הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
תורת החיים · סימן לט
בהא דאמרינן בגמ' מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא קשי' לי אמאי לא יליף מהא דמלין בשבת וליחוש דילמא נפל כדעת רשב"א דכל שלא שהא למ"ד באדם ובשלמא לדעת רב אדא בר אהבה בפ' ר"א דמילה דמותר ממ"נ יע"ש י"ל דסבירא ליה דלא כר"א דמכשירי מילה אין דוחין את השבת וא"כ אין ראיה ממילה וגם לשיטת התוס' שם כיון דיש לו שערות וצפרנים אינו נפל א"ש ג"כ אבל לדעת הרי"ף שם דעיקר הטעם מטעם דרוב וולדות לאו נפלים הם קשה יע"ש וברא"ש במעיו"ט אבל באמת אין זה קושיא דיש לדחות דבאמת אין מלין כ"א היכא דיש לו שערות וצפרנים או דמה שמלין היא כד"ר אב"א אבל לפי האמת דאזלינן בתר רובא שפיר כתבו דהוא מטעם רוב:
בתוס' ד"ה אתי' מפרה אדומה מה שהקשו מחזקה דיב"ח ונתקשו בזה האחרונים לדעת הרש"ל דמיעוטא חיות הנה יעו' בכו"פ ובפמ"ג ביו"ד סי' למ"ד מ"ש בזה ול"נ כפשוטו דהתוס' ס"ל כתי' הרשב"א דאפילו מועט אין חיות אלא בדרך נס גם לדעת הש"ך בסי' נ"ז דמיעוטא דמיעוטא חיה יחיה בלא"ה אין קושיא, ומזה תמהתי על המהרש"א שכ' דמועט טריפות הוא מיעוטא דלא שכיח דא"כ איך ילפינן מזה לכל מילי דאזלינן בתר רובא אף היכא דהמעוט שכיח כגון בדיקת הריאה כמ"ש רש"י בסוף הסוגיא וכמדומה לי שכבר הרגיש בזה הרב פמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט ואפשר לומר דמהרש"א ס"ל דבאמת לא ילפינן דאזלינן בתר רובא אלא במיעוטא דלא שכיח ור"ל היכא שהוא סתם מועט ואיני מועט המצוי אבל מ"מ איני מיעוטא דמיעוטא ודלא כמו שהבין הרב פמ"ג דמ"ש מיעוטא דלא שכיח היינו מיעוטא דמיעוטא וז"א כמ"ש אלא כונתו במ"ש דלא שכיח היינו מועט סתם וא"ת אמאי לא בדקינן הריאה י"ל דריאה ג"כ לא הוה מועט המצוי ומאי דבדקינן לריאה הוא מטעם דהוה כמעלים עין מאיסור כמ"ש רשב"א בתה"א ומה"ט בפרה לא בדקינן היכא דא"א ובפרט לטעם הב' שהובא שם בשם הרב יע"ש ועפ"ז הקשה דאכתי גבי פרה איכא למימר המוך ומ"ז תירץ המהרש"א שפיר דלא אמרינן סמוך אלא במועט המצוי.
ומזה יש להוכיח שפיר דאף במועט המצוי מדאורייתא אזלינן בתר רובא דאלת"ה יקשה אמאי לא אמרינן כאן סמוך דהא לפי תי' זה גם מדאורייתא אמרינן סמוך וא"ל דזה דוקא במועט השכיח דהא בכה"ג אפילו בלא חזקה אסור א"ו דאף במועט סתם אמרינן סמוך ויקשה מפרה א"ו דאף במועט המצוי הולכין אחר הרוב וא"כ שפיר י"ל דבפרה הוה מועט סתם ולא אמרינן סמוך אלא במועט דשכיח אבל לשאר אמוראים שפיר י"ל דריאה הוה מועט המצוי ואפ"ה א"צ בדיקה דמה"ת אין לחלק בין מועט המצוי לאינו מצוי ובזה אפשר לישב מה שנתקשה הפמ"ג שם על מה שהשמיט הרשב"א הא דפרה והיינו דהא הרשב"א רוצה לומר שם דריאה הוה מועט המצוי ולהאי ילפותא ע"כ צ"ל דריאה אינו מועט המצוי (והיינו כתירץ הב' במהרש"א כאן) אבל לשאר ילפותות שפיר יש לומר דריאה הוה מועט המצוי והא דלא בדקינן משום דאף למועט המצוי אין חוששין וליכא חזקה דנימא סמוך כנלע"ד.
עוד י"ל דודאי ס"ל להאי מ"ד דמועט דריאה הוה מועט המצוי אבל מ"מ הכא כיון דחיה יב"ח מרע ליה למועט דלא להוי עכ"פ מועט המצוי אף דלענין דנוקמי אחזקה לגמרי לא אמרינן מ"מ לענין זה שפיר אמרינן דלא להוי מועט המצוי אבל מועט סתם הוי עכ"פ ולכן לא אמרינן סמוך דהוה מועט סתם ואפ"ה מוכיח שפיר דבעלמא אף במועט המצוי אזלינן בתר רובא דאלת"ה א"כ ע"כ הא דאמרינן סמוך היינו אף במיעט סתם וא"כ יקשה אמאי כאן לא אמרינן סמוך והא ליכא למימר דמחמת החזקה הוה המועט כמאן דליתה והוה מיעוטא דמיעוטא כמ"ש התוס' דא"כ אנו סומכים לגמרי על החוקה ואין זו חזקה א"ו דבעלמא אף במועט המצוי אזלינן בתר רובא וסמוך אמרינן כה"ג אבל הכא היה מועט כתם מטעם החזקה ולא אמרינן המוך בכה"ג ובזה מדירדה לשון המהרש"א שכ' דהאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח והיינו כמ"ש ושאר אמוראים אין מחלקים בין מועט המצוי לאינו מצוי:
עיי' בפמ"ג בפתיחה שנדחק הרבה למה א"צ לבדוק לכתחלה אחר ח"י טריפות ועיקר קושיתו מהא דפסחים דאי איתא במתא צריך לשאלו וכן מהא דרוב מצוין ובסוף מסיק דעיקר הטעם בזה מטעם טורח וכמ"ש המ"י ומה מאוד נפלאתי איך אשתמט לי' דברי הב"י וב"ח ומ"א באו"ח סי' תל"ז שכולם הרגישו בזה ותי' הב"י שם לפי מ"ש המ"א בכונתו דלא צריך לברר בחזקה אלא היכא דבא להוציא מחזקה כגון התם שכל השנה הבית בחזקת חמץ וכן בהא דרוב מצוין הוא נגד חזקת שא"ז משא"כ בנ"ד דלא היתה מעולם בחזקת טרפה וכן הב"ח חילק שם מטעם דהתם החזקה באה ע"י מעשה הבדיקה וכן הא דרוב מצוין ג"כ ע"י מעשה הלימוד אבל בנ"ד שהחזקה והרוב הוא בא ממילא ע"י טבע העולם א"צ לברר אף באיתא קמן ועי' בסי' ח' שם כתב ג"כ המ"א בשם הב"ח סברה זו והוא ז"ל דחה סברתו וכן בסי' תל"ז כתב דלא כב"ח ע"ש וכפי הנראה ממ"א דהא דציצית דמי לחזקת בדוק ויל"ע ועיין ברז"ה דדעתו דגם ברוב מצוין א"צ לברר וראיתי בפר"ח שם השיג על הב"ח במ"ש שיש לה חזקה משנולדה דלאו טרפה והוא השיב על זה דא"כ איך למדו מזה דאזלינן בתר רובא דילמא מטעם חזקה הנ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דודאי דעת הב"ח דחזקה משנולדה הוא מטעם רובא ויהיה איך שיהיה עכ"פ מכל הנ"ל מבואר דבנ"ד אף בלי טורח א"צ בדיקה דלא כמ"ש הפמ"ג דהא גבי חמץ שם ג"כ א"צ לברר ע"י טורח והוא פשוט אמנם לכאורה יל"ע לפי דעת הב"י ומ"א הנ"ל אמאי לא בדקינן אחר נקיבת הוושט וגרגרת דהא בזה יש חזקת איסור אמנם באמת לק"מ דגם לענין זה לא היתה בשום פעם בחזקת איסור דלא היה בה מעשה המכשריה ועתה נעשה בה באמת מעשה המכשריה אלא שאתה בא לדון שמא ניקב ובזה לא היתה מעולם החזקה זו וכן לדעת הב"ח הנ"ל ג"כ א"ש שוב ראיתי בפר"ח שם כתב שם הרבה תי' א' מטעם דרוב עדיף מחזקה והא דרוב מצוין לא הוה רוב אלים כ"כ ועוד מטעם טירחא כמ"ש הפמ"ג כאן ועוד דההיא דהמשכיר לא הוה חזקה אלימתא ובחזקה אלימתא א"צ לברר אף בקל עי"ש:
עיין פר"ת שהביא בשם כנה"ג אמאי לא לא מברכינן על בדיקת הריאה יע"ש ואני מצאתי בפרד"ס לרש"י ז"ל סי' רט"ז שהוא ג"כ הקשה קשי' זו והביא שכן תמהו כמה גאונים והוא ז"ל תי' משום דהוה ל"ת ואל"ת לא מברכינן יע"ש:
בנידן אם נמצא בריאה ג' קרומים והקרום הוא ממש כמראה קרומי הריאה ולאחר שמסירים הקרום הא' הריאה מזעת כמה טפי דמים וכמעשה דהלב"ש וכשנופחים אותה אינה מבצבץ והנה יש לדון בזה אי חייבים להסיר הקרום כיון דבחוץ אין רואים שום ריעותא אף שבגלילות האלו שכיח הוא למצוא כך והוה כמו מועט המצוי מ"מ הא כבר האריכו בזה האחרונים בענין בדיקת הוושטת ובענין בדיקת המעיים ובתשובת בית אפרים בענין עצם חד שבעצם המות והעיקר היוצא מדבריהם דאין לדמות כל מילי לריאה דבריאה יש מועט סירכת הנטרפים והוא מועט המצוי ע"כ שפיר הצריכו חז"ל לבדוק אבל כאן מאן נימא לן דיש מועט המצוי נטרפין וא"כ כ"ש כאן שאפילו אחר הבדיקה אין כאן טריפות ברור כמו שאבאר אי"ה בודאי אין חיוב לבדוק וכ"ש לדעת הרמב"ם דאף שם אינו אלא ממנהגא ויעו' במ"ש בשם הבה"ע בסי' ל"ו ואף שהאחרונים הרבו להקשות עליו ועו' בפר"ת ובפמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט מכל המקומות שהביאו הרמב"ן והרשב"א מבבלי וירושלמי מ"מ אכתי יש לדון בזה דהנה הראיה הא' שהביאו מהא דנטיעה הא יש בזה פי' אחרים והרמב"ם יפרש כפי' והא שהביאו מהא דירוש' בפ' אין צדין וחש לומר שמא ניקבה הריאה והנה לכאורה יקשה אמאי לא הביאו הראשונים ראיה מהא דכ' הרואה מעתה עד שתבדק ופי' שם דהיינו ריאה ויעו' בפר"ח סי' י"ט וע"כ צ"ל דהיה גורסים בירושלמי מעתה משיבדוק בסימנים וכמו שהעתיק באמת כן הש"ך בנה"ך שם והן אמת דמזה תמהתי על הש"ך שם בס"ק י"ב שהשיג על רש"ל דפסק כרש"י מירושלמי הנ"ל הא לפי גירסתו אין קושיא כלל דהירושלמי לא מקשה כ"א מסימנים דהוה נבלה אבל מטריפה לא מקשה מידי וכפי הנראה כן היה גירסת רש"י ז"ל ויעו' פמ"ג שם והן אמת דגוף דבר זה דניקב הושט במשהו דהסכימו כל האחרונים דהוה נבלה עכ"פ לאחר שחיטה כמ"ש בנה"ך סל"ג ובתב"ש שם לא זכיתי להבין:
והנה במקור דין זה כבר העיר הפמ"ג בסי' ל"ג די"ל דהקושיא הוא מפסוקת הגרגרת והנה המעיין בתוספתא פ"ב דאחר שהביאו שהודה רע"ק לר"י איתא שם שחט מיעט הושט ושהא וכו' או שניקב הושט ואח"כ שחטו טרפה ושחיטתה מטהרתה הרי ניקב הושט אינו כ"א טרפה וכן נראה לכאורה דעת רש"י ז"ל (חולין כ' ע"ב) בד"ה וכי מתה דחילק בין נשבר המפרקת לניקב הושט דשם אם הניחה כך לא הוה כ"א טרפה וכאן הוה נבלה ואם איתה דניקב הושט הוה ג"כ נבלה א"כ גם אשחיטה קשה אכן לאחר העיון נראה שיש לחלק בזה לא הוה נבלה מחיים ונשאר בה חיותה משא"כ בנשבר המפרקת ומ"ש טרפה היינו מחיים וא"ל דא"כ מנ"ל להקשות דילמא זעירי ג"כ הכי ס"ל דהא סתם נבלה קאמר דזה אין שייך לחלק כ"א במקום שחיטה אבל במפרקת אין שייך חילק זה וכן מוכח מדברי רש"י ד' למ"ד ע"ב ד"ה החליד במועט קמא פשיטא דהוה נבלה אכן לפי' ר"ת שם דמיירי במיעוט קמא וכתב הרא"ש הטעם דלא פסלה בשהייה כ"א במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן אבל לא במועט קמא דלא הו"ל כ"א טרפה הרי דניקב הושט לא הו"ל כ"א טרפה וא"ל דטרפה היינו מחיים דא"כ גם אחר רוב הקנה הו"ל למבעי דהוא ג"כ לא הוה כ"א טרפה מחיים ואמאי תפסל ביה שהייה אלא ע"כ צ"ל דס"ל כדעת התוספתא הנ"ל דניקב הושט אף לאחר שחיטה אינו מטמאה ומ"ש המהר"ם שם על דה"ת דבחצי ושט פסלה שהייה מד"ת לא זכיתי להבין דהא הוא עצמו העתיק דברי הרא"ש ובפי' כתב הרא"ש דלא מנבלה כ"א אחר הרוב ובמידי דלא מנבלה מבעי ליה וגם בדברי מהרש"ל ומהרש"א שם לא זכיתי להבין דהמעיין ברא"ש יראה דבאמת לדינא לא קשה לר"ת מתוספתא הנ"ל די"ל דבתוספתא מיירי מדרבנן אלא דאמאי לא הביאה הש"ס כלל ויעו' במע"י סק"ט וגם במ"ש מהרש"א דדוחק לפרש דר"פ לא בעי כ"א מד"ת אבל מדרבנן פשיטא דא"כ לא נ"מ לדידן וצ"ע הא שפיר יש נ"מ לענין ספק וגם שאר נפקותת בין דאורייתא לדרבנן וגם במ"ש המהרש"א שם בפי' דברי התוס' דמה שפסלו שהייה בעוף היינו דוקא בין סימן לסימן צ"ע מתוספתא שהביאו לסתור דעת רש"י דהא שם נאמר דה"ה אחר ששחט אחד בעוף לא פסלה שהייה יע"ש סוף דבר לא זכיתי להבין ויעו' במשנה שבמשניות וברי"ף ורא"ש דגרסי במשנה או שחט את הגרגרת ופסק את הוושט (ועי' במהרש"א שם שהביא בשמם דלא גרסי תיבת ואח"כ. משמע לכאורה דאין חילוק בגי' כ"א בזה וצ"ע, ולפ"ז ע"כ בלא"ה צ"ל דמה שהקשה רב אחא שם בש"ס לרבא הוא מברייתא דמתניתין בודאי לק"מ דהא ב' הדינים המה בשחט ולבסוף פסק) וע"פ גי' זו א"ש דעת הר"מ דניקב הוושט הו"ל נבלה דמפרש הא דפסק היינו ע"כ אפילו במשהו כשיעור טריפתו כמו בהא דפסק הגרגרת דמיירי ברובו כשיעור טריפתו ועפ"ז מוכח שפיר דכל שנטרפה בשחיטתה הו"ל נבלה והקושיא בש"ס שם אף מניקב הוושט ולשיטת ר"ת הנ"ל ע"כ צ"ל דהי' גורס במשנה כפי הגי' שלפנינו בש"ס ועפ"ז יש לכוון ג"כ מ"ש התוס' בד' ל"ב שם בד"ה ורמינהו אלו טרפות בבהמה פסוקת הגרגרת וסלקו הא דנקובת הוושט והיינו דאזלי בשיטת ר"ת הנ"ל ועפ"ז יל"ע במ"ש הטור בסי' כ"ג דהר"מ מפרש כפי' הר"ת דהא כ"כ דעיקר טעמו של הר"ת משום דניקב הוושט אינו מידי דמנבלה בי' והר"מ ס"ל בהדיא דהו"ל ודאי נבלה כידוע מדרכו דבכ"מ שכ' נבלה הוא ודאי נבלה ויעו' בב"י שם במ"ש שלא מצא כן בדברי הר"מ ולכאורה לפי מ"ש מבואר בהדיא להיפך ויעו' ברש"י כאן דאף דנראה דגי' במשנה כפי גי' ר"ת מ"מ כ' לפרש דהקושיא הוא מוושט ואזיל לשיטתו לעיל בדף ל' כמש"ל ועי' בהג' הב"ח שם ומ"מ מדברי הירושלמי אין קושיא לרש"י ואדרבה י"ל מדלא הקשה מריאה ג"כ נראה לכאורה כדעת רש"י [ואגב דעסיקנא בהאי ענינא אכתוב מאי דקשה לי טובא במה שהאריך הש"ך שם לסתור דעת הג"א בשם א"ז ואני עיינתי בא"ז וראיתי שהביא שם ראיה מהא דאמרו דסדר ברכות אין מעכב והראיה מאנשי משמר והוא ראיה אלימתא וגם מוכת מכאן דאין לחלק בין חזי ללא חזי דא"כ מאי ראיה מאנשי משמר ומהתימה על האחרונים שלא הרגישו בזה] ונחזור למ"ש דהנה מהא דוחש שמא ניקבה י"ל דס"ל דכשמשני חזקת בני מעים כושר מטעם זה אף לכתחלה לא בעי בדיקה מדינא דמוקמינן אחזקה וכדעת הרז"ה ואף שמדברי הר"מ גבי רוב מאשמ"ה נראה דס"ל דצריך לברר אפ"ל דהתם הטעם כמ"ש הב"ח דהרוב אינו מצד טבע העולם וגם החזקות עשיות להשתנות ולהתקלקל אבל בנ"ד דהרוב והחזקה קבועים מצד טבע העולם בזה שפיר א"צ לברר אף באיתא לפנינו ובזה יתישב ג"כ הא דפסחים עוד י"ל דהתם יש חזקה להיפך כגון גבי שוחט חזקת שא"ז דבהמה ובפסחים חזקת חמץ וכמש"ל בשם הב"י ומ"א וע"כ צריכים אנו לומר כן דאל"כ יקשה על הרמב"ם דהא הוא אינו מצריך נפיחה ומדברי הירו' משמע דלכתחלה צריך לבדוק מנקבים וכמו שהקשה באמת כן הרשב"א בשם מורו הרב וזה נראה באמת דעת הבה"ג ודעת רש"י בפרד"ס שלו ודעת הראב"ד בתמים דעים דמצרכי נפיחה לכל ריאה והיינו מחשש נקבים ואף שהם אוסרים אף בדיעבד ובירו' מתיר בדיעבד י"ל כמ"ש הכו"פ דיש לחלק בין נאבדה באונס דדוקא בנאבדה בלי אונס אסור מטעם דעבר על תקנת חז"ל משא"כ באונס שפיר יש להתיר ע"ש ואף שהפמ"ג בס"ס כ"ה הקשה ע"ז מ"מ זה דוקא לדידן ובלא נבדקה כלל אבל לדעת הראשונים הנ"ל י"ל באמת דבנאבדה באונס מותר ובזה היה נלפע"ד לישב דברי בה"ג שהקשו כל האחרונים מהא דאיגלד והיינו דבזה אם נאבדה באונה מותר אבל באיגלד אף בזה אסור ובזה א"ש דברי הגמ' דנתקשו בזה כל האחרונים גבי בא זאב דקאמר מי חיישינן שמא במקום נקב קא נקב ותמהו בזה כל האחרונים אבל לפי שיטתם א"ש כיון דבאמת צריך לבדוק מנקבים ונקבי הזאב דרכם להיות עגולים דוקא כמ"ש בכנה"ג ובנקבים כאלו אין תולין בלאח"ש ואף הקפה ל"מ וא"כ שפיר י"ל דהוה ספק ודאי כמ"ש התב"ש דזאב אין ודאי נוקב ודמי לטבל ועלה או לסכין ונמצא פגום ע"כ שפיר מחלק הש"ס דכאן י"ל נש"ה ושם יש חזקה להיפוך [ובזה יש לישב גם לדידן אלא שאין להאריך] ומ"מ כ"ז לדעת הבה"ג וסיעתו דס"ל דכל ריאה צריך נפיחה אבל לדעת הר"מ הנ"ל וכן לדידן יקשה מדברי הירוש' הנ"ל וכמ"ש בשם הרשב"א אלא ע"כ צ"ל כמ"ש:
ובזה י"ל מה דקשה לכאורה לדעת הר"מ מהא דדמאי דחששו למיעוט המצוי ובתחילת העיון היה נראה לחלק דהתם איכא עון מיתה חששו וכאן אינו כ"א לאו לא חששו וכמו שחילק באמת בירושלמי לענין דאין צריך להפריש מעשר עני ומזה נראה להדיא כדעת הר"מ דדוקא בעון מיתה חששו למיעוט המצוי אבל לא בלאו ועשה. ויש להמתיק סברה זו והוא לשיטת הר"ם דכל ספיקא מה"ת שרי ומדרבנן הוא דאסור ע"כ אין שייך לגזור במיעוט המצוי דהוה גזרה לגזרה ותקנתה לתקנתה כיון דספק עצמו הוא דרבנן וא"כ בעון מיתה דספק אסור כמ"ש כמה אחרונים מ"ה ע"כ שפיר גזרו במיעוט המצוי ובזה י"ל דהרשב"א לשיטתו דספק מה"ת אסור א"כ שפיר ס"ל דשייך לגזור אף באיסור לאו ויעו' בתוי"ט ומהא דירושלמי הנ"ל שחילקו בין לאו למיתה אפשר לומר דהרשב"א כתלמודא דידן דעיקר הטעם בזה דע"ז לא נחשדו יעו' בתיו"ט דמאי פ"ד משנה ג' ובריש דמאי והרמב"ם לשיטתו לכן כ' טעם הירוש' הנ"ל ובזה יש לכוון ג"כ דעת הרמב"ם דמצריך בדיקת סכין אח"ש ואם הוא מומחה מדינא אף דזה ג"כ אינו אלא איסור לאו מ"מ הא יש כאן חזקת איסור וספקו אסור מה"ת ע"כ שפיר גזרו ואף דלא שייך בזה סמוך כמ"ש הרשב"א במ"ה מ"מ י"ל כמ"ש דהו"ל מיעוט המצוי ואי קשיא א"כ גם במעשר עני יש חוקת טבל י"ל דהתם יש נגדו חזקת ממון והוא חזקה אלימתא ואף דחזקה זו אינו מחייב אותנו רק שלא להוציא ממנו אבל קריאת שם עכ"פ ליצטרך הן אמת דבמשנה שם מבואר דבאמת כן הוא דצריך לקרות שם אבל הר"מ פי' שם דהוא משום גזרה אטו מעשר שני ואמאי לא פי' מטעם הנ"ל אמנם אין זה קושיא כ"כ דחזקת ממון עם הרוב מהני דלא ליצטרך אפי' קריאת שם והראי' דגבי מעשר א' לא הוזכר אף קריאת שם והר"ם בחיבורו לא כתב קריאת שם גביו אלא משום דצריך להוציא ממנו תרומת מעשר יע"ש גם י"ל דע"כ חששו למיעוט אלא בהא דאינו מפריש והיינו ליתנו לכהן דוקא מטעם דיש בזה הפסד ממונו אבל לענין קריאת שם שפיר סמכינן ארוב דאפשר דזה הוה מיעוטה דמיעוטה ובזה יש לישב מה שתמה הג' רעק"א דלשיטת ר"מ דאמרינן סמוך מיעוטה לחזקה אף להקל איך יצויר דמאי לדידי' הא יש חזקת טבל אבל למ"ש א"ש דלענין קריאת שם הוה מיעוטא דמיעוטא ולא אמרינן סמוך ולהוציא יש חזקת ממון דהוא חזקה אלימתא מחזקת טבל:
עוד י"ל דהתם יש חזקה מחמת רובא ויש להעמידו בחזקת כשרות נגד חזקת טבל דהא לא נולד בו שום ריעותא וכמ"ש התב"ש בסי' כ"ט ובזה ניחא דלא תקשה דהא גם גבי בדיקת סכין יש חזקת סכין וכן גבי רוב מאשמ"ה יש ג"כ חזקה מחמת רובא י"ל כמ"ש הרשב"א והר"ן בחידושיהם דבאמת בכל דבר אזלינן בתר חזקת המסבב ולא בתר חזקת המסובב רק בהא דסכין כיון דלא נ"מ כ"א לגבי האי לכן אזלינן בתרה יע"ש וכן גבי מומחין לא נ"מ כ"א לענין זה אבל בחזקת כשרות דיש בזה כמה נ"מ לענין שא"ד שפיר אזלינן בתר חזקת המסבב ובזה יש ליישב מה שהקשה התב"ש בסי' ב' בהא דשוחט שהמיר שפסק הש"ך בשם הא"ח דשחיטתו כשרה למפרע והוא ז"ל הקשה ממקוה יע"ש אבל עפ"ז י"ל דהכא יש חזקת כשרות ובזה יש נ"מ גם לשאר מילי ושפיר אזלינן בתר חזקת המסבב ולא דמי למקוה הן אמת דבגוף דבר זה שכתב הר"מ דבמע"ר ומ"ע אין בו כ"א איסור לאו צ"ע מסוגיא דיבמות דף פ"ו ע"א ו שמע דהיה בעון מיתה וכמ"ש רש"י שם וגם מירושלמי פ"ד מ"ג הביאו הר"ש שם דאף בטבולים למ"ע במיתה ויעיי' בתוס' שם ד"ה אי כתבו ג"כ בחד תירוצא דבמ"ע איו בו מיתה וצ"ע בנו"כ וגם בגוף החילוק בין עון מיתה ללאו יש לתמוה מש"ס ערוך ביבמות דף קי"ט ט"א ופ"ב ע"א והביאה גם בספר הכריתות אמר רבא מה הפמ"ג בפתיחה להלכות טריפות שחילק ג"כ בין זה לזה והביא שגם הת"ה סי' ר"נ תמה בזה וכן יקשה באמת על כמה אחרונים שחילקו ג"כ בין עון מיתה ללאו לענין אם ספק אסור מה"ת ועי' מל"מ פי"ב מהל' ביכורים הי"ט שחילק לענין ס"ס ובאמת הר"מ לשיטתי' בכל המקומות ויעו' יבמות קי"ד ע"א שבת דאיסור סקילה יו"ט דאיסור לאו ובירושלמי פ"ב דתרומות תרומה בעון מיתה ונבלה בלאו וכו' יע"ש וברש"י ביבמות דף קי"ט שם בד"ה מה לי איסור ואגב ראיתי לאדכורי מה שכתב הכ"מ פי"א מהל' מעשר הי"ג דלכך לא מהני ס"ס בזה משום דכיון דלא הלכו בזה אחר הרוב א"כ גם ס"ס לא מהני (דזה ניחא לפי שיטת הרשב"א) דס"ס הוא מטעם רוב משא"כ לפי מה שהסבירו כמה אחרונים ענין ס"ס לשיטת הר"ם דספק הא' מדרבנן אשור וספק הב' הוא ספק דרבנן ומזה יש נ"מ לענין ס"ס לאיסורא באיסור דרבנן יעו' באחרונים סי' ק"י וכ"כ במק"א דיש הכרח לשיטה זו ממ"ש הר"מ בתשובה והובא בב"י באו"ח בסי' רמ"ח גבי ספינה דאף בספק אם היא למעלה מיו"ד ג"כ שרי ע"ש א"כ מאי שייך כאן הטעם דלא אזלינן בתר רובא הא ס"ס לאו מטעם רובא הוא לפ"ז ולפי שיטתם בלא"ה י"ל בזה בפשיטות כיון דיש בזה ספק עון מיתה והספק הא' אסור מה"ת א"כ שפיר לא מהני ס"ס ואפשר שיש להעמים כן גם בכונת הכ"מ ויל"ע וראיתי בחדושי הג' רעק"א שתמה על הב"מ מהא דקלים שבדמאי מותרים מטעם ספק ספיקא והביא שכן הקשה גם בשה"מ ויעו"ש מ"ש בזה ואני לא זכיתי להבין דהא מבואר בר"מ בפי' למ"א שם דהם הוה רובם מן ההפקר ורובם מעשרין א"כ הוה ס"ס מתרי רובא ובזה שפיר יש להקל דהא כבר ביארנו דהא דחוששין למיעוטא הוא דרבנן וכיון שנתוסף עוד ספק והוא ג"כ רובא א"כ באיזה צד שתתחיל הוא מותר ובזה לא קשיא מה שהניח שם בצ"ע יע"ש ומ"מ צ"ע דא"כ בריאה אמאי אנו מתירים ס"ס הא כאן ג"כ חששו למיעוט ולמ"ש בסברת הר"מ א"ש ואף דשאר הפוסקים ס"ל דס"ס מטעם רובא מ"מ י"ל דהאי מיעוטא אינו מצוי ול"ד להא דחששו למיעוט דהאי הו"ל מיעוט המצוי ומ"ש הר"מ דצריך לקרות שם במ"ע משום מ"ש אף דהוה תקנתא לתקנתא ז"א דכולה חדא תקנתא דאי לא הא לא קיימא הא וכמ"ש הש"ך לענין ריאה. הכלל היוצא דדוקא בעון מיתה או בחזקת איסור שם חיישינן למיעוטא מדינא אבל לא באיסור לאו ובח"ה כמו ריאה ולכן כתב הר"מ דודאי מה שנמצא בחז"ל דצריך בדיקה בריאה אינו רק ממנהגא ושוב מצאתי בחהר"ן לחולין דף ט' שכ' וז"ל מה שחששו להן חכמים הראשונים ומנהג אבות הקדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר טריפות וכ"כ עוד שם על מ"ש בביצה דאין הפשט ונתוח לקצבים דאף דמשמע דאף לכתחלה שרי מ"מ מי שעושה כן הו"ל פורץ גדר של מנהג ישראל וישראל קדושים נהגו איסור בזה עכ"ל הרי דאף שהביא מכל המקומות שמבואר בחז"ל דצריך בדיקה מ"מ סיים דאינו כ"א מכח מנהג ישראל קדושים ואף לפי מ"ש שם בפי' השני דהא דאין הפשט ונתוח ר"ל מדאורייתא דמה"ת שרי לאכול בלי בדיקה ובמקום הפסד ממון אוקמהו אדאורייתא י"ל דלא חזר בזה כ"א ממ"ש בפי' הא' דשרי אף לכתחלה אכן ממ"ש דאין בזה כ"א מכח מנהג ישראל קדושים שפיר י"ל דאין כאן חזרה ואף אם נאמר דלפ"ז שפיר י"ל דיש ב"ה איסור ממש מדרבנן (אף שמסתימת לשונו נראה לכאורה כמ"ש מתחלה) וכמו שהבינו שאר האחרונים וכ"נ קצת ממ"ש אוקמהו אד"ת מכל מקום כ"כ דהרשב"א לשיטתו אכן לדעת הר"מ ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א בפי' הא' ויהיה איך שיהיה הנה עכ"פ הראינו לדעת שדברי הרמב"ם במ"ש, דבדיקת הריאה הוא רק מכח מנהג ישראל קרושים בודאי דאינם נדחים כלאחר יד ויש להם מקור לאמן בדברי חז"ל ולפ"ז אפשר לצדד בנ"ד דשמא העיקר כדעת הר"מ דאף במועט המצוי א"צ בדיקה מעיקר הדין ואף שנהגו לבדוק בריאה מ"מ ודאי דאין להוסיף על המנהג ודוקא במקום שמצינו לחז"ל כמו בהא דבדיקת הריאה ואת"ל כדעת הפוסקים דמעיקר הדין צריך בדיקה היכא דהו"ל מיעוט המצויי מ"מ שמא בנ"ד באמת אין זה מיעוט המצוי ובפרט לפי מ"ש הב"א דצריך דוקא שיהיה מיעוט המצוי שתטרף בו ומ"מ צ"ע דאפ"ל דכ"ז דוקא במקום שמדיין אין בו שום ריעותא משא"כ בנ"ד שיש בו ריעותא דיתר קרום בודאי דצריך בדיקה לכ"ע דבכ"מ שיש ריעותא צריך בדיקה:
ברמ"א ונהגו ג"כ לנפוח הנה מקור דין זה מדברי הבה"ג וראיתי בכמה אחרונים שהבינו בשיטת הבה"ג דס"ל כשיטת רש"י דאין הירכא בלי נקב ולכן חשש לנקב אף בלי סירכא ע"ש אכן באמת לפ"ז צע"ג מדברי הש"ס בהא דבא זאב דא"ח שמא במקום נקב ובשלמא לשיטת הט"ז דס"ל דבה"ג מתיר באבדה י"ל דזאב הו"ל כנאבדה משא"כ לפי מ"ש במרדכי דבה"ג אוסר אף בנאבדה ואף בנבדקה מסירכות כמ"ש בתב"ש ופמ"ג. אמנם לאחר העיון ראיתי דלא זה הדרך בשיטת הבה"ג דהמעיין בפרד"ס לרש"י וברוקח ובתמים דעים להראב"ד ז"ל הנה כולם השכימו לדעת הבה"ג דכל ריאה צריך נפיחה וכתבו דהטעם בזה משום שאר טריפות כמו מראות או אטום וכדומה וע"כ צ"ל לפי שיטתם דס"ל דגם שאר טרפות הוה לי' מיעוט המצוי וכן נראה לדעת רש"ל והב"ח גבי הא דשו"ת הר"י בן הרא"ש בחוט בשר מקיף שהובא בסי' ל"ז דאף בנבדקה מסירכות הו"ל נאבדה הריאה ע"ש ואף לדעת הט"ז וש"ך אף שהסכימו שם להתיר היינו מטעם דלא הוה הכחשה או מטעם שכבר באמת נבדקה בכ"מ כמ"ש הט"ז או מטעם דאף לדידן דאסרינן בנאבדה מ"מ יש לה חז"ה כמ"ש הש"ך אמנם באם לא נבדקה כלל משאר טריפות י"ל דכ"ע יודו דהו"ל כמו נאבדה הריאה לדידן וע"ש וע"כ ס"ל דהוה מיעוט המצוי וכיון שכן שפיר כתבו דצריך נפיחה דוקא דקודם נפיחה א"א לבדוק כראוי דכל מילי דריאה כשהיא נפיחה משערין ולשיטת הרמב"ם וסיעתו דס"ל דא"צ נפיחה י"ל בב' אנפי או דס"ל דשאר טריפות אינם מיעוט המצוי ולכן א"צ לבדוק אחריהם כלל וזה נראה שיטת הל"ח במ"ש דמה שנהגו לבדוק אחר שאר טריפות הוא רק חומרא יתירה ובפמ"ג השיג עליו בזה ע"ש אכן למ"ש א"ש דכיון דאין נוהגין במדינות אלו בנפיחה א"כ ע"כ ס"ל דל"ת לשאר טריפות וכמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם. עוד י"ל דאף לדעת הרמב"ם וסיעתו ג"כ צריך בדיקה אחר שאר טריפות מטעם דהו"ל מיעוט המצוי ומ"מ ס"ל דא"צ נפיחה דע"פ הרוב אם יש בה איזה שאר טריפות ג"כ ניכר אף קודם נפיחה ואף דלפעמים אינו ניכר כ"כ קודם נפיחה מ"מ לא חששו כ"כ חז"ל בזה כיון דבלא"ה מעיקר הדין גם בריאה אזלינן בתר רובא וחז"ה ולכן אף דחששו למיעוט המצוי מ"מ בנ"ד דע"פ הרוב אם היה בה איזה ריעותא הי' ניכר הו"ל כמו רובא דרובא ושוב אין לחוש בזה וזה נראה ג"כ שיטת מנהגנו דאף שא"א נוהגין בנפיחה מ"מ בודקים אחר שאר טריפות ודלא כמ"ש בל"ח דהוא רק מחומרא בעלמא (ועי' ש"ך סק"ב משמע ג"כ כמ"ש):
והנה לפ"ז אף אם נבדקה מסירכות ולא משאר טריפות אסור לדידן דהו"ל נאבדה בלי בדיקה ובתב"ש כתב דיש להקל בכה"ג אף בלי ה"מ ועיקר יסודו מהא דגדיים וטלאים שכתב בבה"ת להקל מטעם שאין סירכות מצוין בהם ולפע"ד צ"ע כיון דבה"ג ורש"י ורוקח והראב"ד ס"ל בהדיא דגם משאר טריפות צריך בדיקה מעיקר התקנה ובמרדכי מבואר להדיא דאף בנאבדה אסור ואף לשיטת שאר הפוסקים כ"כ די"ל דס"ל דהם מיעוט המצוי א"כ מנ"ל להקל בנאבדה לדידן ומ"ש מהא דגדיים וטלאים אין הכרע די"ל דגם שאר טריפות לא שכיחי בהם וכ"נ באמת מלשון המרדכי שכתב מתחלה דריאה שאני דיש בה כמה מיני טריפות (ור"ל דשכיחי בה) ואח"כ כתב בשם בה"ת דהיכי דלא שכיחי טריפות כמו בגדיים וטלאים יש להקל וצ"ע ואף אם נודה דעתה שאר טריפות אינם מצוין כ"כ כמו סירכות מ"מ י"ל דבזמן חז"ל היה שאר הטריפות ג"כ מצויין בה (וכמו שמצינו שהיה בימיהם שאר שינויים בדרכי גידול הבע"ח כמו בורדא לשיטת רש"י וכן לשיטת ר"א ע"ש) ותקנו לבדקה מכל מיני טריפות ושוב א"א לבטל תקנתם ועוד דאפ"ל דדבר זה תלוי בשינוי מקומות ואפשר דגם עתה באיזה מקומות שכיחי בה גם שאר מיני טר פות ולכן שוב לא רצו לחלק בתקנתם. עוד נלפע"ד די"ל דאף אם גם בימי חז"ל לא היה שאר הטריפות מיעוט המצוי מ"מ כיון שכבר תקנו בדיקה משום סירכות מטעם מיעוט המצוי א"כ אם לא יבדקו משאר טריפות שוב הו"ל כמעלים עין מאיסור כיון שכבר בדק בכל הריאה אם לא ישגיח בשא"ד הפוסלים בה ומטעם זה קנסו אף באבדה במזיד וכמו כן בנאבדה לדידן מטעם שכתב הש"ך דא"כ כ"א יאמר שוגג הייתי (אכן סברא זו אינו כ"א לדידן אבל לבה"ג וסיעתו ע"כ צ"ל כמש"ל דאל"כ לא הו"ל להצריך נפיחה כמובן). עוד אפ"ל דאף דבאמת שאר טריפות אינם מצוין כ"כ כמו סירכות מ"מ ס"ל דאף דסירכא מצוי בריאה מ"מ משום סירכות לבד לא היה צריך בדיקה מטעם דעדיין אין בזה כדי שיהי' מיעוט המצוי להטריף ע"י כ"א בצירוף שאר הטריפות שנמצאו בה (ואף שאינם שכיחים כ"כ מ"מ בהצטרפם יחד שוב הו"ל מיעוט המצוי להטריף) ובזה א"ש היטב לשון הפוסקים דהנה ברשב"א וטור כתב בטעם הבדיקה לפי שסירכות מצויות בה משמע דעיקר תקנת הבדיקה משום סירכות ובמרדכי כתב בשם ר"י הלוי מפני דיש בה כמה מיני טריפות משמע דהבדיקה נתקנה גם משום שאר טריפות וכמו שכתבתי לעיל בשם בה"ג וסיעתו ועי' בלב"ש במה שנדחק בזה אכן באמת אשתמיט ליה דברי הפוסקים שכתבנו דהרי רש"י ורוקח וראב"ד כתבו להדיא דצריך בדיקה משאר טריפות וכ"כ הש"ך בס"ק ב' ע"ש אכן למ"ש א"ש דבאמת עיקר מה שמצוי היא סירכות ומ"מ בשביל זה לחוד לא הוה צריך בדיקה כ"א בצירוף שאר הטריפות כמ"ש ועפ"ז י"ל דבה"ג וסיעתו ס"ל כיון דעיקר הבדיקה לא נתקנה כ"א בצירוף שאר הטריפות לכן צריך נפיחה כדי להוציא אותה גם מחשש שאר טריפות והרמב"ם וסיעתו ס"ל דמ"מ כיון שאינם מצוין כ"כ שפיר יש די בבדיקה בלי נפיחה אכן בגדיים וטלאים כיון דסירכות ג"כ אינם מצוין בהם כ"כ א"כ גם בהצטרפם עדיין אין בהם מיעוט המצוי שפיר כתב בסה"ת דיש להקל ובבהמה גדולה בנאבדה בלי בדיקה משאר טריפות שפיר י"ל דאסור כדעת הב"ח ורש"ל וש"ך וט"ז בהא דבועה בשפולי כמש"ל וצ"ע. וראיתי בשו"ת מהרח"כ בי"ד סי' ו' שכתב דלדידן דנאבדה הריאה טריפה א"כ לית לן חזקה דנשחטה הותרה בריאה הן אמת שכ"כ קצת אחרונים אכן המעיין בש"ך סי' ל"ט דכ"ע ס"ל דאף בריאה אוקמה אחזקה ונאבדה אסור מטעם גזירה וגם מ"ש דמטעם זה יש להתיר בספק נשחט תוך ח' ימים ללידה צ"ע דנהי דבריאה ליכא חז"ה אמנם גם חזקת איסור אין שם משא"כ בספק ח' דהוא ספק בשחיטה א"כ אוקמי אחז"א כמ"ש בדגמ"ר שם גם מ"ש דמיעוט המצוי נגד הרוב הוה ספק שקול לדעת הרמב"ם גם זה צ"ע דהמעיין ברמב"ם יראה דכ' הטעם דמטעם רוב א"צ לבדוק הריאה שכ' דכל הבהמות בחזקת בריאים הם:
מ"ש בלב"ש ס"ק ס"ה לתמוה על השמ"ח שהתיר קרום אף בשפולי והנה מה שהחליט דעת הב"י דלפי מה שמסיק אוסר בפשיטות בנסרך אף בשפול דבריו צ"ע דהא בפירוש כתב הב"י דלהניח עיקרה ולהתחיל באמצעיתא אין דרכה משמע דאם היה יוצא מעיקרה אף שהיתה הולכת למעלה כשרה ועוד דהא עיקר דעת הב"י בדעת הפוסקים דאף בשפולו ואינו יוצא מעיקרה ג"כ כשר אלא דנסתפק בזה מחמת דעת הסמ"ק וכל בו ומדבריהם נראה להדיא דבלי חלון כשר אף בשיפול כמו שנראה להדיא ממ"ש והוא דניכר חתיכי דאוני משמע דהם דבוקים מראשם לסופן בלי שום פירוד ומ"ש הלב"ש דמיירי דלא נשאר כט"ד זה ודאי אינו דאיך יכתבו בסתמא תנאי זה דצריך חתוכי דאוני דזה בודאי דבר שאינו מצוי ברוב ריאות שלא יהיה בחציו ט"ד ויסמכו ע"ז שנפרש דבריהם בדוחק במקום שנוכל לטעות ולפרש דבריהם דמכשירים אף בשיפול ועוד דעכ"פ הו"ל להודיענו תנאי יותר נחוץ דלמעלה מחציו אסור עכ"פ כדין סירכא וגם לדעת הב"י יקשה דא"כ הו"ל לבאר דלמעלה מחציו דינו כסירכא ואסור אם הוא בחוד ג"כ ואף אם הוא יוצא מעיקרו וכן אם הוא בשיפול כה"ג וכ"ש אם היא בשיפול לבד ולמה סמך הב"י א"ע במה שכתב להטריף באם היא בשיפול לבד דמזה עדיין לא נדע שאר הדינים הנ"ל ועוד דהא באמת צריך להבין דעת הב"י מעיקרא בדעת הסמ"ג דא"ל דס"ל דסירכא ג"כ אין כשרה כ"א למטה מחציו כמ"ש הלב"ש דהא דעת הב"י דקרום כשר אף של"כ וא"כ אין ענינו לכסדרן וא"ל דלמעלה לאו אורחא דא"כ איך רצה להתיר אף בשיפול לבד אע"כ כמ"ש הב"ח דאמצעיתו ל"ד וא"כ מנ"ל לומר בדעת הסמ"ק וכל בו דהם ס"ל להטריף במה שנראה להדיא להיפך מסתימת דבריהם במ"ש שיהי' ניכר חתוכי דאוני וגם אין הכרח בדבריהם לחלק כן די"ל דדוקא בחלון הוא דכתבו דלאו אורחא ועוד דבלא"ה אין סברא כלל לומר לדעת הב"י דכשר אף שהוא בחוד ולמעלה מחציו אף שאינו בשיפול יהי' דינו כסירכא דהא עיקר עדיפת הקרום הוא דהוא בא בלי נקב רק מחמת דוחק רביצתה וא"כ בחוד שאין שם שום דוחק אפ"ה אמרינן דהוא קרום ולא סירכא ומחציו ולמעלה דלדעת רוב הפוסקים כשר שם בכסדרן אלמא דגם שם האונות נדחקים נאמר שיהי' צריך בדיקה כמו שאר כסדרן א"ו דז"א דבזה כ"ע יודו דדינו כקרום:
ומ"ש הסמ"ג מעיקרה עד אמצעיתא נלפע"ד דהוא כעין רבותא דאף שיש שם פילוש בסופו וי"ל דדינו כסירכא קמ"ל דכל שאין חלון דינו כקרום הנה מכ"ז נראה בעליל דדעת הב"י בודאי להכשיר אף למעלה מחציו ואף אם הוא בשפולי ג"כ אמנם לדעת הרמ"א באמת יל"ע ואף דלפמ"ש בדעת הב"י אזדי להוא ראיות הלב"ש להכריח דעת הד"מ לאסור אף בלמעלה מחציו ואדרבה המעיין בד"מ יראה להדיא דס"ל לעיקר דאף למעלה דין כסדרן יש לו ע"ש במ"ש על מהרי"ו דמדברי הטור לא נראה כן אמנם כ"ז בנסרך עד השיפול אמנם אם הסירכא הוא בשיפול ג"כ בודאי צ"ע לפמ"ש הד"מ לחלוק על הב"י דמתיר קרום בשל"כ א"כ גם בנ"ד הו"ל של"כ וכמ"ש התב"ש וראיתי בבל"י ס"ק י"ד ציין על דברי הרמ"א גבי סירכא דמ"ש עד אמצעיתו הוא דוקא בחלון אבל בלי חלון כשר אף עד ראשם ע"ש וסיים ע"ז רש"ל וב"ח וט"ז וש"ך והן אמת דדעת רש"ל להתיר אף בסירכא למעלה מחציו בלי חלון אמנם מ"ש בשם ב"ח וש"ך וט"ז דבריו צ"ע דהם לא התירו כ"א בקרום ולא בסירכא כמבואר להדיא בדבריהם אמנם י"ל דלפי דעת הש"ך דאין חילוק בין קרום לסירכא וכמ"ש הב"י דלא כאגור א"ש דלפ"ז כל שאין חלון דינו כקרום וכשר והנה מדברי הט"ז נראה להדיא דמכשיר אף אם הוא בשיפול ג"כ מדהאריך בלשונו וכ' עד כל צד בין האונות דהיינו עד ראשם ע"כ הרי להדיא אף שהולכת בכל הפירוד שבין האונות כשר וכמ"ש התב"ש לדעתו ודלא כמ"ש הלב"ש וכן נראה ג"כ מדברי הש"ך במ"ש מראשם לסופן ואף דלפמ"ש התב"ש ס"ק כ"ה בפי' דעת ר"ח אין הכרח כ"כ מ"מ מסתימת דבריהם נראה כן דכ' כולה ע"ש ועוד הא הסכים לדעת רש"ל וב"ח וכבר כתבנו דדעת הט"ז בשם רש"ל נראה להתיר אף בשיפול ועוד כיון דעיקר ראייתם מדברי הסמ"ק וכל בו וכבר כתבנו דנראה להדיא לדעתם דמתירים אף בשיפול כל שאין חלון ולפ"ז העיקר בדעת האחרונים כדעת השמ"ח אמנם עדיין יקשה דהא הוא של"כ כמש"ל ולכן נלפע"ד דס"ל דכל שהוא נבדקת או נסרכת מעיקר עד ראשם לא הוה בכלל של"כ והוא ע"פ דעת הערוך דס"ל דאדרבה לא הוה כסדרן כ"א כשדבוקה בלי פילוש ואף לדעת החולקים ע"ז מ"מ בזה אין מבואר מדבריהם דיסברו דדבוקים מעיקרם עד ראשם יחשב לשל"כ וס"ל דבזה כ"ע מודו דהוא בכלל כסדרן ואף בשיפול אם אין חלון אלא דלדידן עכ"פ הוה לן לאסור מטעם למעלה מחציו ולכן כתבו כיון דאין חלון בכלל קרום יחשב וקרום בודאי כשר אף למעלה דלדידהו אין חילוק בין קרום לסירכא ואף לדעת הב"ח דקרום דוקא כעין טיילא י"ל דס"ל דסירכא למעלה מחציו אסור אף באין חלון וכמ"ש התב"ש בדעת מהרי"ו וקרום כשר באין חלון ואף בשיפול והיינו דהא דמטריפים בסירכא למעלה מחציו לאו מטעם דהוה של"כ אלא מטעם חומרא בעלמא ולכן בקרום דאין בזה שום חומרא המצריכים בדיקה שפיר יש להקל ובזה מתורץ ג"כ קושית הפמ"ג על מנהגנו ע"ש.
במ"ש הלב"ש בשם הפ"ת דהני דינים דבה"ע שבסוף הסימן אין שייכים אלא לפי שיטת רש"י ועיי' בב"י סי' ל"ט משמע דאפילו לשיטת התוס' נמי שייכים הני דינים דבה"ע וכן מוכח מהשמ"ח מדלא מצא הכרעה במחבר או פוסק כרש"י או כתוס' ואי סובר כדעת הפ"ת יש הכרח שהמחבר פסק כרש"י מדהביא הני דינים דבה"ע וכן רמ"א מדשתיק ליה א"ו כדאמרן:
ראיתי בשו"ת מהרח"כ מ"ש להתיר בעצם בריאה ע"פ מ"ש הט"ז בסי' ל"א לחלק בין מחט בחלל דע"כ עשה נקב דבריו צ"ע דהא לא כתב להתיר כ"א במקום שיש ס"ס וגם מטעם שאין מחזיקין ממל"מ משא"כ בזה דאין כאן כ"א ספק אחד והוא דבוק בריאה גם מ"ש דמהר"ם יפה לשיטתו דמדמי צלע לגף אבל לדעת הט"ז שם יש להתיר גם זה צ"ע דהא עיקר הקולא מהט"ז מטעם דלא מחזקינן שנכנס לפנים ע"ש וא"כ בנ"ד שכבר נכנס לפנים ודבוק בריאה בודאי יש לאסור אף לט"ז שם:
עובדא בבהמה שהיה בה סירכא מטרפש לבה"כ ומטרפש לריאה והסירכא עברה בקליפה הנהוג עכשיו ואח"כ בצבצה ונטרפה עי"ז והטבח מכר את הריאה הנ"ל בשגגה שסבר שהוא הכשירה והיה מזה תערובות ע"י מליחה ובישל עם בשר והנה לפעד"נ דהוה ודאי טרפה כמ"ש הלב"ש דאם מבצבץ הוה ודאי ואף שהיתה ממכה שבכבד מ"מ הא דעת המחבר דאין תולין במכה כ"א בדופן ואף שהתב"ש כתב דאין לסתור מנהגם מ"מ הא כ"כ האחרונים דכל דעה שלא הובא בש"ע לא מצרפינן אותה לספק ודעה זו לא הובא בש"ע ובפרט דאף לדעה זו י"ל דהוה ודאי דהא מסתמא היה הקליפה בנחת וא"כ אף במכה בדופן אם אירע שבדקו בנחת ובצבץ בודאי דהוה טרפה ודאית ואף די"ל דתולין במשמוש ידא דטבחא כיון דא"צ בדיקה ולאו בח"א קיימא וכמו בסירכא שלכ"ס שעברה ע"י מועך וביצבץ להלן ממקום הסירכא לדעת כמה אחרונים מ"מ זה כשיש לתלות שנקלף משם בחוזק אבל לא בנחת ואף את"ל דלדעתם הוה רק ספק טרפה מ"מ שוב לדידן הוה ס"ס לאיסורא שמא אין תולין במכה כדעת המחבר ושמא הקליפה הי' בנחת ולא ניקב עתה והוה ודאי ואף דכפי הנראה הוה מש"א מ"מ לדעת הסוברים דמש"א הוה ס"ס אף להיתר א"כ כ"ש לאיסור ועוד דבנ"ד איכא עוד ס"ס לאישור שמא הסירכא מריאה והביצבץ מחמת הנקב שהי' תחת הסירכא ושמא הסירכא עיקרת מטרפש לבה"כ והי' שם מחט כפי דעת הרמ"א דודאי יש שם קוץ ומחט ואף לדעת חוט השני בודאי יודה דמצטרף עכ"פ לספק ובפרט לפמ"ש הס"ט בשם התוס' דבס"ס אך שספק אחד אין שקול הוה ס"ס ומ"מ יש לצדד בזה במליחה דהנה ידוע דעת הראבי"ה דמקיל בקליפה אף בשמן והשבו"י צירף דעתו לס"ס ואף שהג' בנו"י חלק עליו מ"מ הפמ"ג והח"ס הסכימו עמו וכן נהגו כמה מורים וגם אם לא נגעו כל החתיכות באיסור הנה ידוע דבבליעה גם אנו בקיאים ואף שאיסור מונח שם וכמ"ש הש"ך וכ"כ הפמ"ג בסי' ק"ה ואף שהג' בעל חו"ד חלק עליו בזה מ"מ פשיטא דאין דבריו מכריעין נגד דברי המ"ב בתשובה ונגד ראי' ברורה שהביא מת"ח ואף שמרמ"א בתשובה משמע ג"כ כן מ"מ אין ראי' דשם מחמת חומרא דחמץ שאני ובפרט דלדעת הפר"ח במליחה אף בלוע שמן אין יוצא כדעת מהר"ם ואף לדעת הנה"ך אינו כ"א ספק אם יוצא וא"כ עכ"פ יש לסמוך על בקיאתינו וכ"כ במק"א דאף לדעת הנוב"י הנ"ל היינו דוקא במקום שהוא ודאי שמן משא"כ במקום שיש לנו ספק אם הוא שמן בודאי דיש להקל בהפ"מ עכ"פ וכמ"ש הרמ"א להדיא כסי' ק"ה סוף סע"ט: