הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
תורת החיים · סימן לב
במ"ש הדגמ"ר דבנשבר השדרה דנראה לו דצריך בדיקה בחוט לע"ד הוא מוכרח והוא כ"ש מהא דמשלים חוטרא אפלגא דגבא אף דעדיין לא נשברה השדרה אפ"ה חיישינן לחוט כ"ש בזה [שוב מצאתי בש"ע הרב שהביא כן בשם כה"ג ע"ש וכ"נ להדיא דעת רש"י במ"ש בריש פא"ט דפסיקת החוט ע"י שבירת השדרה היא] אמנם במ"ש דא"א בקיאים בבדיקה הן אמת שכ"כ הב"ח גבי מקל המבואר בסע"ו ולפ"ז כ"ש בנ"ד כמש"ל אכן לדעתי צ"ע דל"מ לדעת המחבר בסי' ל"ג סע"ח דבצוארו מלוכלך בדם הוה מקום ידוע אף דצריך לבדוק כל מקום המלוכלך אף דשם צריך לבדוק אותו מנקב משהו א"כ כ"ש בנ"ד ואף לדעת הרב שם דהוה כמקום שאין ידוע יודה בנ"ד חדא דבנ"ד אפ"ל דדמי למ"ש הש"ך בתחוב קוץ במ"א דא"צ לבדוק רק נגד הקוץ וה"ה בנ"ד א"צ לבדוק כ"א במקום השבירה או במקום ההכאה ובזה מתורץ מה שנתלבטו בפמ"ג ובאחרונים להשות דברי הט"ז כאן ודברי הש"ך בסי' נ"ח ס"ק ד' דשם מיירי בהכה באבן נגד הריאה וא"כ צריך לבדוק כל הריאה והיכא דצריך לבדוק אבר שלם בזה אא"ב אבל בנ"ד דא"צ לבדוק כ"א במקום אחד גם אנו בקיאים וכמבואר בסי' ל"ג ועוד דע"כ לא קאמר הרב דאא"ב בצואר מלוכלך בדם כ"א שם דשיעור נקיבתו במשהו אבל בנ"ד דהחשש הוא מחמת החוט דשיעורו ברובו גם אנו בקיאים ובזה ג"כ יש לכוון דברי הט"ז והש"ך הנ"ל דשם מיירי מריאה דנקיבתו במשהו ועוד דשם החשש הוא מחמת ריסוק דשיעורו במשהו כמבואר שם לכן כתב דא"א בקיאין משא"כ הט"ז כאן מיירי מחשש פסוקת החוט דהוא ברובו ווה נראה כוונת הט"ז במ"ש לחלק בין ריסוק לשבירת השדרה ע"ש והא דלא חיישינן באמת כאן לריסוק הוא מטעם המבואר ברמ"א דהכל לפי כובד המשא (אמנם מדברי הר"ן נראה דגם כאן יש לחוש לריסוק מד"כ כדין נפילה ע"ש אמנם מדברי הש"ע נראה דכאן אין שום חשש ריסוק דכתב חוששין שהוא נפסק החוט וצ"ע) ומ"ש הדגמ"ר בהי' נ"ד לפרש דמ"ש הפוסקים שבורה היינו שדרה הנה מדברי הפוסקים שהובא בש"ך סי' נ' ובכ"מ נראה להדיא דמיירי בנשבר במקום צוה"ג וכדומה ועכ"פ אין הכרח מזה וכן נראה להדיא בד"מ סי' נ"ז ס"ק י"א במ"ש בשם המרדכי ע"ש:
שוב מצאתי בבה"ג גבי דרוסה שכתב וז"ל דכל היכי שצריך בדיקה כגון דרוסה נפולה אי נמי נשברה השדרה ולא ידעינן אי אפסיק חוה"ש אי שחט להו אסורה דכי הוה בדקינן לדרוסה נפולה ונשברה השדרה ה"מ ברבנן קמאי דהוי חכימי והוה בקיאין למיקם על בדיקה אבל השתא וכו' שפיר אמר רבנן דמשהינן לה יב"ח הנה מזה נראה להדיא כמ"ש בדגמ"ר הנ"ל דבנשברה השדרה צריך בדיקה ולדידן אין לה תקנה בבדיקה אמנם מ"ש לצדד בהילוך הנה מדברי הבה"ג נראה דאף בכה"ג לא מהני ממה שסיים דעתה אין לה תקנה כ"א בשהיי' יב"ח ועי' שם בבה"ג גבי נשברה השדרה שכ' דהאידנא דא"א בבדיקה לייתי שופתא וניעיילה בתר בונכה וניעוק אי פסיק טרפה ואי נקיב כשרה וצ"ע בכונתו בזה ועי' מ"ש לקמן בשם השבו"י גם במ"ש בבה"ג דמהני יב"ח הנה למ"ש האחרונים גבי גף יל"ע גם בזה מטעם דשמא אח"כ נפסק ונראה דס"ל דל"ח כ"א על שעת השבירה ומ"מ צ"ע ועי' ביש"ש סי' ס"ו שכ' בשם ראבי"ה דאא"ב בדרוסה ונפולה ואף שבבה"ג מוסיף דגם בשבורה אא"ב מ"מ בזה אנו סומכים על רש"י וכמ"ש הרשב"א מטעם שאינו כ"א באבר אחד מבורר אכן ממ"ש בש"ע סי' נ"ז כבה"ג והכריע כן הרמ"א בודאי צ"ע:
שוב עיינתי בב"י כאן דכתב דבשלים חוטרא אפלגי דגבא אם יש לחוש לריסוק מחולקים בזה הרמב"ן והר"ן ופסק שם כרמב"ן ובב"ה שם חזר מזה וכפי הנראה דדברי הש"ע קודם חזרה נשנו מדכתב החשש רק מטעם פסיקת החוט ועי' בד"מ שם דפי' דברי הטור בהלכה ע"ש וא"כ לפי דעת הב"ה וד"מ ע"כ מיירי כאן בהלכה דאל"כ הו"ל דצריך בדיקה גם מטעם ריסוק ולפלא על האחרונים שלא דברו מזה:
שוב ראיתי דז"א וכ"ע אף הרמב"ן יודה דיש בכה"ג חשש ריסוק ועיקר הפלוגתא בזה דלרמב"ן אף בלי שהייה מעל"ע וגם לא עמדה מהני בדיקה ולדעת הר"ן צריך שהייה או עמדה ואף דכתב הר"ן דלריסוק לא מהני בדיקה ולכן צריך שהייה או עמדה אפשר דהרמב"ן אזיל בזה בשיטת הרמב"ם שם דאף לריסוק מהני בדיקה ואף בתוך מעל"ע דבכה"ג אין לחוש כ"כ לשמא עדיין לא נתגלה והר"ן באמת לשטתי' שם ולכן ס"ל דגם בכה"ג צריך שהייה או עמידה כדי שלא יהי' בזה חשש ריסוק או י"ל דבאמת איני תלוי זה בזה והרמב"ן אף אם יסבור בנפילה ממש דאין בדיקה לריסוק מ"מ ס"ל דבנ"ד דאין חשש כ"א באבר אחד או אף בכל האברים מ"מ כיון דאיני כ"א חששא בעלמא שפיר מהני הבדיקה אף לריסוק וכן הר"ן כתב דבריו אף לפי שיטת הסוברים דמהני בדיקה לריסוק מ"מ ס"ל דדיני כנפילה ממש ולא מהני כ"א לאחר מעל"ע או עמדה ועפ"ז עדיין צ"ע במ"ש הט"ז לחלק דכאן שא"צ בדיקה משום ריסוק רק משום שבירת שדרה מהני בדיקה דלפמ"ש באמת גם כאן צריך בדיקה משום ריסוק לכ"ע (לפמ"ש בסי' נ"ח דגם אחר מעל"ע צ"ל משום ריסוק).
ועפ"ז צ"ל דמ"ש בטוש"ע מיירי דוקא בהלכה ויהי' מוכרח דדעת הטוש"ע כאיכא מ"ד שבר"ן דאף הלכה צריך בדיקה וא"כ צע"ג איך סתמו דבריהם ולא ביארו תחלה דלא מהני הלכה וגם כאן הו"ל לבאר דזה דוקא בהלכה ועוד דלפ"ז ע"כ צ"ל דאף דלא מהני הלכה היינו דוקא לחששא דפסיקת החוט משא"כ לחשש ריסוק שפיר מהני ועוד דהמעיין בסי' נ"ח יראה מסתימת דברי הש"ע ורמ"א דאף באבני אחד מהני הלכה וא"צ שום בדיקה ומזה צ"ע ג"כ על מ"ש בדגמ"ר לחלק בהלכה בין עוף לבהמה דהא אף לשאר אברים נראה דמהני הלכה שוב מצאתי בש"ע הרב שפי' דעת הש"ע בהלכה וכתב לחלק בין חוה"ש לשאר אברים ע"ש בקו"א וצ"ע ויעו' בשו"ת מהרמ"מ בסי' צ"ד במה שהשיג על הב"י במ"ש בשם הרמב"ן דבר"ן מבואר דבר זה בשם הרמב"ם וכ"כ בהג' מהרל"ח וצ"ע דהמעיין בר"ן כתב להדיא דב"ז בשם ה"ר ר' משה בר' נחמן כגי' הב"י ע"ש (בדפוס זיטאמר) וכן העתיק ביש"ש סי' ס"ב ע"ש ומ"ש בשם הרשב"א בחי' דרמב"ן דלא כרמב"ם יל"ע שם:
גם במ"ש שם להכריע דאף אם נאמר בכ"מ שחוששין דינו ממש כנפולה מ"מ בהכה במקל עכ"פ אין להחמיר דבריו צ"ע כיון דמבואר בש"ס דבהלך ע"פ כל השדרה ל"ח לריסוק אברים משמע דבשלים חיישינן לריסוק וכן הוא בהדיא בר"ן שם א"כ שוב אין מהני הבדיקה תוך מעל"ע לשיטתם הנ"ל ועי' בפסקי הרא"ש שכ' להדיא דחיישינן משום ריסוק ע"ש וצ"ע במה שהכריעו בטוש"ע דעיקר החשש משום חוט דבש"ס משמע לכאורה דיש לחוש לריסוק כל האיברים וכמ"ש הר"ן ובקיצור פסקי הרא"ש וכן נראה מפשטות דברי הרמב"ם ורי"ו כמ"ש הב"י וראיתי ביש"ש סי' ס"ב שכ' דבאמת א"צ כאן בדיקה כ"א משום פסוקה ולא מחשש ריסוק ומה שאמרו בש"ס א"ח משום ריסוק אברים הוא כדי להשמיענו דדינו שוה לנפולה לענין מעל"ע כר"ן והנה לפי זה א"ש דברי הטוש"ע כפשטן דאף בלי הלכה א"צ לחוש כ"א לפסיקת החוט וכמ"ש מתחלה וב"ה א"ש ג"כ דברי הט"ז הנ"ל ומ"מ דבריו צ"ע גדול דא"א להעמיס כן בדברי הש"ס ומה יעשה בדברי הר"ן ובק"פ הרא"ש הנ"ל וצ"ע:
עיין בלב"ש שהאריך בנידון אם נשבר השדרה ונקשר שחוששין לשמא נפסק החוט ונתרפא והנה מדברי מהר"י הלוי שהובא בט"ז (סימן כ"ז) מוכח להדיא דל"ח לזה וכמ"ש הוא עצמו ז"ל, ומ"ש דהוא מפני שסמך על הב' סניפים שכ' שם דל"ח לנתרפא, והיינו ראיה א' הוא מעצם שנשבר ונקשר שאשי"י דל"ח שמא לא הי' טוב"ח והוא ז"ל סתר דבריו חדא דע"י קשירה יש ראיה דלא יצא לחוץ וגם הי' עוב"ח ודברי הת"ח הם רק חומרא יע"ש במהד"ב ס"ק נ"ח דבריו צע"ג, דהמעיין במדה"ב שם בהעתקת דברי מהר"י לא כתב ונקשר שאשי"י ורק ונקשר סתם א"כ י"ל דמהר"י הוכיח דינו מנקשר שע"ש דצריך עוב"ח ואעפ"כ בודאי דאם יש עוב"ח לדעת המחבר ולדידן עכ"פ בעו"ב שלם בודאי כשר ולא חיישינן שמא לא הי' פ"א ונתרפא וא"ל דאה"נ דחיישינן דא"כ למה להמחבר (בסי' נ"ה סעי' י"ב) לומר טרפה באין עוב"ח בשע"ש הו"ל לאשמעינן יותר רבותא דאף בעוב"ח טרפה מטעם נתרפא וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים דל"ח בכה"ג לנתרפא ועי' בש"ך שהתיר בעו"ב שלם ונקשר שע"ש אף באין הפ"מ ועי' בד"מ שם שרצה לומר דחיישינן שמא לא הי' פ"א עוב"ח ועי' מהני הקשירה ודחה דלא חיישינן יע"ש והא דלא הביא המהר"י ראי מנשבר סתם ולא נקשר דודאי לא חיישינן לנתרפא כמבואר בכל הפוסקים היינו דרצה להוכיח דאף בנתרפא העצם אעפ"כ לא חיישינן לנתרפא העוב"ח.
שוב ראיתי בט"ז שהביא דברי מהר"י ונראה להדיא דעיקר הראי' שלו מנשבר ולא נקשר רק שכתב בדרך אפילו אי ליכא למיקם עלה דמלתא וכו' כגון שחזר ונקשר ע"ש ואף שבאמת יל"ע במ"ש שם כגון שחזר ונקשר דפסק ר"ת דכשר וכ"פ הרא"ש והטור ול"ח שמא לא הי' עוב"ח עכ"ל דהא מה שהתיר ר"ת ע"כ מיירי בשאשי"י או דבאמת ס"ל כדעת הב"ח דשע"ש ג"כ דינו כשאשי"י וא"כ בכה"ג באמת א"צ עוב"ח לדעת הפוסקים ואפשר דמטעם זה נדחק הרב לב"ש שם דנתכוון למ"ש הד"מ בסי' נ"ה ומ"מ ראייתו נכונה עכ"פ מנשבר ולא נקשר או משע"ש דודאי נראה מסתימת כל הפוסקים דאם עוב"ח כשר ול"ח ח לנתרפא וכ"נ לפע"ד להוכיח דבכה"ג ל"ח לנתרפא מהא דסי' נ"ו דבנשבר העצם במקום צוה"ג מהני מעיקר הדין בדיקה בצוה"ג ול"ח לנתרפא ואף בנקשר שע"ש בודאי ל"ח לנתרפא ועי' בש"ך שם דאדרבה מהני בזה בדיקה אף לדידן ע"ש] ואפילו בעוף דנטרף בנפסק רוב אחד ואף דשכיח בנשבר העצם שיפסקו הצוה"ג והטעם בזה נלפענ"ד דיש בזה ב' טעמים א' דע"כ חיישינן לנתרפא אלא בוושט וכה"ג באברים שנקובתן במשהו דנקב משהו חיישינן שנתרפא ולא ניכר אבל באברים שפסוקתן בכולו או ברובו לא חיישינן שנתרפא כ"כ:
וטעם הב' דע"כ ל"ח לנתרפא אלא באבר אחד אבל לחוש שמא נתרפא באבר אחר כמו בנ"ד לחוש מחמת שבירת השדרה לנתרפא בחוט או מחמת שבירת העצם לנתרפא בצוה"ג זה לא אמרינן ועי' בש"ך (סי' ל"ג) דאף מעור לעור ל"ח לנתרפא אף שהוא באבר אחד וכ"ש באבר אחר דבזה אף לדעת החולקים דאף מעור לעור חיישינן מ"מ באבר אחד גם הם יודו וראי' ברורה לזה מהא דעוף הבא וצוארו מלוכלך דלדעת המחבר מותר בבדיקה ואף לדעת הרב הוא רק מטעם דא"א בקיאין ואמאי ל"ח לנתרפא א"ו כמ"ש כיון דלא נולד הריעותא בוושט עצמו, אלא בעור הצואר דהוא אבר אחר ל"ח לנתרפא וכן מוכח מהא דסי' ל"ד דבניקב הגרגרת ע"י קוץ חיישינן לושט וא"א בקיאין ואמאי ל"ח לנתרפא ויהי' טרפה מעיקר הדין א"ו כמ"ש וכן נראה להדיא מהא דנשמט ונשבר הגף דמבואר דמהני בדיקה מעיקר הדין ול"ח לנתרפא א"ו כמ"ש.
גם במ"ש להחמיר בהמסס ובה"כ היכא דניקב ע"י מחט ואין המחט תחוב דחיישינן לנתרפא דבריו צ"ע דמסתימת הפוסקים נראה דאף בכה"ג ל"ח לנתרפא וכן נראה להדיא בט"ז סי' מ"ח ס"ק י"א דאף בכה"ג כשר בה"מ עכ"פ, שוב הגיע לידי ס' ד"ק וראיתי שגם הוא היקל בזה מטעם דל"ח לנתרפא מאבר לאבר ושמחתי וגם מה שסתר שם הלב"ש היתר הב' של המהר"י דלא אמרינן קרום מחמת מכה אינו קרום כ"א באברים שנקובתן במשהו אבל לא באברים אלו שאינם נטרפים כ"א בנפסק רובו וכ"כ בשבו"י והוא השיג ע"ז מטעם הכלל דטרפה אינו חוזרת להכשרה יע"ש אשתמיט לי' דברי עצמו בסי' ל"ט ס"ק ל"ח ובחי' דינים הלכות טרפות סי' ואוו וכ"כ בשו"ת נאות דשא דלהתוס' ורמב"ן והרא"ש טרפה חוזרת להכשרו וכה"ד היש"ש [ע"י סי' מ"ד] ע"ש וכ"כ התב"ש בדעת רש"י (עי' בדבריו סי' ל"ו) וכ"כ הפ"מ הובא בפמ"ג סי' ל"ג וא"כ לדבריהם שפיר יש לצדד כסברת המהר"י וגם עפ"ז א"ש ראיות השבו"י מהא דהדר חלים דמהני רפואה דהא לדידהו לא ס"ל סברת הרא"ה והר"ן דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא הוה טרפה אלא אף דהוה טרפה מתחלה כשר כשנתרפא א"כ הא דאמרינן בגרגרת דהדר חלים אתי כפשוטו
שוב ראיתי דז"א דהכא ע"כ גם לדעת התוס' הנ"ל צ"ל דלא הי' מעולם טרפה מטעם דסופו להתרפאות דהא אנן מכשירין אף בעודו נסדק מטעם דהדר חלים (והנה באמת צ"ע קצת על דברי התוס' וסיעתם דאיך כתבו דבנקב אף שעומד להתם בטוב מ"מ כ"ז שלא נסתם הוא טרפה והרי כאן מכשירין אף בעודו נסדק מטעם דהדר חלים וזה סיוע לדעת הרא"ה והר"ן אמנם מ"ש השבו"י דל"ח בשבירת השדרה לפסוקת החוט באמת דבריו צ"ע דהא מבואר בש"ס ופוסקים דאף בהכה על השדרה הכאה בכח חוששין לחוט ואף שעדיין השדרה שלם וא"כ מכ"ש בנשברה השדרה דזה ודאי תולין במצוי דודאי בא לה ע"י הכאה בכח או שנפל עליה דבר קשה או שנפלה מאיזו מקום בודאי חוששין לחוט וכ"כ לעיל בזה הכלל:
היוצא מזה דדברי המהר"י אינם נדחים כלאחר יד וכמ"ש ושפיר יש לסמוך דל"ח לנתרפא בחוט וכה"ד השבו"י ופמ"ג ובפרט בחשש זה דנתרפא דבלא"ה כתב הש"ך דהוא חששה רחוקה וגם לדעת הרשב"א והר"ן י"ל דבלא"ה בחוט השדרה ל"ח לנתרפא וגם שהחוט הוא לבן ויש דעות דבלבן ניכר נתרפא, וגם לדעת הכרו"פ יש היתר מטעם נ"ה ומה שהשיג ע"ז הלב"ש מטעם דהוא ריעותא מחיים י"ל כיון דדעת הש"ך וכל האחרונים דאף בריעותא מחיים אמרינן נ"ה אלא שהחמירו לחוש לדעת האוסרים א"כ בחשש נתרפא דהוא בלא"ה חששה רחוקה סמכינן אעיקר הדין וא"כ שפיר יש לסמוך בנ"ד אבדיקה בחוט כמ"ש הפמ"ג גם מה שהחמיר אף בריעותא כ"ד במקצת החוט צ"ע דזה הכל לשיטתו דחשש בלא"ה לנתרפא לכן החמיר אבל לדידן דהעיקר דל"ח לנתרפא א"כ די להחמיר באם השינוי מראה או הלקותא קצת ברובו אבל לא במקצת ובלקותא גמורה נראה דטרפה אף במקצת ועי' פמ"ג משמע ג"כ דלא הטריף כ"א כעין מעשה דהבה"י ולא במקצת יע"ש בסי' ל"ב: