הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
תורת החיים · סימן מא
ראיתי לדבר בענין ניטלה הכבד אי הוה נבילה או טרפה ומה שהבאנו לזה הוא משום דבגמ' אמרינן ניטלה הכבד וכו' טרפה וכ"פ הרמב"ם ואף שדרכו לדקדק בין נבילה לטרפה מ"מ כתב בזה לישנא דטרפה וכ"כ כל הפוסקים וכן הוא מבואר בתוס' קדושין דף נ"ז ד"ה שחט וכן ברש"י חולין דף ל"ב ע"ב גבי הא דאמרינן אלו טריפות אלו אסורות קתני יש מהן נבילות ויש מהן טריפות וכתב רש"י יש מהן נבילות כגון ניקב הוושט כו' ואינך טרפה הוה משמע דנטילת הכבד טרפה ולא נבילה אבל המעיין ברש"י ב"ק ד' ע"ח ע"ב בד"ה המעכב בשחיטה שכתב דבר שאם ניטל הימנה נעשית נבלה כגון וושט או קנה כו' או כבד או מעיים הרי דס"ל בפשיטות דנטילת הכבד הוה נבילה ואפילו דבר המעכב בשחיטה מקרי ולכאורה צ"ע מאין יצא לרש"י ז"ל כן אלא דלכאורה י"ל דיצא לרש"י ז"ל מגמ' ערכין כ' ע"א דאיתא התם האומר ערך ראשי או ערך כבדי עלי נותן ערך כולו וכן אמרינן שם לענין דמי כבדי עלי מטעם דהוה דבר שהנשמה תלויה בו וא"כ מדקא משוה נטילת הכבד לנטילת הראש ובראש בפשיטות הוה נבילה ואפילו מתה נמי הוה א"כ משמע דנטילת הכבד ג"כ נבילה וא"ת הא קאמרינן בגמ' שם דזה הכלל לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכתבו התוס' דה"ה לשאר טריפות אלא דרבותא קמ"ל יע"ש אלמא דגם שאר טריפות נמי הוה כאבר שהנשמה תלויי בו וא"כ י"ל דגם כבד הוה טרפה ולא נבילה, ואפ"ל דהנה מדברי רש"י שם ב"ק משמע קצת דגם בניטל מן הארכובה ולמעלה הוה נבלה ודבר המעכב בשחיטה ע"ש שכתב אבל ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה לא עכ"ל משמע דמן הארכובה ולמעלה דינו ככבד או קנה וושט שכתב תחלה דהוה נבילה ומעכב בשחיטה וכיון שכן י"ל דרש"י סובר דהאומר ערך אבר שהוא נטרף בו אינו משלם ערך כולו אלא באומר ערך ראשי דהוה כמת וכן כבד דהוה אבר שהנשמה תלויי בו והוה נבלה מחיים לדעת רש"י והגמ' הכי קאמר לפי פי' רש"י ז"ל דזה הכלל לאתויי מן הארכובה ולמעלה דהוה ג"כ נבילה לשיטת רש"י ודלא כתוס':
ובזה אפשר לתרץ פליאה עצומה בש"ס יבמות בהא דהעלו ארכובה מן הים דמתירין את אשתו יע"ש ומסתימת דברי הש"ס משמע דמתירין אותה לאלתר וא"צ להמתין י"ב חודש וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם שם ישאר הראשונים שלא הזכירו בזה דצריכה להמתין יב"ח וכדכתבו באמת הרמב"ן ורשב"א אבל לשיטת רש"י ז"ל ניחא דבאמת מן הארכובה ולמעלה הוה נבילה ולא טרפה והוה כמת ואנו יכול לחיות אפילו שעה אחת וא"ש דבאמת מתירין את אשתו מיד וס"ל לראשונים הנ"ל דבאמת ש"ס בבלי פליג בזה על הירוש' ועיין דו"פ סי' י"ז בטור אה"ע שכתב לפרש דברי הרמב"ם דמיירי בדבר שימית מיד כגון ראשו ולבו או מעיו ומ"ש מעיו הן אמת שכ"ה בטור שם ועי' ברש"י ב"ק הנ"ל נראה ג"כ דבניטל אחד מן המעיים הו"ל נבלה אכן באמת יש לעיין דגם בניטל אחד מן המעיים לא הוה כ"א טרפה ולא נבילה וכפי הנראה דהטור ס"ל כמ"ש רש"י הנ"ל ועוד יש לתרץ בזה קושיא עצומה מה שהקשה הכ"מ והאחרונים לשיטת ר"ת דטריפות אדם חיי יחיה איך מתירין אותה יע"ש אבל לפמ"ש בדעת רש"י הנ"ל ניחא דבנבילה גם הר"ת מודה דאינו יוכל לחיות ועפ"ז א"ש ג"כ שיטת ר"ת מהא דאמרינן בערכין דאומר ערך כבדי עלי נותן ערך כולו ואמאי הא יכול לחיות בלא כבד דהא טרפה באדם חיי יחיה א"ו כדאמרן ועפ"ז א"ש ג"כ דעת הרמ"א בסי' זה מה דמטריף שתי כבדים ותמוה כל האחרונים הא כל יתר כחסר דמי וחסר הכבד באמת יש להכשיר לדעתו בה"מ עפ"י מ"ש בסי' ב' סע"ב להכריע כדעת הר"מ ועיין פמ"ג בסי' זה אבל לפי מ"ש ניחא דע"כ לא כתב הר"מ להכשיר בחסר אלא מטעם דאל"כ למה הוצרך ההל"מ למנות נטילה וחסירה בב' וא"כ י"ל דזה דוקא במה שהוא טריפה משא"כ במה שהוא נבילה ועוד דאף אי נימא דמ"מ חסר קיל מניטל מ"מ י"ל דכ"ז באם שבניטל לא הו"ל כ"א טריפה אז בחסר נחית דרגא והוה כשר אבל אם ניטל יהיה נבילה אז בחסר נחית חד דרגא והוה עכ"פ טרפה כן היה נראה לכאורה ושוב ראיתי שכ"נ קצת בפי' המשניות להר"ט בערכין שם שכתב שאם אמר ערך אבר שאי אפשר להתקיים בלעדו כגון הלב והכבד והנה מדמשוה לב לכבד ובלב ודאי הוה נבילה בניטל כמו שמבואר בר"מ א"כ ה"ה לכבד שוב ראיתי שכ"נ לכאורה להדיא בתוספתא חולין פ"ג שכתבו דאם ניטל הכבד פסולה ולשון פסולה אינו שייך כ"א על נבילה כמבואר בר"מ ומ"מ עדיין יל"ע בזה בשאר מקומות בתוספתא דאפ"ל דשם אין הכרע מלשון זה אבל מ"מ לדינא צע"ג דמה נעשה בדברי המשנה פא"ט דאמרו דהוה טרפה כמו שהביאנו לעיל וכן נראה באמת דעת כל הפוס' והנה בש"ס היה אפ"ל דלבתר דמשני אלו טריפות אלו אסורות קתני יש מהן נבילות הוה ג"כ ניטלה הכבד בכלל דלא כפי' רש"י בחולין אבל בר"מ א"א לומר כן דהא הוא דרכו לדקדק בין נבילה לטריפה ואפ"ה כתב דניטלה הכבד הוה טריפה וכשפרט אותן דהוה נבילה וחשיב מוח ולב לא חשיב כבד א"כ משמע דנטילת הכבד לא הוה כ"א טריפה ולא נבילה:
שוב עלה בדעתי לתרץ דברי רש"י הנ"ל באופן זה וה והיינו דס"ל לחלק בין ניטלה הכבד עם הסמפון הוה נבילה אבל בלא נטילת הסימפון לא הו"ל כ"א טרפה ועפ"ז א"ש דמ"ש במשנה דהוה רק טריפה מיירי בלי נטילת הסימפון וכמ"ש התוס' דאל"כ הו"ל ניטלה המרה והא דלא כתב זה הר"מ בפי' היינו כדרכו שהוא אינו מביא אלא מה דאמרו בגמ' בפירוש ובזה יתישב קושית התוס' פא"ט על הא דתני ניטל הכבד טריפה הא בלא"ה הוה נטילת המרה ע"ש אבל לרש"י ולר"מ ניחא דהא ע"כ הא דתני ניטל הכבד טריפה הוא בלא נטילת הסימפון וא"כ לא הוה בזה נטילת המרה ובזה יתורץ כל הקושיות שהקשנו דהיינו דהגמ' בערכין ורש"י בב"ק ובתוספתא בחולין מיירי עם הסימפונות והמשנה בפא"ט מיירי בלא סימפונות ובזה יתירץ מה שראיתי דבר תמוה בפי' המשניות להר"מ בערכין שאם אמר ערך חצי לב וחצי כבדי עלי נותן ערך כולו דהוה אבר שהנשמה תלוי בו וא"א להתקיים בלא אברים אלו והוא תמוה דהא בחצי הכבד פשיטא דכשירה וא"ל דמיירי באותן שני הזיתים דמהיכי תיתי לן דזה שאמר ערך חצי כבדי עלי ר"ל על אותן שני הזיתים והוה אבר שהנשמה תלוי בו דילמא הוא אמר על שאר חצי הכבד והוה אבר שאין הנשמה תלוי בו אבל במה שכתבנו ניחא והוא דאם אמר ערך חצי כבדי עלי מסתמא על חצי כבד עם הגידים אמר והוה אבר שהנשמה תלוי בו כן היה נראה לכאורה אבל באמת קשה לחדש דבר כזה דכל כה"ג בודאי הו"ל להיות מבואר בש"ס ופוסקים שוב ראי"י ברש"י בתמורה ד' י"א ע"ב ד"ה כמ"ד שכתב דלדברי האומר טרפה אינו חיה הוה כל הטריפות אבר שהנשמה תלוי בו ולמ"ד טריפה חיה לא הוה כל האברים אבר שהנשמה תלוי בו אלא בדבר שעושה אותה נבילה ועוד מצאתי בזבחים דף ס"ט ע"ב יע"ש אמר ר"י למה נאמר טריפה אם טריפה חיה הרי נבילה אמורה ואם טריפה אינו חיה הרי הוא בכלל נבילה ופי' רש"י הרי הוא משעה שנטרפה בכלל נבילה עכ"ל ועיי' בתוס' שם בד"ה אי טרפה והשתא א"ש הכל דכל המשניות והברייתות שקראו לכבד אבר שהנשמה תלוי בו ע"כ צריך לפרש באחד משני פנים דהיינו למ"ד טרפה חיה ע"כ צ"ל דהוה נבילה דאל"כ לא הוה אבר שהנשמה תלוי בו אבל למ"ד טרפה אינו חיה שפיר יתפרש האי משניות אף אם נאמר דניטל הכבד וכדומה לא הוה אלא טרפה מ"מ הוה אבר שהנשמה תלוי בו וא"כ לדידן דפסקינן טרפה אינו חיה אין לנו ראיה דנטילת הכבד הוה נבילה ומ"ש רש"י בב"ק ע"ח דנטילת הכבד הוה נבילה י"ל ע"פ מה דאיתא בזבחים הנ"ל דהנה בעל המאמר בגמ' בב"ק הוא רבי ורבי סובר בחולין דטריפה אינו חיה כלל אפילו שלשים יום ואפ"ל דסובר כמ"ש בזבחים בהא דר"י דטרפה הוה בכלל נבילה וא"כ לדידיה אין חילק בין טרפה לנבילה ולכך פי' רש"י דהוה נבילה ומ"מ צ"ע בזה:
יש לעיין בהא דאמרינן דצריך כזית במקום מרה וחיותא אם צריך דוקא שהכזית הראשון התמוך למקום מרה וחיותא ע"פ כל מקום דבוקו למקומות הנ"ל יהיה שלם והיינו חוט אחד ע"פ כל אורך המקום הדבוק וממנו מצטרפין מהעובי עד שיהיה כשיעור זית או דאף אם חצי מהמקומות הנ"ל ניטל או נתקלקל ע"פ ארכו עד המרה ממש וכן במקום חיותא מ"מ מקרי כזית שלם מחמת חצי המקום שנשאר דבוק ומצרפין ע"ז מרוחב הכבד עד שיהיה שיעור כזית במקומות הנ"ל ולפ"ז יצויר דאף אם ניטל כל הכבד ואף הרוב ממקום דבוקו במקום מרה וחיותא אם נשאר חוט אחד דבוק למקומות הנ"ל ויש בארכו שיעור כזית כשר כיון דא"צ דוקא שהכזית יהיה ע"פ כל מקום דבוקו והנה התב"ש ס"ק ח' פלפל על דעת הת"ח אם מצרפין שאר הכבד להצטרף לכזית או צריך דוקא שהכזית הא' יהיה שלם ומסיק בשם הרשב"א דצריך להיות שלם כדרכו והנה לכאורה נראה מזה דצריך דוקא שהכזית צריך להיות שלם ע"פ כל מקום דבוקו אמנם באמת ז"א דהא המעיין ברשב"א שהביא שם יראה דעיקר הטעם מטעם דצריך להיות שלם כדרכן והיינו דשם מיירי שיש בו נקבים או שאר ריעותות באמצע הכזית הנ"ל ע"פ כל מקום דבוקו ואין שם כזית בשום מקום מן הכבד במקום אחד בלי הפסק מנקבים ולכן שפיר כתבו דהכזית צריך להיות שלם במקום אחד כברייתו אבל באמת אם היה איזה מקום שנשאר שם כזית שלם במקום אחד בלי שום הפסק מאיזה קילקל אף שאינו ע"פ כל מקום דבוקו ואפשר אף במיעוט ממנו ג"כ כשר כיון שעכ"פ כזית שלם במקום אחד וכן משמע מדברי הש"ס והפוסקים דכתבו דצריך כזית במקומות הנ"ל בסתם משמע דבכ"ע שנשאר כזית אחד דבוק למקומות הנ"ל כשר דאם איתא דצריך דוקא ע"פ כל מקום דבוקו א"כ עכ"פ הו"ל לומר דהזכית הנ"ל הוא הראשון הסמוך למקומות הנ"ל וכן נראה מדברי הרשב"א בארוך במ"ש גבי הוריק הכבד דצריך דוקא שיהיה נגד כל מקום חיותא שאם ינטל מקום הירקות תהא תלושה ממקומה ע"ש בב"י ומדהאריך כ"כ בלשונו נראה להדיא דאם היה נשאר איזה מקום שלא הוריק אף שהוא במיעוט מקום דבוקו מ"מ כיון שאף שינטל הירקות לא יהיה הכבד כתלושה כשר ואם איתא דצריך דוקא כזית הא' הסמוך למקום דבוקו א"כ אף בכה"ג טרפה מטעם דאין בו כזית ומ"ש הב"י וש"ך שם דה"ה אם לא ישאר כזית במקום חיותא צ"ל דמיירי שהוריק ג"כ ע"פ כל מקום חיותא רק שההורקה היא לצד הכבד ונשאר מהכבד לצד מקום דבוקו כחות מכזית בכה"ג כ' הב"י דאף שאין בו שיעור בירקתו כזית מ"מ טרפה מצד שלא נשאר כזית אבל בנשאר במקום אחד דבוק למקום חיותא שלא הוריק כשר מצד דמצרפין לזה שאר הכבד לשיעור כזית ובזה מדוקדק היטיב לשון הרשב"א במ"ש כל מקום חיותא והב"י חידש בזה דא"צ כל מקום אורך ורוחב מקום חיותא אלא אם הוריק כל מקום חיותא ע"פ ארכו אף שלא הוריק כל הרוחב כל שלא ישאר כזית טריפה ומ"מ צ"ע בזה למעשה דהא ודאי א"א לומר דאם נשאר חוט דק ע"פ כולו יוצא ממקום חיותא שבצירוף כל החוט יהיה כזית יחשב בכלל דנשאר כזית, ועיין בחי' רע"ק מ"ש להסתפק בהא דכזית במקום מרה וכדומה אם צריך שיהיה כל עובי הכזית שלם או דדי ברוחב כזית אף שאינו שלם מעל"ע ולפע"ד צ"ע דכפי הנראה ד"ז מבואר בש"ס לפי מ"ש רש"י דמרודד היינו שנעשה דק ע"ש:
במה שכתב הב"י והסכימו לדבריו כל האחרונים בהבנת דעת הרמב"ם דס"ל דכזית במקום שהוא חיה היינו מקום כליות הנה המעיין בפירוש המשניות להר"מ שכתב שצריך שישאר כזית במקום הסימפון הגדול שנכנס לכבד וכפי הנראה שלדעתו זה הוא מה שאמרו בגמ' כזית במקום חיותא ופליאה גדולה על הב"י וכל האחרונים שלא העירו מזה כלום ועוד שהשיאו דעת הרמב"ם שהוא סובר כדעת רש"י בפי' הגמ' בהא דכזית במקום חיותא ולדעתי שהר"מ בחיבורו ג"כ ס"ל כמו שכ' בפי' המשניות שלו ולדינא צע"ג מאחר דלא הוזכר בשום ספר מסתפינא אפילו להחמיר:
במה שתמה המ"ז בס"ק א' על המי"ט וכה"ג יע"ש במי"ט שיש לפרש שם פירוש אחר ולא יקשה כלום יע"ש היטיב והיינו דהשיג על הת"ח בתרתי חדא מה שפסק שצריך ג' זיתים ובאמת לדעתו א"צ כ"א ב' זיתים ועוד שהביא האי לישנא דמקום כליות בשם י"א וז"א דהוא העיקר ואפילו לפי מה שרצה להחמיר הו"ל להביא דעה הא' לעיקר ודעה הב' בשם י"א אכן דברי הכה"ג באמת צ"ע ואין בידי גוף הספר לעיין בו :
בש"ך ס"ק ג' בענין אם ניטלו או יבשו הב' זיתים עיי' בפמ"ג שהעלה דטרפה מספק אמנם מדברי הרמב"ם נראה להדיא דהוה ודאי יע"ש ולעד"נ דלמדו מהא דמבעי נדלדל ומעורה בטרפשין יפשוט לי' דלמ"ד מקום מרה הא איכא וכן למ"ד מקום חיותא הא איכא ופי' רש"י שם הא כולה קיים מזה נראה דאם היה נחסר מהזיתים במקומות הנ"ל טרפה ואף שכל הכבד קיים ולפ"ז יש לעיין קצת במ"ש הרשב"א בארוך (והובא בסי' נ"ב) דאם הוריק נגד כל מקום חיותא שאם ינטל מקום הירקות תהיה תלושה ממקומה משמע לכאורה דבכה"ג פשיטא לי' להטריף ואף שהזיתים שלימים וקיימים מ"מ כל שהוא תלושה ממקומה טרפה ונראה לכאורה דס"ל כמ"ש התב"ש כאן דכיון דהוריק נגדו הו"ל כמו שניטל עם הסימפונות והו"ל ניטל הכבד אכן באמת לפע"ד נראה מדברי הש"ס כאן דכל שלא נחסרו מהזיתים כלום שרי אף בכה"ג וכ"נ באמת ממ"ש הרשב"א עצמו בתחלה דצריך שיהי' נגד כל מקום חיותו וכ"נ ממ"ש הב"י ושאר אחרונים לבאר דברי הרשב"א הנ"ל דה"ה אם לא ישאר כזית שלם ג"כ אסור הרי להדיא דאם עכ"פ נשאר כזית שלם שרי אף בכה"ג וצ"ע וזה נראה לפע"ד כוונת הרמב"ם שסמך דין זה להא דנדלדל הכבד משום דדין זה נלמד מבעי הנ"ל ועי' בתב"ש ס"ק ב' שכתב דהא דלא כתב הרשב"א דאם ניטל ב' הזיתים וכתב דינו ביבשו והיינו משום דס"ל דניטל הכבד היינו עם הסמפונות ולכן בניטל פשיטא דטרפה דאם ניטל במקום המרה הו"ל ניטל המרה ובמקום תליותה הו"ל ניטל הכבד ע"ש הנה במ"ש במקום מרה א"ש אבל מ"ש במקום תליותא צ"ע כיון דחזינן דבנעקר לבד כשר אף שנעקר מבית חייה א"כ שפיר הו"ל לאשמעינן דאם ניטל ממנו גם הכזית טרפה דהא עיקר טריפתו הוא מטעם נטילת הכזית ולא משום ניטל הכבד והנה לכאורה היה אפ"ל דס"ל כמ"ש רש"י כאן דנדלדל היינו שעדיין מעורה קצת ובניטל לגמרי באמת אסור אף שהכזית שלם ובהכי א"ש ג"כ מ"ש הרשב"א בהוריק דהו"ל כתלושה אכן באמת המעיין ברשב"א עצמו יראה להדיא דמפרש דכאן מיירי בנעקר לגמרי וכמ"ש התב"ש עצמו כאן בסק"ג יע"ש גם מ"ש דלכן כתב דינו ביבשו צ"ע דהא ביבשו ג"כ לדידי מיירי שיבשו גם הסימפונות וא"כ לדידי יקשה גם בזה כמו בניטל ודע דנראה מדברי הש"ס ואף דנעקר במקום מרה כל שהכזית במקום מרה שלם כשר אמנם כ"ז שנשאר המרה תלויה בגידי הכבד אבל אם נעקר לגמרי עם הגידים בודאי הוה ניטלה המרה כמ"ש התב"ש ועוד נ"ל דבניטל מקום טרפשא גם רש"ל יודה דטרפה דהא אף בנדלדל לא התירו בש"ס כ"א כשמעורה במקום הטרפשא ואם ניטל כל הכזית נמצא שאינו מעורה שם ומנא לן להתיר בזה כיון דבתחלה נסתפקו בש"ס לאסור אף בכה"ג ואף דפשטו בזה להתיר מ"מ הא דוקא כשהוא מעורה מיירי:
הנה בעוף מצוי כמה פעמים שהמרה נמצא במקום השומן או בטחול כמ"ש האחרונים יעו' בכרו"פ ושבו"י והנה לפמ"ש לעיל לכאורה בכה"ג הוה לי' ניטלה המרה כיון שנעקרה מהכבד לגמרי אמנם י"ל דתלינן לי' במשמוש הידים אכן היכא דיודעים בבירור שלא משמשו בו כלל ונמצא כן צ"ע וראיתי בחי' הג' רעק"א שכתב לצדד בניטל חצי זית או יבש חצי זית ושאר הכבד קיים הן אמת שכן נראה לכאורה מלשון הרשב"א בסי' נ"ב שכתב שהוריק נגד כל מקום חיותא ע"ש אכן המעיין בב"י שם ובש"ך סק"ו במ"ש בשם הר"ן יראה להדיא דאף שכל הכבד קיים מ"מ אם לא נשאר כזית שלם במקום חיותא טרפה וכ"כ באמת בפרמ"ג כאן שוב ראיתי דעדיין יל"ע דהנה המעיין בחי' הרשב"א בחולין גבי גלודה כתב להדיא (והובא בש"ך בשי' נ"ט) דאף בניטל מחצה ממה שצריך להשתייר כל שלא ניטל כולו או רובו יש להכשיר אם כל העור קיים ע"ש וא"כ לכאורה ה"ה בנ"ד שוב ראיתי דלמ"ש הש"ך שם דאם ניטל ע"פ כל אורך השדרה חצי סלע ולא נשאר בשום מקום כסלע טרפה משא"כ אם ניטל באיזה מקומות ובשאר מקומות נשאר כסלע בכה"ג הוא דמכשיר הרשב"א ולפ"ז י"ל בנ"ד לפי מה שנתבאר לעיל דגם בכבד א"צ שהכזית הנשאר יהיה ע"פ כל מקום דבוקו א"כ אם ניטל או יבש ע"פ כל מקום דביקו הנה בכה"ג גם להרשב"א טריפה לפמ"ש הש"ך ואם נשאר קצת ממקום דבוקו שלא נתייבש וניטל בלא"ה לדידן לא הו"ל ניטל הזית כלל כמ"ש שם שוב ראיתי בחי' בית מאיר שכתב ג"כ לתרץ כן אלא שכתב בפשיטות דכאן הו"ל כמו ניטל ע"פ כל מקום חיותו שכתב הש"ך שם וכפי הנראה דס"ל בפשיטות דהזית צריך להיות ע"פ כל מקום דבוקו וכ"כ דצ"ע בזה:
בענין יבש הכבד עיין בתב"ש סי' ל"ו ס"ק ס"ו וצ"ע דלפי מ"ש שם אם מוציא דם במקום היובש בודאי לא הגיע לשיעור נפרך וכשר ולפלא על האחרונים שלא ביארו זה ועי' במ"ש באו"ח סי' תרמ"ח:
בענין מ"ש הרוקח בענין נימוק הכבד והב"י ורמ"א הבינו בדבריו דאפילו בנשתיירו הב' זיתים נמי טרפה וכל האחרונים השיגו עליהם ופירשו דכונת הרוקח לאסור דוקא בנימקו אף הב' זיתים עיין בט"ז סי' זה ולי נראה להצדיק את הרב רמ"א דבאמת אין לפרש דברי הרוקח בנטלו הב' זיתים דא"כ מאי קמ"ל הרוקח ומאי צריך להביא ראיה מפרק מי שאחזו הא פשיטא בכל מקום דנימק דינו כניטל ומ"ש הט"ז דהרוקח משמיענו כמו שאמר הר"ת לר"מ פא"פ דנימס דינו כניטל הנה באמת המעיין שם יראה דגם ר"ת לא הצריך להשמיענו דנימס הוה כניטל אלא דבא לחדש שם דגם אם הבשר רע הוה כניקב ועיין בסי' נ"ה לענין עוב"ח דשם הוא בעיא דלא איפשטא וכתבו התוס' הטעם אע"ג דבכל מקום נסמסמס דינו כניטל מ"מ הכא דלאו מינה מטרפה איבעי להו והטור שם סובר דגם שם הוה ודאי והכא כ"ע מודים דהוה ודאי כיון דלא איבעי לן כמו שם מסתמא הוה ודאי וא"כ מה היה צריך ללמדו מהא דפ' מ"ש הנ"ל ועוד מדהביא הגמרא מעשה דהתליע הכבד משמע אי לאו שהתירו היינו אוסרים ושם הא פירשו כמה מהראשונים דמיירי אפילו בנשתיירו אלו הב' זיתים ומאי טעמא היינו אוסרים א"ו מטעם שהיינו חוששים שמא סופו להתליע בכולו ובפרט לשיטת התב"ש דגם עתה לפי ההלכה ג"כ טרפה באם ניטל כולו ע"י התלעה אפילו בנשתיירו ב' הזיתים מטעם דסופו להתליעה בכולו ע"ש א"ו דהרוקח מטריף אף בנשתיירו הב' זיתים ולפ"ז שפיר הוצרך ללמוד מפ' מי שאחזו וכך הוא הלימוד בזה מדאמרינן בגמ' דחולי דנימק אין יכולה להתרפא כדמשמע הלשון דלית ליה תקנתיה א"כ מה"ט אפילו בנשתיירו הב' זיתים נמי טרפה והטעם כיון דאין יכולה להבריא ולהתרפאות דהא דאנו מתירין בנשתיירו ב' זיתים הנה באמת הטעם בזה כמ"ש רש"י דף מ"ו ע"א ד"ה מטביל דאם נשאר בה כזית יש בו כדי להעלות ארוכה שיחזור וירפא ע"ש וכאן כיון דא"א להתרפאות טרפה וזה שכ' הרוקח והרמ"א בת"ח דכבד שנמוקה טריפה כדאמרינן אי מכבדא קאתי לית ליה תקנתיה ולא הביאו ראיה מסוף הגמ' אימר אתמוחי אתמח א"ו דהראיה כדאמרן ומה שהקשה הט"ז מרש"י דפירוש אתמוחו אתמח כולה כבדא ולא נשתייר אפילו כ"ש יע"ש נלפע"ד לתרץ ע"פ מ"ש רש"י חולין שם בד"ה מטביל דלמשנה הראשונה דלא בעינן כזית ע"כ ס"ל דא"צ כדי להעלות ארוכה ואף שלא יתרפא כלל כשרה ומה שצריך שיור כ"ש הוא רק במקום מרה כדי שלא יהי' ניטל המרה ע"ש ולכן ס"ל להרוקח דע"כ לא הוצרך בש"ס לתרץ דאתמוח כולה כבדא וכמ"ש רש"י אלא לפי סברת המקשן שהקשה ממשנה ראשונה הנ"ל (או דס"ל כן או שר"ל דבאמת יש לתרץ אף לפ"ז) ולפי דעת המשנה הנ"ל באמת א"צ שיתרפא כלל וע"כ היה צ"ל דודאי איתמוח כולה כבדא ולא נשתייר אפילו כ"ש משא"כ לדידן ולפי מה דקיי"ל דצריך שישתייר ב' זיתים וע"כ מטעם שאף בשאר הכבד יש צורך לחיות הבהמה אלא במקום שיש שיור הנ"ל אמרינן שיחזור ויתרפא ויהיה הכבד בשלימותה בלא"ה לק"מ די"ל דכיון דמחמת חולי זה שוב לא יתרפא א"כ אף ביש בו שיור הנ"ל טרפה ולית ליה תקנתא וא"ל דאכתי קשה דסוף סוף יהיה כבד חמור מריאה אפ"ל דבאמת לפי משנה רב' לק"מ כיון דבריאה בשר הריאה לא מעלה ולא מוריד כלל והעיקר בקרועי הריאה משא"כ בכבד דבאמת צריך להיות שלם אלא דבניטל ונשתיירו הב' זיתים אמרינן דעתיד להתרפאות ולחזור לברייתה עוד אפ"ל דבאמת ריאה חמורה מכבד אלא דהיא ע"פ מה שתירצו בש"ס דכאן שאני כיון דהכבד רחוק מן הפה אמרינן דודאי איתמוחי אתמח והיינו דבריאה כיון דהיא קרובה לפה לא חישינן למיחו אכן באמת אם גם דם הריאה היה בא ממיחו ס"ל להרוקח דגם בריאה טרפה והיינו דס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דבריאה שנימוקה למים עכורים טרפה ודם דינו כמים עכורים כמ"ש הפוסקים בסי' מ"ד או דס"ל דדם גרע יותר מעכורים וסרוחים וכמ"ש כאן דלית ליה תקנתא אלא דבריאה ל"ח לזה משא"כ בכבד כיון שהוא רחוק מן הפה שפיר אמרינן דדם זה ממיחו הכבד ולית ליה תקנתא ואין בזה שום חומרא בכבד מבריאה ומה שכתבנו לעיל דתי' הש"ס אינו כ"א לפי המשנה הראשונה היינו מ"ש רש"י שם דאתמוח כולה כבדא הנה זה ע"כ לפי משנה הא' אבל באמת גוף החילוק הוא אף למשנה הב' אלא דלפ"ז א"צ לומר דאיתמחו כולה כבדא ומה שהקשו מהא דאמרינן גבי הוריקה כבד ולא יהיה אלא ניטל ס"ל להרוקח דדוקא בריעותא דנימוק והיה לדם שוב אינו יכולה להתרפאות ולחזור לברייתה משא"כ בשאר ריעותות כמו בהא דהוריק פשיטא ליה להש"ס דודאי לא גרע מניטל ובודאי עתידה להתרפאות ושפיר מקשה ולא יהיה אלא ניטל:
במ"ש התב"ש ופר"ת להטריף בהא דהצ"צ מטעם דרוב הנבלעים דרך הושט והנה כבר כתבנו במקום אחר לתרץ דעת הצ"צ מטעם דנגד רוב הנבלעים יש לנו רוב בהמות כשרות א"כ מה חזית לומר דהוא מרוב הנבלעים וממיעוט טריפות אדרבה אימא דהוא מרוב כשירות וממיעוט דדרך הקנה ע"כ לא הוה כ"א ספק השקול גם כעת נ"ל כיון דא"א לבדוק כל אורך ורוחב עור הבהמה מבחוץ דשמא יש בו איזה נקב משהו ובפרט היכא שאין העור לפנינו א"כ שוב הוה ספק שמא מבחוץ באתה וכמ"ש התב"ש בסי' מ"ט ואפילו באם העור לפנינו בודאי עכ"פ אין בירור שאין בו נקב משהו וא"כ נוכל לצרף אותו עם מיעוט הקנה והוה ספק השקול וגם מה דפשיטא ליה להתב"ש דב' הספיקות צריכים להיות שקולים הן אמת שכ"ה דעת הב"ח וש"ך בסי' ק"י ובכ"מ. אמנם בס"ט צדד בזה בשם כמה ראשונים ע"ש ובפרט בנ"ד במקום חזקת כשרות אמנם באמת בנ"ד הספק הב' דשמא לאח"ש ריעה ג"כ וכמ"ש בתב"ש ועוד דהא המחבר כתב דמחט בטרפשא הוה ספק טרפה וביארו האחרונים (עיי' פמ"ג במ"ז) דהטעם משום דקרובה לקנה הוה ספק השקול ואף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב עיי' בתשו' זכרון יוסף חלק אה"ע סי' ה' שכתב דה"מ ברובא דאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן אפשר קרוב עדיף ואף שמדברי המחבר והטור בהלכות נדה לכאורה לא משמע כן יעו' בפ"ת סי' מ"ח במקום אחר הארכנו בזה ואכמ"ל וא"כ בנידון הצ"צ יפה כתב דהוה ספק שמא דרך הקנה משום דהוה קרוב לקנה ואף אם נאמר דלא. כז"י מ"מ י"ל כסברת הפמ"ג במ"ז דאף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מ"מ הכא שיש חזקת היתר מחמת רובא יע"ש ובפרט דאין אנו אומרים דלהוי ודאי מחמת הקורבה אלא ספק השקול ודאי מהני וא"כ סרה קושית התב"ש מעל הצ"צ אלא אי היה רוצה להשיג על הצ"צ היה לו להשיג עליו מטעם אחר והוא כיון דאנו קיי"ל כחומר כל הפירושים כמבואר בש"ך ובפרמ"ג בשפ"ד וכ"ה דעת התב"ש יע"ש וא"כ אפילו אי נימא דדרך הקנה נכנס הוה טרפה מספק מטעם שיטת הרשב"א וא"כ לא הוה ספק השקול וצ"ע והנה התב"ש כתב דלדעת הרשב"א הוא ודאי ע"ש ובזה יל"ע דהא המעיין בב"י כתב בשם הרשב"א בת"ה שכ' והרי זה כספק טרפה משמע דאף ספק גמור לא הוה וכ"ש דלא הוה ודאי אמנם בנ"ד עכ"פ ס"ס און כאן דבין דרך הושט ובין דרך הקנה טרפה הן אמת דלכאורה יש לעיין דהנה המעיין בס"ס ל"ד יראה דקנה הכבד עצמו שניקב אינו כ"א ספק טרפה מחמת ב' הלשונות שם וא"כ בנ"ד הו"ל ס"ס שמא לא ניקב ושמא לאו טרפה אכן באמת ז"א דא"כ יקשה בלא"ה על שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל להטריף במחט בכבד מטעם דשמא ניקבה הקנה והא הו"ל ס"ס וא"ל דחששו שמא ניקב הקנה קודם שיתפצל ז"א חדא דהמעיין ברשב"א כתב דחוששין שמא נקבה קנה הכבד ע"ש ועוד דהא בריאה מכשירים מטעם דהוא מקום קרוב הרי דא"א חוששים לקנה קודם שמתפצל דודאי הוא קרוב יותר וע"כ צ"ל דלא חשבו זאת לס"ס דשכיח שינקוב הקנה ומ"מ יל"ע בזה דא"כ למה הוצרך הרי"ף ושאר הפוסקים להכריע דיש להטריף בקנה הכבד מטעם דלא אתמר הלכתא בהדיא נקטינן לחומרא דהרי לפי שיטתם הוא מוכרע בש"ס מהא דחששו במחט בכבד שמא ניקבה קנה הכבד והוא סתמא דש"ס ופסקוהו כל הפוסקים (ועיי' רש"י שם שפסק להתיר בקנה הכבד אמנם אזיל לשיטתו כאן דהחשש בזה משום ושט):
שוב עיינתי בב"י שכ' דהחשש בזה שמא נקבה קנה הלב והכבד וא"כ א"ש קצת דבאמת בש"ס י"ל דעיקר החשש משום קנה הלב דבזה אסור לב' הלשונות שם רק דהרשב"א כתב דלדידן ממילא יש לאסור גם משום קנה הכבד אכן אכתי צ"ע כיון דקיי"ל דכ"ז שנמצא בסימפון אין לאסור (אף שכבר עברה קנה הלב) וע"כ צ"ל דעדיין אין שם מקום צר כ"א בקנה הכבד קודם שנכנס לכבד וכן נראה ממ"ש בב"י שם לחלק בין דעת הרשב"א לדעת הרמב"ם דלרשב"א אף קודם שנכנסה לקנה הכבד טרפה ר"ל אף שעדיין מונח בסימפון הגדול מ"מ כל שכבר נכנס לתוך הסימפון שבכבד חוששין שמא נקבה אותו במקום שנכנס ששם הוא מקום צר ועי' בב"ח מה שתמה על הב"י דהא בש"ס סתמא אמרו דבסימפון גדול כשר ולפע"ד דכונת הב"י כמ"ש וכמ"ש באמת הבה"ג גבי לב דדוקא בסימפון גדול קודם שנכנס ללב ועי' במ"ז סק"ז כתב בפשיטות דבכבד אף שכבר נכנס לכבד כשר ודבריו תמוהים דהמעיין בב"י יראה להדיא דבאמת בזה פליגי הרמב"ם והרשב"א ואף למ"ש הב"ח שם יראה דיודה לדינא דאם כבר הוא בתוך הכבד אף שהוא בסימפון הגדול מ"מ שפיר יש לחוש שמא נקבה את הסימפון קודם שנכנסה וכיון שכבר עברה ממקום זה וכמ"ש שם דע"כ לא חיישינן כ"א באם מונח עדיין בסימפון (ר"ל קודם שנכנס לכבד) ולא נתחב בו שפיר אמרינן דודאי לא ניקב דאל"כ גם עתה היה צ"ל תחוב משא"כ היכא שכבר עברה ונכנסה לכבד שפיר י"ל שנקב אותו (ואף דמלשונו שם שכתב שכבר עברה הסימפוני רבה משמע לכאורה כמו שכתב המשבצות זהב ומכל מקום אין הכרח כ"כ) וכן נראה ממה שכתב הרשב"א בתה"א שם שלא הזכיר כי אם שמא נקבה קנה הכבד לבד משמע דעיקר החשש בזה רק מטעם קנה הכבד:.
במ"ש הפרי מגדים דבסימפון אף שנכנס לכבד כשר כ"כ בס"ק י"א דהנה המעיין בבית יוסף כאי יראה דבאמת בזה מחולקין הרמב"ם ורשב"א ולרשב"א טרפה עיין שם ובב"ח כאן לכאורה נראה לי דסבירא לי' כמו שכתב הפרי מגדים ומ"מ צ"ע כמש"ל:
בהא דניקב הטרפשא יעיין באחרונים דהטעם בזה משום דסוף הכבד לינטל ועיין בש"ג ברי"ף על הא דקנה למטה ממקום שחיטה שכתב וז"ל בבה"ג כתב שאם ניקב חצר הכבד טרפה ונראה בעיני נקיים דבריו שחצר הכבד הרי הוא כקנה הכבד כמבואר בקו"ה עד כאן לשונו. הנה נראה מדבריו דטעם טריפת הטרפש מטעם דדינו כקנה הכבד אכן באמת לא זכיתי להבין דמה ענין טרפש לקנה וקו"ה אינו תחת ידי ואי לא משתפינא הייתי אומר דבר חדש והוא דבבה"ג שלפנינו איתא כך אינקב טרפש הכבד ניקבה המרה טרפה ולפי לשון זה משמע דטרפות הטרפש היא משום מרה וכן נראה יותר בטעם דברי הבה"ג דיותר יש נחוש שמא תינקב המרה מחמת שהוא עור דק ובקל תוכל לקבל שינוי מחמת דקותו מחשש שמא תינטל כל הכבד*):
וראית בשו"ת מהרח"כ חיו"ד שכ' להתיר בנ"ד נקב בטרפש והכבד נכנס בתוך הנקב והחתיכה שעברה דרך הנקב היתה גדולה מהנקב והטרפש היה מחובר ודבוק לחתיכת הכבד רק מצד אחד ומצד השני לא היה שם דיבוק ומ"מ היה סמוך לו בדוחק ונראה כמו דיבוק רק כשאחזו ראו שאינו דבוק וכתב די"ל ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה בכבד שעבר דרך נקב הטרפש ונסרך לריאה הרי דרשב"א לא אסר כ"א מטעם הסירכא ועוד דהא בנקב הטרפש כתבו הטעם שהמים יבואו אל הריאה ובכה"ג כיון שיש לו סתימה שוב אין בו חששא זו וגם לטעם דסוף הכבד לינטל ג"כ מהני סתימת הכבד כיון דלא יבוא הרוח למקום מרה וחיותו וא"ל כיון ששולט הרוח באותו חתיכה שיצא לעבר השני שולט ג"כ בכל הכבד ז"א דל"א דשדי תיכלא בכולה. רק שבחי' מהר"ץ דכ' דטעם הטריפות הוא מטעם דע"י נקב נוסף חמימות לריאה מן הכבד ותתיבש הריאה ולפ"ז לא מהני סתימת הכבד אמנם הוא ז"ל דחה דבריו וכתב דיש להתיר ע"פ שאר הטעמים וכמ"ש בשם הרשב"א ולע"ד יל"ע חדא דמנא לן להקל כיון דהכבד לא היתה דבוקה בכ"מ וע"כ לא הקילו כ"א בסירכא שעכ"פ סותם הנקב בטוב אלא שבמק"א לא מהני מטעם שסופו ליסתר ובנ"ד מהני אבל בזה שאינו סתום ובודאי דאין משקל לרוח ויכול לבוא אף בסדק קטן דק מן הדק וכן כתב התב"ש להשיג על הט"ז שהתיר בסתימת חלב טמא ואף לדעת הט"ז י"ל דמודה בנ"ד דהתם עכ"פ לפי מראות עין הוא דבוק בכ"מ אלא דלא מהדיק שפיר ועוד דאפשר דלא הקיל כ"א בנסרך כמ"ש התב"ש שם ואף למ"ש בבל"י שם להתיר כמו חוט במחט מ"מ כיון שגוף דבר זה חידוש הוא א"כ בנ"ד דבלא"ה לדעת מהר"ץ טרפה א"כ עכ"פ שוב א"א להקל כ"א בדבק טוב ומ"ש מתשובת הרשב"א לפע"ד צ"ע דא"כ עכ"פ הו"ל לבאר שהכבד סתם כל הנקב וגם הו"ל להביא דברי הבה"ג ולחדש ע"ז דהכא מהני מטעם שהכבד עבר דרך הנקב א"ו דהעיקר בזה דהרשב"א בתשובה הנ"ל לא שמיע ליה דברי הבה"ג הנ"ל או דעיקר כונתו להשיג על השואל דכ' דאינו אסור כ"א מחמת חומרא לכן ביאר לו שאסור מצד הדין מטעם הסירכא ולכן לא כתב לו מטעם ניקב הטרפש דס"ל דגם זה הוא רק לחומרא לחוש לדעת הבה"ג או דאפשר דד"ז נתבאר בדברי השואל דטעמו דאסור מחומרת הבה"ג וע"ז כתב הרשב"א דז"א דבנד"ז אסור מעיקר הדין מטעם סירכא וכן נראה דעת מהרשד"ם בהבנת דברי הרשב"א ע"ש ועי' בשו"ת מהרי"ט וכ"נ דעת הדרישה ורש"ל דאם נסתם באבר שלא כדרך הנחתו טרפה אף לפי דעת הב"י דבסירכא יש להכשיר אף בנקב מפולש וע"כ צ"ל דאף דגם סירכא סופו להתפרק מ"מ באבר שאינו נטרף מצ"ע כיון דעדיין לא נטרפה בו אינו מתפרק אבל באם נסתם שלא כדרך הנחתו דודאי ע"כ תתפרק משם לא מהני וא"כ ה"ה בנ"ד לפמ"ש האחרונים בטעם טריפת הטרפש מטעם הכבד וא"כ ע"כ שסוף הכבד לינטל ואף למ"ש הוא ז"ל עכ"פ אותה חתיכה שעברה דרך הנקב תינטל וא"כ אין כאן שום סתימה:
וראיתי בתשו' מהרש"ק מה"ת סי' קכ"ב שהעלה ג"כ להכשיר אמנם גם דבריו צ"ע למעיין שם ובמ"ש כאן ולכן לפע"ד צ"ע להתיר ומה"ט הטרפתי בעובדא זו ובפרט שבנ"ד היה הכבד יוצא ונכנס דרך הנקב בקלות קצת ואף שהיה מחובר במקצת מקומות מ"מ דרך הפירוד היה יכול הכבד לצאת דרך הנקב ואף שהחתיכה שעברה דרך הנקב כפי הנראה היה יותר גדול מן הנקב מ"מ כיון שהיה יוצא בקל דרך הנקב בודאי אינו סתימה וגם הם יודו בזה ועי' בח"א כתב דצ"ע בזה ולפע"ד כמ"ש. שוב מצאתי בעקהד"ט שכ' בשם בית יהודה דיש להתיר ובשו"ת טו"ט מה"ק בסי' ס"ח העלה דיש לאסור ויעו"ש במ"ש בשם הפר"ת דיש להקל בספק ניקב הטרפש כיון שאינו רק מחומרת הבה"ג והוא העלה לאסור וכתב עוד דאף לפי דעת הפר"ת היינו דוקא בספק אם יש נקב משא"כ ביש ספק אם נסתם גם הוא יודה דיש לאסור:
עיין פמ"ג הביא בשם הכה"ג בשם המהרי"ט דאם ניקב הטרפש נקב מפולש אפילו אם נסרכה בצלע טרפה והוא תמה עליו ועיינתי במהרי"ט וראיתי שיפה קאמר והביא ראיה מהמרדכי יע"ש וכן הוא להדיא בדרישה בשם רש"ל יע"ש ועי' בתב"ש אכן מדברי המחבר באמת משמע להדיא דאף ביש נקב מפולש כשר דאל"כ למה השמיענו כאן דכשר דהא בלא"ה לשיטתו אין סירכא פוסל בשאר אברים כמ"ש בסי' מ"ו א"ו כמ"ש ואזיל לשיטתו בב"י כאן וכמ"ש הדרישה שם לדעתו:
בנידון שהשו"ב לא הרגיש בסירכא מטרפש להמסס והקצב הביא אח"כ את ההמסס הנ"ל עם הסירכא נראה דאף שהם חשודים קצת בענין זה וא"כ יש לחוש שמא חתכו מקצת מן ההמסס שהיה בו ג"כ הסירכא הנ"ל מ"מ יש להקל כיון דבשו"ת חוט השני מתיר אף בודאי נאבד אף שהאחרונים חלקו עליו ועי' בנוב"י דראוי לגעור בהמיקל וכן נראה באמת דעת הרמ"א דודאי יש שם קוץ ומחט מ"מ בנ"ד יש הרבה הוכחות וצדדים להקל חדא כיון דהשו"ב לא הורגש בה ואומר שבודאי נתקה בהכנסת ידו ומ"מ צ"ע דהנה המעיין בסי' ל"ט בתב"ש ופרמ"ג דע"כ לא הקילו בסירכא המתנתקת אלא כשניתקה מב' הצדדים ולא נודע מקומה איה משא"כ בנ"ד שנשארה עדיין אצל ההמסס וגם לפי מה שבא הסירכא לפני היה נראה מענינה שהיא סירכא קלה ובסירכא כזו אפשר דכולם יודו להחוט השני ואף שהשו"ב הנ"ל אינו מורגל כ"כ וא"א להמוך לגמרי ע"ז מ"מ סניף מיהו הוה וגם כיון שהקצב הביא את הסירכא לשאול נראה מזה שאינו חשוד ע"ז ולמה נחשוד אותו שחתך קצת מהסירכא להעלים האיסור דא"כ היה לו להעלים לגמרי ואף שי"ל שחשש שמא ראו אחרים את הסירכא מ"מ בצירף כל הנ"ל יש להקל גם ראיתי בו שהיה במקום אחד נגד הסירכא מקום גבוה וקשה קצת אך כשחתכו קצת היה הבשר ברי והנה אף שבלב"ש צידד בזה מ"מ זה נגד מחט אבל בנ"ד שהוא רק נגד סירכא וכבר
*)הג"ה מחכם אחד. כבר הרגיש הצ"צ החדש סי' מ"א בדברי הריא"ז הזה ומצדד עפ"ז דלא הוי רק ס"ט לריא"ז כקנה הכבד כן בס' הליכות עולם התפלא מדוע השמיטו הפוסקים ד' ריא"ז דיש נ"מ דהוי טריפה מחמ"ע וטריפתו מספק יעו"ש כן בס' דעת תורה מהג' מבערעזאן סי' מ"א ס"ק כ"ז התפלא ע"ז ומצדד ג"כ כנ"ל. ולענ"ד לק"מ דהמדקדק בד' ריא"ז יראה דאין כונתו לירד לעומק דין דבה"ג הכריע אם הוא טריפה מחמ"ע או ס"ט רק כונתו לתרץ שלא יקשה מדוע יהיה ניקב חצה"כ טריפה והכבד עצמו כשר בניקב הלא הטרפש טפל לכבד כאשר נקרא חצר הכבד ומדוע יהיה הטפל חמור מהעיקר ע"ז כתב דנראה לקיים דבריו ר"ל ליישב הדקדוק דמצינו כה"ג בקנה הכבד דג"כ טפילים ם לכבד מ"מ מצינו בש"ס לפסול בנקב וע"כ דלפעמים הטפל חמור מהעיקר דאין מדמין בטריפות וא"ש לשונו "לקיים דבריו" דלכאורה מי הקשה על דבריו שהוא מקיימם ועוד במה מקיימם הלא אין מדמין בטריפות וכל המעיין בצדק יראה דזהו כונת הריא"ז ומש"ה השמיטו הפוסקים דאין נ"מ לדינא ואין לצרף דברי ריא"ז לא לקולא ולא לחומרא דלא נאמרו לדינא וכבר נדפס בשמי בקונטרסים כנסת חכמי ישראל קונטרם י' סימן קצ"ו וז"ב:
אמר המחבר דברי הספרים שהביא אינם ת"י ולא ראיתי אותם עד הנה גם בגוף מה שחידש בכונת הש"ג הנה אף שלכאורה נראה כן ממ"ש המרדכי בפא"ט דעיקר הקושיא דלא יהא חצר הכבד חמור מכבד עצמו יע"ש ומ"מ לפענ"ד נראה דא"א להעמיס כן בכונת הש"ג מדהעתיק דין זה גבי מ"ש הרי"ף בדין קנה שניקב למטה מן החיה וכן ממה שהעתיק בתחלה שם דברי הריא"ז בדין קנה הלב והכבד אם כמ"ש הרב הנ"ל הו"ל להעתייק דבר זה לקמן גבי כבד ודו"ק:
ידוע דעת הכו"פ דאף בסירכא נגד תחיבת המחט יש להקל באם יש עוד צדדים יע"ש וא"כ בנ"ד דאין שום נקב וגם הסירכא היא קלה בודאי יש להקל:
ראיתי לתרץ קושיא חמורה בשני כבדים דפסק המחבר דטרפה והרמ"א מודה לי' ותמהו כל האחרונים הא הוא פסק בסי' נ' דבה"מ סמכינן דבכ"מ שאמרו אם ניטל טרפה אם חסר כשר וא"כ לדידן בחסר הכבד לכאורה ג"כ כשר בה"מ וא"כ הא אנן פסקינן דכל יתר כחסר דמי וא"כ ביתר כבד הוה לן להתיר בה"מ ועי' באחרונים ואני ישבתי עפ"י דברי התוס' בחולין דהא דניטלה הכבד טרפה היינו באם הגידים קיימים דאל"כ הו"ל ניטלה המרה וזה ניחא בניטל אבל ביתר כבד אם אנו אומרים דהוה כחסר הוה כחסר מכל וכל וא"כ חסרו הגידים וחסרו המרה וא"ל דמיירי ביתר כבד שאין בו סמפונות דבזה נראה דגם המחבר יודה דכשירה דאין זה יתר כבד אלא תלתלי בשר כנלפע"ד שוב ראיתי בפמ"ג כאן ובסי' נ"ד שהעיר קצת בזה:
עובדא בא לידי בכבד שהיה מונח איזה חתיכה שהיה דומה בצורתו ותמונתו לכבד והשואל היה מסופק אם היה דבוק או מונח כך והנה אם היה דבוק פשיטא דטריפה כמבואר בש"ך אם לא שהוא דבוק למטה ממקום הזיתים אמנם אם היה מונח כן בלי שום דיבוק נלפע"ד להכשיר דאין זה כ"א תלתלי בשר ודמי ליתרת שאינו במקום האבר המבואר בסי' נ"ה ואף למ"ש הפר"ח שם נראה דיודה בזה כיון שאינו מחובר לשום מקום ואף שבפנים ראיתי בו איזה קנוקנות כתבנית הסימפונות מ"מ אין לחוש רק שצריך לעיין היטב אם לא נתלש מאיזה מקום ויעו' במש"ז בסי' נ"ה סק"ה מ"ש בזה:
בשפ"ד ס"ק ה' באבנים דאם יש לחוש דמעלמא אתי יש לאסור ק ע"כ צ"ל ביש להם איזו עוקצים אמנם באם אין להם עוקצים שפיר תולין דדרך הקנה נכלש וכמ"ש בפר"ח בגרעין המרה יע"ש (הובא בבה"ט סק"ו) וכ"כ הפמ"ג בס"ס מ"ב בשפ"ד: