הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
תורת החיים · סימן לג
עובדא בא לידי שנטרף בהמה אחת מחמת נקיבת התורבץ והנקב היה סמוך ממש למקום דבוקו בלשון והנקב הי' בו קרום מחמת מכה. והנה דעת הפמ"א ידוע דהתורבץ מגיע עד למעלה מבין הלחיים אמנם דעת השואל שם דהתורבץ. התחלתו מבין הלחיים ולמטה לצד הריאה וכן הסכים לדעתו הפמ"ג שם אמנם בנ"ד א"א להבחין היטב מחמת שכבר חתכו הראש ומ"מ היה נראה יותר שהוא למעלה מבין הלחיים כיון שהיה בסמוך ממש אצל הלשון ועוד יש לצדד בזה ע"פ מ"ש הכו"פ דבשר הדבוק לוושט סותם וא"כ הוה ס"ס שמא הוא למעלה מתורבץ ושמא כדעת הכו"פ הנ"ל אמנם דעת הכו"פ כבר דחוהו כל האחרונים תב"ש ונוב"י ופמ"ג עי' בסי' מ"ו שם וגם הספק הא' אפשר דהוא ח"ח ועוד דדעת הפמ"א לאסור וא"כ הוה ס"ס לאיסור ועי' בבל"י בסוף הספר שדעתו שם דדוקא במקום דבוקו בלחי הוה תורבץ ודלא כפמ"א גם דלא כדעת החכם הנ"ל ולכן אסרתי הבשר:
אמנם נלפע"ד דלא הוה עכ"פ כ"א ספק טרפה כיון דהיה סמוך ממש ללשון א"כ לדעת החכם השואל ופמ"ג הנ"ל לא הוי בכלל תורבץ וכן לדעת הבל"י הנ"ל נראה ג"כ דמקום זה הוא למעלה ממקום דבוקו בלחי ובפרט בצירוף דעת הכו"פ הנ"ל והנה קודם שמצאו השאלה הנ"ל מכרו צלע אחד מבשר הנ"ל וגם הי' שם בחנות עוד צלע אחת מכשרה והיא היתה יותר גדולה מהטרפה וגם הרבה חתיכות מכשרה והנה לכאורה הדין פשוט דמה שלקחו קודם שנודע הספק שרי אף בחהר"ל כמבואר בסי' ק"י ס"ה מחמת כל דפריש מרובא פריש אמנם יל"ע בנ"ד בשעה שלקחו אותו עדיין לא היה מעורבבים והיה ניכרים להמוכר איזה היא מטריפה ואיזה היא מכשרה ואם כן הספק הוא רק על שעת הלקיחה אם הוא מכשרה ומה לי אם היה בב' חנויות ומה לי שהיה בחנות אחת והוה כלקח ואינו יודע ממי לקח:
אמנם לאחר העיון נראה דל"ד דדוקא בב' חנויות וא"כ הספק הוא רק מאיזה חנות לקח וא"כ לא מהני מה שיש רוב בשר בחנות הב' אבל בנ"ד שהכל הוא בחנות אחת וא"כ הספק הוא אם מהמועטים שלקחו מבשר טרפה או מהרוב שלקחו מבשר הכשרה ואין בזה שום ספק שקול ושפיר תולין בכ"א שהוא מהרוב. שוב ראיתי מהא דט' צבורין אף שהיו במקום אחד ואפ"ה אמרינן כל קבוע כמע"מ ויל"ע אמנם כיון שאף בקבוע מה"ת דעת הר"ן להקל בפי' קודם שנודע ודעת האחרונים דעכ"פ המקיל לא הפסיד א"כ בנ"ד בודאי יש להקל וכ"ש למ"ש דהוה רק ספק טרפה וא"כ הוה ס"ס שמא אין כאן טריפה ושמא וא"כ לכאורה י"ל דהו"ל דין פריש לאחר שנודע מ"מ לפמ"ש כר"ן הנ"ל:
אמנם כ"ז במי שלקח חתיכה אחת אמנם אותן שלקחו כמה חתיכות כדרך הטבחים שמוכרים בשר ישן בעירוב עם בשר שנשחט היום וא"כ בודאי קרוב הדבר שהיה לכ"א הלוקחים קצת מבשר הטרפה אמנם העידו לפני הטבחים הנ"ל שאף לאותם שמכרו בעירוב נתנו יותר מבשר שנשחט כבר ממה שנתנו לו מבשר שנשחט היום וכן אמרו לי שאר הטבחים שכן הוא דרכם בפה וכן נראה קצת בכאן שעד שמכרו צלע הטרפה הנ"ל מכרו צלע הכשרה עם כמה וכמה חתיכות מכשירות כמ"ש וא"כ נתבטל ברוב מה"ת אצל כ"א מהלוקח ואם נאמר דהוה רק ספק טרפה הוה ספק דרבנן ע"י גלגול דמותר בה"מ ולא הוה בחזקת איסור כיון דהוא בתורבץ וא"כ לא מבעיא במה שנודע לאחר המליחה דמותר מטעם הנ"ל כמ"ש בכמה אחרונים אלא אפילו במה שנודע לאחר הבישול דנתערב ג"כ מבשא"מ מ"מ יש לצדד דמה"ת י"ל סלק ואף למ"ש הש"ך דא"מ נשאר באיסורו מ"מ כבר הכריע בלב"ש להקל כדעת הט"ז בה"מ עכ"פ ואף שבנ"ד בלא"ה אין להקל כ"א בה"מ והוי תרי קולא בה"מ מ"מ כבר כתבנו בכמה מקומות דגוף דבר זה דתרי קולא יש לפקפק בזה מכמה דוכתי ובפרט בנ"ד דבלא"ה יש צדדים ודעת המ"י בשם הרא"ש דאף בלא נודע נתבטל עכ"פ מה"ת ובנתבטל מקודם במינו גם הרש"ל וש"ך יודו דגם השא"מ מותר ואף אם בישלו מחתיכה אחת קודם שנודע ג"כ יש להקל מטעם כל דפריש מרובא פריש כמ"ש בח"ס דאף בהפרשה לבישל ג"כ שייך כל דפריש ושוב לאחר החקירה אמרו לי הטבחים דיש להכיר בין הטרפה להכשרה א' מחמת שזה נשחט מקרוב וזה מקודם ועוד שזה היינו הבשר שנטרף הוא אינו לבן במראיתו כמו הבשר הכשר וצויתי להביא לי כמה מיני בשר והכירו אותם בעודם חיים ובאיזו מהם נסתפק ולא הכירם בטוב:
והנה לענין נאמנות הטבח פשוט דנאמן אף באתחזק איסורא כמ"ש בש"ע סי' קכ"ז ס"ג בהג"ה ואף שהוא נוגע בדבר אין לחלק בזה ולפ"ז צויתי להשואלים להוליך כל אחד בשר שלו אצל הטבח ואם הכיר שאחד מהחתיכות הוא מהטרפה ונמלח עם בשר כשר באופן שהיה רוב היתר התרתי שאר הבשר ע"י קליפה ל"מ אם נמלח עם מינו בודאי יש להקל כמ"ש לעיל ואף במה שנמלח עם בשר עוף ג"כ מותר ע"י קליפה חדא דגם זה אינו ברור דיהי' מין בא"מ כמ"ש הפמ"ג בכ"מ ואף למ"ש במק"א דדעת הנוב"י בסי' ל"ב דהוה מבא"מ וכ"כ גם בחכ"א מ"מ כיון דהיה סמוך לשבת וגם הוא הפ"מ יש לסמוך על השבו"י ופמ"ג בכ"מ ותשובת ח"ס דיש להקל בס"ט ע"י קליפה ואף בחתיכה שנסתפק בה הטבח צויתי להשליך אותה כיון דהיכר שאר הבשר שהוא בודאי מן הכשר שוב אינו נכנס בכלל תערובות כיון דהם ניכרים ועומדים לעצמם ואף די"ל על החתיכה כל דפריש מרובא מ"מ כיון דהדרך למכור העירוב תלינן דזה הוא מן האיסור ועוד דאפשר הטבח באמת הכיר שהוא מן הטרפה ומה שאומר שהוא ספק אצלו הוא רק כדי שלא יחייבו אותו לשלם וגם להנצל מתערומות הבע"ב.
אמנם אם היה אומר שאינו מכיר כל החתיכות הנה לטעם הא' יש להקל ולתלות דיש בזה רוב מהכשר כמש"ל ולטעם הב' שעושה זאת להנצל שלא יתרעמו עליו אפשר דיש להחמיר אמנם י"ל דקודם הבישול אין להקל מטעם כיון דבאמת יש חילוק בין הכשר להטרפה הוה ח"ח דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר ואין זה בגדר תערובות כלל ולכן אין להקל מטעם ביטל ברוב ולפ"ז גם בלקח חתיכה אחת ג"כ צ"ע אם יש להתיר מטעם כל דפריש דאפשר דזה דוקא בא"א להכיר לשום אדם בעולם אם הוא מטרפה או מכשרה אבל כשיש איזו הפרש ביניהם וחכם ובקי יכול להכירם לא סמכינן כלל ע"ז (וכן נראה באמת דע"כ לא מקילין אלא בספק גמור אבל זה לא מקרי ספק כלל כמ"ש הר"ן דדעת שוטים אינו כלום) אמנם כ"ז קודם הבישול אבל לאחר הבישול בודאי א"א לשום אדם בעולם להכיר ושפיר י"ל כל דפריש ואף אם נודע להטבח מהאיסור קודם הבישול של זה דעד הבישול לא מקרי תערובות א"כ הוה כמו בשר הנמצא דהספק לא נולד במקום הקביעות רק עתה לאחר הבישול ואז כבר הוא פירש (יעו' בהסכמת הרה"ג וכו' מהר"ש מקאנסטנטין ובמ"ש עליו בזה): ]
בשפ"ד ס"ק ד' במ"ש על הרמב"ם דחשיב ג' דמטמאין באהל ולא חשיב ניטל הירך ותמה ע"ז דהא גיסטרא ג"כ לא נאמר כ"א בבהמה ע"ש ועי' ברי"ף ורא"ש הלכות טומאה דנשברה המפרקת הוה כמאן דהותז כולי' רישיה ותנן הותזו ראשיהן וכו' טמאין הרי דמפרשי דברי המשנה הנ"ל דמיירי בין באדם בין בבהמה והותז הראש היינו גיסטרא כמ"ש הש"ך בסימן ש"ע סק"א וזה הוא דעת הרמב"ם דחשיב גיסטרא גבי אדם ועי' בש"ע שם דלא חשיב כ"א נשברה מפרקת וקרעו מגבו וצ"ע אמאי השמיט דעת הרמב"ם הנ"ל דעשעה גיסטרא ג"כ מטמא באהל ובפרט שכ"ה דעת הרי"ף ורא"ש והנה לדעת התוס' והר"ש דמפרשו להא דהתזו ראשיהן גבי בהמה וכן לדעת רש"י דמפרש גבי ח' שרצים אפשר לומר דאין ללמוד אדם מזה וכמש"נ מדברי הרמב"ם שם דלא חשיב ניטל הירך מה"ט אמנם כיון שדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מפורשים לאיסור ודברי התוס' והר"ש סתומים דא"ל דלא ס"ל כדעת הרמב"ם הנ"ל לחלק בין אדם לבהמה א"כ איך ניקום ונסמוך להקל באיסור דאורייתא נגד דעת הפוסקים האוסרים להדיא וכ"כ הש"ך שם בשם רש"ל ובהא דניטל הירך ג"כ יש לעיין לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ש הל' י"ט דהוא כמו שעשאה גיסטרא וא"כ אמאי לא יטמא גם באדם כמו (בבהמה) בגיסטרא והן אמת דיש לעיין דמאין יצא להרמב"ם זה דהוה כמו שעשעה גיסטרא ויל"ע:
בשפ"ד ס"ק ז' במה שתירץ דברי הש"ך דדוקא מבפנים לחוץ אבל מבחוץ לפנים הוה שפיר ס"ס ע"ש דבריו צ"ע דהא גם בניקב בחיצון ג"כ י"ל דהנקב בא מבפנים וניקב עד החוץ וא"כ י"ל ג"כ דשכיח הוא וכן בהא דסי' ל"ד ג"כ י"ל דהקוץ בא מוושט אמנם באמת י"ל בפשיטות דכאן כיון דנגד הנקב גם אנו בקיאים לבדוק מבפנים ולחוש שמא ניקב במקום אחר ב' העורות זה הוה ספק השקול ולא שכיח מקרי ולכן שפיר הוה ס"ס לדעת הנה"ך שם וכן בהא דסי' ל"ד ודוקא בניקב פנימי דיש לחוש שמא באותו מקום ניקב בחיצון בזה הוה שכיח אכן גוף דברי הנה"ך שם צ"ע לפמ"ש הש"ך כאן בס"ק ח' דצריך להיות ניכר שהוא ע"י חולי הא לא"ה מסתמא בא ע"י קוץ וא"כ לא הוה ס"ס מטעם זה דשכיח ע"י קוץ ואין חילוק בין פנים לחוץ ועפ"ז ג"כ צ"ע לחלק בין הא דסי' מ"ט ונ"א לכאן ואפשר לומר דדעת הש"ך בנה"ך דבאמת שכיח ע"י קוץ אלא דבסי' מ"ט ונ"א דספק הב' הוא עכ"פ ספק השקול הוה שפיר ס"ס ל"מ למ"ש בס"ט בסי' קפ"ג ובס"ס קפ"ז בשם תוס' וריב"ש דדי בספק אחד שקול ואף שספק הב' שכיח לאיסור ע"ש וכ"כ בכרו"פ בשם הרשב"א והראב"ד יע"ש ואפילו לדעת הב"ח וש"ך דצריך שיהיה ב' הספיקות שקולים מ"מ בספק אחד שכיח קצת גם הם יודו כמ"ש מ"א בסי' תס"ז וכמ"ש במק"א הכרח לזה מהא דס"ד בתערובות משא"כ בוושט דגם הספק הב' שכיח לאיסור בזה שפיר כתבו דלא הוה ס"ס:
והנה בניקב עור הצואר מבחוץ ספק על ידי חולי הנה לכאורה יש להביא מכאן דלכ"ע שרי דאל"כ אמאי לא כתבו יותר רבותא דאף שאין שום ריעותא בוושט עצמו ג"כ אסור אמנם מדברי הט"ז בס"ס כ"ג נראה דאף בכה"ג אסור ע"ש ואפשר דהוא ז"ל לשיטתו כאן ובסי' מ"ט אמנם לדעת הש"ך כאן הנה למ"ש הפמ"ג בודאי יש להקל ואפילו למ"ש ג"כ יש להקל מטעם שכתבנו לעיל אמנם למ"ש הש"ך בס"ק ח' יל"ע. שוב ראיתי בפמ"ג שם דחקר בזה וכתב דהש"ך לא היקל בכאן כ"א בתורבץ הא בוושט הוה ס"ס במקום חזקה ויעו' בחו"ד ובח"ס שהאריכו בזה דבנ"ד לא הו"ל חזקת שאיני זבוח ועי' בש"ס מ"ג וברש"י שם ד"ה הכא לא אתחזק משמע להדיא דבישב לה קוץ בוושט לא מקרי חזקת איסור וכ"נ להדיא שם למעיין בתוס' ד"ה שאני התם ויעו' במהר"ם שיף שם ויעו' לקמן מ"ש עוד בזה בד"ה אם יש:
בט"ז ס"ק ט' במה שהקשה על הדרישה ובפמ"ג תי' דהוא לשיטתו דבמקצת לאו ליקו הוא ודבריו צ"ע דאכתי קשה מניקב עור אחד דאיך יכול להתקיים בקרום הב' וזה ודאי אין לחלק בין נקב משהו דודאי גם בנחסר חלק גדול מעור הפנימי ג"כ כשר דאל"כ הו"ל להפוסקים להשמיענו זה וגם מה הוא השיעור לזה והן אמת דגם חילוק הט"ז צ"ע לדעתי דא"כ למה כתב הרא"ש דל"ד לנקב קטן דלדעת הט"ז אף נקב גדול ואף ניטל כולו כשר וגם מ"ש בסי' ל"ו ג"כ צ"ע דמה מועיל בדיקת נפיחה דהא מדברי הרא"ש כאן נראה להדיא דאף שעדיין קרום הב' קיים אפ"ה טרפה מטעם סופו שודאי לא יתקיים בקרום אחד וא"כ אף שאנו רואים ע"י נפיחה שקרום הב' שלם עדיין אינו מעלה ארוכה דהא טרפה ע"ש סופו ועוד דהא נראה מדברי הרא"ש דוושט לא מטעם בקיאות הוא אלא אף שאנו רואים שהוא שלם אפ"ה טרפה ע"ש סופו:
בש"ך ס"ק כ"א במה שהקשה על הרמ"א סס"ד דאמאי לא כתב לאסור מטעם הבריא ונתרפא ולע"ד נראה דהנה באמת צריך להבין דאיך נחוש לנתרפא הא י"ל השתא ניקב ומקודם לא יצאה מהרוב כמבואר בסי' פ"א וא"כ עדיין לא היה זמן שיוכל להתרפא אמנם ז"א דע"כ לא מוקמינן אחזקה אלא בספק שקול אבל בנ"ד הוא שכיח לאיסור שניקבו שני העורות כמ"ש בנה"ך סי' מ"ט וא"כ כאן שאנו רואים שניקב רק קרום אחד והוא נגד המצוי ורגיל לכן אמרינן דבאמת ניקבו ב' הקרומים רק שהוא מאיזה זמן קודם ונתרפא קצת ומה שכתבו הפוסקים לחלק בין וושט לביה"כ דבבה"כ מי החזירה לאחוריה היינו דס"ל להפוסקים הנ"ל דגם בביה"כ שכיח שינקבו שניהם ולכן הוצרכו לחלק דהתם יש לנו דבר המנגד לזה דאם איתא דניקב מעל"ע מי החזירה אבל בושט שפיר י"ל דאוכלין ומשקין דחקוה וע"כ שפיר יש לחוש לשמא הבריא ונתרפא ולשיטת שאר הפוסקים החילוק פשוט דדוקא בושט הוא שכיח מחמת שהקרומים דקים משא"כ בביה"כ וכדומה כיון דלא שכיח שוב אין לחוש להבריא ונתרפא מטעם החזקה כמ"ש ובזה א"ש דע"י חולי ל"ח מטעם דלאו שכיח הוא ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א בסעי' ד' כיון דהוא ספק ע"י חולי כיון דיש בזה ס"ס ואף אם נאמר דלא הוה ס"ס טוב מטעם דמצוי ע"י קוץ וכמ"ש בש"ך כאן וגם הספק הב' הוא מצוי לאיסור טפי מ"מ בצירוף ב' הספיקות עכ"פ הוה ספק שקול ושוב אין חוששין שמא הבריא דע"כ לא מצינו בש"ס דחוששין אלא בודאי ע"י קוץ ואין בו כ"א ספק אחד אבל בנ"ד דנתוסף עוד ספק בודאי י"ל דאין חוששין והנה לדעת הש"ך י"ל דהא דחוששין כאן להבריא הוא מטעם חזקת איסור דנקיבת וושט הוה נבלה ולכן בשאר אברים אין חוששין מטעם דמוקמינן אחזקה מחמת רובא ומקודם היתה מהרוב ועתה סמוך לשחיטה ניקבה ושוב אין לחוש לנתרפא בזמן קצר משא"כ בנ"ד דנגד חזקה הנ"ל יש חזקת איסור ולכן שפיר חוששין ואף בספק ע"י קוץ דאף אם נימא דבצירוף הס"ס הוה עכ"פ ספק שקול אפ"ה אסור מטעם הנ"ל דא"א לעמוד אותה על חזקת היתר מטעם דיש נגדו חזקת איסור דא"ז כמ"ש ולפ"ז גם הכא בסי' פ"א אם נמצא נקב בוושט יל"ע לענין החלב אם מוקמינן אחזקה אמנם מפשטות דברי התוס' בחולין וביבמות נראה להדיא דאי לאו דשכיח לאיסור שפיר הוה לן להתיר מטעם חזקת היתר וכן נראה מדברי הפוסקים שכתבו לחלק בין וושט להמסס ובה"כ בכמה אנפי ועיקר דכאן שכיח לאיסור טפי ולא חילקו מטעם חזקת איסור הנ"ל וכן נראה מהא דע"י חולי לא חיישינן להבריא וע"כ מטעם דלא שכיח הוא:
אם יש מכה הנקראת "זאווני" נגד הסימנים אם העור מבחוץ שלם פשוט דמהני בדיקה בושט אם רואין שהוא שלם ויפה רק שצריך לשחוט למטה ממקום הזאווני הנ"ל ואין לחוש שמא נזדמן המקום שנגד הזאווני במקום שחיטה כיון שהנקב ע"י חולי בודאי הי' ניכר אף לאחר השחיטה ואף שדעת הפ"מ להחמיר באווזא הלעטה היינו כשרואין ריעותא בושט אבל בנ"ד שאין שום ריעותא בושט אין לחוש כלל ואם יש נקב מבחוץ בעור הצואר והנקב הולך לתוך הזאווני ומבפנים בצד הצואר עור הזאווני שלם ויפה יל"ע בזה דהנה לכאורה נראה דלפמ"ש התב"ש ושאר אחרונים דכל נקב שבחוץ בוודאי תולין במצוי שהוא ע"י קוץ והזאווני אפשר דדינו כיבלת וא"כ דינו כניקב מעל"ע והוה כמו ממסמס קועה דמא דאין לה תקנה בבהמה כמ"ש המחבר ומה שצידד בזה בש"ע הרב ע"פ דעת הרש"ל דבריו צ"ע יע"ש ואפשר לומר דל"ח להבריא בעור הצואר וסמכינן דעור הנשאר מהזאווני הוא באמת עור הצואר ול"ד ליבלת דהיבלת הוא על העור ובין הנקב להיבלת יש בשר בריא ע"כ הוא לאות שכבר ניקב מעל"ע ונתרפא אבל בנ"ד שי"ל שהעור שעל הזאווני הוא באמת עור הצואר ולא שלט מעל"ע ואף שע"פ הרוב הזאווני הם על עור הצואר מ"מ כאן שהעור ניקב עד הזאווני נראה שהוא בועה מחמת הקוץ אשר הגבה את עור הצואר, ועי' פמ"ג סי' מ"ט לענין בשר גבוה נגד מחט ובלב"ש בחי' דינים ובפרט בעיקר דבר זה שכתב התב"ש דכל נקב שבחוץ בוודאי שהוא ע"י קוץ אינו מוסכם דהא הרמ"א בסי' נ"א מתיר בכה"ג מחמת ס"ס ואף דבושט אסור בספק ע"י קוץ מ"מ הא דעת הפמ"ג לדעת הש"ך דמחוץ לפנים מותר בספק חולי אף בושט עצמו וכ"ש בצואר וכמש"ל וכבר כתבנו דע"י חולי בודאי יש להתיר ע"י בדיקה וא"כ כאן ג"כ שרי ע"י בדיקה מחמת ס"ס הנ"ל ואף לדעת הט"ז בסי' מ"ט אפשר דיודה כאן מטעם הא' שהעור שלם וגם לדעת הכרו"פ שאוסר מטעם חזשא"ז אפשר דזה כשנולד הריעותא בושט עצמו אבל בנ"ד שבושט עצמו אין בו שום ריעותא מודה דיש להתיר אמנם יל"ע מהא דסי' ל"ד ס"ט דמשמע שם דאף מגרגרת לושט חיישינן בספק ע"י חולי ואף שהפמ"ג כ' דל"ד מ"מ דעת התב"ש כמ"ש ועי' בח"ס מ"ש בזה שוב נזכרתי דדין זה מבואר ממ"ש הט"ז בס"ס כ"ג גבי גרד יבש ועי' במש"ז שם שהעלה בניקב עור הצואר מעל"ע ספק ע"י חולי אם הוא נגד הושט יש לאסור אף לדעת הש"ך ע"ש וכ"כ דמרמ"א לא משמע כן דא"כ הו"ל לומר כאן דאף אם הושט עצמו שלם אסור והנה אפ"ל דכל שניקב עור הצואר הוה ודאי ע"י קוץ כמ"ש התב"ש אכן ברמ"א א"א לתרץ כן דהא הוא לא ס"ל דבר זה כמש"ל וגם כ"כ במק"א דאפ"ל דבנ"ד אף התב"ש יודה דדוקא בעור ובשר אין מצוי שיהי' ע"י חולי משא"כ עור זה.
והנה לפעמים נמצא על העור מבפנים סמוך לזפק בסופו גם סמוך אצל המעי שבין זפק לקורקבן כמין "דריז" ולאחר שחותכין אותו נמצא בו גרעינים ממה שהי' אוכלת ונראה קצת שזה בא מהזפק שניקב או מהמעי אכן הזפק והמעי הנ"ל המה בריאים ושלימים בטוב ואין שום רושם וריעותא ואפשר לומר שנתרפאו ויש לצדד להתיר בזה מס"ס שמא בא מנקב שבזפק כמו שנמצא עתה סמוך למקום שאינו נטרף בו ולא מהמעי ואת"ל דניקב המעי שמא המעי עצמו ג"כ שייך לזפק ואינו נטרף בנקב כמבואר בסי' ל"ג דאף ודאי ניקב לא הוה כ"א ס"ט ובפרט די"ל בזה דבאמת לא ניקבו כלל לא הזפק והמעי הנ"ל רק מחמת שניקב עור העוף מבחוץ עי"ז נתקבץ בתוכו הגרעונים הנ"ל ונתקרם עליהם הקרום והעור הנ"ל וראיתי בס' ד"ק שכתב דאם לא הי' מחובר כלל לזפק טרפה דהוה ס"ס להחמיר שמא מגג ושמא מושט ואף שנמצא בתחתיות הזפק ולע"ד צ"ע דהא האי ס"ס הוה משם אחד דהא עיקר טרפות גגו הוא משום דנידן כושט ויעו' בהלק"ט ח"ב סי' ש"א שכ' בפשיטות דניקב גגו של זפק הו"ל נבלה והיינו מטעם דהו"ל כושט ומ"מ כ"כ בגי' הש"ע דדבריו צ"ע ממ"ש הרמב"ם בפ"ו הל' י"ז דטרפה יע"ש וגם בעיקר הדבר לחוש מל"מ לא ידענא דהא י"ל כנכ"ה ומ"ש דאולי מצוי בבע"ח התפשטות מל"מ מהיכא תיתי לחוש לזה הא אדרבה כלל מסור בידנו דלא מחזיקינן ריעותא (ועי' בפ"ת סי' מ"ח ס"ק י"ד מ"ש בשם המ"צ ושו"ת תולדות יצחק) ואין להחמיר בזה מטעם חזקת שא"ז חדא דזה גופא דבושט הוה ח"א מבואר בכמה אחרונים דלא שמיע להו האי סברה (עי' בשו"ת ח"ס) וכמש"ל ועוד דבכאן אפשר כ"ע יודו כיון דאין ריעותא בושט עצמו והקורבה מוכיח דמזפק בא ואף שא"ל דהוה ס"ס לאיסורא שמא מושט או מהגג ושמא ממעי ואף דמוכח קצת דבא מזפק מ"מ לענין ס"ס שפיר מצטרפין הספק שמא מושט או מגגו אף שאין שכיח כ"כ כמ"ש המ"א בסי' תס"ז בשם מ"ב אך ז"א חדא דהא י"ל דבנ"ד הו"ל שכיח הרבה ובכה"ג גם המ"א יודה דאף לס"ס אינו מצטרף כמ"ש באחרונים ויעו' בש"ך בקונ' ס"ס דצריך שיהיה שקולים ואף למ"ש בס"ט בכמה מקומות בשם תוס' והריב"ש דשפיר מצטרף אף שכיח הרבה לס"ס מטעם כיון דס' אחד שקול מצטרף עם המיעוט מספק הב' והוה רובא וא"כ כ"ש להחמיר מ"מ כיון דהמעי עצמו אינו כ"א ספ"ט א"כ לענין המעי שפיר הוה ס"ס וא"כ נשאר רק חשש הושט וגגו וזה אין חשש מטעם דהוה מל"מ.
שוב ראיתי דלפי מ"ש הבה"ט בשם הרדב"ז באם נמצא מאכל בין ושט לקנה דיש להקל באם נמצא שמוט מקצת הסימן א"כ אף אם הי' נמצא נגד הוושט לא הוה כ"א ספק טרפה דשמא יש איזה שמוטה בסימן היינו באופן שעתה א"א להכיר מחמת שכבר נחלשו הסימנים אח"ש וא"כ בכה"ג בנ"ד שפיר הוה ס"ס ואף לדעת השבו"י שכ' בנ"ד הרדב"ז דטרפה מטעם דא"א בקיאים מ"מ לא הוה רק ס' ועכ"פ בה"מ שפיר מצטרף לס"ס גם י"ל דבנ"ד כיון דהם בכיס יודה דשפיר תולין במצוי דכנכ"ה וכן משמע קצת דדוקא בנמצא בין סימן לסימן הוא דחששו אבל בנמצא למטה במקום הזפק בודאי תולין במצוי ואף שדעת הפמ"ג בשפ"ד סי' מ"ט דבנמצא מחט בחלל הגוף והזפק נקוב אין תולין בו ע"ש היינו דוקא בנמצא בחלל דאין לנו הסברה דכאן נר"ה בודאי אין לתלות להקל וכן נראה מדברי הרדב"ז דשפיר תולין במצוי וראיתי להרב בעל מק"מ שכתב בפשיטת דיש לאסור בזה מטעם דלא בדקנו יפה או שמא הבריא ולא נהירא דכבר כתבנו דיש ס"ס בין להמעי ובין להספק דשמא מוושט ע"פ דעת הרדב"ז הנ"ל וגם מטעם כנכ"ה וגם שיש לתלות שמתוך שמתחככים באשפתות נעשה נקב בעור ועי"ז נתקבצו שם הגרעינים הנ"ל ונתקרם עליהם הקרום והעור ומ"ש הוא דודאי אין לתלות בזה לא ידענא דהדבר מבואר בשבו"י ובכמה אחרונים דשפיר יש לתלות בעופות בייתים בזה (יעו' פ"ח סי' נ"א סק"ז).
עוד ראיתי שם שצידד לאסור אף באם הזפק נקוב עפ"ד השבו"י הנ"ל ושוב הקיל מטעם קורבא ובגרעין עב הקיל ע"י בדיקה בושט אך למ"ש בב"א בשם הפר"ח דלכן אין פוסל נקב בזפק מטעם דאין המאכל נופל לחלל ע"כ החמיר אף בגרעין עב כ"א כשיש נקב בתחתיתו והגרעין נמצא אצל הנקב ודבריו תמוהים דהא הפר"ח לא כתב כ"א שאין המאכל יורד לחלל ע"כ בנמצא בחלל שפיר חשש הב"א אבל בנ"ד שלא נמצא בחלל רק בעור שכנגד מקום הנקב בודאי יכול ליפול המאכל משם וכן הביא הוא עצמו שם בס"ק מ"ה בשם שו"ת בית יהודא דאף שהמאכל נופל לחוץ אפ"ה כשר יע"ש.
שוב ראיתי בשו"ת הג' מהרש"ק בסוף הספר סי' ד' שכתב לצדד בנ"ד היכי שיש סירכא מאותו מקום לזפק ומשמע דאם לא הי' שום סירכא אין להקל ומ"מ עדיין יל"ע יע"ש שהשיג ג"כ על הפמ"ג במ"ש דאין לתלות שמזפק יצא ע"ש אמנם מ"ש עוד שם להטריף בניקב הזפק אם לפי ראות עיני המורה יותר מצוי שהמאכל יפול לחלל או לחוץ, דבריו צ"ע דבמה מיירי אם במקום שאין פוסל נקב בזפק בודאי אין להוסיף על הטרפות ואם הנקב הוא בגגו בודאי טרפה אף בל"ז ובפרט לפמ"ש בשם הפר"ח דבמקום שאין הנקב פוסל בודאי לא יפול משם המאכל לחלל ואם מיירי שספק לו אם הוא בגג או בשאר הזפק בודאי טרפה מספק וצ"ע:
אם נמצא נקב בעור נגד הזפק וגם הזפק נקוב שלא במקום המטריף הנה לכאורה לדעת הפר"ח ותב"ש דכל בחוץ ודאי ע"י קוץ דתולין במצוי ובקוץ יש לחוש שמא נקב בוושט או בחלל וכמ"ש הפמ"ג בשפ"ד ס"ס נ"ט דניטל עור שכנגד הזפק כשר ובתנאי ע"י חולי ע"ש ומ"מ נלפע"ד דכשר חדא דהא אף בנקב עו"ב עד החלל ספק ע"י חולי ג"כ דעת הרמ"א והש"ך להתיר וכן דעת כמה פוסקים וראיתי באיזו אחרונים שמתירין ג"כ בה"מ עכ"פ וכאן י"ל דאף הם יודו חדא דאף אם הוא ע"י קוץ יותר מצוי שהוא בא מבפנים דכל הני חיוי ברייתא קוצי אכלי ובא לזפק ונקבו ויצא לחוץ ומהיכי תיתי לחוש שמא נקב גם במקום אחר ועוד די"ל דע"כ לא קאמרי דמבחוץ מצוי ע"י קון אלא בעו"ב דמאין בא לה החולי וגם הבני מעים אינם סמוכים להעו"ב שנאמר שמחולי הבני מעים ניקב העו"ב ועוד דבחולי בבני מעים גופא יש חשש שנטרף משא"כ בנ"ד שפיר י"ל שמחמת נקב הזפק נדחק המאכל בין זפק לעור ונקב העור ושם המאכל עדיין גס שלא נטחן עדיין בודאי תילין במצוי שמחמת המאכל שיצא ע"י שניקב הזפק ונדחק בעור ונקב העור ולא מבחוץ וכ"ש היכא שיש מוגלא במקום הנקב נראה דגם בנקב העו"ב יש לסמוך ולחשבו ספק ע"י חולי דנקב במוגלא מצוי יותר על ידי חולי ועי' פמ"ג בשפ"ד בסי' מ"ט סק"ה שכ' דאם נמצא מחט תחוב בזפק ויוצא לחוץ דיש להטריף ע"ש אכן המעיין בסולת למנחה כלל צ"ד דין ח' העלה דיש להתיר בזה מטעם דהזפק מונח על העצם ואינו בחלל ע"ש:
אם נמצא בועות וכפתורים בהמעי שבין הוושט לקורקבן ובהם תולעים כפי המצוי בבר אווזות הנה אם הבשר שמבחוץ שלם ויפה נראה דכשר וכ"כ בשו"ת ח"ס ובס' פ"ה הובא בפ"ת ס"ס ל"ג אמנם מה שנראה שם מדברי הפ"ה דיותר יש להקל בעוף שאין לו זפק ד"ז צ"ע דבעוף שיש לו זפק אינו כ"א ספק דשמא שייך להזפק וכשר אבל באין לו זפק ממ"נ טרפה ונראה דר"ל בנמצא בשלהי הוושט דביש לו זפק א"א לומר דשמא שייך לקורקבן ונקב מצ"א כשר משא"כ בעוף שאין לו זפק שיש לומר דשייך לקורקבן אכן מה שכתב להכשיר במחט תחוב מצ"א אף שסמוך לוושט לא נלפע"ד דהא במעי עצמו דעת הפר"ח להטריף ואפשר בעוף שאין לו זפק דהוא ודאי גם שאר האחרונים יודו ובפרט בסמוך לוושט שנראה שהוא מחלק הוושט וכ"כ הפמ"ג בס"ס מ"ט דצריך ליזהר אם נראה שהוא מחלק הושט ומה שנראה מדבריו שבחלק הקורקבן פשיטא דכשר ג"כ צ"ע דהא הוא עצמו לא היקל בסי' ל"ג כ"א מטעם דהוא ספק שמא שייך לזפק משא"כ בזה שאין לו זפק ונראה דס"ל דעיקר הספק במעי רק דשמא שייכא לקורקבן או לזפק כמ"ש הט"ז אבל שיהי' שייך לושט בזה אין שום ספק כלל ולכן בעוף שאין לו זפק אין בו שום ספק ודינו ממש כקורקבן אכן לפמ"ש הרש"ל לפרש דברי השע"ד דיש ספק שמא דינו כוושט א"כ כ"ש בעוף שאין לו זפק בודאי דיש בו ספק הנ"ל וזה נראה דעת האחרונים שכתבו להחמיר בו בתחוב מצ"א. ובפמ"ג תמה עליהם ובאמת לק"מ כמ"ש ועי' בחי' רע"ק במ"ש בשם ס' הישר דבשר הדק בודאי שייך לזפק וא"כ בעוף שאין לו זפק בודאי שייך לקורקבן ועי' בעקרי הד"ט סי' ב' ס"ק י"ז מ"ש בזה וכן מ"ש הפ"ת בשם ח"ס דאם לא היה ברור דהתולעים מניה קא רבו יהיה ד"ז תלוי במ"ש הש"ך בסי' ל"ו צע"ג דהא כאן יש בועה מבחוץ א"כ ע"כ הוא מחיים והדבר פשוט להטריף וכן הוא המנהג בפאקין הנמצאים במעים של בר אוזות וכמ"ש הפמ"ג:
אם נמצא בועה בהמעי הסמוך היוצא בין וושט לקורקבן והבועה מבחוץ הוא בשר שהרופא גוררו ונמצא בתוכו התולעים השכיחים בבועות הנ"ל ומבפנים הוא יפה ובריא נלפע"ד דטרפה דאם הם באים מבפנים הרי נקב מעל"ע (ועכ"פ הוה ס"ט שמא לא נתרפא עד שניקב מעל"ע ויעו' פמ"ג סי' ל"ג ומ"ח) ואם התולעים הנ"ל הם מבחוץ יש להטריף מטעם דהו"ל כמחט. בחלל הגוף ואף שראיתי בתשובות מהרש"ק שצדד להקל בזה בהפ"מ מ"מ בזה נלפע"ד דגם הוא יודה כיון דחזינן דהתחלו לנקוב שפיר יש לחוש שמא עשה נקב בשאר האברים ומניה קא רבו בודאי אין שייך כ"א מבפנים ולא מבחוץ וגם לומר שמא לאחר שחיטה בודאי אין שייך מטעם שיש בועה מבחוץ א"כ בודאי מחיים נעשה הנקב ובפרט דבמעי זה דעת הפר"ח להטריף אף בתחוב מצ"א ואף שי"ל בתולע המנקב לא שייך שמא נתרפא מ"מ הא התב"ש מחמיר בזה: