מתירים בהפסד מרובה אי לא נודע האיסור עד שנאכל קצת מהבשר בענין שבמה שנשאר כעת בעת שנודע מהאיסור אין בו הפ"מ ואם הי' נודע בתחלה היה בו שיעור הפ"מ והנה לכאורה י"ל דלדעת הסוברים דבס"ט שנתערבה אף בלא נודע אסור הרי דאף שלא נודע עדיין אפ"ה נאסר מה"ת מחמת ספיקא דאורייתא א"כ ה"ה להיפך י"ל דאף שלא נודע מ"מ אין הידיעה גורמת לא היתר ולא איסור והוה כאלו נודע בעת שהי' כל האיסור ושפיר הותר מטעם הפ"מ ואף לדידן דמתירים בהפ"מ בלא נודע מ"מ התם יש שאר סניפים כמ"ש המ"ב מטעם חתיכה חיה או גדולה כמבואר באחרונים שם. אמנם י"ל כיון דסוף סוף באין הפ"מ א"א סומכין על דעת המתיר וא"כ כיון שכעת אין בו הפ"מ אין להתיר ול"מ לדעת המתירים בלא נודע אף בנתערב מב"מ בלח מטעם סד"ר יעו' בפרמ"ג וסוברים דקודם שנודע עדיין אין חל עליו שם איסור ואין בזה משום ספיקא ד"ת א"כ ה"ה בזה עדיין לא הוחל עליו שם היתר עד שנודע ועתה אין בו הפ"מ אלא אפילו לדעת האוסרים שם בלא נודע מ"מ מודו בנ"ד חדא דהתם לחומרא אמרינן כך משא"כ בנ"ד ועוד דבנ"ד אף אם הי' נודע בתחלה לא הי' מותר כ"א מטעם שצריך להפסיד מכיסו הפ"מ אבל אם לא היה בו הפ"מ היה אסור א"כ כעת שאין בו הפ"מ בודאי אסור ומ"מ צ"ע:

ומ"מ אם נתבשל בכלים ויש הפ"מ בצירוף הכלים בודאי דיש להתיר אמנם אם לא נשאר כלל מהאיסור עצמו רק הכלים שנתבשל בו האיסור ואין בהם הפ"מ או שיש בהם הפ"מ רק שיכול להשהותם מעל"ע עכ"פ בזה ודאי צ"ע כיון דאם היה נודע בתחלה היה מתירים לו לכתחלה לבשל בכלי היתר ולאכלם וא"כ איך נאסר לו עתה הכלים או אפילו להשהותם מעל"ע ואפשר לומר דדוקא כשנודע בתחלה שפיר הותר האיסור מחמת ההפ"מ וא"כ שוב הכלים מותרים אף שבהם אין שום הפ"מ משא"כ בנ"ד דעיקר הנידן הוא על הכלים ובהם אין הפ"מ שפיר יש לחוש לדעת האוסר וצ"ע ולפ"ז היה צריך המורה לחקור בזה אם יש עדיין בבשר הנשאר הפ"מ (כגון בהעצמות שמביאי לפני המורים שע"פ רוב אין נודע רק אחר שאכלו קצת) וכדומה שלא נהגו לחקור בזה ע"כ:

סימן ל

במ"ש הט"ז בפי' דברי הטור בהא דרוב גבהה ונראה מדבריו דבין רוב גבהה ובין הקיפה שיעורם שוה מן העינים עד הקרנים וכן נראה שהבין הפמ"ג ולפע"ד צ"ע לפמ"ש בתב"ש כאן דלמאן דפי' נחבסה לתרוצץ ע"כ מיירי בנתרוע רובה של כל הכמות מהאורך והרוחב ע"ש א"כ לפ"ז צ"ע דהא מבואר ברש"י ור"ן וכמה פוסקים דרוב הקיפה גדול מרוב גבהה ולפמ"ש הט"ז דשיעורם שוה לכאורה יהיה רוב הקיפה שוה ממש לרוב גבהה דכיון שנחבסה רוב הגובה באורך וברוחב ממילא כבר יש בו ג"כ רוב ההיקף ואפ"ל דהט"ז ס"ל כמ"ש הדרישה דנחבסה היינו נסדק או דמפרש דגם בנתרוצץ מיירי ג"כ בנתרוצץ רצועה אחת באורך או בהיקף וכל הכמות שלם וצ"ע:

ועיין בתב"ש במ"ש דלפעמים יש חומרא אם נשער ברוב היקף .וצ"ע ממ"ש בבה"ג וז"ל גלגלת שנחבסה ברובה ברוב גבהה ולחומרא ע"כ ומזה נראה להדיא דרוב גבהה הוא תמיד להחמיר ואין שום אופן מציאת חומרא בהא דרוב הקיפה וצ"ע. אמנם ממ"ש הרמב"ם דגם ברוב הקיפה הוה רק ספק טריפה וכן מדברי שאר הפוסקים שכתבו דצריך להחמיר דבין ברוב גבהה ובין ברוב הקיפה טריפה נראה כמ"ש התב"ש הנ"ל ולפ"ז מ"ש הפמ"ג להלכה כמ"ש הט"ז דהשיעור הוא רק מן העינים עד הקרנים צ"ע:

ועוד דהמעיין בתב"ש אחר שהביא כל השיטות העלה דיש להחמיר גם באחורי העורף ע"ש ועיין ביש"ש מ"ש בזה והנה לפ"ז יל"ע במה שמצוי בעופות שמנקרים זא"ז בראש ולפעמים נתרוע עצם הראש ברובה לכאורה י"ל דהיינו נחבסה ואסור אף בלי נקב ואפ"ל דבנחבסה היינו שהוכתה בכח עד שנתרועע עצם הגלגלת מעל"ע משא"כ בנ"ד שהוא רק ע"י נקירת עופות אינו מתרועע מעל"ע כיון שאינו בכח כ"כ ואין לה דין נחבשה וכן נראה מלשון הרי"ו שפי' הא דנחבשה נתמעטה ולא חסרה ע"ש ולכן נלפע"ד דבכה"ג צריך לפתוח העצם ואם מבפנים ברי ואין בו ריעותא כשר וכן אם רואין בו איזה סדק ג"כ הדין כן דאם אינו עובר מעל"ע כשר כמבואר להדיא ממ"ש התב"ש דלמ"ש הדו"פ בפי' נחבסה יש לאסור לדידן אף בעוף היבשה בכ"ש ע"ש:

במ"ש התב"ש ס"ק ב' ובשפ"ד ס"ק א' דלמ"ד נחבסה היינו נסדקה פשיטא דאין זה רק בבהמה משא"כ בעוף אף דיבשה לדידן ודאי טרפה מטעם שאא"ב בבדיקת המוח ולפע"ד צ"ע דהנה ל"מ אם נאמר דלמאן דאמר נחבסה היינו נסדקה היינו שנסדקה מעצמה ע"י איזה חולי בודאי הדין פשוט דבכה"ג אף בעוף דיבשה כשר באין רוב דהא בע"י חולי שוב ל"ח לקרום וכמ"ש בשפ"ד עצמו בס"ק ז' ואף אם נאמר דאף לדידהו הפי' נחבסה היינו ע"י הכאות וכמ"ש בתב"ש סק"ה דע"י חולי יש להקל מ"מ נלפע"ד דאם הוכתה בדבר עב שודאי לא היה יכול לעבור דרך סדק הנ"ל לקרום כמו אם הוכתה בכותל חלון ועי"ז נסדקה ג"כ אין לחוש לקרום אף בעוף דיבשה דע"כ לא כתב הרמ"א להטריף בעוף כ"א באופן שיש לחוש שקוץ המנקב את העצם הגיע לקרום וכיון שצריך בדיקה בקרום החמיר דאא"ב משא"כ בנ"ד דידענו בבירור שלא הגיע לקרום בודאי דיש להכשיר אם אין בו כפי ערך סלע ועפ"ז א"ש דברי הפר"ח במ"ש, בשם הריק"ש דנחבסה ה"ה לעוף היבשה ובתב"ש תמה עליו דהא הוא פי' נחבסה נתרוע ע"ש ולפע"ד הנה הפר"ח מטו לה בשם ריק"ש וכפי הנראה דריק"ש מפרש דנחבסה ה"ל נסדקה ושפיר כתב לחלק בין עוף היבשה למים וכמש"ל:

במ"ש התב"ש בש"ק ב' להחמיר דגם בבהמה דקה יש לשער רק לפי ערך סלע והוא ע"פ מ"ש בשם הרי"ו ע"ש הנה גוף דברי הרי"ו לפע"ד צע"ג דהא הוא הסכים גבי גרגרת דאף בעוף אם יש בו איסר צריך לשער באיסר דוקא עיי' סי' ל"ד בב"י ובתב"ש שם וא"כ ה"ה בזה:

גם במ"ש במשב"ז ס"ק א' בפשיטות דבין ברוב גובה ובין ברוב הקיפה הוה רק ספק טריפה הן אמת שכה"ד הרמב"ם אכן בלח"מ שם הבין דדעת רש"י דברוב היקף הוה ודאי וכפי הנראה שכן הבין הפר"ח ועיין בתב"ש סק"א הן אמת דלפמ"ש התב"ש בריש הס"ק בודאי צ"ע דהא לפעמים יכול להיות רוב היקה ולא יהיה רוב גובה אכן עתה ראיתי בבה"ג שכתב וז"ל גלגולת שנחבסה ברובה ברוב גובה ולחומרא ואם כמ"ש התב"ש הא לפעמים יש חומרא ברוב היקף וע"כ שמ"ש הלח"מ שם דברוב היקף פשיטא להו ועיקר הספק אם יש להטריף גם ברוב גובה ולכן מסיק דאף ברוב גובה אסור:

במ"ש החב"ש ופרמ"ג להשיג על הפר"ח במ"ש דבעיא דלא איפשטא אין נכנס בגדר הספק יע"ש ועי' בהגש"ד ומ"ש בסי' פ"ד בד"ה ועוד שכתב כדעת הפר"ח הנ"ל אמנם במ"ש עוד שם דגם ספק פלוגתא אינו מצטרף לס"ס צע"ג כמבואר למעיין בפוסקים:

בסעיף ב' הנה מסתימת דברי האחרונים נראה לכאורה דגם בנפחתה כסלע וכן בעוף המים אין פוסל כ"א במקום שפוסל נחבשה והיינו מן העינים עד הקרנים דאל"כ הו"ל לבאר אכן באמת צ"ע דהנה ל"מ בעוף המים למ"ש דעיקר הטריפות מטעם דסוף הקרום לפסוק א"כ כיון דעד הפולין נידון כמוח שפיר יש לחוש כנגדו בנקיבת העצם לקרום ואף בנפחתה הנה לדעת התוס' דעיקר הטעם מטעם הקרום בודאי דיש לחוש בכ"מ שיש חשש בקרום ואף לדעת הפוסקים דהוה טרפה מצ"ע מ"מ כיון דעיקר דין זה נובע מהא דכמה חסרון בגלגולת ושם בודאי דמיירי בכל עצם הגלגולת ה"ה בהא דטריפה:

בנדון אוזות שיש נקבים בגלגלתם הנה ראיתי להג' כנוב"י שכתב לצדד בזה להיתר א' מטעם סתימת העור. כ"כ במק"א דמדברי כל הפוסקים לא משמע כן דא"כ איך כתבו בסתם דניקב העצם טריפה ולא התנו דכ"ז דוקא באם ניקב גם העור שעליו משא"כ היכי דהעור שלם ובפרט לפמ"ש הוא עצמו לפרש דזה כונת המשנה בהא דהכתה חולדא ואיך לא אישתמיט חד מהפוסקים לבאר דבר זה ועוד דאיך כתבו לשון ניקב דמשמע להיפך וכ"נ להדיא ממ"ש בש"ס נשבר העצם משמע דבעצם לחוד טרפה ונלפענ"ד דהטעם בזה סתימה צריך להיות דוגמת הדבר עצמו וכמ"ש באו"ה דלטחול לא מהני סתימה משום שצריך עובי דינר וה"ה בנ"ד כיון שצריך הגנה מעצם שיגין על הקרום והמוח בודאי דאין לדמות הגנת עור להגנת עצם כמובן ואף דקי"ל דבמה שאין הטריפות מצ"ע מהני אף סתימה גרועה היינו דוקא היכי שהסתימה באמת ממין ומסוג אותו הדבר שנמצא בו הנקב אלא דלא סתם שפיר כמו חלב טמא או שסופו לסתור כמו קרום מחמת מכה משא"כ בנ"ד שאינו מסוג הדבר שנמצא בו הנקב ואף דבשר סותם לסמפון אף שהסמפון קשה מבשר מ"מ י"ל דאף שודאי הוא מוקשה מן הבשר לענין שאין נכנס בנקב לסתמו מ"מ עכ"פ הו"ל מין בשר ושפיר הו"ל ממינו משא"כ בנ"ד דודאי אין לדמות הגנת עור לעצם.

וא"ל כיון דעיקר הטריפות בזה מטעם דקרומו רך משמע דאם הוא עב כשל בהמה עכ"פ לא הוה מטרף במשהו וא"כ עכ"פ העור שע"ג בודאי יכול להגין עליו דעכ"פ הו"ל כמו קרום דבהמה דז"א דדוקא אם הקרום עצמו עב שפיר יש לו חיות מצ"ע משא"כ היכי שהוא בעצמו רך וצריך סתימה מבחוץ שפיר י"ל דצריך שוב הגנה חזקה ואינו מועיל לו כ"א סתימת העצם ואף למ"ש שם להסתפק דעוף המים טרפה מצ"ע הנה מלבד שגוף דבריו תמוהים כמ"ש שם דהמעיין ברש"י שם יראה להדיא דמטעם סוף הקרום לפסוק כמ"ש לא קאי קרום וגם במ"ש להוכיח מדברי התוס' לפע"ד אין הכרח דשם גבי צוה"ג הוה אבר אחד אלא שמחולקים בשיעורם דבבהמה צריך רוב ובעוף אף באחד שפיר כתבו כיון דבשניהם הטעם דסופו לפסוק שוב אין שייך בזה למתני יתר עליהן משא"כ בנ"ד דבבהמה לא מטריף כלל בעצם (לדעת המתירים בנפחתה או לדעת הסוברים דנפחתה טריפה מצ"ע) שוב שייך שפיר הא דיתר עליהם:

והן אמת דלפ"ד הפוסקים דגם בנפחתה כשלע עיקר הטעם מטעם הקרום י"ל דדמי לצוה"ג הנ"ל מ"מ י"ל דהתוס' כאן אזלי בשיטת הסוברים דנפחתה הוא מצ"ע או דס"ל להכשיר לגמרי בנפחתה וראיתי בשו"ת שו"מ ח"א סי' צ"ח שחקר בדברי הנוב"י הנ"ל במ"ש מדברי התוס' והרב השואל שם הקשה לו דל"ד לצוה"ג דהתם הוחל מעשה הטורף משא"כ בנ"ד והוא ז"ל השיב דגם בצוה"ג לא מקרי הוחל מעשה הטורף דהא לא נטרף בזה אלא משום דסוף כל הצוה"ג לפסוק ולפע"ד דבריו צ"ע והעיקר בזה כמ"ש הרב השואל וכמש"ל דאכתי ל"ד דהתם הוא באבר אחד וכאן הוא באבר אחר:

עוד כתב שם דלפמ"ש הפר"ח דבשנשבר הגף לא מהני יב"ח א"כ למה מהני כאן יב"ח הא עדיין לא ניקב הקרום ודבר זה בודאי צ"ע דל"ד לנשבר הגף דהתם עדיין לא נולד שום חולי ולקותא בריאה שעיקר הטריפות תליא בו וגם ממה שנשבר הגף אין בזה שום ריעותא וחולי באבר שיכול להיות נטרף בו כ"א שהעוקץ נכנס לריאה וכל שעה זמנה ושפיר יש לחוש שמא אח"כ ניקבה אבל בנ"ד דהטעם משום דאין הגנה לקרום וסופו לפסוק א"כ י"ל דמאותה שעה דנתגלה שוב אינה יכולה לחיות וכמ"ש הפמ"ג בהי' ל' (וכפי הנראה דאישתמוט ליה דברי הפמ"ג בהאי שעתא) והלב"ש בסי' ל"ה סק"א שכתבו להדיא דגם בטריפות שעל שם סופו אינו חי יב"ח ואפ"ה בגוף הסכימו לדעת הפר"ח הנ"ל יע"ש (עי' בפמ"ג סי' נ"ג ובלב"ש בקונטרס עצמות סי' ז') ועיין בפמ"ג סי' מ"א בנידן אם אמרינן במחט שתטרף ע"ש סופו:

גם מה שהקשה על הגמ' לא הבינותי דאם נאמר דמאי דבדקו לראות אם תבצבץ שכבר הוחל הטורף יועיל יב"ח הא אם מבצבץ הוא ודאי טרפה שכבר נקבו ב' הקרומים גם במה שתירץ דקשיא זו הוא לשמואל דס"ל דטרפה חיה (עי' נדה דף כ"ה) ולדידיה לא מהני יב"ח גם זה צ"ע דא"כ מאי פריך בפא"ט דף נ"ג ע"ב בהאי שרקפא דלשהיינוהו יב"ח לשמואל דלפמ"ש הוא ז"ל לשמואל לא מהני יב"ח גם מ"ש מנדה כ"ד ע"א לפע"ד אין ראיה דהמעיין שם בין לפי' רש"י ובין לפי' ר"ת אין ראיה דיסבור טרפה חיה ע"ש בתוס' ד"ה ר"ח ועפ"ז אזיל ליה מה שרצה לתרץ קושית התוס' שם בד"ה והא יע"ש:

גם מה שהביא בשם הרז"ה להקשות אמאי יועיל יב"ח דלמא לא שליט עדיין בבני מעים ותי' שבאמת אינו נטרף ע"ש סופו אלא שגם עכשיו טרפה אלא שעדיין לא נגלה כעת הנה המעיין בב"ח בסי' מ' שכתב לחלק בין מחט בב"ה מצ"א דאין מטריפין ע"ש סופו ובנפלה לאור ודרוסה ומראה וכדומה דמטריפין ע"ש סופו דדוקא היכא שודאי תמות מאותה חולשא התם הוא דאמרי' כיון שסופו לינקב ודאי ולא מהני לה שום רפואה אפילו בדרי לה סמא כנקוב השתא דמי אבל בדליכא ודאי שתמות אע"ג דאית בה ריעותא דמחט תחוב בה בפנים כיון דלא ניקב לחוץ כשרה עכ"ל וכ"כ בסי' נ"א שם ע"ש הרי להדיא דאין לחלק בין הוחל מעשה הטורף דהא גבי מחט ג"כ הוחל מעשה הטורף (וא"ל דזה לא מקרי הוחל הטורף כיון דאין ודאי שתטרף ע"י זה) ומ"מ נראה מדבריו דגבי דרוסה וכה"ג עיקר הטריפות ע"ש סופו וכמ"ש כנקוב השתא דמי ועי' במשב"ז סי' מ' סק"ד ובשפ"ד סי' נ"ז ס"ק מ"א ובלב"ש בס' י"א ובלא"ה הדבר תמוה לחדש דאין מטריפין ע"ש סופו ועיי' בבה"ע דשיע וחליף בריאה טריפה מטעם דסופו לנקוב (ומזה הבאתי סיוע לדעת התב"ש דכל טריפות הריאה הוא מטעם ניקב) וסירכה שלא כסדרן לדעת התוס' ונקב הטרפש לדעת בה"ג וכמה וכמה דברים דאנו מטריפין ע"ש סופו וכמ"ש בב"ח הנ"ל:

שוב ראיתי בהג' יד שאול מהמחבר הנ"ל שהרגיש ג"כ על הרז"ה הנ"ל מדברי התוס' והרא"ש גבי דרוסה בסימנים ועיי' בתוס' ובמרדכי בריש פא"ט בטעם דרוסה יע"ש.

וגם במ"ש שם הנוב"י לתרץ דברי הרמב"ם בהא דחסרון מבחוץ ע"פ מ"ש רש"י גבי חלוף דושט דהוה מטעם ניקב ועפ"ז כ' דה"ה חליף דריאה ומ"ש בזה מטעם חסר היינו דמה"ט אף לר"ש טרפה והעמיש כן בדברי המקשן דחסרון מבחוץ היינו ניקבה דקמט וחליף כולם בכלל ניקב יע"ש ולענ"ד דבריו צ"ע דהנה המעיין ברש"י שם יראה להדיא דחליף בריאה הוא רק בכלל חסר דאם כמ"ש הוא ז"ל למה לי' לפלוגי דחליף הוא כלל חסר ודמיא לבשרא וחזותא הוא בכלל ניקב מטעם דסופו לנקוב ע"ש הרי דהם לדעתו תחת שני סוגים ומ"ש דר"ל אליבא דר"ש ז"א דא"כ איך כתב דחזותא וכדומה הוא בכלל ניקב ממ"נ אם מיירי בחסרון הוא בכלל חסרה ואם מיירי בלי חסרון הנה לר"ש עדיין איני מיושב וגם מ"ש בכונת המקשה דקמט הוא בכלל ניקבה הנה המעיין ברש"י ד' מ"ז ד"ה היינו ניקבה במ"ש דא"א לחסרה שלא ינקב הקרום ע"כ משמע להדיא דלא הבין כן:

גם במ"ש דבשבורה גם הרשב"א מודה דמתחלת ברייתא כשר הנה מדברי התה"ד וד"מ משמע להיפוך ועי' בתב"ש בסי' כ"ט וכ"כ במק"א דבפירש איתמר בחי' הרמב"ן (בנ"ד שמוטת ירך) דגם בנחתך ונשבר תלוי בפלוגתא הנ"ל וגם במ"ש מהא דיתר רגל דאם יתר כנטול ביד הו"ל ניטל הירך וחלל ניכר יעו' ברש"י בכורות שכ' באמת דהוה ניטל הירך ועי' ברש"י חולין מ"ג ע"א ד"ה נפולה דנחתכו הוא בכלל חסורה ושף מדוכתה הוא בכלל נטולה ויעו' באחרונים:

במ"ש בשם הצ"צ דהני אוזי דידן לא הוה ודאי עוף המים אכן המעיין בשו"ת הרא"ש כלל כ' סימן ו' יראה להדיא דהשואל ר"ל דאין דינם כעוף המים מטעם דאוזי דידן כשאינם במים הם שמינים ביותר והוא השיב לו דאין להטיל חלוק בדבר כי דבר ידוע כי כל אוזין הסמוכים למים תמיד מצויין בהם ותולדותם וטבעם שוה ונטרפין בשבורת הגלגלת עכ"ל הרי להדיא דאין בזה שום ספק כלל ועי' בתב"ש בסי' נ"ב ס"ק ג' במ"ש בשם הרע"ב דאווזים מקרי עוף היבשה לענין אדומים שהוריקו ואף דכאן מקרי עוף המים תי' התב"ש דבאמת אין דינו כעוף המים לגמרי רק בזה מטעם דקרומו רך ולדעתי דבריו צ"ע דהנה המעיין ברש"י שם כתב להדיא הואיל ותמיד הם במים משמע להדיא דעיקר הטעם בזה דהוה ממש עוף המים וכ"נ להדיא מדברי הרא"ש כאן דהנה בלשון השואל העתיק לשון הש"ס אוזי דידן הואיל ושכיחי במיא (כפי הנראה שכ"ה גי' בש"ס או שהוא הוספה ע"פ פי' רש"י הנ"ל) וגם מדברי הרא"ש עצמו בתשובה שם נראה דס"ל דהו"ל ממש עוף המים מטעם שהם מצויין בהם וכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם בפי' המשנה שכתב עוף של מים כגון אוזות וכו' וכ"ה לשון הטור וש"פ ע"ש ויעו' בשפ"ד (שם בס"י נ"ב) שכ' בשם התב"ש וז"ל מדאמר ר"ש אוזי דידן כעוף המים הואיל וקרומו רך משמע לענין זה לחוד ויפה כתב עכ"ל ודבריו תמוהים דאנה מצא שיאמרו בזה הואיל וקרומו רך ואף אם ר"ל דבעוף המים עיקר טעמו מפני שקרומו רך ולכן בזה דוקא דינו כעוף המים וכמ"ש באמת בזה בתב"ש הנה מלבד שלשונו צ"ע לפ"ז אכן גם גוף דב"ז צ"ע כמש"ל.

בנ"ד מה שנמצא לפעמים בעופות שנקרו אותם והדם שותת במקום אחד מן העצם הראש ואף אחר שמקנחין הדם יוצא דם אחר ממקום הנ"ל והוא רחוק מן העור באופן שאין לתלות שהדם הנ"ל הוא מן העור ובשר שעל הראש הנה לכאורה הדין פשוט לאסור דמאין בא דם זה דהא בעצם עצמו אין בו דם כלל כמ"ש הש"ך בשי' ע"א סק"ח דבהוסר הבשר מעל הראש שוב איני אוסר לשאר בשר אף שפלט כל דמו וצירו ע"ש ול"ד למ"ש הט"ז בשם רש"ל בסה"ס דשם יש לתלות שהדם בא מהעור כמ"ש שם אמנם שוב עינתי בהגש"ד עצמו בס"ס צ"ו במה שהשיג שם על הג' מהרא"ס במה שאסר בדם שותת והעור ניטל יע"ש ולפמ"ש לעיל שפיר י"ל דמהרא"ס מיירי בכה"ג דנראה להדיא שהדם אינו בא מן העור והבשר וע"כ ניקב העצם ושפיר י"ל לקרום ואע"פ שכתב מהר"א והעצם קיים היינו שאין נראה בו נקב בעין למראות עין. א"ו צ"ל דדעת הגש"ד דבאמת אף בכה"ג אין להטריף והטעם בזה י"ל דהוא ע"פ מ"ש האחרונים דמצוי בעצם כמה נקבים בתולדה ויוצא הדם דרך שם (עי' בלב"ש בס"ס ל"ט ס"ק ר"ג):

ועכ"פ י"ל מטעם ס"ס שמא אין כאן נקב כלל ואת"ל דניקב שמא לא הגיע לקרום ובעוף היבשה עכ"פ כשר וא"ל דאכתי יש לחוש שמא יש בו לפי ערך סלע ז"א דודאי בנקב כזה שאיני נראה במראית עין בודאי דאין לספק בו בערך סלע וכמ"ש בשו"ת פרי תבואה דאף בנקב דק שאין נכנס בו כ"א חוט השערה ג"כ אין בו לפ"ע סלע ומשמע אף שנראה הנקב לפי מראית עין וכ"ש בנ"ד ועוד דגם בגוף קבלת הפ"ת צ"ע דמשמע דאם הוא יותר מחוט השערה יש לספק בו בערך סלע דלפי מאי דקי"ל בסי' נ"ו דבעוף שיעור צוה"ג הוא כאצבע א"כ אף אם נאמר דבבהמה השיעור בט"ז אגודלין וכפי שנראה באמת דעת הש"ע להלכה עכ"פ הרי מבואר מזה דבעוף שיעור לפ"ע הוא בחלק ט"ז מבבהמה ולפ"ז בנ"ד עכ"פ יש לשער שיהיה חוט המקיף הקדירה רבע אגודל וכ"ש לפי מה שכתב רש"ל שם דמ"ש מהרי"ל לשער באגודל היינו לפי' רש"י דבבהמה השיעור בד' גודלים ע"ש דלפי שיטתו מבואר דלעולם השיעור בעוף בחלק רביע מבבהמה וכן נראה באמת ממ"ש הרמ"א גבי קולית וכן נראה ממ"ש הפוסקים בסי' מ"ו דאף בגדי וטלה משערים בחלק רביע מבבהמה גדולה א"כ לפ"ז בנ"ד יש לשער דכ"ז שאין בנקב חוט המקיף אגודל אין בו לפי ערך סלע ויהיה איך שיהיה עכ"פ בנ"ד באם שלאחר שפותחין עצם הראש אין רואין בו שום נקב לעין השמש כיון דודאי אין לספק בו בלפ"ע ולשמא ניקב הקרום ג"כ אין לחוש חדא מטעם ס"ס הנ"ל ועוד כיון דכפי הנראה הוא מנקירת העופות כנודע א"כ בודאי אין לחוש בזה דודאי אין פי העוף יכול ליכנס דרך נקב דק כזה ויש להקל בזה בעוף היבשה אמנם בעוף המים בודאי דיש לאסור בכה"ג ודו"ק:

שוב ראיתי דיש לצדד ולהכשיר בכה"ג אף בעוף המים דכיון שאין רואין שום נקב בעצם אין להחזיק ריעותא כל וכמו שנראה מפשטות דברי כל האחרונים ומ"ש לעיל דא"כ מאין בא לו הדם אין זה הכרח מב' טעמים חדא דאף אם נקב העצם עדיין יקשה מאין יבוא הדם כיון דאין בעצם דם ולחוש שבא מנקיבת הקרום בודאי דאין להחזיק ריעותא כ"כ ועוד והוא העיקר דבאמת אף שאין דם בעצם היינו רק לענין מליחה משא"כ לנ"ד דנעשה בו נקב או הכאה מחיים בודאי דיבוא בו דם כמ"ש הר"ן דאף בדקין יוצא מהם דם ע"י חבורה ולפענ"ד אף ר"ת יודה לזה דאין להכחיש המוחש אלא דס"ל (דבדקין) דאם אין להם דם של עצמן בודאי לא הו"ל להתיר בפשיטות היכי דלא נמצא עליו ק"ד ולתלות דודאי לאח"ש נקב דודאי יותר שכיח מחיים מלאח"ש ויותר הוה לן לחוש דבאמת ניקב מחיים אלא שלא בא לו הדם ממקומות אחרים ע"י איזה סיבה א"ו דבאמת יש להם דם של עצמן וכן נראה למעיין בר"ן דעיקר הראיה מהא דמתירין בלא נמצא ק"ד ע"ש (ולפ"ז יוצא לנו נ"מ חדשה בין שיטת ר"ת לר"ן במחט בדקין וניקב מעל"ע ולא נמצא ק"ד דלר"ת אסור ולר"ן שרי ואף דלר"ן בלא"ה בדקין אסור אף בנמצא מ"מ נ"מ בכרכשא שהיא שוה בלי עיקום ובסי' מ"ו אבאר) ויעו' בד"מ כאן במ"ש בשם הגש"ד בנדון אם נמצא ליחה יוצא מן השורש שבקרן ועצם הראש שלם דיש להכשיר מטעם דהליחה באה רק מן השורש משמע דאם לא היה אפשר לתלות דבאה מן השורש היה אסור וצ"ע:

סימן לא

הנה לכאורה נראה מדברי האחרונים דכל הטרפות שנאמרו במוח הוא דוקא כשיושלם בו ב' פרטים א' שכיוצא בו בחוט השדרה היה שוחה וגם שהוא מגולה לקרום דאם הוא מכוסה במוח אין בו שום טרפות לפי קבלת הראב"ן וכן נראה להדיא מדברי הרב פמ"ג בשפ"ד ס"ק ב' ע"ש אמנם באמת צ"ע בזה חדא דא"כ למה טרחו הפר"ח ותב"ש בהא דנמצא מים גרידא בין קרום למוח ולא נחסר מהמוח והתב"ש הטריף בזה והא בודאי כיוצא בו בחוט לא היה שוחה כמובן ואף לדעת הפר"ח דמכשיר ג"כ צ"ע דלפ"ז עכ"פ הו"ל להודיענו החילק שיש בין נמצאו המים בשלחופית בין אם הוא בין קרום למוח דאז אינה טרפה כ"א בכיוצא בו בחוט השדרה שוחה ואם נמצאו המים בין קרום לגלגלת (דאז בודאי מן המוח באו כמ"ש בט"ז) טרפה אף בכ"ש דבודאי ניקב הקרום הן אמת דהתב"ש לשיטתו בסק"ב דנימס אף במשהו טרפה א"ש אכן מסתימת דבריו נראה דכאן אף לשיטת הש"ך טרפה ועוד דא"כ למה השיג על הפר"ח והא הפר"ח ס"ל כש"ך שם וכ"נ מדברי הרב פמ"ג דהא הוא מסכים לש"ך וכאן כתב להסתפק כדעת התב"ש ועי' בתב"ש שנסתייע מדברי הש"ך :

ועוד יש לעיין לשיטת הפר"ח ע"כ צ"ל דהא דמטריפין בשלחופית בין מוח לקרום היינו דוקא בכיוצא בו בחוט שוחה וכיון דמיירי בלא נחסר א"כ בודאי דאינו שוחה ואם יצויר שיהיה שוחה למה במים גרידא יהיה כשר ממ"נ אם ממוח טרפה כיון דשוחה ואם מעלמא בודאי טרפה דמאין בא לפנים דהא הקרום הוא סגור אם לא שניקב הקרום שוב ראיתי דיש לישב דודאי י"ל דמיירי כשיש במים שיעור שבחוט היה שוחה ולכן בשלחופת דודאי מן המוח באו יש לחוש שבאו ממקומות הרבה ומבפנים ולכן המוח נשאר עגול משא"כ במים גרידא אנו תולים שהמוח מעצמו הוליד המים ולא נמס המוח כלל ובזה כשר אף שיש במים שיעור שוחה כיון שאינם ממסמוס המוח עצמו ולשיטת התב"ש אף במים גרידא ג"כ יש לאסור בכיוצא בו בחוט שוחה מטעם דודאי באו מן המוח עצמו אכן במה שסתמו והשוו דין בין קרום לגולגולת להא דבין מוח לקרום אכתי צ"ע:

ועוד דעל הש"ע גופא ג"כ קשיא דהא הוא מיירי בנחסר מהמוח כשיעור המים וא"כ איך כלל דין נמצא בין קרום לגולגולת בלשון וה"ה אם נמצא בין מוח לקרום (עי' רמ"א שם) ובאמת החילק רב בניהם דבין מוח לקרום אינה טרפה כ"א בכיוצא בו בחוט שוחה ובין קרום לגולגולת בודאי טרפה אף בכ"ש כיון דאנו רואים דמן המוח באו בודאי ניקב הקרום:

שוב ראיתי בש"ע הרב סק"ט שכ' דאף שהקרום שלם אפשר ללחלוחית המים לירד מתוכו ועדיין יל"ע:

במ"ש הט"ז בס"ק ד' להחמיר דצריך בדיקה. הנה לכאורה נראה דכ"ז דוקא באם פי התולעת לחוץ דבכה"ג הביא שם בתה"ד דיש מאן דאסר וע"ז כתב לצדד מטעם הס"ס משא"כ היכי דפי התולעת לפנים דליכא שום מ"ד לאסור בודאי דא"צ בדיקה הן אמת דהמעיין בתה"ד שם יראה די"ל דלכ"ע אין היתר כ"א ע"י בדיקה ועיקר הקולא דבזה סמכינן על הבדיקה שכ' וז"ל אלא דמ"מ אנן לא בקיאין בבדיקת רושם וריעותא נהגינן להטריף והיינו בנמצא בקדירה וכו' אבל היכי דנמצא חוץ לקדירה תלינן דלא הגיע למוח מעולם עכ"ל משמע דעיקר החילוק בין נמצא תוך הקדירה לחוץ לקדירה דבקדירה אא"ב ובחוץ יש לסמוך על הבדיקה וע"ז הביא בשם גדול אחד דמחמיר בפיו לחוץ אף בבדיקה ולפ"ז לכ"ע עכ"פ צריך בדיקה אכן י"ל כיון שכתב דבחוץ לקדירה אנו תולין שלא הגיע למוח מעולם שפיר מותר אף בלי בדיקה כלל ומ"מ יל"ע דהא מתחילה שם התיר מטעם ספק ונשחטה הותרה ובודאי דבכל כה"ג היכי דאיכא לברורי צריך לברר כמבואר בכ"מ:

ובגוף דברי הט"ז יל"ע דהרי בלא"ה דעת התה"ד שם להתיר דלא מוכח כלל שהי' בפנים אלא דסיים דאף אם נחוש דיש קצת הוכחה דהי' בפנים מ"מ יש להתיר מטעם ס"ס דאף דשכיח קצת מ"מ מצטרף לס"ס דלא הוה רוב ואף ברובא דרבנן כתבו התוס' דמצטרף לס"ס וכ"ש כאן וא"כ ל"ד להא דמחט בחלל דשם שכיח יותר שנגע באברים והוה רוב גמור ואיני מצטרף לס"ס:

סימן לב

במ"ש הדגמ"ר דבנשבר השדרה דנראה לו דצריך בדיקה בחוט לע"ד הוא מוכרח והוא כ"ש מהא דמשלים חוטרא אפלגא דגבא אף דעדיין לא נשברה השדרה אפ"ה חיישינן לחוט כ"ש בזה [שוב מצאתי בש"ע הרב שהביא כן בשם כה"ג ע"ש וכ"נ להדיא דעת רש"י במ"ש בריש פא"ט דפסיקת החוט ע"י שבירת השדרה היא] אמנם במ"ש דא"א בקיאים בבדיקה הן אמת שכ"כ הב"ח גבי מקל המבואר בסע"ו ולפ"ז כ"ש בנ"ד כמש"ל אכן לדעתי צ"ע דל"מ לדעת המחבר בסי' ל"ג סע"ח דבצוארו מלוכלך בדם הוה מקום ידוע אף דצריך לבדוק כל מקום המלוכלך אף דשם צריך לבדוק אותו מנקב משהו א"כ כ"ש בנ"ד ואף לדעת הרב שם דהוה כמקום שאין ידוע יודה בנ"ד חדא דבנ"ד אפ"ל דדמי למ"ש הש"ך בתחוב קוץ במ"א דא"צ לבדוק רק נגד הקוץ וה"ה בנ"ד א"צ לבדוק כ"א במקום השבירה או במקום ההכאה ובזה מתורץ מה שנתלבטו בפמ"ג ובאחרונים להשות דברי הט"ז כאן ודברי הש"ך בסי' נ"ח ס"ק ד' דשם מיירי בהכה באבן נגד הריאה וא"כ צריך לבדוק כל הריאה והיכא דצריך לבדוק אבר שלם בזה אא"ב אבל בנ"ד דא"צ לבדוק כ"א במקום אחד גם אנו בקיאים וכמבואר בסי' ל"ג ועוד דע"כ לא קאמר הרב דאא"ב בצואר מלוכלך בדם כ"א שם דשיעור נקיבתו במשהו אבל בנ"ד דהחשש הוא מחמת החוט דשיעורו ברובו גם אנו בקיאים ובזה ג"כ יש לכוון דברי הט"ז והש"ך הנ"ל דשם מיירי מריאה דנקיבתו במשהו ועוד דשם החשש הוא מחמת ריסוק דשיעורו במשהו כמבואר שם לכן כתב דא"א בקיאין משא"כ הט"ז כאן מיירי מחשש פסוקת החוט דהוא ברובו ווה נראה כוונת הט"ז במ"ש לחלק בין ריסוק לשבירת השדרה ע"ש והא דלא חיישינן באמת כאן לריסוק הוא מטעם המבואר ברמ"א דהכל לפי כובד המשא (אמנם מדברי הר"ן נראה דגם כאן יש לחוש לריסוק מד"כ כדין נפילה ע"ש אמנם מדברי הש"ע נראה דכאן אין שום חשש ריסוק דכתב חוששין שהוא נפסק החוט וצ"ע) ומ"ש הדגמ"ר בהי' נ"ד לפרש דמ"ש הפוסקים שבורה היינו שדרה הנה מדברי הפוסקים שהובא בש"ך סי' נ' ובכ"מ נראה להדיא דמיירי בנשבר במקום צוה"ג וכדומה ועכ"פ אין הכרח מזה וכן נראה להדיא בד"מ סי' נ"ז ס"ק י"א במ"ש בשם המרדכי ע"ש:

שוב מצאתי בבה"ג גבי דרוסה שכתב וז"ל דכל היכי שצריך בדיקה כגון דרוסה נפולה אי נמי נשברה השדרה ולא ידעינן אי אפסיק חוה"ש אי שחט להו אסורה דכי הוה בדקינן לדרוסה נפולה ונשברה השדרה ה"מ ברבנן קמאי דהוי חכימי והוה בקיאין למיקם על בדיקה אבל השתא וכו' שפיר אמר רבנן דמשהינן לה יב"ח הנה מזה נראה להדיא כמ"ש בדגמ"ר הנ"ל דבנשברה השדרה צריך בדיקה ולדידן אין לה תקנה בבדיקה אמנם מ"ש לצדד בהילוך הנה מדברי הבה"ג נראה דאף בכה"ג לא מהני ממה שסיים דעתה אין לה תקנה כ"א בשהיי' יב"ח ועי' שם בבה"ג גבי נשברה השדרה שכ' דהאידנא דא"א בבדיקה לייתי שופתא וניעיילה בתר בונכה וניעוק אי פסיק טרפה ואי נקיב כשרה וצ"ע בכונתו בזה ועי' מ"ש לקמן בשם השבו"י גם במ"ש בבה"ג דמהני יב"ח הנה למ"ש האחרונים גבי גף יל"ע גם בזה מטעם דשמא אח"כ נפסק ונראה דס"ל דל"ח כ"א על שעת השבירה ומ"מ צ"ע ועי' ביש"ש סי' ס"ו שכ' בשם ראבי"ה דאא"ב בדרוסה ונפולה ואף שבבה"ג מוסיף דגם בשבורה אא"ב מ"מ בזה אנו סומכים על רש"י וכמ"ש הרשב"א מטעם שאינו כ"א באבר אחד מבורר אכן ממ"ש בש"ע סי' נ"ז כבה"ג והכריע כן הרמ"א בודאי צ"ע:

שוב עיינתי בב"י כאן דכתב דבשלים חוטרא אפלגי דגבא אם יש לחוש לריסוק מחולקים בזה הרמב"ן והר"ן ופסק שם כרמב"ן ובב"ה שם חזר מזה וכפי הנראה דדברי הש"ע קודם חזרה נשנו מדכתב החשש רק מטעם פסיקת החוט ועי' בד"מ שם דפי' דברי הטור בהלכה ע"ש וא"כ לפי דעת הב"ה וד"מ ע"כ מיירי כאן בהלכה דאל"כ הו"ל דצריך בדיקה גם מטעם ריסוק ולפלא על האחרונים שלא דברו מזה:

שוב ראיתי דז"א וכ"ע אף הרמב"ן יודה דיש בכה"ג חשש ריסוק ועיקר הפלוגתא בזה דלרמב"ן אף בלי שהייה מעל"ע וגם לא עמדה מהני בדיקה ולדעת הר"ן צריך שהייה או עמדה ואף דכתב הר"ן דלריסוק לא מהני בדיקה ולכן צריך שהייה או עמדה אפשר דהרמב"ן אזיל בזה בשיטת הרמב"ם שם דאף לריסוק מהני בדיקה ואף בתוך מעל"ע דבכה"ג אין לחוש כ"כ לשמא עדיין לא נתגלה והר"ן באמת לשטתי' שם ולכן ס"ל דגם בכה"ג צריך שהייה או עמידה כדי שלא יהי' בזה חשש ריסוק או י"ל דבאמת איני תלוי זה בזה והרמב"ן אף אם יסבור בנפילה ממש דאין בדיקה לריסוק מ"מ ס"ל דבנ"ד דאין חשש כ"א באבר אחד או אף בכל האברים מ"מ כיון דאיני כ"א חששא בעלמא שפיר מהני הבדיקה אף לריסוק וכן הר"ן כתב דבריו אף לפי שיטת הסוברים דמהני בדיקה לריסוק מ"מ ס"ל דדיני כנפילה ממש ולא מהני כ"א לאחר מעל"ע או עמדה ועפ"ז עדיין צ"ע במ"ש הט"ז לחלק דכאן שא"צ בדיקה משום ריסוק רק משום שבירת שדרה מהני בדיקה דלפמ"ש באמת גם כאן צריך בדיקה משום ריסוק לכ"ע (לפמ"ש בסי' נ"ח דגם אחר מעל"ע צ"ל משום ריסוק).

ועפ"ז צ"ל דמ"ש בטוש"ע מיירי דוקא בהלכה ויהי' מוכרח דדעת הטוש"ע כאיכא מ"ד שבר"ן דאף הלכה צריך בדיקה וא"כ צע"ג איך סתמו דבריהם ולא ביארו תחלה דלא מהני הלכה וגם כאן הו"ל לבאר דזה דוקא בהלכה ועוד דלפ"ז ע"כ צ"ל דאף דלא מהני הלכה היינו דוקא לחששא דפסיקת החוט משא"כ לחשש ריסוק שפיר מהני ועוד דהמעיין בסי' נ"ח יראה מסתימת דברי הש"ע ורמ"א דאף באבני אחד מהני הלכה וא"צ שום בדיקה ומזה צ"ע ג"כ על מ"ש בדגמ"ר לחלק בהלכה בין עוף לבהמה דהא אף לשאר אברים נראה דמהני הלכה שוב מצאתי בש"ע הרב שפי' דעת הש"ע בהלכה וכתב לחלק בין חוה"ש לשאר אברים ע"ש בקו"א וצ"ע ויעו' בשו"ת מהרמ"מ בסי' צ"ד במה שהשיג על הב"י במ"ש בשם הרמב"ן דבר"ן מבואר דבר זה בשם הרמב"ם וכ"כ בהג' מהרל"ח וצ"ע דהמעיין בר"ן כתב להדיא דב"ז בשם ה"ר ר' משה בר' נחמן כגי' הב"י ע"ש (בדפוס זיטאמר) וכן העתיק ביש"ש סי' ס"ב ע"ש ומ"ש בשם הרשב"א בחי' דרמב"ן דלא כרמב"ם יל"ע שם:

גם במ"ש שם להכריע דאף אם נאמר בכ"מ שחוששין דינו ממש כנפולה מ"מ בהכה במקל עכ"פ אין להחמיר דבריו צ"ע כיון דמבואר בש"ס דבהלך ע"פ כל השדרה ל"ח לריסוק אברים משמע דבשלים חיישינן לריסוק וכן הוא בהדיא בר"ן שם א"כ שוב אין מהני הבדיקה תוך מעל"ע לשיטתם הנ"ל ועי' בפסקי הרא"ש שכ' להדיא דחיישינן משום ריסוק ע"ש וצ"ע במה שהכריעו בטוש"ע דעיקר החשש משום חוט דבש"ס משמע לכאורה דיש לחוש לריסוק כל האיברים וכמ"ש הר"ן ובקיצור פסקי הרא"ש וכן נראה מפשטות דברי הרמב"ם ורי"ו כמ"ש הב"י וראיתי ביש"ש סי' ס"ב שכ' דבאמת א"צ כאן בדיקה כ"א משום פסוקה ולא מחשש ריסוק ומה שאמרו בש"ס א"ח משום ריסוק אברים הוא כדי להשמיענו דדינו שוה לנפולה לענין מעל"ע כר"ן והנה לפי זה א"ש דברי הטוש"ע כפשטן דאף בלי הלכה א"צ לחוש כ"א לפסיקת החוט וכמ"ש מתחלה וב"ה א"ש ג"כ דברי הט"ז הנ"ל ומ"מ דבריו צ"ע גדול דא"א להעמיס כן בדברי הש"ס ומה יעשה בדברי הר"ן ובק"פ הרא"ש הנ"ל וצ"ע:

עיין בלב"ש שהאריך בנידון אם נשבר השדרה ונקשר שחוששין לשמא נפסק החוט ונתרפא והנה מדברי מהר"י הלוי שהובא בט"ז (סימן כ"ז) מוכח להדיא דל"ח לזה וכמ"ש הוא עצמו ז"ל, ומ"ש דהוא מפני שסמך על הב' סניפים שכ' שם דל"ח לנתרפא, והיינו ראיה א' הוא מעצם שנשבר ונקשר שאשי"י דל"ח שמא לא הי' טוב"ח והוא ז"ל סתר דבריו חדא דע"י קשירה יש ראיה דלא יצא לחוץ וגם הי' עוב"ח ודברי הת"ח הם רק חומרא יע"ש במהד"ב ס"ק נ"ח דבריו צע"ג, דהמעיין במדה"ב שם בהעתקת דברי מהר"י לא כתב ונקשר שאשי"י ורק ונקשר סתם א"כ י"ל דמהר"י הוכיח דינו מנקשר שע"ש דצריך עוב"ח ואעפ"כ בודאי דאם יש עוב"ח לדעת המחבר ולדידן עכ"פ בעו"ב שלם בודאי כשר ולא חיישינן שמא לא הי' פ"א ונתרפא וא"ל דאה"נ דחיישינן דא"כ למה להמחבר (בסי' נ"ה סעי' י"ב) לומר טרפה באין עוב"ח בשע"ש הו"ל לאשמעינן יותר רבותא דאף בעוב"ח טרפה מטעם נתרפא וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים דל"ח בכה"ג לנתרפא ועי' בש"ך שהתיר בעו"ב שלם ונקשר שע"ש אף באין הפ"מ ועי' בד"מ שם שרצה לומר דחיישינן שמא לא הי' פ"א עוב"ח ועי' מהני הקשירה ודחה דלא חיישינן יע"ש והא דלא הביא המהר"י ראי מנשבר סתם ולא נקשר דודאי לא חיישינן לנתרפא כמבואר בכל הפוסקים היינו דרצה להוכיח דאף בנתרפא העצם אעפ"כ לא חיישינן לנתרפא העוב"ח.

שוב ראיתי בט"ז שהביא דברי מהר"י ונראה להדיא דעיקר הראי' שלו מנשבר ולא נקשר רק שכתב בדרך אפילו אי ליכא למיקם עלה דמלתא וכו' כגון שחזר ונקשר ע"ש ואף שבאמת יל"ע במ"ש שם כגון שחזר ונקשר דפסק ר"ת דכשר וכ"פ הרא"ש והטור ול"ח שמא לא הי' עוב"ח עכ"ל דהא מה שהתיר ר"ת ע"כ מיירי בשאשי"י או דבאמת ס"ל כדעת הב"ח דשע"ש ג"כ דינו כשאשי"י וא"כ בכה"ג באמת א"צ עוב"ח לדעת הפוסקים ואפשר דמטעם זה נדחק הרב לב"ש שם דנתכוון למ"ש הד"מ בסי' נ"ה ומ"מ ראייתו נכונה עכ"פ מנשבר ולא נקשר או משע"ש דודאי נראה מסתימת כל הפוסקים דאם עוב"ח כשר ול"ח ח לנתרפא וכ"נ לפע"ד להוכיח דבכה"ג ל"ח לנתרפא מהא דסי' נ"ו דבנשבר העצם במקום צוה"ג מהני מעיקר הדין בדיקה בצוה"ג ול"ח לנתרפא ואף בנקשר שע"ש בודאי ל"ח לנתרפא ועי' בש"ך שם דאדרבה מהני בזה בדיקה אף לדידן ע"ש] ואפילו בעוף דנטרף בנפסק רוב אחד ואף דשכיח בנשבר העצם שיפסקו הצוה"ג והטעם בזה נלפענ"ד דיש בזה ב' טעמים א' דע"כ חיישינן לנתרפא אלא בוושט וכה"ג באברים שנקובתן במשהו דנקב משהו חיישינן שנתרפא ולא ניכר אבל באברים שפסוקתן בכולו או ברובו לא חיישינן שנתרפא כ"כ:

וטעם הב' דע"כ ל"ח לנתרפא אלא באבר אחד אבל לחוש שמא נתרפא באבר אחר כמו בנ"ד לחוש מחמת שבירת השדרה לנתרפא בחוט או מחמת שבירת העצם לנתרפא בצוה"ג זה לא אמרינן ועי' בש"ך (סי' ל"ג) דאף מעור לעור ל"ח לנתרפא אף שהוא באבר אחד וכ"ש באבר אחר דבזה אף לדעת החולקים דאף מעור לעור חיישינן מ"מ באבר אחד גם הם יודו וראי' ברורה לזה מהא דעוף הבא וצוארו מלוכלך דלדעת המחבר מותר בבדיקה ואף לדעת הרב הוא רק מטעם דא"א בקיאין ואמאי ל"ח לנתרפא א"ו כמ"ש כיון דלא נולד הריעותא בוושט עצמו, אלא בעור הצואר דהוא אבר אחר ל"ח לנתרפא וכן מוכח מהא דסי' ל"ד דבניקב הגרגרת ע"י קוץ חיישינן לושט וא"א בקיאין ואמאי ל"ח לנתרפא ויהי' טרפה מעיקר הדין א"ו כמ"ש וכן נראה להדיא מהא דנשמט ונשבר הגף דמבואר דמהני בדיקה מעיקר הדין ול"ח לנתרפא א"ו כמ"ש.

גם במ"ש להחמיר בהמסס ובה"כ היכא דניקב ע"י מחט ואין המחט תחוב דחיישינן לנתרפא דבריו צ"ע דמסתימת הפוסקים נראה דאף בכה"ג ל"ח לנתרפא וכן נראה להדיא בט"ז סי' מ"ח ס"ק י"א דאף בכה"ג כשר בה"מ עכ"פ, שוב הגיע לידי ס' ד"ק וראיתי שגם הוא היקל בזה מטעם דל"ח לנתרפא מאבר לאבר ושמחתי וגם מה שסתר שם הלב"ש היתר הב' של המהר"י דלא אמרינן קרום מחמת מכה אינו קרום כ"א באברים שנקובתן במשהו אבל לא באברים אלו שאינם נטרפים כ"א בנפסק רובו וכ"כ בשבו"י והוא השיג ע"ז מטעם הכלל דטרפה אינו חוזרת להכשרה יע"ש אשתמיט לי' דברי עצמו בסי' ל"ט ס"ק ל"ח ובחי' דינים הלכות טרפות סי' ואוו וכ"כ בשו"ת נאות דשא דלהתוס' ורמב"ן והרא"ש טרפה חוזרת להכשרו וכה"ד היש"ש [ע"י סי' מ"ד] ע"ש וכ"כ התב"ש בדעת רש"י (עי' בדבריו סי' ל"ו) וכ"כ הפ"מ הובא בפמ"ג סי' ל"ג וא"כ לדבריהם שפיר יש לצדד כסברת המהר"י וגם עפ"ז א"ש ראיות השבו"י מהא דהדר חלים דמהני רפואה דהא לדידהו לא ס"ל סברת הרא"ה והר"ן דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא הוה טרפה אלא אף דהוה טרפה מתחלה כשר כשנתרפא א"כ הא דאמרינן בגרגרת דהדר חלים אתי כפשוטו

שוב ראיתי דז"א דהכא ע"כ גם לדעת התוס' הנ"ל צ"ל דלא הי' מעולם טרפה מטעם דסופו להתרפאות דהא אנן מכשירין אף בעודו נסדק מטעם דהדר חלים (והנה באמת צ"ע קצת על דברי התוס' וסיעתם דאיך כתבו דבנקב אף שעומד להתם בטוב מ"מ כ"ז שלא נסתם הוא טרפה והרי כאן מכשירין אף בעודו נסדק מטעם דהדר חלים וזה סיוע לדעת הרא"ה והר"ן אמנם מ"ש השבו"י דל"ח בשבירת השדרה לפסוקת החוט באמת דבריו צ"ע דהא מבואר בש"ס ופוסקים דאף בהכה על השדרה הכאה בכח חוששין לחוט ואף שעדיין השדרה שלם וא"כ מכ"ש בנשברה השדרה דזה ודאי תולין במצוי דודאי בא לה ע"י הכאה בכח או שנפל עליה דבר קשה או שנפלה מאיזו מקום בודאי חוששין לחוט וכ"כ לעיל בזה הכלל:

היוצא מזה דדברי המהר"י אינם נדחים כלאחר יד וכמ"ש ושפיר יש לסמוך דל"ח לנתרפא בחוט וכה"ד השבו"י ופמ"ג ובפרט בחשש זה דנתרפא דבלא"ה כתב הש"ך דהוא חששה רחוקה וגם לדעת הרשב"א והר"ן י"ל דבלא"ה בחוט השדרה ל"ח לנתרפא וגם שהחוט הוא לבן ויש דעות דבלבן ניכר נתרפא, וגם לדעת הכרו"פ יש היתר מטעם נ"ה ומה שהשיג ע"ז הלב"ש מטעם דהוא ריעותא מחיים י"ל כיון דדעת הש"ך וכל האחרונים דאף בריעותא מחיים אמרינן נ"ה אלא שהחמירו לחוש לדעת האוסרים א"כ בחשש נתרפא דהוא בלא"ה חששה רחוקה סמכינן אעיקר הדין וא"כ שפיר יש לסמוך בנ"ד אבדיקה בחוט כמ"ש הפמ"ג גם מה שהחמיר אף בריעותא כ"ד במקצת החוט צ"ע דזה הכל לשיטתו דחשש בלא"ה לנתרפא לכן החמיר אבל לדידן דהעיקר דל"ח לנתרפא א"כ די להחמיר באם השינוי מראה או הלקותא קצת ברובו אבל לא במקצת ובלקותא גמורה נראה דטרפה אף במקצת ועי' פמ"ג משמע ג"כ דלא הטריף כ"א כעין מעשה דהבה"י ולא במקצת יע"ש בסי' ל"ב:

סימן לג

עובדא בא לידי שנטרף בהמה אחת מחמת נקיבת התורבץ והנקב היה סמוך ממש למקום דבוקו בלשון והנקב הי' בו קרום מחמת מכה. והנה דעת הפמ"א ידוע דהתורבץ מגיע עד למעלה מבין הלחיים אמנם דעת השואל שם דהתורבץ. התחלתו מבין הלחיים ולמטה לצד הריאה וכן הסכים לדעתו הפמ"ג שם אמנם בנ"ד א"א להבחין היטב מחמת שכבר חתכו הראש ומ"מ היה נראה יותר שהוא למעלה מבין הלחיים כיון שהיה בסמוך ממש אצל הלשון ועוד יש לצדד בזה ע"פ מ"ש הכו"פ דבשר הדבוק לוושט סותם וא"כ הוה ס"ס שמא הוא למעלה מתורבץ ושמא כדעת הכו"פ הנ"ל אמנם דעת הכו"פ כבר דחוהו כל האחרונים תב"ש ונוב"י ופמ"ג עי' בסי' מ"ו שם וגם הספק הא' אפשר דהוא ח"ח ועוד דדעת הפמ"א לאסור וא"כ הוה ס"ס לאיסור ועי' בבל"י בסוף הספר שדעתו שם דדוקא במקום דבוקו בלחי הוה תורבץ ודלא כפמ"א גם דלא כדעת החכם הנ"ל ולכן אסרתי הבשר:

אמנם נלפע"ד דלא הוה עכ"פ כ"א ספק טרפה כיון דהיה סמוך ממש ללשון א"כ לדעת החכם השואל ופמ"ג הנ"ל לא הוי בכלל תורבץ וכן לדעת הבל"י הנ"ל נראה ג"כ דמקום זה הוא למעלה ממקום דבוקו בלחי ובפרט בצירוף דעת הכו"פ הנ"ל והנה קודם שמצאו השאלה הנ"ל מכרו צלע אחד מבשר הנ"ל וגם הי' שם בחנות עוד צלע אחת מכשרה והיא היתה יותר גדולה מהטרפה וגם הרבה חתיכות מכשרה והנה לכאורה הדין פשוט דמה שלקחו קודם שנודע הספק שרי אף בחהר"ל כמבואר בסי' ק"י ס"ה מחמת כל דפריש מרובא פריש אמנם יל"ע בנ"ד בשעה שלקחו אותו עדיין לא היה מעורבבים והיה ניכרים להמוכר איזה היא מטריפה ואיזה היא מכשרה ואם כן הספק הוא רק על שעת הלקיחה אם הוא מכשרה ומה לי אם היה בב' חנויות ומה לי שהיה בחנות אחת והוה כלקח ואינו יודע ממי לקח:

אמנם לאחר העיון נראה דל"ד דדוקא בב' חנויות וא"כ הספק הוא רק מאיזה חנות לקח וא"כ לא מהני מה שיש רוב בשר בחנות הב' אבל בנ"ד שהכל הוא בחנות אחת וא"כ הספק הוא אם מהמועטים שלקחו מבשר טרפה או מהרוב שלקחו מבשר הכשרה ואין בזה שום ספק שקול ושפיר תולין בכ"א שהוא מהרוב. שוב ראיתי מהא דט' צבורין אף שהיו במקום אחד ואפ"ה אמרינן כל קבוע כמע"מ ויל"ע אמנם כיון שאף בקבוע מה"ת דעת הר"ן להקל בפי' קודם שנודע ודעת האחרונים דעכ"פ המקיל לא הפסיד א"כ בנ"ד בודאי יש להקל וכ"ש למ"ש דהוה רק ספק טרפה וא"כ הוה ס"ס שמא אין כאן טריפה ושמא וא"כ לכאורה י"ל דהו"ל דין פריש לאחר שנודע מ"מ לפמ"ש כר"ן הנ"ל:

אמנם כ"ז במי שלקח חתיכה אחת אמנם אותן שלקחו כמה חתיכות כדרך הטבחים שמוכרים בשר ישן בעירוב עם בשר שנשחט היום וא"כ בודאי קרוב הדבר שהיה לכ"א הלוקחים קצת מבשר הטרפה אמנם העידו לפני הטבחים הנ"ל שאף לאותם שמכרו בעירוב נתנו יותר מבשר שנשחט כבר ממה שנתנו לו מבשר שנשחט היום וכן אמרו לי שאר הטבחים שכן הוא דרכם בפה וכן נראה קצת בכאן שעד שמכרו צלע הטרפה הנ"ל מכרו צלע הכשרה עם כמה וכמה חתיכות מכשירות כמ"ש וא"כ נתבטל ברוב מה"ת אצל כ"א מהלוקח ואם נאמר דהוה רק ספק טרפה הוה ספק דרבנן ע"י גלגול דמותר בה"מ ולא הוה בחזקת איסור כיון דהוא בתורבץ וא"כ לא מבעיא במה שנודע לאחר המליחה דמותר מטעם הנ"ל כמ"ש בכמה אחרונים אלא אפילו במה שנודע לאחר הבישול דנתערב ג"כ מבשא"מ מ"מ יש לצדד דמה"ת י"ל סלק ואף למ"ש הש"ך דא"מ נשאר באיסורו מ"מ כבר הכריע בלב"ש להקל כדעת הט"ז בה"מ עכ"פ ואף שבנ"ד בלא"ה אין להקל כ"א בה"מ והוי תרי קולא בה"מ מ"מ כבר כתבנו בכמה מקומות דגוף דבר זה דתרי קולא יש לפקפק בזה מכמה דוכתי ובפרט בנ"ד דבלא"ה יש צדדים ודעת המ"י בשם הרא"ש דאף בלא נודע נתבטל עכ"פ מה"ת ובנתבטל מקודם במינו גם הרש"ל וש"ך יודו דגם השא"מ מותר ואף אם בישלו מחתיכה אחת קודם שנודע ג"כ יש להקל מטעם כל דפריש מרובא פריש כמ"ש בח"ס דאף בהפרשה לבישל ג"כ שייך כל דפריש ושוב לאחר החקירה אמרו לי הטבחים דיש להכיר בין הטרפה להכשרה א' מחמת שזה נשחט מקרוב וזה מקודם ועוד שזה היינו הבשר שנטרף הוא אינו לבן במראיתו כמו הבשר הכשר וצויתי להביא לי כמה מיני בשר והכירו אותם בעודם חיים ובאיזו מהם נסתפק ולא הכירם בטוב:

והנה לענין נאמנות הטבח פשוט דנאמן אף באתחזק איסורא כמ"ש בש"ע סי' קכ"ז ס"ג בהג"ה ואף שהוא נוגע בדבר אין לחלק בזה ולפ"ז צויתי להשואלים להוליך כל אחד בשר שלו אצל הטבח ואם הכיר שאחד מהחתיכות הוא מהטרפה ונמלח עם בשר כשר באופן שהיה רוב היתר התרתי שאר הבשר ע"י קליפה ל"מ אם נמלח עם מינו בודאי יש להקל כמ"ש לעיל ואף במה שנמלח עם בשר עוף ג"כ מותר ע"י קליפה חדא דגם זה אינו ברור דיהי' מין בא"מ כמ"ש הפמ"ג בכ"מ ואף למ"ש במק"א דדעת הנוב"י בסי' ל"ב דהוה מבא"מ וכ"כ גם בחכ"א מ"מ כיון דהיה סמוך לשבת וגם הוא הפ"מ יש לסמוך על השבו"י ופמ"ג בכ"מ ותשובת ח"ס דיש להקל בס"ט ע"י קליפה ואף בחתיכה שנסתפק בה הטבח צויתי להשליך אותה כיון דהיכר שאר הבשר שהוא בודאי מן הכשר שוב אינו נכנס בכלל תערובות כיון דהם ניכרים ועומדים לעצמם ואף די"ל על החתיכה כל דפריש מרובא מ"מ כיון דהדרך למכור העירוב תלינן דזה הוא מן האיסור ועוד דאפשר הטבח באמת הכיר שהוא מן הטרפה ומה שאומר שהוא ספק אצלו הוא רק כדי שלא יחייבו אותו לשלם וגם להנצל מתערומות הבע"ב.

אמנם אם היה אומר שאינו מכיר כל החתיכות הנה לטעם הא' יש להקל ולתלות דיש בזה רוב מהכשר כמש"ל ולטעם הב' שעושה זאת להנצל שלא יתרעמו עליו אפשר דיש להחמיר אמנם י"ל דקודם הבישול אין להקל מטעם כיון דבאמת יש חילוק בין הכשר להטרפה הוה ח"ח דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר ואין זה בגדר תערובות כלל ולכן אין להקל מטעם ביטל ברוב ולפ"ז גם בלקח חתיכה אחת ג"כ צ"ע אם יש להתיר מטעם כל דפריש דאפשר דזה דוקא בא"א להכיר לשום אדם בעולם אם הוא מטרפה או מכשרה אבל כשיש איזו הפרש ביניהם וחכם ובקי יכול להכירם לא סמכינן כלל ע"ז (וכן נראה באמת דע"כ לא מקילין אלא בספק גמור אבל זה לא מקרי ספק כלל כמ"ש הר"ן דדעת שוטים אינו כלום) אמנם כ"ז קודם הבישול אבל לאחר הבישול בודאי א"א לשום אדם בעולם להכיר ושפיר י"ל כל דפריש ואף אם נודע להטבח מהאיסור קודם הבישול של זה דעד הבישול לא מקרי תערובות א"כ הוה כמו בשר הנמצא דהספק לא נולד במקום הקביעות רק עתה לאחר הבישול ואז כבר הוא פירש (יעו' בהסכמת הרה"ג וכו' מהר"ש מקאנסטנטין ובמ"ש עליו בזה): ]

בשפ"ד ס"ק ד' במ"ש על הרמב"ם דחשיב ג' דמטמאין באהל ולא חשיב ניטל הירך ותמה ע"ז דהא גיסטרא ג"כ לא נאמר כ"א בבהמה ע"ש ועי' ברי"ף ורא"ש הלכות טומאה דנשברה המפרקת הוה כמאן דהותז כולי' רישיה ותנן הותזו ראשיהן וכו' טמאין הרי דמפרשי דברי המשנה הנ"ל דמיירי בין באדם בין בבהמה והותז הראש היינו גיסטרא כמ"ש הש"ך בסימן ש"ע סק"א וזה הוא דעת הרמב"ם דחשיב גיסטרא גבי אדם ועי' בש"ע שם דלא חשיב כ"א נשברה מפרקת וקרעו מגבו וצ"ע אמאי השמיט דעת הרמב"ם הנ"ל דעשעה גיסטרא ג"כ מטמא באהל ובפרט שכ"ה דעת הרי"ף ורא"ש והנה לדעת התוס' והר"ש דמפרשו להא דהתזו ראשיהן גבי בהמה וכן לדעת רש"י דמפרש גבי ח' שרצים אפשר לומר דאין ללמוד אדם מזה וכמש"נ מדברי הרמב"ם שם דלא חשיב ניטל הירך מה"ט אמנם כיון שדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מפורשים לאיסור ודברי התוס' והר"ש סתומים דא"ל דלא ס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל לחלק בין אדם לבהמה א"כ איך ניקום ונסמוך להקל באיסור דאורייתא נגד דעת הפוסקים האוסרים להדיא וכ"כ הש"ך שם בשם רש"ל ובהא דניטל הירך ג"כ יש לעיין לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ש הל' י"ט דהוא כמו שעשאה גיסטרא וא"כ אמאי לא יטמא גם באדם כמו (בבהמה) בגיסטרא והן אמת דיש לעיין דמאין יצא להרמב"ם זה דהוה כמו שעשעה גיסטרא ויל"ע:

בשפ"ד ס"ק ז' במה שתירץ דברי הש"ך דדוקא מבפנים לחוץ אבל מבחוץ לפנים הוה שפיר ס"ס ע"ש דבריו צ"ע דהא גם בניקב בחיצון ג"כ י"ל דהנקב בא מבפנים וניקב עד החוץ וא"כ י"ל ג"כ דשכיח הוא וכן בהא דסי' ל"ד ג"כ י"ל דהקוץ בא מוושט אמנם באמת י"ל בפשיטות דכאן כיון דנגד הנקב גם אנו בקיאים לבדוק מבפנים ולחוש שמא ניקב במקום אחר ב' העורות זה הוה ספק השקול ולא שכיח מקרי ולכן שפיר הוה ס"ס לדעת הנה"ך שם וכן בהא דסי' ל"ד ודוקא בניקב פנימי דיש לחוש שמא באותו מקום ניקב בחיצון בזה הוה שכיח אכן גוף דברי הנה"ך שם צ"ע לפמ"ש הש"ך כאן בס"ק ח' דצריך להיות ניכר שהוא ע"י חולי הא לא"ה מסתמא בא ע"י קוץ וא"כ לא הוה ס"ס מטעם זה דשכיח ע"י קוץ ואין חילוק בין פנים לחוץ ועפ"ז ג"כ צ"ע לחלק בין הא דסי' מ"ט ונ"א לכאן ואפשר לומר דדעת הש"ך בנה"ך דבאמת שכיח ע"י קוץ אלא דבסי' מ"ט ונ"א דספק הב' הוא עכ"פ ספק השקול הוה שפיר ס"ס ל"מ למ"ש בס"ט בסי' קפ"ג ובס"ס קפ"ז בשם תוס' וריב"ש דדי בספק אחד שקול ואף שספק הב' שכיח לאיסור ע"ש וכ"כ בכרו"פ בשם הרשב"א והראב"ד יע"ש ואפילו לדעת הב"ח וש"ך דצריך שיהיה ב' הספיקות שקולים מ"מ בספק אחד שכיח קצת גם הם יודו כמ"ש מ"א בסי' תס"ז וכמ"ש במק"א הכרח לזה מהא דס"ד בתערובות משא"כ בוושט דגם הספק הב' שכיח לאיסור בזה שפיר כתבו דלא הוה ס"ס:

והנה בניקב עור הצואר מבחוץ ספק על ידי חולי הנה לכאורה יש להביא מכאן דלכ"ע שרי דאל"כ אמאי לא כתבו יותר רבותא דאף שאין שום ריעותא בוושט עצמו ג"כ אסור אמנם מדברי הט"ז בס"ס כ"ג נראה דאף בכה"ג אסור ע"ש ואפשר דהוא ז"ל לשיטתו כאן ובסי' מ"ט אמנם לדעת הש"ך כאן הנה למ"ש הפמ"ג בודאי יש להקל ואפילו למ"ש ג"כ יש להקל מטעם שכתבנו לעיל אמנם למ"ש הש"ך בס"ק ח' יל"ע. שוב ראיתי בפמ"ג שם דחקר בזה וכתב דהש"ך לא היקל בכאן כ"א בתורבץ הא בוושט הוה ס"ס במקום חזקה ויעו' בחו"ד ובח"ס שהאריכו בזה דבנ"ד לא הו"ל חזקת שאיני זבוח ועי' בש"ס מ"ג וברש"י שם ד"ה הכא לא אתחזק משמע להדיא דבישב לה קוץ בוושט לא מקרי חזקת איסור וכ"נ להדיא שם למעיין בתוס' ד"ה שאני התם ויעו' במהר"ם שיף שם ויעו' לקמן מ"ש עוד בזה בד"ה אם יש:

בט"ז ס"ק ט' במה שהקשה על הדרישה ובפמ"ג תי' דהוא לשיטתו דבמקצת לאו ליקו הוא ודבריו צ"ע דאכתי קשה מניקב עור אחד דאיך יכול להתקיים בקרום הב' וזה ודאי אין לחלק בין נקב משהו דודאי גם בנחסר חלק גדול מעור הפנימי ג"כ כשר דאל"כ הו"ל להפוסקים להשמיענו זה וגם מה הוא השיעור לזה והן אמת דגם חילוק הט"ז צ"ע לדעתי דא"כ למה כתב הרא"ש דל"ד לנקב קטן דלדעת הט"ז אף נקב גדול ואף ניטל כולו כשר וגם מ"ש בסי' ל"ו ג"כ צ"ע דמה מועיל בדיקת נפיחה דהא מדברי הרא"ש כאן נראה להדיא דאף שעדיין קרום הב' קיים אפ"ה טרפה מטעם סופו שודאי לא יתקיים בקרום אחד וא"כ אף שאנו רואים ע"י נפיחה שקרום הב' שלם עדיין אינו מעלה ארוכה דהא טרפה ע"ש סופו ועוד דהא נראה מדברי הרא"ש דוושט לא מטעם בקיאות הוא אלא אף שאנו רואים שהוא שלם אפ"ה טרפה ע"ש סופו:

בש"ך ס"ק כ"א במה שהקשה על הרמ"א סס"ד דאמאי לא כתב לאסור מטעם הבריא ונתרפא ולע"ד נראה דהנה באמת צריך להבין דאיך נחוש לנתרפא הא י"ל השתא ניקב ומקודם לא יצאה מהרוב כמבואר בסי' פ"א וא"כ עדיין לא היה זמן שיוכל להתרפא אמנם ז"א דע"כ לא מוקמינן אחזקה אלא בספק שקול אבל בנ"ד הוא שכיח לאיסור שניקבו שני העורות כמ"ש בנה"ך סי' מ"ט וא"כ כאן שאנו רואים שניקב רק קרום אחד והוא נגד המצוי ורגיל לכן אמרינן דבאמת ניקבו ב' הקרומים רק שהוא מאיזה זמן קודם ונתרפא קצת ומה שכתבו הפוסקים לחלק בין וושט לביה"כ דבבה"כ מי החזירה לאחוריה היינו דס"ל להפוסקים הנ"ל דגם בביה"כ שכיח שינקבו שניהם ולכן הוצרכו לחלק דהתם יש לנו דבר המנגד לזה דאם איתא דניקב מעל"ע מי החזירה אבל בושט שפיר י"ל דאוכלין ומשקין דחקוה וע"כ שפיר יש לחוש לשמא הבריא ונתרפא ולשיטת שאר הפוסקים החילוק פשוט דדוקא בושט הוא שכיח מחמת שהקרומים דקים משא"כ בביה"כ וכדומה כיון דלא שכיח שוב אין לחוש להבריא ונתרפא מטעם החזקה כמ"ש ובזה א"ש דע"י חולי ל"ח מטעם דלאו שכיח הוא ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א בסעי' ד' כיון דהוא ספק ע"י חולי כיון דיש בזה ס"ס ואף אם נאמר דלא הוה ס"ס טוב מטעם דמצוי ע"י קוץ וכמ"ש בש"ך כאן וגם הספק הב' הוא מצוי לאיסור טפי מ"מ בצירוף ב' הספיקות עכ"פ הוה ספק שקול ושוב אין חוששין שמא הבריא דע"כ לא מצינו בש"ס דחוששין אלא בודאי ע"י קוץ ואין בו כ"א ספק אחד אבל בנ"ד דנתוסף עוד ספק בודאי י"ל דאין חוששין והנה לדעת הש"ך י"ל דהא דחוששין כאן להבריא הוא מטעם חזקת איסור דנקיבת וושט הוה נבלה ולכן בשאר אברים אין חוששין מטעם דמוקמינן אחזקה מחמת רובא ומקודם היתה מהרוב ועתה סמוך לשחיטה ניקבה ושוב אין לחוש לנתרפא בזמן קצר משא"כ בנ"ד דנגד חזקה הנ"ל יש חזקת איסור ולכן שפיר חוששין ואף בספק ע"י קוץ דאף אם נימא דבצירוף הס"ס הוה עכ"פ ספק שקול אפ"ה אסור מטעם הנ"ל דא"א לעמוד אותה על חזקת היתר מטעם דיש נגדו חזקת איסור דא"ז כמ"ש ולפ"ז גם הכא בסי' פ"א אם נמצא נקב בוושט יל"ע לענין החלב אם מוקמינן אחזקה אמנם מפשטות דברי התוס' בחולין וביבמות נראה להדיא דאי לאו דשכיח לאיסור שפיר הוה לן להתיר מטעם חזקת היתר וכן נראה מדברי הפוסקים שכתבו לחלק בין וושט להמסס ובה"כ בכמה אנפי ועיקר דכאן שכיח לאיסור טפי ולא חילקו מטעם חזקת איסור הנ"ל וכן נראה מהא דע"י חולי לא חיישינן להבריא וע"כ מטעם דלא שכיח הוא:

אם יש מכה הנקראת "זאווני" נגד הסימנים אם העור מבחוץ שלם פשוט דמהני בדיקה בושט אם רואין שהוא שלם ויפה רק שצריך לשחוט למטה ממקום הזאווני הנ"ל ואין לחוש שמא נזדמן המקום שנגד הזאווני במקום שחיטה כיון שהנקב ע"י חולי בודאי הי' ניכר אף לאחר השחיטה ואף שדעת הפ"מ להחמיר באווזא הלעטה היינו כשרואין ריעותא בושט אבל בנ"ד שאין שום ריעותא בושט אין לחוש כלל ואם יש נקב מבחוץ בעור הצואר והנקב הולך לתוך הזאווני ומבפנים בצד הצואר עור הזאווני שלם ויפה יל"ע בזה דהנה לכאורה נראה דלפמ"ש התב"ש ושאר אחרונים דכל נקב שבחוץ בוודאי תולין במצוי שהוא ע"י קוץ והזאווני אפשר דדינו כיבלת וא"כ דינו כניקב מעל"ע והוה כמו ממסמס קועה דמא דאין לה תקנה בבהמה כמ"ש המחבר ומה שצידד בזה בש"ע הרב ע"פ דעת הרש"ל דבריו צ"ע יע"ש ואפשר לומר דל"ח להבריא בעור הצואר וסמכינן דעור הנשאר מהזאווני הוא באמת עור הצואר ול"ד ליבלת דהיבלת הוא על העור ובין הנקב להיבלת יש בשר בריא ע"כ הוא לאות שכבר ניקב מעל"ע ונתרפא אבל בנ"ד שי"ל שהעור שעל הזאווני הוא באמת עור הצואר ולא שלט מעל"ע ואף שע"פ הרוב הזאווני הם על עור הצואר מ"מ כאן שהעור ניקב עד הזאווני נראה שהוא בועה מחמת הקוץ אשר הגבה את עור הצואר, ועי' פמ"ג סי' מ"ט לענין בשר גבוה נגד מחט ובלב"ש בחי' דינים ובפרט בעיקר דבר זה שכתב התב"ש דכל נקב שבחוץ בוודאי שהוא ע"י קוץ אינו מוסכם דהא הרמ"א בסי' נ"א מתיר בכה"ג מחמת ס"ס ואף דבושט אסור בספק ע"י קוץ מ"מ הא דעת הפמ"ג לדעת הש"ך דמחוץ לפנים מותר בספק חולי אף בושט עצמו וכ"ש בצואר וכמש"ל וכבר כתבנו דע"י חולי בודאי יש להתיר ע"י בדיקה וא"כ כאן ג"כ שרי ע"י בדיקה מחמת ס"ס הנ"ל ואף לדעת הט"ז בסי' מ"ט אפשר דיודה כאן מטעם הא' שהעור שלם וגם לדעת הכרו"פ שאוסר מטעם חזשא"ז אפשר דזה כשנולד הריעותא בושט עצמו אבל בנ"ד שבושט עצמו אין בו שום ריעותא מודה דיש להתיר אמנם יל"ע מהא דסי' ל"ד ס"ט דמשמע שם דאף מגרגרת לושט חיישינן בספק ע"י חולי ואף שהפמ"ג כ' דל"ד מ"מ דעת התב"ש כמ"ש ועי' בח"ס מ"ש בזה שוב נזכרתי דדין זה מבואר ממ"ש הט"ז בס"ס כ"ג גבי גרד יבש ועי' במש"ז שם שהעלה בניקב עור הצואר מעל"ע ספק ע"י חולי אם הוא נגד הושט יש לאסור אף לדעת הש"ך ע"ש וכ"כ דמרמ"א לא משמע כן דא"כ הו"ל לומר כאן דאף אם הושט עצמו שלם אסור והנה אפ"ל דכל שניקב עור הצואר הוה ודאי ע"י קוץ כמ"ש התב"ש אכן ברמ"א א"א לתרץ כן דהא הוא לא ס"ל דבר זה כמש"ל וגם כ"כ במק"א דאפ"ל דבנ"ד אף התב"ש יודה דדוקא בעור ובשר אין מצוי שיהי' ע"י חולי משא"כ עור זה.

והנה לפעמים נמצא על העור מבפנים סמוך לזפק בסופו גם סמוך אצל המעי שבין זפק לקורקבן כמין "דריז" ולאחר שחותכין אותו נמצא בו גרעינים ממה שהי' אוכלת ונראה קצת שזה בא מהזפק שניקב או מהמעי אכן הזפק והמעי הנ"ל המה בריאים ושלימים בטוב ואין שום רושם וריעותא ואפשר לומר שנתרפאו ויש לצדד להתיר בזה מס"ס שמא בא מנקב שבזפק כמו שנמצא עתה סמוך למקום שאינו נטרף בו ולא מהמעי ואת"ל דניקב המעי שמא המעי עצמו ג"כ שייך לזפק ואינו נטרף בנקב כמבואר בסי' ל"ג דאף ודאי ניקב לא הוה כ"א ס"ט ובפרט די"ל בזה דבאמת לא ניקבו כלל לא הזפק והמעי הנ"ל רק מחמת שניקב עור העוף מבחוץ עי"ז נתקבץ בתוכו הגרעונים הנ"ל ונתקרם עליהם הקרום והעור הנ"ל וראיתי בס' ד"ק שכתב דאם לא הי' מחובר כלל לזפק טרפה דהוה ס"ס להחמיר שמא מגג ושמא מושט ואף שנמצא בתחתיות הזפק ולע"ד צ"ע דהא האי ס"ס הוה משם אחד דהא עיקר טרפות גגו הוא משום דנידן כושט ויעו' בהלק"ט ח"ב סי' ש"א שכ' בפשיטות דניקב גגו של זפק הו"ל נבלה והיינו מטעם דהו"ל כושט ומ"מ כ"כ בגי' הש"ע דדבריו צ"ע ממ"ש הרמב"ם בפ"ו הל' י"ז דטרפה יע"ש וגם בעיקר הדבר לחוש מל"מ לא ידענא דהא י"ל כנכ"ה ומ"ש דאולי מצוי בבע"ח התפשטות מל"מ מהיכא תיתי לחוש לזה הא אדרבה כלל מסור בידנו דלא מחזיקינן ריעותא (ועי' בפ"ת סי' מ"ח ס"ק י"ד מ"ש בשם המ"צ ושו"ת תולדות יצחק) ואין להחמיר בזה מטעם חזקת שא"ז חדא דזה גופא דבושט הוה ח"א מבואר בכמה אחרונים דלא שמיע להו האי סברה (עי' בשו"ת ח"ס) וכמש"ל ועוד דבכאן אפשר כ"ע יודו כיון דאין ריעותא בושט עצמו והקורבה מוכיח דמזפק בא ואף שא"ל דהוה ס"ס לאיסורא שמא מושט או מהגג ושמא ממעי ואף דמוכח קצת דבא מזפק מ"מ לענין ס"ס שפיר מצטרפין הספק שמא מושט או מגגו אף שאין שכיח כ"כ כמ"ש המ"א בסי' תס"ז בשם מ"ב אך ז"א חדא דהא י"ל דבנ"ד הו"ל שכיח הרבה ובכה"ג גם המ"א יודה דאף לס"ס אינו מצטרף כמ"ש באחרונים ויעו' בש"ך בקונ' ס"ס דצריך שיהיה שקולים ואף למ"ש בס"ט בכמה מקומות בשם תוס' והריב"ש דשפיר מצטרף אף שכיח הרבה לס"ס מטעם כיון דס' אחד שקול מצטרף עם המיעוט מספק הב' והוה רובא וא"כ כ"ש להחמיר מ"מ כיון דהמעי עצמו אינו כ"א ספ"ט א"כ לענין המעי שפיר הוה ס"ס וא"כ נשאר רק חשש הושט וגגו וזה אין חשש מטעם דהוה מל"מ.

שוב ראיתי דלפי מ"ש הבה"ט בשם הרדב"ז באם נמצא מאכל בין ושט לקנה דיש להקל באם נמצא שמוט מקצת הסימן א"כ אף אם הי' נמצא נגד הוושט לא הוה כ"א ספק טרפה דשמא יש איזה שמוטה בסימן היינו באופן שעתה א"א להכיר מחמת שכבר נחלשו הסימנים אח"ש וא"כ בכה"ג בנ"ד שפיר הוה ס"ס ואף לדעת השבו"י שכ' בנ"ד הרדב"ז דטרפה מטעם דא"א בקיאים מ"מ לא הוה רק ס' ועכ"פ בה"מ שפיר מצטרף לס"ס גם י"ל דבנ"ד כיון דהם בכיס יודה דשפיר תולין במצוי דכנכ"ה וכן משמע קצת דדוקא בנמצא בין סימן לסימן הוא דחששו אבל בנמצא למטה במקום הזפק בודאי תולין במצוי ואף שדעת הפמ"ג בשפ"ד סי' מ"ט דבנמצא מחט בחלל הגוף והזפק נקוב אין תולין בו ע"ש היינו דוקא בנמצא בחלל דאין לנו הסברה דכאן נר"ה בודאי אין לתלות להקל וכן נראה מדברי הרדב"ז דשפיר תולין במצוי וראיתי להרב בעל מק"מ שכתב בפשיטת דיש לאסור בזה מטעם דלא בדקנו יפה או שמא הבריא ולא נהירא דכבר כתבנו דיש ס"ס בין להמעי ובין להספק דשמא מוושט ע"פ דעת הרדב"ז הנ"ל וגם מטעם כנכ"ה וגם שיש לתלות שמתוך שמתחככים באשפתות נעשה נקב בעור ועי"ז נתקבצו שם הגרעינים הנ"ל ונתקרם עליהם הקרום והעור ומ"ש הוא דודאי אין לתלות בזה לא ידענא דהדבר מבואר בשבו"י ובכמה אחרונים דשפיר יש לתלות בעופות בייתים בזה (יעו' פ"ח סי' נ"א סק"ז).

עוד ראיתי שם שצידד לאסור אף באם הזפק נקוב עפ"ד השבו"י הנ"ל ושוב הקיל מטעם קורבא ובגרעין עב הקיל ע"י בדיקה בושט אך למ"ש בב"א בשם הפר"ח דלכן אין פוסל נקב בזפק מטעם דאין המאכל נופל לחלל ע"כ החמיר אף בגרעין עב כ"א כשיש נקב בתחתיתו והגרעין נמצא אצל הנקב ודבריו תמוהים דהא הפר"ח לא כתב כ"א שאין המאכל יורד לחלל ע"כ בנמצא בחלל שפיר חשש הב"א אבל בנ"ד שלא נמצא בחלל רק בעור שכנגד מקום הנקב בודאי יכול ליפול המאכל משם וכן הביא הוא עצמו שם בס"ק מ"ה בשם שו"ת בית יהודא דאף שהמאכל נופל לחוץ אפ"ה כשר יע"ש.

שוב ראיתי בשו"ת הג' מהרש"ק בסוף הספר סי' ד' שכתב לצדד בנ"ד היכי שיש סירכא מאותו מקום לזפק ומשמע דאם לא הי' שום סירכא אין להקל ומ"מ עדיין יל"ע יע"ש שהשיג ג"כ על הפמ"ג במ"ש דאין לתלות שמזפק יצא ע"ש אמנם מ"ש עוד שם להטריף בניקב הזפק אם לפי ראות עיני המורה יותר מצוי שהמאכל יפול לחלל או לחוץ, דבריו צ"ע דבמה מיירי אם במקום שאין פוסל נקב בזפק בודאי אין להוסיף על הטרפות ואם הנקב הוא בגגו בודאי טרפה אף בל"ז ובפרט לפמ"ש בשם הפר"ח דבמקום שאין הנקב פוסל בודאי לא יפול משם המאכל לחלל ואם מיירי שספק לו אם הוא בגג או בשאר הזפק בודאי טרפה מספק וצ"ע:

אם נמצא נקב בעור נגד הזפק וגם הזפק נקוב שלא במקום המטריף הנה לכאורה לדעת הפר"ח ותב"ש דכל בחוץ ודאי ע"י קוץ דתולין במצוי ובקוץ יש לחוש שמא נקב בוושט או בחלל וכמ"ש הפמ"ג בשפ"ד ס"ס נ"ט דניטל עור שכנגד הזפק כשר ובתנאי ע"י חולי ע"ש ומ"מ נלפע"ד דכשר חדא דהא אף בנקב עו"ב עד החלל ספק ע"י חולי ג"כ דעת הרמ"א והש"ך להתיר וכן דעת כמה פוסקים וראיתי באיזו אחרונים שמתירין ג"כ בה"מ עכ"פ וכאן י"ל דאף הם יודו חדא דאף אם הוא ע"י קוץ יותר מצוי שהוא בא מבפנים דכל הני חיוי ברייתא קוצי אכלי ובא לזפק ונקבו ויצא לחוץ ומהיכי תיתי לחוש שמא נקב גם במקום אחר ועוד די"ל דע"כ לא קאמרי דמבחוץ מצוי ע"י קון אלא בעו"ב דמאין בא לה החולי וגם הבני מעים אינם סמוכים להעו"ב שנאמר שמחולי הבני מעים ניקב העו"ב ועוד דבחולי בבני מעים גופא יש חשש שנטרף משא"כ בנ"ד שפיר י"ל שמחמת נקב הזפק נדחק המאכל בין זפק לעור ונקב העור ושם המאכל עדיין גס שלא נטחן עדיין בודאי תילין במצוי שמחמת המאכל שיצא ע"י שניקב הזפק ונדחק בעור ונקב העור ולא מבחוץ וכ"ש היכא שיש מוגלא במקום הנקב נראה דגם בנקב העו"ב יש לסמוך ולחשבו ספק ע"י חולי דנקב במוגלא מצוי יותר על ידי חולי ועי' פמ"ג בשפ"ד בסי' מ"ט סק"ה שכ' דאם נמצא מחט תחוב בזפק ויוצא לחוץ דיש להטריף ע"ש אכן המעיין בסולת למנחה כלל צ"ד דין ח' העלה דיש להתיר בזה מטעם דהזפק מונח על העצם ואינו בחלל ע"ש:

אם נמצא בועות וכפתורים בהמעי שבין הוושט לקורקבן ובהם תולעים כפי המצוי בבר אווזות הנה אם הבשר שמבחוץ שלם ויפה נראה דכשר וכ"כ בשו"ת ח"ס ובס' פ"ה הובא בפ"ת ס"ס ל"ג אמנם מה שנראה שם מדברי הפ"ה דיותר יש להקל בעוף שאין לו זפק ד"ז צ"ע דבעוף שיש לו זפק אינו כ"א ספק דשמא שייך להזפק וכשר אבל באין לו זפק ממ"נ טרפה ונראה דר"ל בנמצא בשלהי הוושט דביש לו זפק א"א לומר דשמא שייך לקורקבן ונקב מצ"א כשר משא"כ בעוף שאין לו זפק שיש לומר דשייך לקורקבן אכן מה שכתב להכשיר במחט תחוב מצ"א אף שסמוך לוושט לא נלפע"ד דהא במעי עצמו דעת הפר"ח להטריף ואפשר בעוף שאין לו זפק דהוא ודאי גם שאר האחרונים יודו ובפרט בסמוך לוושט שנראה שהוא מחלק הוושט וכ"כ הפמ"ג בס"ס מ"ט דצריך ליזהר אם נראה שהוא מחלק הושט ומה שנראה מדבריו שבחלק הקורקבן פשיטא דכשר ג"כ צ"ע דהא הוא עצמו לא היקל בסי' ל"ג כ"א מטעם דהוא ספק שמא שייך לזפק משא"כ בזה שאין לו זפק ונראה דס"ל דעיקר הספק במעי רק דשמא שייכא לקורקבן או לזפק כמ"ש הט"ז אבל שיהי' שייך לושט בזה אין שום ספק כלל ולכן בעוף שאין לו זפק אין בו שום ספק ודינו ממש כקורקבן אכן לפמ"ש הרש"ל לפרש דברי השע"ד דיש ספק שמא דינו כוושט א"כ כ"ש בעוף שאין לו זפק בודאי דיש בו ספק הנ"ל וזה נראה דעת האחרונים שכתבו להחמיר בו בתחוב מצ"א. ובפמ"ג תמה עליהם ובאמת לק"מ כמ"ש ועי' בחי' רע"ק במ"ש בשם ס' הישר דבשר הדק בודאי שייך לזפק וא"כ בעוף שאין לו זפק בודאי שייך לקורקבן ועי' בעקרי הד"ט סי' ב' ס"ק י"ז מ"ש בזה וכן מ"ש הפ"ת בשם ח"ס דאם לא היה ברור דהתולעים מניה קא רבו יהיה ד"ז תלוי במ"ש הש"ך בסי' ל"ו צע"ג דהא כאן יש בועה מבחוץ א"כ ע"כ הוא מחיים והדבר פשוט להטריף וכן הוא המנהג בפאקין הנמצאים במעים של בר אוזות וכמ"ש הפמ"ג:

אם נמצא בועה בהמעי הסמוך היוצא בין וושט לקורקבן והבועה מבחוץ הוא בשר שהרופא גוררו ונמצא בתוכו התולעים השכיחים בבועות הנ"ל ומבפנים הוא יפה ובריא נלפע"ד דטרפה דאם הם באים מבפנים הרי נקב מעל"ע (ועכ"פ הוה ס"ט שמא לא נתרפא עד שניקב מעל"ע ויעו' פמ"ג סי' ל"ג ומ"ח) ואם התולעים הנ"ל הם מבחוץ יש להטריף מטעם דהו"ל כמחט. בחלל הגוף ואף שראיתי בתשובות מהרש"ק שצדד להקל בזה בהפ"מ מ"מ בזה נלפע"ד דגם הוא יודה כיון דחזינן דהתחלו לנקוב שפיר יש לחוש שמא עשה נקב בשאר האברים ומניה קא רבו בודאי אין שייך כ"א מבפנים ולא מבחוץ וגם לומר שמא לאחר שחיטה בודאי אין שייך מטעם שיש בועה מבחוץ א"כ בודאי מחיים נעשה הנקב ובפרט דבמעי זה דעת הפר"ח להטריף אף בתחוב מצ"א ואף שי"ל בתולע המנקב לא שייך שמא נתרפא מ"מ הא התב"ש מחמיר בזה:

סימן לד

במ"ש בסעיף ב' בשם הרשב"א ובה"ע דאנן לא בקיאים בשיעור איסר צ"ע דהמעיין בפי' הרע"ב פ"ט דמקואות מ"ה כתב שם דהוא כרוחב ד' גרעיני שעורה והן אמת דדבריו צ"ע כמ"ש בתוי"ט שם מ"מ עכ"פ זה ברור דמשקלו כד' גרעיני שעורה לפי חשבון משקל הפרוטה כמ"ש הרמב"ם בכ"מ וכ"כ להדיא בפי' המשנה כאן ובריש קדושין וא"כ נוכל לשער עכ"פ בכסף שמשקלו כשיעור ד' גרעינים הנ"ל ויהיה דקה מן הדקה כפי האפשר ובפרט שהר"מ בפי' המשנה דא"ט כאן כתב בפי' דעוביו כראוי ע"ש. שוב מצאתי בנה"ך השלם שהרגיש בזה אכן במ"ש עוד שם לשער האיסר ע"פ חשבון הסלע ע"ש כבר הרגיש בזה בתב"ש סק"ב וכתב דאין ראיה מזה דאפשר דמטבעות שלהם לא היו מחולקים זה מזה בגדלם כ"א בעוביים או שהיה בהם פסולת הרבה ע"ש ויל"ע לפמ"ש בתי' הב' איך כ' הרמב"ם לשער משקל האיסר על פי חשבון הסלע. ובעיקר דברי הרשב"א יעו' בס' משמרת הבית במ"ש בטעם דמצרפין השלם שביניהם דעכ"פ חציו הוא נקוב משמע דאף בחציו יש בו כפי ערך איסר וגם משמע דשלם באמת אין ממש כנקוב וצ"ע שם:

סימן לו

ראיתי בצ"צ החדש מהרמ"מ שחקר בכ"מ דאמרינן בש"ס כשרה אם מותרת בלי בדיקה או לפעמים י"ל דר"ל ע"י בדיקה הנה המעיין בחי' הרמב"ן לחולין בכ"מ יראה להדיא דס"ל דכ"מ דאמרינן כשרה סתם הוא בלי בדיקה בדף מ"ו גבי ריאה דאגלד כתב על הבה"ג ואפשר שנמצא כן בגי' בש"ס שלו הרי להדיא דאי נא היה גי' בש"ס כן בודאי דא"צ בדיקה דסתם כשרה ר"ל בני בדיקה וכ"כ עוד שם להדיא גבי סירכה כסדרן שכתבו מקצת מהראשונים שצריך בדיקה וכתב הוא ז"ל דודאי לפי הסוגיא כולה אין בדיקה כ"א באותן שהוזכרו בש"ס בפי' כגון דרב יוסף ודר"נ הרי להדיא דבכ"מ שלא כתבו בש"ס להדיא דצ"ב. סתמה כשרה פי' דהוא בלי בדיקה וכן נראה דעת הסמ"ג ע"ש וכן נראה מדברי הסה"ת גבי מחט בריאה (עי' בב"י) אכן דעת הרשב"א במש"ה גבי אגלד משמע דלפעמים אף שנזכר בש"ס סתם כשרה מ"מ ר"ל ע"י בדיקה ע"ש ועי' בב"י בסי' ל"ו גבי אטום שכ' דלא כבה"ע שמצריך לכל ריאה נפיחה ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא מבואר בבה"ע בב' מקומות דא"ל נפיחה א' גבי אטום גופא וז"ל שם (אחר שהעתיק דברי הש"ס) וש"מ דצריך להוציא כל ריאה ולנפחה אחר בדיקה דאל"כ מנא ידעינן והכי אתמר משמי' דהגאונים אבל אנן לא ס"ל הכי דאין מוציאין את הריאה לחוץ אלא היכא דאתילד בה ריעותא וכ"כ עוד בסוף אות מחט וז"ל ש"מ שלא היו חוששין להוציא הריאה מן הבהמה אחר בדיקה ולא היו נופחין אותה דאמרינן אם היתה נקובה ידוע היה (אפשר דר"ל דאם היה נקב בודאי היה בה סירכא) א"נ אפשר שלא היו בודקין את הריאה כדאמרינן בני א"י לא היו בודקין הרי להדיא דס"ל דא"צ נפיחה.

ודרך אגב מצאתי בו דבר חידוש דבא"י לא היו בודקין וממ"ש כדאמרינן נראה שמצא כן בירושלמי או באיזה ברייתא אחרת ועפ"ז א"ש מה שנדחקו בתשב"ץ וריב"ש בענין בדיקת הריאה במקדש ע"ש דבא"י באמת לא היו בודקין כלל ומזה יש סיוע לדעת הרמב"ם דבדיקת הריאה אינו כ"א מפני פישוט המנהג דאי היה מעיקר הדין א"א לומר דבני א"י לא היו בודקין ואף שא"ל דבאמת בני בבל ובני א"י פליגי בעיקר הדין מ"מ ס"ל להרמב"ם דדוחק לומר כן דא"כ בודאי לא הוה סתמו הש"ס מלבאר דבר זה א"ו דאף בני בבל לא היו בודקים כ"א מחמת מנהג ועפ"ז א"ש דברי הבה"ג שכתב דבנגלד צריך נפיחה והא בכל ריאה צריך נפיחה וכמ"ש כל האחרונים בזה אמנם עפ"ז א"ש כיון דתקנת הבדיקה לא נתפשטה בכל מקום ובני א"י לא היו בודקין א"כ שפיר קמ"ל הבה"ג דבנגלד צריך נפיחה מעיקר הדין ושוב אין לחלק בין המקומות בזה וגם עפ"ז יש לתרץ קושית הפמ"ג דלדעת הבה"ג איך יצויר נקב דתלינן ביד הטבח והא בלא"ה טרפה מטעם דאי אפשר לבודקה בנפיחה (ע"ש בפתיחה לסי' ל"ט) וכן מהא דמחט בריאה כמ"ש הבה"ע אמנם למ"ש הבה"ע א"ש דשם מיירי מעיקר הדין. עוד ראיתי שם באות נקב כתב ולדידן נמי ניקבה לא שכיח כלל לכן תלינן ביד הטבח ובזאב והיכא דבא זאב ונטל הריאה איכא למימר כיון דרובא טריפות ומשתכחין בה סירכא טרפה (ומזה נסתייע דעת הבה"י וצ"ע על התב"ש שכתב דאין מדרך הבע"ח להסיר הסירכא עד שלא ישאר שום דלדל דא"כ אכתי למה כתב הבה"ע דהוא טרפה אף אם היה שם סירכא) והאי טעמא ליתא דהשתא נמי לאו רובן טרפות אלא משום דליכא דבדק נה בפשורי כדאיתא לעיל עכ"ל והיינו דשם באות דופן האריך אי יש להתיר בריאה הסמוכה לדופן ע"י בדיקת פושרין והביא דעת רבותיו דאנן לא בקיאין בשיעור פושרין והוא כתב דשיעור פושרין הוא כמו שבני אדם שותים ונותנים באזניהם (ועי' בש"ך מ"ש בשם הריטב"א בזה וצ"ע אם יש להשוות בשיעורים הנ"ל) וסיים דאנו ואבותינו עשינו סייג וגדר לתורה להחמיר בדבר ומזה נראה להדיא דאף במקום שא"צ בדיקה כ"א לפי שעה ג"כ ס"ל להפוסקים הנ"ל דאנן לא בקיאים בשיעור פושרין ודלא כמ"ש האחרונים לחלק בין צמקה לשאר בדיקות דבצמקה כיון דצריך מעל"ע בזה הוא דא"א בקיאים ע"ש וגם יש ללמוד מדבריו דמ"ש הש"ך בשם הריטב"א דשיעור פושרין הוא כחמימת הרוק אין זה מוסכם והרבה מהראשונים נסתפק להם ד"ז ולכן באיסור תורה צ"ע אם יש לסמוך ע"ז ויעו' בשמ"ח סי' ל"ו סע"ג ובתב"ש סק"ו במה שפי' דעת הבה"ג דצריך פושרין דוקא ע"ש:

וצ"ע מדבריו בהי' הנ"ל בס"ק צ' שכתב דמדלא כתבו אי מפקא זיקא וכתבו אי מבצבץ מוכח דצריך פושרין אלמא דהלשון אי מפקא זיקא היינו נפיחה לבדה וא"כ הכא דמבואר בבה"ג והוא דלא מפקא זיקא מוכח דא"צ פושרין ובעיקר קושית האחרונים בדברי הבה"ג כ"כ בזה ועוד נלפע"ד דהא דמצריך הבה"ג נפיחה בכל ריאה י"ל דלאו מטעם נקב הוא אלא משום דכל מילי דריאה כשהיא נפיחה משערין ולכן צריך לראות אחר הנפיחה אם אין בה שום טרפות מראה וכדומה ואף אם נימא דהוא ג"כ משום חשש נקב היינו דוקא אם יראה נקב להדיא בקרום הריאה אבל לבדוק היטב אי מפקא זיקא כ"ש בכל המקומות מהריאה שזה צריך עיון היטב זה בודאי א"צ אף לכתחלה אשר ע"כ הרב הבה"ג דבנגלד צריך לידע בבירור אי לא מפקא זיקא כנלפע"ד:

במה שהקשו כל האחרונים על הרשב"א דכתב דב' הקרומים דבוהים זב"ז מהא דאוושא יעו' בבה"ג שכתב ואי לא מבצבץ. קרמא גואי אינקב. בראי לא אינקב ואושא בעלמא הוא דאיכא ביני סמפוני ומסרכין וביני ביני הוא דקא אושא וכשר עכ"ל וצ"ע בזה ועי' בק"ה מ"ש בזה בשם הרשב"א בתשובה

מ"ש הפמ"ג במש"ז סק"ט הא הוא פסול החוזר להכשרו י"ל ע"פ הכו"פ דטרפות הסימפון הוא מטעם שסוף הקרום לפסוק וא"כ אינו טרפה מחמת עצמו וכל דלאו מינה מטרפה מהני קרום מחמת מכה:

מ"ש בתב"ש שם לחלק בין אטום לקשה כעץ דבקשה כעץ אף אי מפקא זיקא טרפה יעו' בפרד"ס לרש"י בסי' רי"ז שכ' וז"ל ריאה דדמיא לאופתא פי' לחתיכת עץ שהוא קשה במישום ואין הרוח נכנס בה כעץ משמע קצת דאם באמת נכנס בה הרוח ומפקא זיקא יש להכשיר (ועי' בק"ה ובפ"ת מ"ש בשם הראב"ד בתמים דעים) וגם בנ"ד אטום כתב שם דאי לא אהני לה הבדיקה הרי אין בה חיות כלל שהרי יבשה (וכ"כ עוד שם בדיני ריאה מספר האורה) וכ"כ בבה"ג דאטום הוא משום יבש גם באונה דיבשה כתב דמירס הוא במיא חמימא ואי נותן לתוך הקנה צריך ליתן מיא קרירא ועי' בתב"ש:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה