הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
תורת החיים · סימן מט
במ"ש התב"ש ושאר אחרונים דבעור שלם לא הוה ס"ס מטעם דרוב הנבלעים דרך הושט הנה כבר כתבנו במקום אחר דדבר זה צ"ע דמה חזית לומר דהוא מרוב הנבלעים וממיעוט טריפות אדרבה זיל לאידך גיסא דהוא מרוב כשירות וממיעוט דדרך הקנה ועכ"פ י"ל דהוה ספק שקול. הן אמת דבסמ"ג משמע להדיא דהוה ודאי כמ"ש בתב"ש כאן סק"ד ואפ"ל דס"ל דרוב כשירות איתרע כאן כיון דנמצא בה מחט בחלל או דס"ל דמיעוט דדרך הקנה הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולכן יותר מסתבר לתלות דמושט באתה אכן במ"ש התב"ש בסי' נ"א ס"ק א' ובכ"מ דכן הוא הסכמת רוב הפוסקים לפע"ד צ"ע דהנה המעיין בטור בס"ס מ"א במ"ש דמחט בטרפשא הו"ל ספק טרפה וכ"ה בב"י בס"ס מ' בשם הרשב"א בנדון טרפש הלב וכ"ה בשו"ע סי' מ"א סע"ט וכ"פ ביש"ש ומסתימת דבריהם משמע להדיא דאף בעור שלם אינו כ"א ס"ט ודלא כמ"ש הסמ"ג הנ"ל וא"ל דבאמת אם נמצא בחלל הו"ל ודאי ומ"ש כאן דהו"ל ספק מטעם דקרובה לקנה דהנה המעיין במ"ש הב"י בסי' מ"ח בשם התוס' והר"ן ומרדכי וסמ"ג וסה"ת ורי"ו דאם נמצא תחוב בעובי ביה"כ וכדומה מצד חוץ בודאי טרפה דלא גרע מנמצא בחלל דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב וכו' ואי מבראי אתא הא ודאי טרפה מטעם שמא ניקב אחד מאברים הפנימים ע"ש הרי להדיא דאף דקרובה לושט מ"מ עדיין אינו בתורת ודאי דמושט באה אלא דעדיין איכא לספוקי שמא מבחוץ באתה ודוחק לומר דר"ל דאי מגואי היינו שעור בחוץ שלם דאז באמת הו"ל ודאי דרך הושט ואי מבראי היינו שיש נקב בעור דכל כי האי הו"ל לפרושי בהדיא ועוד דלפ"ז יהיה נ"מ רבתי לענין הלכה דבעור שלם הו"ל ודאי טרפה ובעור נקוב הוא רק ס"ט ואיך סתמו דבריהם ולא כתבו לבאר דין זה בהדיא ואף למ"ש בפמ"ג בכ"מ דבכל אבר שיש לו ב' עורות אף בכה"ג אינו כ"א ס"ט מטעם דשמא נתרפא עור הא' עד שלא ניקב עור הב' ע"ש ואף דלכאורה ממ"ש הסמ"ג במחט בחלל דהוה ודאי לא משמע כן מ"מ אפ"ל דבאמת כ"ז דאין אנו רואין שנתרפא ל"א שנתרפא משא"כ היכי שאנו רואין שנתרפא שפיר י"ל כמ"ש הפמ"ג הנ"ל ומ"מ נראה דבהמסס וביה"כ במקום הדק שאין שם כ"א עור אחד וכדומה במקום שהעורות דקים ובמעט שתפס המחט תעבור כל הדופן גם הוא יודה דאין לעשות מזה ספק כלל ואף דהמעיין במש"ז בסי' ל"ג סק"ג יראה דאף בושט כתב לצדד בזה מה"ט מ"מ י"ל דכ"ז דוקא בנקב שע"י חולי משא"כ ע"י קוץ אין לצדד בזה כ"א באופן שי"ל שאף אחר שיצא הקוץ ממקומו קצת עדיין לא הגיע לעבר השני שיהיה הנקב מעל"ע ואז שפיר י"ל שנתרפא מקודם שיצא וניקב מעל"ע ועי' במ"ש לעיל בסי' מ"ח בשם התב"ש בזה, ועי' בהגמי"י שכ' דאי מבפנים שמא ניקב ואינו ניכר משמע דעדיין נקוב וכ"נ מסתימת דברי הש"ע שם ובסי' נ"א דאין חילוק בין עור שלם לנקוב (ועי' בש"ך בסי' מ"ח סע"י) וכ"נ להדיא דעת הרמב"ם לפמ"ש הב"י שם דאף בתחוב מצד חוץ כשר ע"י בדיקה עכ"פ ע"ש ולא כתב לחלק בין עור נקוב לשלם ומשמע דאף בעור שלם מהני בדיקה הרי דאף בכה"ג אין מחזיקין בודאי שבא מבפנים:
הן אמת דלכאורה אין דברי הב"י מוכרחים די"ל דהרמב"ם מיירי היכי שיש איזה הוכחה דמבחוץ באה וס"ל כדעת הפוסקים בסי' נ"א דבכה"ג שוב אין מחזיקים ממל"מ דנתחב מתחלה במק"א אלא אמרינן כאן נמצא וכאן נתחב מתחלה ועיין ביש"ש בסי' ס"א כתב ג"כ דיש לפרש גם בניקב מצד חוץ אלא שהקופה הוא חוץ לחלל ע"ש, ונראה מ"ש הקופה חוץ לחלל ר"ל שהיא תחובה בדופן והוא ע"פ דעת המרדכי ולפ"ז אין ראיה מדברי הר"מ לנ"ד, אמנם באמת לרמב"ם והרי"ף וסיעתם דס"ל בהא דקופה לבר היפך משיטת רש"י בלא"ה מוכרח כן דהא במחט בכבד וכדומה ס"ל דלא חיישינן לשמא נכנס דרך הושט כלל ונהי דשם י"ל דהוא בצירוף הטעם דקרובה לקנה מ"מ עכ"פ גם כשנמצא בחלל או בכרס מצד חוץ ג"כ בודאי דא"ל לפי שיטתם דהוה ודאי דרך הושט כיון דלדידהו בלא"ה לא ס"ל הא דרוב הנבלעים דרך הושט א"כ כאן דיש עוד צירוף דשמא בא מבחוץ וכ"נ להדיא מסתימת דברי הב"י וד"מ ושאר אחרונים בהא דאהל מועד בניקב הקרקובן מצד חוץ בספק ע"י חולי דכתבו בפשיטות דהוה ס"ס ולא ביארו שהיינו דוקא באין העור לפנינו כמ"ש באמת בתב"ש וכ"נ ממ"ש הב"י בסי' נ"א בשם מ"כ דמחט בשלל של ביצים לא הוה כ"א ספק טרפה והסכימו לזה ביש"ש ורמ"א בד"מ ודוחק לומר דמיירי בעוף שיש לו זפק דהא סתמא קאמרי משמע דאף בעוף שאין לו זפק א"ו כמ"ש דאף בעור שלם אינו כ"א ס"ט וכמ"ש הפר"ח וכמ"ש בטעמו, עוד י"ל דהטעם בזה מטעם דמצרפין המיעוט דדרך הקנה עם המיעוט דבאה מבחוץ והו"ל פלגא ופלגא ואף דכפי הנראה העור שלם י"ל דודאי קשה לבדוק בכל העור שלא יהיה בו נקב כמו חודו של מחט וסמכינן דיש בו איזה נקב משהו ואינו ניכר ובפרט לדידן דאא"ב בכ"ד גם י"ל דהיה בו נקב ונתרפא ואף דנתרפא חששה רחוקה כמ"ש הש"ך בסי' ל"ג היינו דוקא במקום דמטריף בי' משא"כ בעור וכדומה בודאי דיכול להתרפאות עד שאינו ניכר כלל כמו שכ' האחרונים מהא דנקב באזני הבנות ע"ש:
שוב ראיתי בספר חכ"א ובב"א סי' כ"ח שהביא בשם התוס' והרא"ש והג"א ומרדכי והגמ"ר דס"ל דמחט בחלל הוה ודאי כסמ"ג ועיינתי בתוס' ורא"ש (בד' מ"ח) ובאמת כתבו כן דודאי ניקב הושט וכ"ה בהג"א והגמ"ר אכן לפ"ז צ"ע על הב"י בסי' מ"ח איך עירב דעת התוס' והר"ן וסמ"ג וסה"ת וכתב בשמם דהו"ל ספק שמא מבחוץ ובאמת הם חלוקים בזה דהר"ן וסה"ת ס"ל דהוה ספק כמ"ש ולדעת התוס' וסמ"ג הו"ל ודאי וכן יל"ע בהגמי"י בפ"ו מהל"ש סי' ט' שכתב דמחט בקורקבן מצד חוץ דטרפה ממ"נ דאם מבפנים הרי ניקב גם הכיב ואם דרך חוץ יש לחוש שמא ניקב הושט וסיים ע"כ מספר התרומה והמצות והנה כפי הנראה דדעת הסה"ת דמחט בחלל אינו כ"א ס"ט כמ"ש דיש לחוש שמא ניקב הושט וכן הבין בב"א שם ואיך כתב הגמי"י דכן הוא דעת הסמ"ג ובאמת לדעת הסמ"ג הוה ודאי כמ"ש ועי' בכ"מ שם בהל' י"ב העתיק ג"כ בשם התוס' כמ"ש הר"ן וכמ"ש בב"י הנ"ל דמחט בחלל הו"ל ספק שמא מבחוץ, ועי' בב"י סי' מ"א העתיק דברי התוס' כגי' שלפנינו דאי מבחוץ הו"ל מחט בחלל והא ודאי דרך ושט נקוב ואתי ע"ש ועיי' ביש"ש בסי' מ"ז העתיק ג"כ דברי התוס' דודאי דרך ושט נקוב ואתי ובסי' ס"א כתב ג"כ בשם תוס' וסמ"ג וסה"ת כמ"ש הר"ן דהו"ל ספק שמא מבחוץ וכמ"ש הב"י בסי' מ"ח הנ"ל, גם במ"ש הב"א דבשע"ד ג"כ ס"ל דהוה ודאי דבריו צ"ע דהמעיין שם העתיק ממש דברי הסה"ת הנ"ל דאי מבפנים ניקב הקורקבן ואי מבחוץ יש לחוש שמא ניקב הושט הרי דעדיין יש בו ספק שמא ניקב הושט וכ"כ עוד שם דמחט בחלל פסקו ה"ג ורש"י דטרפה שיש לחוש לנקובת הושט או הדקין הרי להדיא דאינו כ"א ספק וחשש, גם במ"ש עוד דכיון דאף למ"ש הב"י בסי' מ' בשם הרשב"א הו"ל ס"ס לאיסורא והו"ל ודאי לפע"ד לק"מ די"ל דהכל שם אונס חד הוא ספק שמא ניקב אחד מאברים הפנימים, והנה היה אפ"ל להשות דברי הפוסקים דמ"ש דהוה ודאי היינו באין ריעותא בעו"ב ומ"ש כמה פוסקים דהוה ספק היינו שלא נבדק העו"ב אם הי' בו ריעותא אכן המעיין בשע"ד (בס"ס צ"ד) גבי מחט בחלל דמיירי להדיא באין ריעותא בדופן ואפ"ה כתב רק דיש לחוש שמא ניקב הרי דאף בכה"ג אינו רק ספק ומזה נסתר ג"כ מ"ש בב"א שם דמ"ש רש"י דקוץ לחלל הוה רק ספק ביש ריעותא בדופן דהרי השע"ד כתב כן בשם רש"י וה"ג הרי דאף באין ריעותא לא הוה רק ספק. ומה שנלפע"ד בישוב דברי הפוסקים בזה הוא באופן זה והוא דס"ל דמחט בחלל הו"ל ספק דשכיח וקרוב לודאי דניקב אחד מאברים הפנימים והיינו מטעם דיש בו שני צדדים להחמיר א' שמא דרך הושט ואף את"ל דבא מבחוץ מ"מ אכתי י"ל דניקב א' מאברים ואף דאין זה ס"ס גמור כמש"ל מ"מ הו"ל עכ"פ שכיח הרבה לאיסור ובהכי א"ש הכל דמ"ש בתוס' והרא"ש והג"א וסיעתם דהוה ודאי ר"ל דקרוב לודאי ועי' בתוס' נדה דף ה' בד"ה ואם א"א שכ' בשם התוספתא דר"ל דלא הוה ודאי ממש אלא קרוב לוודאי הרי דאף דאינו ודאי ממש אפ"ה קרי ליה א"א ומ"ש דודאי דרך ושט נקב ואתי ר"ל כיון דאף בבא מבחוץ אכתי י"ל לאברים א"כ בצירוף הנ"ל שפיר הוה קרוב לודאי דדרך הושט בא ועשה איזה נקב ובסה"ת והר"ן שכתבו בביאור ב' החששות לכן שפיר כתבו בחששא הב' דמבחוץ בא דלא הו"ל כ"א ספק ובאמת גם הם יודו דבצירוף ב' החששות הו"ל קרוב לודאי ומ"ש באיזה פוסקים דמחט בחלל הו"ל ספק טרפה היינו דמ"מ לאו ודאי גמור דמושט בא ולכן שפיר קראו אותו ספק ועי' בתוס' חולין ב' ע"ב ד"ה דליתא קמן שכ' האי ספק ל"ד לשאר ספק משום דרוב פעמים נגע ע"ש וכ"כ בשו"ת מהרי"ק סי' קע"ב דאף דסתם ספק הו"ל פלגא ופלגא מ"מ לא נמנעו חז"ל לקראו ספק אף שאינו שקול אלא אפשר רחוק ע"ש:
ועפ"ז א"ש ג"כ מ"ש באהל מועד ב' דעות בספק ע"י חולי אם מותר מס"ס דלמ"ד דהוה ס"ס ס"ל דאף דספק הב' אינו שקול מ"מ שפיר מצטרף לס"ס והוא ע"פ מ"ש התוס' בכתובות דף ט' דרובא ברצון לאו רוב גמור הוא ולכן שפיר מצטרף לס"ס ויעו' במ"א בס"ס תס"ז או דס"ל כדעת הרשב"א שהובא בכו"פ וכשיטת הריב"ש ושאר פוסקים שהובא בס"ט בס"ס קפ"ז וכ"מ דאף רוב גמור מצטרף לס"ס מטעם סמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא ומאן דאסר ס"ל דהו"ל רוב גמור וס"ל כדעת התוס' שם דברוב גמור אינו מצטרף אף לס"ס וכמ"ש הש"ך בסי' נ"ג ובקונ' ס"ס. ואכתי יל"ע דא"כ יקשה באמת איך הכריעו בשו"ע והרמ"א בסי' מ"ט ונ"א להתיר מטעם ס"ס הא לפמ"ש הש"ך וכמה אחרונים בדיני ס"ס דצריך ששני הספיקות יהיו שקולים ועוד דבושט פסקו להחמיר וכאן להקל ומ"ש בנה"ך דהתם שכיח שינקוב לחוץ דבריו צ"ע דהא כאן בודאי דהוה שכיח כמ"ש בשם הפוסקים ועפ"ז יל"ע גם על הט"ז שם שלא הביא כלל דברי הפוסקים הנ"ל דעכ"פ הו"ל קרוב לודאי וכמ"ש ע"כ נראה דדעת הש"ע ורמ"א בזה הוא דאף דספק הב' הו"ל ספק השכיח לאיסור מ"מ ס"ל דיש להקל דספק הא' דשמא ע"י חולי הו"ל ספק דשכיח להיתר כיון דאין כאן קוץ לפנינו שפיר הו"ל כמו ספק על ובצירוף ספק כל דהו יש להתיר וע"כ לא בעינן שיהיו הספיקות שקולים אלא במקום שגם הספק הב' אינו כי אם ספק שקול משא"כ היכי שהספק הא' שכיח להיתר שפיר י"ל אף בספק כ"ד. ובהכי א"ש דבושט כיון דמצוי יותר ע"י קוץ מטעם דכל חיוי ברייתא קוצי אכלי שוב לא הו"ל ס"ס ואף דשם אין הכרח דהספק הב' יהיה קרוב לודאי דהא שם אין שייך סברת התוס' הנ"ל מ"מ ס"ל דגם שם הו"ל שכיח כמ"ש בנה"ך ע"פ מ"ש התוס'. ועפ"ז א"ש ג"כ מ"ש הרמ"א בסי' נ"א להקל בניקב העו"ב בספק ע"י חולי ובתב"ש ושאר אחרונים נתקשו בזה מטעם דמצוי ע"י קוץ ולמ"ש א"ש דבזה י"ל להיפך כיון דהספק הב' הו"ל ספק על שפיר מצטרף הספק הא' אף שאינו שקול וכמ"ש הב"ח ע"ש. וראיתי בלב"ש בחיד' ס"ק ס"ט שכ' להכריע לאסור בספק ע"י חולי ממ"ש הר"ן גבי כבד דאי לאו דא"א לחזור כ"כ הו"ל לאסור ואף דהו"ל ס"ס שמא לא הגיע לחלל ושמא לא ניקב והנה בתשובות מהרש"ק בס' טו"ט מה"ת סי' ק"פ הביא בשם חכם אחד שכ' לדחות ראיותיו דהתם הו"ל ס"ס לאיסור שמא ניקב הושט ושמא ניקב אחד מאברים הפנימים והוא תמה עליו דהוה מש"א ולא הוה ס"ס ולפמ"ש אין זה דחי' דאף דלא הוה ס"ס מ"מ שוב לא מצטרף לס"ס דהו"ל ספק הקרוב לודאי וכמש"ל אכן בלא"ה דברי החכם הנ"ל תמוהים חדא דהא הר"ן מיירי בקופה לגו ובכה"ג מבואר בר"ן שם דודאי אמרינן דדרך הסימפון באה יע"ש ועוד דא"כ איך כתבו להקל בקורקבן מצד חוץ והא שם ג"כ הו"ל ס"ס הנ"ל וכמש"ל גם במ"ש הוא ז"ל שם לדחות דברי הלב"ש הנ"ל דבניקב עד החלל הו"ל כמו ספק על משא"כ בההיא דר"ן דעכ"פ המחט נמצא בחלל וכתב דהלב"ש שגה בראי' זו ולפע"ד דבריו צ"ע דהא גם בהא דהר"ן הוה ליה כספק על כיון דמיירי בקופה לגו דודאי דרך הקנה נכנס ואם לא יצא לחלל שוב לא היה בשום פעם בחלל הגוף דהא ודאי בדרוסה קיי"ל דאף שהיו בחדר עם העופות ואף אם דרס בכלוב אחת מ"מ לגבי השני הו"ל ספק על וכמ"ש האחרונים שם (יעו' בשו"ת הב"ח) וא"כ ה"ה בנ"ד וכ"נ קצת ממ"ש האחרונים בסי' ל"א גבי תולע דככה"ג הו"ל ספק על ולמש"ל בודאי י"ל דהא דר"ן קיל טפי מהא דהשו"ע דבהא דקורקבן מצד חוץ הנה י"ל דספק שמא ניקב אחד מאברים הו"ל קרוב לודאי וכמ"ש בשם הפוסקים ובהא דעו"ב הספק הא' שמא ע"י חולי הוא מצוי ע"י קוץ משא"כ בהא דר"ן דאין חשש דשמא דרך הושט כמש"ל וגם הספק הא' אינו מצוי יותר שהגיע לחלל ומ"מ אפ"ל דגם הר"ן יודה בנ"ד דהא כ"כ דהעיקר במה שאנו מקילים בזה מטעם דספק אחד שכיח להיתר וא"כ דבנ"ד דהר"ן הנה הספק הא' הו"ל ספק שקול והספק שמא ניקב אחד מאברים הו"ל ספק דשכיח הרבה וכמ"ש הב"ח בסי' נ"א כיון דהוא סמוך לאברים בודאי ניקב איזה מהם משא"כ בהא דעו"ב עד החלל כ"כ דאף דמצוי ע"י קוץ מ"מ הו"ל שכיח הרבה להיתר דשמא לא היה כלל אצל האברים ואת"ל דהיה עדיין יש קצת ספק שמא לא ניקב לכן שפיר יש להקל:
ובהיותי בזה אזכיר מה שנפלאתי במה שראיתי ברדב"ז ח"ש סי' תש"ל במה שכ' דמ"ש הרשב"א בתשובה (בח"ג בסי' שע"ד) דמחט שנמצא תחוב בקורקבן מבחוץ אף שלא ניקב מעל"ע טרפה יחיד הוא בדבר זה ואדרבה איפכא מסתברא דע"י חולי י"ל שמא סופו להתפשט א"ו דהכא והכא כשרה ומ"ש בקוץ עד שתנקב לחלל היינו דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש משא"כ היכא שראינו שלא ניקבה במפולש כשרה וכן נהגו בכ"מ ע"ש ודבריו צ"ע דהא הן הן דברי התוס' וכל הפוסקים דמ"ש מצ"א כשרה היינו בניקב מצד פנים משא"כ מצד חוץ הו"ל קוץ בחלל וטרפה מטעם שא"א בבדיקה כמש"ל וא"ל דס"ל כדעת הרמב"ם חדא דממ"ש ובקוץ לחלל משמע להדיא דאסור מספק ועוד לוא יהיה כן מ"מ איך כתב דיחיד הוא בדבר זה וצ"ע. ונשוב לנ"ד והנה אף שכבר הראינו פנים דיש לצדד אף בעור מבחוץ שלם מ"מ בודאי למעשה צ"ע אכן כ"ז היכא דראינו בהדיא דהוא שלם אמנם להצריך בדיקה בעו"ב נראה דיש לצדד בזה כיון דיש בזה ס"ס הנה לפי דעת האחרונים בסי' ק"י דכל היכא שיש בו טורח א"צ לברר א"כ י"ל דה"ה בנ"ד דבודאי טורח גדול הוא לבדוק כל העור מנקב משהו וכ"ש בבהמה גדולה ובפרט לדידן שא"א בקיאים לבדוק א"כ י"ל דקלקלתינו היא תקנתינו וכ"ש לדעת הרמ"א שם בסי' ק"י ע"ש ועי' בנוב"י שכ' דהיכא דליכא לברר כ"א ספק אחד וישאר עדיין ספק אף לאחר הבירור לכ"ע א"צ לברר וכן היכא שים לו חזקת כשרות ע"ש ועפ"ז א"ש דברי הפוסקים כפשטן דמיירי אף בעור לפנינו ואפ"ה א"צ לבדוק העור וכשר מטעם ס"ס:
במ"ש האחרונים בענין שומן הבא מרוב פיטום מצאתי בספר האשכול דאינו סותם וכדברי הבאר עשק:
נשאלתי מרב אחד במ"ש הט"ז בס"ס מ"ט דאין לעוף דין בשר החופה ונסתייע מדברי הד"מ במ"ש אע"פ שנקרע העור ע"ש והנה בהגש"ד בסוף סי' צ"ו בהגהות ומ"ש הביא מעשה זו וסיים ע"ז ומיהו צריך לדקדק שלא נקרע רוב הכרס החיצון ע"ש הרי להדיא מעובדא זו להיפך ויפה העיר. אמנם הנה באמת כבר נודע דעת הרנ"ש שהובא בפרישה סי' מ"ג דטעם ניקב הטחול משום סוף הכרס וב"מ לינטל ובעוף הם סגורים בעצם ע"ש והביאו דבריו כמה אחרונים יעו' במש"ז שם ס"ק ט' הרי להדיא דס"ל דגם בעוף מטריף בכרס החיצון וכ"ה באמת דעת הדמש"א הובא בפמ"ג בסי' מ"ח אמנם כל האחרונים השיגו עליו בזה וס"ל דאין לו דין כרס החיצונה ועפ"ז י"ל דהך ומיהו הוא הוספה מדברי הרנ"ש עצמו ואזיל לשיטתו לעיל וכיון שהד"מ השמיטו בודאי לא ס"ל הכי ועוד דהנה המעיין בהגש"ד שם הגי' אע"פ שהעור מנוקב ובט"ז בשם ד"מ גריס אע"פ שנקרע העור ומלשון נקרע משמע להדיא דאע"פ שנקרע כשיעור אפ"ה כשר והנה היה אפ"ל דמ"ש בהגש"ד דסוף הכרס לינטל ר"ל הכרס הפנימי ובעוף הקורקבן במקום כרס. שוב עיינתי בהגש"ד בסי' פ"ט שהקשה דאמאי בסומכו אסור והא הכרם סותמו ואדרבה בקולשיה הו"ל לאסור וע"ז תי' דבעובי הולך ומוסיף מכאוב מחולי דבגופה ובקולשי הדר ברי עכ"ל ולפ"ז אין מזה הכרח למ"ש לעיל דרנ"ש אזיל לשומרי דהא באמת אין מבואר בדבריו דהוא מטעם הכרס כר"ש הפרישה בשמו וצ"ע: