אור ברסלב
הליכות אליהו (קליסינקר) תורת החיים › סימן נ

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

תורת החיים · סימן נ

סימן מט

בש"ך שם במה שתי' שם על קושיות המהר"ם מלובלין על הרמ"א במה שכתב הרמ"א דכן משמע מתוס' פ' ד' אחין דבריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה ובאמת משמע שם להיפך ותירץ דהתוס' שם כתבו כן לרבה אבל לאביי ורבא דפליגי שם אדרבה הוי הדין כמ"ש רמ"א וכן תירצו כמה אחרונים בזה את דברי הרמ"א, ולפע"ד הוא דוחק גדול ברמ"א שיסבור דאביי ורבא יפלגו עם רבה בעיקר הדין דלא כמ"ש הב"י שם באה"ע ובד"מ שם וכאן לא יהיה נזכר מזה כלום ובפרט דבגוף דברי התוס' הוא דוחק גדול להעמיס כן דתוס' כתבו כן לרבה דוקא וכמו שהרגיש באמת בש"ך עצמו בזה וכ"ש למ"ש הש"ך מדברי הפסקי תוס' דבריעותא מחיים אמרינן נשחטה הותרה הרי להדיא שהבינו דברי התוס' כפשטן, הן אמת דהמעיין בפסקי תוס' ביבמות שם יראה דאין ראיה כ"כ וכפי הנראה דיש איזה ט"ס שם ע"ש אכן באמת בפסקי התוס' בחולין הדבר מבואר כמ"ש בש"ך יע"ש וא"כ איך אפ"ל דרמ"א יכתוב בשם התוס' להיפך ובפרט שהרמ"א רצה להשיג על האומרים דבריעותא מחיים אמרינן נשחטה הותרה ובא לסתור דבריהם מדברי התוס' האלו ואם כמ"ש הש"ך מאי ראיה היא זו דילמא הם יפרשו דברי התוס' כפשוטו וכמ"ש בפסקי תוס' הנ"ל וכשיטת הב"י באה"ע, והנה בהשקפה ראשונה עלה בדעתי לתרץ בדברי הרמ"א שהיה כתוב לפני הרב בנוסחת התוס' ביבמות עוד תירץ אחד דהיינו כמ"ש הרשב"א בחידושי ליבמות דף ל' בתי' הא' דשאני גבי בהמה שאפשר שתצא מאיסור אבמה"ח לאיסור נבלה כגון שנתנבלה לכן שפיר מחזיקין מאיסור לאיסור משא"כ גבי אשה שם אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהיה מותרת לשוק יע"ש ועפ"ז י"ל דה"ה בס"ט בריעותא מחיים דכיון שאפ"ל שלא יצאתה פ"א להיתר דקודם שנסתלק ממנה איסור אבמה"ח יצאתה לאיסור טרפה וראיתי בבינת אדם בשער רו"ח בסי' כ"ב שכ' דאף לפי תי' זה יש להתיר מטעם דבהמה בחי' יש לה חז"ה לענין טריפה דהא אנו אוכלים החלב וביצים וגם מותר לאכול קודם בדיקה מעיקר הדין ולענ"ד אין זה הכרח די"ל דכ"ז קודם שנודע מהריעותא שפיר י"ל דיש לה חזקה דמרובא היא משא"כ בנ"ד שכבר יצאתה מהרוב וכמו שתי' הש"ך בעצמו על הרב רמ"א בסי' ס"ט סק"ל לענין הדחה במי פירות יע"ש:

ומצאתי קצת און לדברי דהנה בחידושו הריטב"א ביבמות שם בד"ה אשה וכו' באמצע הדיבור כתב וז"ל והקשו בתוס' דאיך מעמידין אותה בחזקת היתר לשוק וכו' וכתב ע"ז והנכון שתי' בזה משמע קצת דקאי על התוס' ובאמת הוא תי' אחר שלא נזכר בתוס' אלא ודאי שבנוסחת התוס' שבריטב"א היה עוד תי' בתוס' וא"כ ה"נ י"ל דלפני הרמ"א היה גי' אחרת בתוס' הנ"ל אכן באמת גם זה דחוק:

עוד נלפע"ד לתרץ דברי הרב רמ"א והוא ג"כ ע"פ דברי הריטב"א דכתב שם בסוף הדיבור עוד תי' על קושיא זו דמתחלה ליתא להאי קושיא כלל דקושיא זו אינו אלא לפי מאי דמפרשינן בהמה בחייה בחזקת אבר מן החי עומדת לפי זה קשה דאיך אמרינן הכא דמעמידן אותה בחזקת היתר לשוק ואין מחזיקין מאיסור לאיסור ובספק דרוסה אוסרין מטעם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואף שהוא מאיסור לאיסור אבל אם נאמר דהא דבהמה בחייה בחזקה איסור עומדת הוא מטעם שהוא בחזקת איסור שאינו זבוחה בלא"ה לא קשה מידי דבודאי אין מחזיקין מאיסור לאיסור ולכך התם ביבמות גבי אשה מעמידין אותה בחזקת היתר לשוק והכא גבי דרוסה דאסרינן לאו משום דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא משום דאיסור אחד הוא ולא דמי להא דיבמות כן הוא תוכן דברי הריטב"א שם בקצרה, וא"כ לפ"ז מבואר מדברי הריטב"א דלפי פי' זה בלאו הכי אין קושיא וא"כ הא התוס' בביצה ד' כ"ה תמהו שם על רש"י דפירש בהמה בחייה בחזקת אבר מן החי ופירשו שם הטעם משום חזקת שא"ז וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דהאי שתירצו כאן ביבמות משום דדרוסה שכיח הוא רק לפי שיטת רש"י אבל לדעת התוס' אין צריך להאי טעמא דדרוסה שכיח אלא הטעם הוא משום דריעותא מחיים לא אוקמינן אחזקה ואין בזה משום מחזיק מאיסור לאיסור לפי שיטתם בביצה שם ולפ"ז דעת הרב רמ"א נכונה הוא דהיינו שהביא ראיה מתוס' שפירשו הטעם דלכך בספק דרוסה אסור הוא משום ריעותא מחיים ובאמת כן כתבו התוס' בתחלה ומה שחילקו אח"כ בשם ר"י הוא רק מחמת הקושיא מהא דיבמות ובאמת קושיא זו אינו אלא לפי שיטת רש"י אבל לפי שיטתם ליתא לחילק זה ויעו' ברש"י חולין דף ט' ע"א בד"ה דאע"ג דאתילד וכן ברש"י ביצה דף כ"ה ע"א בד"ה לאפוקי מדר"ה משמע שם מדברי רש"י דסובר ג"כ כדברי האומרים דאין אומרים נשחטה הותרה אלא בספק שאנו יכולים לומר שנעשה אחר שחיטה אבל לא בריעותא מחיים וס"ל בביצה דף כ"ה ע"א ובחולין שם דהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא מטעם איסור אבר מן החי ולפי שיטה זו ע"כ הא דבריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה הוא מטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור כמש"ל וא"כ יקשה לדידיה קושית התוס' ביבמות ולדידיה ליכא לתרוצי כמו שתירצו התוס' שם דהא משמע מסתימת דבריו בחולין ובביצה דבכל ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה אפילו בספק השקול כמש"ל ואפשר לומר כדברי הרשב"א שם בחידושיו ביבמות בתי' הא' הנ"ל וכמש"ל ולפ"ז יצא לנו מזה דאם נאמר דבהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ואנו אומרים דבכל ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה ע"כ אנו צריכים לסבור דמחזיקין מאיסור לאיסור אבל אם נאמר דהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא מטעם שהוא בחזקת שאינה זבוחה אז אפילו אם אנו סוברים דבכל ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה אפ"ה אין ראי' דמחזיקין מאיסור לאיסור דלפי שיטה זו לאו מאיסור לאיסור מחזיקין לי' אלא כולה חדא חזקה כתבתי זאת לפי שראיתי כמה מחברים שהביאו ראי' מדברי הרמ"א הנ"ל שכתב דבריעותא מחיים לא אוקמינן אחזקה דס"ל בפשיטות דמחזיקינן מאיסור לאיסור ולפי מ"ש אין ראי' דהרמ"א יכול לסבור כשיטת האומרים דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת ולפ"ז אין ראי' דהרמ"א סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור כמו שביארנו לעיל מזה ובזה תירצתי קושיות הכו"פ דתמה לפ"ד התוס' ביבמות הנ"ל דבכל ספק השקול אמרינן נשחטה הותרה אמאי אסרו בגבינות ולא נאמר נשחטה הותרה יע"ש בכו"פ ולפמ"ש דבאמת לשיטת התוס' בביצה י"ל דכל ספק השקול לא אמרינן נשחטה הותרה א"ש דכאן בגבינות אזלי התוס' בשיטתם בביצה ולכך לא מוקמינן הבהמה בחזקת היתר:

וראיתי להרב הג' מו"ה ר' משה ז"ל בספרו הנקרא זית רענן שכ' בחלק יו"ד סי' א' חלק ח' דהתוס' שכתבו דבספק השקול אמרינן נשחטה הותרה אזלי לשיטתם בביצה דסוברים שם דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא מטעם שהוא בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת לא מטעם חזקת אבר מן החי ולכן ע"כ לפי שיטתם אין מחזיקין מאיסור לאיסור ולכן בספק השקול אמרינן נשחטה הותרה יע"ש הנה הבין דהתוס' כאן אזלי לשיטתם בביצה ולכן מספק בשחיטה לק"מ ורק עיקר קושיתם מס"ד וכדומה ועפ"ז העלו דבאמת בס"ט כשר בספק השקול משא"כ לשיטת רש"י שם דבחזקת אבמה"ח הנה ע"כ מספק בשחיטה עצמו מוכרח דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ שפיר י"ל דה"ה בס"ט יש לאסור בספק השקול מה"ט אכן כפי הנראה שנעלם ממנו דברי הריטב"א שכ' דאדרבה לפמ"ש התוס' דבהמה בחזקת שאינו זבוח שפיר י"ל דבספק טריפה אף בספק השקול אסור ולק"מ מהא דיבמות הנ"ל, ועוד דלפמ"ש הוא ז"ל בלא"ה צ"ע דהא עיקר מה שהשיגו על רש"י בביצה דף כ"ה שם דא"א לומר בחז"א אבמה"ח דהרי מתה לפניך וע"כ דס"ל בפשיטות דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ איך הוה ס"ד דתוס' כאן לאסור בס"ט וכדומה מטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור א"ו דהעיקר בכונתם כמ"ש בשם הריטב"א ולפ"ז אדרבה התוס' כאן מיירי לשיטת רש"י, וראיתי להרב בספר חכא"ד בנידן אם מחזיקין מאיסור לאיסור האריך שם לפרש דברי הרמ"א דלא ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אלא הטעם דאוסר הרמ"א בריעותא מחיים משום דכיון דיצתה מהרוב גם חזקה מחמת רובא ליתא יע"ש וכבר קדמו בזה התב"ש אלא שראיתי שם שרוצה להוכיח דגם הרשב"א לית לי' הא דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא מאיסור אבר מן החי לספק בשחיטה אבל לספק טרפה אין מחזיקין מחזקת אבר מן החי והנה אף שבאמת המעיין בחי' הרשב"א ביבמות שם יראה שדחה התי' הא' הנ"ל ולמ"ש בתי' הב' שם באמת לכאורה משמע כמ"ש הוא ז"ל אכן למ"ש בשם הריטב"א הנ"ל עדיין יל"ע בזה דהא המעיין בחי' לחולין בד' ט' יראה דהרשב"א לא הכריע בזה שהרי מתחלה העתיק שם דבהמה בחייה בחזקת שא"ז יע"ש ושוב מצאתי בשב שמעתתא בדין אם מחזיקין מאיסור לאיסור שהעלה ג"כ כן דהרשב"א ס"ל דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפות כמו שמחזיקין לאיסור נבילה דאין חילוק יע"ש ודו"ק (הן אמת דהמעיין שם יראה דאין דבריו מוכרחים) ועוד דלפמ"ש הרב הנ"ל דהרשב"א סובר דאין מחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה א"כ עדיין אין מיושב קושיות התוס' ביבמות שם דהא התוס' הקשו מספק דרוסה דהוא ספק טרפה ואפ"ה מחזיקין מאיסור לאיסור ומאי תירץ הרשב"א ע"ז דהא תירץ הרשב"א אינו אלא לספק נבילה וא"ל דס"ל לרשב"א דנקב הושט הו"ל נבילה ושמא נדרסה במקום הסימנים והוה ספק בשחיטה כמ"ש הכו"פ ז"א דבאמת משמע בכ"מ דאף דנקובת הושט הו"ל נבילה מ"מ אין לה דין ספק בשחיטה לאוקמי בחז"א כמ"ש בח"ס וחו"ד מטעם דאינו ספק במעשה השחיטה או מטעם דיש נגדה חזקה מחמת רובא ועוד המעיין בתוס' שם גופה משמע להדיא כן, ועי' במ"ש הפמ"ג בסי' ל"ג במש"ז סק"ו ומ"ש הוא ז"ל דלהרשב"א באמת מספק טרפה מעיקרא לא קשי' לי' כלל מטעם שיצתה מהרוב א"כ גם חזקה מחמת רובא לית לי' לפענ"ד דחוק להעמיס כן בכונתו דא"כ העיקר חסר מן הספר וכל כי האי הו"ל לרשב"א לפרושי א"ו כדאמרן, וכן משמע עוד ברשב"א בחידושי חולין בד' נ"ה גבי צמקה להמעיין שם ומ"ש הוא ז"ל דר"ל כיון דודאי יש כאן ריעותא הו"ל ספק דאורייתא דבריו צ"ע דא"כ למה הוצרך לומר דהו"ל ריעותא מחיים דהא המעיין בחי' הרשב"א שם בפ"ק הסכים למ"ש הר"ן בשם ר"י דאף בספק אי נשמט הגף מחיים או לאח"ש ג"כ אסור יע"ש, הן אמת דלכאורה גם למ"ש יל"ע ממ"ש בפ"ק הנ"ל דאף בספק מחיים אסור אכן באמת המעיין שם יראה דלק"מ שבאמת כתב שם מתחלה לחלק כמ"ש בפ"ק שם דהא דרב הונא מיירי דוקא בשכיח להיתר ואח"כ כתב סברא אחרת די"ל דהא דר"ה מיירי דוקא בריעותא דלאח"ש משא"כ בזה דהו"ל ריעותא מחיים ועפ"ז יל"ע ג"כ במה שהחליט הש"ך ושאר אחרונים בסי' נ' בדעת הרשב"א דס"ל כמ"ש הר"ן בשם הר"י דממ"ש כאן משמע דלא ברורה לי' דבר זה:

ומה שהביא עוד ראיה דהרשב"א לית לי' מחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טרפה מהא שהקשה הרשב"א להרמב"ם דס"ל דכל ספיקא מה"ת שרי מהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ומפרה אדומה דלא חיישינן שמא הוא טריפה והקשה עליו הרשב"א לשיטתו מנא לי' להגמ' דאזלינן בתר רובא דילמא באמת לא אזלינן בתר רובא והא דלא חיישינן שמא היא טרפה משום דהוה ספק וכל ספק מה"ת שרי ותירץ ע"ז הגאון בעל שאגת אריה דהרמב"ם סובר דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טרפה ולכך יליף הגמ' שפיר מכאן דאזלינן בתר רובא דאי לאו דאזלינן בתר רובא אין אנו יכולים להתיר מחמת דכל ספיקא מה"ת שרי דכאן הוה ספק דאתחזק איסורא ובספק כזה אפילו הרמב"ם מודה דהוה ספיקו אסור מן התורה ומזה הביא הרב ראי' דהרשב"א לא ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור דאם היה סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור לא קשה על הרמב"ם מידי, וזה בודאי לאו ראי' דלעולם יש לך לומר דהרשב"א ס"ל ג"כ דמחזיקין מאיסור לאיסור והא דלא תירץ כן על הרמב"ם כמו שתי' הש"א דא"כ רובא וחזקה דרובא עדיף מנא לן דאין לתרץ כמו שתי' התוס' דהא דרובא וחזקה רובא עדיף ילפינן מפרה אדומה דלשיטת הרמב"ם י"ל דרובא וחזקה שוים הם ולכן הוה ספק השקול ובספק השקול מותר מן התורה לשיטתו אח"כ ראיתי להרב זית רענן שגם הוא השיג על הש"א מה"ט, שוב ראיתי דז"א חדא דפשטות לשון הרשב"א משמע דעיקר קושיתו מהא דילפינן בש"ס דאזלינן בתר רובא ולא מהא דרובא עדיף ועוד דבאמת י"ל דלדעת הר"ם הא דרובא עדיף הוא רק מסברא וכמ"ש התוס' שם בחולין שם בתחלה וכ"כ בפמ"ג בדיני ס"ס ס"ק כ"ה ועוד דלפי מ"ש הש"א א"כ באמת יש לימוד מפרה דהא בפרה יש ב' חזקות א' חזקת אבמה"ח והב' חזקת טומאה ואפ"ה אזלינן בתר רובא, אכן בלא"ה לפע"ד אין הכרח וגם בגוף דברי הש"א יל"ע חדא די"ל דעיקר קשיות הרשב"א להרמב"ם לשיטתו שכ' בפ"ה מהל' שחיטה דשאר טריפות יש בהן ספיקות שמותרין וגם בדרוסה נראה מלשונו שאינו כ"א מדרבנן כמו שאבאר לקמן הרי דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, ומ"ש בפמ"ג שם דעתה י"ל נשחטה הותרה דבריו צ"ע דהא גם בה"א דלא אזלינן בתר רובא ג"כ שפיר י"ל דנשחטה הותרה מאיסור אבמה"ח ועוד נלפע"ד דאף למאן דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור היינו דוקא היכא דאתילד ריעותא משא"כ היכי דאין בו שום ריעותא בודאי דאין סברא להחזיק מאיסור אבמה"ח כיון שעתה נשחטה כהוגן ועי' בחולין דף ט' דבסכין אמרינן הרי שחוטה לפניך ובטבל ונמצא עליו דבר חוצץ לא אמרינן הרי טבל לפניך וע"כ צ"ל כמ"ש בש"ס שם דבסכין כיון שלא אתילד ריעותא בשחיטה עצמה שוב אין מחזיקין מאיסור לאיסור כיון די"ל הרי שחוטה לפניך ולמ"ש התוס' דבהמה בחייה בחזקת שא"ז נראה דאף באיסור א' אין מחזיקין כה"ג משא"כ בטבל דאתילד ריעותא באותו דבר עצמה שפיר מחזיקין אף מאיסור לאיסור וכמ"ש בזה בחי' לחולין באריכות וא"כ כ"ש בנ"ד דלא אתילד שום ריעותא עדיין:

ואגב דאתי לידן האי קושי' נאמר בזה מה שנלפע"ד דהנה ראיתי לכמה אחרונים שתירצו ע"ז דבספק דאיכא לברורי גם הרמב"ם מודה דספקו אסור מה"ת והכא מקרי אפשר לברורי יע"ש, ואני לא זכיתי להבין דכיון דהתורה כתבה דצריך להקריב הראש שלם מסתמה יש בזה איזה טעם כמוס וא"כ כיון שמוכרח הדבר להיות כך ע"פ דעת תוה"ק איך נאמר דמקרי יכול לברורי כיון דהתורה אמרה לנו מהטעם הידוע לה דאסור לעשות כן דזה מקרי בודאי שאין אנו יכולים לברורי עוד ראיתי להגאון בס' לב אריה על חולין שתי' ג"כ קשי' זו ע"פ מ"ש הראשונים דהרמב"ם יליף הא דכל ספיקו מן התורה שרי מהא דספק ממזר ועפ"ז פירש הרב הנ"ל דלאו בכל ספיקות מתיר הרמב"ם אלא דיש חילק דהיכי דכתבה התורה את הל"ת כמו בממזר דרשינן ממזר ודאי הוא בבל יבא אבל היכא שהתורה כתבה את העשה דהיינו כמו בטרפה למ"ד טרפה אינה חיה שהתורה כתבה זאת החיה דמינה ילפינן ח"י טריפות דרשינן כך חיה ודאי הוא דתיכל דהיינו ודאי כשרה אבל ספק כשרה לא תאכל ובזה גם הרמב"ם מודה דהוה ספיקו אסור מה"ת ובזה מיושב קשי' זו דבטרפה גם הרמב"ם מודה דאסור לאכילת אדם והנה הא דטרפה פסולה לקרבן נפקא לן מהא דמן הבקר ובמנחות דף ה' דהא דאיצטרך להא דמן הבקר היינו לטריפות שנעשה אח"כ דהיתה לה שעת הכושר דבטרפה מן הבטן בלא"ה אסור מהא דכתיב ממשקה ישראל דצ"ל מן המותר בפיך ולפ"ז כיון דגילתה התורה מהא דמן הבקר דאף בהי' לו שעת הכושר ג"כ פסול שוב הדר דינא דצריך להיות מן המותר לישראל ע"כ תו"ד ולפע"ד צ"ע חדא דמה שהחליט הרב דח"י טריפות ילפינן מזאת החיה צ"ע דהא מבואר ברמב"ם ובכמה ראשונים דבשר בשדה טרפה לא תאכלו הוא לאו כולל לכל הטריפות ויעו' בספר המצות להר"מ ובמ"ש בחיבורו בזה ועי' בפמ"ג בפתיחה לטריפות ובפנים הספר בסי' כ"ט וא"כ יש ע"ז איסור עשה ול"ת וא"כ דמי ממש להא דסוטה ד' כ"ט יע"ש:

עוד צ"ע מדברי הרמב"ם שכ' בפ"ה מהל"ש אע"פ שכולם הלמ"מ אין לך בפירוש אלא דרוסה וכל ספק שיסתפק בה אסור ושאר ז' טריפות יש בהן ספיקות שמותרין ולסברת הרב הנ"ל באמת היה צריך להיות בהיפך דבדרוסה יהיה ספק מותר כיון דדרוסה הו"ל לדידיה מפורש מהא דבשר בשדה כו' ולפי פי' ע"כ צריך לפרש טרפה ודאי הוא דלא תאכל הא ספק טרפה תאכל וא"כ ספיקו מותר ובשאר ח"י טריפות כיון דהם מהא דזאת החי' צריך להיות ספיקן אסור מה"ת כמש"ל ועוד הא אפילו בדרוסה לשיטת הרמב"ם דדרוסה חמור משאר טריפות מ"מ כתב לשון החמירו משמע דאינו כ"א מדרבנן לא מה"ת והנה אף שזה הוא כסברת הרב הנ"ל מטעם שבא בתורה בל"ת מ"מ עדיין צ"ע דהא דרוסה היא ג"כ מן הח"י טריפות וא"כ הרי מבואר מדברי רמב"ם האלו דלא כמ"ש הרב ז"ל ואף שהיה באפשר לדחוק בפירש דברי הרמב"ם דהרמב"ם לענין ס"ס מיירי כמו שתי' באמת הט"ז בסי' כ"ט בתירץ הא' אבל באמת זה דוחק גדול בדברי הרמב"ם דמ"ש דרוסה מכל איסורים שבתורה אע"פ שכתובים בפירוש מ"מ ס"ס מותר בהם, ועוד דלפי מה שהסבירו האחרונים דלשיטת הרמב"ם הטעם דמותר בס"ס כיון דבספק הא' מותר מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן וכיון שיש עוד ספק אחד הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא א"כ הדרה קושיא לדוכתה דבשאר טריפות דהספק בהם אשור מה"ת היה צריך להיות בס"ס אסור עכ"פ מדרבנן ובדרוסה דספק שלו מותר מה"ת היה צריך להיות מותר בס"ס אף מדרבנן ואפילו לפי מ"ש דדרוסה הוה ג"כ מח"י טריפות והוא ג"כ בכלל זאת החיה מ"מ צ"ע הא הוה ג"כ בכלל ובשר וכו ועוד דאפילו אם יהיה בכלל זאת ה יה כמו שאר טריפות מ"מ עכ"פ בודאי שוב אין לחלק בין דרוסה לשאר טריפות ועכ"פ צריכין להיות שוין אלא ודאי דליתא לדברי הרב הנ"ל ועי' בחו"ד שהוא ג"כ כתב בפי' דברי הרמב"ם כמ"ש הרב הנ"ל אכן בישוב קושית הרשב"א הנ"ל כתב לתרץ באופן אחר והיינו כיון דנתמעטה טריפה מהקרבה מהא דכל אשר יעבור כמ"ש בתמורה דף כ"ט וא"כ ע"כ אשר יעבור ודאי ולא ספק ע"ש ובהכי א"ש ממ"ש הר"מ דס"ט מותר דהיינו בספק חולין דוקא ומ"מ גם גוף החילוק צ"ע דמפשטות דברי הר"מ בפ"ט מהל' ט"מ ובכ"מ שכ' דכל הספיקות מדברי סופרים משמע להדיא דאין לחלק בכך גם יל"ע לפ"ז דא"כ למה הוצרך בש"ס שם בתמורה ובמנחות לומר דהא דאצטרך קרא דכל אשר יעבור דמהא דממשקה ישראל ה"א דדוקא בלא הי' לה שעת הכושר דהא בלא"ה אצטרך קרא כדי לאסור ס"ט דהא ממשקה ישראל הוה שרי ס"ט לקרבן ועוד דגם עתה יקשה דמהא דממשקה ישראל משמע דשרי להקריב ס"ט כיון דשרי לישראל ומהא דכל אשר יעבור משמע דאסור אף בספק:

ומה שנלפע"ד בישוב דברי הרמב"ם בזה הוא ע"פ מ"ש הרמב"ן דהרמב"ם למד הא דספיקא מה"ת שרי מספק ממזר כמש"ל ועפ"ז י"ל דזה דאנו למידין דספיקא מה"ת שרי מהא דשרי ספק בממזר הוא רק לבתר דילפינן דאזלינן בתר רובא מה"ת אבל בה"א דלא אזלינן בתר רובא בודאי היינו מפרשים הרבוי דגבי ממזר דלא בא לרבות ולהתיר כ"א היכא דאיכא רובא להתירה אבל עתה דילפינן ממקום אחר או מהלמ"מ דאזלינן בתר רובא א"כ ליכא למימר דהאי קרא להכי הוא דאתא דע"ז א"צ קרא כלל לכן שפיר מפרשינן לי' דעל הספק קאי ואי קשי' דא"כ אמאי לא הביא הגמ' ראיה מזה דאזלינן בתר רובא דכיון דאנו אומרים דבה"א ע"כ היינו מפרשים זה הרבוי לענין רוב אלמא דאזלינן בתר רובא ואין לתרץ דיש לדחות דדוקא בממזר כיון דבא מפורש יש להתיר משא"כ בשאר אסורין לא אזלינן בתר רובא ז"א דע"כ לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן דא"כ גם השתא דאמרינן דהתורה באתה להתיר בספק השקול בממזר נימא נמי דוקא בספק ממזר הוא דהתורה התירה אבל לא בשאר איסורין א"ו דדעת הר"מ דכיון דהתורה גילתה לנו במקום אחד דהדין כן ה"ה בכל מקום ואפ"ל דהיה אפשר לדחות דמה שמותר בממזר היינו דוקא בתרי רובא וכדומה כיון דלא בא דבר זה מפורש בתורה והרשב"א שהקשה על הרמב"ם ולא תירץ כמו שתירצנו אזיל לשיטתי' דהוא הקשה על הרמב"ם דלשיטתי' למה הוצרכא התורה להתיר ספק ממזר הא בכל מקום ספיקא מה"ת שרי ונראה דהרשב"א לא ס"ל דמקורו של הרמב"ם הוא מהא דספק ממזר אלא מאיזה מקום אחר, עוד נלפע"ד בישוב דברי הר"מ דמ"ש דספק איסור מד"ס ר"ל מהלמ"מ ואזיל לשיטתי' בספר המצות שלו דאף הלמ"מ ודבר הנלמד בי"ג מידות מקרי ד"ס ואף שדינם דין תורה ממש כמ"ש הרשב"ץ ועי' במ"מ ובכ"מ בריש ה"א ובפר"ח ובתב"ש סי' כ"ט ובפמ"ג בפתיחה להלכות טריפות (ויעו' בב"י אה"ע בסי' מ"ב במ"ש בשם המ"כ וברמ"א ח"מ סי' מ"ג ובב"ש וח"מ בא"ע שם במ"ש בזה ויל"ע), והוא ע"פ מ"ש רש"י שם דלפי מסקנת הש"ס הא דאזלינן בתר רובא היא מהלמ"מ יע"ש בסוף הסוגיא והיינו ברובא דליתא קמן כגון רוב אין טריפות דרובא דאיתא קמן בודאי דהוא מה"ת מאחרי רבים כמ"ש בש"ס שם וא"כ מזה עצמו משמע דאם לא הו"ל רובא כ"א מחצה על מחצה וספק השקול בודאי היה אסור אלמא דספיקו אסור מהלמ"מ ועפ"ז א"ש ג"כ דהיכא דאיתא קמן כגון חתיכה משני חתיכות בכה"ג יודה הר"מ דספיקו אסור מה"ת ממש ולכן שפיר מביא ע"ז אשם תלוי דהא מהא דאחרי רבים להטות מבואר להדיא דאי הו"ל מחצה על מחצה אסור:

ובזה א"ש דלק"מ כלל קשיא הנ"ל מכמה אנפי חדא דהא באמת לפמ"ש ס"ל להר"מ דספק אסור מה"ת ועוד דאיך נוכל לומר דלא אזלינן בתר רובא ועיקר ההיתר מטעם דכל ספק שרי מה"ת דהא אדרבה אי לא אזלינן בתר רובא דדוקא ברובא דאיתא קמן אזלינן בתר רובא משא"כ ברובא דליתא קמן א"כ אדרבה מגרע גרע דאפילו בתר רובא לא אזלינן וא"כ כ"ש דספיקו אסור מה"ת והוא כ"ש מהיכא דאיתא קמן כמ"ש וע"כ צ"ל דמה שהתירה התורה בזה הוא מטעם רובא ולא מחמת ספק אבל לבתר דמסיק בש"ס דבאמת אין ראיה מפורשת מה"ת דאזלינן בתר רובא עכ"פ היכי דאפשר אלא מהלמ"מ שפיר כתב הר"מ דכל הספיקות אינן כ"א מד"ס והיינו מהלמ"מ הנ"ל וכמ"ש שוב ראיתי די"ל דהרשב"א וסיעתו הכי קא קשיא להו דאיך רצו ללמוד מכל הנ"ל דאזלינן בתר רובא לשיטת הר"מ דשמא באמת לא אזלינן בתר רובא דרובא דליתא קמן גרע מרובא דאיתא קמן אכן כאן באמת שרי מה"ת אף בספק השקול מטעם דל"ד להא דאיתא קמן דהו"ל אקבע ואתחזק איסורא ולכן שם צריך דוקא רובא כמ"ש משא"כ בנ"ד דלא אתחזק איסורא אכן במקום דאתחזק איסורא באמת אף בתר רובא לא ניזל ומ"מ אפ"ל בפשיטות דודאי בה"א דהוה ס"ד דש"ס דיש איזה לימד מה"ת דאזלינן בתר רובא אף בליתא קמן הוה ס"ל להש"ס בפשיטות דכל ספק אסור מה"ת אכן למה דמסיק הש"ס דהוא מהלמ"מ ממילא מוכרח מזה דכל ספק אסור מהלמ"מ דאל"כ למה הוצרכו להתיר בזה משום רובא והרשב"א והר"ן ס"ל כפירש"י שם בפן הב' למסקנא גם רובא דליתא קמן ילפינן מהא דאחרי רבים ואין מחלקין בין רובא דאית' קמן לרובא דליתא קמן וא"כ כתבו שפיר דכל הספיקות מה"ת וזה אף אם נאמר דהם סוברים ג"כ דהלמ"מ מקרי ד"ס, אבל גם בל"ז אפ"ל דס"ל אף כפי' הא' של רש"י שם ומ"מ שפיר כתבו דהוא מה"ת מטעם דאף מהלמ"מ מקרי מה"ת ויש בזה עיון עמוק כידוע אלא אין הזמן גורם כעת:

ומעתה נחזור למה שהתחלנו דלשיטת הרשב"א ביבמות בתי' האי בודאי מחזיקין מאיסור לאיסור כמו שהוכחנו לעיל בזה ואף לפמ"ש שם בתי' הב' ג"כ דעת הש"ש דס"ל דמחזיקין אף מאבמה"ח לאיסור טרפה כמש"ל וכן נראה מפשטות דעת המפרשים דבהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת דאל"כ יקשה לשיטתם הרי שחוטה לפניך ואיך מעמידין אותה בחזקת אבר מן החי כקושית הרשב"א בחידושיו לחולין א"ו דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ אם מחזיקין מאיסור אבמה"ח לאיסור נבילה ה"ה לענין טרפה כמש"ל ואף דאפ"ל כמ"ש הרשב"א בת הב' ביבמות שם דכל שלא נתברר שנעשה בה מעשה המכשיר ממילא הוא בחזקת איסור וא"כ י"ל דזה דוקא לענין נבלה מ"מ הא כ"כ דמדברי הרשב"א עצמו גבי צמקה נראה דלא ברורה לי' ד"ז ובפרט לדעת הש"ש הנ"ל דס"ל דבאמת גם כאן דעת הרשב"א דאף לטרפה מחזיקין מאיסור אבמה"ח אכן בדברי הריטב"א שהבאתי לעיל שכתב דאפילו אי לא מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ כולה חדא חזקה דבין בחייה ובין לאחר מיתה מעמידין אותה בחזקת שא"ז ע"ש, באמת יל"ע ולא זכיתי לעמוד בסוד דבריו הקדושים דאיך אנו יכולים להעמיד הבהמה בחזקת שא"ז הרי היא שחוטה לפניך כמצות התורה וא"כ מאי חזקת שא"ז שייך כאן (ולכאורה היה נראה דהריטב"א לא מקש' אלא מספק בשחיטה דלשיטת האומרים דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי עומדת ומ"מ בספק בשחיטה אמרינן דמעמידין אותה בחזקת איסור וקשה קושית הרי שחוטה לפניך א"ו דמחזיקין מאיסור לאיסור וקשה לזה מגמ' יבמות דשם משמע דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וע"ז תירץ דמעיקרא הקושיא ליתא דהא ברפק בשחיטה לאו בחזקת אבר מן החי דתידק מינה דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא מטעם שהיא בחזקת שא"ז והוה כולה חדא חזקה זה היה נראה לכאורה אבל באמת ז"א דהא ציין שם בתחלה והקשו בתוס' וכיון שהוא מקשה קושית התוס' והתוס' הקשו גם מספק טרפה ואיך סיים ע"ז דלק"מ דהא באמת מס"ט עדיין קושית התוס' במקומה עומדת דבתי' הב' אין מיושב כ"א מספק בשחיטה עצמה ובאמת לא מיירי התוס' כלל מספק בשחיטה) ועי' בסי' י"ט בש"ע בענין שחיטה שאינה ראוי' לאכילה ובגמר' חולין בפרק כיסוי הדם, ועוד דמ"ש דהוא איסור אחד צע"ג דמחמת חזקת שא"ז היא נבילה ובס"ט צ"ל שהיא טריפה ונבילה וטריפה בודאי דלאו איסור אחד הוא כמבואר בכמה דוכתי' ויש כמה נ"מ בין נבילה לטריפה ועוד דהנה כפי הנראה שהבין הריטב"א דעיקר קושית התוס' היא ע"פ שיטת רש"י בהא דבהמה בחייה א"כ סוף סוף יקשה על רש"י מספק בשחיטה עצמה כמובן סוף דבר דברי הריטב"א לא זכיתי להבינם לע"ע כי אין הזמן גורם כעת וגם כעת אין ספר חי' הריטב"א ת"י לעיין בי' וצ"ע, וכפי הנראה דברי הריטב"א קרובים לדברי הרב ר' יונה שהביאו הרשב"א והר"ן דמדמי ספק טריפה לספק בשחיטה:

היוצא לנו מזה דלהרי"ף ורש"י וסיעתם דסוברים דהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אבר מן החי א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה וא"כ שפיר י"ל דה"ה לענין טרפה נמי מחזיקין כמש"ל וכ"נ דעת הרשב"א בחי' חולין גבי צמקה ובכ"מ והתוס' שם לפמ"ש הריטב"א כפי הנראה דיש להם שיטה אחרת דאף דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה מ"מ לענין טרפה אין מחזיקין וכמו שנראה מפשטות דברי הרשב"א ביבמות בתי' הב' שוב ראיתי ברא"ש שם בחולין דף ט' שהעתיק דבהמה בחייה בחז"א אבמה"ח ובחז"א שא"ז ועי' במע"י מ"ש בזה שהעתיק כשני הסברות כרש"י וכתוס' ודבריו צ"ע דאם ס"ל כדעת התוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דהרי מתה לפניך א"כ שוב א"א לומר דהיא בחזקת איסור אבמה"ח ואי ס"ל באמת כדעת רש"י א"כ למה לי' ג"כ החז"א דא"ז וא"ל שכתב להחמיר כב' הפי' דהא לכאורה אין כאן שום נ"מ לדינא, אכן לפענ"ד היה נראה דהרא"ש נמשך בזה אחרי דברי הרי"ף דהנה הרי"ף כתב וז"ל דבהמה בחייה בחזאבמה"ח ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה וכו' ע"ש והנה מה שהאריך הרי"ף בלשונו וכתב ואינה ניתרת וכו' הבין בו הרא"ש דר"ל דבאמת יש בבהמה בחיי' ב' חזקות לאיסור א' אבמה"ח הב' חזשא"ז ונראה שהוציאו דבר זה ממה דאיתא שם דף ט' ע"א פלוגתת הברייתא ור"א דר"א ס"ל דספק בשחיטה אינה כ"א אסור באכילה ולא נבילה והברייתא ס"ל דהו"ל ג"כ נבילה ואסיקנא שם דפליגי בדר"ה ע"ש וס"ל להרי"ף והרא"ש דטעם פלוגתתן דמ"ד דלא הוה כ"א טרפה ס"ל דבהמה בחייה בחז"א אבמה"ח וז"ש בש"ס שם מר כבר בחז"א ר"ל אבמה"ח אמרינן בחזקת טומאה ל"א ר"ל דהא לזה לא היה לה בשום פעם חזקה דהא בחייה לא היתה מטמאה ומאן דס"ל דהוה נבילה ס"ל דהיא ג"כ בחוקת שא"ז ולכן שפיר הו"ל נבילה וכ"נ להדיא ברש"י שם בד"ה מ"ס בחז"א וכו' דבחזקת שאינה שחוטה עומדת וכ"נ שהבין ג"כ הר"ן דהא הרי"ף כתב דבהמה בחייה בחזקת אבמה"ח והוא כתב בד"ה נבילה דהיא בחזקת שאינה שחיטה ע"ש אזו כמ"ש, ומה שלא פי' באמת דלברייתא ור"ה באמת היא רק בחזקת שא"ז לבד ומי הכריחם לומר דהיא ג"כ בחזקת אבמה"ח הנה היה אפ"ל דהוא ע"פ מ"ש בנוב"י מה"ק א"ע סי' מ"ג דבהמה בחייה יש ב' חזקות המנגדות זו לזו היינו חזקת שא"ז וחזקת טהרה ע"ש ולכן צריך כאן ב' חזקות אכן עדיין יל"ע בזה דלפ"ז עדיין אינו מיושב למה דקי"ל דהוה נבילה דהא נגד חזקת שא"ז יש חזקת טהרה ומחמת איסור אבמה"ח אינה מטמאה וי"ל, אכן העיקר בזה דהרי"ף והרא"ש ס"ל כדעת ריב"א שהובא בתוס' שבועות כ"ד דוזבחת אינו כ"א תיקן הלאו ולכן ס"ל דע"כ א"א לאוקמי בחשא"ז לבד אלא דעיקר החז"א היא אבמה"ח רק כיון שהיא בחזקת חייה ממילא היא ג"כ בחשא"ז ושחיטה ושפיר הו"ל נבילה ולפ"ז יל"ע בס"ט וכדומה לדעת הרי"ף ורש"י הנ"ל אם מחזיקין מאיסור לאיסור דאפ"ל דדוקא לענין ספק בשחיטה דמחמת החז"א אבמה"ח היא ממילא בחזקת שא"ז כמש"ל משא"כ בס"ט דלזה אין שום שייכות החז"א מאבמה"ח ועפ"ז א"ש ג"כ דברי הריטב"א הנ"ל במ"ש דעיקר קושית התוס' היא ע"פ שיטת רש"י הנ"ל ולכאורה יקשה דא"כ אמאי לא הקשה מספק בשחיטה עצמה כמש"ל ולמ"ש א"ש ומ"מ עדיין יל"ע בזה ואכמ"ל:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה