אור ברסלב
הליכות אליהו (קליסינקר) תורת החיים › סימן נא

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

תורת החיים · סימן נא

סימן נ

עובדא בא לידי באוזא פטומה שהיה לה איזה בליטה בביטנה כמין כפתור והעור היה שלם ולאחר שמששתי בו הרגשתי בו איזו קשיות וחתכתי אותו ומצאתי בו עצם קטן כמין תבנית משולש והיה בו חדודים קצת אך שהיה רך מאוד ונראה שמחמת שהיה מובלע בשומן הרבה נתרכך (כי לאח"כ הנחתי אותו עד הבוקר ונתקשה) והנה הרב פמ"ג כתב בס"ס ל"ט במשב"ז דבכה"ג גם הט"ז יודה דכשר וכ"כ עוד בפתיחה שלו לאו"ח בסדר הנהגת או"ה סדר ג' סי' ה' והטעם כיון שיש לתלותו בצלעות א"כ לא הוה בכח ודמי לנשבר הצלע יע"ש, ובאמת דבריו תמוהים חדא דהמעיין בתב"ש שכתב דדוקא במחט בחלל חיישינן שמא מידי עברה בחלל נקבה משא"כ בנ"ד תלינן שתיכף פגעה בריאה ולא נקבה כלל וא"כ נראה דדוקא בדבוק בריאה אבל אם נמצא בחלל די"ל שהלכה אילך ואילך שפיר יש לחוש לניקב אחד מאברים הפנימים ובגוף החילוק שכתב לחלק בין בכח דבריו תמוהים דהמעיין בש"ך בסי' מ"א יראה דבאמת בזה פלוגתא בין הרשב"א והר"ן ודעת התוס' כדעת הר"ן דאף שאין בכח חיישינן לשמא ניקב באברים הפנימים וכן תמהו עליו בב"א ובהג' רע"ק, הן אמת דלפ"ז יש לעיין למה לא ביאר הר"ן בשום מקום דלשיטתו ושיטת התוס' גם בנשבר הצלע יש להטריף אם העוקץ יוצא לתוך החלל ובפרט שהמעיין בר"ן העתיק דברי הרשב"א במ"ש להסתייע לשיטתו ממה שאמרו סתם נשבר הצלע כשר ולא מפליגינן בין אם הוא מגולה לפנים או לא ואח"כ סיים דעת התוס' דס"ל לאסור בשיוצא לתוך החלל דלא כרשב"א ואיך לא ביאר דלפ"ז איך יהיה הדין בצלע ועי' בט"ז בריש סימן נ"ד העתיק דברי הר"ן להכשיר בנשבר הצלע ודבריו צ"ע דהמעיין בר"ן יראה שלא כתב כן כ"א לדעת רשב"א הנ"ל אבל אח"כ סיים כדעת התוס' וא"כ אין ראיה כלל מדבריו ואדרבה לכאורה נראה דלדעתו ודעת התוס' אפשר דיש לאסור בנשבר הצלע ועי' בפמ"ג שם שנדחק הרבה דלדעת הר"ן שהביא הש"ך בסי' מ"א באמת אין חילוק בין בכח ובמחכ"ת שלא עיין בר"ן עצמו דהא באמת דברי הר"ן כאן הם בשם הרשב"א שם והוא עצמו ראיות הרשב"א לחלק בין בכח ע"ש אמנם לר"ן עצמו באמת אין חילוק בין בכח ועי' בט"ז סי' מ"א סק"י הסכים לדעת הר"ן דאף בלי כח אסור:

וגם בגוף הדין דעצם בריאה יל"ע עפ"י דעת האחרונים בביאור דעת הרשב"א דעכ"פ צריך להיות מקצתו תחוב בדופן ובלב אלמא דמסתמא לא אמרינן שלא פגעה כ"א בלב אלא דוקא באם יש לנו הוכחה ע"ז כמ"ש וא"כ למה נתלה כאן וע"כ צ"ל דעיקר הטעם שכתבו להקל הוא מטעם שאינו בכח וע"פ דעת הרשב"א ולפ"ז ה"ה בנמצא בחלל ועוד יל"ע דהא ע"כ ברגע אחת לא נדבק לריאה וא"כ בודאי יותר נראה שע"י תנועת הריאה היתה כבר בחלל ועוד דהא לא מפלגינן בין אם דבוקה מקמא למגבה ואם היא מקמא כבר היתה בחלל ועוד דהא גם עתה אפשר דיכולה לנקוב בעוקצה ודוחק לומר דמיירי שהעוקץ דבוק הרבה לריאה באופן שעתה א"א לנקוב דכל כי האי הו"ל לבאר ומכ"ז נראה דעיקר סמיכתם היה על דעת הרשב"א הנ"ל וא"כ אין לחלק בין דבוק לאם הוא בחלל ולפ"ז באמת יל"ע על האחרונים בסי' מ"א שהחמירו כר"ן, הן אמת דלכאורה יש לעיין על הרשב"א במה שתי' כן לרש"י דהמעיין ברשב"א הביא בשם רש"י דנשבר הגף אסור משום שמא ניקב הריאה והוא השיג מהא דצלע (ועי' בדגמ"ר מ"ש בדעת הרשב"א ולמ"ש א"ש ע"ש בסי' נ"ד) ועוד דהא הרשב"א עצמו הסכים בתהבה"א לדעת הרי"ף והרמב"ם בפי' קופא לבר בב"י בסי' מ"א ולשיטתם בודאי אף שאין בכח חוששין שמא ניקב הקנה. וכ"נ להדיא ממ"ש גבי מחט בלב דאף בלי כח יש לחוש ואפ"ל דשם עיקר הטעם מטעם שהוא מהלך רב ומקום צר ומ"מ יל"ע דמאן מפיס דאף במחט שיוצאת מן הכבד י"ל ג"כ שע"י שהבהמה מתהפכת או ע"י אכילה הרבה וכדומה יתהוה ג"כ המקום צר ודחוק ויל"ע הרבה ברשב"א עצמו אם ס"ל כן להלכה אמנם ממ"ש גבי גף נראה דשובר כן ואפ"ל דמחט שאני וצ"ע יהיה איך שיהיה עכ"פ בנ"ד יש להקל א. כיון דנמצא בתוך השומן ואינו מגולה לחלל א"כ דמי להא דעצם בריאה למ"ש התב"ש דיש לומר דתיכף נתקרם אל השומן ולא פנה אנה ואנה בחלל ועוד י"ל דבנ"ד עדיף חדא די"ל דבעת שנשבר כבר היה השומן מתחתיו ולא נראה כלל בחלל הגוף וא"כ הו"ל כמו ספק על ועי' בשו"ת טו"ט ובמש"ל בסי' מ"ט ועוד דבריאה עכ"פ עתה מגולה לחלל וגם דבוק לאבר שיש לחוש לנקב משא"כ בנ"ד ועוד דכיון שבעת שנמצא העצם לפנינו היה רך ואינו ראוי' לנקוב בודאי דאין לנו להחזיק איסורא שמא היה מתחלה קשה ועי' ביא"פ סי' נ"א הביא בשם אור עולם להקל בכה"ג וכן בספר עקרי הד"ט כתב בשם איזו תשובות להקל בכה"ג:

עיין בפ"ת במה שהביא בשם ספר פתח הבית שחקר אם בהמה הלכה אצל אילן וננעץ ענף אחד בקרבה כנגד הלב ועתה נמצא ריעותא בלב אם יש לחוש לשאר אברים ועי' בסי' נ"ז בענין הנץ שיש לו דרוסה בגדיים וטלאים עד החלל וכתבו בב"ח ובפרישה בשם הרש"ל דהנ"מ בזה דמשום קוץ לחלל בכה"ג כיון שדרס והוציא תיכף לא חיישינן לאברים הפנימים וא"צ בדיקה כ"א נגד המקום שנקב העו"ב ובב"ח השיג ע"ז והעלה דאף בכה"ג צריך בדיקה בכל החלל ממ"ש הרשב"א דאף בניכר שבא ע"י קוץ צריך בדיקה בכל החלל ועי' בהג' פרישה שכתב דנ"מ דבקוץ אם ניקב כנגד הלב ואח"כ נמצא תחוב בלב ולא נקבה אותו מעל"ע כשר משא"כ בדרוסה ולכאורה דמיירי בהוציא מיד אלא שנתחב נגד הלב ונמצא ריעותא בלב והיינו ממ"ש ש חקירת הרב הנ"ל ואפ"ל דבכה"ג גם הב"ח יודה דעכ"פ אין להחמיר בו כ"כ ומ"מ אין זה הכרח די"ל דהג"פ מיירי בעודו תחוב ויל"ע:

עובדא בא לידי שמצאו בשומן אוזא מבחוץ מחט תחוב לאחר ההפשט וניתוח ובשלו ממנה קצת והיה בה צרירת דם במקום המחט שבודאי מחיים נתחבה שם ולא נקבה את השומן מעל"ע ובצד הפנימי היה שלם ויפה והכשרתי עפ"ד ד האחרונים דבמחט קלישתא לכ"ע לא חיישינן שמא היתה בחלל ובפרט שכפי הנראה היתה נגד (הביליק) ודעת כמה אחרונים להקל בנד"ז אף בקופא לצד החלל ואין לחשוש שמא ניקב מעל"ע רק שאח"כ נתרבה השומן (כיון שהאוזא היתה פטומה) ולכן אין ניכר בצד הפנימי שום ריעותא דהא אדרבה י"ל עתה ניקבו וכמ"ש הפמ"ג בסי' ל"ו (משב"ז סק"ד) וכ"נ בתב"ש סי' מ"ט ובב"ע שם דא"כ למה להו הטעם בשומן הבא ממחמת פיטום מחמת שאח"כ יוסר הא י"ל בפשיטות מטעם דשמא בעת שניקב עדיין לא היה השומן ואפשר דבאו לאסור אף באם בלעה מחט סמוך לשחיטה שודאי היה שם השומן ואפ"ה אסור אמנם מדברי המ"י שמתיר בודאי מוכח דל"ח לזה וכמ"ש דאל"ה אין טרפה חוזר להכשרה וא"ל דמיירי דוקא בבלעה סמוך לשחיטה דכל כי האי בודאי הו"ל לפרושי, אמנם למ"ש הדגמ"ר בסי' מ"ט דבקדם הנקב לסתימה פשיטא דכשר אין ראיה אמנם דבריו צ"ע דהא שם גבי ריאה יש עוד טעמים ע"ז ואיך נסמוך להקל על טעם הר"ן ועי' בלב"ש בחידושיו ס"ק י"ז דהתוס' ורמב"ן ס"ל דאף שנטרפה ג"כ חוזרת להיתר אמנם לפ"ז ג"כ מהני סתימת השומן אף שסותם אח"כ אי לאו טעם הב"ע ואפשר דזה כונת הב"ע לאסור ע"פ שיטתם אמנם מ"ש עוד לפרש דעת הב"ע דשמא קדם השומן לנקב לכאורה אמאי לא כתב מטעם חזקה דעתה נקבו אמנם י"ל דהא דאמרינן עתה ניקבו הוא מחמת חזקת כשרות וכאן אדרבה אם עתה נקבו יהיה טרפה לפ"ד לכן אפשר דאמרינן עתה נתגדל השומן, ועי' בתב"ש סי' כ"ט בענין שמוטת הגף ספק מחיים דבזה אף לדעת התוס' לא מוקמינן אחזקה די"ל עתה נשחטה אמנם ז"א דהתם כמו שהיתה בחשא"ז כן היתה בחזקת שלא היתה שבורת רגל או גף לכן מה חזית דאוקמי בחזקת שלא היתה שבורת רגל אוקמי בחזקת שא"ז אבל בנ"ד חזקת כשרות הוא ברור ואין בה חזקה להיפך וצ"ע, גם י"ל דבנ"ד הוה כעין ס"ס שמא עתה ניקב ואת"ל שהשומן גדל אח"כ (כי הדרך שהשומן מתרבה ומתגדל מבפנים) שמא אם היה לפנינו העו"ב היינו רואים שלא ניקב עד החלל ואת"ל דהגיע לחלל שמא לא ניקב אחד מאברים הפנימים וכ"כ הג' מהרש"ק להקל מחמת ס"ס זו בספק הגיע לחלל ואף שלפע"ד אין לסמוך ע"ז מחמת שהוא גרע משם אונס חד הוא, שוב ראיתי שכן נראה דעת הכו"פ וחו"ד דבזה מהני ס"ס מש"א אמנם מדברי הט"ז בסי' ל"א גבי תולעת בחוטם לא משמע כן וכן נראה דעת שאר אחרונים אמנם בנ"ד דיש ס"ס בריעותא עצמה שפיר יש להקל, והנה למ"ש הפר"ת דאם המחט ניקב את האבר מעל"ע ויוצא מעט אל השומן ג"כ טרפה מטעם דבשומן א"א להבחין שלא פילש מעל"ע א"כ בנ"ד לא מהני בדיקת השומן אמנם דעת הב"א להקל בזה וא"כ בנ"ד בודאי יש להקל בצירוף שאר הסניפים ואעפ"כ הוצרכתי לחפש בהעו"ב אם לא נמצא שם איזו צרירת דם אם עדיין לא נאכל:

בנידן תולעים בחלל יש לצדד דשמא מיניה קא רבו ולא עשו שום נקב ועוד דאף בודאי נקבו בלא"ה דעת הש"ך בשם כמה פוסקים די"ל לאחר שחיטה פירשו לכן בכה"ג דעדיין לא ראינו שום נקב אפשר דכ"ע יודו ועי' בט"ז סי' ל"א במ"ש לחלק דבמחט בודאי עשתה איזה נקב משא"כ בנ"ד וא"כ ה"ה בזה:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה