אור ברסלב

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

חדות יעקב

תורת החיים

סימן א

שאלה עובדא בא לידי בשני קצבים ששחטו שני בהמות בשותפות וחלקו ביניהם הבשר וכ"א נטל צלע אחת מזה וצלע אחת מזה וגם היה להם בשר מאתמול כ"א לערך א' פור וב' הבהמות היו שוים ואח"כ נמצא באחת מהן מים בראש וספק אם היה המות מקיף והנה אצל אחד מהם נמצא אחר שנודע האיסור שנשאר אצלו רוב מהכשרה ונמצא שמכר רוב מבשר הטרפה ואסרתי לכל האנשים שקנו אצלו ואף שבשעה שלקחו היה בהחנות רוב מבשר כשר מ"מ אין להתיר מטעם דכל דפריש מרובא קא פריש כיון דבחנות עדיין היה ניכר הבשר ועיקר הספק היה נולד רק אחר שיצאו מן החנות ועתה בין הקונים הרוב הוא בשר טרפה, ועוד דלפי מה שנהגו בפה שאינם נותנים לכ"א מהקונים מבהמה אחת רק בעירוב מכל הבשר שבחנות [כדי למכור הבשר הישן ע"י צירופו עם החדש] וא"כ ודאי דיש לכל אחד מהקונים גם מהבשר הטרפה וברוב דרובא הרוב הוא מבשר הטרפה כיון שנמכר אצלו רוב מבשר הטרפה, אכן אצל הקצב השני נמצא שאחר שנודע נמכר אצלו רוב מן הבשר הכשר:

תשובה. א) הנה לכאורה בפשיטות יש להקל בזה מטעם דפריש קודם שנודע ושייך שפיר כל דפריש, אכן לאחר העיון ז"א מב' טעמים, א' כיון דדרכם למכור מעורב א"כ בודאי נמצא אצל כ"א גם מבשר הטרפה ועוד כיון דבחנות הי' עדיין ניכר הבשר מאיזה בהמה היא א"כ עדיין אין כאן תערובות וכ"כ החו"ד בסי' ק"י דבפריש קודם שנתערב לא אמרינן כל דפריש יע"ש, ומ"מ נלפע"ד דיש להתיר ול"מ אם ידוע בבירור שנתנו לכ"א רוב מבשר הכשר כגון שהבשר כשר הוא הישן, וידוע דרכם בפה שרוצים למכור בתחלה הבשר הישן רק לפי' שא"י למכור הישן לחוד לכן הם מערבים גם מבשר החדש מעט מעט כידוע ולפ"ז הו"ל אצל כ"א רוב כשר וא"כ הו"ל ממש דין ס"ט ע"י תערובות וכבר הסכימו כל האחרונים דבכה"ג יש להקל בלא נודע בה"מ עכ"פ, ועי' במ"י שכ' דיש להקל בכה"ג אף בלי ה"מ מטעם שמצא בשע"ד שדברי המ"כ שהביא הב"י בסי' נ"ז הן הן דברי המהרא"י בסי' פ"ד שם וסיים דאולי ראה הש"ך שהם דברי מהרא"י לא היה מסתפי להקל, אכן באמת הנה המעיין בב"ח בסי' נ"ז יראה להדיא שאף שכ' שם דדברי המ"כ הן הן דברי המהרא"י מ"מ העלה בסי' ק"י להחמיר כדעת האו"ה בזה וכן בסי' ק"י שם הביא מתחלה דדעת המהרא"י להקל בלא נודע ואח"כ העלה דהעיקר כדעת האו"ה ובודאי גם הש"ך ראה וידע מדברי הב"ח הנ"ל ועי' בב"ח בסי' נ"ז במה שציין לעיין בכתבי מהרא"י בסי' קכ"ט וק"ל, וכפי הנראה דנתכוון בזה למ"ש הכנה"ג דבשם יש חזרה למ"ש כאן בהג"ה בסי' פ"ד ויהיה איך שיהיה עכ"פ בה"מ יש לצדד בזה ובפרט במקום שלא היה אפשר להודע כמ"ש הלב"ש בחידושי' בכ"מ, אכן אף במקום שאין ברור שיש אצל כ"א רוב בשר כשר ג"כ נלפע"ד להקל בזה כיון דעתה עכ"פ בין כל הקונים נמצא רוב מבשר כשר וכבר נודע דדעת הפמ"ג דיבש ביבש א"צ להיות מוקף ואף א' בבית וב' בעלי' שפיר בטל ושפיר הו"ל בנ"ד ס"ט ע"י תערובות, ואף דבנ"ד א"א להקל מטעה ס"ס דשמא לאו טרפה ושמא לא זה הוא דהא ע"פ הרוב יש לכ"א עסקונים גם מבשר הטרפה כמש"ל מ"מ הא כ"כ הפרמ"ג דלמה דקיי"ל להקל בס"ט ע"י תערובות בלא נודע בה"מ ה"ה דיש להקל בסד"ר ע"י גלגול כגון במב"מ בלח יע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דמה"ת כבר נתבטל בין הקונים כמ"ש דא"צ מוקף ורק מדרבנן אסור מטעם חהח"ל שפיר הו"ל סד"ר:

ב) וראיתי בשו"ת טו"ט מה"ק בסי' קנ"ג במ"ש להשיג על הפמ"ג במה שלמד מהא דמהריב"ל בקדרה שאב"י לנידון ס"ט שנתערב בלח במב"מ די"ל דע"כ לא הקיל מהריב"ל כ"א בקדרה שאב"י דודאי נעשה דרבנן קודם שנודע דדבר זה אינו תלוי כלל בידיעה ושפיר הו"ל ספק דרבנן משא"כ בס"ט בתערובות דע"י הביטול נעשה אישור דרבנן ולדעת כמה פוסקים בלא נודע לא שייך ביטול כלל וכמ"ש הש"ך בסי' ק"ט וא"כ הו"ל כמו שעתה נתערב והידיעה והביטול באים כאחת ושוב אמרינן כיון דהוא ספק תורה ומצד אחר בא לו שנעשה דרבנן ל"א בו סד"ר יע"ש, אכן באמת דבריו תמוהים דהנה המעיין בפמ"ג שם יראה להדיא דמהריב"ל באמת לא כתב להקל בקדרה שאב"י כלל ועיקר ראיות הפמ"ג שם ממ"ש המהריב"ל דדין זה דסד"ר ע"י גלגול תלוי בפלוגתת ר"ת והר"י בהא דס"ט בתערובות וע"כ צ"ל דס"ל דעיקר האיסור בזה לדעת הר"י מטעם שכ' הפוסקים דכיון שהספק הא' כבר נאסר מחמת ספיקא דאורייתא והו"ל כודאי שוב אינו מצטרף לס"ס וא"כ שפיר למד מזה הפמ"ג דלפי מה דקיי"ל להקל בלא נודע וע"כ דבכה"ג לא חל עלי' שם איסור ושפיר מצטרף לס"ס אף לדעת הר"י א"כ ה"ה לענין ספק א' בדרבנן כמו בלח במב"מ או בקדרה שאב"י שפיר יש לצרף ספיקא הנ"ל ז"ב:

ג) שוב ראיתי דלכאורה עדיין יל"ע בזה ממ"ש הרא"ש בתשובה והובא בטוש"ע יו"ד סי' ס"ו לפמ"ש הב"י שם דמיירי אף שלא היו בודאי במקום האוסר וכפי הנראה דשם הו"ל לא נודע עד שנתערב ומ"מ כ' שם לאסור ואף שנתערב במב"מ בלח ואף לפמ"ש בד"מ וברמ"א להקל כה"ג ע"י תערובות מ"מ נראה מדבריו דהיינו דוקא בדם ביצים דבלא"ה יש דעות דאינו כ"א מדרבנן משא"כ היכי דהספק מצ"ע הוא ספק תורה לכ"ע אין להקל אף ע"י תערובות, ואפשר לומר דשאני התם כיון דהחלמון עדיין אינו מעורב כלל ולגבי שוב הו"ל ספק תורה והו"ל כודאי איסור לכן גם בחלבון אין להקל מטעם סד"ר כ"א בצירוף הטעם דדם ביצים בלא"ה יש סברות דאינו כ"א מדרבנן, ועפ"ז א"ש ג"כ מ"ש התוס' בחולין צ"ז ד"ה אמר רבא גבי חטה בתרנגולת דאע"ג דיש בזה ספק שמא כבר נתעכלה מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר ואע"ג דמיירי שם לענין משהו ובכה"ג ודאי אין בו איסור תורה וע"כ צ"ל דאזלי בשיטת הד"מ וסיעתו דכיון דהו"ל סד"ר ע"י גלגול שוב ל"א בו סד"ר, אכן לפמ"ש בפמ"ג כאן בשם המהריב"ל דדין זה תלוי בהא דר"ת ור"י בס"ט בתערובות ועפ"ז העלה דגם בסד"ר ע"י גלגול יש להתיר בלא נודע בה"מ עכ"פ עדיין צ"ע דהא כאן מיירי לשיטת ר"ת דס"ל להקל גם בספק אחד בגוף והב' ע"י תערובות ולפי זה ה"ה בסד"ר ע"י גלגול ג"כ שרי, אכן למ"ש א"ש דכיון דלענין החטה הו"ל ספיקא ד"ת והו"ל כודאי שוב אין להקל בתערובתו ופליטתו וע"כ לא כתב ר"ת להקל כ"א בשנתערב הספק איסור כולו דעתה לא נשאר לנו שום ספק תורה ולפ"ז גם בס"ט היכי שנשאר מן הספק מקצת בעינה וקצתו נתערב אין להקל בספק בתערובות משהו משמע דלא ס"ל האי חילוקא וע"כ צ"ל דס"ל דאף דהחטה נשארת באיסורה מחמת ספק תורה מ"מ לענין פליטתה כיון דלא נפל הספק רק באיסור משהו דרבנן יש להקל ויעו' ברמ"א שם שסיים דאין המנהג כן אלא אוסרין הכל ובד"מ הביא כן בשם המרדכי שכתב להחמיר מטעם דשיל"מ, והנה לכאורה הא הרמ"א הכריע בכ"מ דחמץ אין בו משום דשיל"מ וכן הקשה בח"י שם, ולכאורה צ"ע דאמאי לא הביאו דברי התוס' הנ"ל דאף לר"ת ג"כ אסור בספק משהו כמש"ל, ואפ"ל דהוא ע"פ מ"ש הב"י שם לפרש דעת הרי"ף לפי דעת הר"מ דר"ל במ"ש איסור משהו היינו איסור כל דהו וכמ"ש הר"מ שם דאין בהם כ"א איסור דרבנן ולפ"ז אין בזה שום לתא דאורייתא ויש להתיר אף לפי דעת ר"ת הנ"ל ויעו' בח"י סק"ז שהביא בשם הל"מ דכוונת הרי"ף והר"מ מטעם דהו"ל תרי דרבנן יע"ש, והנה לכאורה מזה יש סיוע למ"ש המ"א בסי' תמ"ז דחמץ נוקשה בטל בס' אכן באמת יל"ע בזה דהא הר"מ ס"ל בטעם דחמץ במשהו דהו"ל דשיל"מ ובדשיל"מ קיי"ל דאף בדרבנן לא בטל כמבואר בהא דביצה שנולדה ביו"ט ונראה דמטעם זה נדחק הב"י לפרש דחמץ הנבלל קיל משאר איסור דרבנן ולכן יש להקל בו משא"כ בשאר איסור דרבנן גם הר"מ יודה דהוא במשהו והמ"א לא כתב להקל כ"א לדידן לפי מה דקיי"ל דעיקר חומרא דחמץ הוא מטעם כרת ולא בדילי, שוב מצאתי בנוב"י מה"ק בסי' כ"ו שכתב לתרץ דברי הר"ת הנ"ל דהוא מטעם דלענין גוף החטה הו"ל ספק תורה ולכאורה דבריו צ"ע לפמ"ש מהריב"ל הנ"ל דעיקר החומרא בסד"ר ע"י גלגול הוא ע"פ שיטת הר"י בספק ע"י תערובות וא"כ איך כ' לתרץ כן אליבא דר"ת ועוד דאפילו לדעת ר"י ג"כ י"ל דשרי וכמ"ש הרי"ף הנ"ל וכמ"ש הוא עצמו בנובי"ת לחלק בזה אכן למ"ש א"ש הכל ובהכי א"ש דברי הרא"ש והטור דבסי' ס"ו הסכימו למ"ש ר"ת וכאן כתבו כדעת הרי"ף:

ועיין בב"י בסי' נ"ז במ"ש בשם המ"כ להקשות על שיטת הר"י מטעם ס"ס ועוד דהא הו"ל סד"ר מצד התערובות ואח"כ כתב לחלק דהר"י מיירי בנודע אבל בלא נודע יש להתיר מטעם ס"ס ולכאורה למה ליה לומר מטעם ס"ס הא בלא"ה שרי מטעם סד"ר כמ"ש מתחלה וע"כ צ"ל דלענין סד"ר לא ברירא ליה להקל בכה"ג, שוב ראיתי דאפ"ל דמ"ש מטעם ס"ס ר"ל דלפ"ז אף בחד בחד ג"כ שרי ואף דהמעיין בסי' ק"י שם בט"ז ופר"ח ס"ל דבכה"ג אף לר"ת אסור מ"מ כ"כ במק"א דמלשון הטוש"ע שהעתיקו דעת ר"י גבי ס"ט שנתערב כולם אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל אם הוא מדברים המתבטלים ואין מתירים מס"ס משמע להדיא דפלוגתת הר"ת והר"י אף בדברים המתבטלים והיינו בחד בחד וכן כתב בספר בינת אדם בכללי ס"ס סימן מ"ה והביא שם שהסכים לזה הגאון בעל בית מאיר וכ"נ להדיא דעת התה"ד בכתביו בסי' ק"ל יע"ש ויהיה איך שיהיה הנה בנ"ד בודאי דעכ"פ בה"מ יש לצדד בזה ואפילו למ"ש הש"ך שם דאין להקל בס"ט ע"י תערובות כ"א בה"מ בצירוף סע"מ מ"מ יודה בנ"ד דהא המעיין בש"ך בסי' נ' יראה דעתו דמעיקר הדין בלא"ה ס"ל דיש להקל בספק כה"ג בה"מ מטעם חז"ה אלא שהחמיר למעשה כמ"ש הרמ"א וא"כ בודאי דע"י תערובות יש להקל, ויעו' בפ"ת במ"ש בשם קה"י שכתב לצדד בזה מטעם ס"ס ובפרט בצירוף דעת המחבר דחתיכה חיה לא מקרי חהר"ל:

ה) שוב ראיתי בספר בינת אדם בשער הקבוע סי' ד' שהרבה להשיג על הפמ"ג במ"ש דיבש אין צריך מוקף והביא מדברי הפרי חדש בס"ס קי"א ובסי' ק"ט סק"י שכ' דאף לפמ"ש הרשב"א להקל בב' קדירות דאם הם של אדם אחד מצטרפין מ"מ היינו דוקא במקום שיש רוב בכל קדירה ואין לחלק בין לח ליבש דהא דין זה נלמד מהא דב' קופת דמיירי ביבש הרי דבמקום שאין רוב בכ"א דהו"ל דאורייתא לא מהני אף אם הם של אדם אחד ועתיד להתערב, ועוד הביא ראיה מהא דפ"ט אף לדעת הר"ת, אכן המעיין ברי"ף ובר"ן פסחים שכתבו להקל דתרומות מ"ה שכתב הרמב"ם בטעמו דהוא מפני שהתרומה מופרשת ולא נתערבה בחולין יע"ש והעלה דלדעת הב"ח הו"ל ממש דין תערובות חניות יע"ש והביא שהסכים לזה הגאון בית מאיר ולענ"ד דבריו צ"ע מהא דמבואר בסי' ק"י סע"ז דבנאכל אחד או נפל לים יש להתיר השאר, והמעיין ברשב"א שם יראה דמיירי אף בנתערב רק חד בתרי וכ"נ מדברי שאר הפוסקים (יעו' בפרי מגדים שם) ומבואר בש"ך שם דאף בנפל קודם שנודע מן האיסור גם כן שרי יע"ש והנה עיקר הטעם בזה מטעם דנתבטל מה"ת לכן תלינן דאיסור נפל וא"כ לפי דעת הש"ך בסי' ק"ט דקודם שנודע לא שייך ביטול אף מה"ת א"כ איך כתב להקל בנפל קודם שנודע דהא לפי שיטתו אין כאן שום ביטול כלל כמובן וכ"נ עוד ממ"ש הש"ך בקונט' ס"ס סי' כ"ב דבחד בתרי אין נ"מ לענין נאבד דהא נתבטל ואם כדבריהם הא אכתי יש נ"מ בלא נודע דעדיין לא נתבטל ונאבד אחד מהם הב' נשארים באיסורם וכמ"ש באמת הב"א שם בסי' ה' עיין שם א"ו דז"א דבאמת ביבש א"צ מוקף וא"כ אף שעתה נאכל או נאבד אחד מהם שפיר בטל מה"ת דהא על כל אחת ואחת יש ספק דהוא מרוב היתר וכ"נ באמת מצד הסברא דהא עיקר דין ביטול חד בתרי הוא מהא דאחרי רבים להטות א"כ מה לי שהם במקום אחד ומה לי שהם בב' מקומות סוף סוף כיון דהתורה אמרה דכל שיש לנו ספק על איזה חתיכה אם הוא מן האיסור או מן ההיתר תלינן דהוא מן רוב ההיתר א"כ ודאי דאין לחלק בין המקומות, ומה שהביא מהא דסי' קי"א הנה מה שרצה להעמיס כן גם בדעת הש"ך ודאי צ"ע דהמעיין בש"ך בס"ס ק"ט במה שסיים ודינו כדלקמן ס"ס קי"א דאם הם של אדם אחד מצטרפת הרי מפורש יוצא דאף באין שם רוב בכ"א שפיר מצטרפים וכ"נ באמת מפשטות דברי הש"ך בסי' קי"א ס"ק ט"ז וי"ט ומה שתלה את עצמו במ"ש הש"ך בק"ז וק"ה ע"כ צ"ל דדוקא בא"מ אינו מצטרף וכמ"ש הפר"ח בתחלה וכמ"ש הפמ"ג שם בקי"א ואף לפמ"ש בשם הפר"ח דהא דקי"א מיירי דוקא במב"מ ויש רוב בכ"א מהקדירות נראה דהיינו דוקא לענין תערובות לח בלח דאף דמה"ת יש לתלות בכל אחד מן החתיכות דהוא מרוב מ"מ כ"ז לענין ביטול יבש דהאיסור אינו אוסר את ההיתר משא"כ בנ"ד כיון דודאי נפל כאן איסור בא' וממילא נאסר כל ההיתר מה"ת בלח (כיון שאין בו רוב היתר) וא"כ הו"ל ספק שקול בכ"א מהקדירות שמא היא של איסור ולכן הצריכו דוקא שיהיו של אדם אחד ויהיו עתיד להתערב ואזי אנו דנין אותו כאלו הוא כבר מעורב ודעת הב"ח וש"ך שם בס"ק ט"ז וי"ט דבכה"ג באמת שוב מהני אף באיסור תורה ולדעת שאר האחרונים אף כה"ג לא מהני כ"א באיסור דרבנן דבאיסור תורה הו"ל ממש ספיקא דאורייתא, ואף דבנתבטל מקודם חד בתרי שרי לכ"ע לבשל בב' קדירות כמבואר בסי' ק"ט היינו מטעם שכבר חל שם היתר על כל אחד מן החתיכות משא"כ בנ"ד, עוד נלפענ"ד דע"כ לא אמרינן דלא בעינן מוקף אלא לענין ביטול ברוב מטעם דכיון שיש לנו ספק על ג' חתיכות שפיר יש לתלות על כל אחד שהוא מן הרוב וכמש"ל משא"כ במקום שצריך ס' דהוא מטעם שצריך להתבטל מעוצם מיעוטו בזה בודאי בעינן שיהיו מוקף דאל"כ לא נתבטל כלל דהא לא נתערב האיסור כ"א בקדירה אחת ולכן כתב הרשב"א הנ"ל דאפ"ה באדם אחד ועתיד להתערב שפיר יש לצרף אף לענין ביטל בס', ובהכי א"ש מה שהקשה שם דהא עיקר דין זה נלמד מהא דב' קופת הרי דאין לחלק בין יבש ללח דז"א דהא שם מיירי מתרומה דבעינן ביטול במאה וא"כ דינו שוה ללח דצריך מוקף דוקא וכמ"ש וז"ב:

ו) ומה שכתב עוד לאסור בזה מטעם הב"ח דהו"ל תערובות חניות ואף אם נאמר דלא הו"ל דין קבוע מ"מ אין לו ביטול כיון דכל חנות הוא עומד בפ"ע הן אמת דלכאורה נראה כן דעת הב"ח והש"ך בסי' ק"י דהו"ל ממש דין תערובות חניות דמה לי אם הספק בין החניות או בין הבתים, אכן באמת צריך להבין דלמה לא יתבטל בין בחניות ובין בבתים וכמש"ל דאין לחלק מצד המקומות, ושוב ראיתי בחו"ד בריש סי' ק"י שכתב דתערובות חניות היינו דוקא במקום שהספק אינו מצד התערובות אלא באופן שהיה חנות אחד מוכרת בשר טרפה וט' מוכרים בשר כשר ועתה נשכח איזה מהן נמצא בה בשר הטרפה משא"כ היכי שהספק בא לה מצד תערובות כגון שנמצא איזה טריפות בריאה ולא נודע מאיזה חנות בודאי אין לה דין קבוע יע"ש, ולפ"ז בנ"ד בודאי אין בה משום קבוע אכן מדברי הש"ך שם משמע להדיא דאף בכה"ג יש לו דין קבוע וכמ"ש החו"ד עצמו שם וע"ש שהוא עצמו הניח ד"ז בצ"ע ועוד דאכתי צריך להבין דעת הפמ"ג דס"ל בפשיטת דאחד בבית וב' בעליה בטל ובסי' ק"י הסכים לדעת הש"ך הנ"ל דבכה"ג הו"ל דין קבוע ולכאורה הם דברים סתורים, שוב ראיתי דלק"מ והוא דהא דתערובות חניות מיירי דוקא באופן שאין בכל חנות רק בהמה אחת ונמצא אח"כ ריאה טרפה דבכה"ג כתבו הד"מ וב"ח ופרישה דיש לו דין קבוע מטעם דודאי יש חנות אחת שקבוע בה האיסור ובכה"ג בודאי אף בבתים לא בטל אכן באם נמצא בחנות אחד שני בהמות הנה בכה"ג בודאי לכ"ע אין לו דין קבוע דהא אין האיסור עומד בפ"ע ושפיר בטל חד בתרי ואף שהג' אינו מוקף עמו ומונח במקום אחר, וכ"נ להדיא מדברי הב"ח שם בסי' ק"י שכתב וז"ל ובין באיסור שאינו ניכר אבל הוא קבוע בחנות אחת כגון שנמצא ריאה טרפה ולא נודע מאיזה חנות היא ואין בכל חנות וחנות אלא בהמה אחת דהשתא האיסור הוא קבוע בחנות אחת אלא שאין האיסור ניכר עכ"ל הרי שכפל ושילש דהאיסור צריך להיות דוקא קבוע בפ"ע בחנות אחת וכ"נ קצת מדברי הדרישה שם במ"ש לחלק בין תערובות חניות ליבש ביבש דבמקולין מונח כל אחד בפ"ע, ומ"ש עוד שם דבבית דרך לערב הכל במקום אחד זה תוך זה אפ"ל דל"ד נקט הכל והעיקר בזה דכל שאין ודאי שהאיסור מונא קבוע בפ"ע שפיר בטל ובהכי א"ש ג"כ הא דפ"ט דתרומת במ"ש הרע"ב והר"מ דלא בטל התרומה בחולין מטעם שאינו מעורב עמה וכ"כ רש"י בגיטין דף נ"ד דנטיעה של ערלה שנתערבה לא בטלה דכל שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטל יע"ש דהיינו ג"כ מטעם הנ"ל שהרי האיסור מונח בפני עצמו בלי שום תערובות היתר:

ז) עוד נלפענ"ד דאף לדעת הג' בעל בית מאיר וחכ"א הנ"ל גם כן יש להתיר בנ"ד דע"כ לא כ' להחמיר בזה כ"א במקום שעכ"פ ברור לנו שבמקום אחד אין בו רוב היתר אכן במקום שיש להסתפק שיש בכ"א מהמקומות רוב היתר ודאי א"א להעלות על הדעת שיהיה לזה דין קבוע דהא עיקר דין קבוע הוא מטעם שיש כאן איסור ברור וכאן אפשר לומר שבאמת אין כאן שום איסור כלל דכבר נתבטל בכל מקום וז"ב, ולא עוד אלא דאף אם באיזה מהמקומות יש בירור שאין רוב היתר מ"מ אם באחד מהם נמצא רוב היתר שפיר י"ל דשוב כ"ע יודו דאין כאן דין קבוע דשוב אין כאן איסור ברור דשמא האיסור כבר נתבטל ברוב היתר ואף במקום שיש להסתפק שמא נמצא רוב היתר במקום אחד ובשאר כל המקומות יש בירור שאין שם שום תערובות היתר ואיסור אלא או מן האיסור או מן ההיתר ג"כ יל"ע בזה דסוף סוף אין כאן איסור ברור קבוע דהא שפיר י"ל דהאיסור הוא במקום שנמצא רוב היתר, ואף די"ל דהו"ל ס"ס לאיסורא דשמא האיסור הוקבע לבדו ושמא גם במקום הנ"ל אין בו רוב היתר מ"מ י"ל כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ודוקא במקום שהאיסור ברור וקבוע במקומו ובפרט דבקבוע שאינו ניכר בלא"ה להרבה פוסקים אין לו דין קבוע כמ"ש האחרונים:

והנה בהיותי בזה ראיתי להרב בעל השו"ע בתשובתו בסי' ח"י במ"ש להשיג על הש"ך בסי' ק"ט שכתב דב' וג' מינים בטל כשא"י איזה הוא האיסור מטעם די"ל דבנ"ד אף הרשב"א [דס"ל להקל בב' קדירות דשפיר מצטרפים אף בדליכא רובא] יודה דלא מקרי תערובות וכ"ש למ"ש הש"ך להחמיר בתערובות חניות אף שהוא מין אחד וכן בס"ס קי"א החמיר בב' קדירות דלא כרשב"א וכו' כ"ש כשהם מובדלים בממשן ומראיתן אין לו דין תערובות, ולפענ"ד דבריו צ"ע דהנה במה שהחליט דלדעת הב"ח וש"ך וט"ז בהא דתערובות חניות ע"כ צ"ל דבעינן מוקף כ"כ דאין זה מוכרח וגם במ"ש דכ"ש כשהם מובדלים בממשן ומראיתן ג"כ צ"ע מהא דפ"ד דתרומות מ"ח ט' דשחורת מעלות את הלבנות וקטנים את הגדולים כשא"י איזה מהן נפל, וכ"פ הר"מ שם וא"ל דהיינו דוקא לענין ביטול ק"א דהא סתמא תנן ומשמע דאף דאין במין אחד רוב היתר ג"כ מצטרף, ועוד דלפמ"ש הוא ז"ל דאין זה תערובות אם כן מה מהני בזה מאה ואלף כיון דלא נתבטל ברובא כלל וכ"נ להדיא מדברי הרשב"א שהובא בב"י בסי' קט"ו גבי קום של חמאה במ"ש דכל שאינו יכול לברר האיסור מתוך ההיתר שפיר בטל ברוב ואף לדעת הר"מ דלא בטל היינו כמ"ש הב"י שם דס"ל דהוא איסור הניכר משא"כ בנ"ד ומ"ש הוא ז"ל לדקדק מדברי הרשב"א שהבין בדעת הר"מ דאף באין ניכר לא בטל מדהביא ע"ז מהא דתרומה לענ"ד אין זה מוכרח דשפיר י"ל דהרשב"א ס"ל דאף כה"ג בטל שפיר וכמ"ש מהא דפ"ד הנ"ל וכמ"ש בטעמו דכל שא"י לגרר בטל וס"ל דלפ"ז בודאי אין לחלק בין אם מובדלים בממשן ובין אם מונחים בב' מקומות ולכן השיג על הר"מ כיון דמבואר שם דאף בב' מקומות בטל ה"ה בנ"ד אף שניכר בממשו שפיר בטל ויעו' בסי' ק"ד במ"ש האחרונים לענין יבש בלח ובאו"ח בסי' תס"ו בדין פירר בקמח ובסי' תמ"ז גבי פת שנפל ליין ובמ"ש הרב בק"א שלו ויש בזה אריכות דברים אלא שאין הפנאי גורם כעת:

ח) עוד נלפענ"ד לצדד בזה כיון דהו"ל רק ס"ט א"כ בנ"כ הו"ל ס"ס בדאורייתא שמא לאו טרפה ושמא יש רוב אצל כ"א ושרי מה"ת ושוב בדרבנן משום חהר"ל מהני אף ספק א' וכמ"ש הש"ך בדיני ס"ס בשם סמ"ק (ואף במקום שברור לנו שיש אצל כמה וכמה ב"א בפחות מרוב מ"מ כיון שודאי נמצא אצל כמה וכמה בני אדם רוב היתר שפיר יש להתיר כל הבשר מטעם ס"ס הנ"ל) ואף דהו"ל ספק אחד בגוף מ"מ כיון שלא נודע עכ"פ בה"מ שפיר מצטרף לס"ס ואף לדעת הש"ך שם מ"מ כ"כ דבנ"ד גם הש"ך יודה, ועוד נלפע"ד דבנ"ד אפשר לומר דשרי אף בלי ה"מ דדמי למ"ש הרמ"א בסי' ס"ו גבי ביצים דכיון דבלא"ה איכא דעות דהו"ל דרבנן שוב אנו מתירים בסד"ר ע"י גילגול וא"כ כ"ש בנ"ד דיש כמה דעות דס"ל דשרי לגמרי מטעם נשחטה הותרה, ועוד דהא לענין איסור דאורייתא כבר נודע דעת האחרונים דמדאורייתא מהני אף ספק אחד בגוף ומחמת חהר"ל כיון דבאמת אין ברור כ"כ שהחתיכות הטרפות הם חהר"ל ובצירוף דעת המחבר דחתיכה החיה לא מיקרי ר"ל שפיר יש לצדד בזה, הן אמת שראיתי בחידושי רעק"א בסי' ק"ה שהעלה דכה"ג לא הוה ס"ס דכל שאין לנו בירור שיש רוב היתר אסור מה"ת ופי' בזה דברי הרשב"א בתשובה במ"ש דבין אכל קטנה ובין גדולה חייב אשם תלוי יע"ש אכן באמת המעיין בש"ך בסי' ס"ו במ"ש דאף בחד בחד הו"ל ס"ס יראה להדיא דס"ל דאף בכה"ג בטל שפיר מטעם ס"ס כמש"ל, ומ"ש מדברי הרשב"א אפ"ל כמ"ש הפמ"ג בשעה"ת דס"ל דהיתר ברוב איסור נהפך ההיתר לאיסור יע"ש, ועיין ברש"י סוכה ב' ע"א בד"ה שחמתה במ"ש דהמועט בטל ברוב והרי הוא כמו שאינו משמע ג"כ דגם היתר בטל ברוב איסור וחשיב כמו שאינו ויעו' בר"ן שם ויעו' במל"מ בסוף פ"ז מהל' מעילה שכתב בפשיטות דאין היתר נהפך לאיסור ויעו' פמ"ג בש עה"ת ח"ג פ"ה במ"ש בשם רש"י זבחים ע"ח דס"ל דהיתר נהפך לאיסור, וא"ל דע"כ לא כתבו האחרונים דא"צ מוקף אלא במקום שיש לומר על כ"א מן המקורות דאין שם איסור כלל משא"כ בנ"ד דקרוב לודאי שיש בכל בית מן האיסור וספק אם יש רוב נגדו שוב אין לצרף מה שיש בכל שאר הבתים דהו"ל כמו שנתערב בכמה בתים איסור אחר וספק אם נתבטל ברוב דז"א דהא עיקר הטעם בהא דיבש ביבש בטל ברוב משום דאיסור נהפך להיתר לדעת הרא"ש ואף לדעת הרשב"א שם עכ"פ מה"ת נהפך להיתר כמבואר למעיין שם א"כ ה"ה בנ"ד כיון דא"צ להיות מוקף כבר נהפך האיסור להיתר, ול"ד לב' מיני איסור דשם אף אם היו מוקפין ג"כ לא היו בטל, ואף לפי מה דקי"ל כדעת הרשב"א דעכ"פ מדרבנן אסור לאוכלם ביחד או אף לאדם אחד מ"מ הא גם בנ"ד אין זה ברור כ"כ שיאכלם ביחד או אף לאדם א' (ויבואר לקמן) ועוד כיון דעכ"פ נודע עתה שברוב הבתים יש בכ"א רוב היתר שפיר י"ל על כ"א מן הבתים דהוא מן הרוב כיון דפריש קודם שנודע, ואף דבחו"ד כתב דכל שפריש קודם שנתערב לא אמרינן בכה"ג כל דפריש וכמש"ל מ"מ לפענ"ד דבריו צ"ע דהנה ל"מ לדעת הר"ן דס"ל דאף בקבוע דאורייתא יש להתיר בפריש קודם שנודע הרי להדיא דאף שאין שם שום תערובות כלל דהא גם עתה האיסור ניכר וידוע מ"מ אמרינן כל דפריש, ואף לדעת הרא"ה שם נראה דיודה בקבוע דרבנן דאף כה"ג אמרי' כל דפריש כמבואר למעיין שם דדוקא בקבוע דאוריית' החמיר שם וכ"ש למ"ש הפר"ח שם דהעיקר כדעת הר"ן דכ"ה ג"כ דעת הרשב"א, ועוד דבנ"ד עכ"פ הו"ל ס"ס שמא לאו טרפה ושמא כר"ן ושוב מצאתי בספר בינת אדם שם בסי' י"א וי"ב שהאריך ג"כ והעלה דהעיקר בזה דלא כחו"ד הנ"ל וע"ש במ"ש בפי' דברי הרמב"ן בתשובה:

ט) והנה לכאורה היה נראה דמ"מ היה צריך להכריז ולהודיע להקונים שלא יבשלו עכ"פ כל החתיכות בב"א וכן שלא יאכלם אדם אחד כיון שקרוב לודאי שיש אצל כ"א מן האיסור וכמ"ש בשו"ע בסי' ק"ט אכן י"ל דלפמ"ש לעיל דבאמת מה"ת כ"ע יודו דאיסור נהפך להיתר ומותר לאכול כולם ביחד וא"כ שוב הו"ל בנ"ד סד"ר דיש להתיר בה"מ עכ"פ, ואף דלכאורה בזה לא שייך ה"מ מ"מ הא כתבנו לעיל דבנ"ד יש להתיר אף בלי ה"מ חדא דדעת הש"ך בסי' נ' להתיר בלא"ה בס"ט זה בה"מ עכ"פ מעיקר הדין ועוד כיון דיש דעות להתיר י"ל דדמי להא דסי' ס"ו דשרי בסד"ר ע"י גלגול אף בלי ה"מ, ועוד נלפע"ד דאף בשאר ס"ט דאין בזה שום סברא להתיר ג"כ יש להתיר בנ"ד דהא בלא"ה איכא דעת הרא"ש וסיעתו דאף מדרבנן נהפך האיסור להיתר וכ"פ הרמ"א בה"מ וכבר הארכתי בזה במק"א דבכל מקום שיש לנו ב' צדדים להתיר בה"מ יש להתיר אף בלי ה"מ, וראיתי בנוב"י מה"ק בסי' ל"ג שכ' בס"ט ע"י תערובות ולא נודע דמותר בה"מ דמ"מ צריך למכור אחד לגוי יע"ש והעתיק דבריו גם בלב"ש בחיד' ס"ק קי"ט ע"ש ולפע"ד דבריהם צ"ע דהא מקור דין זה הוא מדברי הש"ך בקונט' ס"ס והנה מדבריו משמע להדיא דא"צ להשליך שום א' מהם חדא מדלא הזכיר מזה ועוד מדכתב שם ובלבד שלא יאכלנו כולו כאחד משמע להדיא דאם עכ"פ אינו אוכלם כאחד שפיר יכול לאכול כל התערובות ועוד דבאם מיירי שכבר השליך אחד מהם למה באמת לא התיר הש"ך לאכול כולו כאחד דהא המעיין בש"ך סי' ק"ט דאף למאן דאוסר לאכול כולו כאחד מ"מ מותר לאכול א' וב' הרי דאף שאוכל הרוב בב"א שרי וא"כ ה"ה בנ"ד ועיין בנובי"ת בסי' ס"ו שכתב דבהשליך אחד שוב מותרים אף לאדם א' וצ"ע דלכאורה הו"ל לומר יותר רבותא דאף ביחד מותרים לאדם א' וכ"כ להדיא בנה"ך בט"ז סק"י דבס"ס א"צ להשליך אחד ע"ש ואף למ"ש הט"ז שם עכ"פ היכי שאין אוכלן אדם אחד א"צ להשליך יע"ש, ודעת הש"ך שם בקונ' ס"ס דאם אוכלם בב' שרי אף לאדם אחד וכמ"ש בס"ק מ"ט שם דכ"נ עיקר וכ"ש לדעת המ"י שם דא"צ לאוכלם בב' ושרי אף בהפסד קצת בודאי דא"צ להשליך שום דבר, ועוד דהא עיקר דין זה שצריך להשליך הוא רק חומרת מהר"מ וא"כ כיון דאנו סומכין על ס"ס זה להתיר לבטל ד"ח שהוא מהש"ס א"כ כ"ש שיועיל ס"ס נגד חומרת מהר"מ הנ"ל ובפרט למ"ש הלב"ש בס"ק ק"כ דבס"ט שא"צ לחפש אחריו הו"ל בלא נודע ס"ס מעליא ולכן יש להתיר אף בהפסד קצת יע"ש, והנה היה אפ"ל דדעת הנוב"י בזה כיון דא"א סומכין על ס"ס זה כ"א בה"מ ולענין להשליך אחד אין בזה שום הפסד דבלא"ה היה אחד טרפה אכן אסתימת דברי הפוסקים נראה כיון דע"כ אנו צריכים לסמוך על ס"ס הנ"ל להתיר התערובות שיש בו הפ"מ א"כ שוב אין לחלק בזה ועוד כיון דהוא רק מחומרת מהר"מ ונגד חומרא הנ"ל שפיר יש לסמוך על זה אף בלי ה"מ כלל וכמש"ל, שוב עיינתי בנוב"י שם ונראה דהנוב"י שם לא רצה לסמוך בזה לגמרי על מ"ש הש"ך להקל בס"ט ע"י תערובות בה"מ וסע"מ וצירוף ד"ז רק לסניף ועיקר סמיכתו שם דאין בזה משום חהר"ל מטעם דהוא רק ספק ולדעת הרש"ל שרי לגמרי ובכה"ג שפיר יש לסמוך ע"ד האומרים דחתיכה חיה או גדולה אין בה משום חהר"ל ולכן שפיר בטל חד בתרי יע"ש וא"כ שוב הו"ל כשאר ביטול יבש ביבש דצריך להשליך אחד, ומ"מ גם לפ"ז עדיין יל"ע בזה ע"פ מ"ש לעיל היון דבלא"ה אנו סומכים בה"מ על דעת הרא"ש דנהפך להיתר א"כ כה"ג יש להתיר בלא נודע אף בלי ה"מ אף לאדם אחד וביחד וכל שכן דאין צריך להשליך שום אחת מהן וכ"ש לדידן דקי"ל בפשיטות כדברי הש"ך הנ"ל והלב"ש שהעתיק דברי הנודע ביהודה הנ"ל להלכה בודאי דבריו צ"ע דהא הוא הסכים בכ"מ לדעת הש"ך:

י) ובנידון דידן בודאי גם הנודע ביהודה יודה דא"צ להשליך או למכור שום אחד מהם דהא בודאי הקצב לא ישלם להם (ואף דלכאורה באמת היה צריך להחזיר להם הדמים כמ"ש בחו"מ בסי' רל"ב וביו"ד סי' קי"ט דאף ס"ט מבטל המקח בשהבשר קיים ועי' בסמ"ע שם דאף שנטרף רק מחומרת הגאונים גם כן צריך להחזיר, ועי' במש"ז בסי' ק"ט במ"ש בפשיטות דאם נתערב חתיכה של איסור של ראובן בב' חתיכות של שמעון דשמעון מחויב לשלם לראובן דמי חתיכה מעליא, ולכאורה לדידן דצריך להשליך אחד או ליתן לגוי אם כן למה יצטרך לשלם לו דמי חתיכה מעליא הא יכול ליתן לו החתיכה הנ"ל דהא אין לו שום הנאה מזה וגם חבירו אין לו שום היזק בזה דהא בלא"ה היה צריך למוכרו לגוי ואפ"ל כיון דהוא רק חומרא בעלמא יכול חבירו לומר לו אין לך להחמיר בשלי אם תרצה להחמיר תחמיר בשלך, ועוד אם יתן לו חתיכה אחת יכול לומר לו שלי היתר ובשלך נשאר האיסור, ולפ"ז אפ"ל בנידון דידן דאין צריך להחזיר הדמים כיון דהוא רק חומרא בעלמא ובפרט בנידון דידן דאית ביה כמה צדדים בלא"ה ומכל מקום צ"ע ויהיה איך שיהיה אף אם נחליט שבאמת מחויב לשלם מ"מ הא ודאי שלא ישלם להם א' מטעם דעל פי רוב המה עניים ותקיפים שלא יתרצו לעמוד אתם בדין וגם מטעם שהבע"ב לא יתרצו לבזות את עצמם עמהם בזה) ואם כן יהיה להקונים בזה הפ"מ דהא יצטרכו למכור קרוב לחלק מחצה לגוי ואף אם נאמר דאצל כל אחד לא יהיה בזה ה"מ מכל מקום כיון שבצירוף הכל יהיה בזה הפ"מ שוב אין צריך להשליך ואף דבפ"ת בסי' ל"א סק"ב מדקדק משו"ת רעק"א דכה"ג לא מקרי הפ"מ מ"מ לפענ"ד אפ"ל דלפמ"ש בת"ח דבכ"מ שכתב להתיר בה"מ הוא מטעם דדעת המתיר נראה לו עיקר וא"כ י"ל דע"כ לא החמיר אלא במקום שאין בזה כ"א הפסד מועט משא"כ במקום שיש בזה הפ"מ היינו שצריך להפסיד הרבה מעות ע"פ דעת האוסר אף שבאמת אין ההפסד נוגע לאחד מ"מ סוף סוף כיון שצריך להפסיד הרבה מעות אין לחוש לדעת האוסר, וכן נראה להדיא ממ"ש הבה"י הביאו הבה"ט ביו"ד סי' קכ"ד ס"ק י"ט לשער דזהב וחצי מקרי הפ"מ ולא כתב לחלק בין עני לעשיר משמע דאף בעשיר מקרי הפ"מ וע"כ צ"ל דעיקר הטעם בזה דכל שצריך להפסיד עי"ז מעות הרבה אף שאצלו אינו דבר חשוב כ"כ מ"מ בכה"ג לא רצו לחוש לדברי האוסר, ובהכי א"ש ג"כ דברי הנ"ש במ"ש לחלק דיותר משתות מקרן מקרי הפ"מ [וגם מדבריו מבואר להדיא דלא כשו"ת רעק"א הנ"ל דהא גם בשל שותפים הו"ל לכ"א שתות מקרן שלו] ובשו"ת הר הכרמל השיג עליו בזה (וכבר קדמו בזה בסולת למנחה בכלל ל"ח יע"ש) והעלה דהכל לפי הזמן והאדם אם מחשיב לגבי הפ"מ יע"ש וכן העלה המ"י שם יע"ש (ומ"מ סיים שם דהכל לפי ענין, ההוראה אם יש בה הרבה צדדים משמע דביש הרבה צדדים שפיר יש להקל אף בכה"ג, אכן למ"ש אין דבר זה תלוי במה שהוא עשיר אלא העיקר בשיעור הממון וכן נראה להדיא ממה שנהגו כל המורים לחשוב כל עוף להפ"מ ואין מחלקין בזה בין עני לעשיר הרי להדיא כמ"ש, הן אמת דלכאורה יל"ע דהנה המעיין בשו"ת הלק"ט ח"א סי' רצ"ג יראה דס"ל בפשיטות דעוף אחת לא מקרי הפ"מ, אכן באמת לק"מ דלאו כל העתים שוות וכמו כן בודאי אין כל המקומות שוים בזה, הן אמת דמ"ש בשו"ת נ"ש לשער ההפ"מ ביותר משתות מקרן אכתי צ"ע אף לפמ"ש דלפ"ז לפעמים יחשב הפ"מ למשל בזהב אחד ולפעמים אף בג' וד' לא יחשב להפ"מ כל דלא הוה ליה יותר משתות מקרן, שוב עיינתי בנ"ש עצמו וראיתי שהעלה מתחלה מדברי הש"ס פסחים סוף פ' מקום שנהגו (דף נ"ה ע"ב) ומדברי האו"ה גבי בשר ששהה ג"י דכל שההפסד יעלה ביותר מכבד של תרנגולת מקרי הפ"מ וע"ז סיים דמי שירצה להחמיר עכ"פ לא יחמיר ביותר משתות מקרן יע"ש ועפ"ז א"ש הכל דבאמת כל שאין בזה יותר מכבד של תרנגולת אין בזה משום הפ"מ אף שהוא ביותר משתות אכן במה שהוא ביותר מסך הנ"ל שפיר כתב לשער בזה ביותר משתות אף למאן דמחמיר כיון דבאמת אף בפחות שבשיעורים יש בזה באמת הפ"מ (ומה שלא ביאר דבר זה להדיא דמיירי דוקא כה"ג הוא מטעם שכ' מתחלה דודאי כל שהוא בפחות מזה בודאי דאין להקל דאל"כ לעולם לא נחוש לדברי האוסרים ע"ש):

שוב ראיתי בנ"ש שם שסיים שלמד דבר זה מתה"ד סי' של"ו ועיינתי בתה"ד שם שנשאל בנידון שותפים בדבר שיש בו דין חלוקה אלא שאחד טוען דע"י החלוקה יפסיד דמי החלוקה והאריך דכל שבא עי"ז לידי הפסד חשוב שוב א"א לכופו וע"ז סיים דהפסד חשוב מקרי ביותר מחומש ע"ש ובפחות מזה מקרי חסרון ופחת מועט יע"ש, ולפ"ז צ"ע על מ"ש בנ"ש לשער ביותר משתות דהא בתה"ד כתב לשער ביותר מחומש וביותר משתות ואף בחומש מצומצם כתב להדיא שם דא"י לבטל החלוקה מטעם דל"ח פסידא בדבר חשוב ואפ"ל כיון דבלא"ה ס"ל דביותר מכבד של תרנגולת הו"ל הפ"מ לכן לא רצה לדקדק בזה ומ"מ צ"ע, ועפ"ז צ"ע ג"כ במה שדחו הרב בעל שבו"י והר הכרמל דברי הנ"ש מטעם דא"כ לא יהי' שיעור ההפ"מ שוה בכ"מ דא"כ גם על התה"ד יקשה דבר זה (ואדרבה לכאורה על התה"ד יקשה ביותר דהא בנ"ש אפ"ל כמש"ל אכן בתה"ד באמת לא נזכר שם שום שיעור אחר) ויעו' בסל"מ במ"ש בשם התה"ד במ"ש בסימן ר"ד גבי יי"נ לחלק בין חבית לכד והניח דבריו בצ"ע, וצריך עיון שלא העיר מדברי התה"ד הנ"ל, ועפ"ז א"ש ג"כ מה שנהגו להתיר לטבחים בה"מ ואיך ימכרו דבר זה לאחרים שאין להם בזה שום הפסד ובח"ס כתב באמת בזה שצריך להודיע להקונים ואם לא הודיע אפ"ל דהו"ל מום במקח והנה באמת לא נהגו כן, אכן למ"ש א"ש דכל שיש בזה שיעור הפ"מ לא רצו לחוש לדברי האוסר כלל אף שאצל כ"א אין בו הפ"מ וא"כ ה"ה בזה. שוב מצאתי בשד"ח מערכת הכללים אות ה' בסי' צ' שהעיר ג"כ בזה מהא דמנחות גבי לחה"פ שכ' רש"י שם מטעם דעולה לדבר גדול אף שאין מגיע לכ"א מישראל כ"א דבר מועט הרי דאף בכה"ג הו"ל הפ"מ, עוד הביא שם בשם ספר דרכי ההוראה שהעלה ג"כ דבכה"ג מקרי הפ"מ ונסתייע לזה מהא דהתורה חסה על ממונם של ישראל יע"ש ולענ"ד אין דבריהם מוכרחים מכח הראיות הנ"ל דמ"ש מהא דהתורה חסה י"ל כמ"ש הוא עצמו שם באות צ"ב בשם הקה"י דאף בהפסד מועט אמרינן דהתורה חסה (והרב דרכי הוראה כפי הנראה דאזיל לשיטתו שם דלא אמרו כן כ"א בהפ"מ יע"ש) ולפ"ז אין שום ראיה מכאן למקום שצריך הפ"ח ובזה נסתר ג"כ מ"ש להסתייע מהא דלחה"פ דהא המעיין בש"ס שם יראה דעיקר הטעם בזה מהא דהתורה חסה יע"ש וא"כ לזה באמת א"צ הפ"מ הן אמת דהמעיין בירושלמי תרומות בפ"ח היד יראה להדיא דלא אמרינן הא דהתורה חסה כ"א בהפ"מ וכ"נ לכאורה ממ"ש כאן לחלק בין הא דלחה"פ לשאר מנחות אכן באמת י"ל דבאמת התורה חסה אף להפסד מועט אכן כ"ז בדבר המצוי כמו בהא דפכין ובלחה"פ משא"כ בדבר שאינו מצוי כ"כ צריך דוקא הפ"מ:

עוד נלפע"ד דבלא"ה אין ראיה מהא דלחה"פ דהתם לא הוה בזה כ"א משום הידור מצוה לכן שפיר י"ל דחששו בזה אף להפסד מרובה כה"ג אף לדברי ר"ה בפסחים שם דלהפסד מועט לא חששו משא"כ במקום שיש בו חשש איסור דבכה"ג שוב אין בו משום הא דהתורה חסה כמבואר בחולין מ"ט איסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה וכו' יעו"ש שפיר י"ל דצריך דוקא שיהי' הפ"מ ממש אצל כ"א, עוד נלפע"ד דאף למאן דס"ל דצריך הה"מ אצל כ"א מ"מ יודה דבדבר המצוי ושכיח הרבה דאם נבוא לאוסרו בודאי יהי' אצל כ"א הפ"מ ברבות הזמנים בודאי דיש להתיר כה"ג אף שבפ"א עדיין אין בזה הפ"מ וא"כ ה"ה גבי לחה"פ דהוא דבר המצוי תמיד שפיר הו"ל הפ"מ, וכן בהא דהתורה חסה שלמדו מהא דוצוה הכהן ופנו את הבית וכו' אפ"ל ג"כ דהוא מטעם דהו"ל דבר המצוי, ובהכי א"ש ג"כ מה שהקשה בספר קה"י על הא דאמרו חז"ל בהא דוצוה הכהן דהתורה חסה על פכין קטנים מהא דאמרו חז"ל דלהפסד מועט לא חששו והנה בגוף קושיתו הי' אפ"ל ע"פ מ"ש לעיל לחלק דבמקום איסור לא אמרינן הא דהתורה חסה אכן אכתי צ"ע לפמ"ש לעיל בשם הירושלמי דגם בהא דהתורה חסה צריך דוקא הפ"מ אכן למ"ש א"ש דכיון דהוא דבר המצוי הו"ל הפ"מ ואף דבאמת נגעי בתים אינם מצוים כ"כ אכן י"ל דהוא ע"פ מ"ש חז"ל דעיקר נגעי בתים היו כדי לגלות המטמונים שטמנו האו"ה בתוך הבתים וא"כ ודאי בעת ביאתם לארץ היה מצוי הרבה. עוד י"ל דהוא ע"פ מ"ש חז"ל דנגעי בתים היו באים בסיבת העונות וא"כ בודאי דהו"ל דבר המצוי דאדם אין צדיק בארץ וכו':

ומ"מ בגוף הדין כ"כ דשפיר י"ל דאף בכה"ג שאין מגיע לכ"א כ"א דבר מועט מ"מ כיון שבצירוף יש בזה הפ"מ שפיר יש להקל מטעם שכתבתי ועפ"ז הי' נראה לכאורה לפשוט מה שנסתפקתי בספר תוה"ח בסי' כ"ט בנידון אם נודע מהאיסור לאחר שאכלו קצת ממנו באופן שעתה שוב אין בהנשאר כדי הפ"מ יע"ש דלמ"ש דהעיקר תלוי באם הי' בו שיעור הפ"מ שפיר יש לצדד אף בכה"ג כיון דבאמת הי' בו שיעור הפ"מ, ומ"מ עדיין צ"ע דאפ"ל דכ"ז באם שעכ"פ יש בו עתה שיעור הפ"מ משא"כ בנ"ד, שוב ראיתי דבהא דטבחים בלא"ה א"ש דודאי אם יצטרך להודיע א"כ שוב לא יקנו מאתו ויהי' לו הפ"מ א"כ קרוב לודאי שעי"ז יתייקר השער מבשר כשר כידוע דכל מה שמפסידים בבשר הטרפה המה חושבים על הבשר הכשר, וא"ל דשאר הקצבים לא יניחו אותו לייקר השער דז"א דודאי גם המה יתרצו לזה דהא גם להם בודאי יקרה כזה בשאר הימים, ועוד אפ"ל דעכ"פ יש בזה משום שעה"ד וכמ"ש בכ"מ דממנעי ולא שחטו ובפרט שיוכל להיות סמוך לשבת ויו"ט וכדומה ויעו' בסי' רמ"ב בש"ך ובשאר אחרונים דשעה"ד דינו כהפ"מ (ויעו' בפ"ת בסי' ל"א במ"ש דאף לפי דעת שו"ת רעק"א דמותר למוכרו מ"מ הא ודאי שצריך להודיע יע"ש, אכן למ"ש אפ"ל דא"צ להודיע כלל דעי"ז יתמעטו הקונים ויצטרך להוזיל המקח ויבוא לידי הפ"מ או שעה"ד ואפ"ל דנכון להודיע באופן זה שהי' ע"ז הבשר שאלה וממילא מי שהוא בעל נפש ומהדר יפרוש מליקח ומ"מ לא יהי' לו בזה שום הפסד דרוב העולם בודאי לא יקפידו בזה) והנה עדיין יש להאריך בזה אלא שאין הזמן גרמא כעת ויהיה איך שיהיה עכ"פ בנ"ד בודאי יש לצדד בזה:

יא) והנה אף שמלחו כמה וכמה ב"א קודם שנודע ולפמ"ש דקרוב לודאי שיש אצל כ"א מן האיסור והנה אם היה ברור עכ"פ שהי' רוב היתר הי' אפשר לצדד בזה מטעם סד"ר ע"י גלגול כמש"ל דהא הו"ל מב"מ ואף בנ"ד שגם זה אין ברור מ"מ יש לצדד בזה ע"פ מ"ש לעיל דהו"ל ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן ושוב מצאתי שכ"כ קלב"ש בחיד' בס"ק קי"ט ואף שבס"ק קכ"ד כתב לפקפק בזה מ"מ בנ"ד בודאי דיש לצדד בזה מחמת דדעת הש"ך בלא"ה להקל וכ"ש לפמ"ש הקה"י הנ"ל דבלא"ה יש להקל בזה מס"ס ואף בשאר ס"ט נלפע"ד ג"כ להקל בזה דבלא"ה יש לצרף בזה דעת השבו"י דאינו נאסר כ"א כ"ק ובפרט לפמ"ש במק"א דאף לדעת הנוב"י וסיעתו שכ' החמיר בכה"ג ודלא כמ"ש בשבו"י היינו דוקא בודאי שמן משא"כ במקום שיש לנו ספק אי הו"ל שמן ממש כ"ע יודו דהא מבואר ברמ"א סי' ק"ה סוף סע"ט דבכה"ג יש להקל אף בודאי איסור בה"מ עכ"פ, ועפ"ז נלפע"ד דיש להקל אף בנמלח עם בשר עוף אף די"ל דהו"ל מבא"מ כמ"ש הפמ"ג להסתפק בזה וכ"כ במק"א דהמעיין בנוב"י מה"ק בסי' ל"ב יראה דפשיטא ליה דהו"ל מבא"מ וכ"כ בספר חכ"א יע"ש מ"מ בנ"ד שפיר יש לצדד בזה מטעמים הנ"ל, ואף דנאסר עכ"פ כ"ק מ"מ י"ל דנגד מקום א' שנגעה באיסור בודאי דיש רוב בשאר קליפת הבשר ויעו' בנוב"י בסי' כ' שהעלה דצריך לקלוף בכה"ג ובסי' ל"ג שם כ' דא"צ לקלוף ולכאורה נראה דלכן הקיל בסי' ל"ג מטעם דשם היה לו צירוף דעת הרש"ל שכ' להתיר בזה והנה לפ"ז ה"ה בנ"ד דיש בזה צירוף דעת הש"ך והקה"י הנ"ל, ועוד דודאי עיקר הטעם בזה דכיון דסד"ר ע"י גלגול אין לו היתר כ"א בה"מ ובקליפה לא שייך ה"מ וכ"ז לפי שיטתו שהחמיר כש"ך אכן לפמ"ש המ"י דיש להקל כה"ג אף בלי הפסד וכ"ש לפמ"ש לעיל בשם הלב"ש דבס"ט שא"צ לחפש אחריו לכ"ע יש להקל אף בהפסד קצת בודאי דיש לצדד בזה. ושוב ראיתי בלב"ש בחיד' ס"ק קי"ט שכ' לחלק דבסי' כ' דמיירי בנמלח רק עם ב' דאזי הקליפה מדינא לכן החמיר דצריך לקלוף משא"כ בהא דסי' ל"ג דמיירי שהי' שם הרבה עופות ורק ב' נאסרו וממילא נתבטלו כבר ברוב היתר ולכן א"צ קליפה יע"ש והנה לפ"ז בנ"ד הי' צריך קליפה עכ"פ, ומ"מ נלפע"ד להקל בזה דהא כ"כ דבנ"ד י"ל בכ"א, דהוא מן הרוב ונמצא דאצלו רובו היתר ובכה"ג נ"ל דיש להקל דל"מ אם היו החתיכות מונחים זא"ז ולא היו נוגעים כ"א בהצדדים בודאי דיש רוב בכל קליפות החתיכה נגד מקום שנגעה באיסור כיון שלא נגעה כ"א בצד הדק ואף אם היו מונחים זע"ג בצד הרחב מ"מ צד הרחב שכנגדה וב' צדדי העובי בודאי דיש בהם רוב נגד צד האחד לפי מה דקי"ל דא"צ רוב כפל ואף אם הי' רק ספק אם יש רוב נגדו ג"כ יש להתיר משעה דהו"ל ס"ס בדאורייתא ובדרבנן די בספק א' במש"ל. ואפשר דדעת הלב"ש להחמיר בזה ע"פ מ"ש הט"ז וש"ך בסי' ע' בשם רש"ל דבמליחה דרכו להתהפך, אכן באמת גוף דברי הרש"ל לא זכיתי להבין דהא לכאורה לפי הנראה הנה בכל מליחות שלנו אין מתהפך כלל כנודע, ועי' בסי' ע"ג בטוש"ע שכ' דאסור למלוח כבדא ע"ג בשרא ותחת הבשר שרי הרי להדיא דאין דרכו להתהפך דאל"כ איך שרי לכתחלה וכ"כ בסי' צ' כה"ג יע"ש, ואף לפי מ"ש האו"ה לאסור לכתחלה היינו כמ"ש בד"מ שם בסי' ע"ג דלפעמים מתהפך ואסור לכתחלה משא"כ לאסור בדיעבד מטעם ספק זה בודאי גם הוא יודה דאין לחוש, ואפשר דגם רש"ל לא החמיר בזה כ"א בדגים שהם חלקים ונשמטים אנה ואנה וצ"ע, ומ"מ אף לדעת הרש"ל הנ"ל אכתי הו"ל לבאר דאם ידע שלא נתהפכו דיש להתיר וכמ"ש הרש"ל שם ואף דלכאורה יל"ע בזה על הרש"ל מהא דקיי"ל דכל מילתא דלא רמיא לא מהני ברי לי, ואפשר דהרש"ל ס"ל כמ"ש הפר"ת דבדרבנן שפיר מהני ברי לי ולפ"ז בנ"ד אפ"ל דלא מהני ברי לי ומ"מ כ"כ דבלא"ה יש לצדד בזה:

יב) והנה הגיעו דברי אלה לפני חכם אחד והשיב לי בזה במה שסתרתי דברי הב"א שהעלה דצריך מוקף מהא דסי' ק"י סע"ז דמהני נאכל או נאבד אף קודם שנודע ומבואר ברשב"א דמיירי אף בלא נתערב כ"כ חד בתרי דעתה בודאי אין כאן רוב היתר וכן ממ"ש הש"ך בקונ' ס"ס ס"ק כ"ב דאין נפקא מינה בנאבד כמש"ל, והוא ני"ו הקשה דאכתי לדידי ג"כ תקשה צודאי בנאכל קודם שנודע אף לדעת הפרי מגדים דא"צ מוקף בודאי אין מצטרף למ"ש הש"ך בסי' ק"ט דקודם שנודע לא שייך ביטול ונסתייע לזה ממ"ש הפמ"ג בשעה"ת ח"ג פ"ג בד"ה ומדי דברי בו וז"ל אמנם ראוי שתדע וכו' אפילו א' בבית ואחד בעליה כל ששלשתן בגדר הספק ואפילו נאבד או נאכל אחד דליכא השתא כ"א ב' והוה ספיקא דאורייתא מ"מ כבר חזרו כולן להיות היתר וכו' משמע דלדעת הש"ך (בסי' ק"ט) דלא נעשה היתר (קודם שנודע) הו"ל ספיקא דאורייתא ע"כ תו"ד, והנה לפענ"ד דיחו כזה חוזר ונראה דהנה אף אם היו דברי הפמ"ג מוכרחים כראי מוצקים אין בכוחם לעמוד נגד הראיה ברורה שהביאתי מדברי הרשב"א והש"ך שמבואר להדיא מדבריהם דאף בנאכל או נאבד קודם שנודע שרי והוא באמת מוכרח בסברא כמו שהארכתי שם כיון דעיקר ביטול חד בתרי הוא מהא דאחרי רבים הרי דכל שיש לנו ספק על החתיכה דשמא הוא מרובו של היתר אמרה תורה דשרי אם כן מה לי שהוא כאן או באיזה מקום בעולם או שכבר נאבד מכל מקום סוף סוף הנה בכל חתיכה וחתיכה י"ל שהוא מרוב היתר ובכה"ג כבר ביארנו דשרי מהא דאחרי רבים, אכן גם בגוף דברי הפמ"ג אין הכרח דהנה לכאור' פשטות דבריו צ"ע דמפשטות דבריו במ"ש כבר חזרו להיות כולן היתר משמע לכאורה דמיירי בנאכל או נאבד אחר שנודע התערובות דאם לא כן איך כתב דכבר חזרו להיות היתר דהא לדעת הש"ך ורוב האחרונים עדיין אין כאן שום ביטול כלל אכן לפ"ז בודאי צ"ע במ"ש דבר זה בדרך אפילו דמשמע דדין זה הו"ל חידוש יותר מהא דאין צריך מוקף אכן באמת ז"א דהא דאין צריך מוקף אינו מבואר להדיא והאחרונים חלקו בזה וס"ל דצריך דוקא להיות מוקף וכמש"ל מה שאין כן הא דנאכל אחד מהם אחר שנודע הוא מבואר בכ"מ ואדרבה לדעת הרשב"א וסיעתו צריך דוקא לאוכלם בזה אחר זה וגם הוא מוכרח בסברא דודאי א"א לומר שיצטרך לאוכלם דוקא בב"א לג' ב"א לדעת הרשב"א או לרא"ש אף לאדם אחד וזה ברור:

והנה ממ"ש החכם הנ"ל משמע לדעת הש"ך הו"ל ספיקא דאורייתא נראה שהבין דהפמ"ג כאן אזיל בשיטת המ"י דאף קודם שנודע שפיר בטיל מה"ת הנה מלבד שזה דוחק גדול להעמיס בדבריו שיסתום דבריו לדעת המ"י ובכל המקומות נראה שדעתו כדעת הש"ך שם וכ"ה הסכמת רוב האחרונים אכן אף אם נסבול זה מ"מ אכתי דבריו צ"ע דלפי מה שהבין דעתה עכ"פ אין שייך שום ביטול והו"ל ממש חד בחד א"כ עכ"פ א לדעת המ"י לכאורה יש בזה איסור דרבנן דהא מדרבנן אין שום ביטול כלל, ואף דמבואר בסי' ק"י דכל שנתבטל מ"ה שפיר אנו תולין דהאיסור נפל כבר מ"מ הנה מלבד שזה ודאי דחוק להעמיס בדבריו כמעייל פילא בקופא דמחטא שיסתום דברי כ"כ דמפשטות דבריו משמע דמטעם ביטול קא אתי עלה ולא מטעם תלוי אכן אף אם גם זאת נסבול מ"מ באמת זה ברור דע"כ לא כתבו להקל בזה אלא בד"ח (דיש שם גם עתה רובו של היתר או למ"ש דבאמת אי לא היה ד"ח בטל שפיר אף שאינו בעולם) משא"כ לפי שיטתם דבאמת אין כאן שום ביטול מדרבנן עכ"פ לא בתחלה ולא עתה מנ"ל להקל דהא מדרבנן הו"ל ממש כמו תערובות חד בחד, ול"מ למ"ש הרשב"א בתוה"א ב"ד שער ב' ובתשובה בח"ג בסי' רע"ג דע"כ לא הקילו בנפל לים כ"א באיסורים שהם למעלה מס' משא"כ באיסור שאינו אוסר כ"א עד ס' ונתערב בפחות מס' אין להתיר אף בנפל אחד לים יע"ש אם כן כ"ש בנידון דידן דאין כאן אף ביטול ברוב מדרבנן עכ"פ, ואף לפמ"ש המ"כ ומ"י וכן הוא דעת האו"ה דאף ביבש בא"מ בפחות מס' שרי כה"ג הן אמת דלכאורה לפענ"ד דבריהם צ"ע דהנה המעיין בתוה"א שם יראה דהרשב"א לא הביא כ"א דעה זו דאין להתיר בפחות מס' וסיים ע"ז דזה הוא כפי הסברא דגם ביבש ביבש צריך ס' ואנן לא קי"ל כן יע"ש, ומזה משמע לכאורה דבאמת לדידן דקי"ל במבא"מ דבאמת צריך ס' שפיר י"ל דאף בנפל לים אסור וכן בתשובה שם באמת לא הכריע בזה יע"ש, והיותר צ"ע על מ"ש במ"י בכלל מ"ג ס"ק כ"א על דברי המ"כ הנ"ל שהוא פשוט ואיך לא הרגיש שיש בזה פלוגתא בין הראשונים ושוב מצאתי שהפרי מגדים בסי' ק"ט בשפ"ד סק"ח הרגיש בזה והעלה דיש לאסור בזה אף בה"מ יע"ש, אכן מה מאד לפלא בעיני איך לא העיר בזה שבמ"כ ומ"י מבואר בפשיטות להיפוך וכן הוא באמת דעת האו"ה והוא עצמו הביא דבריהם בסי' ק"י בשפ"ד ס"ק נ"ז ויע"ש שהעיר ג"כ מדברי הרשב"א הנ"ל ומכל מקום לא הכריע בזה שם לאיסור יע"ש, והנה לכאורה היה אפ"ל דדין זה תלוי בפלוגתת הש"ך והמ"כ בעיקר הטעם בהא דמין באינו מינו ביבש שצריך ס' דהמ"כ ומ"י אזלו לשיטתייהו דסבירא להו דאף בדרבנן צריך ס' מטעם דעיקר הטעם בזה כמ"ש האו"ה דמקרי קצת דבר שיש לו תקנה ונאמר דס"ל כמ"ש הא"מ (הובא בפמ"ג סי' ק"ט בשפ"ד סק"ט) דלפ"ז ע"כ אף אם יבשלם אין בזה איסור תורה דכבר נתבטל יע"ש ועפ"ז שפיר כתבו דיש להקל בנפל לים דהנה המעיין בתוה"א שם יראה דעיקר טעם המחמירים בזה דע"כ לא הקילו בזה כ"א באופן שיש ס' דבטל כבר מה"ת (כ"ה ברשב"א שם ואף דבאמת מן התורה א"צ ס' ביבש לכ"ע אפשר דר"ל בזה דדוקא בשיש בו ס' דא"א שוב לבוא בשום פעם לידי איסור תורה אף אם יבשלם) אלא שהחמירו עליהן משא"כ בשאר איסורים הבטלים בס' כיון שאלו נתערבו היה האיסור נ"ט בהיתר אף בנפל לים אין להתיר השאר שבשיעור נ"ט א"א אומרים הך דאיסור נפל ע"כ תוד"ק (ואף דביבש בודאי אינו נ"ט ע"כ דר"ל כמש"ל מטעם דאפשר לבוא לידי איסור תורה בנ"ט ואף דמפשטות דבריהם משמע דאף במב"מ ג"כ אסור ובכה"ג בודאי א"א לבוא לידי איסור תורה נראה דדעתם דכיון דבמבא"מ בודאי אין להקל שוב לא רצו חז"ל לחלק בזה בין מב"מ למבא"מ או דס"ל כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח דבמב"מ ושא"מ הרוטב נשארת באיסורה ויעו' בשפ"ד שם דהיינו מטעם דשמא הכשרה לא פלטה כ"כ כמו הנבלה ואין כאן רוב היתר וא"כ גם במב"מ אפשר לבוא לידי איסור תורה ע"י בישול ברוטב) ולפ"ז לפי שיטתם דגם בא"מ א"א לבוא לידי איסור תורה מטעם שכבר נתבטל אלא דצריך ס' מטעם דמקרי דבר שיש לו תקנה וא"כ שפיר י"ל דדמי להא דד"ח כיון דאין בזה שום לתא ד"ת ושרי לכ"ע, אכן לדעת הש"ך וסיעתו דהא דצריך ס' הוא מטעם לתא דאורייתא דשמא יבשלם שפיר י"ל דאף בנפל לים אסור וכדעת הראשונים הנ"ל, אכן לאחר העיון עדיין צ"ע חדא דכפי הנראה אין דברי הא"מ מוסכמין וכמ"ש הפמ"ג ושאר אחרונים וכ"נ באמת מדברי הרמ"א דהא בשו"ע שם הסכים דאף בדרבנן צריך ס' וכמ"ש המ"כ ובת"ח העתיק הא דסה"ת מטעם שמא יבשלם הרי להדיא דס"ל דכה"ג הו"ל איסור תורה ועוד דהמעיין במ"י שם סק"ד ובסק"ט יראה דהסכים להדיא דבבישול הו"ל איסור תורה ואפ"ה כתב להקל כאן בנפל לים:

שוב עיינתי בתוה"א שם וראיתי שבאמת העתיק שם מתחלה גם דעת המתירים שהרי העתיק שם דברי הרמב"ן בשם הירוש' דתאנה של תרומה שנפלה לעשרים של חולין ונפלה אחת מהן שרי הרי דאף בפחות מס' שרי וכן אח"כ סיים שכה"ד הראב"ד דבין ביין נסך ובין בשאר איסורים שאינם בטלים ברוב שרי (ומ"ש שאינם בטלים ברוב היינו דהראב"ד לשיטתו דגם ביבש צריך ס') ובסופו הכריע הרשב"א שם כדעת המתירים מב' טעמים, א' דאנן קי"ל דיבש ביבש חד בתרי בטל וכמש"ל, ב' ממ"ש הרמב"ן הנ"ל בשם הירוש' דאפילו א' בכ' יש להקל כה"ג הרי דאף בפחות מכדי נ"ט שרי יע"ש (ולפ"ז אף לפי דעת הסוברים דבכ"מ ביבש צריך ס' מ"מ יש להתיר בנפל לים דאל"כ איך יתרצו דברי הירוש' הנ"ל) ומהתימא על הפמ"ג בסי' ק"ט שהבין בדעת הרשב"א דלמה דקי"ל דבא"מ ביבש צריך ס' אפ"ל דאסור גם בנפל לים דהרי דברי הרשב"א ברור מללו דמהא דירושלמי ע"כ מוכרח דאף בכה"ג שרי ומ"מ אכתי י"ל דכ"ז דוקא במקום שגם עתה אחר הנפילה נשאר בה רוב היתר דבכה"ג שפיר מתבטל גם עתה עכ"פ ברוב היתר משא"כ בנ"ד שלא נשאר עתה רוב מן ההיתר מנ"ל להקל כיון דעכ"פ מדרבנן אין כאן שום ביטול כלל ואף דגם בד"ת וכן בשאר יבש ביבש לפי שיטת הראשונים דצריך ס'] ג"כ לא נתבטל מדרבנן מ"מ י"ל דכל שהוא למעלה מרוב שפיר אין דינו כ"א כחומרא וכמ"ש הראשונים לחלק בין הא דר"ח לשאר יבש ביבש לענין פחות מס' דדוקא ביותר מס' אינו כ"א מחומר שהחמירו ולכן שפיר הקילו בזה משא"כ בפחות מס' ה"נ י"ל לדידן לענין פחות מרוב, ובפרט לפמ"ש דכל עיקר ראיות הרשב"א לסתור דעת המחמירים הוא מהא דירוש' הנ"ל א"כ י"ל דאין להקל כ"א באופן שמבואר בירוש' הנ"ל דהיינו בנפל לכ' דנשאר עכ"פ גם עתה רוב היתר, ואף דהמעיין ברשב"א שם יראה דבאמת כתב מתחלה דיש להקל בכה"ג אף בנתערב רק חד בתרי מ"מ עדיין צריך להבין דעת קדושים דמנ"ל להרשב"א זה ובפרט במ"ש שם להקל אף בד"ח כה"ג בודאי אינו מובן לכאורה כיון דבכה"ג יש שני איסורים א' מטעם דאין כאן ביטול מדרבנן ועוד דהו"ל ד"ח ושפיר י"ל דע"כ לא הקילו בזה כ"א בחד איסור וכמו בהא דירוש' הנ"ל, וכ"נ לכאורה מגוף לשון הירוש' שם במה שאמרו דשרי מטעם דספיקן בטול ברוב ע"כ משמע דרוב עכ"פ בעינן, ויעו' בתוה"ק במה שהעתיק דין זה בחתיכה שנפל לעשרים ובב"י בסי' ק"י כ' דלאו דוקא נקט וה"ה לחד בתרי ולכאורה למ"ש שפיר י"ל דדוקא נקט עשרים וחזר בו ממ"ש בארוך, ויעו' בשפ"ד שם בס"ק מ"ח במה שתפס על הב"י דהא בארוך מבואר להדיא כן והנה באמת המעיין בב"י יראה שהביא משם התוה"א שכ' ג"כ עשרים וכפי הנראה דנתכוון הבית יוסף למ"ש שם בסופו הא דהירוש' דנפל לכ' ומ"מ צ"ע דהא באמת מתחלה שם כתב דאף בחד בתרי יש להקל וכמ"ש הפמ"ג וע"כ צ"ל דבנוסח של הב"י היו כתוב גם בתחלת דבריו חד בכ' וכמ"ש בירוש' ולפ"ז היה אפ"ל דבאמת אין כאן שום חזרה מארוך כלל, ובהכי היה נראה ליישב ג"כ מה שיל"ע לכאורה בדברי הרשב"א בתשובה בסי' רע"ג דמתחלה כתב בסתם דלדעת האומרים דיבש ביבש צריך ס' יש להקל בנתערב בפחות מס' ונפל אחת מהם לים וסיים דלפי מה דקי"ל דא"צ ס' לא שייך למימר הכי דבלא"ה חד בתרי בטל ואח"כ הביא דברי הרב השואל שכ' דאין להתיר בנתערב חד בתרי כ"א בנפל אחד לים וכתב הוא ז"ל עליו דכפי הנראה שלא עמד על דברי הראשונים שכ' דאין להתיר בנפל לים כ"א במה שהוא למעלה מס' יע"ש, ולכאורה יקשה דלמה דן אותו הרשב"א ז"ל דלא ידע ונעלם מאתו דברי הראשונים הנ"ל דהא ודאי י"ל דגם הוא ידע מדעות הנ"ל אלא דלהלכה הכריע דלא כשיטתייהו וכמ"ש הרשב"א עצמו בתחלה שם וכמו שהכריע בזה בתוה"א שם, אכן למ"ש אפ"ל דע"כ לא כתב הרשב"א שם בתחלה וכן בארוך להקל בזה כ"א באופן שעכ"פ גם עתה נשאר רובו היתר משא"כ בנ"ד דהרב השואל שכתב להקל גם בחד בתרי דלא נשאר עתה רוב היתר שפיר השיג עליו הרשב"א דכיון דיש הרבה מהראשונים דס"ל דאף בפחות מס' אין להקל בכה"ג (ואף דאנן לא קי"ל כן וכמ"ש שם בתחלה ובארוך שם) מ"מ עכ"פ בכה"ג דלא נשאר עתה רובו של היתר בודאי יש לאסור ובהכי א"ש ג"כ מ"ש מתחלה דלדידן דא"צ ס' ביבש לא שייך למימר הכי דלעולם חד בתרי בטל דלכאורה אכתי גם לדידן יש נ"מ בנתערב חד בתרי ונפל אחד מהם (קודם שנודע) דבכה"ג אין להקל כ"א מטעם תלוי הנ"ל דהך דאיסור נפל אכן למ"ש א"ש דבכה"ג באמת ס"ל להרשב"א דאין תולין וכמ"ש, אכן כ"ז לפי שיטת האחרונים דגם ביבש צריך מוקף וא"כ אין כאן שום ביטול מדרבנן עכ"פ אכן לפמ"ש דבאמת קי"ל דא"צ מוקף ומטעם דעיקר ההיתר בהא דחד בתרי מהא דאחרי רבים דבכ"מ שיש ספק על איזה חתיכה אם היא מן האיסור או מרוב היתר יש להתיר שפיר י"ל דבטל אף בכה"ג שנאבד וכמ"ש וא"כ א"צ כאן לשום תלוי ולכן שפיר כתב הב"י דל"ד נקט הרשב"א חד בעשרים דבאמת גם בחד בתרי שפיר בטל בכה"ג וא"כ א"צ לשום תלוי כ"א מחמת חשש ד"ח ובכה"ג בודאי תולין, ועפ"ז א"ש הכל דמ"ש בירוש' בטעם ההיתר דספיקן בטל ברוב היינו מטעם דבאמת אף בחד בתרי ג"כ יש דין ביטול וממילא שוב לא נשאר כ"א חששא דד"ח ואין כאן ב' איסורים, וגם מ"ש הרשב"א בתשובה דלפי מה דקי"ל דבטל חד בתרי אין שום נ"מ בזה דהא אף בחד בתרי ג"כ בטל שפיר וא"צ לשום תלוי וזה ברור, ומעתה הנה כל ישר הולך ומודה על האמת יבין לאשורו דודאי לא נתכוון הפמ"ג כאן להא דהמ"י הנ"ל וכמש"ל, והעיקר בכוונתו נלפע"ד דמתחלה כתב דביבש אין צריך מוקף אלא שכל שהספק על כ"א מן הג' חתיכות שפיר בטל ואח"כ כתב דאפי' אם כבר נאכל או נאבד איזה חתיכה מהם שאינה בעולם דהשתא ליכא כ"א ב' חתיכות והוה ספיקא דאורייתא (ר"ל דאם היה צריך מוקף א"כ אין כאן שום ביטול) מ"מ כבר חזרו להיות כולן היתר (והיינו מטעם שכתבנו דכיון שא"צ מוקף א"כ ה"ה בנ"ד דאף שעתה נאבד מ"מ עתה שנודע באמת כבר יש בזה דין ביטול ברוב אף בכה"ג דהא בכל חתיכה יש ספק אם הוא מרוב היתר וכמ"ש) וז"ב, ואף מי שירצה להתעקש ולדקדק בלישנא במ"ש הפרמ"ג דכבר חזרו (אף שבאמת לפענ"ד אין זה דקדוק כלל) מ"מ כבר נודע לנו מרבותינו דודאי עדיף להניח שישאר איזה קושיא ודקדוק בלשון ממה שישאר איזה צ"ע בגוף הדין וק"ל יג) עוד העיר החכם בנידון מה שכתבתי בסק"ה לחלק בין יבש ללח דבלח צריך שיהי' רוב בכ"א מהקדירות דהא במב"מ אין בו טעם וכיון דמה"ת שפיר בטל מטעם דמצרפין הקדרה הב' איך נעשה איסור ומה לי יבש ומה לי לח, והנה השבתי לו בקצרה דשאני הכא דהא אם היה האיסור בקדרה שיש בתוכה שני החתיכות א"כ בודאי דנאסר גם ההיתר מה"ת מטעם שאין בה ביטול ברוב, וע"ז חזר והשיב דסוף סוף אמאי באמת נאסר כיון דהקדרה הב' מצטרפת א"כ שפיר בטל והש"ך בסי' ק"ט מדמי לה להא דסי' קי"א ומזה באמת ראיות הב"א ובית מאיר (דצריך מוקף) דלשיטת הפמ"ג באמת יקשה גם התם דליבטל ע"כ תו"ד:.

והנה אף דבאמת המעיין במ"י כלל ל"ט ס"ק ח"י יראה לכאורה כן דהנה השיג שם על הש"ך והעלה דאף בנתבשל קודם שנודע בב' קדרות שרי מטעם ביטול וז"ל ואף שזה בקדרה בפ"ע וזה בפ"ע מ"מ אינו ניכר איזה מהם האיסור מכח התערובות דהא כל יבש ביבש הטעם דבטל ברוב מטעם שכ"א עומד לעצמו וכן בכלים שנתערבו בטלים אף שכ"א עומד בפ"ע מ"מ כיון שאינו ניכר איזה הוא האיסור מכח התערובות ע"כ תו"ד, משמע דלדעת הש"ך באמת אין כאן ביטול מטעם שכ"א עומד בפ"ע ואינו מוקף ומ"מ אף לפ"ז הנה מה שהכריעו האחרונים הנ"ל דבר זה מהא דס"ס קי"א אכתי צ"ע דהנה המעיין במ"י שם יראה דבאמת אין מזה הכרח דהא הוא ס"ל כאן בפשיטות דא"צ מוקף והביא מהא דסי' קי"א הנ"ל וכתב לחלק דדוקא התם דלא נולד הספק מכח התערובות משא"כ היכי דבא הספק מכא התערובות שפיר י"ל דא"צ מוקף יע"ש, אכן לאחר העיון באמת נלפענ"ד דגם הש"ך וסיעתו ס"ל דא"צ מוקף וכמ"ש המ"י [וכמש"ל שכ"ל להדיא ממ"ש בקונ' ס"ס דין כ"ב) ומ"ש כאן בלא נודע דאסור מספיקא דאורייתא הוא מטעם דהא ודאי דאף למ"ש המחבר בצ"ט דחתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל היינו דוקא בלח לענין ביטול ס' וכמ"ש הפוסקים מטעם דהיא עצמה ג"כ מקבלת חלק ס' מן האיסור אכן לענין ביטול חד בתרי בודאי דאינו מצטרפת, דל"מ למה דקיי"ל אפל"ס אסור א"כ היא עצמה צריכה ביטול אם נתערבה וא"כ איך נאמר דתצטרף להיתר וכ"נ להדיא ממ"ש הש"ך בסי' צ"ב לפרש דעת המחבר במ"ש ואז החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת דהיינו ע"י ביטול חד בתרי הרי להדיא דצריכה ביטול ואף לדעת הטור וסיעתו דאפל"ס שרי מ"מ כ"ז שלא נסחט בודאי דצריכה ביטול דהא לע"ע היא אסורה וז"ב, וא"כ ל"מ בהא דסי' ק"ט כיון שנתבשלה מקודם שנודע ולא נתבטלה כלל עדיין א"כ אם היה האיסור בתוך הקדרה שיש בה ג"כ חתיכות ההיתר א"כ כבר נאסרה גם החתיכה של ההיתר מה"ת וא"כ מה מהני מה שעתה נוכל לצרף הקדרה הב' דהא עתה צריך לבטל גם החתיכה של היתר כיון שכבר נאסרה (מטעם דקודם שנודע לא שייך שום ביטול מה"ת לשיטת הש"ך וא"כ דמי ממש לבישול חתיכות איסור עם חתיכות היתר ונאסרה ואח"כ נפל עוד איזה חתיכה של היתר דודאי אין כאן שום ביטול דהא עתה צריך לבטל ב' החתיכות כמ"ש) ושפיר כתב הש"ך דהו"ל ספיקא דאורייתא דהיינו שמא היה האיסור לבדו ושפיר יש לצרף ב' החתיכות שבקדרה הב' וכמ"ש המ"י דבאמת א"צ מוקף או שמא נתבשל האיסור עם אחד מחתיכות ההיתר וא"כ נאסרה שני החתיכות וא"כ אין כאן שום ביטול כלל [ולפ"ז אם נתערב חתוכה אחת של איסור בג' של היתר ונתבשלו בב' קדרות בא' א' ובב' ג' ביחד י"ל דאף להש"ך שם יש להתיר ממ"נ דאם האיסור באותן הג' שפיר בטל גם עתה (ואף דבלא נודע עד שנתבשל צריך ס' היינו דוקא במקום שנתבשל כל התערובות דודאי יש כאן איסור משא"כ בנ"ד די"ל דהאיסור בקדרה הב') ואם האיסור נתבשל לבדו שפיר יש לצרף שאר החתיכות שבקדרה הב' ואם נתבשלו ב' בקדרה זו וב' בקדרה הב' אף דממ"נ אסור דאין כאן ביטול ברוב מ"מ אינו כ"א ספק איסור דע"כ אחד י"ל דשמא אין כאן מן האיסור (ויעו' בח"ס במ"ש בנידון אם הפרישה לבישול מקרי פריש וכ"כ בזה במקום אחר ואכפ"ל), שוב ראיתי דאכתי יל"ע דאף אם בא' ג' ובא' חתיכה אחת מכל מקום עדיין י"ל דהקדרה שנמצא בה רק חתיכה א' אשורה מספק תורה מטעם דהא קודם שנודע לא היה שום ביטול וא"כ אם היא באמת החתיכה האסורה כבר נאסר כל הרוטב מה"ת דהא הו"ל מבא"מ וא"כ שוב הרוטב אוסרת כל החתיכה וכמ"ש בפמ"ג בסי' ק"ט שם באמת לתרץ בזה דעת הש"ך יע"ש ולפ"ז לכאורה אכתי צ"ע במ"ש הש"ך דבב' קדרות הו"ל ספק איסור דהא לפמ"ש בכה"ג ממ"נ אסור, אכן באמת ז"א דסוף סוף עדיין אין בכל קדרה כ"א ספק דשמא אין כאן איסור כלל, וא"ל כיון דעתה כשנודע לנו מהתערובות ע"כ הותרה גם אותה חתיכה וא"כ שוב א"א לומר שגוף החתיכה מותרת ופליטתה אסורה וכמ"ש הרא"ש ובתשובת מהר"מ (שהובא בשו"ת הרשב"א בסי' תש"ל) דז"א דהא עיקר ההיתר לדעת מהר"מ והרא"ש בזה הוא מטעם דהאיסור נהפך להיתר וא"כ שפיר י"ל דקודם שנודע כיון דעדיין לא נהפך האיסור להיתר שפיר יכול לאשור ואין להתיר כ"א כשנודע ונתבטל שנהפך להיתר, וכ"נ להדיא מדברי המהר"מ והרא"ש שם דהא אף אחר שנודע עלה על דעתם לאסור ועיקר ההיתר בזה מטעם שכבר נעשה היתר ושוב אינו יכול לאסור משא"כ בנ"ד, ואף דהמעיין שם יראה דעכ"פ אף בלא נודע אין בזה כ"א איסור דרבנן וכמ"ש באמת במ"י שם להשיג מזה על מ"ש הש"ך דבלא נודע הו"ל איסור תורה, אכן באמת לאחר העיון לפענ"ד לק"מ דע"כ לא כתבו מהר"מ והרא"ש דאין בזה איסור תורה כ"א בנתבשלו כל הג' חתיכות ביחד דאזי אף שבאמת לא נתבטל קודם שנודע מ"מ אחר שנודע שפיר בטל מה"ת דל"מ לענין גוף החתיכות בודאי דיש בכל חתיכה רוב נגד בליעת האיסור דודאי מה שנפלט מן האיסור נתחלק בשוה לב' החתיכות של היתר ואף לענין הרוטב שפיר י"ל דודאי מסתמא תלינן דחתיכות ההיתר פלטו כמו האיסור וא"כ יש ברוטב ג"כ רוב היתר וכמ"ש האחרונים בביאור שיטת הרשב"א בהא דסלק שאינו מינו יע"ש, משא"כ בנידון דהש"ך שנתבשלו בב' קדרות וכן בנ"ד שפיר י"ל דס"ל למהר"מ והרא"ש דיש בזה איסור תורה כיון דלא נתבטל מתחלה וגם עתה אין בזה שום ביטול מה"ת למה שפלטה, ואף דאכתי יל"ע על הש"ך לשיטתו בסי' צ"ח דגם הרשב"א לא התיר כ"א את מינו אבל שא"מ באמת אסור וא"כ אכתי איך כתבו כאן מהר"מ והרא"ש דאין בזה כ"א איסור דרבנן (ובשלמא לדעת המ"י א"ש דבאמת בכאן כבר נתבטל מן התורה אף שלא נודע מה שאין כן התם דמיירי בנפל האיסור לבסוף או עכ"פ בב"א וכמ"ש במ"ז שם א"כ לא נתבטל מעולם) אכן באמת י"ל דלשיטת הש"ך שם באמת יש לפרש דמ"ש מהר"מ והרא"ש להתיר מה"ת בלא נודע לא כתבו כ"א לענין המב"מ או באופן דליכא שם כ"א תערובות מב"מ וכמו שנראה באמת מפשטות לשונם במה שכתבו ואף על גב דמין במינו אוסר עד ס' וכו' שוב מצאתי בהג' אמרי ברוך בסי' ק"ט שהביא דברי המ"י הנ"ל וכתב דברא"ש באמת מבואר להדיא כן אכן במה שכתב במ"י דגם במהר"מ מבואר כן באמת אין הכרח ואף דמבואר שם במהר"מ דאף בלא נודע אין פליטתו אוסרת כ"א מדרבנן וציין שם להא דגיד שנתבשל עם הגידים ושם מבואר דגם הרוטב מותר מ"מ י"ל דהוא מטעם שיש שם ברוטב רובו היתר ומטעם סלק יע"ש, ודבריו צ"ע לפענ"ד א' במ"ש דברא"ש מבואר להדיא כן הן אמת דלכאורה י"ל כן ממ"ש בתחלה הלכך חד בתרי בטל וכו' ומדרבנן החמירו במב"מ היכי שנתבשל קודם שנודע משמע דמה"ת שפיר בטל אף קודם שנודע, ומ"מ אכתי אין זה הכרח דשפיר י"ל דמתחלה כתב הרא"ש דבנודע בטל חד בתרי ונהפך להיתר ומותר לאוכלן כאחת וע"ז הוקשה לו דא"כ אף בלא נודע ולא נתבטל מקודם מ"מ אמאי יהיה אסור כיון דנתבשלו ביחד וא"כ יש בכל אחת ואחת רובו היתר א"כ גם עתה יהי' מותר מטעם ביטול חד בתרי דהא בכה"ג אמרינן דאיסור נהפך להיתר ע"ז תי' דמדרבנן החמירו בזה אטו שא"מ (ויעו' בדברי מהר"מ שם דבאמת מתחלה הי' סבור דאין לחלק בין נודע ללא נודע וכתב שם בתי' הא' דבאמת אף בלא נודע א"צ ס' אלא דכפי הנראה הרא"ש השמיט דבר זה מטעם דלא קי"ל כן ובזה א"ש מ"ש במהר"מ שם ומדרבנן החמירו היכי שנתבשל יחד שנודע תערובתן לא נקל עליו שלא להצריכו ס' וכו' אבל במינו בדבר יבש ונודע תערובתו א"צ ס' עכ"ל דלכאורה אין לזה פי' כלל וגם סותר דברי עצמו, אכן למ"ש א"ש והיינו דמהר"מ אזיל לשיטתו לקמן די"ל דגם בלא נודע א"צ ס' ולכן לא כתב כמ"ש הרא"ש דבלא נודע צריך ס' ומ"ש דהיכי דנתבשל שנודע תערובתן ר"ל היכי שהאיסור ניכר דאז בודאי צריך ס' ומ"ש אח"כ דבנודע א"צ ס' ר"ל בנתערב ונודע דנתבטל מקודם ומ"מ אפשר דט"ס נפל שם וצ"ל כמ"ש הרא"ש דהמעיין שם יראה דכמעט כל דברי הרא"ש שם הם ממש דברי המהר"מ שם אלא שקיצר קצת בהראיות יע"ש) וגם במ"ש לתרץ דברי המהר"מ מטעם סלק דבריו צ"ע דאכתי לדעת הש"ך בסי' צ"ח דהרוטב אסור בכהאי גוונא מן התורה אדרבה מדברי המהר"מ הנ"ל יהיה מוכרח להדיא כמו שכתב המ"י. ומכל מקום יש לומר דבנידון דידן על כל פנים גוף החתיכה שפיר יש להתיר דהנה ל"מ למאן דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשא"ס א"כ אין בה כ"א מה שבלעה מגוף החתיכה וכיון שגוף החתיכה חוזרת להיתר גם פליטתה שרי (ואף דבמה שפלטה באחרת כ"כ דאסור מה"ת מ"מ בנ"ד שחזרה לתוכה א"כ שוב הו"ל כאלו לא פלטה כלל) ואף לפי מה דקיי"ל דחנ"נ בשא"ס מ"מ י"ל דאין הנאסר יכול לאסור כ"א במקום שהאיסור עצמו יכול לאסור משא"כ בנ"ד שגוף האיסור אינו יכול לאסור גוף החתיכה, ובזה א"ש גם מ"ש הש"ך בסי' צ"ח לאסור שא"מ ומינו שרי והיינו כיון שגוף האיסור אינו יכול לאסור גם הרוטב אינו אוסר וכמ"ש ועוד דהא חנ"נ בשא"ס אינו כ"א מדרבנן וא"כ שוב הו"ל סד"ר וכמ"ש הפמ"ג בשפ"ד שם לישב הא דש"ך שם יע"ש ואכתי צ"ע בזה]:

יד) ויהיה איך שיהיה הנה עכ"פ הראינו לדעת דבהא דסי' ק"ט בודאי יפה כ' הש"ך דהו"ל ספק תורה מטעם דקודם שחל הביטול נאסר גם החתיכ' של היתר ושוב אינו מצטרפת להיתר וכמש"ל (ואף דלמש"ל דאין הרוטב יכול לאסור החתיכה מטעם אין הנאסר א"כ לכאורה י"ל גם בנ"ד כיון דגוף האיסור שפיר בטל עכ"פ אחר שנודע א"כ גם הבלוע שבחתיכה הב' אינו יכול לאסור, דז"א דהתם יש ביטול גמור מצד החתיכות לכן שפיר אין הרוטב יכול לאסור משא"כ בנ"ד דבאמת גם עתה אין בה שום ביטול כלל) אכן בהא דסי' קי"א לכאורה עדיין יל"ע דהא שם תיכף לנפילת האיסור מתחיל ג"כ הביטול וא"כ אמאי לא נאמר דליבטול אף שאין בכ"א רוב מטעם דא"צ מוקף וכמ"ש האחרונים בעל ב"מ וב"א. והנה לכאורה היה אפ"ל דגם בהא דקי"א מיירי דוקא בלא נודע מן האיסור עד אחר הנפילה אכן באמת הוא דחוק דמסתימת דבריהם משמע להדיא דמיירי אף בשראה נפילת האיסור, ואף דכ"כ דבמ"י כתב לתרץ זה מטעם דהתם אין הספק מכח התערובות מ"מ אכתי צריך להבין דלכאורה צ"ע דמה לי שלא בא מכח התערובות סוף סוף הא שפיר בטל עתה חד בתרי, אכן באמת כפי הנראה דהמ"י שם אזיל לשיטתו דבאמת אף בלא נודע שפיר בטל מה"ת ולכן שפיר כתב לחלק דדוקא בהא דסי' ק"ט כיון שכבר הי' פ"א ביחד בתערובות קודם הבישול ממילא שוב נתבטל מה"ת עכ"פ אלא דעדיין הי' יכול לאסור בפליטתו מדרבנן מטעם דעדיין לא נקרא עליו שם היתר וכמ"ש הרא"ש שם דעיקר הטעם מה שאינו אוסר בבישול אחר שנודע דהוא מטעם דכיון שכבר הותר שוב א"א לומר דיאסר בפליטתו יע"ש ולכן שפיר י"ל דכיון דגם עתה יש לו דין יבש שפיר בטל, משא"כ בהא דסי' קי"א שלא הי' פ"א בתערובות קודם הבישול ולא נתבטל מעולם שפיר אמרינן דלא בטל, ולפ"ז ממילא כ"ש דא"ש לדידן, והטעם בזה דדוקא אם נתבטל מקודם שנתערבו הפליטות אזי שפיר מצטרף אף שאין מוקף משא"כ בהא דסי' ק"ט וכן אף בהא דקי"א שעכ"פ תיכף בעת שנפל נתערבו הפליטות דודאי אין שיעור לדבר ונבלעו בהיתר שוב א"א לצרפם להיתר דהביטול צריך להיות דוקא קודם לבליעה כדי שיחול שם היתר על גוף האיסור משא"כ בנ"ד שפיר יש לאסור מטעם שכתבנו דשמא נמצא האיסור בקדירה שיש בה הב' חתיכות ונאסרה מה"ת ושוב אינו מצטרפת להיתר ואדרבה היא עצמה צריכה ביטל וכמ"ש וא"כ שוב הו"ל רק ספק שקול והנה כ"ז לפמ"ש הבנ"א להחליט בפשיטות כדעת הפר"ח דבהא דקי"א צריך להיות רוב בכ"א מהקדירות אכן באמת כ"כ דלש"ך ע"כ מיירי אף באין שם רוב בכ"א ולפ"ז בודאי אין הכרח מהא דקי"א דצריך מוקף ומ"ש הש"ך בק"ט דהו"ל ספיקא דאורייתא היינו מטעם שכתבנו דכבר נאסר קודם שנודע ובהא דקי"א או דמיירי בלא נודע ואף בנודע מ"מ אכתי יש בו עכ"פ איסור דרבנן מטעם דלא חל עדיין עליו שם היתר:

טו) והנה בהיותי בזה ראיתי להעיר במ"ש הרמ"א בסי' ק"ט להקל בה"מ כדעת הר"מ והרא"ש אף בבישלם ביחד דהנה המעיין בד"מ ובת"ח שם יראה דעיקר יסודו הוא ע"פ מ"ש המהרא"י בהגש"ד דהסומך ארמב"ם ואשר"י לא הפסיד, ויעו' במ"י בכלל ל"ט ס"ק י"ב שם דמ"ש במהרא"י ובת"ח בשם הר"מ כן ע"כ צ"ל דר"ל לדעת מהר"מ מרוטינבורג דהוא באמת ס"ל כן (אכן ברמב"ם באמת מבואר דהוא ס"ל לאסור אף לשני בני אדם) וא"כ הנה המעיין בשו"ת הרשב"א שם (בסי' תש"ל) במה שהביא בשם מהר"מ הנ"ל יראה להדיא דגם מהר"מ עצמו לא סמך ע"ז למעשה שהרי סיים שם בסוף התשובה וז"ל זה נראה בעיני ולא לסמוך על דברי אם הייתי אוסר כל שכן שאני מיקל עכ"ל, ועוד דהנה המעיין בתשובה שם במה שהקשה מהא דמטמא במשא ותי' בשם ר"ש דבאיסור אמרינן דדמי למגע דכל דמטי לבית הבליעה אמרינן דקמא קמא בטל יע"ש, והנה לכאורה נראה דר"ל דכל משהו שבא לבית הבליעה תלינן דהוא מרוב היתר ול"ד להא דטומאת משא שודאי נושא את הטומאה ולפ"ז באמת בלח בלח או אף ביבש אם מבשלם כאחד דבכה"ג הנה בכל משהו יש בו גם מן האיסור שפיר י"ל דאסור דדמי ממש להא דטומאת משא:

הן אמת דרבינו הג' מהר"מ ז"ל הבין מדבריו דבאמת לפי מה שסיים הר"ש דגם בטומאת משא לא הו"ל כ"א חומרא דרבנן א"כ לענין איסור לא גזרו בזה כלל ואף לבשלם ביחד שרי כמבואר למעיין שם, אכן לפענ"ד דבריו הקדושים צ"ע ולא זכיתי לעמוד בסוד קדושים דהא המעיין בר"ש שם דאף לפי מ"ש בסופו דאינו כ"א מדרבנן סיים וז"ל דבאיסור לא גזרו מטעמא דפרישית ע"כ א"כ משמע דדוקא במקום שנוכל לומר דקמא קמא בטל משא"כ בלח בלח וכמ"ש, הן אמת דממ"ש הר"ש בתחלה שם וה"נ אם נימוחה הנבלה בשחוטה לא תטמא במשא שהרי האוכלה פטור אפילו אכל הכל בכא"פ וכו' וי"ל דלענין אכילה כל קמא דמטי לבית הבליעה בטל ברוב דדמי למגע שנוגע וחוזר ונוגע ע"כ, משמע דאף בבלול ולח ג"כ שרי גבי איסור אכן לפ"ז באמת צריך להבין דא"כ איך מדמי לה למגע דהא בלח בודאי בכל טפה וטפה יש בה משהו מן האיסור וכמ"ש ועוד דא"כ איך מסיק הר"ש שם דבאיסור שפיר בטל אף מדרבנן ולא גזרו ביה כלל דהא באמת קי"ל דבלח צריך ס' אף באיסור מדרבנן עכ"פ והנה לזה הי' אפ"ל דמיירי דבאמת נתערב מתחלה ביבש ונתבטל ואח"כ נימוח ובכה"ג שפיר בטל גבי איסור לשיטת מהר"מ הנ"ל, אכן אכתי יל"ע במה דמדמי לה למגע דשאני גבי מגע דהתם אינו נוגע בכל התערובות ביחד וכמ"ש הר"ש משא"כ בלח שאוכל בודאי בכל משהו גם מן האיסור וע"כ צ"ל דכונת הר"ש במ"ש באם נימוחה הנבלה בשחיטה היינו שנימוחה לחתיכות קטנות והוא ע"פ מ"ש התוס' בבכורות כ"ג ד"ה נבלה דאל"כ אם יש כזית במקום אחד אף במגע יהיה טמא דהא מגע דומיא דמשא קתני ומשמע אף דנגע בכולו ביחד, ואי אין כזית במקום אחד אף במשא אינו מטמא וע"כ דמיירי בכה"ג שנימוחה והו"ל כמו מרודד יע"ש, אכן באמת עדיין דינו כיבש ביבש ושפיר י"ל דכל קמא דמטי לבית הבליעה הוא מרוב ההיתר ודמי ממש להא דנוגע וחוזר ונוגע [ויעו' בתוס' שם בסופו שגם המה סיימו שם ככל מ"ש הר"ש כאן וכפי הנראה שהן עצמן דברי הר"ש שהביא מהר"מ הנ"ל, אכן יש איזה שינוי בנוסחא שם דבמהר"מ כתב דבנימוחה לא תטמא במשא דהא באכילה פטור אף כא"פ ובתוס' שם כתבו דאף דטמא במשא יהי' פטור אפילו הי' אוכל בכא"פ (כ"ה בתוס' ובצ"ק הגיה כזית בכא"פ ויותר נראה דצ"ל כמ"ש בר"ש שהובא במהר"מ שם אוכל הכל בכא"פ) ומשמע מזה דלענין טומאת משא פשיטא להו דמטמא וכמו שנראה באמת מדברי הש"ס וכמ"ש במסקנתם בזה רק בענין אכילה לענין איסור לא ברירא להו כ"כ גם מ"ש שם בתשובה ואע"ג דהוי לפרש הרי איכא כזית בכא"פ אינו מובן כ"כ ונראה דקאי על מ"ש שם בתחלה דבהיתר לכ"ע בטל ור"ל דאין לומר דמה שמותר ביבש היינו דוקא באינו אוכלם בכא"פ דא"כ הו"ל לפרש דהרי איכא בזה כזית בכא"פ וא"כ יוכל לבוא לידי טעות לאוכלם בכא"פ א"ו דבאמת אף בכה"ג שרי, אכן בתוס' העתיקו בלשון אע"ג דממ"נ הרי אכל כזית נבלה בכא"פ והיינו דהא בהא דאמרו בש"ס איסורין מבטלים מיירי ע"כ באוכל הכל ביחד וא"כ ה"ה בהיתר דלכ"ע שרי משמע דאף כה"ג שרי ובכה"ג ודאי איכא כזית בכא"פ וע"ז תי' דבאמת אף כה"ג שרי מטעם דמ"מ בבליעה לא באו הכל ביחד ושפיר י"ל דקמא בטל]:

שוב מצאתי בר"ש במס' טבול יום (פ"ב מ"ג) שכ' וז"ל ועוד י"ל דע"כ במב"מ נמי בכא"פ דאורייתא דלא בטל ברובא אע"ג דלא מינכר מדלא משני ההיא דקופת וסאין דמיירי במב"מ והא דמשמע בריש פרק התערובות דנ"ט ברוב לאו דאורייתא ל"ד להא דקופת וסאין דסתמייהו בחיטים ושעורים דהאי לחודה קאי והאי לחודה קאי ואי אכל כזית בכא"פ חייב ול"ד למיעוט הנימוח ומתחבר עם הרוב מתבטל ובפג"ה דפריך גבי ג"ה וליבטל ברובא מיירי באין בו כזית בכא"פ ובפרק בתרא דע"ז (ס"ז) אר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזה כזית בכא"פ ע"כ במינו מיירי כמ"ש ר"ת מדקאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין ואי בשלא במינו הא קי"ל דטכ"ע ד"ת עכ"ל, והנה מדבריו יראה דודאי אין האיסור נהפך להיתר ואף דמתחלה כתב שם תי' אחר בזה ולפ"ז באמת במב"מ אף הכזית בכא"פ שפיר בטל וכ"נ באמת מדברי התוס' בפסחים מ"ד ע"א ד"ה איתיבי דבמב"מ אין שום סברא לאסור כא"פ וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין דף צ"ט בד"ה אמר רבא יע"ש, ועי' בתוס' ע"ז ובחולין שם במ"ש דלדעת הר"ת ע"כ צ"ל דהא דר"י מיירי במב"מ וניכר האיסור ולכן שפיר לוקין עליו בכזית בכא"פ ודלא כמ"ש הר"ש כאן בשם ר"ת וכ"נ באמת מדברי הר"ש שהובא במהר"מ, כאן במ"ש דבאכילה פטור אף כא"פ (ואף דלכאורה אפ"ל דכאן בתשובה מיירי בלח בלח ובכה"ג יודה הר"ש כאן דשפיר בטל ואין בו משום כזית בכא"פ וכדמשמע קצת ממ"ש שנימוחה, אכן באמת כ"כ דע"כ א"א לומר כן ועוד דא"כ איך סיים שם להסתייע לזה מהא דג"ה דהא שם גבי ג"ה מיירי בגוש וכמ"ש כאן דע"כ צ"ל לפ"ז דמיירי באין בו כזית בכא"פ) מ"מ אכתי י"ל דאף לפ"ז יודה עכ"פ דאין האיסור נהפך להיתר ממש ואף דמותר לאוכלם בזא"ז ואין בו משום כזית בכא"פ היינו דוקא מטעם דתלינן דכ"א ואחד הוא מרוב היתר משא"כ לאוכלם כולם כאחת ואף אם נאמר דגם בכה"ג שרי וכמו שנראה מדברי המהר"מ ז"ל היינו דוקא מטעם דתלינן דכל קמא דמטי לבית הבליעה הוא מן ההיתר משא"כ לומר שהאיסור נהפך ממש להיתר ושיהיה מותר לבשלם ביחד בודאי צ"ע, ואף אם נאמר דלפי דעת שאר הפוסקים באמת אף בכה"ג שרי מ"מ בר"ש עצמו בודאי א"א לומר כן כיון דע"כ לא ברירא ליה דין זה וכמ"ש כאן בתי' הב':

טז) והנה לפמ"ש הר"ש כאן בתי' הב' הי' נלפענ"ד לתרץ דעת רש"י בע"ז פ"ז שם במ"ש דבטעמו וממשו (היינו דלא נמחה האיסור בתוך ההיתר) לוקין בכא"פ ובטעמו ולא ממשו אין בו כ"א איסור דרבנן דטכ"ע מדרבנן, והנה המ"כ פי' דבריו דמ"ש בטעמו וממשו לוקין היינו דוקא במכירו דאל"כ אף בא"מ שפיר בטל לשיטתו ברובא ונסתייע לזה מדברי רשיי בחולין צ"ח ד"ה לטעם דמ"ה ברובא בטל משמע בכ"ע ובפרי חדש בריש סי' תמ"ב הגן בדעת רש"י דמיירי אף באין מכירו ויעו' פרמ"ג בפתיחה כוללת בה"פ שכתב לתרץ ראיות המ"כ דע"כ צ"ל דמיירי במכירו דאל"כ אף בא"מ בטל דלרש"י ע"כ צ"ל דדוקא נקט ר"י טעמו וממשו והיינו דמה שאמרו ברובא בטל היינו דוקא במין במינו דאין שם טעמו רק ממשו מה שאין כן בטעמו וממשו ר"ל בא"מ שפיר באה ההלכה למשה מסיני דחייב בכזית בכא"פ אף באין מכירו, ובאמת לפענ"ד הוא דחוק דמנ"ל לחלק בזה בין מב"מ לא"מ כיון דלפי שיטה זו טכ"ע מדרבנן אם כן בודאי אין שום סברא להחמיר ולחלק בזה בין מב"מ למבשא"מ וכן נראה באמת מסתימת לשון רש"י במ"ש בסתם דבטל ברובא ולא. כתב שום חילוק, ועוד דאם כן אף בפחות מכזית בכא"פ הו"ל לאסור בזה מה"ת לפמ"ש הוא עצמו בתחלה לדייק מדברי רש"י במ"ש דהו"ל כב' אכילות משמע דעיקר ההיתר בזה הוא רק לענין מלקות דאין בזה כדי צירוף הא איסור תורה ודאי יש בזה יע"ש (והיינו דס"ל דחצי שיעור על ידי תערובות גם כן אסור מן התורה ודלא כמ"ש הר"ש כאן במס' טבול יום יע"ש) וא"כ כל כמה דליכא ס' א"כ יש בו טעמו וממשו שפיר הו"ל איסור תורה מטעם חצי שיעור וא"כ איך כתבו כל הפוסקים דלשיטת רש"י הו"ל בנשפך סד"ר אף בא"מ (וא"ל דמיירי בנימוח דוקא דמסתימת דבריהם משמע דאין לחלק ועי' בב"י בסי' צ"ח במ"ש על דברי הר"ן) ומ"ש הפמ"ג שם דבפחות מכא"פ י"ל דבעינן דוקא מכירו דבריו צ"ע דמנ"ל לחלק בזה ובפרט שבאמת אין רמז ברש"י מזה כלל, הן אמת די"ל דהפוסקים ס"ל בדעת רש"י דכל שאין בתערובות כזית בכא"פ אין בו שום איסור תורה וכמ"ש בשם הר"ש דחצי שיעור ע"י תערובות אין בו שום איסור מן התורה ודלא כמ"ש הפמ"ג וכ"נ באמת דעתם וכמ"ש הפמ"ג עצמו שם בסופו, ומה שדקדק ממ"ש רש"י דהו"ל כב' אכילות אין הכרח כ"כ די"ל דכוונת רש"י דזה באמת עיקר הטעם דבפחות מכזית בכא"פ אין בו שום איסור מן התורה דאף דבאמת יש בו בתערובות כזית ואכל כל התערובות וא"כ כבר אכל כל הכזית של איסור מ"מ עדיין אין בזה איסור תורה מטעם דהו"ל כב' אכילות בשני ימים וא"כ הו"ל חצי שיעור ע"י תערובות, ומ"מ אכתי צ"ע דמסתימת דברי רש"י וכל הפוסקים שהעתיקו דבריו משמע דלפי שיטתו באמת אין לחלק בין מין במינו לשאינו מינו כלל וגם שיטת המ"כ שפירש דרש"י מיירי במכירו דוקא ג"כ צ"ע כמ"ש הפרמ"ג שם דא"כ למה לן להתיר בטעמו ולא ממשו מטעם דנמחה והא בלא"ה שרי מטעם דאינו ניכר ואפ"ל דר"ל אף שניכר במראה כמו בביצה שלבנו בו מאכל מ"מ שפיר בטל מה"ת, אכן כ"ז לפי שיטת המ"כ ומ"י דחזותא אין בו כ"א לתא דרבנן אכן למ"ש הפר"ח בסי' ק"ב דחזותא הו"ל ספק בעיא ובדאורייתא אזלינן לחומרא לכאורה אכתי צ"ע, הן אמת דאפ"ל דכ"ז לדידן דקי"ל טכ"ע דאורייתא משא"כ לפי שיטת רש"י דאף ביש שם כזית בכא"פ מ"מ כל שנמחה שוב אין בו שום איסור תור' א"כ ה"ה בנ"ד אף שיש שם חזותא מ"מ סוף סוף אין בו ממשו דהא כבר נמחה ומ"מ צ"ע דשפיר י"ל דחזותא הו"ל כממשו וכמ"ש בב"ק שם, ובפרט בנ"ד ביש שם כזית בכא"פ אפ"ל דגם להמ"י שם הו"ל כממש יע"ש, ושוב מצאתי בהשגת הראב"ד על בעה"מ בפסחים שם שכ' דטעמו היינו שאין ניכר בעינו וגם אין ניכר בחזותא יע"ש, וגם בלא"ה דחוק להעמיס בדברי רש"י דמיירי בניכר בחזותא כמובן, אכן למ"ש בשם הר"ש א"ש הכל דמ"ש רש"י בחולין דבטל ברובא מיירי באמת בין במב"מ ובין במבשא"מ דלשיטתו אין לחלק בזה והיינו בלח דוקא דאין האיסור עומד בפ"ע וכאן בע"ז באמת מיירי ג"כ בין במב"מ ובין במבשא"מ ומ"מ כל שממשו עומד בפ"ע שפיר יש בזה משום כזית בכא"פ אף במב"מ ואף שאינו ניכר ויעו' בבעה"מ בפסחים שפי' ג"כ דהא דר"י מיירי בין במב"מ ובין בשא"מ אכן הוא ז"ל אזיל בשיטה אחרת יע"ש ויעו' בהשגות הראב"ד שם:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה