הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
חדות יעקב · סימן ו
נשאלתי: בנידון בהמה אחת אשר היה לה מכה הנקראת אווניע והנה הטבח הראה אותה למורה אחד והשיב לו שלא לשוחטה (וכפי הנראה דנתכוון בזה שקרוב שתטרף כי בודאי בבירור א"א להחליט בזה כמובן ויבואר להלן) והנה הטבח הנ"ל העלים תשובת המורה הנ"ל מאת השו"ב רק הראה לו את השאלה הנ"ל והשו"ב ראה שפתיחת פי המכה הנ"ל היה בלחי שלא כנגד הסימנים, וגם פתח אותה וראה שהבשר מבפנים היה שלם ויפה ולא הגיע המכה והריעותא כלל למקום הסימנים והכשיר אותה, ונתחלקה הבהמה הנ"ל לב' חנויות וגם מכרו אותה מעורב עם הרבה בשר שהיה להם מכבר כדרכם, והנה אחר כך כשנודע להמורה הנ"ל הנה לא עשה שום חו"ד אצל השו"ב המכשיר הנ"ל והכריז בפומבי על הבשר שהוא טרפה וגם הכלים צריכים הכשר וגם יצא לאסור אף הבשר שנמלח עם הבשר הנ"ל, והיה בזה הפסד רב מחמת שכבר נמכר כמעט כל הבשר וגם בתערובות הרבה משאר בשר וגם שעה"ד מחמת עש"ק, ואף גם זאת הנה הוציא עתק מפיו בקול רעש גדול על השו"ב שהכשיר נבלה וטרפה גמורה, והנה בשמעי כן עלה בלבי לחקור אחר גופא דעובדא ושלחתי אחר השו"ב הנ"ל והשיב לי שבאמת לא היה המכה נגד הסימנים והבשר מבפנים היה שלם ויפה כנ"ל וכן חקרתי אצל שאר הטבחים שהיה אזי בבית המטבחים ועוד אצל איזה אנשים אשר ראו אותה קודם שחיטה וכולם פה אחד אשר גוף המכה היתה בלחי שלא כנגד הסימני', והנה שמעתי שמענה בפי האוסר הנ"ל שהוא מטעם שהבין שודאי בא ע"י קוץ:
תשובה א) הנה כפי שחקרתי בזה הנה באמת לא היה בזה שום ריעותא שיורה שיהי' על ידי קוץ אכן כפי הנראה שכוונתו בזה הוא ע"פ מ"ש התב"ש ופר"ח בסי' מ"ט ונ"א דכל שניקב העו"ב תולין במצוי שהוא ע"י קוץ, אכן באמת הנה אף שהתב"ש החליט כן בכ"מ ונמשכו אחריו כמה אחרונים מ"מ הנה המעיין ברמ"א בסי' נ"א במ"ש דכ"ש בניקב העו"ב עד החלל משמע להדיא דלא שמיעא ליה האי סברא וכן נראה מסתימת דברי הט"ז והש"ך שם דהא הט"ז לא כתב לאסור בזה כ"א ע"פי מ"ש בסי' מ"ט יעו"ש, והש"ך שם באמת הסכים לדעת הרמ"א וכבר הארכתי בזה בחי' לסי' מ"ט והעליתי שם דהעיקר בזה כדעת הרמ"א מכמה טעמים, א' דהא דעת הריב"ש (והובא גם בס"ט בס"ס קפ"ז ובכ"מ) דאף רוב גמור מצטרף לס"ס מטעם דסמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא, ב' ע"פ מ"ש התוס' (דף ט') דרובא דרצון לא הו"ל רוב גמור מה"ת ושפיר מצטרף לס"ס וס"ל להרמ"א דבאמת בנ"ד אף דיותר מצוי ע"י קוץ מ"מ עדיין אינו רוב גמור, ג' אף לפי מה שהעלה הש"ך ושאר אחרונים דבש"ס צריך שיהי' ב' הספיקות שקולים דוקא, מ"מ כ"ז דוקא במקום שהספק השני גם כן אינו כ"א ספק שקול, משא"כ היכי שהספק הב' הוא באמת שכיח להיתר כ"ע יודו דשפיר מצטרף בזה הספק הא' אף שהוא שכיח לאיסור, ובהכי א"ש דברי המ"ב בסי' ס"ט במ"ש דל"א כנכ"ה מטעם דמצוי יותר בתרנגולת ואפ"ה שפיר מצטרף לס"ס, ובמ"א בסי' תס"ז ס"ק ח"י הקשה עליו במה שדימה ד"ז להא דיו"ד סי' נ"ז דא"כ אף לס"ס אינו מצטרף יעו"ש, אכן למ"ש א"ש והיינו דהמ"ב ס"ל דבאמת הו"ל שכיח הרבה ומ"מ מצטרף לס"ס מטעם דהספק הב' דשמא נתעכל הו"ל שכיח להיתר, ועפ"ז י"ל דגם בהא דסימן פ"ד באמת הו"ל שכיח הרבה אלא דמ"מ מצטרף לס"ס מטעם דהספק הב' דשמא נימוח הו"ל שכיח להיתר ולפ"ז ה"ה בנ"ד שפיר י"ל דדעת הרמ"א בזה כיון דהספק הב' הו"ל ספק על ויש בו ס"ס דשמא לא הגיע ואת"ל הגיע שמא לא ניקב כמ"ש הט"ז בסי' ל"א סק"ד, לכן שפיר הו"ל ס"ס ואף למ"ש המ"א שם גם כן י"ל דנ"ד דמי להא דסי' פ"ד דאינו מצוי הרבה ושפיר מצטרף לס"ס וכמש"ל בשם התוס' (ולפלא קצת על המ"א שלא העיר מדברי התוס' בזה):
ב) ואף למ"ש הפר"ח ותב"ש הנ"ל כ"כ בספרי לעיל בסי' ל"ג דאפ"ל דכ"ז בניקב העו"ב עד החלל שהוא דופן עב בודאי דאין מצוי שיהיה ע"י חולי, משא"כ בניקב עור הצואר דאינו עב כ"כ שפיר י"ל דגם הם יודו דיש לתלות בחולי, ושוב ראיתי שכ"נ להדיא דעת הפמ"ג דהנה המעיין בדבריו בסי' מ"א במש"ז סק"ה ובסי' מ"ב מש"ז סק"א יראה להדיא שהסכים לדעת הפר"ח ותב"ש דכל שהעו"ב נקוב תולין בקוץ, וכן נראה עוד מדבריו בכ"מ ומ"מ כתב בס"ס כ"ג במש"ז סק"ח דבניקב עור הצואר ספק ע"י חולי אין לאסור כ"א לדעת הט"ז בסי' מ"ט או אף לדעת הש"ך שם ע"פ מ"ש בגיו דהש"ך לא הקיל כי אם בתורבץ ועכ"פ בתורבץ בודאי דיש להקל לשיטת הש"ך בסי' מ"ט יעו"ש, ולכאורה אכתי צ"ע דהא לפמ"ש הוא עצמו להסכים לדעת הפר"ח ותב"ש הנ"ל אף בתורבץ יש לאסור א"ו כמ"ש, וכן נראה עוד מדבריו בסי' ל"ג בשפ"ד סק"ז במ"ש לתרץ דעת הש"ך דבניקב החיצון ספק ע"י חולי שרי מטעם דכה"ג הו"ל שפיר ס"ס ומסתימת דבריו משמע דמיירי אף בעור נקוב דאל"כ הו"ל לבאר דמיירי דוקא באין העור לפנינו, ועוד דא"כ אכתי תקשה למה נדחק הש"ך שם בסק"ז ובסק"ח לפרש לשון הרמ"א במ"ש אפילו לא ניקב רק הפנימי דהא שפיר י"ל דכוונת הרמ"א בזה דל"מ בניקב החיצון והעור נקוב דודאי אסור מטעם דתולין במצוי שהוא ע"י קוץ אלא אפילו בניקב הפנימי דלכאורה הו"ל ס"ס מ"מ אסור, וכן נראה עוד מדברי הפמ"ג במה שנדחק בהא דסי' ל"ד סע"ט דמ"ש בידוע שהוא ע"י חולי הוא ל"ד ולמה לא פי' דמיירי בעור נקוב, וכן נראה עוד מדבריו שם במ"ש בכלל הדינים דבניכר שהוא ע"י קוץ יש להטריף בין בעור שלם ובין בעור נקוב כי פליגי בספק ע"י חולי יעו"ש, ואכתי הו"ל לבאר דע"כ לא פליגי כ"א באין העור לפנינו משא"כ כשהוא לפנינו אם הוא נקוב גם לש"ך אסור ואם הוא שלם אפשר דגם לט"ז שרי ויעו' במש"ז סק"ז במ"ש לפרש דברי הט"ז דבניקב החיצון ספק על ידי חולי ועור שלם בודאי טרפה והו"ל כ"ש מהא דניקב הפנימי, ודבריו צ"ע דהא בעור שלם קי"ל דתולין במצוי שהוא ע"י חולי ומ"ש הט"ז שם דכ"ש בניקב החיצון נראה דמיירי בעור נקוב ובכה"ג שפיר הו"ל כ"ש מהא דניקב הפנימי דמיירי אף בעור שלם] א"ו כמ"ש דבנ"ד אף בעור נקוב שפיר הו"ל ס"ס, עוד נלפענ"ד דע"כ לא כתבו דבניקב העו"ב תולין במצוי שהוא ע"י קוץ ושוב אינו מצטרף לס"ס אלא במקום שאין שם שום מוגלא משא"כ במקום שיש שם מכה עם מוגלא בודאי תולין במצוי שהוא ע"י חולי, ועכ"פ שוב הו"ל ספק שקול ומצטרף לס"ס וכ"כ מזה בסי' ל"ג דבאמת כ"נ ג"כ דעת הד"ק, ועפ"ז היה אפשר לתרץ דעת הפר"ח ותב"ש הנ"ל ממ"ש הרמ"א בסי' נ"א להקל בניקב העו"ב בספק ע"י חולי דס"ל דהרמ"א מיירי דוקא כה"ג שיש שם מכה ומוגלא דבכה"ג שפיר הו"ל ספק שקול, הן אמת דהמעיין בתב"ש בסי' נ"א יראה שהבין דברי הרמ"א כפשטן אכן לפר"ח ושאר אחרונים שהסכימו לדעת התב"ש בזה שפיר י"ל כמ"ש, ויעוין במש"ז בסימן נ"א במה שתמה על הפר"ח איך לא העיר כלל מדברי הרמ"א הנ"ל אכן למ"ש א"ש:
ג) הן אמת דלפמ"ש הפמ"ג בס"ס כ"ג דבושט עצמו גם הש"ך יודה דיש לאסור בספק ע"י חולי אף מבחוץ לפנים מטעם דהו"ל ס"ס בחז"א, א"כ לכאורה ה"ה בנ"ד, אכן באמת ז"א מכמה אנפי, א' דהנה בגוף דבר זה אם הו"ל חז"א כבר האריכו בזה בחו"ד ובש"ש ובח"ס דאין בזה שום חז"א כיון דאין הספק במעשה השחיטה עצמה, וכבר הארכתי בזה במק"א דלענ"ד כבר קדמם בזה הג' בעל מ"י במ"ש בהא דסימן ס"ח גבי ספק אם נמלג בכ"ר דלא הו"ל חז"א כיון דהדם היה עומד לצאת ע"י המליחה ואנו עושין המליחה יעו"ש, ואף למ"ש הש"ך שם דגם בכה"ג שפיר הו"ל חז"א מ"מ י"ל דיודה בנ"ד מטעם דבנ"ד יש נגדו חז"ה מטעם דרוב בהמות כשרות הן, ויעוין בשפ"ד בסי' ס"ט ס"ק י"א במ"ש בשם הכנה"ג דאם ע"א אומר שלא נקרש אף דלפי הזמן היה יכול להיות נקרש נאמן, דס"ל כמ"ש המ"י הנ"ל דכה"ג לא מקרי אתחזק וכפי הנראה דגם הוא ז"ל הסכים עמו, ולכאורה יל"ע בדבריו ממ"ש בסי' כ"ג הנ"ל ובכ"מ דבושט הו"ל חז"א, אכן באמת כפי הנראה דבאמת לא ברירא ליה דבר זה כמבואר למעיין בדבריו בסי' ל"ג במש"ז סק"ו במ"ש להעיר על הכרו"פ מטעם דיש נגדו חזקה מחמת רובא וחזקה משנילדה, וכ"נ עוד מדבריו שם במש"ז סק"ג במ"ש לצדד בזה דלא הו"ל ס"ס במקום חזקה, הן אמת דאכתי יל"ע דהא לפמ"ש המ"י הנ"ל לכאורה אף באין שם שום חז"ה אין בזה משום חז"א, אכן י"ל דדעת הפמ"ג דבאמת גם בהא דמלינה הנה עיקר הטעם בזה משום דבאמת הו"ל חז"ה למליחה, ולפ"ז לשיטת הש"ך שם באמת אף בכה"ג שפיר מקרי חז"א ואף לפמ"ש המ"י לכאורה אפ"ל דיודה בנ"ד מטעם דכיון דאתיליד ריעותא ויצאתה מן הרוב שוב אין לה חז"ה, אכן באמת ז"א דא"כ איך כתבו המ"י וכנה"ג להקל שם דהא גם שם הו"ל אתיליד ריעותא, ואף לשיטת הש"ך שם אפ"ל דע"כ לא החמיר שם אלא בצירוף הטעם דנוח לו לעכו"ם למלוג בכ"ר משא"כ בנ"ד, ושוב מצאתי בפמ"ג בסי' ס"ח שם בשפ"ד ס"ק ל"ד שבאמת נסתפק שם בדעת הש"ך אם כה"ג מקרי אתחזק יעו"ש, וכן נראה מסתימת דבריו בנה"ך בסי' מ"ט דאי לאו מטעם דשכיח שפיר הו"ל להתיר גם בושט מטעם ס"ס, גם בלא"ה הנה כ"כ במק"א דגוף דברי הכרו"פ צע"ג מדברי הש"ס בחולין (דף מ"ג ע"ב) במה שתירצו שם דהכא לא אתחזק ויעוין ברש"י שם במ"ש שישיבת קוץ בלי נקובה לאו כלום, הרי להדיא דאין בספק נקיבת הושט משום חז"א, ויעוין בתוס' שם בד"ה שאני התם שכ' דבהא דספק נקובת הושט באמת גרע אף מחתיכה אחת ספק חלב דכאן הו"ל אתחזק היתירה יעו"ש:
שוב עיינתי בחו"ד בס"ס ק"י שהעיר גם כן מדברי הש"ס אכן לפלא שלא העיר גם מדברי התוס' הנ"ל דמפורש יוצא מדבריהם דאדרבה בכה"ג מקרי אף אתחזק היתירה, ועפ"ז יל"ע גם כן במ"ש הכרו"פ ופ"מ להעמיס בדברי התוס' ד"ה קסבר דעיקר קושיתם הוא מהא דס"ד אכן מישב לה קוץ בלא"ה א"ש מטעם חז"א דודאי א"א לומר כן ממ"ש התוס' כאן דאדרבה בנ"ד הו"ל חז"ה, ויעו' במש"ז בסי' ל"ג סק"ו שהעיר גם כן עליהם ממ"ש התוס' ביבמות וכן בישב דדוחק לומר שבאו לישב קושיות הש"ס יעו"ש, וגם דבריו צ"ע דלמה הוצרך להביא ממרחק לחמו וגם ממה שיש לישב בדוחק ולמה לא הביא מדברי התוס' כאן, וראיתי במהר"ם שיף שם שכ' דלכן הוצרכו התוס' שם להביא מהא דבא זאב דאל"כ היה אפ"ל דכ"ז לעולא דלא חייש לס"ד שפיר ס"ל דכאן מקרי חז"ה משא"כ לדידן שפיר י"ל דמקרי אתחזק איסורא מטעם דהיה בחזקת אבמה"ח ולכן הביאו גם כן מהא דפד"א, דלכאורה אכתי י"ל דהתם בזאב לא נולד הריעותא מחיים יעו"ש, ולפ"ז לכאורה שפיר י"ל דלפי מה דלא קי"ל כעולא הנה אף שבס"ד ע"כ צ"ל דמקרי חז"ה מטעם שכבר יצאתה מחזקת אבר מן החי וגם מחזקת שא"ז וכמ"ש התוס' שם מהא דזאב ופד"א מ"מ בישב לה קוץ שפיר י"ל כמ"ש הכרו"פ הנ"ל כיון דעדיין לא יצאתה מחזקת איסור שאינו זבוח כלל, ובהכי מיושב גם כן מה שהעיר בחו"ד הנ"ל מדברי הש"ס (ואף דהמעיין במהר"ם שיף שם יראה שהבין בדברי התוס' דגם בישב לה קוץ אין לאסור כ"א מטעם דהו"ל שכיח וכמ"ש האחרונים, מ"מ י"ל דהכריח דבר זה ממ"ש התוס' ביבמות שם וכמ"ש בביאור שם, אכן למ"ש הפמ"ג כאן לישב דברי התוס' שם דר"ל במ"ש וכן בישב לה קוץ הוא לתרץ קושית הש"ס שפיר י"ל כמ"ש הכרו"פ ופמ"א הנ"ל):
אכן באמת לאחר העיון גם ז"א חדא כיון דסתמא דש"ס קא מתרץ בפשיטות דכאן לא מקרי אתחזק איסורא מנ"ל לחלק מסברא דאנן לא ס"ל כן, ומ"ש המהר"ם שיף לחלק כן נראה, שהוא רק לבאר דברי התוס' שלא נטעה קצת בזה אכן לפי האמת בודאי א"א לומר כן, ועוד דע"כ לא כתב לחלק בזה אלא לפי מה דס"ד דבאמת גם בדרוסה הו"ל אתחזק איסורא אכן למסקנתם דבדרוסה עכ"פ בודאי דהו"ל אתחזק היתירה בודאי א"א לומר כן, דהא לפי מה שהוכיחו התוס' דע"כ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיה לה קודם שנולד בה הס"ד אם כן ה"ה בישב לה קוץ ג"כ נעמידנה בחז"ה שהיה לה קודם לכן וכמ"ש התוס' אחר כך דמעיקרא היתה בחזקת כשרה, וכן נראה באמת מדברי כל הפוסקים במ"ש להכריע דאנן לא קי"ל כהא דעולא מטעם דקי"ל דחוששין לס"ד הרי להדיא דבמה שהשוה הש"ס הא דישב לה קוץ להא דס"ד באמת אין בזה שום פלוגתא והוא מוסכם לכ"ע (דאל"כ הו"ל לומר דאף למאן דלא חייש לס"ד אפ"ל דאסור ועכ"פ הו"ל לומר דכ"ש בנ"ד) ובאמת הוא מוכרח קצת בש"ס עצמו, דאל"כ אכתי תקשה דאיך הונח להם במה שתי' דקסבר עולא א"ח לס"ד וכן מהא דלא אתחזק דהא אכתי יש לחלק בזה וכמ"ש הכרו"פ א"ו דז"א, וכן נראה להדיא ממ"ש הרא"ש בשם הראב"ן להכריע כעולא ודל"ד להא דס"ד דבס"ד הו"ל שכיח לאיסור וכמ"ש התוס' משא"כ בהא דקוץ יעו"ש הרי דעכ"פ בספק השקול בודאי דיש להקל וע"כ דאין בזה משום חז"א, וכן נראה מפשטות דברי התוס' עצמן שם במ"ש דלפי מה דחוששין לס"ד גם בישב לה קוץ אסור הרי דשוין המה, וכן נראה באמת מדברי המהר"ם שיף עצמו שם במ"ש וקושיתם ג"כ אישב לה קוץ (הרי דס"ל בפשיטות דאין לחלק בין ס"ד להא דקוץ דא"ל דמה שפי' כן הוא מהכרח דברי התוס' דפד"א וכמש"ל דא"כ עכ"פ הו"ל להביא דבריהם) [ויעו' בנוב"י סי' ח' מ"ש בזה]:
ד) הב' דאף לשיטת הכרו"פ וסיעתו דכה"ג הו"ל חז"א מ"מ כ"ז בושט עצמו משא"כ בתורבץ כמ"ש הפמ"ג בס"ס כ"ג ובכ"מ ואם כן בנ"ד הנה כיון שלפי דברי השו"ב וכל העדים הנ"ל היה על הלחי אם כן אף אם נבוא לחוש לדברי המורה הנ"ל שהגיע למקום הסימנים [אף שבאמת כפי הנראה הנה המורה הנ"ל בודאי טעה בזה במראית עין והעיקר בזה כדברי השו"ב כמובן ומושג בחוש דודאי בחיים חיותה א"א להבחין בזה היטב] מ"מ עכ"פ בודאי שלא היה כי אם נגד התורבץ ובכה"ג בודאי דלכ"ע אין בו משום חז"א, הג' דאף אם היה נגד הושט ממש מ"מ הנה המעיין בש"ע בס"ס כ"ג ובט"ז שם דע"כ לא כתבו לאסור אלא בשהעור נקוב מעל"ע כנגד הסימנים משא"כ היכי שנשאר קצת שלם ויפה לצד הסימנים בודאי דאין בזה שום חששא כלל, וכן נראה להדיא מדברי הפמ"ג שם דבלא ניקב מעל"ע בודאי דאין בזה שום חששא, , וא"כ בנ"ד כיון שהמורה הנ"ל ראה אותה בחייה דודאי אזי לא היה באפשר להודע לו דבר זה כמובן, ובפרט כפי ששמעתי מפי כמה אנשים שבאמת לא פגע ולא נגע בה כלל מטעם שהיה ירא לגשת אליה מפני שהיתה מבעטת והשו"ב הנ"ל ראה אותה לאח"ש ואומר שבדקו היטב וראה אותה שלם ויפה בצד הסימנים בודאי דאין בזה שום חששא כלל:
עוד נלפענ"ד דבאמת בנ"ד אף אם היה בודאי ע"י קוץ ונגד הסימנים מ"מ כל שהעור לא ניקב מעל"ע יש להקל, דהנה ל"מ באין דם יוצא הנה מבואר בש"ע שם בסימן כ"ג דאין בזה שום חששא אף בסכין ואף במקום שיוצא דם מתוכה מ"מ הא מבואר שם דעכ"פ בה"מ יש להקל כה"ג וכמ"ש השמ"ח שם, ובפרט דהא דעת הרש"ל שם להקל בכה"ג אף בלי ה"מ וכמ"ש הש"ך שם, וכן הסכימו עמו הפר"ח ושבו"י והרב בש"ע שלו יעו"ש, ואף דבט"ז שם החליט בפשיטות לאסור מטעם דבעור אין בו דם כלל מ"מ הא כ"כ האחרונים לסתור דבריו דבש"ס מבואר להדיא דגם בעור יש בה דם ממ"ש מדמה ולא מדם העור יעו"ש, ועוד דאף לפי מה שהחליט הט"ז דבעור אין בו דם מ"מ הא כ"כ במק"א בשם הרא"ה בב"ה ב"ג שע"ש שכ' לסתור דעת הרשב"א וסיעתו דבכרס יש בו דם מהא דנמצא עליו ק"ד דבאמת אף דאין במעים שום דם מ"מ כ"ז לאח"ש משא"כ מחיים בודאי דכלהו יש בהו דם יעו"ש:
ה) הן אמת דאפ"ל דכ"ז בנקובת סכין שנעשה סמוך לשחיטה דבכה"ג שוב אין לחוש לנתרפא משא"כ בנ"ד דא"י אימתי נעשה שפיר יש לחוש לנתרפא, אכן כבר כתבתי במק"א דבאמת הרבה שיטות יש בהאי חששא דנתרפא, והנה למ"ש הרשב"א והר"ן (והובא דבריהם בתב"ש בסימן מ"ח ס"ק י"ב) דלכן ל"ח בהמסס ובה"כ לנתרפא מטעם דמינכר בבדיקה ולכאורה דר"ל דדוקא בושט דאין נקב ניכר בו שפיר י"ל דגם נתרפא אין ניכר בו משא"כ בבה"כ, אם כן ה"ה בנ"ד בעור הצואר בודאי דאין לחוש, ואף דלכאורה לפי מה דקי"ל בסי' ל"ג דאף בניקב עור הפנימי במקצת ג"כ חיישינן לנתרפא אף שהוא לבן ונקב ניכר בו א"כ ע"כ דלא קי"ל כהא דהרשב"א והר"ן הנ"ל, מ"מ הנה המעיין בתב"ש בסי' ל"ג ס"ק י"ד יראה שהבין בדעת הרשב"א והר"ן הנ"ל דר"ל דהא דל"ח בהמסס ובה"כ לנתרפא היינו מטעם דפניהם משתנות ונעשו מקומן צלקת הואיל והם עבים (הן אמת דיל"ע דהא מבואר בכ"מ דההמסס הוא דק, ושוב מצאתי בלב"ש בקונ' עצמות ס"ס ט"ו שהרגיש בזה יעו"ש) משא"כ בושט שהוא עור דק שפיר יש לחוש לנתרפא אף בעור הפנימי יעו"ש, ולפ"ז בנ"ד בודאי י"ל דדמי להא דבה"כ, גם אפ"ל דדעת הרשב"א והר"ן דאין להתיר כ"א בצירוף ב' הטעמים, א' שיהיה לבן וגם שיהיה עב קצת ולכן בושט אף בלא ניקב רק הפנימי במקצת אף שהוא לבן מ"מ כיון שהוא דק שפיר חיישינן לנתרפא משא"כ בבה"כ וה"ה בנ"ד (ובהמסס ע"כ צ"ל לפ"ז דמ"מ הוא עב יותר מעור א' דושט) וכן לפמ"ש הפוסקים לחלק בין הא דושט לשאר האברים מטעם דבושט שכיח לאיסור, כ"כ לעיל בשם הפמ"ג דבנ"ד דהו"ל מחוץ לפנים לא שכיח כ"כ, וכן לפמ"ש הכרו"פ דבושט עיקר הטעם מטעם חז"א כ"כ דבנ"ד כיון שאף אם הגיע לסימנים קרוב לודאי שלא היה רק נגד התורבץ ובתורבץ בודאי אין בו משום חז"א לכ"ע, ואף לשיטת ר"ת שכ' לחלק בזה מטעם דבשאר האברים הנה מי החזיר המחט לאחוריה משא"כ בושט שפיר חיישינן דאוכלין ומשקין החזירהו, ולפ"ז היכי דאין המחט והקוץ לפנינו שפיר יש לחוש אף בשאר האברים לנתרפא דהא ע"כ חזרה וה"ה בנ"ד, מ"מ חדא הא מבואר דעת הפמ"ג בסי' מ"ח בשפ"ד ס"ק י"ט דיש להתיר בכה"ג ולסמוך על שאר השיטות, ואף לפמ"ש הלב"ש שם בס"ס ט"ו הנ"ל דיש להחמיר בזה, מ"מ בנ"ד שכפי הנראה מפתיחת פי הנקב שנעשה בקנה רחב הנה כבר מבואר בסימן נ"א דדעת הרבה אחרונים דבכה"ג שוב אין לחוש לנתרפא, ואף לפמ"ש התב"ש ופמ"ג שם דאף בכה"ג אסור ח"מ הנה המעיין בתב"ש שם יראה שהחמיר בזה מב' טעמים, א' מטעם דבלא"ה א"א בקיאים כ"כ בבדיקת כל האברים, ב' מטעם דבושט אין חילוק בין דבר דק לעב, ולפ"ז בנ"ד שא"צ לבדוק כ"א נגד הנקב אפ"ל דגם הוא יודה ובפרט דבאמת גם שם היקל התב"ש לצורך גדול יעו"ש:
ו) עוד נלפענ"ד דע"כ לא חיישינן לנתרפא אלא במקום שהוא בודאי ע"י קוץ ומחט משא"כ במקום שיש בזה ספק אם נעשו ע"י חולי, הנה ל"מ לדידן בודאי שרי דהא הו"ל ס"ס שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא העיקר כשאר השיטות בהא דנתרפא, ואף לדעת הר"ת עצמו ג"כ שרי, ול"מ בשאר אברים (ואף דבשאר אברים בלא"ה קי"ל להתיר בספק ע"י חולי מ"מ אכתי נ"מ לפמ"ש הט"ז בסימן מ"ט להחמיר כה"ג) בודאי דיש להתיר דהא עיקר החומרא בזה מטעם דע"כ חזרה לאחוריה אם כן כ"ז בודאי מע"י קוץ משא"כ בנ"ד בודאי אמרינן דאדרבה מזה נראה יותר דבא לה ע"י חולי דאל"כ מי החזיר המחט לאחוריה, ואף בושט עצמו גם כן נראה לפענ"ד דיש לצדד בזה דהאי חששא דנתרפא בודאי דהו"ל חששא רחוקה כמ"ש הש"ך בסי' ל"ג ס"ק כ"א אם כן י"ל דכ"ז בודאי על ידי קוץ משא"כ בספק, ועפ"ז יש לישב קושית הש"ך שם בס"ק כ"א במה שהקשה על הרמ"א בסע"ד במ"ש הטעם דאין לו בדיקה מבחוץ דהא בלא"ה אסור מטעם נתרפא ולמ"ש א"ש דהא שם מיירי בספק ע"י חולי ושוב אין לחוש לנתרפא, ואף למה שנראה מדברי הש"ך שם דאף בכה"ג שפיר חיישינן לנתרפא מ"מ יודה בנ"ד מב' טעמים, א' דהא מבואר שם דאין לחוש כ"א בצירוף הטעם דאין לושט בדיקה משא"כ בנ"ד, ועוד אפ"ל דע"כ לא חשש הש"ך בזה אלא דאזיל לשיטתו דבושט הו"ל מצוי על ידי קוץ וכמ"ש בש"ך שם סק"ח דמסתמא בא ע"י קוץ (ור"ל מטעם דכל חיוי ברייתא קוצי אכלי) ולפ"ז כ"ז מבפנים לחוץ משא"כ מחוץ לפנים וכ"ש בעור הצואר בודאי דיש להקל:
עוד נלפענ"ד דע"כ לא חששו להא דנתרפא אלא במקום שכבר הוחל מעשה הטורף כמו בהא דניקב הושט מצ"א וכדומה משא"כ במקום שעדיין לא נמצא שום ריעותא באבר שנטרף בו שפיר אין לחוש, והוא דהא הש"ך כאן בס"ק כ"א כתב דאף מעור לעור בושט עצמו לא חיישינן לזה כי אם בצירוף הטעם דאין לושט בדיקה וכ"ש בנ"ד, ואף לפמ"ש הלב"ש בס"ס ט"ו דאין לסמוך ע"ז מ"מ כ"כ במק"א דכ"ז באם כבר נמצא הריעותא באותו אבר משא"כ לחוש בזה מאבר לאבר בודאי דאין לחוש, ושוב ראיתי דיש לזה ראיה ברורה ממ"ש בש"ע בסי' ל"ג סע"ח דמהני בדיקה בושט בהא דנקרע הצואר ואף לדעת הרמ"א שם הנה עיקר החומרא בזה מטעם דכיון דצריך לבדוק כל אורך ורוחב מקום המלוכלך הו"ל מקום שא"י ואא"ב וכמ"ש הש"ך שם ולא כתבו שום חילוק דכ"ז דוקא באופן שנעשה סמוך לשחיטה משמע להדיא דבכה"ג לא חיישינן לנתרפא:
וכ"ג באמת מפשטות דברי הש"ס שם דאף דלא ידעינן כלל אימתי נעשה ג"כ שרי, הן אמת דלפמ"ש הרא"ש בפא"ט סי' מ"ב בתי' הא' דכאן מיירי בקנה רחב יעו"ש לכן שפיר ל"ח לנתרפא, אכן כ"כ דבאמת גם בקנה רחב אין ברור כ"כ דל"ח לנתרפא ועוד דבאמת מדברי כל הפוסקים נראה להדיא דמיירי כאן אף בנקב דק שע"י קוץ דאל"כ איך כתבו דאא"ב בבדיקה דהא בקנה רחב גם אנו בקיאין אף בכל החלל וכ"נ להדיא מדברי הרמ"א כאן וע"כ צ"ל כמ"ש דכל שלא נולד שום ריעותא בסימני' עצמן ל"ח כלל מאבר לאבר ונתרפא:
שוב ראיתי דאכתי יל"ע בזה ממ"ש הב"ח והדו"פ בסימן נ"א והסכימו לזה בתב"ש ושאר אחרונים דאף לדעת הבה"ג והר"מ דס"ל דמהני בדיקה בקוץ בחלל מ"מ כ"ז בלא נשתהה משא"כ בשהה גם הם יודו דיש לאסור מטעם דחיישינן לנתרפא יעו"ש, הרי דאף דעדיין לא נמצא שום ריעותא בשום אבר מ"מ חיישינן, אכן אפ"ל דע"כ לא כתבו דיש לחוש בזה אלא במקום שכבר נמצא הקוץ בחלל סמוך לאברים דבכה"ג ס"ל דהו"ל כמו הוחל מעשה הטורף, משא"כ בנ"ד אף שנקרע עור הצואר מעל"ע מ"מ כיון דלא ראינו שכבר עבר והגיע סמוך לושט אין לחוש, אכן באמת זה דחוק ועוד דהא המעיין בתב"ש בסימן נ"א סק"א יראה להדיא דקוץ שניקב לחלל אף שלא עבר חוץ לנקב לתוך החלל כלל מ"מ הו"ל דין קוץ בחלל ואם כן ה"ה לנ"ד דשוב חיישינן לנתרפא:
אכן העיקר בזה דהנה המעיין בתב"ש שם במ"ש לבאר דעת הב"ח והדו"פ הנ"ל דאף לפמ"ש הפוסקים דבשאר אברים ניכר אם נתרפא מ"מ כ"ז במקום שא"צ לבדוק כ"א במקום ידוע משא"כ בנ"ד שצריך לבדוק כל האברים יודו דא"א להכיר כ"כ יעו"ש, ועפ"ז א"ש הכל דדוקא התם שפיר חיישינן משא"כ בנ"ד שא"צ לבדוק כ"א בושט שפיר מהני בדיקה ולשיטת הר"ת הנ"ל הנה לכאורה בלא"ה אין הכרח לחוש כה"ג לנתרפא, ואף למה שנראה מפשטות דברי התב"ש שם דלכ"ע חיישינן כה"ג לנתרפא, מ"מ אכתי י"ל דע"כ לא כתב ר"ת דבכ"מ דחיישינן לנתרפא שוב לא מהני הבדיקה כ"א במקום שכבר נמצא הריעותא באותו אבר שנטרף בו או בהא דקוץ לחלל שצריך לבדוק כל האברים, משא"כ בנ"ד שבאמת עדיין לא נמצא שום ריעותא באותו אבר וגם א"צ לבדוק כ"א אבר אחד שפיר מהני הבדיקה עכ"פ, שוב מצאתי בספר מטה יהונתן שכ' על הש"ך בסק"כ דלפמ"ש דגם בפנימי חיישינן לנתרפא ע"כ צ"ל דמ"ש הש"ע בסע"ז דלנקב מהני בדיקה בפנימי וכן מ"ש בסע"ח לבדוק מקום המלוכלך ע"כ מיירי בשחטו מיד באופן דלא נתרפא עדיין יעו"ש, ולפענ"ד ז"א וכמ"ש, ושוב ראיתי בש"ע הרב בס"ק כ"ב שכ' בשם הכרו"פ כמ"ש דכאן בסע"ח מיירי אפילו אחר שלשה ימים מטעם דבלא"ה דעת הריב"א דא"צ בדיקה כלל ולא חזינן שום ריעותא בסימנים עצמן יעו"ש:
ויעו' בנוב"י בסימן ח' שכ' דלכן לא הקשה הש"ך בס"ק כ"א על המחבר עצמו שכ' בסע"ח דמהני בדיקה במקום המלוכלך, דאפ"ל דמיירי בזמן קרוב דעדיין לא נתרפא משא"כ ברמ"א בסע"ד דמיירי בספק וא"י אימתי נעשה יעו"ש והנה במ"ש דבסע"ח מיירי בזמן קרוב כ"כ דמסתימת דברי הש"ס והפוסקים משמע להדיא דאף בא"י אימתי נעשה ג"כ מהני הבדיקה גם במ"ש דברמ"א א"א לתרץ כן דכיון שא"י הסבה ק"ו שא"א יודעין הזמן, גם זה צ"ע דהא שפיר יוכל להיות דראינו אותה בזמן קרוב שהי' שלם ועתה נקרע וא"א יודעים סבתו, והנה למ"ש הנה מהא דסע"ח בלא"ה לק"מ וכמ"ש, גם ברמ"א לענ"ד א"א לתרץ כן דהנה עיקר קושית הש"ך על הרמ"א דאיך סתם וכתב הטעם מטעם דאין לושט בדיקה משמע דאם באמת לא ניקב הפנימי מעל"ע שרי, והא אכתי אף בכה"ג אסור מטעם חששא דנתרפא, וא"ל דמיירי בזמן קרוב דכל כי האי הו"ל לבאר בהדיא, ועוד דהו"ל להרמ"א לומר דאסור מטעם דאין לושט בדיקה וגם מטעם נתרפא ודוק, עוד נלפענ"ד דבאמת מה שהחליט הפמ"ג דבכ"מ דע"כ חזרה לאחורי' שוב חיישינן לנתרפא הנה כפי הנראה שנמשך בזה אחרי דברי התב"ש בסי' מ"ח בסק"י וסקי"ג שהבין דלדעת ר"ת דבהמסס ובה"כ ל"ח כלל לשמא חזרה המחט וכל שנמצא תחובה מצ"א אמרינן כנכ"ה דאלו עבר המחט היתה נמצאת כן, ועפ"ז כתב לפרש דלמ"ש הרא"ש בשם ר"ת היה אפשר לתרץ דעת הרי"ף דלכן ל"ח בהמסס ובה"כ לשמא נקוב לחוץ מטעם דודאי אלו נקבה בודאי היתה צריכה גם עתה להיות תחוב מעל"ע יעו"ש, ולפ"ז לדעת ר"ת וסיעתו באמת א"צ בדיקה כלל בהמסס ובה"כ אם ניקב מעל"ע יעו"ש, אכן באמת לפענ"ד אין זה מוכרח דשפיר י"ל דגם לר"ת שם הבדיקה חיובית דע"כ לא כתב דאין המחט חוזרת כ"א בחיים חיותה אכן לאח"ש שפיר יודה ר"ת דיוכל להיות שחזרה לאחוריה ע"י נענוע ומשמוש הידים, ולכן אף שהרגיש במשמוש היד שאינו תחוב כ"א מצ"א מ"מ אכתי בעי בדיקה אם לא ניקב מעל"ע רק לענין חששא דנתרפא שפיר כתבו דאין לחוש דהא מחיים בודאי לא חזרה (דאדרבה האוכלין ומשקין דוחין אותה לחוץ) ואם איתא דנתרפא בודאי דהמחט נסתבכה שם היטב ע"י הרירין מהריפוי ושוב לא הי' באפשר לה לחזור גם לאח"ש:
ולפ"ז בנ"ד דהפמ"ג באמת אף לשיטת ר"ת אין לחוש לנתרפא דמה שנמצא עתה שחזרה בודאי דלאח"ש חזרה ומחיים באמת לא חזרה כלל, אכן אכתי יל"ע בנ"ד וכדומה היכי שודאי חזרה מחיים לכאורה שפיר יש לחוש לנתרפא כמ"ש הפמ"ג, אכן באמת גם זה אין מוכרח והוא דבאמת צריך להבין במ"ש הר"ת דבהמסס ובה"כ א"א לה לחזור דהא באמת גם בהם סוף סוף המאכל צריך לצאת מהם וא"כ י"ל דע"י האוכלים שנדחקו לצאת שפיר החזירו אותה, אכן ע"כ צ"ל דר"ל דדוקא בושט דהאוכלין ומשקין חוזרין תדיר וכן מטעם דגמדה ופשטה תדיר שפיר יש לחוש כי תיכף בעת התחיבה חזרה משא"כ בהמסס ובה"כ דאין מצוי בהם כ"כ הסבה שיחזור לאחורי' וזה ידוע כי כל נקב שצריך להתרפאות הנה תיכף תשלח רירין ומתחיל להתרפאות (אלא שלא נגמר הריפוי כ"א אחר ג"י) ולכן שפיר כתבו כי בודאי אם הוא מהני נקבים דמסתמי בודאי לא היה המחט חוזרת לאחוריה כי בטרם תבוא הסבה להדחות אותה ממקומה בודאי כבר התחילה המכה לשלוח את הרירין שלה ושוב נסתבכה שם ולא היתה נדחית ממקומה (משא"כ בושט, גם י"ל דבושט שהוא דבר המצוי תדיר שפיר יכולים להדחות אותה אף שנסתבכה קצת משא"כ בנ"ד שהוא בפ"א לעתים רחוקות) [ובמ"ש מדוקדק היטב לשון הרא"ש בפא"ט סי' ליד במ"ש אבל בהמסס אם הבריא לא היה המחט חוזר לתוכה (דלמ"ש התב"ש הו"ל לומר דבהמסס א"א לה לחזור כלל ולמ"ל להזכיר הא דהבריא) א"ו כמ"ש דבאמת בלא הבריא שפיר יש לחוש שחזרה לתוכה והבדיקה חיובית אלא דבהבריא שפיר אמרינן דע"כ לא חזרה כלל, ובהכי מיושב ג"כ מה שנדחק בתב"ש בס"ק י"ג דאמאי לא תי' הרא"ש שיטת הרי"ף ע"פ דברי הר"ת הנ"ל יעו"ש דבאמת גם לפמ"ש ר"ת אכתי אין מיושב למה א"א חוששים בבה"כ לשמא ניקב לחוץ וכמ"ש] ולפ"ז אף בנ"ד וכדומה שבאמת ידוע שחזרה מחיים מ"מ עדיין אין לחוש לנתרפא דאם נתרפא בודאי לא היה באפשר לחזור כלל:
ז) שוב חקרתי אצל השו"ב דפה שבאמת בכל הזאווניס הנה העור נקוב מעל"ע רק הבשר נשאר כאן שלם לצד הסימנים, ולפ"ז הנה אם נעשה ודאי ע"י קוץ לכאורה בודאי אסור כמבואר בס"ס כ"ג גבי חתך כל העור וכ"נ ממ"ש הרמ"א בסי' ל"ד סע"ט דבניקב הגרגרת ע"י קוץ שוב חיישינן לושט, וכ"נ מהא דממסמס קועה דמא שהובא בסי' ל"ג סע"ח שהכריע הרמ"א דאא"ב, אכן לאחר העיון נלפענ"ד דאכתי יש לצדד בזה, והוא דלכאורה באמת צ"ע כיון דעינינו רואות דיש איזה בשר מפסיק עדיין בין העור להסימנים א"כ למה נחוש לסימנים כיון שהבשר שלם ויפה ובפרט דהא גם הקנה מפסיק בין ושט לעור כנודע, ועוד דהנה המעיין בש"ך בסי' ל"ג סק"ז ובס"ק י"ד יראה להדיא דעיקר החומרא בהא דממסמס דמא הוא רק מטעם דס"ל להרב דכיון שצריך לבדוק כל אורך ורוחב מקום המלוכלך שוב הו"ל דין מקום שא"י, משמע דאם באמת לא היה רק נקב קטן במקום אחד מהצואר שפיר היה מהני הבדיקה אף לדידן דשוב הו"ל מקום ידוע, אכן מה שנלפענ"ד בזה דהוא ע"פ מ"ש המרדכי בפ"ב דחולין בסי' תר"ו ובסמ"ק דעיקר הטעם בהא דחתך כל העור דאף דאין הושט סמוך לעור מ"מ ע"י אחיזתו בסימנים לפעמים בא הושט תחת העור ממש יעו"ש, ועפ"ז א"ש הכל דדוקא בהא דסי' כ"ג שפיר חיישינן בזה אף שאינו כ"א במקום ידוע מטעם דהושט גמיד ופשיט ובפרט בשעת שחיטה ושוב הו"ל כמקום שא"י משא"כ בהא דניקב ע"י קוץ וכן בהא דצואר מלוכלך בדם דבאמת אינו מצוי כ"כ שיהיה הושט סמוך לעור שפיר כתבו דעיקר הטעם בזה הוא רק מחמת דהו"ל מקום שא"י דאי הו"ל מקום ידוע שפיר מהני ביה בדיקה עכ"פ [ול"ח להא דגמיד ופשיט וגם מטעם דשמא ניקב גם במק"א] ואפ"ל דמטעם זה ס"ל להריב"א שם דבאמת אין לחוש כה"ג לושט כלל וא"צ שום בדיקה, ויעו' בב"ח בסי' נ"ז במ"ש לתרץ דעת הריב"א מטעם דהקנה מפסיק בין העור להושט ולמ"ש בלא"ה לכאורה א"ש מטעם דיש בשר מפסיק, ואפ"ל דמה שהוכרח הב"ח לחלק כן מטעם דמפשטות לשון הריב"א משמע דאף במקום שגם הבשר נקוב ג"כ א"צ בדיקה, ושוב ראיתי דהב"ח הוכרח לזה דהא הריב"א שם קאי על דברי הש"ס ובש"ס שם מיירי בבר אווזא ובאמת בבר אווזא אין שם שום בשר כלל, ומ"ש הרמ"א בסי' ל"ד להחמיר בגרגרת היינו מטעם שכבר נכנס סמוך לושט ואין שם שום דבר המפסיק לכן בודאי דיש להחמיר בזה מטעם דשמא ניקב גם במק"א דבכה"ג בודאי דגם הריב"א יודה דצריך בדיקה:
ובהכי א"ש גם כן דעת הרש"ל במ"ש להקל כאן אף במקום שכל הצואר מלוכלך בדם ואף בבהמה ע"י בדיקה מבפנים דבנ"ד אין הבדיקה חיובית כ"כ, ובהכי א"ש ג"כ דברי הש"ך בסק"ז שם דלכאורה דבריו צ"ע דהא לפמ"ש שם לתרץ דבהא דסי' ל"ד וכ"ג וסע"ח הו"ל מקום שא"י וע"כ מטעם דחיישינן דשמא ניקב גם במק"א א"כ למה הוכרח בהא דסע"ט לדחוק בדעת הרמ"א דס"ל דכל אורך הצואר הו"ל מקום שא"י דהא הו"ל מקום שא"י מטעם הנ"ל דשמא ניקב גם במק"א [ולפ"ז באמת אף אם הנקב קטן אסור] אכן למ"ש א"ש דע"כ לא כתב להחמיר מטעם זה אלא במקום שכבר הגיע הקוץ למקום הסימנים בלי שום הפסק [או בשחיטה מטעם שכתב המרדכי וסמ"ק הנ"ל] משא"כ בנ"ד, עוד נלפענ"ד דאפ"ל דהאי בשר כיון דנגד הסימנים באמת אינו כ"א דבר מועט והוא דק שפיר הוא נידון בכלל העור וכ"ז שלא ניקב ונחתך גם כל הבשר הנ"ל באמת אין דינו כ"א כחתך מקצת העור, וכן בהא דצוארו מלוכלך בדם מיירי ג"כ באופן שכבר נקרע גם כל הבשר הנ"ל ונגלה הקרע עד מקום הסימנים עצמן, ובהכי היה אפשר לתרץ קושית האחרונים על מ"ש הט"ז דאין בעור דם ממ"ש בש"ס מדמה ולא מדם העור דבאמת בעור עצמו אין בו דם אכן בבשר הנ"ל באמת יש בו דם אכן גם הוא בכלל עור יחשב וע"ז אמרו ולא מדם העור דאף דם הבא מן הבשר הנ"ל פסול מטעם דהוא בכלל עור, ומ"ש הט"ז לאסור בחתך מקצת עור היינו שלא נחתך עד הבשר הנ"ל ולכן שפיר כתב הט"ז דכיון דבמה שנחתך לפנינו אין בו דם א"כ ע"כ צ"ל שניקב איזה נקב דק במקום שאינו נראה לנו א"כ שפיר יש לחוש גם לושט, עוד נלפענ"ד דיש לצדד בנ"ד ע"פ מ"ש הש"ך בסי' כ"ג סק"ו דבה"מ יש לסמוך על דעת הרש"ל דאף בחתך כל העור שרי ע"י בדיקה ויעו' ברש"ל שם דס"ל דבאמת אף בבהמה יש להקל כה"ג, וא"כ כ"ש בנ"ד דבלא"ה כ"כ דאין לחוש לושט כ"כ ושאין דינו כ"א כחתך רק מקצת עור, ולפ"ז אף לפמ"ש הפמ"ג שם בשפ"ד סק"ד דע"כ לא הקיל הש"ך שם כ"א בעוף אפ"ל דבנ"ד גם הוא יודה דאף בבהמה שרי, והנה עדיין יש בזה אריכות דברים אלא שאין הז"ג וגם אין בזה צורך כ"כ דבודאי בנ"ד דבאמת לא הו"ל כ"א ספק ע"י חולי בודאי דלית דין צריך בשש דיש לצדד ולהקל בזה, ובפרט שבאמת לא הי' כלל נגד הסימנים כמש"ל:
ח) והנה שמעתי שהחכם הנ"ל עדיין מתעקש בזה ורוצה לעמוד בשלו ותולה א"ע בהא דיו"ד סס"א בשו"ב שהעיד עליו ששחט שלא כהוגן ע"פ דעת הרש"ל וב"ח ומהריב"ל וש"ך וט"ז דס"ל לאסור מטעם דהו"ל חד לגבי חד ואוקי בהמה בחז"א ע"כ תו"ד, אכן באמת ז"א מכמה אנפי:
א] דהא כ"כ לעיל דבאמת בנ"ד דעת רוב האחרונים דאין בזה משום חז"א מטעם דרוב בהמות אינם בחזקת שושטן נקוב ושיש לזה הכרח בש"ס, ועוד דאף אם נניח לו דעדיין אין זה ברור כ"כ מ"מ אכתי יש להקל בנ"ד דהא בלא"ה דעת הש"ע וסיעתו שם דיש להתיר בכה"ג אף במקום חז"א א"כ הו"ל בנ"ד ס"ס שמא כש"ע ושמא באמת העיקר כדעת האחרונים דאין בנ"ד שום חז"א:
ב] מטעם שכ"כ שאף אם הי' נגד הסימנים מ"מ קרוב לודאי שלא הי' כ"א כנגד התורבץ ובכה"ג לכ"ע אין בזה משום חז"א (ואף אם הי' רק ספק שקול ג"כ יש להקל בנ"ד מטעם צירוף דעת הש"ע הנ"ל כמש"ל):
ג] כיון דכבר ביארנו לעיל דבנ"ד אף אם הי' נגד הסימנים מ"מ אכתי יש בזה כמה וכמה צדדים להתיר א"כ אף מי שירצה להתעקש ולחוש לדברי החכם הנ"ל מ"מ עכ"פ בודאי מוכרח להודות דאין בזה כ"א משום חששא בעלמא ובכה"ג כ"כ בדגמ"ר שם דאף הרש"ל וסיעתו יודו דהשו"ב נאמן יעו"ש:
ד] דבאמת בנ"ד אין כאן שום הכחשה כלל רק שהחכם הנ"ל באמת עינו הטעתו כמש"ל וגם טעה בדינו ובכה"ג בודאי דאין בזה שום חששא כלל:
ה] דבאמת בנ"ד יש כמה וכמה עדים שמסייעים לדברי השו"ב כמו שנתבאר וא"כ אין זה חד לגבי חד, ומטעם זה אין להחמיר בנ"ד ע"פ מ"ש בשו"ת שיבת ציון בסי' כ"ג (הובא בפ"ת ס"ס א') דאף לדעת הש"ע דאין לאסור בע"א מ"מ כ"ז בשאר עד משא"כ הרב נאמן נגד השו"ב יעו"ש, דכ"ז דוקא במקום שיש חז"א ודאי וגם יש בזה איסור מעיקר הדין והכחשה ברורה ואין שם שאר עדים שמעידים כעדות השו"ב:
ושוב שמעתי מחכם אחד שרצה להחמיר בזה מטעם שנהגו בפה לאסור באם היא נגד הסימנים וכיון שנהגו כן שוב יש בזה משום נדר דהו"ל דאורייתא והו"ל ספק דאורייתא, אכן באמת גם ז"א וכ"כ במק"א באריכות דאף דיש במנהג מטעם נדר היינו רק לענין דצריך לקיים כפי מנהגו אכן לענין ספק ושא"ד שפיר אמרינן דאין בזה שום סרך ד"ת מטעם דודאי מעיקרא לא קבלו עליהם דבר זה כ"א בתורת חומרא בעלמא, וכ"נ להדיא בכ"מ דיש להקל בספק מנהגא ויעו' באחרונים במ"ש להקל בספק שהייה משהו מטעם דאינו כ"א ממנהגא וכ"כ בש"ך בס"י ס"ק כ"ג בשם הר"י בן הרא"ש דכועה בשיפולי כיון שאינו כ"א מחומרת הגאונים שפיר יש להקל בספיקו ואף שודאי כבר קבלו וקיימו כל המקומות לנהוג כדברי הגאון לאסור ובודאי מנהגים אלו עדיפו מדידן דהו"ל מנהג קבוע וחשוב שנתיסדו ע"פ דברי הפוסקים, מ"מ כתבו בפשיטות דיש להקל בספיקן וכ"ש בנ"ד, ועוד דבלא"ה בנ"ד אין מקום כלל לדברי החכם דכ"כ דאין בזה משום חז"א והכחשה וגם משום חד לגבי חד כלל:
ט) והנה לכאורה אכתי יש לאסור בנ"ד מטעם חכם שאסר, אכן באמת לאחר העיון גם ז"א מכמה אנפי:
א] כיון דכ"כ דאף לדברי המורה הנ"ל עכ"פ לא הי' כ"א נגד התורבץ וכבר ביארנו דבכה"ג בודאי דיש להכשיר לפי דעת רוב הפוסקים ב"י בסי' מ"ט ורמ"א בסי' נ"א וש"ך בנה"ך וכרו"פ ופמ"ג בכ"מ ולדעת המ"י והח"ס וחו"ד וש"ש ושו"ת נוב"י ומהר"מ שיף באמת אף במקום שחיטה שרי כה"ג, וכ"נ באמת מדברי הש"ס, ואף לדעת הט"ז בסי' מ"ט שכתב לאסור בכה"ג מ"מ הא כבר ביארנו דבנ"ד שעכ"פ הבשר שלם ויפה אף בודאי ע"י קוץ ג"כ יש לצדד בזה מכמה אנפי א"כ עכ"פ בנ"ד דהו"ל ספק ע"י חולי אפ"ל דכ"ע יודו, ומ"ש הט"ז בס"ס כ"ג דאם יש ריעותא על העור מבפנים יש לאסור היינו בעוף דוקא דבעוף באמת אין שם שום בשר כלל משא"כ בבהמה וכיון שכן בודאי בכל כה"ג שוב הו"ל טועה בדבר משנה וכמבואר בש"ע חו"מ בריש סי' כ"ה דאף בטעה בדברי הפוסקים הו"ל טעות בדב"מ:
ב] ע"פ מ"ש הבל"י בסי' רמ"ב בשם מהרמ"פ דאם החכם נותן טעם לדבריו וטעמו פגום שוב יכולים להתיר ואין בזה משום חכם שאסר יעו"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד דכבר ביארנו דאין שום ממש כלל בדבריו:
ג] ע"פ מ"ש הבל"י שם בשם המהרשד"ם דכ"ז בהוראה חדשה משא"כ בדבר שכבר הותר ע"י חכמים ונהגו בו היתר שוב יכולים להתיר אף נגד חכם שאסר, והנה בנ"ד הנה מלבד שכבר ביארנו שיש בזה כמה וכמה צדדי היתר הנה באמת כבר פשט המנהג בכל הקהלות שבסביבותינו להתיר אף נגד הסימנים באם הבשר שלם ויפה, וגם בפה הנה שמעתי מאיזה אנשים שהיו נוהגים להתיר בזה, א"כ אף שעתה באמת נהגו לאסור, בזה אם הוא נגד הסימנים ואף אם נחליט שבאמת נהגו כן בפה מעולם מ"מ עכ"פ שוב לענין חששת המנהג בודאי דיש להאמין להשו"ב שלא הי' כלל נגד הסימנים, ובפרט דלפענ"ד באמת אין בזה שום הכחשה כלל דודאי המורה הנ"ל לא היה יכול לידע זה על בירור כמו השו"ב כיון שלא ראה אותה כ"א בחייה כמובן, ובפרט די"ל דע"כ לא נהגו לאסור כ"א באם הוא נגד מקום השחיטה, והוא ע"פ מ"ש הפמ"ג דבכה"ג הו"ל ס"ס בחז"א משא"כ באם הוא נגד התורבץ, ועוד דהא כ"כ דאיכא כמה עדים שמסייעים לדבר השו"ב, ויהיה איך שיהיה עכ"פ בכל כה"ג בודאי כבר פשט המנהג להתיר ושוב אין בזה משום חכם שאסר, הן אמת דלכאורה יל"ע בגוף דברי המהרשד"ם הנ"ל ממ"ש המחבר בש"ע חו"מ סי' כ"ה סע"ב דטעה בשק"ה היינו במקום שיש פלוגתא ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר הרי דאף שכבר פשט המנהג כדברי הב' מ"מ אין דינו רק כטועה בשק"ה ובכה"ג באמת מבואר בי"ד שם דשוב אין יכולים להתיר, ושוב עיינתי בש"ך בחו"מ שם דבאמת מ"ש המחבר שם הוא ע"פ פי' הרמב"ם שם אכן דעת הרי"ף והרא"ש והטור שם לפרש דמ"ש בש"ס וסוגיא וכו' דהיינו דמוכח בש"ס דהעיקר כדעה הב' יעו"ש וא"כ י"ל דמהרשד"ם הכריע בזה כשאר הפי' ואף דבב"י שם כ' דבאמת לדינא אין בזה שום פלוגתא בין הפי' הנה הרשד"ם פליג עליו בזה, אכן אכתי צ"ע על הבל"י שהעתיק דבריו בלי שום חולק כיון דבש"ע שם מבואר להיפך, שוב ראיתי די"ל דכוונת המהרשד"ם הוא ע"פ מ"ש הש"ך שם דבמקום שאין בזה שום פלוגתא בש"ס וסוגיא דעלמא להתיר בודאי לכ"ע שוב הו"ל טועה בדב"מ יעו"ש, ועפ"ז אפ"ל דגם הרשד"ם מיירי בכה"ג ויפה כוון הבל"י בהעתקתו, ולפ"ז ה"ה בנ"ד כיון דבאמת אין מבואר האי דינא כ"כ אף בדברי הפוסקים המפורסמים ופשט המנהג להתיר שוב אין בזה משום חכם שאסר:.
ד] דע"כ לא אסרו בזה אלא במקום שטעה בסברתו ובשקה"ד משא"כ היכי שטעה בדמיונו ובראיית עינו ולא ראה שפיר בודאי דאין בזה משום חכם שאסר, וכ"כ בזה בגי' הש"ע יו"ד שלי ראיה לזה מהא דנדה כ' דלאחר שאמרה ליה דהא דנא הוא דחש בעיניה באמת טיהר לה ואף לפי מה דמסיק שם דגמרי' סמיך היינו דאל"כ לא היה מאמין לה ועדיין היה אסור מטעם חכם שאסר, ואף לפמ"ש התוס' שם דהשתא באמת חזר בו מתי' הא' היינו דבאמת לפ"ז אף אם לא הי' חש בעיניה יש להתיר, ומ"מ בודאי דגם התי' הא' אינו נדחה ועכ"פ במקום שיש בירור בזה וא"צ להאמין לה בודאי דאין בזה משום חכם שאסר, ולפ"ז ה"ה בנ"ד דודאי עינו הטעתו ולא חזי שפיר בודאי אין בזה משום חכם שאסר:
ה] דע"כ לא אמרו דאין להתיר אלא במקום שבאמת היה רשות ביד החכם להורות בזה אלא שטעה בשק"ד, משא"כ בנ"ד דודאי באמת לא הו"ל להורות בזה תיכף עד אחר השחיטה דאזי יוכל להתברר אם הוא נגד הסימנים ושא"ד וא"כ ע"כ צ"ל בזה באחד מב' אנפי, או שבאמת הנה מתחלה עדיין לא הורה בזה בבירור וכמש"ל, ולפ"ז באמת אין בזה משום חכם שאסר [ואף שאח"כ באמת אסרו בפשיטות מ"מ הא אזי אדרבה כבר חלה הוראת השו"ב המתיר שהתירה כדין אחרי הבדיקה] ואף אם נחליט שבאמת הורה בזה גם מתחלתו בבירור מ"מ כיון שבאמת עשה בזה שלא כדת במה שקפץ להורות שלא בעתו בודאי דשוב אין בזה משום חכם שאסר, וכ"נ להדיא ממ"ש חז"ל בפ"ה דאבות מ"ז דא' ממעלות החכם שאינו נבהל להשיב ופי' המפרשים כדי שתהיה תשובתו כהלכה וא"כ כל דלא עביד הכי בודאי דלאו חכם יתקרי ואין בזה משום חכם שאסר:
ו] כיון שכעת נגבה עדות מכמה עדים כדת בפני השו"ב וגם שלחתי אחרי המורה הנ"ל ונתן רשות לשאול שלא בפניו וכולם פה אחד שהזאווני הנ"ל היתה ממש על עצם הלח וגם הנפוח היה לצד האוזן ולא לצד הסימנים כלל:
ואף לדברי העד הא' שאמר בפה לפני השו"ב שהיה בצדדי הצואר נגד מקום השחיטה, מ"מ הנה מלבד שלפענ"ד אין בעדותו שום ממש כלל מכמה אנפי, א) מטעם שג' עדים הכחישו אותו בפניו איך ששמעו מפיו שצייר להם את השאלה הנ"ל על איזה בהמה שהיתה בלחי, ב) מטעם שראה אותה בחייה (ושאר העדים ראו אותה גם לאח"ש) ועוד מטעם דודאי בעת ראיתו הו"ל מלתא דלא רמיא עליו כיון דבאמת לא היה לו שום נ"מ בזה וגם ראה אותה באקראי בעלמא והוא איש פשוט משא"כ שאר העדים הנ"ל שהמה ז"ץ בפה וראו אותה אדעתה לקנותה לשחיטה שבודאי היה להם נ"מ גדולה בזה וגם המה בקיאי טובא בזה, ג) מפני שכבר גבה מאתו החכם הנ"ל עדות פ"א ואמר לו שהי' במקום השחיטה עצמו [וא"כ ממ"נ אמר פ"א שקר בתו"ע], והנה אף שבאמת החכם הנ"ל גם בזה עשה שלא כדת במה שגבה עדותו שלא בפני השו"ב וגם לא שלח אחריו ולא הודיע לו מזה כלל, ועפ"ז עשה פס"ד להורידו ממשמרתו דהא מבואר בב"י א"ע בסימן מ"ב דהעיקר בזה דגם לפסול עדים צריך להיות בפניהם דוקא, ודלא כהריב"ש ושראוי להעניש להפוסקים כריב"ש בזה וכ"כ הכנה"ג שם וכ"ה בנובי"ק בסי' ע"ב, ועוד דהא מבואר במל"מ בפ"ג מהלכות עדות דאף לדעת הריב"ש צ"ל עכ"פ בפני בע"ד, וכאן היה ג"כ שלא בפני הטבח, עוד נלפענ"ד דאפ"ל דבנ"ד גם הריב"ש יודה דהא עיקר טעמו שם משום שאין העדים מתחייבים בזה מה שאין כן בנ"ד שרצה להורידו בזה ממשמרתו ולקפח חיותו, ועוד דלפמ"ש בשו"ת רש"ל ובתשובת הרמ"א דלפסול אשה על בעלה דמי ממש לד"נ א"כ ה"ה בנ"ד כיון שהיה רוצה להורידו מחזקת כשרותו בודאי דדמי לד"נ ושוב אף בדיעבד לא מהני בזה קבלת עדות שלא בפניו כמ"ש ברש"ל ורמ"א שם, שוב מצאתי בעקהד"ט ביו"ד סי' א' סי' כ"ו שהביא בשם מהרמ"ז שמותר לקבל עדות על שו"ב שלא בפניו ושכה"ד הרר"ב והרב המאירי והרדב"ז דבאיסורים מותר לקבל עדות שלא בפני בע"ד יעו"ש, ולפענ"ד באמת צע"ג בזה וכמש"ל מדברי הב"י ורש"ל ורמ"א וכנה"ג וכ"ש בנ"ד דודאי פתיך ביה גם קיפוח פרנסתו, ולולי דבריהם היה אפ"ל דמה שכתבו דמותר לקבל עדות שלא בפניו היינו דוקא במקום שאין בזה שום קיפוח פרנסה וגם אין מוציאין בזה שום אדם מחזקת כשרותו משא"כ בשו"ב, שוב עיינתי בנוב"י שם שהביא בשם הרב רב"צ אשכנזי שכ' להדיא דכ"ז באם אין בעדותם כ"א להפריש מאיסורא משא"כ היכי דפתיך ביה דררא דממונא שוב אין מקבלין שלא בפניו אף לענין האיסור יעו"ש, אכן במאירי ורדב"ז הנ"ל הנה כפי הנראה שהבין שם דאף בכה"ג מקבלין שלא בפניו ושוב מצאתי בשד"ח בקונ' דב"ח בסי' ע"ט שהאריך בזה והעלה בשם כמה אחרונים דהעיקר בזה דאין לקבל עדות על שו"ב שלא בפניו וכמ"ש, עוד הביא שם בשם שו"ת ב"א דגם הריב"ש לא כתב כ"א לפסול העדים לעדות זו משא"כ לפוסלם להבא גם הוא יודה יעו"ש, עוד כ' שם בשם שו"ת עה"ג דבכה"ג שוב א"י לחזור ולהעיד אף בפניו משום דהו"ל נוגע בעדות:
עוד נלפענ"ד דבאמת אף לדעת המקילים בזה היינו דוקא במקום שא"א לגבות בפניו כגון שהוא אלם או ששלחו אחריו ולא בא וכדומה, משא"כ בנ"ד שבאמת לא היה בזה שום צורך כלל בודאי דכ"ע יודו דאין לגבות שלא בפניו, ויהיה איך שיהיה הנה עכ"פ בודאי דאין להעמיד שום יסוד על עדותו של העד הנ"ל וכמ"ש השד"ח בשם העה"ג, הן אמת דלפענ"ד גוף דבריהם צ"ע ממ"ש הרמ"א בחו"מ בסי' כ"ח סעיף ט"ו וחוזרין ומעידין בפניו הרי דלא אמרינן דשוב הו"ל נוגע בעדות מטעם דעביד לאחזוקי דיבוריו ושוב מצאתי בפ"ת לא"ע בסי' י"א בסוף ס"ק ח"י שהביא בשם הישועות יעקב שכתב בפשיטות שחוזרין ומעידין בפניה כמו בד"מ ולפלא קצת שלא העירו מדברי העה"ג וגם על השד"ח צ"ע שלא הביא דברי הישועות יעקב הנ"ל] ושוב עיינתי דבאמת כבר ישבו על מדוכה זו כמה פוסקים דהנה הט"ז בחו"מ שם הביא בשם הרש"ל דשוב אינו מעיד אף בפניו ושכ"ה ג"כ דעת שו"ת ן' לב. אכן הוא ז"ל כתב דמדברי הרי"ף והעיטור נראה דיכול להעיד ושכ"ה ג"כ דעת הריב"ש והב"י וכה"ד שו"ת מהר"מ אלשקר וכן עיקר וכמ"ש הרמ"א שם ע"פ דעת הר' מנחם הארוך יעו"ש, ויעו' בקצה"ח שם במ"ש בביאור דעת העיטור [ואפשר דגם בספר ישועות יעקב הביא דברי הט"ז בזה ואינו ת"י לעיין ביה] אכן אכתי לכאורה י"ל דכ"ז אם לא שינה בעדותו משא"כ אם שינה בעדותו בודאי דשוב אין להעמיד שום יסוד על עדותו דהא חזינן ששיקר בפעם הא' ועבר על הא דאליונ"ע, אכן המעיין ברמ"א שם בחו"מ במ"ש בשם הר"מ הנ"ל דאף בהגיד ע"פ הח' (וה"ה ע"פ השבועה וכמ"ש בסמ"ע שם) אפ"ה חוזר ומעיד יעו"ש, הרי דאף שכבר עבר על הח' והשבועה, וגם על הא דאליונ"ע מ"מ מהני עדותו, אכן באמת גוף דבר זה צע"ג, ויעו' בקצה"ח שם שהאריך בזה ובנה"מ שם דחה דבריו והעלה דהעיקר בזה כמ"ש התומים דכ"ז דוקא בח' ובשבועה שיעיד בזה שפיר כתבו דכיון שהוא שלא בפני בע"ד א"כ לא עבר עדיין כלל על הח' והשבועה כיון שאינו מחויב להעיד משא"כ אם נשבע במפורש באמת שוב לא מהני עדותו בזה:
ועפ"ז היה אפ"ל דכ"ז בת"ח או בשאר אדם שי"ל שידע מזה וא"כ לא נתכוון לעבור משא"כ באיש פשוט (כמו בנ"ד) שודאי לא ידע כלל מזה ובפרט בנ"ד שבאמת נמצא בזה איזה דעות באחרונים שמותר לקבל אף שלא בפניו עד שגם הרב טעה בזה בודאי אפ"ל דאף אם הוא ת"ח קצת שפיר טעה בזה בודאי דשוב אינו נאמן להעיד היון דסוף סוף אנו רואים שלפי דעתו עבר על הא דאליונ"ע ושיקר בעדותו א"כ איך נעמיד יסוד על עדותו (וכ"ש היכי שבאמת נתנו ח' או שבועה להעיד) וכ"ש בנ"ד שבאמת כבר שינה בעדותו זה ג"פ בודאי שאין להעמיד שום יסוד על דבריו ובפרט כנגד כמה עדים שמכחישים אותו, ד) דהנה כלל גדול בידינו שאנו מחויבים לתרץ דברי העדים בכל האפשרות באופן שלא יהיו מוכחשים [ואף בדרך רחוקה] וא"כ בנ"ד הנה באמת כפי שאמר עתה בפני השו"ב בודאי י"ל שטעה קצת בין המקומות להיות שאין ביניהם כ"א דבר מועט, ובפרט די"ל דעביד הכי כדי שלא יהיה שינוי לגמרי ממה שאמר בפני החכם הנ"ל אכן אף אם נחליט דהעיקר כדברי העד הנ"ל כפי שאמר עתה דמה שאמר בפני החכם הנ"ל שהיה במקום שחיטה בודאי ליתא וכמ"ש הרמ"א בחו"מ שם דהולכין רק אחר מה שאמר בפני בע"ד] מ"מ הא גם כפי שהעיד עתה שהיה בצדדי הצואר באמת הוא ג"כ רחוק מן הסימנים ואם כן בודאי הו"ל ממש כמו שאמר על איזה חתיכה שהיא חלב ואח"כ נתודע שהיא שומן דודאי אין בזה משום חכם שאסר וכמ"ש הבל"י בשם המהרשד"ם שם:
והנה הצעתי דברים אלו לפני כל חכמי קהילתינו ני"ו והסכימו לדברי וניתן צו להכריז בפומבי שהבשר כשר ומותר בלי שום חששא כלל והם מלהוציא עתק מפיהם על השו"ב הנ"ל, ושלום על ישראל: