אור ברסלב
הליכות אליהו (קליסינקר) תורת החיים › סימן מב

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

תורת החיים · סימן מב

סימן מא

במ"ש הרב פמ"ג בשפ"ד סק"ב דכבד אין סותם כ"א במקום שהוא מחובר בתולדה ע"ש דבריו צ"ע דהמעיין בסי' מ"ו יראה דע"כ לא פליגי הט"ז וש"ך שם כ"א בענין אבר שאינו אצלו בתולדתו דלט"ז מהני סתימת בשר אף לאבר אחר והש"ך כ' דאינו סותם כ"א בבשר שאצלו בתולדתו משמע לכאורה אף שאינו דבוק בו רק שהוא סמוך אצלו בתולדה כמו דופן אל הריאה דמהני סתימתו אף במקום שאינו דבוקה לריאה בתולדה אמנם לפ"ז צ"ע במ"ש הש"ך שם כמו שומן ובשומן באמת דעת הרמ"א דצריך להיות דבוק מתולדה ונלפע"ד דדעת הש"ך דאם האבר או הבשר דבוק לו בתולדה אף שאינו דבוק לו בכ"מ שפיר מהני סתימתו אף במקום שאינו דבוק לו מתולדה והוא ממש דומיא דריאה דהריאה מחובר לדופן ע"י קנה שומן היורד בין הערוגות לכן מהני סתימתו אף במקום שאינו דבוק וכן בשומן כה"ג ג"כ מהני סתימתו אף אם נסרך אח"כ כל שהשומן הוא מאותו אבר ודבוק לו באיזה מקום בתולדתו ולפ"ז בין לט"ז וש"ך מהני בנ"ד אף במקום שאינו דבוק בתולדה דודאי סתימת הכבד לא גרע משאר בשר ומ"ש דא"א בקיאים בסבוך המעיין בדבריהם יראה דליתה דא"כ איך מהני סתימת בשר בשאר אברים לכל מר כדאית לי' ושוב ראיתי בפמ"ג שם בשפ"ד ס"ק ד' דמפרש דברי הש"ך דאינו סותם כ"א במקום שהוא דבוק בתולדה כמו שומן ולפעד"נ כמ"ש וגם לפי מ"ש הוא ז"ל א"כ הוא מחלוקת הט"ז והש"ך דלט"ז מהני סתימת בשר וכ"ש כבד (כמבואר בתב"ש סי' מ"ו) אף אם נסרך אח"כ ולש"ך לא מהני מה שנסרך אח"כ וא"כ ע"כ דלאו מטעם שא"א בקיאים כמ"ש הוא אלא דלא מהני סתימתו אף לבקיאים ולענין דינא העיקר כמ"ש אמנם לפמ"ש הש"ך דצריך להיות דומיא דריאה א"כ הא בריאה לא מהני סביך כ"א במקום שהוא מיצר ודחוק אצל הדופן וא"ב בשאר בשר יל"ע דמאן מפיס לידע אם הוא דחוק אצלו כ"כ וזה נראה הטעם שהשמיטו בש"ע ורמ"א הא דסתימת בשר דא"א לתת גבול בזה ואפשר דזה הוא דעת רש"י שכ' במקום דבוקה בכבד מטעם דא"א לשער בזה במקום שאינו דבוק או דמ"ש רש"י במקום דבוקה וחיבור הכבד ר"ל במקום שהוא דחוק ומחובר אל הכבד והיינו סמוך ממש למקום החיבור וצ"ע:

עיין בתב"ש סי' מ"ב סק"ד במה שתי' קושית האחרונים בענין טעימת הכבד דבנ"ד לא שייך למגזר דילמא אתי למיכל דימנע משום המרירות ורבים ראו כן תמהו דהא באמת אם ימצא טעם מר מותר לאכול ועיקר החששה דשמא לא ימצא טעם מר ואזי שייך שפיר החשש דדילמא אתי למיכל וא"ל דלא חיישינן כ"א בתחלה דהוא עדיין ספק טרפה שפיר יש לחוש דאם נתיר לו הטעימה יבוא לאכול אבל אח"כ כשיהיה ודאי איסור שוב לא חיישינן דאתי למיכל מיניה דהא טעימה אסור אף בודאי איסור מטעם דאתי למיכל אמנם באמת דברי התב"ש נכונים ור"ל דבאמת בודאי איסור י"ל דאסור לטעום מטעם דאתי למיכל וכן בספק יש לאסור בטעימה מטעם זה אמנם זה דוקא גזרינן דאם נתיר לו טעימה בספק יבא לאכול ג"כ בספק אבל לחוש דאם נתיר לו בספק טעימה יבוא לאכול בודאי זה ודאי לא גזרינן דהוה כגזירה לגזירה דיבוא לאכול אכילה ממש וגם בודאי ולכן בנ"ד שפיר כתב כיון דבעת שהוא עדיין עומד בספק ליכא למיחש דאתי למיכל מטעם המרירות ולאח"כ יהיה ודאי איסור שוב אין חששא משא"כ בשאר איסור אם נתיר לו הטעימה בספק שפיר יש לחוש שמא באותו פעם שהוא עדיין בספק יבוא לאכול ממנו וכן אם נתיר לו טעימה בודאי איסור לכתחלה שפיר יש לחוש דאתי למיכל מטעם דבזה אין כאן כ"א גזירה אחת דיבואו לטעות בין טעימה לאכילה ממש, ועיי' בש"ך במה שתי' בזה מטעם דרוב יש להם טעם מר והנה בכו"פ ושאר אחרונים השיגו עליו דנראה בחוש דרובן אין להם טעם מר ולפע"ד נראה לומר דהנה באמת יל"ע במה דאנו מטריפין בלא נמצא מרה וטעם מר בכבד דהא ע"פ הרוב אנו רואין דבמשמש מעט נתלש המרה מכבד בעוף ונמצאת בשומן העוף או אצל הדקין והטחול וכמ"ש האחרונים בזה וכן הוא באמת נראה בחוש וא"כ מדוע לא נתלו במשמש ידא דטבחא שנאבדה לגמרי וכמו שנראה בחוש דע"י חיפש הנשים שאינם בקיאים נראה לעין שמאבדין אותה וכשמביאים העוף תיכף לפני המורה מוצא אותו במקומות הנ"ל וי"ל דמ"מ כיון שאינו מצוי כ"כ שיאבד לגמרי ולא ימצא בשום מקום לכן יש להטריף ובזה יש לומר דדעת הש"ך הוא דאף דבודאי אם לא נמצא טעם מר יש לאסור אמנם לענין לטעום בספק י"ל דקים להו להגאונים דלא שכיח הוא שיהיה המרה נטולה לגמרי ומה שנמצא לפעמים ע"כ הוא בא' מב' פנים או שנאבדה בסיבת משמוש הידים או שבאמת חסר ולכן כ' הש"ך דאם הוא מאותן שבאמת חסרה המרה רובן יש להם טעם מר בכבד ולכן אין לאסור בטעימה ואף דעתה ברוב הפעמים אין בו טעם מר עדיין י"ל דהמה מאותן דנאבדה המרה כנ"ל ובאמת היה לה מרה ולכן אין בה טעם מר בכבד ואף בבהמה שבודאי אין לתלות שנתלשה במשמוש הידים מ"מ מהא גופא יש ראיה דבאמת בבהמה אין מצוי להיות חסרה המרה כנודע וע"כ בעופות הוא בא מסיבת שנאבדו במשמוש הידים ובאמת בבהמה יוכל להיות שע"פ הרוב יהיה טעם מר כמ"ש הש"ך ומה שבעופות אין בו טעם מר הוא מחמת שבאמת לא חסרה המרה כלל כמ"ש ולפ"ז י"ל דבנאבדה הכבד בלי טעימה באמת יש להתיר וכמ"ש הש"ך הנ"ל:

ועי' באחרונים במ"ש להשיג על הבה"ט במ"ש בשם עה"ג להתיר בנאבד הכבד קודם טעימה והנה כעת ראיתי בספר עקרי הד"ט שהביא ג"כ בשם עה"ג להתיר בנאבד הכבד בעוף שמן וכתב בשם שו"ת שבו"י דאף שבמ"י נסתפק בזה מ"מ אח"כ ראה בשו"ת עה"ג שהסכים להתיר ושבחן ג"כ שלפעמים נמצא המרה אצל בני מעיים ושומן ולכן העלה דעכ"פ בנאבדו הב"מ וכ"ש בנאבד הכבד דיש להתיר ע"ש שוב ראיתי ביא"פ שהביא ג"כ שבהע"ג לא כתב להתיר כ"א לפי דעת הש"ך ואח"כ הביא דברי השבו"י שכתב להתיר בנאבדו הב"מ וכ"ש הכבד ע"ש ונראה מדבריו דגם דעת השבו"י בדעת העה"ג כמ"ש הוא ז"ל וצ"ע בגוף התשובה הנ"ל אמנם עכ"פ המורם מדבריהם דבאם נאבדו הב"מ בודאי' יש להתיר ולפמ"ש בכרו"פ דנמצא כמה פעמים בטחול הנה אם נאבד הטחול לבד ג"כ יש לצדד בזה מטעם ס"ס הנ"ל:

בענין אם אנו בקיאים בטעימה עי' פמ"ג במ"ז שתי' דמ"ש בהגש"ד דא"א בקיאים היינו בלחיכה אמנם באכילה ממש כל אדם בקי ודבריו צ"ע חדא דא"כ למה סתם ההגש"ד דצריך דוקא אומן הא אפילו שאר אדם יכול לטעום עכ"פ באכילה ממש דהא ע"כ הוא מדבר בטעימת היתר לענין טעימת ישראל ועוד דהא לפ"ז ע"כ הא דמוזכר סתמא בש"ס ופוסקים טעימה היינו אכילה ממש כמ"ש וא"כ איך סתם הוא בסתם דאין יכול לסמוך ע"ז כ"א אומן בקי והא בזה כ"א בקי ועוד דהא מבואר בהדיא בת"ח והובא בש"ך סי' צ"ו דאף בצנון אם חתכו בהכין בשר א"א בקיאים עכ"פ לכתחלה וע"כ דמפרשים דעת הש"ד דאף באכילה ממש א"א בקיאים ובגוף הקושיא י"ל ע"פ דברי הת"ח הנ"ל דלכתחלה אין סומכין על טעימת ישראל ולכן כתב דבמרה יש לסמוך אף בכה"ג והיינו בבהמת עכו"ם ואין שום הפסד ומקום דחק דהוה כלכתחלה אפ"ה יש להתיר. ועיין בצ"צ שהתיר טעימה באישור דרבנן והקשו עליו מהא דקערה שמלח בהבשר ועי' במ"ז סי' צ"ו ס"ק ט"ז שתי' דטעימת איסור היינו אכילה ממש ע"ש ואשתמיט לי' דברי התב"ש כאן דכתב דבקערה הנ"ל ג"כ די בלחיכה דאם לא נרגש המלח בודאי אין בה טעם דם. ויעו' בנחלת צבי במ"ש לצדד דנשים נאמנות בטעימת הכבד מטעם דאיכא לברורי ע"ש ולפע"ד לפמ"ש כמה אחרונים דאם טעם אח"כ ולא טעם מר תולין שנתקנו המרירות א"כ לא חשיב איכא לברורי שוב מצאתי בעקרי הד"ט שכ' ג"כ סברה זו:

במ"ש במש"ז להסתפק בניד' מרה שהכיס לבן והמים מתוקים יל"ע ע"פ מ"ש האחרונים דבשינוי מראה עם קצת לקותא אסור א"כ ה"ה בזה וכ"כ הוא עצמו בסי' ל"ב במ"ז דאם יש שינוי מראה בחוט ובמוח קצת לקותא אסור ע"ש [אמנם באם אין שינוי מראה בקרום שפיר יש להסתפק בזה] ועי' ביא"פ ופ"ת שכתבו בשם כמה אחרונים להטריף בזה ומה שנסתפק בזה בפ"ת אם מהני טעימת הכבד בכה"ג הנה ביא"פ כתב בפשיטות להכשיר בכה"ג אמנם למ"ש לעיל דבשינוי מראה בכיס והמי מרה ג"כ מתוקים הו"ל שינוי מראה עם קצת לקותא די"ל לבשר שהרופא גוררו א"כ מה מהני בזה טעימה אמנם באם אין שום שינוי בכיס בודאי דיש להקל בטעימה אמנם אפ"ל דאף בלי טעימה מנ"ל להטריף כיון דמרה זו לא מעלה ולא מוריד כמ"ש כל האחרונים בשם אוהל מועד דאף אם נמצא הכיס ריקן כשר אף בשאין בכבד טעם מר א"כ ה"ה בנ"ד י"ל דהדר בריא ובפרט דלדעת כמה פוסקים אין שום קפידה במרה כלל כמ"ש במרדכי והגש"ד בשם האלפ"ס דמרה זו לאו אבר הוא וכו' אך כשניקבה שלא כנגד הכבד טריפה ע"ש וא"כ י"ל דעכ"פ אף לשאר הפוסקים אין להטריף בכה"ג כיון דעכ"פ אין שום שינוי בכיס ומה"ט גם מ"ש בספ' חא"ד להטריף היכא דהליחה נתעפש ונתרקב או שנתקשה כאבן דבריו צע"ג דאנה מצא דבר זה והרי אדרבה ההיפך מבואר באה"מ דאין חשש בליחה אף אם נתרוקן ומ"ש הוא דהיינו מטעם דנבלע בכבד דבריו צ"ע דהא מבואר בכל האחרונים דאף באין שום טעם מר בכבד ג"כ כשר וע"כ דהוא מטעם דכל שהכיס שלם הדר בריא ואין חשש בליחה ומ"ש שם דגרע מריאה שנשפכה ומוח שנסמסמס דבריו תמוהים דהתם בריאה מבואר בש"ס דטרפה מטעם הסימפונות וכן במוח מטעם דהוא עצמו הוה לקותא משא"כ בנ"ד שאין שום רמז בש"ס דיש איזה קפידה בליחה כלל וכ"ש במ"ש להטריף בקשה כאבן בודאי נלפע"ד להקל דהא אף אם נניח סברתו דדינו כניטל מ"מ הא קיי"ל כאה"מ דאף בניטל הליחה כשר ואף באין טעם מר בכבד ואפ"ל דאף למ"ש הפמ"ג להסתפק בזה וכן בשאר אחרונים שכתבו להטריף בזה י"ל דהיינו דוקא בצירף שהיה איזה ריעותא בכיס כמ"ש הם ז"ל משא"כ היכא שאין שום ריעותא בכיס גם הם יודו דיש להכשיר (ואף דקצת נראה מדברי הפמ"ג דעיקר ספיקו ע"פ דברי הריק"ש ע"ש מ"מ י"ל דהיינו דוקא ביש איזה הוכחה דגם הכיס נשתנה) ומ"מ צ"ע דמפשטות דבריהם משמע דעיקר הטעם מטעם דהיה מתוקים והנה למ"ש ביא"פ דאם נמצא טעם מר בכבד שפיר תולין דהכבד בלע המרירות והכיס שאב בתוכה איזה ליחה או מים א"כ לפ"ז ה"ה אף באין טעם מר ג"כ י"ל דבאמת נבלע המרירות בכבד וכמ"ש הפמ"ג במש"ז בשם הריק"ש ואח"כ שאב הכיס איזה ליחה אחרת שוב ראיתי ביא"פ שם דאזיל לשיטתו שבאמת השיג שם על הפמ"ג וכתב דכונת הריק"ש בזה דנתקנח המרירות ע"י הטעימה ע"ש גם במ"ש עוד שם דאם הכיס נפוח ג"כ יש לאסור גם בזה יש לעיין דלפע"ד הכל לפי הנפוח ואם לפי מראית עין אין שום לקותא בהקרום אין חשש:

עיין בשו"פ טוב טעם סי' קכ"ז שהתיר בב' מרות רחוקים והמרה הב' לא היה לה שום פה להסימפון מטעם דהוה ס"ס שמא הלכה כרמב"ן וא"כ כשר באם אינו דבוק במרה עצמו ושמא חסרה המרה כשר ואשתמטתיה דברי הפמ"ג שהביא בשם כה"ג ובשם מהר"ם טראני לאסור ע"ש בשפ"ד ס"ק ד' ומ"ש עוד שם מטעם דלא הוה יתר מרה כ"א כשיש להם פיות להסימפונות גם זה צ"ע דהא בחדא ומתחזיא כתרתי אי לא שפכי טריפה ובודאי מיירי שאין לכל אחד סימפון מיוחד וגם הסימפון אינו שופך כ"א לאחד דאל"כ הו"ל דין סימפון שופך מרה לשתיהן דכשר בבהמת ישראל ואפ"ה טרפה אלמא דאף שאין לה שום קישר עם הסימפון ג"כ טרפה וכן נראה מדברי הריק"ש במה שהקיל מטעם שלא היה בו טעם מר ובודאי דלא היה לה שום קישר להסימפונות דאל"כ איך היקל בפשיטות דלא הוה יתר מרה כיון דיש לה חיבור לסמפונות בודאי דאין זה בועה ואפ"ה לא היקל כ"א מטעם שלא היה לה טעם מר אבל אם היה לה טעם מר כדרך המרה טרפה וכן נראה מסתימת הפמ"ג בשם הכה"ג ועוד דעכ"פ יש לחוש דשמא ניקבה המרה דאל"כ מאין בא לשם, ומ"ש שם כיון דכמה פוסקים מכשירין ניקבה המרה יש להקל בספק דבריו תמוהים דאנה מצא פוסקים המכשירים בניקב דהא הוא משנה ערוכה ומוסכם מכל הפוסקים ובניטל וחסר ויתר בזה איכא דיעות המכשירים, שוב ראיתי שם בהשמטות סי' מ"ב דכתב שם דאין לעשות ספק שמא חסרה המרה כשרה דכבר הוכרע בש"ע כדעת האוסרים אמנם גם ז"א והפריז על המדה דהא מבואר דאדרבה הרוב מכשירים בחסר וכמ"ש בת"ח דמש"ה סומכין אטעימה מטעם דרוב מכשירים בניטלה, גם מ"ש עוד שם דאף למאן דמכשיר בחסר מודה בניטל גם זה אינו דבפירוש איתמר בב"י ובת"ח וכן בשאר אחרונים דמאן דמכשיר בחסר ה"ה בניטל ע"ש גם הראיה שכתב שם דכל שניקב טריפה ה"ה ניטל ג"כ תמוה דא"כ גם מחסר קשיא דהא מבואר בסימן נ' והוא מדברי הרמב"ם הנ"ל דכ"מ שניקב טריפה ה"ה חסר וניטל ע"ש ובגוף השאלה שם שהיה ב' מרות ולא נדבקו אם מתערבים הדבר מבואר בשפ"ד בשם כנה"ג ע"ש שוב ראיתי בבה"ט בהעתיק דברי הריק"ש נראה שם דהכיס יצא מסימפון ע"ש ומ"מ צ"ע:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה